ארץ חמדה· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
כי תבוא
חלק א
אמר המו"ל יען כי בהרבה שנים חל שבת שקורין בו פ' תבוא ובמוצאי שבת מתחלין לומר סליחות לכן ראיתי להדפיס השני דרושים לימי הסליחות מספר חות יאיר.
דרוש א' לימי הסליחות
(ישעיה נח) קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם. ויל"ד (א) מהו הלשון בגרון. (ב) אזהרה כפולה אל תחשוך למה (ג) מהו הדמיון כשופר. (ד) והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם דרשינן במס' בבא מציעא (דף ל"ג ע"ב) דרש ר' יהודה בר' אילעאי מ"ד והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם. הגד לעמי פשעם אלו ת"ח ששגגות נעשה להם כזדונות. ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שזדונות נעשה להם כשגגות והיינו דתנן הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון. וע"ש בדברי מהרש"א שתמה בזה (א) אמר ע"ד משל לרופא גדול אשר לבד שהיה גבר בגוברין בחכמת הרפואה אף גם זאת נתן לו ה' לשון למודים וחן וחסד על לשונו. ובבואו אל החולה אזי בטרם תת הרפועות יכלכל דבריו אל החולה בהבטחה שלמה כי רפא ירפא אותו אשר ממש בדבורו עושה מעשה להשיב נפש נכאה של החולה כי ישלח דברו וירפאהו. פעם אחת בא הרופא הזה אל חולה אחד ומיד בבואו אל החולה לא שהה כלום רק תיכף ומיד חזר לאחוריו במרוצה. והביא סמא חריפא מר כלענה. וישקהו את החולה. ובני אדם אשר עמדו אצל החולה ראו כן תמהו על מעשה הרופא. ושאלוהו למה שינה דרכו מלדבר מקודם אל החולה דברי תנחומים בדברים טובים. והשיב להם הרופא בודאי בזמן שאני רואה שיש פנאי ועת לדבר ובידי להרחיב את דבורי. כי גם דברים טובים בעצמם המה ג"כ קצת רפאות לבשרו. לא כן אצל החולה הזה, ראה ראיתי שנתגבר בו מאד מאד יסוד האש ואין הפנאי מסכים לדבר שום דבר. כ"א למהר ברפואתו למען יניח גודל התגברות יסוד האש. ולבעבור זאת היה עת לחשות לא לדבר. והנמשל הוא. המוכיח נקרא ג"כ רופא והיינו רופא הנפש. נפש החוטאת. וכמאמר המשורר (תהלים מא) רפאה נפשי כי חטאתי לך. והנה בשאר ימות השנה דרכי בטרם אדבר דברי מוסר להציע מקודם דברי התנצלות ודברים רכים למען ינוח לבב העם ויכנסו אח"כ דברי המוסר באזניהם. לא כן עתה שיש לפנינו שבוע זה יומי דדינא רבא. וכמאמר הנביא (ישעיה י"ג) הילילו כי קרוב יום ה' כשוד משדי יבוא. ע"כ כל ידים תרפינה וכל לבב אנוש ימס ונבהלו צירים וחבלים יאחזון ואיש אל רעהו יתמהו. והיום בוער כאש יומא דדינא קשיא ורבא כאשר כתב הזוהר בהאי קרא (איוב א') ויהי היום ויבואו בני האלהים ויתיצבו על ה'. וכי על ה' יתיצבו חלילה. אלא על הני דלא חשו על יקרא דה'. ע"ש. ובהיות כן לא עת האסף היום במליצות והתנצלות רק להגיד תיכף ומיד דברי מוסר שהם רפואות הנפש. וז"ש קרא בגרון אל תחשוך עצמך מן המוסר עד שתגיד מקודם דברי רצוי ומליצה. ודבר זה שייך בשאר ימות השנה. אבל כשופר אותו המוסר שאתה אומר כשיגיע זמנו של שופר תומ"י
הרם קולך בלי שום מליצה. רק לעמי הגד פשעם ולב"י חטאתם. (ב) י"ל הנה ידוע שדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. משא"כ אם אין לבו כפיו כמאמרם (סנהדרין דף ק"ו) תורתו של דואג רק משפה ולחוץ. והנה מצאנו שיש ארבע מוצאות הדבור לשון. שינים. שפתים והחיך. והחיך הוא העמוק שבכולן. וז"ש קרא בגרון מעומקא דלבא תהא קורא שהוא הגרון ולא משפה ולחוץ, והיינו כשופר הרם קולך שהרי אמרו גבי שופר אם קול הפנימי שמע יצא. (ג) עפ"י מה שנאמר (מלכים ב ג) שאמר אלישע ועתה קחו לי מנגן. והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. והיינו כמאמרם פ"ב דשבת (דף ל ע"ב). דרמי קראי אהדדי דכתיב ושבח אני את השמחה. וכתיב ולשמחה מה זה עושה. ומשני משבח אני את השמחה לשמחה של מצוה. ולשמחה מה זה עושה זו שמחה שאינה של מצוה. ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה שנאמר ועתה קחו לי מנגן עכ"ל. וראיתי להגאון המובהק בס' תבואות שור שכתב לדקדק הלא נאמר בקרא סתם שמחה ואיך מרומז בפסוק שכאן מיירי בשמחת מצוה וכאן בשמחה של רשות. ואמר פה הקדוש הנ"ל דשפיר מרומז בפסוק. שהרי ברישא דקרא נאמר ושבח אני את השמחה בה"א נוספת. ובסיפא דקרא כתיב ולשמחה מה זו עושה בלמ"ד הנוספת. אלא הענין הוא דבשמחה של מצוה הוא מביא שתשרה עליו שכינה שהוא מרומז בה"א אחרונה של שם הוי"ה ב"ה. ולעומת זה שמחה של רשות גורם התגברות הסט"א שהוא הלילית הנרמזת ג"כ באות אחרון של שמו של הס"מ שהוא הלמ"ד. וז"ש משבח אני את השמחה. אם השמחה הוא על ה"א להגביר הקדושה שהוא השראת השיכינה הנרמז באות ה"א כאמור יש לו שבחא ופירא. משא"כ לשמחה אם מגביר הלמ"ד שהוא הסט"א כאמור מה זו עושת ע"ש ודפח"ח. ובזה אמרתי לפרש קרא דהאזינו. ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה, והיינו לפי האמור שראוי לשמוח בשמחה של מצוה לא בשמחה של רשות. ובעו"ה מוחלפת השיטה. כל היום הוללות וסכלות ולדבר מצוה הוא מתעצל, וז"ש אסתירה פני מהם והיינו משום דאראה מה אחריתם אם הם מגבירים כח הקדושה הנרמז באות אחרון של שם הוי"ה ב"ה או אות אחרון משם הסט"א, והנה דור תהפוכות המה עושין הקודש חול כו'. (ושמעתי משם ש"ב ומחות' הגאון החסיד המקובל מו"ה שמעלקי זצוק"ל שהיה אב"ד ק"ק נ"ש והמדינה. שדייק בלישנא דקרא והיה כנגן המנגן שזה לשון כפול והיה סגי באמרו והיה כנגנו, רק הענין הוא שע"י שמחה זו היה מעורר עליו רוח הקודש כדמסיים הפסוק ותהי עליו יד ה'. ובודאי אותה שמחה צריכה להיות ברעותא דלבא. ורחמנא לבא בעי. שלא יהא מעורב שום מחשבה זרה כ"א מחשבת גבוה לבד. והנה הכלי בודאי אין בה שום מחשבה זרה בהיותה גולמי כלי עץ, כ"א מוציא הכלי למעשהו. וזה שדייק והיה כנגן כדמיון כלי שאין בו מחשבה זרה. כעין זה כח המנגן שאין בו שום מחשבה זרה רק להוציא לאור מעשהו שתשרה עליו רוח הקודש. אז ותהי עליו יד ה' ודפח"ח. והנה כי כן יבורך גבר העומד בשער בת רבים להוכיח את העם, ואין בו שום מחשבה זרה או גאוה ח"ו, כ"א שיהיה מן הזוכים לזכות את הרבים להשיב רבים מעון אז אהני ליה מעשיו. ולא זולת זה. וז"ש קרא בגרון אל תחשוך א"ע כי תחשוב שלא יקבלו תוכחתך. לז"א עצה טובה להמוכיח, כשופר כעצם השופר שאין בו שום מחשבה כלל, כ"א גמר מעשהו כי ישמע קולו המחריד לבו של אדם כנאמר (עמוס ב') אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו אף אתה כתבניתו הרם קולך והגד לעמי פשעם ולב"י חטאתם. ואל זה תביט להשיבם מעון ואז יקבלו דבריך. (ד) יאמר ע"ד שפירשתי לעיל בדרוש אור החיים לפרש קרא (משלי ט) אל תוכח לץ פן ישנאך, וקשה למה יהיה לו לשונא אחר שגם הוא יודע שהמוכיח מתכוין לטובתו, ומבואר שם דה"ט שישנא אותו באמרו דעד השתא היה נדון כשוגג שלא היה יודע שדבר זה עבירה היא. ועכשיו שגילה המוכיח את אזנו שעבירה היא ואפ"ה לא עמד בה יהיה נדון כמזיד, לז"א כאן קרא בגרון אל תחשוך א"ע מלהוכיח. באמרך פן יהפכו לי לשונאים. לז"א שעצה טובה אשמיעך כי כה תעשה ותגיד לעמי שהם הת"ח פשעם, כלומר שתפרש להם באר היטב שאפי' השוגג שלהם נחשב להם לפשע שהוא המזיד כמדרשם במס' ב"מ כנזכר לעיל בדברינו. מעתה למה ישנאו אותו הת"ח, דלא יוכל לאמר להמוכיח שדבר זה היה נעלם ממנו, וקודם ששמעתי תוכחתך הייתי נדון כשוגג ז"א שהרי גם השוגג שלך נחשב כמזיד, ולבית יעקב זו ע"ה תאמר חטאתם שאפי' המזיד שלהם נחשב כשוגג וא"כ אף המה לא ישנאו אותך משום שגלית את עונם וידונו כמזיד, דהא אף המזיד שלהם נדון כשוגג. ואמרתי ליישב עוד דקדוק עצום שאצל ת"ח הוא אומר לעמי ואצל ע"ה יפה כחם ונתן להם בית ואומר ולבית יעקב חטאתם ולא אמר וליעקב כו', ונראה משום דיש לתן טעם למה אצל ת"ח שוגג למזיד יחשב, וכי בשביל שהוא ת"ח יהא נגרע כחו. רק הענין הוא שאם הת"ח עושה איזו עברה אף שהוא בשוגג תיכף למדין ממנו עמא דבר לעבור עבירה זו במזיד בעינים רמות, לא כן דברים הטובים שרואים מן הת"ח לית מאן דחש לקנא אותו באותן הדברים. ושמעתי פי' נחמד מאיזה קדמון בדברי המשורר (ק"ו) ויקנאו למשה במחנה לאהרן קדוש ה', והיינו דמצינו גבי מרע"ה בצאתו אל המחנה היו כל ישראל נוהגין בו כבוד, וקמו כל העם ונצבו כראוי לאדון הנביאים ורבן של כל ישראל והיו מקנאים בו על הכבוד הזה. אבל לא קנאו אותו בשבתו בביתו והיה עוסק יומם ולילה בתורת ה', וגבי אהרן מצינו כשהיה יוצא בתוך המחנה כך היתה מדתו, אוהב שלום ורודף שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו, ומש"ה נאמר גבי אהרן (פ' חקת) ויבכו וגו' כל בית ישראל וכפירש"י שם, ובדבר זה לא היו מקנאים אותו כלל, רק בבואו אל מקדש ה', ורחמנא זכה ליה כ"ד מתנות כהונה משלחן גבוה, ובזה קנאו בו, וז"ש ויקנאו למשה במחנה בבואו אל המחנה, דהיינו הכבוד שהיו עושים לו, אבל לא קנאו אותו בהיותו זריז ונשכר באהלו ועוסק בתורה ומצות יומם ולילה, ולאהרן היו מקנאים קדושת ה' בבואו אל מקדש ה' וזכה בחלקו של גבוה, אבל לא קנאו אותו בהיותו במחנה ורודף שלום, הרי כי כן דרכם כסל למו. שלא ללמוד מן הת"ח דברים הטובים שלו, כ"א בראותם איזה עבירה קלה כמות שהיא אף בשוגג, מיד מורו היתר לנפשייהו לעשות ביד רמה עבירה ההיא, וכיון שמן החטא של הת"ח נתחלל שם שמים אצל ע"ה, וגבי חלול השם תנינן במס' אבות (פ"ד משנה ד') אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם, אמטו להכי נחשב לגבי הת"ח שוגג כמזיד, אחר דאית ביה חה"ש, וז"ש והגד לעמי לת"ח פשעם שהשוגג ג"כ נחשב להם לפשע, וקשה כל כך למה, לז"א משום דאית ביה חלול השם, כשרואה אותו הע"ה הנקרא בשם יעקב גם השוגג של הת"ח מיד מוליכו עמו לביתו דדמיא להו כהיתירא, וז"ש משום דלבית דהיינו שמוליך עמו לביתו הע"ה הנקרא יעקב חטאתם של ת"ח מה שהוא באמת שוגג אצל ת"ח, וכיון דבשוגג זה נעשה הלול השם על הת"ח מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו במזיד. (ה) אמרינן (בערכין דף טז ע"ב) בעא מיניה ר' יהודה בריה דר"ש תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה הי מינייהו עדיפא, א"ל ולא מודית דענוה לשמה עדיפא דאמר מר ענוה גדולה מכולם שלא לשמה נמי עדיפא. ע"כ, וז"ש קרא בגרון אל תחשוך את עצמך מן התוכחה לאמר מי אנכי כי רבים ישמעו לדברי. לזה אמר כשופר כדמיון צורת השופר שאמרו במס' ר"ה מצות שופר בכפוף, כך אתה הרם קולך אעפ"י שאתה כפוף ונכנע ישמעו לדבריך, וביותר י"ל לפמש"ל שם לפרש קרא (משלי כח) מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה, משום שהאומר אין זה כבודי לשמוע דברי תורה מחבירי באמרו שהוא קטן ממנו ולבעבור זאת מסיר אזנו משמוע, ראוי לו לאיש הזה שהקב"ה לא ישמע לתפלתו, באין ערך לק"ו ב"ב של ק"ו, שהוא אינו כדאי שהקב"ה מלא כה"כ ישמע לקולו, וז"פ מסיר אזנו משמוע תורה משום כבודו גם תפלתו תועבה. והנה בשאר ימות השנה חושך עצמו מלשמוע ד"ת, ואינו מעלה על לבו שגם תפלתו תהיה תועבה. שגם בתפלתו אינו חושש כ"כ, ובלא"ה היא תועבה כי שבע תועבות בלבו ומתפלל בלא כוונה, לא כן בעת ובעונה הזאת שכל אחד הוא מהדר מן המהדרים להרבות בתפלה ובתחנונים לפני המקום ב"ה ועומד ומצפה כי ישמע ה' לקולו, בפרט ליום הכסא כי יבא על זכרו לבקש על החיים ופרנסה ומחילת עונות וכהנה רבות, בודאי כי יטה אזנו לשמוע גם דברי תורה ומוסר, בכדי שלא תהא תפלתו תועבה, וז"ש קרא בגרון אל תחשוך עצמך בחשבך פן לא ישמעו לי דזה שייך בשאר ימות השנה, אבל כשופר כשיגיע זמנו של שופר אז הרם קולך והגד לעמי פשעם, וטעמא דמלתא דבימים הללו גם אותי יום יום ידרושו, וקרבת אלהים יחפצון שאשמע לתפלתם, והזמן גורם שאף המה ישמעו לקול תורה ומוסר (ו) יאמר ע"ד מ"ש בשל"ה דענין התקיעות תשר"ת מורים על התשובה ומעיקרא כשלא חטא האדם נדמה לתקיעה שהוא קול פשוט, אח"ז כשהוא חוטא נעשה שברים שפוגם בקדושה, וע"ז רומז השברים, ואח"ז כשהוא חוזר בתשובה נדמה לתרועה גנוחי גנח ילולי יליל על חטאתו אז חוזר וניער להיותו דומ' להצדיק שהוא תקיעה אחרונה פשוטית. ואמרינן במסכת סוכה (דף נה) לע"ל נדמה יצה"ר לרשעים לחוט השערה ולצדיקים כהר גבוה, הללו בוכים והללו בוכים, צדיקים בוכים איך יכולנו לכבוש את ההר הזה, ויל"ד איך אפשר שיהיה נדמה היצה"ר לשני הפכים בנושא אחד, (ולכאורה י"ל עפמ"ש מהרש"א בחד"א לדקדק למה יהיו התלמידי חכמים מגרעי בכחייהו, שהחטא יחשב להם כמזיד, אטו בשביל הקנין הטוב שקנו בתורת ה' חפצם יגדל עונשם ח"ו. ותירץ הוא ז"ל דאדרבא בזה גדלה מעלת התורה דשוו אנפשייהו הת"ח השוגג למזיד ופרשו א"ע אף מן השוגג לא כן ע"ה שוו אנפשייהו מזיד לשוגג ולא פרשו אף מהמזיד ע"ש, א"כ גבי ע"ה הקל, המזיד כשוגג לעשותם העבירה, ומש"ה נדמה להם כחוט השערה כי כך היה נחשב אצלם, ואל הצדיקים שהחמירו ע"ע לעשות השוגג כמזיד נדמה כהר הגדול כי כן היה נחשב בעיניהם אף עבירה קלה בשוגג כחומר חומרות כהר גבוה). וי"ל דבאמת כך הוא דרכו של היצה"ר בטרם מביא האדם לגמר מעשהו להסיתו לעבירה הוא מקטין את העבירה לאדם, ואח"כ כשחטא ורוצה לחזור בתשובה, הוא מגדיל העבירה ואומר לו שתשובה איננה מועלת על עבירה גדולה כזו, ושפיר הרשעים בוכים על ראיתם מעיקרא כחוט השערה, והצדיקים על ראייתם אח"כ כהר גדול, ואפילו הכי כבשנו אותו וחזרנו בתשובה, ואמרתי שז"פ הפסוק בשופטים כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם כי ה' אלהיך עמך, וזה מורה על מלחמת היצה"ר שהוא נקרא אויב הגדול של אדם כמו שהאריך החובת הלבבות, וראית סוס ורכב, הס"ס ונוקביה, ועם רב ממך מה שנולדו ממך מדויל ידך ויאמר לך איך תוכל לשוב אל ה'. לא תירא כי ה' אלהיך עמך, והבא לטהר מסייעין אותו מן השמים, וז"ש קרא בגרון אל העם וכה תאמר אל תחשוך עצמך מן התשובה, כשופר, צא ולמד מכוונות השופר המרמז על התשובה, אף אתה הרם קולך דקול מורה על התשובה, שעיקרה קו"ל צו"ם ממו"ן, וכל אחת גמטריא קול. וגם הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם ע"ד שאמרו במס' יומא (דף כד) גדולה תשובה שזדונות נעשו כשגגות, ואף אתה אמור להם גם השבים מקול חרדת המוכיח דהוי כתשובה מיראה, אהני לך מעשיך דמה שהיה בדרך פשע שהוא המזיד, עתה באמרך לבית יעקב לכו ונלכה עד כה ונשתחוה בבהכ"נ ובבהמ"ד יהיו נעשים חטאתם רק לשוגג, הרי הרבה והרבה אהני לך ממשה התשובה. (ז) יאמר ע"ד מ"ש (בתהלים עה) וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק, ויל"ד למה אמר אצל רשעים לשון רבים ואצל צדיק לשון יחיד, אם שבאמת רבים רעיו וחבריו של הרשע, לא כן הצדיק הוא יחיד באהלו, כגרגיר יחידי אין חבר לו, וראיתי מ"ש דהתרוממות הרשע מעכב את הקץ, וז"ש אם תגדע קרנות רשעים שהוא רי"ש שבתחלה, ומ"ם שבסוף התיבה שהן ר"ם, אם יהיה נעדר התרוממות שלהם, אז תרוממנה קרנות צדיק שהן אותיות ק"ץ הנכתב בקרנותיו צדי"ק בתחלחו וקו"ף בסופו, וי"ל עפ"י מ"ש מהרמ"א (תהלים מ"ב) כאיל תערוג על אפיקי מים דחז"ל אמרו בשעה שאין להחיות מים באים כולם לאיל והוא נועץ קרנו בארץ עד שמוציא מים ע"ש, ופי' שז"כ הגמרא (ע"ג כח ע"א) אר"י קרן אחת היה על מצחו לקרבנו שהקריב אדה"ר, משום דיש ללמוד מאיל להיות מזכה את הרבים ולהורות דרך הישר כמו שהאיל אינו נועץ קרנו כ"א בהתאספו רבים ומבקשים ממנו אז מעורר רחמיו, כך ראוי להיות לכל איש שתי קרנים אחת לעצמו ואחת לחברו, וגבי אדה"ר שלא היה אז עוד אחד שיזכה, היה די בקרן אחת לא כן לדורות, וע"ז נאמר וקרני ראם קרניו תרתי בהם עמים ינגח, ומש"ה גם השופר בא של איל להורות נתן בלבו להיות כל איש ישראל מחיש על חבירו כמו שחושש ע"ע, וז"ש תרוממנה קרנות צדיק שלכל צדיק יחידי יש לו ג"כ שתי קרנים א' לעצמו וא' לזכות את חברו, וז"ש קרא בגרון אל תחשוך את עצמך מן התוכחה ותאמר די לי להפקיע א"ע, רק צא ולמד כשופר דמיון השופר דאקרי קרן ואשתני לשתים אחר הקרבת אד"ה, וגם בכלל זה שלא תחשוך עצמך מלהיות מוכיח וחוזר ומוכיח ולא תאמר די לי בפעם אחת רק כשופר המכריז שלשים יום רצופים בערב (כמנהג קהלתנו פה יצ"ו) ובבוקר לזרז לב העם, ורמז לדבר כפמ"ש השל"ה, וע"א לפרש הך קרא דפ' בהר ואיש כי ימכור ביה מושב עיר חומה והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו ימים תהיה גאולתו, ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וקם הבית אשר בעיר אשר לא חומה לצמיתות, שמקרא זה נדרש ג"כ על בית אנושי אשר ימכור, (לשון התנכרות כדכתיב כל בן נכר לא יאכל בו), יראה האדם עכ"פ עד תום שנת ממכרו לגאול אותו בתשובה ומע"ט, ימים תהיה גאולתו, היינו ימי התשובה שהוא בחודש אלול, ולבעבור זאת כתיב אשר לא חומה, לא באל"ף וקרינן לו בוא"ו, כי שתי תיבות הללו היינו תיבת, לא באל"ף ותיבת לו בוא"ו הם אותיות אלו"ל, להגיד, שבחודש הזה יראה לעשות תשובה ולפדות את ביתו ועיין בדבריהם שהאריכו בזה, ואני אומר שיש לפרש כוונת הפסוק עפמ"ש הזוהר פ' ויחי בפסוק ויקרבו ימי ישראל למות והבאתי דבריו באריכות בדרוש לשובבי"ם. ותוכן דבריו שהימים אשר חטא בהן האדם דוחפים לבר וקיימי בכיסופא רבא, עד דתב בתיובתא חזרין הני יומי לדוכתא ע"ש. לכן הוא אומר ימים תהיה גאולתו, ר"ל שיגאל את הימים שלו שיהדרו לדוכתא למקום קדושה. ומצינו בהחלטת הבית צריך הכרזה למ"ד יום, ככה יקרא בהחלטת בית אנושי להכריז עליו שלשים יום שהוא כל חודש אלול בקול שופר ערב ובוקר להזהיר את האדם שיפדה את ביתו, כי אחר שלשים יום יוחלט הבית חלילה, וכמקרא השופר הוא פעמים רבות לעורר לב האדם, ככה יקרא בגרון אל יחשוך המוכיח א"ע ויוכיח פעמים רבות, הרי בשבעה דרכים ינוסו כל מה שהערנו לדקדק בפסוק זה בס"ד. ואמר ואותי יום יום ידרושון. ודעת דרכי יחפצון, כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלהיו לא עזב. ישאלוני משפטי צדק קרבת אלהים יחפצון, יאמר דהנה הקשה בספר לבנת הספיר על הגמרא דר"ה (דף יז ע"ב) א"ר יהודא ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם שנאמר הנה אנכי כורת ברית, והרי חזינן דמצלאין אנחנו וצווחין פעמים רבות הי"ג מדות ולא אשגח בן, ותרצו דאמרינן שם אמר הקב"ה למרע"ה כל זמן שישראל עושין לפני כסדר הזה, הכוונה שנאחז במדותיו הרחמים לעשות ג"כ כמעשהו מה הוא רחום כו', אבל באמירת שבחו של מקום ב"ה לחוד לא מהני לן ע"ש. והנה איתא שם ה' ה' אני. ה' קודם שיחטא אני ה' לאחר שיחטא, ומקשה הרא"ש קודם שיחטא מה צורך למדת הרחמים, ומתרץ דה"פ אף שהקב"ה יודע שעתיד לחטוא אינו מעניש אותו, א"נ דקאי על המחשבה של ע"ג דשם מחשבה כמעשה ה"מ היכא דגמר המעשה אבל מחשבה גרידא בלי מעשה אף בע"ג אינו מעניש יעו"ש, והשתא הקשה איך אפשר לפרש דכוונת הקב"ה שנעשה אנחנו בפועל הי"ג מדות איך שייך גבי בני אדם מדה הראשונה בשלמא אחר שיחטא ראוי לדמות למדותיו יתב' ולמחול לחברו כשחטא כנגדו משא"כ על העתידות ועל המחשבה תרווייהו נעלמים מבני אדם איך שייך קודם שיחטא לך חברך תמחול לו, והנה התוספות הביאו שם ראיה דמונין י"ג מדות משם הוי"ה ב"ה השני אבל שם הראשון שייך לדלעיל מיניה ויקרא ה' שה' הוא הקורא ה' אל רחום וחנון ומש"ה נאמר פסיק בין שני שמות הללו ע"ש: וז"ש ואותי יום יום ידרשון בי"ג מדות ודעת דרכי יחפצון למה אין אני עונה להם והיינו שידמה בעיניהם שהאמירה נחשב להם כגוי אשר צדקה עשה בידים ולא כן כי המעשה אשר יעשה כמוני אני מבקש מהם וזה שסיים הם מבקשים קרבת אלהים שיתקרבו שני שמות הראשונים להדדי ויתחיל חשבון י"ג מדות מן שם הראשון ופירושו אני ה' קודם שיחטא דלא שייך גבי בני אדם ומזה היה להם הוכחה דבאמירת י"ג מדות הברית כרותה ולא על המעשה, ויאמר עוד כי עיקר בקשת האדם בימים נוראים על החיים ועל המחיה ועל הכלכלה ומה יקר שבעיניהם לבקשה מפלה על שונאיו וכל זה אינו נכון כי ראוי להתפלל על מחילת עונותיו ועל הקדש ועל המקדש ויבא עוד לקמן בדרושים, והנה אי' במס' ב"ק (דצ"ג ע"א) א"ר חנן כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה משרה וכו' וז"ש ואותי יום יום ידרשון ומה הוא דרישה ושאלה שלהם ומשפט אלהיו לא עזב ישאלוני משפטי צדק על שונא שלו ובזה קרבת אלהים יחפצון, זהו מדת הדין שמקרב עליו מקודם וזאת חפצו בשאלתו כי המתפלל על אחרים להרע נענש הוא תחלה:
או יאמר עפ"י מה דאיתא במס' ר"ה דט"ז אילפא רמי כתיב ורב חסד והדר ואמת אלא בתחלה באמת ולבסוף רב חסד, ומקשה מהרש"א דה"ל למכתב להיפוך ואמרתי דמאחר ששאל הקב"ה דישראל אף המה ככה יעשו ולגבי אדם אינו נכון לילך כלל עפ"י הדין וכמאמרם במס' ב"מ (ד"ל ע"ב) לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהעמידו דבריהם על דין תורה ומ"מ יש לקיים תרווייהו אצלנו חסד ואמת והיינו כמ"ש רש"י פ' ויחי ועשית עמדי חסד ואמת ופרש"י חסד שעושים עם המתים שאינו מקוה לתשלום גמול נקרא חסד של אמת שנתאמת החסד אח"כ כי לא יבוא על שכרו וזה שדייק כל זמן שישראל עושין לפני כסדר הזה אמת לבסוף אבל אצלי הוא להיפוך מקודם אמת ואח"כ חסד. וז"ש דמבקשים שכר כגוי אשר צדקה עשה ובאמת הפי' לעשות כדרכיו וכ"ת איך יצויר לעשות כמעשהו של הבורא ית' לז"א הרי משפט אלהיו לא עזב ומעמיד דבריו על דין תורה ואוחז אתה משפטו אבל לא מדת חסדו וטובו להטיב עם הבריות. ומפרש ואזיל דהלא עיקר התשובה בצום קול ממון. וע"ז אומר לענין הצום הן לריב ומצה תצומו ופי' רמ"א עפ"י המבואר במשנה סוף מס' יומא עבירות שבין אדם למקום יוהכ"פ מכפר אבל עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו וז"ש לריב ומצה תצימו מה מועיל בתענית אם חטאת לחברך לך ופייסהו והתר לו פסת ידך. והנה נודע דאותיות א"ב מן אלף עד טי"ת מתאחד אל"ף עם טי"ת עולה יו"ד וכן ב' עם ח' ג' עם ז' ד' עם ו' ונשאר הה' לבד וכמו כן יו"ד עם צד"י עולה מאה כ' עם פ' ל' עם ע' מ' עם ס' ונשאר אות נו"ן לבד. וז"ש ה"ן כמו ששני האותיות ה"ן ה' ונ' אין להם התחברות ועומדות בפ"ע נפרדות כך אתם פירוד הלבבות הגורם ריב ומצה ומה מועיל הצומות ע"ז. ועל הקול האומר מה לכם לזעוק עד כי במרום קולכם ישמע הלא רחמנא לבא בעי והעיקר כי תהיה התפלה בכוונה ועל הצדקה הוא אומר הלא פרוס לרעב לחמך ע"ד הנאמר כל חלב לה' שמן הראוי אם נותן דבר מה לצדקה יתן המובחר והחביב אשר אליו כ"כ אם נותן לחם לאכול. לא יחזיק טיבותא לנפשיה והגרוע לעני רק הלא פרוס לרעב לחמך מה שאתה בוחר לעצמך אז יקוים ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה ואז יבקע כשחר אורך מגלות המר הדומה ללילה יהי אור בעדנו במהרה בימינו אמן והארכתי עוד בדרוש זה:
דרוש ב לימי הסליחות
אחר שיסדו הקדמונים לומר בכל חדש אלול בתהלים מזמור כ"ז אמרתי לפרשו כיד ה' הטובה עלי בס"ד:
חלק ב
(תהילים כז א)
לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא ה' מעוז חיי ממי אפחד. ויל"ד על שכפל עוד הפעם ה' מעוז חיי הלא סגי באומרו ה' אורי וישעי מעוז חיי ממי אירא ואפחד. ב' יל"ד שאמר שני פסקי ממי אירא ממי אפחד היינו יראה היינו פחד. ג' יל"ד למה באמת שינה בלשונו מקודם אמר לשון אירא ואח"כ אמר לשון פחד. ד' במ' ה' אורי בראש השנה וישעי ביוה"כ: מקודם נבוא לבאר דברי המשורר סוף ס"ב באמרו ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ויל"ד מה חסד הוא זה אם משלם להרשע כמעשהו. וכבר בארתי פסוק זה בכמה אופנים. ונראה לפרש עוד עפ"י דאיתא במס' ר"ה (דף י"ז ע"א) ב"ה אומרים ורב חסד מטה כלפי חסד היכי עביד ר"א אמר כובשו וכו' ריב"ח אומר נושא וכו' תנא דבי ר' ישמעאל מעביר ראשון ראשון וכן היא המדה אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק וכ' הרא"ש דגם תנא דבי ר' ישמעאל מפרש טעמא דב"ה. וראיתי בס' ברית שלום פ' תשא שמפרש כך משום דקיי"ל ביו"ד סי' קל"ד גבי יין נסך שירד לבור קמא קמא בטל ומדאורייתא חד בתרי בטיל רק אח"כ אם נתרבה האיסור חוזר וניעור א"כ כשרואה הקב"ה באדם שהוא מחצה על מחצה נוטל מקודם כל הזכיות כמדה אחת ואח"כ מניח לתוכן העבירות אחת אחת א"כ קמא קמא בטיל ואע"פ שנתרבה אחר כך עד החצי ליה לן בה הואיל שכבר נתבטל אחת אחת וע"ז קאמר רבא ועון עצמו אינו נמחק שאם עושה אח"כ עוד עבירה אחת הרי אח"כ חוזר וניער ונעשה רוב עבירות. וז"פ הפסוק ורב חסד ואמת כלומר רב חסד שהם הזכיות נוטל רב בפעם א' משא"כ בעבירות נוטל אחת אחת מש"ה ואמת שאינו נוטל אלא אחת ע"ש שהאריך בזה. ויל"ד לכאורה צדיק מה פעל בצדקה זו הלא אע"פ שתחלתו להקל הוא סופו להחמיר דהיינו אם יעשה אח"כ עוד עבירה הרי יתבטלו המצות בהעבירות שהרי מן התורה חד בתרי בטיל ולאו דוקא בתרי ממש אלא ברוב כל דהו בטיל ואם אח"כ יעשה עוד מצוה אחת ויהיה מחצה ע"מ כבר נתבטלו כל הזכיות ברוב העבירות כמ"ש מהרש"א דרב חסד קאי על הדין שדנין את האדם בראש השנה ג"כ (ולא על הדין שאחר המיתה) והרי ע"כ צ"ל כך שהרי רבא קאמר ע"ז ועון עצמו אינו נמחק וזה לא שייך רק בדין דרה"ש. ואמרתי לישב זה בטוב טעם ודעת דאי' במס' סנהדרין (דל"ט) א"ל כופר לר' תנחום תא להוי כולן לעמא חד אמר לחיי אנן דמהלינן לא מצינן למהוי כוותייכו אתון מהילתו והוו כוותן. ולכאורה תשובת ר' תנחום אינו מובן כלל. ופי' מו"ז הגאון החסיד האמתי מהר"מ א"ש ז"ל כ"כ דאיתא במס' ביצה (דל"א ע"ב) ובמס' מנחות (דכ"ז) אמר רב חסדא נבלה בטלה בשחוטה לפי שא"א לשחוטה שתעשה נבלה שחוטה אינה בטלה לפי שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה פרש"י לאחר שתסרח ויהיה נטל"פ ע"ש. והנה איתא במדרש שאל האי מינא כתיב אחרי רבים להטות אמאי לא עבדיתו עכו"מ כו' ע"ש. ולפ"ז י"ל דזה היה שאלת הכופר תא נהוי לעמא חד הואיל ואתם המעט ובטלים ברוב דכתיב אחרי רבים להטות כשאלת המין הנ"ל וע"ז השיב ר' תנחום שאנחנו בנ"י אינם בטלים בכם הואיל ואתון מצינן למהוי כוותין והיכא שהמבטל יכול להיות כמו דבר המתבטל אינו בטל כלל כמו גבי נבלה ושחוטה ואדרבה להיפוך הואיל ואנן לא מצינו למהוי כוותייכו יכולין אתון להתבטל בנו ודברי פח"ח וש"י ודבר זה נשמט בדפוס מספר כתנות אור מזקני הנ"ל ולפ"ז אני אומר דמשפטי ה' צדקו יחדו שביטול זה של עבירות וזכיות רק לטובת האדם דבשלמא העבירות בטלים במצות שהרי לעולם אי אפשר שיתהפך המבטל שהוא המצות לדבר הבטל שהן עברות דמן המצוה לא נעשה עברה לעולם משא"כ להיפך שפיר מצינו כי מהעברה שנעשה מצוה כדאמרי' במס' יומא (דפ"ו ע"ב) גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות. וכאן שיכול להתהפך מן העברה לזכות אין המצוות בטלות בעברות כלל מאחר שאפשר להתבטל להיות כדבר הבטל. והשתא שפיר הוי חסד גמור בביטול העברות כנ"ל. ואמרתי בזה לפרש הגמ' שם בר"ה. ב"ה אומרים רב חסד מטה כלפי חסד. ועליהם אמר דוד אהבתי כי ישמע ה' את קולי משום דשם במס' יומא מסקינן דדוקא בעושה תשובה מאהבה הוא דזדונית נעשו לו כזכיות אבל העושה תשובה מיראה הזדונות נעשו לו כשגגות ע"ש. וז"ש ב"ה אומרים ורב חסד כו'. וקשה מה חסד הוא זה הא סופו להחמיר אם ירבו העונות הרי המצוות בטלות לעתיד. וצ"ל דהמצוות אינן בטלות. מחמת שהעברות יכולות להתהפך לזכיות. ותקשה היכי יצויר לעשות מן העברות זכיות. לז"א ועליהם אמר דוד אהבתי כי ישמע ה' את קולי דלשון קולי על תשובה דעיקר תשובה צו"ם קו"ל ממו"ן כאשר יתבאר לקמן. וכ"א מהם בגמטריא קו"ל. דהיינו שאם עושים אנו תשובה מאהבה אז שפיר מתהפך לזכיות והנה כ' בחידושי אגדות לפרש הא דאמרינן גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות. דטעמא בעי האיך גדל כ"כ כח התשובה האם לא די שיכופרו העונות. וכ' הוא ז"ל משום דקיי"ל במס' קדושין (דף מ') דמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה וגבי מחשבה טובה שפיר הקב"ה מצרף למעשה. א"כ שפיר גדול כח התשובה דמעשה התשובה דוחה ומסלק מעשה העברה. ונשתייר עוד המחשבה טובה של התשובה שמהפכת לזכות ע"ש. ובזה בארתי המדרש דאיתא שובה ישראל עד ה' אלהיך. אל תקרי עד בפתח אלא עד בצירי דאמרה כנ"י לפני הקב"ה מי מעיד בנו כשאנחנו עושים תשובה. והשיב הקב"ה אני מעיד בכם וז"ש עד ה' אלהיך. הקב"ה הוא עד שלך. ובדברי חד"א הנ"ל נתבאר שפיר שבפירושא דהאי קרא שובה ישראל פירשתי פירושים רבים. ופי' הפשוט הוא כך דשם ביומא אמרינן כי כשלת בעוניך קרי ליה מכשול וקרי ליה עון. מכשול שהוא שוגג ועון שהוא מזיד אלא מכאן שהזדונות נעשו לו כשגגות ע"ש. והחלוק בין השב מאהבה או מיראה דלגבי תשובה מאהבה האדם בעצמו הוא הפותח בתשובה. משא"כ בשב מיראה קדמה לו איזה סבה אשר לבעבורה ישוב. או מחמת יסורים הבאים עליו או איזה הפסד ממון כמבואר בספרי מוסר. וזה שדייק שובה ישראל שתשוב מעצמך בלי שום התעוררות. רק אתה פתח לו דאל"כ אם תהיה מתון ותשוב מאיזה סבה שהכריח אותך. אז כשלת בעוניך והיה לך מכשול שהוא שוגג בעבור עונך. משא"כ אם תשוב מאהבה תרויח שיתהפך לך כזכיות וכי פה הוא לפון דהא. ובזה יבואר שפיר המדרש דשפיר שאלו ישראל בהא שאמר להם הנביא שובה ישראל שיעשו תשובה מאהבה. והיינו דע"י מחשבה טובה של התשובה יתהפך לזכיות. מי מעיד בנו שאנחנו עושים תשובה בכל לב במחשבה טובה. וע"ז השיב הקב"ה שהוא יהיה עד בדבר כי לו לבד נגלו מחשבות בני האדם ולא לזולתו. ואפי' המלאכים אינם יודעים המחשבות. וז"ש שובה ישראל מאהבה ותרויח הזכיות ע"י המחשבה שיהיה לך לעד ה' אלהיך. משא"כ תשובה בצומות ותחנונים גם המלאכים יכולים להעיד ע"ז,,הארכתי בזה בביאור פסוק הנ"ל.
חלק ג
(תהילים כז ב)
ובזה בארתי מה שאנו אומרים בסליחות מתנהג בחסידות מוחל עונות עמו מעביר ראשון ראשון מרבה מחילה לחטאים. שהוא על דרך שכתבנו שאומר שבזה הקב"ה מוחל עונות עמו ומתנהג בחסד ע"י שמעביר ראשון ראשון. וקשה הא חוב הוא לבסוף אם ירבו העונות ויבטלו המצות. לז"א שהוא מרבה מחילה לחטאים שלא די שנעשה מזדונות שגגות שנקראו חטאים. אלא אף מרבה מחילה ועושה ממנה זכות. א"כ אפשר להעבירה להתהפך לזכות ושוב אין המצות בטלות כלל. נמצא אינו מגיע שום פסידא מביטול זה מאחר שרק עברות לחוד מתבטל אבל הזכיות לעולם לא יתבטלו ובהיות כן עושה צדקה לכל בשר הצדקה זאת היא לכל בשר שאין לאיש שום פסידא. רק ע"ז קשה כ"כ למה באמת שיתהפך החוב לזכות. לז"א לא כרעתם תגמול כלומר הגמול הטוב אינו כגמול הרע שעל הרעה אינו מעניש רק על המעשה ולא על המחשבה. משא"כ גמול הטוב עבור המצוה משלם גם על המחשבה. א"כ שפיר גדול כח התשובה. וז"פ הפסוק בתהלים ס"ב ולך ה' החסד בהא דרב חסד מטה כלפי חסד כב"ה והיינו דמעביר ראשון ראשון ע"י ביטול כאמור. וקשה הא סופו להחמיר שגם הזכיות יתבטלו. וצ"ל הואיל ואפשר לעברה שתעשה זכות אינו מבטל. וקשה האיך גדלה כ"כ כח התשובה שזדונות נעשו לו כזכיות. לז"א כי אתה תשלם לאיש כמעשהו שאין אתה משלם עבור העברה לפי המחשבה אלא לפי המעשה. משא"כ גבי זכות גם המחשבה מצרף למעשה מש"ה מועיל התשובה במעשה ובמחשבה שלה שתתהפך העברה לזכות. ואי' בגמ' (דט"ז ע"ב) ה' ה' אני ה' קודם שיחטא אני ה' לאחר שיחטא. ופי' הרא"ש דקודם שיחטא קאי על המחשבה. הרי מוכח מזה דמחשבה רעה אינה מצטרפת מאני ה' קודם שיחטא. ולכאורה קשה מנ"ל דמתחילין למנות משם הראשון י"ג מדות ולומר אני ה' קודם שיחטא. ודלמא מתחילין משם השני. וה"ק ויקרא ה' המדות ה' אל רחום וחנון כו'. רק י"ל דא"כ בצרא לה מדה אחת מן י"ג מדות. וז"ש לא כרעתם תגמול אל הטוב דברעה לא מצרף מחשבה. ומנ"ל מאני ה' קודם שיחטא. וקשה מנ"ל דשם הראשון מן המדות. לז"א אל הורית לנו לומר שלש עשרה מדות וא"ת דמתחיל מן שם השני בצרא לה חדא מן י"ג מדות. וידוע מ"ש הזוהר, דבעבירה פוגם יותר במחשבה שהוא הפגם המגיע לנפש. וז"פ ונפש כי תחטא במחשבה משא"כ גוף המעשה בפועל נעשה ע"י אברי האדם הוא הגוף, והיינו דאמרינן יומא (כ"ח ב') הרהורי עבירה קשים מעברה דההרהור פוגם בנפש. ויעוין במדרש שאלו לחכמה נפש החוטאת מהו. אמרה נפש החוטאת תמות. שאלו לנבואה אמרה חטאים תרדף רעה עד ששאלו להקב"ה ואמר יעשה תשובה ויכופר עון. ויעוין ברש"י בחומש סוף פרשת עקב פחדכם ומוראכם פחדכם על הקרובים ומוראכם על הרחוקים. והנה בארתי פסוק בישעיה (ס"א) שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי. כי הלבישני בגדי ישע ומעיל צדקה יעטני. מקרא זה מחוסר הבנה לכאורה. ואולי יש לפרש כך דבס' שפע טל בהקדמה מביא דעיקר הלבוש של הנשמה היא ש"פ אורות בכפל שם אדנ"י עם הוי"ה ב"ה. כיצד י' פעמים א' הרי יו"ד. ה' פעמים ד' הרי עשרים. ס"ה שלשים. ו' פעמים נו"ן שלש מאות. סך הכל ש"ל. ה"פ יו"ד חמשים הרי ש"פ. ושורש הדבר דאי אפשר להנשמה שהיא נר יחידי להדבק באור עליון הגדול א"ס ב"ה כמו דרך משל נר המתקרב לאבוקה הוא נכבה. בגלל זה צריכה הנשמה למלבוש אותן ש"פ אורות. ובזה הוא בא לפרש פסוק זה דישעיה הלבישני בגדי ישע יש"ע בגי' ש"פ יעו"ש. ובזוהר פ' ויחי כ' בקרא ויקרבו ימי ישראל למות דקריבי הני יומי דב"נ לעשות מהן לבוש להנשמה עם אותן ימים שפועל טוב בתורה ומעשים טובים. משא"כ אי חטא דוחים הני יומי לבר עד דאהדריה בתשובה אז אהדרינן יומא לאתרא. יעוין בדרוש שובבי"ם ושם הבאתי דברי הזוהר באריכות עם ביאור כמה פסוקים ומאמרים בנ"ז ע"ש. וידוע דלשון בגד מורה על חלק רע ולשון לבוש מורה על חלק טוב. ובזה פי' מו"ז הגאון בעל כתנות אור גמ' דשבת (דע"ז ע"ב) לבושה לא בושה דלשון לבוש משמע לא בושה. משא"כ לשון בגד הוא חלק רע דאין לך בושה גדולה ממנו ולשונו מוכיח עליו לשון בוגדים משא"כ לשון לבוש. ובזה מפרשים קרא ותתפשהו בבגדו הנאמר ביוסף שתפסוהו בחלקו רע וגבי אסתר אומר ותלבש אסתר מלכות ודרשו רז"ל במגלה (דט"ו ע"ב) דלבשה רוח הקודש. שקאי לשון לבוש על חלק טוב. ואני אמרתי בזה לפרש פסוק בתהלים כ"ב יחלקו בגדי להם ועל לבושי יפילו גורל דהנה פי' רמ"א בקרא דקהלת זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח שכך דרכם של מספרי לה"ר מחפשין דוקא אחר איזה דבר מגונה על הת"ח כמו הזבוב אשר איננה עומדת על בשר חי כ"א על בשר מת. וה"פ כזבובים העומדים במקום מות כן יבאישו שמן רוקח דוברים סרה על הצדיקים ות"ח הטוב אשר יעשו אין אומרים דבר. והשמן אשר יראו ממנו בשוקים וברחובות תמיד בפיהם ע"ש. ובאמת הוא חלול השם בעו"ה שהרי הע"ה אינו לומד המעשים טובים מן הת"ח. רק אם ימצא בידו איזה דבר עברה ח"ו מיד לומד ממנו. ואין כאן המקום להאריך. והנה לא די שאם יראו דבר רע מהת"ח מיד מרבים עליו דברים. אף אם הת"ח עושה דברים טובים גם באלה שגו ברואה פקו פליליה ואומרים מי יודע אם כוונתו לשם שמים או לאו, וזה אמר דוד כי שונאיו תרתי הוא דעבדו לא די שיחלקו בגדי המה דברים לא טובים ממני ח"ו דייק לה"ם זה שייך להם לדבר דבר, אלא אף גם לזאת חרד לבי על לבושי על חלק שלי הנקרא לבוש שהוא חלק הטוב יפילו גורל אם הוא לש"ש או לאו, וז"פ הפסוק שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי כי הלבישני בגדי ישע. הרצון אם אני עושה תשובה מאהבה והיינו אם מדת הרחמים נטה עלי ואין עלי שום יסורים או הפסד ואפ"ה אני שב שוש אשיש בכפלים. ואימתי בה' אם אני יושב בטח בה' במדת הרחמים ואפ"ה אני שב מאהבה. משא"כ אם שוב אשוב מיראה שמתוחה עלי מה"ד אין כאן שמחה כפולה רק תגל נפשי פעם אחת באלהי אם במדת הדין אני מתוח ושב מיראה, והדר פירש דבגלל זה אומר שוש אשיש כפול. כי הלבישני חלק טוב שהוא לשון לבוש בגדי אותו בגד שהוא דבר רע שעשיתי בגד בוגדים מהעברה עכשיו עושה לי ממנו מלבוש להנשמה להשלים ש"פ אורות שהוא גמטריא ישע והוא באמת מעיל צדקה לעשות מבגד רע מלבוש טוב ואין לך צדקה יותר מזה דמהפך מעברה שהיה בגד, לזכות ונעשה מלבוש. וכבר אמרנו דשתי מדות הראשונות ה' ה' קאי קמא על המחשבה ובתרא על מעשה החטא, גם בארנו דלשון יראה שייך לדבר רחוק. ופחד על דבר קרוב. וז"א לדוד ה' אורי מדה הראשונה בשם הוי"ה ראשון אתה מעביר מחשבתי הרעה כפי' הרא"ש על אני ה' קודם שיחטא, ובזה אתה נושא פנים לנשמה שהיא נפגמת ע"י הרהור כאמור ולשון אור קאי על הנשמה כאמור נר אלהים נשמת אדם, ואמרו אמר הקב"ה אם אתה משמר את נרי אני משמר את נרך ובמה תזכה נשמתי וישעי שתשפיע עלי ישע אותן ש"פ אורות להלבישני בגדי ישע ובמה ביום הכפורים באותן ימים ממש שעשיתי בהם הרע מכבר נהפכו עתה לזכיות ונעשה ממנו לבוש יקר להנשמה, ולשון ביום פירושו עם יום כפור ממש נעשה ישעי אז מימי אירא למרחוק לחיי העוה"ב כאמור, ושוב מדה ב' ה' הנכתב שנית שקאי אחר שיחטא שפסקה חכמה ונבואה תמות, רק אתה ה' מעוז חיי החזקת להחיות אותי באמרך יעשה תשובה ויכפר, וממי אפחד בקרוב בחיי עוה"ז כי לא אמות ואחיה ואספר מעשי יה:
חלק ד
(תהילים כז ג)
ואמר עוד בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי צרי ואויבי לי המה כשלו ונפלו, אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח, הדקדוקים בב' פסוקים הללו יתבארו ע"ד שכתבנו בפסוק הקודם, דשם ביומא קאמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כשגגות מדכתיב כי כשלת בעונך קרי ליה מכשול וקרי ליה עון, ופריך איני והאר"י גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות, ומשני כאן מאהבה כאן מיראה, א"כ הן הן דברי המשורר שדבר על שני מיני תשובות הנ"ל, האחת מאהבה שעושה תשובה מאהבה והשנית מיראה, ופורט והולך ההפרש שביניהם, ואמר בקרוב עלי מרעים צרי ואויבי לי המה, דהיינו אם אני מתון מלשוב עד שקרבו עלי מרעים דהיינו צרות רבות ורעות או שגברו עלי ידי שונאי שהם צרי ואויבי תשובה זו עושה פרי למענה שהמה כשלו ונפלו שהעונות נופלים ממקומם ונעשים שגגות דהיינו כושל שכשלו כמאמרם קרי ליה עון וקרי ליה מכשול שהוא שוגג כאמור ושוב קאמר אבל אם תחנה עלי מחנה שאני יושב במנוחה שאין לי צרים ואויבים ולא קרבו עלי מרעים ולא יירא לבי שאין לי. שום יראה ופחד כלל, ואז כשאני יושב שקט ושאנן וחוזר בתשובה, תשובה זו מועלת שמהפכת הזדונות לזכיות, ואז גדול כח תשובה זו שאם תקום עלי מלחמה מחמת עונות כמאמרם יורד ומסטין עולה ומקטרג, בזאת אני בוטח, כלומר בזאת גופא בהעברה עצמה יש לי בטחון שיהיה לי להצלה ולמגן בקום עלי מלחמה, ואני נצל מאותו זכות עצמו הנעשה מעבירה גופא. או יאמר בדרך פשוט יותר שב' מקראות הללו סובבים והולכים אקרא קמא שסיים ה' מעוז חיי ממי אפחד מפסידות הגוף שהוא חשש קרוב ושייך לשון פחד, וע"ז אמר בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי היינו עבירות עצמם כמ"ש על משנה פ"ג דאבות הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, הפירוש שמן העברה בורא משחית לחבל א"ע והן הן נפרעין מן האדם מעשה ידיו מדויל ידיה משתלם מגופו. וז"א אם תסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה לידי המחבלים שהיא העברה עצמה להפרע ממך ע"ש וע"ז אמר כאן בקרוב עלי מרעים הן הן העבירות עצמם לאכול את בשרי צרי ואויבי לי המה כשלו ונפלו מחמת רחמיו יתב' שהקל ואמר יעשה תשובה ויכופר לו כמ"ש לעיל. והדר קאמר אם תחנה עלי מחנה בשובו אל עפרו וישקוט במנוחתו לא יירא לבו היינו נפשו ונשמתו לא יירא למרחוק מחמת הרהורי דלבא מחשבה הפוגמת את הנשמה כמש"ל. והיינו לא יירא לבי בשביל לבי רעות שבלבי. ואם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח בכח התשובה וכמו שמפרשים קרא דלו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם דהרי הקשו שבזוהר מבואר בקרא בזאת יבוא אהרן אל הקדש דקאי על שנת ת"ח ובאמת נהפך השנה ההיא לעת צרה לישראל, ותירץ דזא"ת גימטריא ת"ח וקאי על תשובה דעקרה צום קול ממון, כ"א בגימטריא קל"ו ושלשתן יחד גמטריא ת"ח, וזה פירושו בזא"ת אם ישובו ישראל ויעשו תשובה בהני תלת שגמטריא שלהן זא"ת, אז יבוא אהרן אל הקדש, והרבה דברים יש לי לדבר בזה ואין כאן מקומם, וז"א לו חכמו וישכילו הפי' בזאת שקאי על התשובה אז יבינו לאחריתם עת הקץ שתלוי בעקרו על התשובה, וע"ז אמר המשורר בזאת אני בוטח בכח התשובה שהוא בגימט' זא"ת, בזאת אני בוטח:
חלק ה
(תהילים כז ד)
ואמר עוד אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' כו', יתבאר היטב עפ"י ההקדמות שהקדמנו משם הזוהר דימי האדם אשר יעשה וחי בהם ומסגל בהם מצות ומע"ט ועוסק בתורה אינון יומין נעשין לבוש להנשמה, והני יומי דחטא בהון דחפין לבר עד דהדר בתיובתא, זכה תב הני יומי לאתרא. ובס' שפע טל כתב דע"י המלבוש של הנשמה ספוק בידה לישב אצל הקב"ה ולא זולת דדומה לנר בפני אבוקה כמבואר לעיל, וז"פ אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש בקשה זו אבקש שבתי בבית ה' שאוכל להשיב לבית ה' פנימה הני יומי דדחפי לבר, וז"א כל ימי חיי כל הימים אשר אנכי חי על פני האדמה שנדחפו לבר מחמת עונותי אזכה להשיבם למקומם הראשון למען אזכה שאוכל לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו ע"י המלבוש שיהיה להנשמה מאותן הימים האלה הנזכרים והנעשים לשמו. ואולי י"ל עוד עפ"י מה שראיתי נדפס בס' טעם מן משם מחות' הגאון הגדול חכם צבי ז"ל פי' בפסוק דמשלי כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים ושלום הוא ע"ד שאמרו במס' חגיגה (כ"ד ע"ב) גבי מרים מגדלא שיער נשיא דשאלה אחר כך סוף סוף הני שנין מאי עבדית, אמר אי איכא צורבת מרבנן דמעביר במיליה מוסיפנא ליה יעו"ש. הרי יש שני דברים להשיג בהן ארחות חיים, האחת האהובה ע"י למוד התורה כאמור כי בי ירבו ימיך, השנית ע"י מעביר במיליה, והנפקא מינה בשניהם הוא בתרתי, חדא דהשנות חיים ע"י למוד התורה יש לו להיות בשלום עם כל איש, משא"כ השגת החיים ע"י מעביר על מדותיו צריך למחלוקת ותו דאריכת ימים ע"י מעביר על מדותיו מוסיפים לו ימים של השני ואם נגזר עליו שנים רעים ולא טובים מוסיפין אותן השנים ממש לזה המעביר על מדותיו, משא"כ בהשיגו עפ"י התורה ישיג לשנים טובים ובמסכת יומא (דף עא) שנות חיים, איזהו שנות חיים וכי יש שנים של חיים ויש שנים שאינם של חיים, א"ר אלעזר אלו שנותיו של אדם המתהפכות עליו מרעה לטובה ע"ש. וז"ש כי בי ירבו ימיך, התורה מתפארת שבה ירבו ימיך, וכ"ת הא זולתה ג"כ נוכל להשיג אריכות ימים ע"י העברת מדותיו. לז"א ויוסיפו לך שנות חיים הן הן שנים טובים, משא"כ ע"י העברת ע"מ יהיה לפרקים שנים רעים כאמור, ועוד ושלום יהיה לך שלום ודפח"ח. ובס' טעם מן נדפס בטעות קרא דמשלי ט' כי בי ירבו ימיך דלא כתיב שם ושלום כ"א ויוסיפו לך שנות חיים, והגאון חכם צבי ז"ל נתכוין להאי קרא (שם ג') בני תורתי אל תשכח כו', כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך ע"ש. הרי יש לנו ב' דרכים המשיגים אורח חיים, וז"ש המשורר אחת שאלתי מאת ה' בקשתי ממך להשיג ארחות חיים באחת משתי דרכים הנ"ל. ודייק מאת ה' שחיים הללו לא אקח מחיי ב"ו הנגזר על חברו רק מאת ה' אשאל שהוא יוסיף לי חיים. והוא ע"י שבתי בבית ה' אוהל תורה שנקרא בית ה' מאחר שאין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, ובזה אשיג כל ימי חיי אשר יהיו נקראים ימי חיים, דזולת קניתה עפ"י התורה. אלא ע"י העברת המדה אולי ישיג ימים שאינם של חיים כאמור. ועוד יש לדאוג שלא יהא בשלום ואפשר יגיע מזה פסידא רבא, כי אולי אהיה לפרקים כמסייע לחברי שיהיה נענש על ידי. ואמרו חז"ל שאין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה מי שחברו נענש ע"י. וזה שדייק דעל ידי שאשיג ימי חיי עפ"י התורה ולא מהעברת על מדותי, אזכה לחזות בנועם ה' שלא אהיה נדחה ממחיצתי ח"ו משא"כ אם אבוא להשיג ע"י מעביר על מדותי. ובזה בארתי דברי קהלת (ז') אל תבהל ברוחך לכעוס, כי כעס בחיק כסילים ינוח, אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה. והיינו דמקודם אמר שראוי להיות כובש כעסו ולהעביר על מדותיו ויזכה עי"ז לאריכת ימים רק פן תשיג ימים שאין בהם חפץ דהיינו ימים רעים דלא אקרי שנות חיים. ותאמר מה היה שכרי כי ימים הראשונים היו טובים מאלה. לז"א כי לא מחכמה שאלת על זה, דאם השגת שנות חיים ע"י חכמה שהיא התורה היו מוסיפים לך שנות חיים ולא היו הימים הראשונים טובים מדהשתא, רק השגת אריכות ימים לא ע"י חכמה כ"א ע"י העברת על מדותיו:
חלק ו
(תהילים כז ה)
ובזה נ"ל לבאר גמ' דברכות פ' תפלת השחר (דף כח ע"ב), ת"ר כשחלה ר"א נכנסו תלמידיו לבקרו אמרו לו רבינו למדנו אורחות חיים ונזכה בהן לחיי עוה"ב, א"ל הזהרו בכבוד חבריכם ומנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי ת"ח, וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים ובשביל כך תזכו לחיי עולם הבא יעו"ש. ויל"ד חדא אמאי כפלו התלמידים למדנו אורחות חיים ונזכה בהן לחיי העוה"ב. וביותר יל"ד וכי בקשו להורות להם דרך המפורש בתורה, ראה נתתי לפניך החיים והמות ובחרת בחיים, אטו לא ידעו דע"י התורה והמצות ישיגו אורח חיים, אבל לדרכנו א"ש שהם בקשו על חיי עולם הזה שיאריכו ימיהם רק שע"י העברת על מדותיו אם ישיגו ארחות חיים פן יודחו ממחיצתו של הקב"ה ע"י שחברו יהיה נענש על ידיהם, ועקר תכליתו של עוה"ב צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה, לזה דייקו שאעפ"י שנזכה לארחות חיים, עכ"ז נזכה לחיי עוה"ב בלי שום עונש, וע"ז השיב להם הזהרו בכבוד חבריכם למען לא תבואו לידי שום מחלוקת להיות קונה החיים מצד מעביר ע"מ, רק זאת עשו ותחי נפשכם, עסקו בתורה כ"כ עד שתהי לכם לחוק קבוע כ"כ שתמנעו בניכם מן ההגיון. והושיבום בין ברכי ת"ח, וכשאתם מתפללים כו' ע"ד שאמרו (שם כח) א"ל ר"י איכא סבי בבבל תמה למען ירבו ימיכם על האדמה כתיב, כיון דאמרי דמקדמי ומחשכי לב"כ אמר היינו דאהני להו, ודריש לה מקרא ודייק ובשביל כך אם יהיה לכם אריכות ימים וארחות חיים בשביל תורה ותפלה תזכו גם לחיי העוה"ב, לכנס לפנים מהמחיצה, ולא תהיו נדחים ח"ו. ועוד נ"ל לכוון בלשון שאלת התלמידים מה שאמרו לשון כפול, הוא עפמ"ש בעל גדולי תרומה בספרו בינה לעתים פירוש דהא דאמרינן זכרנו לחיים למענך אלהים חיים, הוא דעיקר בקשתנו לחיי עולם הזה כדי שנוכל לתקן את דרכנו ולהשיג עי"ז עוה"ב וכמאמרם יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב, וז"ש לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה. דייק שעקר החיים יהיה לספר מעשי יה, והנה אם ח"ו לא בתורת ה' ובעבודתו יבלה זמנו נחשב למת, כמאמרם שם פ"ג (די"ח) רשעים בחייהם קרוים מתים, וזה פירוש לא אמות בזמן שאני אחיה, וכי לשון אם, ודפח"ה. וז"ש למדנו ארחות חיים, וכ"ת בלבבך שזה ענין רע לבקש חיי שעה, לזה דייק כי כונתנו לשם שמים. כדי שנזכה בהן באותן הפנים שבעוה"ז חיי עולם הבא, ומדוקדק מאד תיבת בהם שאמרו. ועוד יאמר בפי' דהאי קרא דהרי יל"ד במאי דקאמר אחת שאלתי, וכי רק שאלה אחת יש לנו לשאול הלא הרבה, והרבה שאלות יש לנו לשאול מאתו יתב' אם בהצלחות זמניות החולפות כמו החיים ובריאות הגוף ופרנסה. ובפרט בעתים הללו שאין לך יום שקללתו מרובה משל חברו, ובכל יום ויום השפע מתמעטת והולכת. ואמרינן ספ"ב דשבת (דף לו) תלתא נשתני שמייהו וחדא מנהון פתורתא, ושמעתי לפרש משום דבזמן שהיה ביהמ"ק קים היתה ההשפעה הולכת לישראל ואו"ה התפרנסו מתמצית שלהם, ועכשיו בעו"ה להיפוך, וז"א דמעיקרא היה לנו פתורא שלחן הגדול שהיה השפע מתרבה לישראל ונתקיים בנו זה השלחן אשר לפני ה', ועכשיו בעו"ה נשתנה שמיה ונקרא פתורתא ואנו אין לנו אלא פתורתא קטן, וגם זה בדוחק גדול, ואם לשאול על גדול בנים שלא ימותו כשהם קטנים בעון אבותם, כמאמרם שם שבת (דף לה) מפני מה בניו של אדם מתים כשהם קטנים ח"א בעון מזוזה וח"א בעון ת"ת, בפרט מחמת חטאת נעורים שגורם מיתת בנים קטנים ר"ל כאשר הארכתי בדרוש שובבי"ם. וכי המעט שאלות רבות להנצל מנזקי עולם כמו יסורים שנאת חים ושארי תקלות כל יום, ואיה איפה שאלה הגדולה על מחילת חטא ועון שרבו משערות ראשינו, ובפרט עון בטול תורה ובזמן הבית היה לנו על מה להשען בכל יום שני תמידין אשר עבורם לא לן אדם בירושלים בעבירה, כי תמיד של שחר היה מכפר על העברות שבלילה, ותמיד של בין הערבים היה מכפר על עברות שביום, ובהגיע תור הזמן הזה היה לנו בטחון מוספק על עבודת היום ושני שעירים לכפר, והקול מבשר ואומר סלחתי בלבון חוט שני, איה איפוא עכשיו בעו"ה שחסרנו כל אלה על מה אנחנו יושבים פה ועל מה אנו בוטחים שאין לנו מקדש, ובכל יום ויום בעו"ה הטומאה מתגברת והולכת כאשר האריך השל"ה, ואמרתי ז"פ הפסוק בישעיה (נח) קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם, וכבר בארתי פסוק זה בכמה אופנים, וכאן לא באתי לפרש אלא מה שצריך לעניננו, דיל"ד דמעיקרא קאמר שיגיד לעמי פשעם דפשע הוא החמור בעברות, ואח"כ סיים ולבית יעקב חטאתם שהוא הקל דהיינו שוגג איפכא הול"ל, אבל לדרכנו יאמר כך דמצינו דלשון חטא הוא לשון חסרון כדכתיב במלכים (ב' א') והיה כשכב אדוני המלך והייתי אני
ובני שלמה חטאים, ופירש"י היינו שאהיה אני ושלמה בני חסרים מן המלוכה ע"ש, וז"ש הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם, פי' החסרון שלהם שהקרבנות שמכפרים על העונות חסרים והוא בית יעקב שהוא הבהמ"ק, והוי תרתי לריעותא, הפשעים שהרבו לפשוע ובית המקדש חסר, ועתה אין הדבר הזה תלוי אלא בתשובה, לכן הוא אומר קרא בגרון אל תחשוך מלשוב אל ה', רק כשופר הרם קולך שהוא לשון שפרו מעשיכם, מאחר שעצמו הפשעים, ובית יעקב חסר, ועל מי לנו להשען, אם לא לכו ונשובה אל ה', הרי הרבה והרבה יש לנו לשאול ולהתחנן כמו שזכרנו, ויתר על כולם גלות השכינה, והיינו ע"י עונותינו כאמור, ובפשעיכם שלחה אמכם, ואיך קאמר אחת שאלתי ולא יותר. ונ"ל לומר עפ"י מה שכתבתי על הפסיק בישעיה (נא) אנכי אנכי הוא מנחמכם, מי את ותיראי מאנוש ימות, ומבן אדם חציר ינתן, ותשכח ה' עושך. והוא עפ"י דאיתא בתיקונים וז"ל וי להון לב"נ דקב"ה אסיר עמהון בגלותא ושכינתא אסירת עמהון ואתאמר בה אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים ופורקנא דילה דאיהו תשובה אמא עילאה איהי תלויה בידיהון דאיהי חמשין תרעין דחירי עמה לקבל חמשין זמנין דאדכר יציאת מצרים באורייתא דא הוא ויפן כ"ה וכ"ה באלין חמשין אתון דמיחדים ליה פעמים בכל יומא שמע ישראל דאית בהו כ"ה וכ"ה אתיין, וירא כי אין איש דאיתער לה בגינייהו, ואיהו משגיח מן החלונות דאיתמר בהון חלו נא פני אל ויחננו להאי דאיתמר ביה אל נא רפא נא לה, דאסוותא דיליה בידיה דאיהי פשוטה לקבל שבים, וירא כי אין איש, ואיהי בעד החלון נשקפה ותיבב בתרועה דאיהו יבבא דאתאמר בה כו', ועוד משגיח מן החלונות אלין חלונות דבי כנישתא דאבא ובנוי אינון בבהכ"נ אסורין ואיהי בכל יומא אשגחא עלייהו ויהיב לון מזונא, ויפן כה וכה, אי אית מאן דאיתער בתיובתא לתברא בית אסורין דלהון, הדא הוא דכתיב לאמר לאסורים צאו ולאשר בחשך הגלו, ויפן כה וכה וירא כי אין איש, אלא איש לדרכו פנו לעסקין דלהון, באורחין דלהון, איש לבצעו מקצהו בבצעא דהאי עלמא לירתא דהאי עלמא' ולאו אינון מסטרא דאלין דאיתאמר בהון אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע אלא וירא כי אין איש, אלא כולהו צווחין בצלותא ביומא דכפורי ככלבים הב הב לנו מזונא וסליחה וכפרה וחיי, כתבנו לחיים, ואינון עזי פנים ככלבים כו', ואינון ערב רב דכל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין עכ"ל. וז"ש מי את ותיראי כלומר ממי וממה אתה ירא ליום הדין מאנוש ימות, שלא תמות בשנה זאת, וע"ז אתה מבקש הב לן חיי, ומבן אדם חציר ינתן, כלומר שאתה דואג על פרנסה, ואפשר שדייק ומבן אדם שאתה דואג על גידול בנים שהוא בן אדם, אבל על העיקר נעלם ממך, ואומר ותשכח ה' עושך שאת ה' שוכח לבקש רחמים על גלות השכינה, שהוא בקשת הרחמים הנוגע אל השכינה, ואולי כוונת אנשי כנה"ג בתפלת י"ח כי לישועתך קוינו כל היום שעיקר מה שאנו מקוים לישועתך היינו לישועת ה' שיפדה השכינה מגלות, ושמעתי שזה כוונת המשורר בתהלים (ק') ימלא ה' כל משאלותיך, שעיקר הגלות ריחוק שם הוי"ה ב"ה, שאין השם שלם עד הקץ, וז"ש ימלא ה' שימלא שם הוי"ה ב"ה במלואו זה יהיה כל משאלותיך. ויותר דמיתי משל למלך בו"ד שהלך למלחמה והעביר קול במחנהו כל מי שינצח את שונאו יעשרהו בממון רב ועושר גדול, או שיתן לו נכסים רבים, או יעשהו לשר גדול, או שיתן לו בתו לאשה, והיו בהם כמה גבורי חיל שעשו נקמה בשונאיו ובחזירתם מהמלחמה, יש מהם שבקשו עושר רב, ואיזו מהם בקשו שררה וגדולה, ואיזה מהם בקשו נכסים רבים, והיה שם פקח אחד והתחיל לשחק עליהם ואמר כלום שאלתם אלא דבר פרטי, אני אבקש דבר אחד ויהיו לי שאלות כלכם, ונוסף עליהם כהנה וכהנה, והוא שאבקש שיתן לי המלך את בתו לאשה וממילא יתן לי כל משאלותיכם והרבה יותר. ככה יקרה לב"י שבודאי יש להם לשאול מאת הקב"ה הרבה והרבה כמו שזכרנו, וכמ"ש המשורר (קכ"ט) רבת צררוני יאמר נא ישראל, ואולי י"ל שיש לי רוב צרות ורובם הם מחטאת נעורים שגורם עניות ומיתת ילדים ויסורים קשים כמבואר בדרוש שובבי"ם, וז"ש רבת צררוני שצרות רבות הם צררוני והם מנעורי מסבת חטאת נעורי. ואין כאן מקומו להאריך. וז"ש המשורר ודאי שיש לך לשאול הרבה רק איעצך לשאול שאלה כוללת והיינו שעיקר שאלתך תהיה ימלא ה' שיתמלא שם הוי"ה ב"ה ויבוא גואל צדק, ובזה תשיג כל משאלותיך, וז"פ מקרא הנ"ל אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שיש לי שאלה אחת הכוללת את כל השאלות, והיינו שיש לי לבקש שבתי בבית ה' שאשוב מהרה אל בית ה', ובזה יהיו כל ימי חיי, דאותן הימים והשנים שאני בגלות המר לא נקראו ימי חיים כי הם אינם חיים, כאשר הזכרנו מאמרם במסכת יומא הנ"ל, דאותן ימי רעים לא נקראו שנות חיים, רק אחר שאשוב לבית ה' אותן הימים שאחיה אח"כ הם יהיו עיקר ימי חיי, ועיקר תכלית מה שאני מקוה על הגאולה לא למעני אלא למען כבוד ה' לחזות בנועם ה' כנאמר נעימות בימינך נצח, דמיום שחרב בהמ"ק השיב ימינו אחור ונשבע ה' בימינו שלא יחזירנה עד בא הקץ וזאת אזכה שאחזה בנועם ה' שהוא בימינו, ויש לפרש ג"כ שקאי על התורה שהיא ג"כ מימינו כדכתיב מימינו אש דת למו שבעו"ה בגלות המר התורה מושפלת עד לעפר, וגם התורה נקראת נועם כדכתיב דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ובמ"ר בפסוק זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, א"ר אבין אין אנו יודעים במה לשמוח אם בהקב"ה אם ביום בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך בתורתך בך בישועתך. ויאמר לדברינו שע"י הגאולה לא יודחה יומא לבר להיות נכנע היצה"ר ויהיה לנו שמחה ביום שלא יודחה לבר, וגם לה' הישועה שיתמלא השם הוי"ה ב"ה ויהיה נעימות התורה ג"כ. וז"א א"י במה לשמוח אי ביום שלא יהא נראה ונדחה לבר אי בהקב"ה שיתמלא שמו הקדוש ב"ה ופי' שהע"ה שעיקר השמחה יהיה לכבוד ה' ותורתו והרבה יש לדבר מענין זה:
חלק ז
(תהילים כז ו)
ויאמר עוד בפירושא דהאי ק' אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, ע"ד שכתבו המפרשים, דתשובה מורה תשוב ה"א האחרונה משם הוי"ה ב"ה דקאי על השכינה, ובזה דישוב מדרכו הרעה תשוב הה"א, ובזוהר ר"פ ויקרא שאל לך אות דא אות ה"א בתראה יעו"ש. וז"ש בשיר השירים שראשי נמלא טל דבגלות המר הזה שנתרחקה ה"א האחרונה ולא נשאר רק יה"ו שהוא במלואיו באלפין כזה יו"ד ה"א וא"ו ל"ט כאמור, ונחסר ה"א האחרונה שהיא במלואו בגימט' ששה שמשלים שם הוי"ה מ"ה. וזה שראשי נמלא במלואי שלשה ראשי אותיות יהיה ט"ל שהוא ל"ט כאמור, וז"ש אחת שאלתי מאת ה' כמו בשביל שם הוי"ה ב"ה, ומהו את ה' אבקש, שאני שואל ומבקש אותו אות אמת הנזכר שם בזוהר והוא ה"א בתראה, וז"ש את ה' אבקש ואז אזכה שבתי בבית ה', ולפי הדברים האלה המלצתי ביומא קמא דריש שתא כדרכי בעז"ה לפרש קרא בעזרא יו"ד, ובהתפלל עזרא ובהתודותו בוכה ומתנפל לפני בית אלהים. ונקבצו עליו מישראל קהל רב מאד אנשים ונשים וילדים כי בכו העם הרבה בכה. הרצון שקרא קמ"ל רבותיה דעזרא, דודאי שכל העם בכו רק שורש בכיתם היה למענם כאשר דברנו שיש לבכות הרבה בשביל חיי מזוני ובני, וז"א כי בכו העם הרבה מיני בכיות חיי מזוני ובני כאמור, אבל עזרא לא בכה כ"א לפני בית אלהים כלומר רק למען בית הגדול והקדוש שיעמוד לעד לכבודו ית' והיינו רבותא דעזרא משאר העם:
חלק ח
(תהילים כז ז)
ועם האמור בארתי עוד פסוק בתהלים (קב) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. ה' שמעה תפלתי ושועתי אליך תבוא, דידוע דמשיח בן דוד נקרא עני רוכב על החמור, ועי' ברש"י פ' ויצא ובהעטיף הצאן לשון איחור ע"ש וז"ש תפלה, עיקר התפלה שלנו היא לעני כי יעטוף על אותו עני הרוכב על החמור כי יעטוף שמאחר לבוא, ותוכן עיקר התקוה שלנו על ביאת הגואל לכבודו יתב', וז"ש ולפני ה' (כמו עבורו) ישפוך שיחו רק בשביל כבודו הגדול, ואמר ה' שמעה מרחוק דלשון שמועה קאי על הרחוק (כפירש"י דהיינו טעמא דאמר ישעיה שמעו שמים ומרע"ה אמר האזינו לשמים דמרע"ה היה קרוב לשמים אמר האזנה אבל ישעיה היה רחוק אמר לשון שמיעה דשייך למרחוק ע"ש). תפלתי מה שאני מתפלל עבורי, אבל שועתי אליך מה שנוגע אליך ממש תבוא מיד. ואמר עוד כי יצפנני בסוכו ביום רעה יסתירני בסתר אהלו בצור ירוממני, יאמר לדרך הראשון בפי' פסוק הקודם, דבקש להחזיר הני יומי דדחפי לבר דגדולה תשובה שזדונות נעשו כזכיות. ואמרינן ספ"ה דברכות (דף לד ע"ב) אר"א במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שנאמר שלום שלום לרחוק כו', ומפרשים המפרשים טעמא דמילתא משום שהמלאכים המקטרגים מקנאים באיש הזה ורוצים לעשות בו שפטים עבור שעשה מעשים רעים, והקב"ה מחפה עליו וטומנו תחת פורפירא שלו ממש, מש"ה מקומו תמיד קרוב אל ה', וז"פ כי יצפנני בסוכו ביום רעה כשאתה משלם שכר טוב הצפון לצדיקים בסכת לויתן ביום רעה באותו יום רע ממש אתה מהפכו לטובה מחמת גדול כח התשובה, אז יסתירני בסתר אהלו למקום גבוה במקום שאין צדיקים גמורים עומדים מצד שצריך להסתירני מן המלאכים המקטרגים עלי, והלשון ביום רעה הכוונה עם אותו יום רע מציל אותי שנתהפך לזכות אותו יום ממש:
חלק ט
(תהילים כז ח)
או יאמר לפי' האחרון שכתבנו בקרא קמא הוא חוזר ואומר כי יצפנני בסוכו בגלות המר הזה אשר אין לנו דירת קבע, כמה וכמה גירושים סבלנו, ואדם ביקר בל ילין רק נחשב כל מגורנו לפי שעה כמו סוכה שהיא דירת עראי, ואתה מגן עלינו ביום רעה בגלות המר והוא יסתירני בסתר אהלו אף שנסתר אהלו ית', וזוכר לנו זכות אבותינו. וכפירש"י פ' בלק בפסוק כי מראש צורים אראנו דקאי על האבות, וז"א בצור בזכות אבות ירוממני, לזה מבקש ועתה, דאיתא במדרש ועתה מה ה' אלהיך שואל מעמך אין עתה אלא תשובה, ופי' השל"ה בזה הפסוק חלק לבם עתה יאשמו בבעלי מחלוקת שננעלו לפניהם דרך התשובה ואומר כשחלק לבם עתה אעפ"י שעומדים בתשובה הנקרא עתה כאמור יאשמו אין הקב"ה מקבלם ע"ש. וז"ש ועתה כשאני לעצמי חוזר בתשובה ירים ראשי בר"ה על אויבי סביבותי על המקטרגים המסבבים אותי ביום הדין ואזבחה באהלו זבחי תרועה ע"י התשובה הנקרא תרועה. דהשל"ה כתב דהתקיעה מורה על אדם כשר וצדיק פשוט, ושברים מורה על בעל עבירה שפגם בספירות העליונות ושברי שברי"ם עשה בעונותיו ר"ל, ותרועה קאי על בעל תשובה דגנוחי גנח וילולי יליל, מעתה אני שואל ע"י התשובה דגדול כחה שמקרבת את הגאולה כדאיתא סוף מסכת יומא, וירום ראשי על אויבי אז אשירה ואזמרה לה', רצונו כשישלח לנו הגואל צדק יהיה עיקר שמחתנו שלמה לכבודו ית', ונשירה ונזמרה לה' כי ישיב את שבותו. וי"ל פי' פסוק בתהלים (קכ"ו) בשוב ה' את שובת ציון, אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים. דאם נעשה נס והרוחה לישראל הוא מודה להקב"ה, אבל באו"ה מיד אוכל ושותה כו'. וז"ש אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה עיקר השמחה שלנו יהיה להודות לה' ולהלל לשמו יתברך, ויאמרו בגוים אם הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים שמחת עוה"ז שהוא שמחה שלמה שלהם, ויאמר עוד דדייק אז ימלא שיתמלא שם הוי"ה ב"ה, ולהכי ולשוננו רנה, וז"ש ג"כ אשירה ואזמרה לה' שיהיה השם שלם, ואולי יאמר בפסוק שלאחריו ע"ד שאמרו פ"ג דפסחים (דף נ) לא כעוה"ז עוה"ב עכשיו אני נכתב ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דל"ת, ולעתיד אני נכתב בי"ה ונקרא בי"ה ע"ש, וז"ש שמע ה' קולי אקרא שאקרא בקול הגדול כשהוא נכתב, ואמר עוד לך אמר לבי בקשו פני את פניך ה' אבקש, עפמ"ש בס' שמ"י ס"ט ביאור על פסוק בירמיה (ל"א) קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וגו'. כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה וגו' ויש תקוה לאחריתך וגו' עפמ"ש הזוהר פ' שמות ת"ח האי מאן דצלי ובכי וזעיק עד דלא יכיל למרחש בשפוותיה האי צלותא שלימותא דהיא בלבא ולעולם לא בריקנא ע"ש, וז"ל קול ברמה נשמע כשהקול גדול ונשמע ברמה עדיין נהי בכי תמרורים, רק כה אמר ה' מנעי קולך מבכי שצריך לבכות כ"כ עד שלא תוכל לפרט בשפתיך ויהיה מנעי קולך מצד הבכי, וז"ד מבכי מסבת הבכי מנעי קולך שלא תוכל לדבר, אם ככה אתה עושה יש תקוה לאחריתך וגו' כלו עיניך מדמעה ע"ש, ויש לכוון הדברים בישעיה (נח) להשמיע במקום קולכם שעודנה לא צלותא מעליתא היא עד כי חדל לדבר מחמת רוב בכיתך, ועיין בספרי מוסר דזה תועלת גדול להעביר הדמעות על המצח והפנים אשר בזה ימחו העבירות הרשומות בפניו של אדם, וז"כ בלע המוח לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים, כי לע"ל יבולע המות ולא יהיה עוד יצה"ר אז שוב לא יצרכו להעביר הדמעות על פניו, ומחה ה' דמעה מעל כל פנים, ומהרמ"א פי' בפסוק (ישעיה א) כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי. פי' כי האדם הישר ההולך בדרכי ה' צלם אלהים על פניו ונקרא ממש פני אלהים, וז"א כי תבואו לראות שתהיו נראים בפני אלהים, מי בקש זאת מידכם כי באמת ע"י העונות סר צלם מעליהם ורמוס חצרי ע"ש, ובתהלים (מ"ז) צמאה נפשי לאלהים מתי אבוא ואראה פני אלהים שאני אהיה נראה בפני אלהים וסיים היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה וע"י הדמעות כי אעבירם על פני אשיג פני אלהים כאמור. וז"א בכאן לך אמר לבי כשאני מתפלל כ"כ בדמע עיני שאיני יכול למפרט בשפתי כ"א אמר לבי רק בלב אדבר אז בקשו פני אקוה כי את פניך ה' אותה אבקש שע"י הדמעות שאעביר על פני יוחזר עלי פני ה'. וע"ז שאל אל תסתר פניך ממני שממני ממש לא תסתיר פניך כי יוחזר לי דמות צלם אלהים. ואולי גם זה פי' הפסוק אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון שכבר מבואר משם השל"ה דהתרועה מורה על תשובה דגנוחי גנח וילולי יליל ועי"ז באור פניך ממש המה בעצמם יהלכון שחוזר על פניהם פני ה' כאמור. או יאמר בפירושא דהאי קרא אל תסתר פניך ממני אל תט באף עבדך עזרתי היית. ע"פ מ"ש בפ"ק דר"ה (דט"ז) דישראל נכנסין תחלה לדין קודם א"ה מקמי דליפוש חרון אף. והנה ישראל נקראו תמיד בנים למקום כדאי' ספ"ק דקידושין (דל"ט ע"ב). ועו"ג נקראו עבדים. וז"א אל תסתר פניך שתרצה להקדים עו"ג ולהסתיר משפטי אח"כ ואל תט באף עבדך שתדין מקודם א"ה ואני אבוא אחריהם שיהיה באף וחרון עבדיך של א"ה רק מאלהי משפטי יוקדם מקדם. שבהיות כן אל תפשני ואל תעזבני אלהי ישע"י להעיר עלי אותן ש"פ אורות שבגימטריא יש"ע שהן הן לבוש הנפש נא אל תעזבם ממני. וא"ת מה איכפת ליה ביש"ע זו להלביש מחלצות להנשמה. לז"א כי אבי ואמי עזבוני אחר מיתתי וה' יאספני ואין כח בהנשמה לעמוד באסיפת הקב"ה דזולת בגדי ישע ש"פ אורות כנזכר לעיל משם בעל השפע טל ע"ש.
חלק י
(תהילים כז ט)
ואמר עוד כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני הורני ה' דרכך ונחני באורח מישור. אני טרם אחלה לבאר המשך מקראות הללו מסיבת היום לעורר לב העם. אמרתי דרך מוסר לרמז בנגינת טעמי התורה אשר יאמר כי הוא זה סימנם ואלו הן. זרקא סגול מונח מונח רביעי פזר תלישא גדולה קדמא ואזלא תלישא קטנה מהפך פשטא זקף קטן זקף גדול דרגא תביר מרכא טפחא אתנחתא אזלא גרש גרשיים יתיב פסיק שלשלת ירח בן יומו קרני פרה מרכא כפולה טפחא מתג מקף סוף פסוק. סימנא מילתא היא אלבשייהו יקירא להלבישם מחלצות. דהנה איתא במ"ר בשעת החורבן בא אברהם אבינו לפני הקב"ה בוכה וממרט בשערו א"ל הקב"ה מה לידידי בביתי א"ל מפני מה הגלית בני לבין א"ה. א"ל בניך חטאו וגלו. ובמס' מנחות פ"ה קצת בשינוי לשון ע"ש ומדקדקים העולם מה א"ל הקב"ה מה לידידי בביתי הלא כבר נחרב המקדש ולא היה בית שם כלל. ותו' יל"ד ביותר וכי שייך שאלה אצל הקב"ה. ותו יל"ד אמאי דייק לבין א"ה וכי לא די באומרו מפני מה הגלית את בני. ותו יל"ד מה שסיים בניך חטאו וגלו שהרי על בניו שאל, ולאיזה צורך השיבו הקב"ה עוד הפעם בניך. ונ"ל דהנה כ' הפרשת דרכים (דרך הקודש דרוש ח') ליישב הא דאיתא במדרש מפני מה לא נכנס משה לא"י כדי שיביא עמו דור המדבר וכו' וקשה אם זכות משה רבינו גרם להביא דור המדבר עמו מה לי אם ימות במדבר או בא"י הלא גם אם ימות בא"י יגדל כחו להחיות דור המדבר בזכותו. וכ' הוא ז"ל דאיתא במדרש אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי אל מנוחה זו אינם באים אבל למנוחה אחרת באים וכו' ולשיטת הריטב"א אם אמר קונם לביתך או לביתי אם נפל מותר יעו"ש. ואיתא במדרש אלמלי היה מרע"ה נכנס לא"י לא היה נחרב בהמ"ק וכו' ופי' הגאון שם טעמא דמלתא עפ"י גמרא דערכין (דף כ"ו) שהיה סיפק ביד מרע"ה אם היה נכנס לא"י לבטל יצרא דעכו"ם רק משום דלא ה"ל זכותא דא"י לא מצי לבטל לה כדאיתא שם בגמ' א"כ אי היה משה נכנס לא"י והיה מבטל יצרא דעכו"ם ממילא לא היה נחרב הבית דעיקר החורבן היה בשביל עכו"ם כדאי' פ"ה דשבת (דנ"ו) אר"י א"ר אלמלי לא קבל דוד לה"ר לא נחלקה מלכות בית דוד ולא היו עובדים ישראל עכו"ם ולא גלינו מארצנו וכו' יע"ש ובהיות כן אי הוי משה נכנס לא"י לא נחרב המקדש ולא היה סיפק לדור המדבר לבוא לאותה מנוחה כי נשבע ה' לכן הוכרח למות במדבר ויחרב המקדש ויהיה מנוחה אחרת אז שפיר יבוא דור המדבר למנוחה האחרת. והאריך הגאון בזה ודפח"ח וש"י. ובזה פרשתי קרא פ' וילך ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ וגו'. ודרשינן מיני' בפ' חלק (ד"צ) רמז לתחה"מ מן התורה וגם שהקב"ה יודע עתידות. וגם ביומא (נ"ז) אמרינן חמש מקראות בתורה שאין להם הכרע ואחת מהנה וקם אי קאי לפניו או לאחריו. ולדרכנו יאמר דה"ק הנך שוכב עם אבותיך וקשה באמת למה ימות במדבר הזה עם אבותיו. לז"א וקם העם הזה בכדי שיקומו דור הזה. וכ"ת גם אם ימות בא"י יהיה מהני להו זכות מרע"ה שיבאו לשמה לז"א וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ ובשביל זה יחרב בהמ"ק ויהיה מנוחה אחרת, אז יהיו יכולים דור המדבר לבוא שמה. משא"כ אי לא תמות אתה במדבר רק בא"י תבטל יצה"ר דעכו"ם ולא יוחרב בהמ"ק ובבית הזה אי אפשר להם לבוא מחמת השבועה:
מעתה יש ליישב לשון המדרש האמור. דכשראה הקב"ה את א"א בוכה וממרט בשערו התחיל לנחמו. וא"ל הלא טובה גדולה מגיע בזה שהחרבתי בהמ"ק כדי שיבואו אח"כ גם דור המדבר לא"י למנוחה האחרת ואם לא החרבתי בהמ"ק. מה לדידי בביתי כ"ז שהיה נקרא ביתי הרי לא יוכלו לבוא תוכו מצד השבועה שנשבעתי אם יבואון אל מנוחתי אז שאל א"א להקב"ה הריני מקבל תנחומין על חורבן בהמ"ק למה הגלית את בני לבין עו"ג. והוא עפמ"ש מהרמ"א פי' בפסוק ישעיה א' הוי גוי חוטא עם כבד עון זרע מרעים בנים משחיתים עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל נזורו אחור. דהנה שאלה גדולה יש לשאול על מה עשה ה' ככה לקחת מעמנו כל מחמדי עינינו וליתן אותנו ביד עו"ג. הלא אף אם חטאנו לה' בנים נקראים למקום. ואחז"ל פושעי ישראל מלאים מצות כרמון. והן המה נעדרים מכל. ומה זה החליפין שהחליף הקב"ה בישראל הן העו"ג ופי' דז"פ חטאו בכפלים ולקו בכפלים כשם שחטאנו בכפלים כאמור אותי עזיו מקור מים וגו' בארות בארות נשברים החלפנו אותו ית' שהוא יחיד אמיתי בדבר שאין בו ממש ככה יעשה הוא לעמו נטל מהם כל השפע ונתנו לעו"ג יע"ש, אך מהרמ"א כתב שבשלמא לעו"ג יש להם מענה על כל מעשיהם שמעשה אבותיהם בידיהם. משא"כ אנו ישראל בני אברהם יצחק ויעקב החלפנו השיטה ולא אבו הלוך בדרכי אבותינו. וז"א הוי גוי קדוש חוטא שהוא שוגג ונענש עם כבד עון הלא עם עמורה עו"ג המה כבדי עון המה ממני ואיך נטל הקב"ה מאתנו ונתן להם לז"א בשלמא הם המה זרע של מרעים מש"ה בנים משחיתים משא"כ אנחנו נאצו קדוש ישראל סבא נזורו אחור ולא הלכנו בדרך הישר בדרכי אבותינו יע"ש. וכה"ג פי' השל"ה בקרא וזכרתי את בריתי יעקב וגו' שמוסב לעיל על התוכחה שאינו דומה ההולך בדרך שאינו יושר וגם אבותיו הלכו דרך לא טובה. למי שאבותיו יהיו יראים ושלמים והוא לא כן. וז"ש בעוד שאני מייסר אתכם וזכרתי את בריתי יעקב וגו'. שאזכור לכם את אבותיכם הקדושים. לכן הרבה ארבה לייסר אתכם על לא אבו ללכת בדרכי אבותיכם. וז"ש אברהם אבינו לפני הקב"ה מ"מ הגלית את בני לבין עו"ג וכי אינהו עדיפא מינייהו והשיב לו הקב"ה בניך הואיל והם בניך ואפ"ה חטאו מש"ה גלו ויש להם עונש רב מעו"ג:
חלק יא
(תהילים כז י)
אמנם כן י"ל שורש שאלת אברהם אבינו עפ"מ דאיתא בנדרים (דפ"א) דבר זה שאלו לחכמים ונביאים עד שבא הקב"ה בעצמו ופי' על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם. והנה המור זה שהיה לנו לתקן בגלות המר הזה קלקול גדול הזה ולעסוק בתורה אדרבה התורה מתמעטת והולכת ולבעבור זה אנו גורמים שהשפע מתמעט עוד יותר ויותר. וכמ"ש בתיקונים (תיקון י"ב) וז"ל ויי לישראל כד אתבלעו בע"ר דעלייהו איתמר ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע וכו' דאינהו כולהי בשלוה ועותראי וישראל בדוחקא בעניותא ובגין דא ויי לעלמא כך אתבלעו בערבוביא ומאן גרם דאתבלעו במעייהו ולא נודע כי באו אל קרבנה בגין דעובדיהן בידיהון הה"ד ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם וכו' יעש"ה. הרי דזה שלמדין ממעשיהם גורם רעה רבה בישראל וז"ש א"א מ"מ הגלית את בני לבין א"ה וילמדו מעשיהם והארכתי בזה:
וז"ש זרקא סגול איך השליך הקב"ה משמים ארץ תפארת ישראל שנקרא סגולה כאמור והייתם לי סגלה. מונח מונח רביעי ויש לנו הנחה רבה בעז"ה בגלות ד'. כמבואר שם בתיקונים שגלות הזה הוא גלות רביעי מן ארבע גליות שעברו עלינו יעש"ה. וכלו אלף ושבע מאות שנה ויותר ועדיין אין די עולה. וגורם לזה פזר שנתפזרנו לבין האומות וילמדו מעשיהם. והנה אמרו פ"ב דשבת (דל"ב) בעון של ת"ת בניו ש"א מתים כשהם קטנים. וז"ש תלישא גדולה אותו קרע גדול שאינו מתאחה שחייב כל אדם לקרוע בראותו ירושלים בחורבנה כבר קדמא ואזלא. ועתה מה לנו עוד להתאונן. תלישא קטנה מה שאנו קורעים על מיתת בנים קטנים ר"ל כמבואר בירושלמי פ"ב דתענית קרעו לבבכם בתשובה ואל בגדיכם שלא תצטרכו לקרוע על בניכם. או יאמר עפ"מ דאמרינן כל דור שלא נבנה בהמ"ק בימיו כאלו נחרב בימיו. וז"א שגם עתה בכל דור יש לנו תלישא הגדול כי בעו"ה כל דור שלא נבנה בהמ"ק בימיו כאלו נחרב בימיו. ותלישא קטנה י"ל דקאי על בהמ"ד שהוא דירה קטנה שהיה להקב"ה בעולמו ד"א של הלכה גם זה נחלש ונעקר. ואיה אפוא פה מהצדקה שיש לנו ליום הדין כי קרוב הוא. וכבר פרשתי לעיל פירושו דקרא והגד לעמי פשעם. יש לנו הרבה והרבה עבירות חמורות שאדם דש בעקביו רבית אונאה כבישת ש"ש גזל מדות ומשקולת שקשה עונשם שלהם מעריות חילול שבתות וי"ט חמדה נקימה נטירה גאוה (כאלו עו"ג) כעס ג"כ הכי הוו. לה"ר כנגד ג' ראשי עבירות רכילות ליצנות שיחת חולין לרבא עובר בעשה. ואיה אפוא אפי' בבה"כ אינם נזהרים משיחת חולין. ובזוהר מחמיר מאד ע"ז ויי דעביד פרודא לעילא וכו' יע"ש. ומאכלות אסורות בלי בדיקה הרהורי עבירה וחטאת נעורים שבועת שוא ושקר שנאת חנם ונגישה השגת גבול. מעתה נביט אל המצות שלנו כמו מזוזה ציצית תפילין מי ומי המהדרים לראות אם כשרים הם. הלא אם אין התפילין כשרים הוא קרקפתא דלא מנח תפילין ובכל יום שתי ברכות לבטלה. ברכות ותפלה כמה ברכת כהנים לפניו בפרט לאחריו ששוכחים. ואמרו כל האוכל בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה וכמה הרהורים אשר לנו בשעת התפלה. הולך לבה"כ ומתפלל בלי כוונה האם יש חוצפה גדולה מזה הלא בעמדו לפני איזה שר וחשוב כמה מהפחד ומורא יש לו ואם היה יודע שהשר יודע מחשבתו כמה מזכך גם המחשבה, והנה בעמדנו לפני המלך הגדול ב"ה שצופה ומביט על תעלומות מחשבתנו. איך לא נבוש ונכלם להתפלל בלא לב. עושה צדקה מתיהר בזה ואפשר מבייש א' ומוכלם אני מעוני ממש, אשר רבו משערת ראשינו. והנה בזמן המקדש היה לנו בטחון מספיק שבעת ימים קודם יה"כ מפרישין כ"ג מביתו והיו לנו שני שעירים לכפר ואיש טוב מבשר טוב שרחום וחנון סלח והראה לנו מופת ליבון חוט השני מה נעשה עכשיו אפס כהן ומכהן לא בהמ"ק ולא קרבנות. וז"א הגד לעמי פשעם רבים המה ולבית יעקב חטאתם חסרון שבמצות. וז"א איך לא היה לנו תלישא גדולה קדמא מה שהיה לנו מקדמת דנא בהמ"ק אזלא אזדא ממנו איה אפוא עשר קדושות שנתקדשה א"י ומי יודע עד כמה טומאה בוקעת כעת. על כן ראוי ונכון קרעו לבבכם רק תלישא קטנה כמאמרם אמר הקב"ה פתחו לי כחודה של מחש ואני אפתח שערים גדולים שיכנסו בו קרונות ועגלות ע"ש. וז"א תלישא קטנה ע"ד קרעו לבבכם ראוי לנו לעשות בלבבנו, ועיקר התשובה נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה. וכמאמר הנביא ירמי' (ו) עמדו על דרכים שאלו לנתיבות עולם וגו' אי זה דרך הטוב. ובעו"ה יש דרך ישרה לפני כל איש דומה לו כאלו הולך בדרך פשוט. וז"א רק זאת עשו מהפך הפשטא מה שהיה פשוט בעיני כל אדם ראוי להפך. ולא זו העיר לא זו הדרך אשר אנו הולכים בה. והנה עיקר התשובה נמיכת רוח כאמור תהלים (נ"א) זבחי אלהים רוח נשברה. והר"מ כ' שאע"פ שבכל המדות ראוי לאחוז במדות האמצעי לבד מן הגאוה ראוי להרחיק לקצה האחרון, ע"כ אמרו מאד מאד הוי שפל רוח והאריך הרח"ל בזה ג"כ. ואומר זקף קטן מה שהיית בקומה זקופה תקטין מאד עד אשר כעת עתה זקף גדול תקטין עצמך מאד. ועם היות שיש לך איזה דרגא לא תתגאה ביה כי בתר דרגא תביר כאמור לפני שבר גאון ואולי ע"ד מאמרם ערכין (ה) דהת"ח יפת לו בשמיני שבשמינית להתגאה וז"ש שתהיה זקף קטן מעט מעט תעשה מן זקף גדול שיש לך יותר מדאי:
והנה המשורר (ל"ט) אמר הנה טפחות נתתה ימי שהמה נמדדות רק כמו טפח וטפחים כמבואר במפרשים שהוא מדה קטנה מאד. וז"ש מרכא אף שיצה"ר מבטיח לך שתאריך ימים הלא מדודות המה טיפחא כטפחות הללו אבל יבוא יום אתנחתא כי אתין רבוים הן, וז"א את נחתא כל הרבוים שלך הן אריכות הזמן הן רבוי ממון וכבוד הכל יהיה מינח נייח. והנה ראיתי פי' בגמ' דברכות (דט"ז ע"ב) כד מסיים ר"י ספרא דאיוב אמר הכי סוף אדם למות וכו' אשרי מי שנפטר בשם טוב. פירושו משום דפעמים ושלש עם גבר פי' דצריך אדם להתגלגל פעמים ושלש לתקן אשר לא השלים חוקו בחוקת התורה ומצותיה ובזוה"ק כתב אלמלא ידעי אינשי צערא דגלגולא הוי מלחכא עפרא בפומייהו. ואיוב אמר אדם ילוד אשה והוא שע"י יבום נשמת המת חוזר לעולם והרי ילוד ממש מן אותה האשה אשר לקח לו כן פי' הרמ"א. לז"א אשרי מי שנפטר בש"ט שפטור עוד מלבוא לעוה"ז. וז"א אע"ג שאת נחתא גם בשובו אל עפרו לא ישקוט ולא ירגיע כי אזלא הנשמה שאין לה מרגוע עד כי גרש גרשיים פעמים ושלש מגורשת היא מבית אביה לבוא עוד בעולם השפל הזה. יתיב עד שנעשית תושב בארץ דתרגום תושב תתיב ע"ש. ואיתא בירושלמי פ"ב דתענית ר"ל בשם ר' ינאי אמר שיתף הקב"ה שמו בישראל משל למלך שהיה לו מפתח של פלטרין קטנה אמר המלך אם אני מניחה כמות שהיא היא תאבד אצא הריני מניחה בשלשלת שאם תאבד תהא שלשלת מונחת עליה כך אמר הקב"ה אם אני מניח את ישראל כמות שהן הן נבלעים בא"ה אלא הריני משתף את שמי הגדול בהם וכו' ע"ש. וע"י עונותינו אנו פוסקים שלשלת הזה ועושים פירוד בשמו הגדול ב"ה כנאמר כי יד על כס יה שאין השם שלם כל זמן שאנחנו בגלות המר הזה. וז"פ פסוק שלשלת שאנחנו בעו"ה. פוסקים השלשלת הזה ועד מתי למוקש יהיה לנו. ולא נחוס על נפשנו ועל כבודו הגדול יתב' המחולל בין האומות עו"ג בעו"ה מה שהיה בימים הקדמונים ש"ש נתקדש על ידינו ע"י אותות ונסים וכ"כ למה. אומר אני מדה כנגד מדה קמאי דמסרי נפשייהו אקדושת השם עביד להו ניסא ונתקדש ביותר ש"ש ע"י דמצוה גוררת מצוה משא"כ עתה בעו"ה שמידי יום יום ש"ש מתחלל. ועכ"פ הימים ידברו עת הזאת לעת צאת השנה. לעיין במילי' כל איש ואיש את נשמתו הקדושה לתקנה בתורה ומצות ומע"ט יהיו לו למנה. וכן יש לפרש ענין זה דשלשלת ע"פ מ"ש בהקדמת תקוני הזוהר ת"ז: