אור ברסלב
ארץ חמדה נצבים

ארץ חמדה· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

נצבים

כי תבוא

חלק א

(דברים ל ב)
ושבת עד ה' אלהיך. במעשה דחטא בת שבע אמרו לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה, והנה מקרא מלא שמואל (ב' סי' י"ב) וירע הדבר אשר עשה דוד בעיני ה' וכן לבאר יתר הפסוקים נראה להמתיק הדבר עפ"י משל מלך שמרדה עליו מדינה ויהי כי קרב אליה להלחם והכין בה מערכת המלחמה ללכדה הוציא פרוטגמא שלו שישובו לקראת מלכם וימחול להם עונותיהם אבל בני המדינה לא רצו להאמין כי אמרו שמן הנמנע שירבה לסלוח על פשעם הרב מאד ומתוך כך אמרו מאחר שבל"ז אין תרופה למכתם טוב יותר שיעמדו בקשרי המלחמה עד קצה האחרון אחר שבל"ז סר המות אליהם, מה עשה פקח אחד שהוא מאוהבי המלך ואנשי ביתו רצה להראות שהמלך מרבה לסלוח למען ישובו ולא יגדילו המדורה הלך והרים יד במלך לבזותו על פניו על סמך שיפייסנו אח"כ וידעו שהמלך רב לסלוח ואחר שימחול לו על חטאו ידעו בני המדינה וישאו ק"ו בעצמם אם מחל לזה שלפי מדרגתו היה חטאו גדול ביתר שאת ע"ד הוי גוי חוטא (ישעי') עיין מה שפרשתי שם כ"ש שימחול לנו. והנה בהשקפת התכלית וטוב הכוונה לא יקרא זה האוהב מורד במלכות כלל דהא עשה כן לכבוד המלך, אך ויהי אחר אשר בזה את המלך נכסוף נכסף האוהב הזה מיתר שרי המלוכה אשר כגילו ואשר לא ידעו את הסיבה הכמוסה בלבו כי לכבוד המלך עשהו ויאמרו כי גם הוא כאחד הפושעים המתפרצים מתחת אדוניהם ולכן נחם על טוב כוונתו והסתיר את הדבר לבל יודע לשום אדם ועתה ממילא שב החטא אשר בעת עשייתו היה על טוב הכוונה לחטא גמור ומורד במלך דלפי הכוונה היה צריך לגלותו למען יראו ויקחו ראיה ממנו והוא הצפינו ממילא שב לחטא גמור והשתא בשעת החטא לא חטא כלל רק עיקר החטא נתהוה בעת שרצה להסתירו, וכן הענין בדוד שחטא להראות שהקב"ה מקבל בתשובה וממילא היה צריך לגלות החטא ואז לא היה חטא כלל אך במה שהרג את אוריה ולקח את אשתו לו לאשה כדי שלא יודע ההריון לאיש בזה שב החטא לחטא גמור וז"ש וירע הדבר אשר עשה דוד בעיניהם ר"ל שעיקר הרעה היה מה שעשה בעיני ה' לבד שלא ידע מן החטא רק ה' לבדו והסתירו מבני אדם, וז"ש נתן אליו מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיניו ואם תתנצל כי עשית להקים עולם של תשובה הלא את אוריה החתי הכית בחרב בכדי ואת אשתו לקחת לך לאשה להסתיר ההריון ולהסתיר עון הריגת אוריה ואותו הרגת בחרב בני עמון* כמבואר שם בענין שנהרג במלחמה:

חלק ב

(דברים ל ב)
מספר חות יאיר
ושבת עד ה' אלהיך וגו'. ובהושע (יד) שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך. קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב. ויל"ד דבפסוק ראשון התחיל בלשון יחיד שובה, ובפסוק השני אמר שובו לשון רבים. ב) הלשון עד ה, אלהיך אינו מובן. ג) מה זה נתינת טעם כי כשלת בעונך. ד) בפסוק השני אומר כל תשא עון. ה' באמרו וקח טוב ולא פירש טוב זה מהו ולמה הוא בא. והנה בגמרא יומא (דפ"ו ע"ב) איתא אר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשו להם כשגגות שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעוניך, האי עון מזיד הוא וקרי ליה מכשול, ופריך איני והאר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשות להם כזכיות וכו'. ומשני כאן מאהבה כאן מיראה. והנה פרשתי פסוקים הללו בהרבה דרכים ואכתוב קצתן. (א) יאמר עפמ"ש הגאון אמתי מהר"ם א"ש בשו"ת פנים מאירות ח"א שנשאל למה קבעו אנשי כה"ג בתפלת י"ח לומר אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב הלא די היה באמרו פעם אחת אלהי אברהם יצחק ויעקב. והשיב הוא ז"ל דמצינו בדוד המלך ע"ה שאמר לשלמה בנו ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו, הרצון דיש עובדי ה' על פי הקבלה לבד ומעשה אבותיהם בידיהם, וישנו כח המובחרת מזו העומדים על המחקר ברוב שכלם כי הוא האלהים לבדו ואין זולתו, וז"ש דע את אלהי אביך מצד ידיעתך ולא כמצות אנשים מלמדה, וה"ט דאומרים אלהי אברהם אלהי יצחק לאשמועינן דלא תימא דיצחק ויעקב האמינו לאביהם וסמכו א"ע על חקירת אברהם אבינו ועליו בטחו, אלא כל אחד ואחד מהאבות עמד בעצמו על החקירה וההכרה בשכלו שהוא אלהים. וז"ש אלהי אברהם שהוא היה הראשון שהמציא מציאותו ברב שכלו וכן אלהי יצחק שגם הוא זולת קבלת אביו עמד ג"כ בעצמו על חקירתו בשכלו וקבלו לאלוה וכן יעקב ע"ש ודפח"ח. ואמרתי בילדותי לפרש עפ"י זה מקרא קודש פ' עקב. ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו וגו' פתח ביראה וסיים באהבה. ונראה דהנה יש חלוק בין העובד ה' מעצמותו שהוא בעצמו עמד על החקירה עד שהבין גדולת ה' ונוראותיו ובין העובד כמצות אנשים מלומדה עפ"י הקבלה, דהעובד מצד חקירתו הוא עובד מאהבה, ועיקר אהבה שייך גם בבני אדם המכירים זה את זה, משא"כ אם אינו מכירו לא שייך אהבה, וגם בין עובד מאהבה לעובד מיראה יש חלוק דהעובד מיראה אינו מתאמץ לעבוד יותר מן המוטל עליו בחובה כי אין בידו לעשות כ"א ההתחייבות מצד יראת העונש, אבל זה העובד מאהבה מוסיף והולך ומקיים אף עשה שאין בה חובת גברא כי כל ישעו

וחפצו לעשות רצון אדונו. וז"א ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל רק מעמך שיהיה ה' אלהיך לא מצד הקבלצה שאתה תופס אמונת אביך בידך רק מעמך מצד חקירתך יהיה הוא ה' אלהיך כמו שיחדוהו אבותינו לאלהי אברהם אלהי יצחק כאמור, וסיים וכ"ת מאי נ"מ בדבר זה וכי לא די לקבל אלהותו מצד הקבלה, לז"א שאם אתה מחזיק באמונה מפ"י הקבלה, לא יעלה לך כ"א ליראה את ה' ובזה לא תלך בכל דרכיו כ"א במה שהעונש מבואר כמו לאוין ועשין האמורים בחובת גברא אבל אם תהיה האמונה מעמך ללכ"ת בכ"ל דרכי"ו והיינו ולאהב"ה אות"ו שתבוא למדת אהבה, צא ולמד מדברי רבינו בחיי בספרו חובת הלבבות ויש בו די להכיח מעלת הבורא ית' ושהוא ברא העולם מאין מוחלט, אבל לא יטרידוך ספרים חיצונים, ובודאי יותר טוב מהם להניח א"ע על הקבלה, וז"ש שובה ישראל כ"כ עד שתבוא שיהיה ה' אלהיך, שאתה לבדך תעמוד על החקירה ולא מצד שהוא אלהי אבותיך, ובזה תשיג למדת אהבה. וכ"ת וכי זוטר לעבדהו מיראה, לז"א אם אתה עושה מיראה כי כשלת בעונך יהיה לך מכשול תחת עונך שהוא המזיד שמתהפכים הזדונות לשגגות, אבל קחו עמכם דברים אם יהיו הדברים עמכם מצד עצמך אז תהיה תשובה מאהבה, ואמרו אליו כל תשא עון שימחול העון לגמרי ולא יהיה נשאר אף שוגג ואדרבא וקח טוב זכות תחת חוב:

או יאמר בדרך זה דהנה יש עוד חלוק אחד בין העובד מאהבה להעובד מיראה דהעובד מאהבה בודאי הוא חושק שגם אחרים יעשו כמו הוא, מחמת אהבת הנעבד החקוקה בלבו, משא"כ העובד מיראה די לו להפקיע א"ע, וגם שדרך העבד לעבוד מיראה, יוטבע הבן לעבוד את אביו מאהבה, ואם אנחנו עובדים את הקב"ה מיראה נקראים אנחנו עבדים, ואין הדרך בין העבדים שהאחד יזרז את חבירו בעבודת רבו, ואדרבא הוא שמח אם חברו מתרשל בעבודתו, לא כן אם אנו עובדים את הקב"ה מאהבה אנו נקראים בנים למקום, ודרך האחים שאיש את אחיו יעזור. וז"ש שובה ישראל אם אתה עושה תשובה ביחידות, אבל אינך חושש לזרז גם את חבירך להשיב בתשובה. ע"כ תשובה זו היא מיראה, דאלו מאהבה היה מזרז גם את חבירו, והפעולה בתשובה מיראה כי כשלת שנעשה מכשול שהוא שוגג בעונך תחת המזיד שלך, אבל בזמן שקחו עמכם דברים להוכיח איש את חבירו ושובו אל ה' להשיב רבים מעון שזהו תשובה מאהבה אז אמרו אליו כל תשא עון שימחול כל העון ולא ישאיר אפילו שוגג. ואדרבא וקח טוב שיהיו זכיות תחת עונות. כמשפט העושה תשובה מאהבה שזדונות נעשו כזכיות. והזוהר כתב בקרא ואהבת. לרעך כמוך, פקודא דא לייסר אינש את חבירו, הרי דע"י מצות התוכחה נעשה שלום בין אדם לחברו שהם באהבה וכמשפט הבנים האחים כנאמר ועיין ברש"י פ' ויקרא שלמים שמטילים שלום בעולם, וז"ש שע"י התוכחה איש לחברו ונשלמה נעשה שלום בעולם אשר ראוי לעשות ע"י הפרי"ם שהם הקרבנות ע"ם שפתנ"ו, במה שיזהיר כ"א את חבירו:

חלק ג

(דברים ל ב)
מאמר ע"ד שבארנו דברי. המשורר (תהלים א) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד וכו' כ"א בתורת ה'. חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וגו' וכל אשר יעשה יצליח, לא כן הרשעים, על כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים, ואיכא למידק טובא בהני קראי והמעט מהם אפרש, א) דאמר לא כן הרשעים מאי קמ"ל בזה פשיטא וכי ס"ד חלילה שיהיו דומים רשעים לצדיקים, ב) אומר כ"א בתורת ה' חפצו ולא קאמר שיהגה בתורת ה', ג) מאי על כן לא יקומו, ד) באמת מדוע לא יעמדו רשעים במשפט ואי שלא יעמדו רשעים עם הצדיקים במשפט אחד, היא גופא קשיא למה לא והלא יכולין לדון אלו צדיקים גמורים לחיים ואלו רשעים גמורים למיתה, ה) סיים כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד אטו משוא פנים בדבר. ונ"ל דהנה ראיתי בספרו של מחותני הגאון החריף בעל נזר הקודש פי' בקרא דאיוב (א) ה' נתן וה' לקח למה הוכפל שמו ית' וכתב הוא דידוע כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו מעתה אחר דקיי"ל מחשבה טובה הקב"ה מצרף למעשה ומחשבה רעה אינו מצרף, והנה המחשבות לא נגלו כ"א לו לבדו ית' אבל המלאכים אינם יודעים מחשבות לב אדם וכ"ה בתוס', וכשהקב"ה בא לשלם שכר טוב לצדיק הוא בעצמו דן אותו למען יראה גם מחשבות טובות שלו וישלם לו שכרו משלם גם עבור המחשבות, משא"כ אם בא לשלם לרשע כרשעתו הוא יושב ומצרף אליו ב"ד של מעלה והם אינם יודעים ממחשבות הרשע בכדי להקל מעליו עונש המחשבות כי חפץ חסד הוא, וז"א ה' הוא לבדו נתן השכר אבל וה' עם בית דינו לקח להעניש להאדם כאמור ודפח"ח. ובזה יתורץ מה דאיתא במדרש אמרה מה"ד להקב"ה שלם לרשעים כפעלם, אמרה מדה"ר אם עונות תשמר יה אדני מי יעמד, וקשה טובא שהרי בודאי עתיד לפרע מן הרשעים כמעשיהם וכל האומר הקב"ה ותרן כו'. אבל עם האמור אתא שפיר דקטרוג של מה"ד היה שהקב"ה בעצמו ישלם לרשעים ולא בצירוף ב"ד של מעלה, וזה שאמרה שלם לרשעים אתה בעצמך, וזה קטרוג גדול שאם הקב"ה ישלם להם בעצמו ישלם להם גם על המחשבה רעה הנעלם כמו על הפעולה בעצמה. והשיב מדה"ר אם עונות תשמר, פי' שאם הקב"ה בעצמו ישלם גם על המחשבה מי יוכל לעמוד בזה. ולפ"ז בודאי אלו היה משוה העונש עם השכר לשלם בתרווייהו או על המעשה בלבד או גם על המחשבה היה יותר טוב לבני, אדם שלא ישולם על המחשבה בשניהם, כי מחשבת הרע רבה היא מאד ממחשבת המצוה ואדרבא במחשבת עשית המצוה רחוק מאד שלא יתערב בה מחשבה זרה, וז"פ הפסוק ה"פ בראשית וירא ה' כי רבה רעת האדם, כי יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום, כלומר המחשבה היא כולה רע וגם בעשית הטוב המחשבה מקולקלת, אולם מחסדי האל מחשבה טובה מצטרפת למעשה ולא בעבירה, וז"א אשרי האיש אשר לא הלך, כ"א בתורת ה' חפצו, הרצון אף אם יהיה רק חפצו ומחשבתו ישולם לו ג"כ על המחשבה, וזהו שסיים והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול, כן יש לתורה ומצות פירי שהוא המחשבה, וסיים וכל אשר יעשה שחשב לעשות יצליח ויעשה פרי ויקבל שכר על המחשבה, רק פן יקשה בעיניך, הלא מטובה זו שהטיב ה' לשלם שכר על המחשבה טובה יגיע מזה היזק שיהיה מרובה על השבח והוא שגם בעבירה ישולם עונשו גם על המחשבה, לז"א לא כן הרשעים אינם מתשלומים כמדת הצדיקים שמקבלים שכר גם על המחשבה, אבל אצל מחשבה רעה והיה כמוץ אשר תדפנו רוח שאין בו ממש ואין מענישים על המחשבה רעה, ומהאי טעמא שעל הזכות משלמים עבור המחשבה ובעבירה אינו משלם עונש על המחשבה, על כן לא יקומו רשעים במשפט בעדת צדיקים רק הללו לעצמן והללו לעצמן, דהצדיקים הקב"ה לבדו דן אותם כדי שישולם להם על המחשבה ולהרשעים מצרף ב"ד של מעלה למען לא יענישו על המחשבה, וסיים שפיר כי יודע ה' דרך צדיקים ונותן שכר עליהם, ודרך רשעים תאבד, כלומר מחשבתם הרעה אינו מגלה לב"ד של מעלה ומאבד מחשבתם שלא יענשו עליהם, ואי' במדרש אמר הקב"ה נאה ליחיד לדון עם אחד, ופי' בס' שמ"י דאם ישראל המה באגודה אחת אז הקב"ה שהוא אחד דן אותם ומקבל תשובתם ואז מקבל גם מחשבותיהם הטובות, וכבר זכרנו הגמ' דיומא דהשב מאהבה הזדונות נעשות לו זכיות, ופירוש מהרש"א בח"א דהיינו טעמא דמהעבירה אינו מגיע עונש עבירה רק על המעשה לבד אבל מחשבה רעה אינה מצטרפת והתשובה עם מחשבה טובה והרהורי תשובה דוחה דמעשה התשובה דוחה מעשה העבירה והמחשבה מתשובה עושה לזכות ע"ש. ומצינו בתורה שאלהים הוא לשון דיין ועיין במס' סנהדרין (כ"ג ע"ב), והן הן דברי הנביא שובה ישראל מעצמך מאהבה עד ה' אלהיך שהוא ה' לבד יהיה אלהיך לדיין שלך ולא יצרף עמו ב"ד של מעלה, למען יקבל גם מחשבת התשובה שלך ויהפוך מזדונות לזכיות כפי' מהרש"א הנ"ל, ואימת הקב"ה בעצמו דיין שלך בזמן שיש לך אחדות ונאה ליחיד שידין גוי אחד, לכן מדייק שובה ישראל כולל כל ישראל ביחד ואומר שובה שיהיו כל ישראל כאיש אחד ומה הפעולה עד ה' אלהיך שבאחדות שלך תפעול שזולת ב"ד של מעלה ה' לבד אלהיך יהיה דיין שלך, כי אם יצרף בי דינא לא יראה מחשבתך וכשלת בעונך ויהיה מן עון המזיד מכשול שהוא שוגג, אבל אם תזכה שהוא לבדו ידין אותך יתהפכו לזכיות, ומיושב נמי דברי מדרש דאיתא שם אל תקרי עד בפתח אלא עד בצירי שישראל יאמרו מי יעיד בנו שעשינו תשובה, יאמר הקב"ה אני עד שלך, וז"ש עד ה' אלהיך, וקשה הא רואים כל העולם שמשכימים לסליחות ומתענים וצועקים ומריעים ואומרים וידוי ותחנונים יום יום פעמים רבות, אבל לדברינו א"ש דה"ק מי מעיד במחשבה טובה שלנו, ומשיב הקב"ה אני אהיה לכם לעד על המחשבה אשר בה יתהפך הזדון לזכות (עיין מזה לעיל). ובזה פרשתי דברי הפיוט שחרית יום ב' דר"ה, והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש קדוש, דה"ק והוא באחד כשהקב"ה דן יחידי ואז ומי ישיבנו ישוב לו בתשובה מאהבה (שמהפך לזכיות וטעמא דמילתא דעודפת המחשבה של התשובה על העבירה דלית לה מחשבה דמחשבה רעה אינו מצרף) עם מחשבה נקיה, וזה ונפשו אותה שאינו עושה תשובה מיראה רק בנפשו וברצונו מתאוה לתשובה מחמת אהבה ויעש קדוש מאותו מלאך רע שהיה לו מקודם על ידי העברה, עכשיו עושה אותו קדוש שנתהפך לזכות ונעשה מזה מלאך קדוש וזה ג"כ בפסוק איוב כג.

חלק ד

(דברים ל ג)
יאמר עפ"י מה שראיתי להגאון מוהר"א ברודא ז"ל מפרש גמרא דיומא (דל"ו ע"ב) אמר משה לפני המקום רבש"ע בשעה שחוטאין ישראל ועושין תשובה עשה להם זדונות כשגגות, וקשה הלא מרע"ה אוהב ישראל הוה טפי ה"ל לשאול דיעשה מזדונות זכיות, אך י"ל דאיתא טעם למה מהני תשובה דבאמת האדם עלול הוא לחטוא כי אבן נגף הוא בצדו היצה"ר והעונש המגיע לאדם על העברות הוא קנס וקיי"ל דמודה בקנס פטור, א"כ כשהאדם. מתודה לפני הקב"ה ומתחרט ה"ל מודה בקנס ופטור, רק הרי הקב"ה עד בדבר, וצ"ל דהקב"ה כובש עדותו עד שיחזור בתשובה ויתודה עליו. ובזה ניחא גמרא דחגיגה (ד"ה) ר' יוחנן כי הוה מטי להאי קרא בכי וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר, עבד שרבו מקרב לדונו וממהר להעידו תקנה יש לו כו' ע"ש, דה"פ עבד שרבו ממהר להעידו בעוד לא שב מחטאו תקנה יש לו שאח"כ לא מהני תשובה אחר שכבר העיד העד, אולם עדיין יאמר אע"ג שהקב"ה כובש עדותו היא פלוגתא בגמרא דב"ק (דס"ח) במודה בקנס ואח"כ. באו עדים חייב או לא, ופסק מהרש"ל דאי מחייב בעצמו במידי בהודאות פטור ע"ש, א"כ זה שבקש מרע"ה שיקבל הקב"ה לישראל בתשובה, רק הלא הוא עד ואף שיעיד אח"כ חייב ולא מהני ההודאה, לכן בקש שיעשה הזדונות שגגות וחייב עצמו מודי עכ"פ בשגגות ופטור שפיר ודפח"ח. מעתה ז"פ שובה ישראל מעצמך תן תודה והתודה, וכ"ת למה יהיה התשובה מועיל ואי דהוה כמודה בקנס הרי עד ה' אלהיך ה' מעיד עליך אף אח"כ שהוא כמודה ואח"כ באו עדים ג"כ חייב, לז"א כי כשלת בעונך שנשאר מעון המזיד שלך מכשול שהוא שוגג ומחייב עצמו במידי פטור כאמור.

חלק ה

(דברים ל ד)
יאמר עפ"י מה דאיתא בפסיקתא ובילקוט ר' יודא בר סימון שובה ישראל עד ה' אפי' כפרת בעיקר ע"ש, ובזה יש ליישב פירכת הגמרא דרמי דר"ל אהדדי, דהכא דריש דתשובה נעשה מזדונות שגגות מדכתיב כי כשלת בעינך, די"ל דבאמת בשאר עבירות זדונות נעשות זכיות וכפירושו של מהרש"א, דבעבירה ליתא מחשבה דמחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה והתשובה גדלה כחת עם המחשבה, והאי קרא דוכשלת בעונך קאי על עו"ג כדדריש בילקוט דעד ה' קאי אפי' כפרת בעיקר, וע"ז סיים דבעון זה כשלת. בעונך מאחר דגם העברה חמורה מאד דמחשבה שלה מצטרפת למעשה כדאיתא במס' קדושין (ד"מ ע"ב). ובזה נ"ל לבאר היטב המשך הפסוקים דאיתא במס' סנהדרין (דף צ' ע"ב) תניא אר"א בר יוסי בדבר זה זייפתי ספרי צדוקים שהיו אומרים אין תחית המתים מן התורה, אמרתי להם זייפתם תורתכם ולא העליתם בידכם כלום שאתם אומרים אין תה"מ מן התורה, הרי הוא אומר הכרת תכרת הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב דברי ר' עקיבא, א"ל ר' ישמעאל והלא כבר נאמר את ה' הוא מגדף ונכרתה וכי שלשה עולמים יש אלא ונכרתה לעוה"ז הכרת לעוה"ב הכרת תכרת דברה תורה כלשון ב"א, בין ר' ישמעאל בין ר' עקיבא עונה בה מאי עבדי ביה לכדתניא יכול אפי' עשה תשובה ת"ל עונה בה לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה, עכ"ל הגמרא, וזה שאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך אפי' כפרת בעיקר והיינו דמוכיח מדכתיב גבי עונה בה בזמן שעונה בה, וקשה דלמא הך עונה בה קאי על עוה"ב, וצ"ל דזה נשמע מדכתיב ב' פעמים כרת והיינו הכרת תכרת וגם את ה' הוא מגדף ונכרתה ועדיין קשה איך מצי למילף מיתורא דכרת לעוה"ב אלא מעתה הא דכתיב הכרת תכרת כפול וה"ל ג"פ כרת וכי שלשה עולמים יש, אע"כ דמיתורא דכרת לא דרשינן כ"א מעונה בה לעוה"ב ועדיין לא שמענו דתשובה מכפרת על עו"ג, לז"א דלעולם דרשינן לעוה"ב מיתורא דונכרתה, וכ"ת הכרת הכרת כפל מאי דרשת ביה לזה סמיך קחו עמכם דברים כמו שאתם מדברים כפל כלשון ב"א כך דברה התורה כלשון ב"א, מעתה אייתר עונה בה להורות דתשובה מהני על עו"ג ושובו אל ה' ואמרו אליו כ"ל, ר"ל עברה השקולה כנגד כל העברות כדאיתא בחולין (דף ה') ואפ"ה תשא אותו עון ג"כ ע"י תשובה.

חלק ו

(דברים ל ה)
יאמר עפ"י הגמרא דיומא פ"ו ואר"י גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה. ולכאורה קשה לפי מה דאמרינן במס' עירובין (דף ק) אם נתערבו מתן אחת במתן ארבע ר' אליעזר אומר ינתן במתן ארבע ור' יהושע אומר ינתן במתן אחת, א"ל ר"א הרי הוא עובר על בל תגרע, אמר ליה ר"י הרי הוא עובר על בל תוסיף, וכתבו שם בתוס' ד"ה מתן ד', וא"ת וליתי עשה ולידחי לאו דבל תוסיף, וי"ל דלא דמי כלל לכלאים בציצית דהכא ע"י פשיעה כו' יעו”ש. ולפ"ז קשה למה ידחה בתשובה הל"ת מאחר שהלאו בא ע"י פשיעה דהיינו ע"י שחטא האדם בזדון. וי"ל עפ"י הא דאמרינן במס' סוכה (דנ"ב) אר"א ב"ח אלמלא שלשה מקראות הללו נתמוטטו רגליהן של שונאי ישראל כו', ושם דריש רב עוירא ואיתימא ריב"ל שבעה שמות יש לו ליצה"ר כו' ישעיה קרא לו מכשול, א"כ האדם עלול לחטוא ואנוס הוא דיצרו אונסו וכנאמר שם בגמ' דהקב"ה מתחרט על שברא היצה"ר דכתיב ואשר הרעותי וע"ש בפירש"י, וז"ש שובה ישראל עד ה' אלהיך ויהא גדול כח התשובה שדוחה הל"ת, וכ"ת אמאי ידחה הא הלאו נעשה ע"י פשיעה, לזה מתרץ כי כשלת בעונך אע"פ שעברת בזדון שהוא מזיד, מ"מ נכשלת במכשול שנתן לך הקב"ה שהוא היצר הרע הנקרא מכשול ויצרא הוא דאנסיה ולא נקרא פשיעה.

חלק ז

(דברים ל ו)
יאמר עפ"י מ"ש מ"ז הגאון אמתי בעל כתנות אור פ' נצבים לפרש קרא האמור בפ' תשובה שם, כי לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. דהנה המפרשים הקשו איך מקבל הקב"ה לבעל תשובה, הא מקודם שחטא היה נראה ואח"כ כשחטא נדחה מקדושתו, ונראה ונדחה קיי"ל דאינו חוזר ונראה, ותירץ עפ"י הגמ' דזבחים (דנ"ד) דכל שבידו לתקן לא הוה נדחה יע"ש, והרי ביד האדם לתקן בתשובה, וז"ש בפ' תשובה כי תאמר בלבבך מאי אהני לי תשובתי, הא נראה ונדחה אינו חוזר ונראה, לזה מתרץ כי המצוה הזאת של תשובה לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא רק מסורה תמיד בידך לתקן ולא הוה דיחוי ודפח"ח, וזה פי' שובה ישראל (ודרשו שם ביומא גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר פד ה' אלהיך) ותגיע. התשובה עד ה' אלהיך, אך הקשה כי כשלת בעונך כשחטאת, אבל קודם העון היית שלם בלי שום מכשול והוה ליה נראה ונדחה דאינו חוזר ונראה לזה מתרץ קחו עמכם דברים, הרצון שהדברים האלו של תשובה עמכם הוא ובידכם תמיד לתקן ולא ה"ל דיחוי כלל, ושובו אל ה' ואמרו אליו כל תשא דלא הוי דיחוי כלל כאמור.

חלק ח

(דברים ל ז)
בילקוט האמור לעיל עד ה' אלהיך ר"י ב"ס אפי' כפרת בעיקר, י"ל דאמרינן במס' עכו"ס (ד"ז) לא היו ישראל ראוין לאותו מעשה אלא להורות תשובה, ומדקדקים על הלשון לאותו מעשה, ואמרתי עפמ"ש מ"ז הגאון לפרש קרא שאמר מרע"ה אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב, משום דאי' ריש מסכת כריתות ג' ע"ב, טעה בעכו"ם והזיד בעבודות דטעה בהדין קרא לא תעשון אתי אלהי כסף הא שארי מנים שרי יעו"ש, וז"ש מרע"ה אנא חטא העם הזה חטאה גדולה שאין להעמיד עליה שום טעות שהרי עשו להם אלהי זהב אשר מפורש בתורה איסורו יע"ש, ואני אמרתי שז"פ הפסוק (הושע י"ב) ועתה יוסיפו לחטוא ויעשו להם מסכה מכספם כתבונם, דאם היו עושים ממין אחר היה מקום להתנצל דטעו בהדין קרא דוקא כסף אסור אבל שארי מינים שרי, אבל הם הוסיפו לחטוא ועברו על מה שמפורש בתורה לא תעשה לך אלהי כסף והם עשו מכספם מסכה, וזה כתבונם עם דעתם, שאין להתנצל כלל ולומר שעשו בלי תבונה רק בטעות כאמור, וז"ש לא היו ישראל ראוין לאותו מעשה לעבור על המפורש בתורה לאיסור וע"כ להורות תשובה, וז"ש ג"כ שובה ישראל עד ה' אלהיך אפילו כפרת בעיקר והראיה כי כשלת בעונך עון העגל בעון מזיד גלוי ומפורסם שעברו על מקרא מפורש בלי טעות ושגגה רק בזדון שהוא עון, וע"כ להורות תשובה, הרי נשמע דגם על עכו"ם מהני תשובה.

חלק ט

(דברים ל ח)
מצאתי זו ראיתי שמ"ז הגאון מפרש בכתנות אור פ' וילך דאיתא בש"ך עה"ת, ואם הכהן המשיח יחטא זה אהרן, ואם כל עדת ישראל ישגו זה העגל, ומקשה הש"ך למה נאמר ישגו הא עשו במזיד את העגל, ותירץ כיון דלא עשו ישראל את העגל אלא להורות תשובה, מש"ה קרי ליה שוגג ע"ש, וז"ש שובה ישראל עד ה' אלהיך אפי' כפרת בעקר מהני תשובה וראיה כי כשלת בעונך שהתורה קראה לך על עונך שעשית העגל במזיד למכשול שהוא שוגג, וקשה באמת אמאי שנה קרא, וצ"ל כתירוץ הש"ך מאחר שלא עשו העגל אלא להורות התשובה קרי' שוגג, א"כ מוכח דגם על עכו"ם מהני תשובה עכ"פ ע"ש ודפח"ח, ושייך נמי שפיר קרא הסמוך קחו עמכם דברים ושובו אל ה' דמעשה העגל מוכח דאפי' לרבים מהני תשובה כדמסיק שם בגמ', א"כ אפי' אם רבים אתם שובו אל ה':

חלק י

(דברים ל ט)
יאמר עפ "י האמור בישעיה (כז) וזה כל פרי הסר חטאתו בשומו כל אבני מזבח באבני גיר מנופצות לא יקומו אשרים וחמנים, וראיתי בס' אחד פירושו דהאי קרא כך, דאמרינן סוף מס' יומא דתשובה מהפכת מזדונות לזכיות, וקשה כ"כ למה, וי"ל משום דתשובה כחה גדולה כ"כ שנתקדש ש"ש על ידיה בראות העם שזה האיש חוטא צועק ומתחרט ומתודה על חטאיו, ונמנעים אחרים מלילך בדרך הרשעה ושם שמים מתקדש ע"י זה, וז"ח וזה פרי שבתשובה עושה פרי למענו והסר חטאהו שלא נשאר עוד שום רושם אפי' שוגג ואדרבה עושה פרי שהוא זכות, וטעמא דמילתא משום דבשומו כל אבני מזבח כאבני גיר מנופצות ממנו יראו וכן ילמדו אחרים כי לא יקומו עוד אחרים אשרים וחמנים ושם שמים מתקדש, אלה הדברים ראיתים ולא עזבתים, אף שבגמ' מפני בא"א המקרא כפטיש יפוצץ וכו', ואני הוספתי נופך משלי דראוי דעי"ז שנתקדש ש"ש יתהפך זדון לזכות כדאמרינן במס' אבות אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם אם כן כיון דגבי חלול השם נתהפך השוגג למזיד בקדוש השם מדה טובה מרובה מהפכת המזיד לזכיות, אמנם כן הא תינח אם עושה תשובה בפרהסיא יש קדוש השם ממנו וכן ילמדו גם אחרים שלא יעשו כתבניתם בעבירה שזה מתודה ומתחרט עליה, אבל אם הוא שב בצינעה יחידי לא שייך זה, וז"ש שובה ישראל, אם אתה עושה תשובה ביחידות אז כי כשלת בעונך, אין אתה מרויח כ"א העון המזיד נעשה מכשול שהוא שוגג, אבל אם קחו עמכם דברים לדבר ולהתודות בפרהסיא ושובו אל ה' ברבים שהוא בפרהסיא, שיש בתשובה זו קידוש השם כאמור אז אמרו אליו כל תשא עון שימחול העון לגמרי, וקח טוב שיעשה מזדונות זכיות כי מדה טובה מרובה כאמור:

חלק יא

(דברים ל י)
יאמר ע"ד שראיתי לפרש קרא פ' ויצא שאמר יעקב אע"ה והיה ה' לי לאלהים. דאיתא במסכת ברכות (דף ל"ג) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כ"א ליראה אטו יראה מלתא זוטרתא היא ומשני הין לגבי משה מלתא זוטרתא היא, וקשה הא עדיין לא מישב האיך קאמר להו מה ה' אלהיך שואל מעמך דלגבי ישראל לא הוי מלתא זוטרתא, ונראה דבתיקונים כ' איה יראה ואית יראה כו'. ותוכן דבריו דאית יראה דמי שירא מעונש הבא עליו אם יחטא או שירא ממיתת בניו וכדומה וזה נקרא יראת העונש, אבל יראה המובחרה היא נקראת יראת הרוממות דהיא יראה מחמת אהבה שאוהב להקב"ה כ"כ עד שמחמת גודל אהבתו ירא לעשות שום דבר כנגד רצונו ית', ומרע"ה היה לו יראת הרוממות ואל ישראל דבר מה ה' אלהיך שואל מעמך כ"א ליראה מחמת שכר ועונש, ומשני שפיר אין לגבי יראה דמשה מלתא זוטרתי היא יראה זו שמבקש מישראל, וידוע דשם הוי"ה ב"ה הוא רחמים, ואלהים הוא מדה"ד, וז"ש יעקב והיה ה' משם הוי"ה ב"ה שהוא רחמים כשהיה מתוח עלי לי לאלהים שאהיה ירא מפניו כמו ממה"ד שיהיה לי יראה מצד אהבה, וז"ש שובה ישראל עד שתבוא לידי מדת אהבה הגדולה, שתהיה ירא מפני אהבה ויהיה ה' שם הוי"ה ב"ה אלהיך מורא על ראשך כמו מפני מדת הדין כי זולה אהבה כשלת בעונך נעשית ממזיד לשוגג אבל כשתבוא למדת אהבה אז אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב זכיות:

חלק יב

(דברים ל יא)
יאמר ע"ד דאיתא במסכת שבת (דפ"ט) אם יהיו חטאיכם כשנים כשני מבעיא ליה א"ר יצחק אמר הקב"ה לישראל אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששה ימי בראשית עד עכשיו כשלג ילבינו, ויל"ד איך שייך על העברות לומר שיהיו על הסדר וכי הרשע שאינו על הסדר ועובר כל עבירות לא יסלח לו, ורשע על הסדר לו לבד הסליחה, וגם לא פירש סדר זה מהו, וראיתי דאיתא במדרש, בצעם בראש, אדם יש לו קופה של עונות ובתוכה גזל אחד הוא מבצבץ בראש שנאמר בצעם בראש ע"ש, ואיתא במס' תענית (דט"ז) וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם, אמר שמואל אפי' גזל מריש ובנאו בבירה מקעקע את הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו. הרי עיקר התשובה להשיב את הגזלה אשר גזל מקודם, ואמרינן דלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על הגזל, אעפ"י שהיו שטופים בזמה ועוד עברות גדולות לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, וזה כוונת הפסוק אם יהיו חטאיכם מסודרים שיהיו מונחים על הסדר כמו שעברו העברות ראשון ראשון ואחרון אחרון יהיו כשלג ואמחול עליהם, אבל כשתעלה העבירה המונחת למטה מעלה מעלה דהיינו גזל שמבצבץ ועולה בראש, ובטול הסדר הניחם שהגזל הישן שהיה מונח למטה בא למעלה אז לא יהיו סדורים למחול ודפח"ח. ואיתא ה' למבול ישב גדול כחה של גזל שמדה"ר נתהפך למדה"ד ודן אותם, וכה"א תהלים (י"ב) משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה'. ויל"ד ע"ד מ"ש השל"ה פי' בפסוק חלק לבם עתה יאשמו דאיתא במדרש אין עתה אלא תשובה ובעלי מחלוקת אינם מקבלים תשובתם, וז"ש חלק לבם גורם שעתה אעפ"י שרוצים לעשות תשובה יאשמו, ואמרתי דז"פ משוד עניים מאנקת אביונים עת"ה אעפ"י שתרצו לעשות תשובה אקום יאמר ה' מדה"ר יאמר כן, ובילקוט איתא דקשה גזל יותר מדור המבול, דאלו בדור המבול כתיב ה' למבול ישב בישיבה ובשוד עניים ואנקת אביונים נאמר עתה אקום, אינו נפרע מהם אלא בקימה ע"ש, הרי עינינו הרואות כמה קשה הגזל לפני הקב"ה, בפרט גזל רבים שהוא ג"כ גזל עניים, ועינינו לא ראו שיתנו לב לתקן דבר זה בעודו ברשותו של אדם, ובעשרת ימי התשובה הכל עושים, מתענים והולכים לבהכ"נ להתפלל ובמקואות וצדקות, ואין מי שיעלה על זכרו להשיב הגזלה שתחת ידו שזולת זה התשובה כטובל ושרץ בידו. ועליו נאמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו. וז"כ הפסוק שובה ישראל עד אותה עבירה שה' שם הוי"ה ב"ה אלהיך דיין עליו ומתהפך מדה"ר למדת הדין שהוא הגזל, ומפרש שזהו העון גזל שהוא רע לשמים ולבריות, וכבר קראו למי שאינו יכול לגבות ממונו כושל יעוין כתובות (דף פ"ד). וז"ש כי כשלת בעונך לאחרים והיה רע לשמים ולבריות, מש"ה צריך מקודם להחזיר הגזל מתחת ידו ואח"כ לשוב, ומי יתן והיה ספוק בידנו לתקן פרצה גדולה הזאת בפרט בגזל הרבים:

חלק יג

(דברים ל יב)
עפ"י מה דאיתא בגמרא דיומא (דף פו) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, דהחוטא גורם שיסתלק חקיקת ישראל מתחת כסא הכבוד וע"י התשובה ושב יעקב זה ישראל למקומו. וז"ש גדולה כחה של תשובה שמגעת לתקן עד כה"כ שיוחזר ישראל למקומו, וז"פ שובה ישראל שהראה להשיב ישראל עד ה' אלהיך כלומר לכסא הכבוד כי כשלת בעונך שנסתלק בעונך הרי עליך לתקן:

חלק יד

(דברים ל יג)
יאמר עפ"מ שכתבתי לעיל דברי של"ה בפסוק חלק לבם עתה יאשמו דאי' במדרש ועתה זה תשובה, לז"א חלק לבם בזמן שאין שלום עתה אעפ"י שבא לעשות תשובה יאשמו שאין מקבלים לבעלי מחלוקת בתשובה. והנה ישנו שני מיני שונאים א' בפה ובלב והשני קשה ממנו בפיו ידבר שלום ובלבו ישים ארבו, ודבורו א' בפה ואחד בלב, הרי איש הזה חלוק לשונו מלבו ואמרתי שז"פ תמים תהיה עם ה' אלהיך, שלא תהיה חלוק, רק תמים כולו מפיו עד לבו יהיה באחדות עם ה' אלהיך שהוא יחיד האמתי אף אתה עכ"פ תהיה א' בגופך ולא יחלק הלב מהפה, וז"א אם תרצה לעשות תשובה מקודם צריך להיות אחדות ולהיות כל ישראל כאיש אחד, שובה לשון יחיד ישראל בשלום ואז תקובל תשובתך, וכ"ת שתעשה שלום עם חברך לפנים כדרך הארץ מראים אהבה בפנים ולבם בל עמהם לז"א עד ה' אלהיך לשון עדות כדאיתא במדרש שה' הוא עד והוא ראה והוא ידע מחשבות לבבך כי כשלת בעונך וצריך אתה לתקן מכשול זה בתשובה, ואין מקבלים בעלי מחלוקת בתשובה, לכן ראה תראה שיהיה לך אחדות, ואיתא עוד שאין הקב"ה מיחד שמו של בעלי מחלוקת לכן אמר שובה ישראל באחדות עד ה' אלהיך שיהיה מיחד שמך עליך, כי כשלת בעונך, שמסלק שכינתו ממך, ועיקר המחלוקת בא מכח הגאוה שאמר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד. והנה כן דרך יצה"ר המסית לאדם אומר לו איך תשוב אל ה' ותשובתך קשה מאד בתענית וכיוצא בזה לצער את גופך, והנה לדעת כי כל עצתו הבל ורעות רוח. שהרי עינינו הרואות שיש תשובה אחת שאין בה עינוי נפש כלל. ואפ"ה יצה"ר איננו שוה להניחו. והוא להיות מעביר על מדותיו מעבירין ממנו כל פשעיו, וז"ש קחו עמכ"ם דברי"ם להיות בולם עצמו בשעת מריבה ואיזהו גבור הכובש את יצרו להיות מעביר על מדותיו, ולמה יהיה דבר זה כ"כ קשה על האדם בשומו על לבבו די לעבד להיות כרבו שגם הקב"ה שומע עלבונו מאומות המחרפים ומגדפים אותו ושותק. הן הן גבורותיו. וז"ש ושובו אל ה' להיות בדומה לו, והמעט ממך מה שהקב"ה רואה בך עונות ופשעים ומה שאתה עושה נגד רצונו והוא הטוב ייטיב עמך וכובש כעסו מעליך וארך אפים, ואתה טיפה סרוחה, הלא על כל דבר קטן שנעשה בביתך נגד רצונך מיד אתה כועס, וחלילה אם הקב"ה יהיה כועס על עשותך נגד רצונו, וראוי ונכון לאדם שיעלה בזכרו כשנעשה לו דבר נגד רצונו. הלא הקב"ה סובל ממני יותר ודי למבין. ובהיות כי קחו עמכם דברים ולהיות שותק בשעת מריבה, אז אמרו אליו כל תשא עון, שהמעביר על מדותיו מעבירין ממנו כל פשעיו:

חלק טו

(דברים ל יד)
אם נבוא העיר לישב פרכת הש"ס יומא (דף פו) בהא דרמי ר"ל אהדדי דקאמר גדולה תשובה דזדונות נעשו שגגות ואיהו גופיה אמר דזדונות נעשו זכיות, דיש לחלק בין יחיד לצבור דתשובת הרבים דנפישי זכותייהו אלים להפך מזדונות לזכיות, אבל תשובת היחיד אינו עושה אלא שגגות. והוא מדוקדק בדברי הנביא שאמר שובה ישראל היחיד, כי כשלת בעונך שעושה מהעון שהוא מזיד מכשול שהוא שוגג, אבל אם קחו עמכם דברים אם רבים הם ושובו בצבור אל ה' אז אמרו אליו כל תשא עון שימחול לגמרי ואדרבא קח טוב זכיות תחת העונות. ובזה יתבאר נמי קרא דישעיה (נ"ח) דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב, יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. דחז"ל דרשו בהמצאו קאי על עשרת ימי התשובה וביחיד כמובא להלן וקשה והרי קרא אומר דרשו לשון רבים. ולדברינו י"ל דה"ק יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב ביחידות אל ה' שהוא מדת הרחמים וירחמהו ויקבל את תשובתו מצד הרחמים, אבל כשהם רבים ושבים בצבור ואל אלהינו (כאמור הן אל כביר לא ימאס) שרבים אף במה"ד יקבל תשובת הרבים, ולא עוד אלא כי ירבה לסלוח סליחה מרובה שלא ישאר אפי' שוגג ואדרבא יתהפכו לזכיות, ובזה יש לכוין קרא איוב (יג) מי יתן טהור מטמא לא אחד, כלומר מי יתן שיעשה זכות מעבירה והוא טהור מטמא יתהפך, לא אחד, אם השבים הם צבור ולא יחיד, כך היה נראה לולא דבגמרא משני באופן אחר:

חלק טז

(דברים ל טז)
עפ"י הא דאמרינן במסכת ר"ה (דף י"ח) דהא דכתיב בכל קראנו אליו מיירי בצבור והא דכתיב דרשו ה' בהמצאו מיירי ביחיד, ופריך יחיד אימת אר"נ ב"א אלו עשרת ימים שבין ראש השנה ליוה"כ, ואיתא דבר"ה הקב"ה דן עם ב"ד של מעלה אבל ביוה"כ דן הקב"ה בעצמו, וז"ש שובה ישראל אתה היחיד רק עד יו"כ שבאותו יום ה' אלהיך בלבדו הוא דיין, אבל בצבור קחו עמכם דבריס ושובו אל ה' ברבים אמרו אליו כל זמן ועת שירצו שתשא עון:

חלק יז

(דברים ל טז)
ע"ד שמפרשים קרא דפ' שופטים. על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יומת המת לא יומת ע"פ עד אחד, דאיתא במדרש שאלו לחכמה נפש החוטאת במה אמרה תמות, לנבואה אמרה תרדוף הרעה, להתורה אמרה יביא קרבן ויכפר, להקב"ה אמר יעשה תשובה ויכפר. ובזה פי' ש"ב בס' ווי העמודים דברי המשורר (ל"ג) תמותת רשע רעה ושונאי צדיק יאשמו, פודה ה' נפש עבדיו, והיינו דלפי דעת חכמה נפש החוטאת תמותת, רשע ימות, ולדברי הנבואה תרדפנו רעה, ולדבר תורה מן הדין כי שונא צדיק צדיקו של עולם יאשמו יביא קרבן אשם, אבל הקב"ה ברוב חסדיו פודה נפש עבדיו מכל והקיל ביותר ואמר יעשה תשובה ויכפר ודפח"ח. וז"ש עפ"י שנים עדים דהיינו חכמה ונבואה יומת המת הרשע דאיקרי מת דמעיקרא, דרשעים בחייהם קרוים מתים כדאיתא במסכת ברכות (דף יח). או עפ"י שלשה שהוא התורה דאמרה יביא קרבן, ותינח בזמן דאיכא קרבן אבל בזמן דליכא קרבן היה דינו למות, אבל לא יומת עפ"י עד אחד שהוא הקב"ה יחיד האמתי והוא אמר יעשה תשובה ויכפר, ובשביל כך אמרינן שפיר במסכת שבועות לממון הוא דלא קם לחייבו ממון שהוא קרבן ופשיטא לנפשות, אבל קם לשבועה אם נשבע האדם לשקר, על האדם הזה גם הקב"ה לא המליץ שבשבועת שקר נאמר כי לא ינקה, ובזה מבואר המדרש לעיל עד ה' אלהיך אל תקרי עד בפת"ח אלא עד בציר"י,וזה כוונתו שובה ישראל וכ"ת הלא לדברי חכמה ונבואה לא מהני תשובה, לז"א עד ה' אלהיך, שזה עד האחד שהקל עליך שתעשה תשובה ותתכפר:

חלק יח

(דברים ל יז)
ע"ד שכ' הגלאנטי בס' קול בוכים על הפסוק נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה' שיתן האדם אל לבו את דרכיו המקולקלים במה שהוא פוגם קודם כל מחלה ויסורים הבאים עליו תיסרו רעתו, ואח"כ הוא מכריע ג"כ את חבריו לכף חובה וגורם רעה לעצמו ולכל העולם ולבנים קטנים ולכל ארבע יסודות שבעולם וכל מיני הברואים וצמחים צועקים עליו, ואח"כ עולם הגלגלים ומלאכי מעלה רבוא רבבות וחורבן היכל וביהמ"ק וק"ק וגלות, עד שהפגם מגיע לשם הגדול והקדוש ב"ה, וז"ש נחפשה דרכינו עד היכן מגיעים, ובודאי ע"ז ידוו כל הדווים ויפלו על פניהם כי סמר שערות ראשם ויאמרו נשובה אל ה' ע"ש שהאריך מאד בזה, וז"ש שובה ישראל שחוב גדול הוא על האדם לתקן דרכיו ולחזור בתשובה כי ראה יראה שמכשול שלו גדלה עד למאד, ולא די שהכשיל א"ע וכל העולם, אלא עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך הכשלת גם לשמו. הגדול ית' שאין השם שלם והכסא שלם עד עת הקץ, ואתה ב"א טפה סרוחה בעונך אתה מעכב את הקץ וגורם גלות השכינה, ולכן קחו עמכם דברים ושובו אל ה' להדר שכינתא מגלותא כמבואר בתקונים באריכות, ויותר י"ל דה"ק קחו אותן הדברים שאתם מתפללים עמכם כמו בגללכם ושובו והשיבו אותן התפלות אל ה' להתפלל להדר שכינתא מגלותא כאמור:

חלק יט

(דברים ל יח)
יאמר מקודם דבר הע"א מאמר (רמ"ה) וסוף דבריו מפ' להאי קרא בפ' אחרי כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. דצריך הבעל תשובה לאחוז בארבעה דברים הנצרכים אל התשובה. (א) צריך להרגיש בכל חטא שעשה כקטן כגדול ולהתודות על כולם. (ב) צריך לידע שעצמו של יום הכפורים מכפר ודוקא בו ביום, וממנו יראה לשוב בו ביום דוקא ולא לאחר זמן התשובה. (ג) צריך להשליך העונות בכל לבבו ולא יעשה תשובה ברמיה, כי הוא ית' יודע מחשבות ויודע הרהורי לבך אם אתה שב בכל לב או כטובל ושרץ בידו. (ד) צריך כל איש ליסר גם את חבירו וזה בזמן ששלום בין ישראל וכל ישראל כאחד חברים, וכל אחד כמו שמעיין במליה, ככה יהדר עבור חברו. וז"ש כי ביום הזה תדע שדוקא בו ביום מכפר והוא נגד תנאי ב' שזכרנו יכפר עליכם כלכם שתהיו כאחד, יכפר עליכם על כלכם בכלל שתהיו כלכם עומדים בתשובה שכל אחד מכם יעזור את חברו כתנאי ד' שזכרנו וגם להרגיש כל עבירה גדולה וקטנה ולעשות תשובה עליה ע"ז נאמר מכל חטאתיכם וזהו תנאי א' שזכרנו, והעיקר שלא תהא כטובל ושרץ בידו. ואתה דע לך כי לפני ה' תטהרו שהוא יודע מחשבות ע"ש בנותן טעם ואמרי נועם לישב גם המדרש, יש לך עם אחד יחפי רגל והיינו שמרגיש חטא הקל כמו היחף מרגיש מכשול ברגליו אף כי קטן הוא יעו"ש, וז"ש שובה ישראל שיהיה ביניכם אחדות שתהיו כלכם באגודה אחת. ובכדי שלא תטעה לפרש שהכוונה להיפוך להיות שובה היחיד לעצמך ומה לו לראות בשל אחרים. הדר מפרש קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. והיינו בדברים מחויבים להשיב רבים מעון. שנית שלא ישוב בערמה כ"א בכל לב ונפש הוא אומר עד ה' אלהיך. וכדברי המדרש דקרינן עד בציר"י, דע כי הוא יודע ועד ונאמן עליך שהוא יודע תעלומות לבבך, וכנגד זה שהתנה להאמין שיוה"כ דוקא האי יומא מכפר. הוא אומר ידוע תדע שאין לך זמן רק עד ה' שה' לבדו יהיה אלהיך דיין שלך שהוא ביוה"כ שאז הקב"ה בעצמו דן אותך. ונגד הרגשה בכל חטא סיים כי כשלת בעונך שצריך אתה לשוב על המכשול שהוא שוגג כמו בעינך שהוא המזיד:

חלק כ

(דברים ל יט)
הנה עיקר התשובה להדר בשלשה דברים שהעולם עומד עליהם והן תורה עבודה וג"ח כמאמרם באבות, והנה במדרש כתיב על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם את תורתי, הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו, שהמאור שבה היה מחזירם למוטב, (ושמעתי משם גדול א' הפירוש נגד המתפלספים החדשים מקרוב באו ואומרים שמצוה לחקור אחר מהות הבורא ית' ואחדותו ולבם בל עמהם, מפירים חיק התורה בעו"ה ובפרט תורה שבע"פ, וז"א. הלואי אותי עזבו מלחקור אחרי מהותי די להם שבאמונתם אמונת אבותם יחיו ואת תורתי שמרו ללמוד תורה שבכתב ושבע"פ תמור היגיעה בפילוסופיא) הרי דלמוד התורה מחזיר את האדם לתשובה ועבודה, שבזמן המקדש היה קרבן מכפר בעבודתו, ובזמן הזה התפלה תמור הקרבן, וג"ח מקרא מלא שמכפר דכתיב וחטאיך בצדקה פרוק, ואחז"ל גדול המפייס לעני בדברים מן הנותן צדקה שהמפייס את העני בדברים טובים זוכה לי"א דברים, וז"ש שובה ישראל עד ה' אלהיך שע"י התורה השכינה שורה עליך כמאמרם ומנין אפי' שנים כו', ומש"ה אומר קחו עמכם דברים שתלמדו ביחד ונגד העבודה אומר קחו עמכם דברים שלא תהא התפלה משפה לחוץ רק עמכם יהיו הדברים מסורים בלבבכם בלב שלם. והנה במס' ברכות (דף ח) א"ל לר"י איכא סבי בבבל תמה אמר כתיב למען ירבו ימיכם על האדמה כיון דאמרי ליה דמקדמי ומחשכי לבי כנשתא אמר היינו דאהני להו, וכ' מהרש"א בח"א דאותן ב"כ אף כי המה בח"ל הרי הם כאלו קיימי בא"י ושפיר מקוים על האדמה, ואיתא במסכת כתובות (דף ק"י ע"ב) כל הדר בח"ל דומה כמי שאין לו אלוה, וז"ש שובה בתפלה לילך לבהכ"נ עד ה' אלהיך שאז אתה בא"י ויש לך אלוה אמת בורא עולם ונאמר נגד ג"ח בתהלים (י"ז) אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך, וז"ש שובה בצדקה וג"ח עד ה' אלהיך תזכה לראות. או יאמר לפי מה דפרש"י בפ' תבוא כל השקפה לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשך הנאמר במתנות עניים שגדול כח מתנת עניים שמהפך מה"ד לרחמים, וז"ש שתעשה צדקה עד שתעשה ה' שם הוי"ה ב"ה שהוא רחמים אלהיך למה"ד והיותר מובחר קחו עמכם דברים לפייס את העני בדברים טובים ונחומים, ונגד למוד התורה הוא אומר דהכי תחלת דינו של אדם בדברי תורה, ומה תענה ליום פקודה, האם תאמר שלא היה לך פנאי ללמוד וטרוד בפרנסה הייתי, כמה שעות ביום ובלילה שאין אתה עוסק בפרנסה כ"א בדברי הבלים, שיחה בטלה, ליצנות, לה"ר, נבול פה וספורי מעשיות עם יושבי קרנות וקריאת צוק העתים, לכל אלה היה לך פנאי ועל קביעת שיעורין תמידים כסדרן לא היה לך פנאי, אנה תוליך חרפתך על שאלה הראשונה להיות נתפס מיד בתחלת דבריך, וז"א קחו עמכם דברים, אותן דברי הבאי אשר עמכם כל יום ויום והשיבו אותן הדברים אל ה' לעסוק בתורה ותפלה בכוונה, וגם נגד הג"ח אמרו אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב, רק נאמר והלך לפניך צדקך, וז"ש אחזו באותן דברים שתוכלו לקחת עמכם לעוה"ב, וז"ש קחו עמכם דברים שאתם עוסקים בעולם ושובו אל ה', ואין לך מה שתקח עמך זולת הנוגע לה' לבדו וכדברי המשורר (ל"ג) רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, כלומר כל המחשבות המה הבל לבד מה שהאדם חושב ויועץ לדבר ה' היא תקום והארכתי במוסר:

חלק כא

(דברים ל כ)
יאמר עפ"י דברי מדרש שכנסת ישראל אומרים להקב"ה השיבנו ה' אלהיך ונשובה שהקב"ה יתחיל עמנו, והקב"ה משיב שובו אלי ואשובה אליכם, פתחו לי כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתחים שיכנסו בהם קרונות כו', ובס' נחלת בנימין כ' ששורת הדין שהקב"ה יתחיל ויעזור אותנו לתשובת כדכתיב בפריקה וטעינה הקם הקים עמו, ודרשינן מיניה במס' ב"מ (דל"א) הקם אין לי אלא אם בעליו עמו, אין בעליו עמו מנין ת"ל הקם הקים ע"ש, וז"ש שובה ישראל שתהיה אתה המתחיל תחלה בתשובה, וכ"ת כי כשלת בעונך וראוי שאני אתחיל, צריך אתה להתחיל מקודם, דהא דכתיב הקם תקים כפל (כפי' מהרש"א) דברה תורה כלשון בני אדם, וז"ש קחו עמכם דברים כאשר אתם דוברים לשון כפול ושובו אל ה' מקודם, ובזה מפרש מדרש אמר הקב"ה לראובן אחה פתחת בתשובה תחלה, חייך שבן בנך יעמוד ויפתח בתשובה תחלה שנאמר שובה ישראל, דהיינו שיהיה מוכיח אנשי דורו שיפתחו הם בתשובה תחלה ולא ימתינו עד רוח ממרום יערה, כי בעשותם מעצמם תחלה תשובה הוי תשובה מאהבה, וזדונות נעשו זכיות, ואמרו אליו כל תשא עון לגמרי וקח טוב זה זכות כדאמרן:

חלק כב

(דברים ל כא)
ואמר ע"ד ישוב הפסוקים בישעיה נ"ח דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, יעזוב רשע דרכו כו', ומסיק במס' ר"ה די"ח דהך קרא דרשו ה' בהמצאו מיירי ביחיד, ויחיד אימת אר"נ בר"א אלו עשרת ימים שבין ר"ה ליוה"כ, וכ' בעל ע"א בספרו שפתי דעת שז"פ הפסוק האזינו השמים ואדברה, דתשובת היחיד מבוארה בגמרא הנ"ל שהוא דוקא בעשרת ימי תשובה, אבל תשובת הרבים כל יומא זמנו היא, טעמא דמילתא דמה"ד איני מדקדק אחרי רבים כמו ביחיד, לכן זמנו של היחיד בעי"ת שכבר ע"י תקיעת שופר של ר"ה ממותק הדין וגברו הרחמים, ומש"ה הקדים הכתוב באמרו בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, אחר שאלהים הוא מדה"ד, הקדים סמוך לו השמים שהם לשון רבים שרבים יכולים טפי לעמוד בדין מיחיד, משא"כ בכתוב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, אחר שהשתתף מה"ר הקדים ארץ שהוא לשון יחיד וצריך טפי לרחמים, וז"כ האזינו השמים שהם לשון רבים, ואדברה אף בדבור שהוא לשון קשה, עם כל זה רבים יכולים לעמוד בו, אף שהוא דבור קשה דהיינו מדה"ד, אבל ותשמע הארץ שהיא לשון יחיד אמרי פי שהוא אמירה בלשון רכה דהיינו מדת הרחמים, וז"ש כי שם ה', השם הוי"ה ב"ה שהוא מדה"ר אקרא,

אני היחיד הצריך לרחמים, אבל בצבור הוא אומר הבו לשון רבים גודל לאלהינו אף למה"ד שרבים יכולין לעמוד בו, וסיים יערוף כמטר לקחי שמטר נוח לרבים, אבל לא ליחידים הולכי דרך, תזל כטל אמרתי שנוח לכל יחיד ויחיד ע"ש, ודפח"ח. וז"פ דרשו ה' בהמצאו היינו היחיד ימתין בתשובתו עד עת מציאת עי"ת כאמור, והיינו יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' מדה"ר, והיינו דוקא יחיד צריך להמתין עד אותה העת, אבל צבור כל יומא זמניה דאף שמה"ד מתוחה כי דרכו של מדה"ד להתרצות אצל רבים, כדכתיב הן אל כביר לא ימאס, ואע"ג דאל היינו רחמים, מ"מ בהצטרף גם תיבת הן שמספרו נ"ה והם אותיות הי"ם, הרי אלהי"ם במלואו, כביר לא ימאס נגד הצבור, וזה שסיים ואל אלהינו דהיינו רבים יכולים לשוב גם למה"ד, כי כן דרכו של מדה"ד כי ירבה לסלוח, שמרצה דוקא לרבים ולא ליחיד, הרי שנפישא זכותא דרבים שמהפך מדה"ד למה"ר ומסכים עם תשובתם, וז"ש שובה ישראל אתה היחיד צריך להמתין עם תשובתך עד אותו זמן שה' שהוא שם הוי"ה ב"ה הוא דיין שלך שהוא בעי"ת וביו"כ, אבל בצבור קחו עמכם דברים ואמרו אליו כל, בכל זמן שתרצה, תשא עון, דגבי רבים כולי יומא זמניה היא, והיינו שאמר אתם הצבור קחו עמכם דברים דבור שהוא לשון קשות, ישובו דהיינו החזירו הדברות הקשות שהוא מדה"ר אל ה' שהוא מדה"ר:

חלק כג

(דברים ל כב)
יאמר ע"ד מ"ש בחובת הלבבות פ"ג מה"ת דיש שלשה מיני תשובה, והמובחר שבהם שישוב תיכף בעוד בידך העבירה לעשות, והמגונה בזה שממתין עד כי חסרה לגנבא, אז נפשיה לשלמא נקיט, דהיינו שאינו מוצא מקום לעבור העבירה ע"ש, וז"ש שובה ישראל בעוד שתלוי בך עד ה' אלהיך, וכדאיתא במדרש אל תקרי עד אלא עד בצירי שהקב"ה עד שלך אם לא תשוב עד כי לא תמצא מקום לעבירה דאז ידע הקב"ה כי מש"ה אתה עושה תשובה מאחר כי כשלת בעונך, שאתה נכשל ואינך יכול עוד לעשות העבירה, ואולי אם היה יכולת בידך לעבור עבירה לא היית שב בתשובה כלל, רק קחו עמכם דברים בעוד שהדברים העבירות עוד עמכם ברשותכם לעשות אז שובו אל ה':

חלק כד

(דברים ל כג)
ע"ד שאמרו במס' שבת (דף נ"ה) א"ר אמי אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלא עון, ויל"ד איפכא ה"ל דמיתה חמורה מיסורים וה"ל למתלי עונש מיתה בעון שהוא מזיד, ויסורים בשוגג, הגם שי"ל דרך פשוט, דהרי מי שהקב"ה מענישו על החטא בחייו, מסתמא הכוונה כדי שישים אל לבו ויעשה תשובה כמאמרם ברכות (כה), אם רואה אדם שיסורים באים עליו, יפשפש במעשיו. ותינח במזיד כי ידוע לו החטא שייך שפיר כי ישים אל לבו על מה יסור יסרני יה ובפרטות שדרכו לשלם מדה כנגד מדה וישוב מאותה עבירה, משא"כ על שוגג כי לא ידע איך ישים אל לבו לשוב, א"כ לא שייך יסורים על חטא, רק י"ל יותר עפ"י מה שהקשה הזוהר באמת איך נכשל אדם בחטא שהוא שוגג למה יאונה לו שוגג, ותירץ דמי שנכשל בחטא של שוגג קדמה לו איזה עבירה במזיד מקודם ע"ש. ופי' מהרמ"א שז"כ הפסוק נפש כי תחטא בשגגה, כלומר שתהיה תמה על נפש החוטאת בשגגה למה לא הצילו הקב"ה, לז"א מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה, הרצון שכבר קודם לכן עבר אמימרא דרחמנא ועשה אחת מהעברות ע"ש. ואמרתי שז"פ הפסוק בישעיה (א) הוי גוי חוטא עם כבד עון דאינו חוטא עד שמקודם נעשה כבד עון שהוא מזיד ואח"ז בא שוגג לידו, וזה הפי' ששכר מבירה עבירה, שעל עבירה שעשה במזיד נכשל אח"כ עוד בשוגג, א"כ א"ש דאין מיתה בלא חטא ואם חטא ודאי גם מזיד קדמתו, וקיי"ל דעל שוגג צריך להתודות יותר, וז"ש שובה ישראל עד ה' אלהיך, וכ"ת כי כשלת שהיית שוגג, ואמאי צריך לשוב אשוגג. והרי אנוס רחמנא פטרי'. לז"א כי כשלת ובאת לידי שוגג בעונך בעון שעשית מקודם, לכן אתה גרמת לך שתבוא לידי שוגג וצריך אתה לתשובה:

חלק כה

(דברים ל כד)
ע"ד מ"ש ש"ב השל"ה בפסוק והבריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה, דראוי לכ"א לאחוז בכל המדות דרך ממוצע, ואם חטא האדם וצריך לרפואה שהיא רפואת הנפש דומה לרפואת הגוף כמו בחולי הגוף אם נתגבר יסוד האש צריך להגביר מאד יסוד המים נגדו. ואח"כ לאט לאט יבוא אל עמק השוה, כך בחולי הנפש צריך בעל התשובה לאחוז בקצה האחרון רק לעבודת הבורא יתב'. ולהרחיק בכל מיני ריחוק מעוה"ז עד אחת לאחת ויטה מדרך הרע לגמרי אז ישוב לילך בדרך הממוצע, וכמ"ש הע"א במאמר דר"פ בן יאיר דפגע בגנאי בנהרא א"ל חלוק לי מימך ואם לאו גוזרני עליך שלא יעבור בך מום לעולם, שכך היה דבריו אל היצה"ר חלוק לו מימיך דזולת תאות עוה"ז לגמרי א"א לקיום העולה וגם האדם צריך להדר על מזונו ומזונות ביתו, מש"ה א"ל חלוק לי בחלוק שוה חציו לה' וחציו לכם לצורך עוה"ז. ואם לא תרצה בזה גוזרני שלא לעסוק כלל בצרכי עוה"ז יע"ש. וז"ש והבריח הוא המחזיק הבית אנושי התיכון יהיה ממוצע, ואם אתה מבריחו ועובר עברות ונוטה לצד היצה"ר. אז דינו של המבריח מקצה אל קצה יאחוז בקצה האחרון ע"ש. וז"ש שובה ישראל לקצה האחרון עד ה' אלהיך שתהיה כולך קודש לה'. וכ"ת הא ראוי לאחוז דרך הממוצע, לז"א שזה אצל האדם הבריא ההולך דרך הישרה. לא כן אתה כי כשלת בעונך נטית ימינך מדרך הטוב, לכן צריך אתה להפך הסדר להיות כולו לה':

חלק כו

(דברים ל כה)
ע"ד הפסוק בירמיה (ד) אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה, ודרשו מיניה שהקב"ה גוזר גזרה והצדיק מבטלה, ונראה ע"ד שאמרו במס' ברכות (דל"ד) א"ר אבהו מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, והנה העקדה נתן טעם הגון דחשיבי בעלי תשובה טפי מצדיקים גמורים, דרך משל לפני בני אדם שהיו מוטלים על ערש דוי במקום אחד, על אהד מהם עברו ימים רבים של צער אשר היה בתכלית הסכנה עד שלא נשאר בו כח לזוז זיז כל שהוא באחד מאבריו, ובחמלת ה' עליו נשתנה למעליותא כאשר הזיע עד שהתחיל מעט מעט להתרפאות, והשני נפל למשכב יום או יומים ועוד כל כחותיו עמו, רק שגבר עליו יסוד החום כל שעה ביותר, והנה המבקר חולה הראשון כאשר יצא ושאל עליו רעהו מה טיבו של החולה יענהו המבקר כי הוקל חליו, וכי יצא המבקר מבית החולה השני הנ"ל וישאלהו איש מה טיבו של החולה, ודאי יעננו המבקר כי הוא ברע, הרי דעל חולה הראשון אומרים טוב, ועל השני אומרים רע, אשר לכאורה הוא קצת תמוה, שהרי החולה השני עדיין כחו יפה כפלי כפלים מהחולה הראשון, ואפ"ה יאמרו עליו רע ועל הראשון טוב, רק ההפרש שביניהם שחולי של החולה הראשון מתמעטת, משום הכי אומרים עליו טוב, משא"כ בחולה השני החולי מתגבר והולך, מש"ה אומרים עליו רע, כך הוא אצל בעלי תשובה שחולי הנפש שלו מתמעט והולך ע"י תשובתו, כדכתיב ושב ורפא לו, מש"ה הוא טוב, משא"כ בצדיק שהאש מתגבר עליו כמאמרם בכל יום יצרו של אדם מתגבר, ונאמר אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, מש"ה לא נאמר בו כ"כ כי טוב כמו בבע"ת, אמנם איתא עוד טעם דלבע"ת יש עליו מקטרגים שעדיין רישום העבירה ניכר עליו, כמאמרם במס' יומא (דפ"ד) גדולה תשובה שזדונות נעשו כזכיות, מש"ה הוא מקורב יותר אצל הקב"ה שהוא לבדו מגין עליו מפני המקטרגים, וראיתי פי' בפסוק יחזקאל (לג) ואתה בן אדם אמור לבני ישראל כן אמרתם לאמר כי פשעינו וחטאתינו עלינו ואיך נחיה, שובו שובו כו', דהיינו שיאמרו אעפ"י שנעשה תשובה עדיין חטאתינו עלינו נשאר שוגג עלינו, והמקום לזה להשיב רבים מעון ובזה נדחה גם השוגג וכמאמרם כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו וז"ש שובו שובו דהיינו לאחר שעשיתם תשובה לעצמכם תשובו גם לאחרים ובזאת תכופר גם השוגג ע"ש ודפח"ח. וז"ש אם תשובו אשיבך שאקבל תשובתך ואל תירא מן החטא השוגג הנשאר כי לפני תעמוד ואני אגין עליך מן המקטרגים אבל זאת עשה שיכופר לך גם השוגג אם תוציא יקר מזולל אם תחזיר את הרשע למוטב ע"י שתוכיח אותו אז כפי תהיה שאתה בעצמך תוכל לדחות את המקטרגים שהיו לך עד הנה וז"כ הפסוק שובה ישראל וגדול כח התשובה עד ה' אלהיך כי שם תבוא במקום שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד וכ"ת למה גדלה כח התשובה כ"כ עוד יותר מן הצדיקים גמורים לז"א כי כשלת בעונך דמשום דיש לך עדיין מכשול שהוא השוגג וצריך אתה לשמירתו ית' מפני המקטרגים ואח"כ אמר עצה טובה קמ"ל לבטל גם השוגג קחו עמכם דברים דהיינו דברי מוסר ודברי כבושים להוכיח את אחרים, והיינו באופן זה שאמרו במס' ב"ב (דף פא) ההקוששו וקושו קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים, וזה שדייק שאותו דברי מוסר שתאמרו תראו מקודם שיהיו עמכם הדברים אותן דברי מוסר בכם ג"כ ממש ואח"כ תוכיח גם אמרים ושובו אותם אל ה' ובזה אמרו אליו כל תשא עון שישא לכם העון לגמרי:

חלק כז

(דברים ל כו)
(כבר נזכר לעיל בדרוש ב' לימי הסליחות והוספתי כאן במקצת) דאי' בב"ר וישב ראובן אל הבור והיכן היה שעסק בשקו ותעניתו א"ל הקב"ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה עשית תשובה חייך שבן בנך יהיה פותח בתשובה תחלה שנאמר שובה ישראל וגו'. והמפרשים מדקדקים אמאי לא מייתי רישיה דהאי קרא דהושע שנאמר מקודם לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף וירפאנו ותו דהרי כבר קדמוהו אדם הראשון וקין בתשובה. ולדקדוק זה ראיתי מתרצים דאדה"ר וקין עשו תשוב' על שעברו על לאו המפורש אבל על עשה לא שבו וראובו שביטל מ"ע עשה תשובה, ובזה אמרתי דהנה הכ"מ (פ"ה מה' ס"ת) כתב דרמ"ח עשין הם מצד אהבה ושס"ה לאוין הם מצד היראה. והנה כבר נתברר דהשב מאהבה זדונות נעשו לו כזכיות והשב מיראה זדונות נעשו לו כשגגות, וז"ש הושע שובה ישראל מעצמך בלי שום התעוררות, אמנם כן אי' עוד במדרש והיה עקב תשמעון אמר דהמע"ה אין אני מתירא מן העברות החמורות אלא אני מתירא מן הקלות דכתיב עון עקבי יסובני ע"ש, והיינו לפי שעל עברות קלות אין אדם משיב אל לבו לשוב בתשובת שלמה כ"כ ועיקר תשובה לידע סיבת חטאו ודרך קצרה אביא פי' פסוקי פ' נצבים כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ולא רחוקה לא בשמים וגו' על דרך שאמר ר"א לתלמידיו שוב יום אחד לפני מיתתך אמרו לו מי ידע אינש כמה חיי. א"ל כ"ש שיהיה כל יום בתשובה. וז"ש כי המצוה הזאת (וי"ל דנרמז תשובה בתיבת זא"ת דגימטריא שלו ת"ח נגד "צום "קול "ממון דנמי הכי וכמבואר לעיל בכמה מקומות) אשר אנכי מצוך היום היום זמנו לעשותו ולא לדחותו למחר. ועל זה הוא פירש כי המצוה זאת דתשובה לא רחוקה אינה במי שמרחיקה ולא וכן אינה היא בנפלאת במי שמפלא ממנו עונו וכו'. והאריך כעין זה הגאון בע"א הרי דהעיקר דצריך האדם לידע מן העבירות שלו ואז שייך לשוב עליהם ועמא דבר סוברין שלא מיקרי בע"ת רק העובר על עכו"ם א"א ש"ד. אבל צא ולמד מדבריהם ז"ל חגיגה (ד"ה) א"ר יוחנן ב"ז אוי לנו ששקל לנו הכתוב הקלות כחמורות וכו' ע"ש הרי אמרו בב"ב (קס"ה) רובן בגזל ומיעוטן בעריות וכולן בלה"ר. ואמרינן במסכת ערכין (דט"ו ע"ב) כל המספר לה"ר מגדיל עבירות כנגד עכו"ם עריות ש"ד דאלו בעכו"ם כתיב אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ובעריות כתיב איך אעשה הרעה הגדולה ובש"ד כתיב גדול עוני מנשוא הכל בלשון יחיד ואלו בלה"ר לשון מדברת גדולות. והרי עינינו רואות שבכמה וכמה עבירות שאדם דש בעקביו אשר הגדילו חכמינו ז"ל ודימו אותם לעכו"ם ג"ע ואמרו שם כל המספר לה"ר כאלו כופר בעיקר והרי אמרו שבת (ק"ה) כל הכועס כאלו עובד ע"ג. והרי אמרו סוטה (ד) כל המתגאה כאלו עובד ע"ג. ואמרו סנהדרין (צ"ב) אר"א כל המחליף בדיבורו כאלו עובד ע"ג. כתיב הכא הבל הם מעשה תעתועים. וכתיב והייתי בעיניו כמתעתע. ואמרו כתובות (קי) כל הדר בח"ל כאלו עובד ע"ג ואמרו כתובות (דף סח) כל המעלים עיניו מצדקה כאלו כפר בעיקר. ואמרו סנהדרין (ק"י) כל החולק על רבו כאלו חולק על השכינה. ואמרו במסכת פסחים (דף קד) כל המבזה את המועדות כאלו כפר בעיקר ופי' רש"י דקאי על תה"מ. ואמרו בב"ב (פ"ח) קשה עונשן של מדות משל עריות. ואמרו סוטה (ד) כל האוכל בלא נטילת ידים כאלו בא על אשה זונה. ואמרו סוטה (ד') כל אדם שיש בו גסות הרוח כאלו בא על העריות. ואמרו סנהדרין (דף לה) כל תענית שמלינין בו צדקה כאלו שופך דמים. ואמרו בב"ח (נח) כל המלבין פני חבירו ברבים כאלו ש"ד. ואמרו בב"ק (דף קי"ט) כל הגוזל את חבירו ש"פ כאלו גוזל את נפשו. ואיה אפוא פגם הלשון שבועת שוא ושקר דחמירי טובא. רכילות ליצנות נבול פה. ואמרו כתובות (דף ח ע"ב) כל המנבל את פיו אפי' נחתם גזר דינו של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה. נקימה נטירה הן הן לאוין המפורשין בתורה. ובעו"ה מצוים בינינו. ובקרא במיכה נאמר נושא עון ועובר על פשע. ודרשינן בגמרא (ר"ה י"ז) מיניה למי נושא עון למי שעובר על פשע. וכתב הר"מ פ"ב מה"ת אסור לאדם להיות אכזרי ולא ימחול אלא יהיה נוח לרצות ולא יקום ולא יטור וזהו דרכם של ישראל אבל העו"ג ערלי לב הם ועברתם שמורה נצח. ופי' מ"ז הגאון דבהגהת מנהגים וז"ל ודברך אמת נמצא באגדה כשברא הקב"ה למדה"ר אמרה לפני הקב"ה רבש"ע למה בראתני הלא א"א שתדון את העולם כ"א במה"ד הואיל וזה הישר, א"ל הקב"ה לא אדין את העולם זולתך. וז"א ודברך אמת וצריך לאמת דבריך, וז"ש נושא עון למי שעובר על פשע לשארית נחלתו מי שמשים עצמו כשירים. וסיים תתן אמת ליעקב ולא לא"ה ודפח"ח וש"י. ושמעתי שז"פ תהלים (עג) אם אמרתי אספרה כמו הנה דור בניך בגדתי כלומר אם אבוא לספר מה שדימו חז"ל עבירות הרגילות לבני אדם ודימום לקלות כמו החמורות דור בניך בגדתי ומי יוכל לעמוד בו. ואיה איפוא חמדה האמור בעשרת הדברות לא תחמוד כובש ש"ש אונאה. ומה מאד מתקו דברי רמ"א בפסוק וכי תמכרו ממכר הול"ל וכי תמכרו איזה חפץ ולשון ממכר לא שייך כלל אך שזה אזהרה למוכר כי יהיה לו דבר שאינו שוה כלל להניחו אין קונה ויהדר לרמאות בו איזה אדם שאין בו בינה. לכן אומר וכי תמכרו דבר תראה שיהיה ממכר שגם חברך יוכל למכרו. ובפרט אונאת דברים וכמאמרם ב"מ (דנ"ט) שהקב"ה בעצמו נפרע מהם ואיסור ריבית שכמה לאוין עובר בו המ.וה וכמאמרם בב"מ (דע"א) וכותב וחותם שכופר באלהי ישראל ואיש כזה כופר ג"כ בתה"מ. ותמה אני אף על (שרייב שטובען) אשר לפי הנשמע עוברים בכל יום על איסור חמור הזה. ואני מאמין שמסתמא בהתירא הוא דעבדי. גזל כבר דברנו לעיל מזה ולא נחתם גזר דין המבול אלא על הגזל שנאת חנם חניפה שקרים שהם מד' שאינם רואים פני השכינה. מאכלות אסורות בימי הקיץ דשכיחי תולעים ואוכלים דברים הצריכין בדיקה גדולה בלי בדיקה. חלול שבתות וי"ט. שעטנז איסור גילוח הזקן ופיאות. ועון החמור הוצז"ל ר"ל אשר צריך תשובה גדולה. ביטול תורה תפלה וק"ש וברכת נהנין לפניו ולאחריו השגת גבול נכשל בנדרים ונדבות וחרמות. ומי יוכל לשער ולספר הן אלה קצות דרכי האל אשר צוה לנו לשמור מלעשות כאלה והן הן עבירות שאדם דש בעקביו. ועתה נחזי אנן מצות עשה שאנחנו מקיימים הלא רובא דרובא אזדי להו דהוו תלוים בארץ והמעט מהם אשר מסורה בידינו מי ומי המהדר לבדוק תפילין שלו אם כשרים ושחורים הם ומרובעים דכולהו הלמ"מ. וכן בציצית ומזוזה כמה האדם מדקדק בביתו ולבושו ומי יחוש למזוזה ציצית ותפילין, ותחלת דינו של אדם בד"ת, לזה בא הושע הנביא והזהיר שובה ישראל על כל עבירות שלך עד ה' אלהיך שתוכל לבוא אל ה' נקי וכי תאמר בלבבך מה עשיתי עבירה גדולה אומר כי כשלת מה שנראה לך מכשול לעבירה קטנה ידוע תדע שעולה בחשבון בעוניך כמו עבירה הגדולה ע"כ מהר ושובה וקחו עמכם דברים ואל יבטיחך יצרך להרחיק זמן התשובה עד יום מותו כי עינינו הרואות כמה בני אדם מתו בלי וידוי שניטל מהם כח המדבר וחוש השכל אין אומר ואין דברים לכן קחו בעוד עמכם הדברים שתוכלו לדבר ושובו אל ה' ואמרו אליו כל תשא כל עבירה ועבירה שזכרנו תשא כמו עון הגדול:

וכדי לסיים בדבר טוב אכתוב מה שחנני ה' מקרוב ליישב קרא דיחזקאל (י"ח) כי לא אחפוץ במות המת נאם ה' אלהים והשיבו וחיו דיש לדקדק לשון במות המת. ואם שדרך פשוט קאי על הרשע דבחייו קרוי מת. וגם למה מייחד שמו הגדול ב"ה בכאן. וגם יל"ד בהא דסיים והשיבו וחיו. ונראה דהנה מ"ז הגאון ז"ל הביא קושיא, אחת בספרו כתנות אור בפ' נצבים דאיך מקבל הקב"ה את האדם בתשובה הא האדם קודם שחטא היה נראה לעבודתו של המקום אח"כ כשחט' הוא נדחה וקיי"ל דאין נראה ונדחה חוזר ונראה. וראיתי מתרצים דבבעלי חיים חוזר ונראה. והקשו דהרי גבי קרבן שהוא נמי בעלי חיים קיי"ל דנראה ונדחה אינו חוזר ונראה, וכ' בס' תיבת גמא דמתרצן דבהמה לא הוי בעלי חיים כיון דסוף בהמה לשחיטה. אבל האדם אע"ג דעומד למיתה יחזור ויחיה בתח"ה וקיי"ל דצדיקים אינן חוזרים לעפרן ומש"ה בעלי חיים כזה אינם נדחין כלל ויעויין ברש"י בפסוק בראשית וייצר ה' אלהים את האדם שתי יצירות כתיב א' לעוה"ז וא' לתחה"מ. ומפרש בספר מאשר שמנה משם הגאון מוהר"ר יוסף האב"ד דק"ק פרעמסלא ז"ל לפרש דהזוהר מקשה למה בבריאת כל ששת ימי המעשה נאמר ויאמר אלהים זולת גבי שמים וארץ נאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים ותירץ הזוהר משום דאין הקב"ה מייחד שמו הגדול שם הוי"ה ב"ה על דבר הנפסד וכלה וכל הברואים המה כלים מאליהם מש"ה לא נאמר ביה שם הוי"ה ב"ה זולת בשמים וארץ דקיימים ועומדים הם לכן נאמר בהו שם הוי"ה ב"ה. והשתא קשה למה נאמר וייצר ה' אלהים את האדם נמי נפסד וכלה וסוף אדם למות לכן פירש"י שני יצירות א' לעוה"ז וא' לתחה"מ והוה האדם דבר שאינו עלה מאחר שמעותד לעמוד לתחה"מ ושוב כלה לא יכלה ע"ש ודפח"ח. והשתא לפ"ז יאמר דז"פ הפסוק דיחזקאל וה"ק רחמנא כי לא אחפוץ במות המת דהיינו אדם שמת לא אחפוץ שיהיה נשאר לעולם מת כ"א חיה יחיה עוד בתחה"מ ולא יומת המת לעולם וראיה לדבר זה נאם ה' אלהים שאני יחדתי שם ה' אלהים על יצירתו ואם האדם כשימות עוד אין לו תקומה איך יחדתי שם הוי"ה ב"ה עליו והלא מה"ט לא יחדתי שם הוי"ה ב"ה על שאר הברואים בששת ימים הראשונים. אע"כ דעתיד הוא להחיות בתחה"מ ולהשאר קיים מש"ה יחדתי שמו עליו והשיבו עשו תשובה דלא הוי נראה ונדחה כיון דהאדם הוא בעלי חיים גמורים ואינם נדחים כלל וזה שסיים וחיו אתם קרוים בעלי חיים ושוב לא שייך ביה דחיה כל עיקר ושפיר השיבו עשו תשובה אלי ואקבל את תשובתכם וגדולה תשובה שמקרבת את הגאולה במהרה:

ועוד יש לפרש בתרגומא דהאי קרא על פי זה האמור ביחזקאל (ל"ג) ואתה בן אדם אמור אל בית ישראל כן אמרתם לאמר כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה וגו' שובו שובו וחיו. דהנה כתב מהרש"א בהד"א במסכת ע"ג ספ"ק (דף יז) בהא דאמרינן שם למימרא כל דפריש ממינות מיית היינו משום שמא יחזור לסורו דקשה לפרוש מש"ה מיית וה"ט דמסיק לקמן דאי אביק ביה טוני אפילו בשאר עבירות דפריש מיית יעש"ה אך יש למצוא מזור ותרופה להני דאביקי טובא או דפירשו ממינות ולא ימותו והיינו שיהיו מהדרין מן המהדרין להשיב רבים מעון וכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו ושוב לא ימות מחמת החשש שלא יחזור לסורו אחר שיש לו בטחון מוספק דשוב אין חטא בא על ידו וז"ש כן אמרתם לאמר כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים וה"ל אביקו בהו טובא מעתה אם נעשה תשובה אי"ך נחי"ה דפריש מעבירות דאביקו מיית לז"א עצה טובה קמ"ל שובו שובו לאחרים ג"כ וחיו כנאמר וראיתי במ"ע ג"כ וז"ש כי לא אחפוץ במות המת אחר שישוב מטעם דפריש מיית ועצה טובה והשיבו לאחרים וחיו. ויש לכוון ג"כ בקרא ישעיה (נ"ז) פתח חרצובות רשע התר אגודות מטה וגו' כי תראה ערום וכסיתו והיינו דאומר התר אגודה ואין אגודה פחות משלשה וכ"ת אם נשקע כ"כ בחטא ג"פ הוה אביק ביה ואם ישוב ימות לז"א כי תראה ערום במצות כמ"ש ואירא כי ערום אנכי וכפרש"י שם וכסיתו תראה להשיבו בתשובה אז מבשרך לא תתעלם שתשוב ותהיה והרביתי בזה כמה פסוקים ליישב:

כתיב בתורה פ' נצבים והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה והשבות אל לבבך וגו' ומל ה' אלהיך את לבבך לאהבה את ה' אלהיך וגו' ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום והותירך ה' אלהיך בכל מעשה ידך לטובה כי ישוב ה' אלהיך לשוש עליך לטוב. ואמרתי לפרש ע"ד שכתב בספר בינה לעתים לפרש דברי ירמיה (י"ח) רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ועשה הרע בעיני לבלתי שמוע בקולי ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להטיב אתו. ויל"ד למה ברישיה דקרא גבי הרעה הוא אומר ונחמתי על הרעה אשר חשבתי כלומר על המחשבה וגבי הטובה אומר ונחמתי על הטובה אשר אמרתי. והעלה הוא ז"ל דבסוף מס' יומא רמי דר"ל דאמר גדולה תשובה שזדונות נעשו שגגות והאמר דנעשו זכיות ומשני כאן מאהבה כאן מיראה יע"ש א"כ יאמר נמי כשהאדם חוטא ונגזר עליו גזירה רעה וחוזר בתשובה אם הוא חוזר בחשובה מאהבה הקב"ה חוזר לגמרי מהגזירה ומהפכו לטובה כמו שהפך במעשה תשובתו ועשה מזדון זכות אבל אם עושה תשובה מיראה דפעולתו אמת לעשותו שוגג הרי עדיין המעשה של העבירה קיימת וסר מעליו מחשבת העבירה שהיתה בזדון לבד ומ"מ הגוף של העבירה בלי כוונת מזיד נשארה ככה נשארה גזירת הבורא ענין ההוא רק בטל מחשבותיו ית' שהיה על הגזירה להיותה ממש ונתהפכה באיזה דרך אחר הקל יותר (ואולי אם נגזור שימות נידון באחד מד' החשובים כמתים) וז"ש ברישיה דקרא ושב הגוי ההוא מחמת הסיבה מרעתו אשר דברתי עליו וה"ל תשובה מיראה אז ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו יתבטל המחשבה אבל מ"מ יהיה קצת מעשה קיים ולא כן אצל הטובה יע"ש בדפח"ח וש"י. ולפ"ז הן הן דברי הפסוק מקודם אומר והיה כי יבואו עליך וגו' היינו הקללות והשבות אל לבבך שזה תהיה תשובה מיראה ואז מהני לה רק שהשבות מהעבירה לבבך המחשבה של זדון שהיה בלבך תעביר ותשאר עבירה עצמה שגגה אבל הקב"ה חפץ חסד ומל את לבבך לאהבה ואז אף "ונתן "כל "האלות "האלה "על "אויביך "ושונאיך ואין לך נחת ושלוה גדול מזה כי אתה תשב בטח ותראה בנקמות איבוד שונאיך ואעפ"כ ואתה תשוב זו היא תשובה מאהבה כי לא באה רעה עליך אז בתשובה זו "ועשית "את "כל עבירות שעשית "מצות "ה' "אלהיך שיהפכו זדונות לזכיות וגם אנכי והותירך ה' לטובה בכל מעשה ידך כי ישוב ה' לגמרי מהרעה אשר דבר עליך ושב ה' אלהיך לשוש עליך לטוב מן הרעה כמו שהפכת מזדון זכות ולבר נחמד הוא זה בס"ד:

דרוש לערב ר"ה. תהלים (קמ"ג) אל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי י"ל ע"פ דאיתא במלכים (א' י"ז) גבי אליהו הנביא שאמרה לו הצרפית מה לי ולך איש האלהים כי באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני ופרש"י עד שלא באת אליהו שוקלין מעשי ומעשה עירי והייתי ראוי לנס משבאת לכאן לא נחשבתי לכלום ואין צדקתי נכרת ע"ש וכן הוא בב"ר. וידוע דצדיק נקרא עבד ה' וכה"א לגבי מרע"ה. וז"ש אל תבוא אותי במשפט את עבדך כמו עם עבדך כי כשאבוא אני עם הצדיק לא יהיו מעשי הטובים נחשבים לכלום נגד מעשה הצדיק ולא יצדק לפניך כל חי. ובדרך משל אמרתי לעורר לב העם בער"ה לתן הטעם שאנו אומרים השליחות באשמורת מיד אחר חצי הלילה ואומרים בפזמון אל תבוא במשפט עמנו וכו' דרך משל למלך גדול שהיה לו בן יחיד והוא אוהבו מאד ונתן לו כל חפצו מה יעשה הבן שלא יחטא הלך לו לפי תומו בדרך לא טובים והרע מאד וכל פרי המלך כלם היו מקטרגים עליו אף היה לאבן נגף לכל אנשי העיר והמדינה ונתחבר עם אנשים רעים והלך בשרירות לבו כל היום הוללות וסכלות ולדבר חכמה לא הטה את אזנו לשמוע וללמוד חכמת השלמות כראוי לידע לבן מלך ולא אבה שמוע ולקחת מוסר לכל שרי המלך אשר הוכיחו על פניו יום יום במצות המלך. והנה גם המלך בעצמו הזהיר בו שימנע מהלוך דרך רע הזה. ויהי כדברו אליו יום יום והוא הולך וחסר לב משתה תמיד ויהי היום היתה מלחמה בין מלך זה למלך אחר והלך הבן והראה מבוא העיר וכל תחבולי מלחמות אביו לצד שכנגדו והגיע הדבר לאזני שרים הגדולים שבמדינה והיה אחת דתו להמיתו ותפסו אותו בבית אסירים מקום אשר אסירי המלך חייבי מיתות אסורים שמה. ויהי בעיניו של בן מלך לצחוק בחשבו שאביו ישלח דברו להוציאו מכבלי האסורים אמנם כי כן דבר המלך שהעובר נגד דתי המדינה בכללות ופרטות יהיה מי שיהיה ידונו אותו אדוני הארץ הממונים על משפטי המדינה ואין בידו לשנות ונשאר זה ימים רבים בבית האסורים עד עת בא להגיד לו דבר חק ומשפט שזה דרכם פעם אחת בשנה לדון דיני נפשות. והנה בבוא הימים הסמוכים לזמן המשפט היו מכריזין בכרוז גדול ובתוף לידע ולהודיע שביום פלוני יהיו נדונים אלו האנשים הנתונים בכבלי ברזל. ובהשמע בן מלך כרוז זה שב מעט אל לבו ועכ"ז דמה בנפשו שאביו לא יניחנו לדונו עד כי בא יום אחד קודם זמן המשפט שלחו אליו שרי המשפט הכן עצמך ליום מחר כי תעמוד לפני אדוני הארץ לשאול אותך דבר עותתך אשר עשית נגד המלכות ונגד כל המדינה ולעשות משפט חרוץ אז נפל על פניו בוכה וממרט בשרו ולא ידע מה לעשות בלילה ההוא נדדה שנתו של בן מלך זה ונתן עצות בנפשו כי ראה כי כלתה אליו הרעה ויבוא להעבדים העומדים על המשמרת בבית האסורים לשמור את האסורים ובקש מהם מאד ונתן להם ממון הרבה שהיה לו עדנה ממון אצלו שיוליכו אותו בחשאי בחצי הלילה בשעה שלא יתודע לשום אדם אל אביו המלך ובא ודפק על פתח המלך. ויאמר המלך מה לך פה בחצי הלילה לדפוק על דלתותי בשעה שבני אדם ישנים על מטתם ואיך יערב לבוא בעת הזאת אלי. ויען הבן מלך אנכי בנך בחירך. ויפתח המלך את פתחו ונפל הבן על פניו בוכה ומבכה. ואמר אבי אבי הלא למחר יביאו אותי אל המשפט הגדול ואלו היה דיני ממינות החרשתי אבל הוא דיני נפשות כי מרדתי במלך וכל המדינה וגם כל שריך המה לי מאז ומקדם לשונאים והתחיל המלך ג"כ לבכות. ואמר לו הכנת לעצמך טענות ומליצות להשתיק את בעלי דינים שלך. ויען הבן ויאמר את חטאי אני מזכיר שלא עלתה על לבי לסדר שום מליצה ומענה שהיה בעיני גם כל ימי היותי בבית האסורים כמצחק ויאמר לו המלך הכנת לך מלין ופרקליט שהוא יטעון עבורך ויאמר לא. ויאמר המלך עשית פיוסים להשררות בהכנעות ביני ביני כדי שישכחו השנאה ישנה וירחמו עליך ויאמר לא. ויען המלך בקול בכי גדול א"כ איפוא מה אעשה לך בני אם האמת שאתה הרשעת הרבה כמו שאתה אומר ואין לך שום מענה ואין לך שום מליץ ופרקליט ולא אוהב במשפט מה אעשה לך בני גזירה היא מלפני שבעלי משפטים ידונו יהיה מי שיהיה כי כן דבר המלך ודת המדינה. ויקרע בן המלך את בגדיו ויאמר בבכיה גדולה אבי אבי הברחה אחת היא לך להבריח אותי מזה והוא שלמחר לעת בוא יבוא לדון דיני נפשות הלא דבר זה בידך לומר לא עת האסף היום שיש לך איזה טירדא ולאחר עשרה ימים יהיה זמן המשפט ובודאי בזה יהיה צייתי לדידך וביני ביני אראה להמציא לי אוהבים ולהעמיד לי מליצים טובים ופרקליטים ולסדר טענות לפטור עצמי מן הדין ויאמר לו המלך יפה דברת ובזה אשא את פניך אבל אתה בני דע לך עשרת ימים הללו לא תאכל הרבה ולא תשתה ולא תישן רק חוס על נפשך מה שאפשר להרבות בטענות ומליצים ולהעמיד אוהבים אצל המשפט ויקוד בן המלך וישתחוה וילך לדרכו ויעש כן והצליח ועשה פרי ויצא נקי לאחר עשרה ימים בדינו. הנמשל המלך הוא ממ"ה הקב"ה. ואנחנו עמו ישראל נקראים בנים למקום. והנה אדם החוטא מורד במלך מלכי המלכים הקב"ה ומכריע אותו ואת כל העולם כלו לכף חובה וכמאמרם ספ"ק דקידושין (דל"ט) לעולם יראה אדם א"ע כאלו הוא מחצה ע"מ וכו'. והאדם הולך בבחירה החפשית ועושה מה שלבו חפץ ובאמת הוא אסור בזיקים דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתיה רק אין האדם משים אל לב עד ר"ח אלול הקול מכריז בשופר הכינו עצמכם ליום הדין כי קרוב יום ה' בר"ה שיעמדו לפניו בדין כל יושבי חלד ויהי בעיני האיש כמצחק אין שם על לב עד היום הזה ער"ה שמזמינים למחר לדין מה ישראל עושים קמים בחצי הלילה ובאים בחשאי לבה"כ ואומרים אנו אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים וצועקים הושיענו אבינו. והתשובה יש לכם מליצים פרקליטים זכיות צדקות שהוא נגד שוחד ונאמר לו כי לא הכינו א"ע ועתה מה לכם פה מה יש לעשות כי ה' במשפט יבוא עם ב"ד של מעלה לזאת אנחנו שואלים טובה אחת נשאל מאת אבינו אל תבוא במשפט עמנו רק לדמות המשפט על עשרה ימים עד יה"כ ביני ביני בעשרת י"ת נרבה בתפלה וצדקה ומעשים טובים ונעמיד פרקליטים ומליצי יושר ואמר ה' סלחתי כדבריכם להמשיך הדבר עד יוה"כ אבל הזהרו בימים עשרה הללו לעסוק בתועלת עצמכם ושובו מדרכיכם והרבו בתפלה ותחנונים:

עוד יאמר ע"ד שנאמר ישעיה (מו) אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכור הזכירני נשפטה יחד ספר אתה למען

תצדק. ויש לפרש מקראות הללו דהנה ידוע דאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק. וכדכתיב ס"פ בשלח כי יד על כס יה חסר מן כסא אל"ף ומשם הוי"ה ב"ה ו"ה והם אותיות הוא. וז"ש אנכי אנכי הוא בשביל שמי הקדוש שיתמלא והכסא באותיות הו"א אמחה את פשעיך למעני. והנה אמרי' בגמ' דסנהדרין (דמ"ו) במשנה אר"מ בשעה שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי א"כ המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך ק"ו על דמן של צדיקים וכו'. וז"פ דאבות (פ"ג) ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה דכך היא המדה ממדותיו ית' רק חפץ חסד להטיב עם בריותיו ואם בא על אדם רעה הוא מצד פעולתו הנמשך הרעה מאלי', וכאמור תיסרך רעתך והקב"ה מצטער על עונשו של זה שהוא נגד רצונו ית' להטיב לכד. וז"ש ששכר מצוה מה שאדם נוטל שכר טוב עבור מצוה דזהו גופא מצוה שהקדוש ברוך הוא משמח כי הוציא מחשבתו אל הפועל ושכר עבירה העונש היא גופה עונש זה עבירה שמצער את הקב"ה שמקבל עונש נגד רצונו של המקום ב"ה ואדרבה מצטער בו, וז"פ המשנה שם (רפ"ו) הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה וכו' ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, ויל"ד איפכא הול"ל מעיקרא חשבון ואח"כ דין רק הוא אשר דברנו שאחר הדין עתיד להכניס בחשבון גם חטא של דין זה שקיבל עונש רע בדינו נגד רצונו ית' ואף ע"ז צריך ליתן חשבון. ויש לדמות לעשיר א' שיש לו בן יחיד וכל מגמותיו עליו והלך דרך הרע לשמים ולבריות ושלא בטובת האב מוכרח להכות את בנו ולייסרו וכאשר מכה האב את בנו מצטער האב הרבה יותר מן הבן ובוכה וממרט בשערו על שהכה בנו יחידו והוכיחה האם את בנה ואמרה לו ראה נא הצער הגדול שאתה מצער את אביך הגומל אותך כל טוב וחסד תמיד והראתה לו איך שהאב בוכה בכיה גדולה ונפל על המטה שהכה את הבן. כך הוא אומר הזכירני אם אין אתה חושש על דרכיך ועונשיך זכור תזכור אותי איך אתה מצער להקב"ה ונשפטה יחד הלא המשפט שנעשה לך על העבירות שלך שייך יחד גם לי ההוא אמר ית' שמו לכן הזכירני. וכבר מבואר לעיל דיש חילוק בין העושה תשובה מאהבה מהפך לזכיות ובין העושה מיראה שנעשו שגגות לכן מקודם שאמר אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני ולא למענך ואז ישאר שוגג רק גם וחטאתיך לא אזכור וכאן הוא אומר ספר אתה תן תודה לה' אלהיך ושב מעצמך בתשובה שיהיה מאהבה למען תצדק תמור החוב תהפך לצדק. וז"פ הפסוק (ישעיה א) על מה תוכו עוד תוסיפו סרה הרצון בזה גופא שאתם לוקים ומשתלמים מגופם עוד תוסיפו סרה מוסיפים אתם גם בעונש הזה עבירה שמצערים להקב"ה אשר בצרותם לו צר שיגיע לאדם עונש נגד רצון שכלו טוב ומטיב וכאמור וזה שהתפלל דהע"ה אל תבוא במשפט עמנו, דאותו משפט שנעשה לנו הוא נוגע לך ג"כ כאמור כי לא יצדק לפניך כל חי וביותר בעמדך על הפקידה אם תהיה שנת גאולה אל תערב משפטך הנוגע לשמך הגדול וגלות השכינה לצרף עמנו כי לא יצדק כל חי רק עשה למען שמך הגדול ב"ה זולתנו וכנאמר כמה כתובים שיעשה למען שמו ב"ה וישלח לנו גואל צדק:

תוכן העניינים

ארץ חמדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה