אור ברסלב

ארץ חמדה· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

בלק

חקת

חלק א

(במדבר כב ג)
ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא וגו'. יל"ד כפל הלשון העם ובני ישראל. וי"ל מואב ידע שנצטוו ישראל שלא ילחמו בהם לזה רק ויקץ מואב מפני בני ישראל. כי לא נצטוו רק על המלחמה ולא על שלא יצירום אך היה מפני העם כי רב הוא שהם ילחמו בם. אך הא גם הערב רב אחר שנתגיירו חל עליהם קיום המצות כמו על ישראל. אך ידוע דאין מקבלים גרים בימי דוד ושלמה ולימות המשיח כשישראל בגדולה וכבוד משום מי גר אתך עליך יפול אלא הם נעשים גרים גרורים וכיון שאינם גרים אמתים לא חל עליהם המצוה שלא ילחמו בהם לז"א ויגר מואב מפני העם וכ"מ שנאמר העם הם הע"ר, והטעם כי רב הוא שישראל היו בגדולה וברבוי יתירא וא"כ אינם גרים גמורים ודוק:

עוד יל"פ עפמ"ש בברכות אסור להתגרות ברשעים בעה"ז ומק' והא תניא דמותר להתגרות ומשני הא ברשע שהשעה משחקת לו הא ברשע שאין השעה משחקת לו ואב"א הא בצדיק גמור הא בצדיק שאינו גמור. והנה בלק היה רשע שהשעה משחקת לו שמשפל המדרגה עלה ונעשה מלך וכן ראה את עמו השעה מוצלחת להם ואעפי"כ התיר להם המקום להתגרות עם מואב ולא אמר רק מלחמה מוכח שישראל צדיקים גמורים היו וז"ש ויגר מואב כי רב הוא מוסב על מואב שראה את עצמו שאומתו רב ושליט ושעה מוצלחת להם ואעפי"כ התיר להם להתגרות בהם וע"כ שישראל צדיקים גמורים לזה ויקץ מפני בני ישראל דייקא על כי יראת מואב היה מפני שמזלייהו חזה ע"י אצטגנינות שעתיד לעמוד מלך מבת מלך מואב והוא דוד המלך והוא יעשה במואב כלה ונתרצה, רק שלא היה להם לירוא כיון שנאסרו לבוא בקהל ה', אך הדין הוא דעמוני ולא עמונית משום דאשה אין דרכה לקדם משום כל כבודה בת מלך פנימה כמו שמסיק ביבמות אך זה דוקא בבנות מלכים לא בהדיוטות של העו"ג שאין דרך להיות נשותיהן צנועות אך ויגר מואב מפני העם כי רב הוא שהיו כולם אנשים גדולים ונשותיהן היו כבנות מלכים שאין דרכן לקדם. והנה מה שדוד דוקא עשה כליון חרוץ במואב אמרו דהיינו דאמרי אינשי מיני' אבא ניזיל בי' נרגא. וזה ויגר מואב מפני העם ר"ל העם של מואב בעצמם כי ראה שמהרסם מהם יצא וכי רב הוא קאי על מואב כנ"ל:

יבואר עוד במה שאמרו דבכירה ע"י שקראה לבנה מואב שגלתה שהוא מאביו לכך לא נצטוו רק על מלחמה עם מואב וצעירה ע"י שדברה בלשון נקיה וקראה אותו בן עמי נצטוו גם שלא לצורך. והנה מואב ידע שאסור לישראל ללחום עמם רק היה ירא פן ילחכו הקהל את כל סביבותינו בשלל ובזה וז"ש שגר מואב מפני כי רב הוא שהוא בן הבכירה שקראה בלשון בזויה מואב. וז"ש הכתוב וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה אשר על הנהר ארץ בני עמו לקרוא לו ר"ל שבלעם היה בכחו לשנות השמות כי היה נביא או"ה ושלח לו לשנות שם ארץ מואב לקרוא לו בשם ארץ בני עמו שהוא שם שקראה הצעירה בן עמי:

חלק ב

(במדבר כב ג)
ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא. יל"ד מה שייכות יש לו לכאן. ויל"פ כי הן אמת ידע שאסור לישראל ללחום בם. אך מחוק המלכים שהמדינה שייך למלך ונקראת ע"ש המלך. וכיון שבלק היה ממדין והיה מלך מואב ממילא אין המדינה נקראת ע"ש מואב רק ע"ש מדין ושפיר יוכלו ישראל לכבשו מבלק ע"ד עמון ומואב טהרו בסיחון. לזה ויאמר מואב זקני מדין דוקא שהיה הדבר נוגע להם עתה ילחכו הקהל דלא תימא שזה יהיה באחרית הימים ומחץ פאתי מואב רק הדבר יהיה עתה ונותן הטעם כי ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא ונטהרה הארץ על ידו. והנה כח בלעם בקללתו היה שהיה יכול לעקור תחום הארץ ממלכות למלכות אחר ועי"כ הארץ נכבשה לפניו לזה וישלח מלאכים אל בלעם ארץ בני עמו לקרוא לו ר"ל שיקרא למואב שהוא ארץ בני עמו ר"ל ארץ מואב ששייך לבני עמו של בלק לא לבלק:

חלק ג

(במדבר כב ה)
הנה עם יצא ממצרים. יל"פ לגנאי עד"ש אם בגופם שלטו בנשותיהן לא כ"ש וז"ש שאינם בני האבות ח"ו רק ממצרים יצאו:

חלק ד

(במדבר כב ה)
הנה עם יצא ממצרים וכו'. יל"ד שינוי הדברים בלק אמר יצא ובלעם אמר היוצא בלק אמר הנה כסה ובלעם אמר ויכם ועוד יתר דקדוקים. ונראה עפמ"ש במדרש רבה ותנחומא וירא בלק בן צפור מאי ראה. ראה בפורעניות שעתידה לבוא על ישראל מכל שונאיו וכו'. יל"פ כי צריך להיות מקום על מה תחול הקללה ואין הקללה שורה במקום ברכה כמ"ש לא תאור את העם כי ברוך הוא. וע"י שראה שישראל עדיין מוכנים לפורעניות ולשעבוד גליות ראה שיש מקום על מה תחול הקללה. והנה מבואר בפסיקתא דע"י חטא מרגלים נגזר על ישראל להיות בשעבוד. והנה ענין מרגלים היה כי באמת היו אנשים גדולים והנה החילוק בין א"י לח"ל כי היא ארץ אשר עיני ה' בה מראשית השנה ועד אחרית השנה שלא נמסר ההשגחה ע"י שליח כח"ל. והנה זה דוקא בעת שבאו ישראל לתוכה ונתקדשה בקדושת א"י משא"כ קודם שבאו ישראל לא"י לא חל עליה עדיין קדושת א"י כלל ולא היה בה ההשגחה הפרטית והשראת השכינה. והנה עיקר הטעם ששהו ישראל ארבעים שנה במדבר מפני כי לא שלם עון האמורי עדיין והיה ההבטחה ודור רביעי ישובו הנה ועדיין לא נשלם דור רביעי רק הקב"ה הוציאם ממצרים מהשעבוד קודם אבל היה מהנמנע לכנוס לא"י והוה כמו בסוף ארבעים שנה יצאו ממצרים דאז נשלם הזמן של דור רביעי. ולזה בעת שהלכו המרגלים בא"י שאז לא הגיע עדיין הזמן להוציא האמוריים משם לא היה השראת השכינה בא"י, והמרגלים הרגישו זה והם לא ידעו עדיין שצריך להתעכב במדבר לזה הוציאו דבה. ועכ"פ לפ"ז היה חטא המרגלים רק שוגג כיון שהם ראו שאין שם עיני ה' המשוטטות כמו שצריך להיות בארץ הקדושה, רק שטעו ולא ידעו האמת. והנה בלק סבר כמו שבחטא המרגלים נגזר על הדור שלא יכנסו לא"י כן נגזר גזירה זו על כלל ישראל ומקודם שבכשו ארץ סיחון ועוג היו נעים ונדים במדבר חורבה וסבר דכמו שהיו נזופים ממעשה מרגלים כך הם עד הנה, וז"ש הנה עם יצא ממצרים ר"ל שזה זמן רב אשר יצא ממצרים זה ארבעים שנה. ואם תאמר מדוע נתעכבו במדבר אומר כי הנה כסה את עין הארץ שבאמת כבר היה א"י מושגחת מעיני ה' והשגחתו הפרטית רק שהמרגלים כסו והעלימו את עין הארץ הם עיני ה' המשוטטות שם. ולפ"ז והוא יושב מה שישראל יושבים בעיר מושב בחשבון ובבנותיה (כמ"ש במדרש אסתר ישיבת ישראל שלמה שנאמר בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה) הוא ממולי, רצונו לומר ע"י שאני אומללתי ע"י קללת בלעם, ואחר שחל הקללה על ארצי מצאו מקום להתגבר. כללו של דבר שבלק סבור שח"ו אין ה' עם ישראל ורק הוא ירא מהם מפני שבלעם קלל את מואב ועי"ז יוכלו להתגבר עליו ועז"א עתה לכה נא ארה לי את העם הזה שא"צ לאררם רק לי מפני שאני ג"כ מאורר ואין ארור יוכל להלחם עם בלתי ארור, אבל לשאר מלך שאינו מאורר אין לו לירא מהם ועז"א כי עצום הוא ממני דוקא אבל לא משאר מלך, וע"י שתארר גם אותם ויהיו גם הם בלטותא דילך אולי אוכל נכה בו ר"ל לנכות קללה בקללה כי ינוכה רוע מזלי ע"י הקללה ברוע מזלם. וממילא אחר שלא יעמדו לנגדי שאני בארור וגרשתיו מן הארץ שכל האומות בודאי ירדפום עד חרמה, וא"ת א"כ למה אני מצוך לקללם ולנכות קללה בקללה טוב יותר שתברך אותי לבטל קללה הקדומה עז"א כי אני ידעתי את אשר תברך מבורך מכבר כי אין לך כח לברך רק לקלל כמ"ש חז"ל רק את אשר תאור יואר. וכ"ז שלח בלק לבלעם כדי שלא יהיה קשה בעיניו לקלל את ישראל שלא יקח את שלו מתחת ידם כמו שהיה לבסוף באמת לזה הקטין מעלת ישראל אצלו. אך בלעם שהיה נביא או"ה ידע האמת ואמר העם היוצא ממצרים שנחשב כאילו עתה עת צאתם ממצרים כי עד עתה לא היה עדיין הזמן של דור רביעי ושלמת עון האמורי. וחטא מרגלים לא היה באמת בפשיעה רבה כי באמת כן היה כדבריהם כי ויכס כי הקב"ה כסה את עין הארץ ולא היתה אז תחת השגחתו המופלאת אשר היא בהיות ישראל עליה. ולעם אשר אלה להם אין די בארור לבד כי כחם גדול ואין חל על ברוך רק לכה קבה לי אותו שהוא גדול מארה כפרש"י ואעפ"כ עדיין צריך להלחם בו רק וגרשתיו ממני לא מכל הארץ:

ע"ד הרמז יש לפרש במ"ש למעלה בשם הזהר שבלק ראה בחוכמתא שעתיד לצאת אחד ממואב שימדד אותו שני חבלים להמית וחבל אחד להחיות. ואח"כ בימי מלך המשיח לא ישיב ידו מבלע ויכלה אותם בכליון חרוץ. והנה הקוסמים אינם רואים הדבר רק בדמיון מודיעים לחדשים מאשר ולא כל אשר אם יש ארכה לדבר זה או פן עתה הוא זמנו. וידוע מ"ש האר"י ז"ל בספר הגלגולים דע"י חשא אדה"ר נתערבו הנשמות של אדם דקדושה לתוך אדם בליעל, כל אבר באבר שכנגדו באדם בליעל ופי' בזה עת אשר שלט האדם באדם לרע לו כי הקב"ה חושב תמיד מחשבות לבל ידח ממנו נדח. והנה לקחת הנשמה מיד הס"א בחזקה אי אפשר כי כל דרכיו משפט אך כשרואה מקום פגום מאד הוא מרמה אותם והם סוברים כי בזה יהיו מוחזקים יותר בנשמה זאת ותפגם יותר אך מחוך רב אור בהיריות הנשמה היא מושכת את עצמה ואחר עמה, והוא הגובר על הקליפה שכנגדו כמו בדוד שהוא הכרית את מואב עד כאן דבריו. והנה למשל נשמת דוד היה באדם דקדושה, באבר שכנגדו קליפת מואב באבר האדם בליעל ועז"א והוא יושב ממולי באבר שכנגדו ממש כי סבר אולי כבר הוציא נשמת דוד ממואב. ועז"א כי עצום הוא ממני מה שהם עצומים הוא ממני ע"י דוד הבא מרות המואביה. וע"ז הקדים הנה עם יצא ממצרים ויכס את עין הארץ הראה שכן עשו ישראל במצרים שהוציאו משם ערב ר"ב מאד שהם ר"ב ניצוצות שהוציאו ממצרים ועז"א ויגר מואב מפני העם הם הערב רב כי ר"ב הוא שיש בהם רב ניצוצות. והגרים הם סובבים לישראל כקליפה הסובבת לפרי ועז"א ויכס את עין הארץ שמכסים את ישראל כעור המקיף את הבשר. וע"ז רצה בלעם לידע אם כבר הוציאו נשמת דוד או יהיה זה למרחוק ולעתים רחוקות הוא נבא, וכבר אמרו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו והמלאך הזה יודע כל טפה וטפה באיזה שרש נשמה היא. וכבר פי' בזהר וישלח בלק מלאכים ששלח לבלעם שמות מלאכים שיוכל להשביעם לאשר יחפוץ. ועז"א בלעם לינו פה הלילה ר"ל לינו כאן ופה יהיה הלילה המלאך הממונה על ההריון ששמו לילה והוא יגיד לנו אם כבר הוציאו נשמת דוד אם לאו, ועז"א אליו אח"כ אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים. ר"ל מה שיעשה ישראל לעמך שראית מקודם אין זה עכשיו ושפיר תוכל להכשילם כעת ולזה ועתה לכה איעצך ואין חשש מה שראית שיצא מלך לישראל מבת מלך מואב ודוק כי בעז"ה הדברים נכונים:

חלק ה

(במדבר כב ח)
והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אלי. יל"פ עפמ"ש בקש משה שלא תשרה השכינה רק על ישראל ונתן לו שנאמר ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה. והנה באמת יקשה איך היה נבואה לבלעם. איך חז"ל תקנו זה במ"ש לנביאי ישראל נגלה בשם הוי"ה ולנביאי הא"ה בשם אלהים שהוא כח התלבשות האל מן השכליים הנבדלים, וע"ז שאל לו מי האנשים האלה עמך ואמר בלעם פעמים שאינו יודע כי ראה שבא אליו בשם אלהים. והנה בלק הקטין מעלת ישראל שאין להם מעלה והתנשאות על שאר אומות רק כי עצום הוא ממני דוקא כנ"ל. ונתן בלעם הסימן אם כדבריהם צריך להתגלות אלו ג"כ בשם הוי"ה משא"כ אם יתגלה בשם אלהים הרי שנתקיים בקשת משה שלא תשרה שכינה רק על ישראל ונפלינו אני ועמך ויש להם התרוממות ורבוי יתירה. וז"ש והשיבותי אתכם דבר רק כאשר ידבר ה' אלי לא כשידבר בשם אלהים. ובאמת ויבא אלהים אל בלעם:

חלק ו

(במדבר כב ט)
מי האנשים האלה עמך. יל"פ שאמר לו אחר שבני מואב בודאי שונאים את בלעם על שקללם בתחלה, וא"כ אחר ששונאים אותך מה להם עמך ויאמר בלק שלח אותם אלי ובלק היה בתחלה שר מסיחון. וא"כ היה אוהב מאד לבלעם על שרמם קרן סיחון רק עתה אחר מפלת סיחון נעשה למואב למלך:

חלק ז

(במדבר כב יב)
ויאמר אלהים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאר את העם. יל"פ עפמ"ש דכל אותן הימים לא כעס הקב"ה ולא היה בלעם יכול לקללם כלל ועז"א לא תאור את העם לא תוכל לאור כי לית ריתחא בעלמא:

ובזה יל"פ מ"ש אח"כ ויחר אף אלהים כי הולך הוא. וכבר עמדו המפרשים הלא כן צוה לו לילך. אך שבאמת מה שהוגבל רגע לאף בכל יום כמ"ש כי רגע באפו כן הוא צורך הבריאה, שהקב"ה שתף בבריאת העולם דין ורחמים ובבוקר שהחסד גובר צריך לתת גם למדת אף חלקו ולהיות רגע באפו. והנה בלעם ע"י שהלך מנע ממדת האף מנת חלקו שכל אותן הימים לא זעם לזה ויחר אף אלהים שחרה להאף על שהלך שעל ידי כן לא יתנו לו מנתו הרגע כאשר הוגבל בחכמחו ית' הבלתי בעל תכלית:

חלק ח

(במדבר כד ב)
וירא את ישראל שוכן לשבטיו. בב"ב (דף ס') לא יפתח אדם לחצר השותפים פתח כנגד פתח אבל פותח לר"ה פתח נגד פתח מאי קראה אר"י וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו אמר ראוים הם שתשרה עליהם שכינה שנאמר ותהי עליו רוח אלהים. וזה תימה דעליו על בלעם קאי. ונראה דרש"י פי' הא דשרתה עליו עתה שכינה ולא קודם דרצה לברכם וק' דהא קודם לכן ברכם כמ"ש גם ברך לא תברכנו. ונראה עפ"י גמ' חולין (דף מ"ט ע"ב) ואברכה מברכיך אפי' נכרי המברך לישראל מתברך כדאיתא בירושלמי וא"כ הכא כתיב מה טובו אהליך ואמר בגמרא בקש שלא תשרה שכינה וכו'. וכיון שעתה ברכם בהשראת שכינה שרתה גם עליו שכינה ושפיר דריש מן. ותהי עליו ע"כ דברכם בהשראת השכינה:

ועפ"ז יסולק קושית מהרש'א בסנהדרין א"ר אבא בר כהנא כולן חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות דכתיב ויהפוך הקללה ולא קללות. ותמוה הלא כמה ברכות היה ומנ"ל דוקא על בתי כנסיות. ונראה דשאר ברכות חזרו דלא ברך רק בפיו ולא בלבו אבל זו הברכה ברך בלבו כיון דע"כ רצה בלבו שיהיה עליהם שכינה בכדי שתהיה גם עליו. וזה נודע מהירושלמי ריש ברכות דאין שכינה שורה רק בבתי כנסיות ובתי מדרשות דכתיב דרשו ה' בהמצאו ודוק. וז"ש דכתיב ויהפוך וכו' ודוק. ונבאר בגמ' הנ"ל למה סיים הגמרא שאמר שראוים שתשרה עליהם שכינה. ונראה דהנה יש לתת על דין זה שני טעמים האחד משום היזק ראיה והב' משום צניעות ונ"מ בין שני הטעמים ברשות הרבים דשם אין משום היזק ראיה דהלא בלא הפתח שכנגדו צריך לשמור א"ע משום היזק ראית בני ר"ה אבל אי משום צניעות צריך גם בר"ה להזהר כי בני ר"ה רק הולכים דרכיהם דרך שמה וליכא חשש קלקול אבל בפתח כנגד פתח שהם בקביעות אחד כנגד השני יבוא לידי קלקול זנות. והנה הרשב"ם פי' במשנה שם דגם בר"ה צריך להתרחק זה מכנגד זה משהו אלמא דסבר דטעם משום צניעות. וזה נרמז בדברי הגמרא שראה שישראל שוכן לשבטיו גם שבט לוי ושם היה רה"ר כמבואר בגמרא ופרשב"ם אבל קשה דלמא רק ישראל, אך דאיתא במדרש אולי אוכל נכה כהא דמנכה בית סאה היינו אחד מכ"ד רובע לסאה ובאמת נפלו כ"ד אלף חלק כ"ד משש מאות אלף מלבר. עיין מתנות כהונה דבלעם היה סבור שאין בהם רק ששים רבוא וזה נודע דאין השכינה שורה על פחות מס' רבוא ואיך אמר ראוים שתשרה שכינה ע"כ עם שבט לוי והיה גם כן שוכן לשבטיו ודוק:

בפרק חלק בלעם בר כמה הוה א"ל האי מינאה לר' חנינא מי שמיע לך בלעם בר כמה הוה א"ל מכתב לא כתיבא. אלא מדכתיב אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם בר תלתן ותלת או בר תלתין וארבע הוה, א"ל שפיר קאמרת וכו' לדידי חזי לי פנקסא דבלעם וכו'. ומקשה בס' ת"ח מדוע מסתפק דוקא בזה המספר. ונראה דהפסוק הזה קאי על דואג ואחיתופל א"ר יוחנן דואג ואחיתופל לא חצו ימיהם, תנ"ה כל שנותיו של דואג לא היה אלא ל"ד ושל אחיתופל ל"ג ובזה נסתפק:

ויל"ע דשנות החמה יתירה על שנות הלבנה י"א צא וחשוב על שלשים שנה הוה ש"ל יום ועוד מן שלשה ס"ה שס"ג ימים חוץ מן השעות כנודע וא"כ י"ל שהיו שנותיו ל"ג של ימות החמה שהם ל"ד של שנות הלבנה ובזה נסתפק או של חמה או של לבנה:

בחלק ובנדרים דרש רבא מ"ד שמש ירח עמד זבולה מלמד שעלו שמש וירח לזבול ואמר רבש"ע אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא ואם לאו לא נצא אמר הקב"ה בכבודי לא מחיתם וכו'. יל"פ דקשה למה רצה משה דוקא אם בריאה יברא ה' ולא די לו במ"ש הקב"ה ואכלה אותם כרגע. וי"ל ע"פ האמור בברכות גבי בלעם ויודע דעת עליון שהיה יודע לכוון אותה שעה שהקב"ה כועס בה וכמה זעמו רגע ותוספות הקשו מה יכול לומר ברגע ותירצו דיכול לומר כלם ושם אר"מ בשעה שהחמה זורחת וכל מלכי מזרח ומערב מניחין את כתריהן ומשתחוים לחמה מיד כועס. לזה לא רצה משה שיכלו כרגע פן יאמרו לא ה' שלחו, רק יודע לכוון הרגע. משא"כ אם בריאה יברא אינו יכול לומר בשעת רגע רק כלם לתי' א' של תוספות. ולזה אמרה החמה שאם לא יעשה הקב"ה כן הדין רק יכלם כרגע אז לא נצא וממילא לא יאמרו שכוון שעת הכעס דאין כעס רק ביציאת החמה ועז"א הקב"ה כיון שידעתם שאז אני כועס בשעת יציאתכם למה בכבודי לא מחיתם:

ובזה יבואר לשון רש"י ואגרשנו מן הארץ בלעם היה שונא יותר מבלק. ולפום ריהטא יל"ד כיון דקבה גדול יותר מארה גם מקבה מוכח דשונא יותר ולהנ"ל יתיישב למ"ש רש"י ז"ל דבלעם סבר דאין הקב"ה יודע מחשבות. וחשש לומר ארה פן לא יניחנו אך קבה פרש"י נוקב ומפרש בודאי יניחנו כי מה יוכל לפרש בשעת רגע א' לומר רק כלם. וזה אין קללה מפורשת ולא מוכח מזה דשונא יותר:

חלק ט

(במדבר כה ג)
קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש. בסנהדרין (דף ל"ד ע"ב) אמר רב חסדא מניין להוקעה שהיא תליה דכתיב והוקענום לה' בגבעת שאול וגו' וכו'. כתיב ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם. אם העם חטאו ראשי העם מה חטאו אמר רב יהודה אמר רב אמר הקב"ה למשה חלק להם בתי דינים. מ"ט אילימא משום דאין דנים שנים ביום אחד והאמר רב חסדא לא שנו אלא בשתי מיתות, אבל במיתה אחת דנים. אלא כדי שישוב חרון אף מישראל עכ"ל הגמרא. ונ"ל לתת המשך בדברי הגמרא הנ"ל משום דאיתא בריש סנהדרין אין דנים השבט אלא בב"ד של ע"א ופרש"י רובו של שבט שעבדו ע"ז ור"ל שאם רובו של שבט עובד ע"ז מיתתם בסייף ולא בסקילה. ואיתא בסנהדרין (דף קי"ב ע"א) בד"ה עד שיודח רובא. היכי עבדינן. אר"י דנין וחובשין דנין וחובשין, א"ל עולא נמצא אתה מענה את דינן של אלו. אלא אמר עולא דנין וסוקלין דנין וסוקלין, ופרש"י בד"ה דנין וסוקלין עד חציין דמחזקינן ליחידים ודנין וסוקלין. ומחציין ואילך נתברר הדבר למפרע שהודחו רובא והוו בסייף. וע"פ הדברים האלה יבואר כי בלא מימרא דרב חסדא לא היה מקום להגמרא להקשות למה חלק לבתי דינים שהיה אפשר לומר שרובא של שבט שמעון נדונו בב"ד. דמצינו ששבט שמעון במספר ראשון היה נ"ט אלף ובמספר שני אחר מעשה דפעור היו רק כ"ב אלף נמצא שנחסרו ל"ז אלף שמתו מחטא דבעל פעור (ועיין רש"י בחומש) ושהיו עובדים ע"ז בלא עדים והתראה מתו במגפה ושעבדו בעדים והתראה הומתו בב"ד. והיינו יכולים לומר שרוב שבט שמעון שהוא יותר מכ"ב אלף נענשו בב"ד והיתר מתו במגפה קודם, וכיון שרוב השבט הומתו בב"ד לפי הנ"ל עד מחצה נדונו בסקילה כיחידים והיתר על מחצה דהוברר הדבר למפרע דרובא חטאו נדונו בסייף. א"כ הוו שתי מיתות וצריך שני בתי דינים. אבל כיון שרב חסדא אמר שוהוקע היא תליה אי אפשר לומר כן דרוב השבט חטאו דא"כ לא היה השי"ת מצוה לדונן בתליה שרק היחיד שעובד ע"ז שנדון בסקילה נתלה ולא הנידון בסייף דבשלמא מה שנדונו בסקילה אף שבאמת היה לדונם בסייף ניחא משום דלא אפשר היה לדונם רק אחד אחד ובסקילה. ולהשהות את מיתתן עד שיוגמר הדין לכולם אי אפשר מפני עינוי הדין כקושית הגמרא ולפיכך נדונו בסקילה. אבל לא היה לדונם בתליה כי בזה אין שייך טעם עינוי הדין והבן. ומוכרח שלא נדונו בב"ד רק מיעוט שבט שמעון והמיעוט נדונו בסקילה כיחידים לכן מקשה שפיר למה לחלק לבתי דינים ודוק היטב:

חלק י

(אמר המו"ל דברי המחבר דחוקים דאף אם היה שתי מיתות סקילה וסייף היה די בב' בתי דינים וה' אמר למשה קח את כל ראשי העם להרבות בבתי דינים וגם מה שכתב המחבר שהיה לדונם בסקילה ולא בתליה הוא דוחק דכיון שנידונו בסקילה על חטא ע"ג נתלים. שכל הנסקלים על חטא ע"ג נתלים לדברי הכל. ויש להסביר הגמרא בדרך קרוב מזה והוא דשם (דף קמ"ב) מסיק הגמרא אלא דמרבינן להו בתי דינים ומעיינין בדינייהו ומסקינן להו לב"ד הגדול וגמרי להו לדינייהו וקטלי להו. ולכן בלא דברי רב חסדא דוהוקע היא תליה היינו אומרים דרוב שבט שמעון נענש בב"ד כנ"ל ולפיכך צוה להרבות בבתי דינים. ומסיק הגמרא כדי להשיב חרון אף ה' מישראל כדי שיוגמר משפטם מהר שידונו כולם בשעה אחת וישוב חרון אף ה' מישראל):

חלק יא

(במדבר כה ו)
והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה. אמר לו משה זו אסורה או מותרת אם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך וכו' התחילו בוכים א"ל הקב"ה משה בוכה אתה והיכן חכמתך שאמרת דבר ובלעת לקרח ועכשיו אתה בוכה כן איתא במדרש פ' תרומה. נל"פ עפמ"ש המקובלים דמשה היה גלגול הבל ויתרו היה גלגול קין מצד הנשמה וע"ז נתן לו בתו להחזיר לו תאמה היתרה שגזל קין מהבל. וקרח היה רוח של קין ולזה אמר משה שיבלע בארץ כמו שהאדמה פצתה את פיה לקחת דם הבל וא"כ לא היה להם טענה על צפורה דהיא מגיעה למשה ע"פ הדין. ועז"א אתמול אמרת דבר ובלעת לקרח וא"כ מוכרח שאתה גלגול מהבל ומן הדין מגיעה לך תאומה היתרה ולמה אתה בוכה הלא יש לך תשובה נכונה:

להפטרת בלק
עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל. ומאד יפלא פי' דהאי קרא. ונל"ב דאיתא בילקוט ובמדרש ר' יוחנן אמר קולו של בלעם היה הולך ששים מיל וצריך לדעת מאין לו זה הדרש. ונראה דלפי הקרא והמפרשים היה חנייתם סמוך לירדן בערבות מואב כמבואר בסדר מסעי ויהושע שלח מרגלים מן השטים אף לכאורה מספר יהושע משמע שהיה רק מהלך יום אחד ז"א לפי המדרש. ואיתא בסוטה אותו יום שעברו את הירדן הלכו ששים מיל והיתה לינתן במלון בגלגל א"כ היה גלגל רחוק מן השטים ששים מיל ושפיר כיון שאמר ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל ששמעו קולו נראה שהלך קולו ס' מיל:

בישעיה (ח' ח') וחלף ביהודה שטף ועבר. אר"י בא עליהן סנחריב במ"ה אלף בני מלכים וכן עתידין לבוא עם גוג ומגוג ומוטות כנפיו מלא רחב ארצך. א' מששים לאוכלוסיו מלא א"י. המוטה זה של תרנגול א' מס' בכנפיו א"כ היה מחנה אשור ס' פעמים מא"י צא וחשוב א"י ת' פרסה על ת' פרסה עשה מהן ד' רצועות יהיה ארכן ארבע מאות ורחבן מאה עשה מהן רצועה אחת יהיה האורך ט"ז מאות והרחב מאה. ומחנה אשור היה ס' פעמים כא"י ס"ה צ"ו אלפים א"כ היה מחנה אשור צ"ו אלף ועלמא כולה ו' אלפים ארך ורחב עשה מהן ששה רצועות יהיה כל רצועה ארך ו' אלפים ורחב אלף מכולם עשה רצועה אחת יהיה ארך ל"ו אלף עשה מהן עשר רצועות שיהיה רחב מאה וארכן ל"ו אלף הוא שלש מאות וששים אלף פרסאות בארך ורחב מאה. א"כ מחנה אשור שהיה צ"ו אלף הוא מן העולם חלק רביעי דתשעים אלף הוא רביע מש"ס נשאר עוד ו' אלפים שהוא חלק ט"ו מתשעים אלף הנ"ל א"כ כל העולם דנברא בחצי אמה שהוא ט"ו אצבעות כדאיתא במדרש, א"כ אם על ש"ס אלף מגיע ט"ו אצבעות על תשעים אלף מגיע ט"ו רביע אצבע א"כ מגיע על ו' אלפים יביע אצבע א"כ היה במחנה ט"ז רביע אצבע שהוא ד' אצבעות ושפיר ביד שהכם שהוא ארבע אצבעות שלימות צ"ו אלף כידוע, וע"ז אמר על לעתיד שלעתיד לבוא כמו מחנה אשור תרם ידך על צריך ודוק:

תוכן העניינים

ארץ חמדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה