אור ברסלב
ארץ חמדה משפטים

ארץ חמדה· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

משפטים

יתרו

חלק א

(שמות כא א)
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. עי' פירש"י נלפע"ד דאי' בסנהדרין לא תעלה במעלות וכתיב ואלה המשפטים, דריש הוו מתונים בדין ע"ש. יל"ד למה לא רמז הכתוב גבי איסור והיתר דצריך להיות מתון דאין לטהר אחר שטמא, וצ"ל לפי שדינים במרה נצטוו והם קודמים לכן רמז בהם, אבל לפמ"ש פרש"י דואלה מוסיף על הראשונים משמע דדינים עתה נצטוו שפיר קשה למה נסמכה פ' דינים, אבל קשה דלמא ואלה בא לומר דיחזירם כמה פעמים כמו הוא"ו דויתן פי' ויתן ויחזור ויתן, אכן פרש"י בל"ז מוכח דצריך להחזיר מאשר תשים כשלחן ערוך אבל קשה למאי דאי' בסנהדרין דדינים לב"נ נצטוו ובמרה הוסיף דיני קנסות ונשנה כדי לזה ולזה נאמרה א"כ ואלה קאי על דיני קנסות לכן פרש"י דלפניהם ממילא מוכח דא"א לדון רק מומחה:

חלק ב

(שמות כא א)
ואלה המשפטים במד' הה"ד ועוז מלך משפט אהב אימת נתן העוז להקב"ה בשעה שהוא עושה את הדין באומות, יל"פ עד"ש דתחלה לא אמרו הגבור והנורא אמרו גוים מרקדים בהיכלו איה גבורתו, ובאו אנשי כנה"ג ואמרו הן הן גבורותיו ששותק, וצריך טעם מה היא הגבורה במה ששותק, ונראה עפ"י מה שבאו"ה הקב"ה ממתין עד שתתמלא סאתם ונפרע מהם בבת אחת משא"כ מישראל נפרע כפיד של תרנגולת מעט מעט, וא"כ ודאי דהן הן גבורותיו דאם לא היה ממתין עד שתתמלא סאתם היה ע"י מדת הרחמים אבל ע"י ששותק עתה יכלו, וז"ש בישעיה החשיתי מעולם אחריש, ועי"כ עתה כיולדה אפעה ואשום יחד בבת אחת וא"כ זה השתיקה הוא מצד מה"ד ועז"א דכיון שיש סברא דעיקר העוז הוא בששותק ואינו עושה דין וז"א דעתה עדיין הגבורה בכח ולא יצאה לפועל אבל אימת נתן העוז להקב"ה שיהיה הגבורה בפועל בעת שיעשה דין ועז"א אח"כ אמרו ישראל לפני הקב"ה אימתי אתה עושת דין בעו"ג עד שתגיע עונתן לבצר:

שם כך אמר הקב"ה לישראל המתינו לי עד שתגיע עונתה של אדום אני פותר לכם ואתם עונים אחרי, יל"פ עד"ש שלעתיד יאמרו שירה בלשון זכר וצ"ב, ונראה בגליות שעברו אף שנגאלו עדיין רוח הטומאה לא נטהר לגמרי וצריך מעשה התחתונים ואתערותא דלתתא אבל לעתיד ב"ב שרוח הטומאה יעביר מן הארץ ולא יהיה רע כלל ויכסחו קוצים מן הכרם יהיה הכל באתערותא דלעילא וכמ"ש ואח רוחי אשפוך על כל בשר ולזה יהיה שיר בלשון זכר התעוררות הנותן המשפיע לבלתי תכלית, אבל אם היה הגאולה קודם הזמן שעדיין לא יוציאו חיל הניצוצות שבלעה הרשעה א"כ תהיה שירה בלשון נקבה וע"ז כוונו זכו קל כזכר לא זכו כנקבה ועז"א המתינו עד שתגיע עונתה ואזי אני פותח לכם ויהיה אתערותא דלעילא תחלה, וע"ז מביא ראיה ביום ההוא כרם חמר ענו לה שיהיה כרם נקי מלא חמר ויטהר הרע לגמרי אשר קראוה ספרי קדש בשם כסוח קוצים מן הכרס ועז"א שלא יהיה קוץ מכאיב וסילון ממאיר בכרם הקדוש:

חלק ג

(שמות כא א)
חמה אין לי. כשם שהם מתמלאים חמה על בני אלא מה אני עושה להם אפשעה בה אציתנה יחד, א"ר לוי אמר הקב"ה לעו"ג ישראל שלי שנאמר כי לי בני ישראל עבדים והחמה שלי שנאמר נוקם ה' ובעל חמה ואתם מתמלאים משלי על משלי מי יתנני שמיר ושית ע"כ הוא מחוסר באור:

ונראה עפ"י אמרם כתיב חמה אין לי וכתיב נוקם ה' ובעל חמה כאן לישראל וכאן לעו"ג, גם אמרו דחמה משה הרגו, ונראה עפמ"ע למעלה דמישראל נפרע הקב"ה מעט מעט, והנה באף נאמר ארך אפים שבמדת אף אינו נפרע בבת אחת כמו שהיה בעגל שביקש משה על מדת ארך אפים כמ"ש על פסוק כאשר דברת לאמר וכן היה שלא היה פקודה שאין בה מחטא העגל משא"כ חמה אינו מאריך רק נפרע בבת אחת ולזה לעו"ג נוקם ה' ובעל חמה ולא לישראל, והנה אם ח"ו היה הקב"ה נפרע מישראל בב"א לא היה באפשר לעו"ג שיתמלא סאתם כי עיקר עונשם בעבור ישראל כמ"ש לכולהו מחילנא לכם בר מישראל, וא''כ ח"ו היה מתעורר הדין בב"א ולא היה מתמלא סאתם, אבל ע"י שהקב"ה נתן לישראל בגלות זמן רב והם מוסיפים חמה בכל עת וכוונתם להשמיד עי"כ נתמלא סאתס כמ"ש המפ' על טעם עונש המצרים אע"ג דגזירת מלך היא ועבדום וענו אותם ותירץ דהם הוסיפו קישי השעבוד, וז"שף לפרש חמה אין לי ר"ל שלישראל אינו נפרע רק מעט ואין כוונתי לכלותם ח"ו כמו שאתם מתמלאים חמה דוקא לכלותם בכל רגע ועז"א ר' לוי ומזבין מילי בדינרי אמר הקב"ה לעו"ג ישראל שלי הם ועי"כ אינו מתנהג עמהם במדת חמה ואפשר דדייק מלת לי ר"ל שאין חמה על ישראל שכתוב כי לי בני ישראל והחמה שלי לעו"ג שנאמר נוקם ה' ובעל חמה וימתין עד שיתמלא סאתם, והנה לולא שהיו מתנהגים עם ישראל במדת חמה לא היה מתמלא סאתם כי הגלות גזירת מלך וכן אם ח"ו לא היו ישראל של הקב"ה שהיה נוהג עמהם בחמה ג"כ לא היה מתמלא סאתם כנ"ל ועז"א ואתם מתמלאים ר"ל שנתמלא סאתם משלי ר"ל ע"י מדת חמה וגם על שלי ודוק:

חלק ד

(שמות כא א)
ואלה המשפטים. מה כתיב למעלה מן הענין ושפטו את העם בכל עת ואמר כאן ואלה המשפטים והדברות באמצע משל למטרונא חזיין מלפניה ומאחריה והיא באמצע וכן הוא בדרך צדקה אהלך התורה אמרה באיזה נתיב אני מהלכת בדרכן של עושי צדקה בתוך נתיבות משפטי התורה באמצע ודינים לפניה ואחריה. לפניה שנאמר שם שם לו חוק ומשפט מאחריה שנאמר ואלה המשפטים עד כאן לשון המדרש:

ויש לפרש ע"פ מה שאמרו גדולה צדקה שמהפכים מדת הדין לרחמים ובמשפט אמרו כשיש דין למטה אין דין למעלה. ולפ"ז פעולת הצדקה גדול יותר שהדין ג"כ כלול לרחמים. והנה אמרו כל דיין הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית ונראה מפני שידוע שהקב"ה הקדים מדת הרחמים ושתפו למדת הדין ונדון העולם בדין וברחמים אבל כשיש דין למטה הוא עומד במקום דין שלמעלה ודין של מטה הוא שיתוף לרחמים ומדת הדין שלמעלה מסתלק. והנה אמרו לא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה ופי' שלא הלכו לפנים משורת הדין. ונראה הטעם כי כל ענין העבודה היה להקריב ולכלול מדת הדין ברחמים ועל זה אמרו נקרא קרבן לה' ואם היו עושים לפנים משורת הדין שהוא מעשה הצדקה הוא ג"כ בכלול דין ברחמים היו שפיר מקיימים עבודת המקדש אבל במה שהלכו הכל בקו הדין לא כללו דין ברחמים לזה חרבה ירושלים ובזה החילוק מה שאמרו על שלשה דברים העולם עומד על תורה ועבודה וגמילות חסדים ועל ג' קוים דין אמת ושלום. ומביא הב"י בח"מ ס"א ששמעון הצדיק דבר כפי זמנו שהיה בתמ"ק ורשב"ג דבר בזמן שאין בהמ"ק על כל פנים מתקיים ע"י דין אמת ושלום וכ' שבריאת העולם צריך דוקא ג' של ר' שמעון הצדיק אבל אחר שנברא יכול להתקיים ע"י ג' של רשב"ג. וקשה הא תינח בזמן שאין בהמ"ק א"א להיות עבודה אבל תורה וגמילות חסדים מי מעכב. ובהנ"ל ניחא דבזמן בהמ"ק שהיו מקרבין מה"ד למה"ר ע"י העבודה וגמ"ח וגם ע"י לימוד התורה היו מקרבים תורה שבעל פה לתורה שבכתב ונתמזג הדין ברחמים וע"ז נברא העולם על תנאי שהצדיקים יהפכו הדין לרחמים ועל זה אמר על שעת בריאת העולם שאמרו והיה רשעים אמרו אני מעביר דרכן מפני שנאמר יודע ה' דרך צדיקים גם אמרו שלא גילה הקב"ה למלאכי השרת שיעמדו רשעים ועל זה אמר ודרך רשעים תאבד ר''ל ע"י שידע דרך צדיקים שיהפכו דין לרחמים ממילא העביר מפניו דרך רשעים כי לא יהיה מדת הדין מתוחה. אבל אחר שנברא העולם יכול להתקיים ע"י שעל כל פנים יעצרו מדה"ד כשירד בעולם ע"י דין אמת ושלום שכולם מעמידין הדין לבל יתגבר וכבר אמרה תורה דכתיב בה אמת אין הקב"ה עושה בה לפנים משורת הדין וא"כ במדת אמת היא הבלתי בשורת הדין ודוק:

ועל זה אמרו כל העוסק בתורה לא בגמ"ח כמו שאין לו אלוה מפני שהתורה אין הקב"ה עושה בה לפנים משורת הדין והוא מה"ד ואם עוסק גם בגמ"ח כולל דין בחסד. והנה מה"ד דרכו להסתלק ונקרא אור חוזר ואור הלבנה פניה למעלה ולמטה חשך ולא אור וא"כ דומה כמי שאין לו אלוה הוא שם אלהי שדבוק בו מסתלק ממנו ועל זה אמרו מפרשים ללא אלהי אמת דייקא תורה דכתיב אמת. וז"ש במדרש שהתחלנו התורה אומרת וכו' כי ידוע חילוק בין דרך ארח ונתיב. דרך וארח הוא דרך הרבים שהכל דשים בו ונתיב הוא נתיב קטן המתפצל מן הארח הגדול ועל זה אמרו באיזה נתיב אני מהלך כי ע"י הצדקה שמה"ד כלול ברחמים נקרא דרך אבל בעת שכל אחד לבדו נקרא נתיב. גם ידוע שההשפעה ע"י הדין הוא כניצוץ המכה ע"י אור חוזר שמתחלק לכמה ניצוצות והשפעת הרחמים הוא אור שלם מאיר בדרך אחד אפילו לבלתי ראוים והבן כי הדברים עתיקים. וע"ז בלשון תמיה באיזה נתיב אני מהלך לז"א והוסיף אהלך בדרכן של עושי צדקה בדרך כבושה וסלולה בדרך אחד אצא אליך אבל בתוך נתיבות משפט כי התורה דינים לפניה ולאחריה והיא באמצע שמסתתרת מה"ד ע"י הדין שלמטה לזה היא באמצע ודוק היטב:

חלק ה

(שמות כא א)
במדרש כי תקנה עבד וכו'. ומה ענין זה לזה א"ל הקב"ה לישראל אני קניתי אתכם במצרים בי' מכות שהראיתי שנאמר נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד וכשם שאתם מצווים שלא לעבוד בעבד באחיך יותר מו' שנים שלא בראתי את העולם אלא לו' ימים נתתי לך ו' שנים. וכתבו ראשית תמי' דמשמע שהיו היו"ד מכות דוגמא כשם. ונראה שכתב רש"י בפ' וארא דכל מכה שמשה רביע חדש והנה מכת חשך הביא בבכור שור במס' ברכות (דף ט') דלפי מ"ש במדרש חשך כפול ומכופל היה הוא ג"כ רביע חדש שהוא ז' יום ומחצה ט"ו עונות ע"ש החשבון באריכות. והנה מכת בכורות אע"ג שהיה רק לשעה נ"ל כיון שבשביעי של פסח טבעו בים הוה המשכת מכת המית' ג"כ ז' ימי'. וא"כ מגיע לעשר מכות ע"ה ימים צא מהם רביע החדשים שהם רק כ"ט יום הוה ע"ד יום. והנה קושי השעבוד היה משנולד מרים פ"ו שנים והיה ראוי להנתן להם יום לשנה וישמשו המכות פ"ו יום אך שכבר נקבצו מנין ימי המכות במאמר דן אנכי כמו של המפרשים והקב"ה חשב כדין עבודת עבד עברי שכל שנת השביעית יהא חפשי מן עבודה וכשתוציא השביעית מפ"ו שנים נשאר ע"ד יום ושפיר אמר אני קניתי בי' מכות הראיתי שהיה צריך לנהוג בכם כמו שאתם מצווים שלא לעבוד באחיך יותר מו' שנים כן י"ל בדרך הדרוש:

וע"פ הפשוט יבואר ע"פ שמצינו בדברות הראשונות כתב הטעם דשבת זכר לחידוש העולם ובדברות האחרונות כתיב זכר ליציאת מצרים. ונראה כי בדברות הראשונות שפסקה זוהמת הנחש ובא התיקון בשלימות כמו שהיה קודם החטא אין צריך זכר ליציאת מצרים כי מה שצריך זכר ליצ"מ כי ע"י הוראת החידוש עדיין אין הוראת שידוד הטבע אבל יש בשבח עוד זכר ליצ"מ ששינה הקב"ה כל מערכות השמים ושדד הטבע וכן בשבת השמחה בו הוא שידוד המערכה כי בשבת שולט שבתאי המורה עצב ואנחה הריסה וחורבן ובאמת יש בשבת שני מצות שביתה ממלאכה והוא זכר לחידוש שבו שבת ושמחה ועונג זכר ליצ"מ שידוד הטבע. ועל זה אמר כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים כי המיצר והגבול בא מפאת הטבע וכל שהוא למעלה מן הטבע אין שם גבול והוא מבלי גבול ומיצר:

ונחזור לענין בדברות הראשונות שפסקה הזוהמא והיו חיים וקיימים שהוא נגד הטבע דכל מורכב מתפרד גם לא היו מלכיות שולטות בהם שמצד הטבע הוא שישראל יהיו עבדים תמיד ויותר שלא יהיו בעולם כי אברם אינו מוליד וא"כ אין צריך עדות יותר מזה על יכולת שידוד המערכה אך לעומת זה יש ח"ו כפירת החידוש שראיות החידוש שכל מורכב יש לו התחלה ויש לו תכלה אבל כיון שיראו שאינם הוים ונפסדים יאמרו שגם השמים כן וכל שאין לו תכלה אין לו תחלה כמו שבאר בחו"ה בשער היחוד ולזה הזהיר ביותר על אמונת החידוש אבל בדברות האחרונות שאז חזר כבר הקלקול למקומו ע"י חטא העגל עיקר האזהרה על יצ"מ להורות אמונת שידוד הטבע כיון ששוב היו מהנהגים ע"י הטבע:

ולזה כתב זכור בראשונות שהוא לעיקר השביתה וזכירה בפה שהיא שבת ושמור הוא על הענג והשמחה ובמרה באמת נצטוו ג' היום על ג' סעודות שאז עדיין לא היה התיקון ובאמת זכור ושמור בדבור א' נאמרו כי גלוי היה שעתידים לעשות העגל כמ"ש במדרש שמות על פ' וירא אלהים את בני ישראל, והטעם שזכירה בפה ושמירה בלב הוא עפמ"ש הר"ן בפסחים גבי ביטול חמץ שכל שהוא בלא מעשה ישכח ולא יבטל לזה תיקנו ביעור חמץ שע"י המעשה יזכיר, ובענין זה אמרו וראיתם אותו ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת שתלויה בה כמ"ש בעה"ש וא"כ בראשונות שעיקר שביתה והנחה שהיא בלא מעשה צריך זכירה בפה ובאחרונות שיש בו מעשה העונג ושמחה די בלב, וזה ג"כ טעם עבד עברי שרמז במצוה זו חידוש ושינוי הטבע, שא' מרמז שבשביעי שבת וינפש, וכן בשנה השביעית צריך לעורר המנוחה וכן בא לבטל שאין עבדותו מצד המערכה כי באמת אין מזל לישראל ובא לסימן שאדרבה בשביעית שמצד המערכה אז הוא כפול לרעה ושביתה וחרבן על גוי ועל אדם יחד דוקא אז יקרא דרור וחירות ושפיר מובן מדרש הנ"ל:

ובזה מבואר פי' הפ' עי' קושית האלשיך מכאן במכרוהו ב"ד ע"י גנבתו, והנה מהראוי באמת שלא יעבוד ביהודי אחיהו כי שניהם אל אחד בראם ויצרם וקנם, גם נצטוו ישראל לבלתי עבוד לשום כח מלאך גלגל וכוכב כי העובד לזולתו הנה מסיר מעליו שפע ההשגחה היורד לכל אחד ממקום אצולת נפשו ע"י החבל הקשור הנצב ארצה וראשו מגיע השמימה למקום אשר חוצב משם, אבל העובד לשום כוכב הנה הוא גורם הסרת ההשגחה וכל השפע יורד ע"י הנעבד כי עובד נפש קדושה לכוכב חומרי השפל ממנו במדרגה, וכן המשתעבד לחבירו הוה מקבל שפעו ע"י חבירו ונעשה מסך מבדיל בינו ובין ההשגחה החופפת עליו בפרט אך כבר אמרו מאן רשעים גנבי וכשהם בעולם מביאים חרון אף בעולם והטעם דהגנב עושה עין של מעלה כאילו אינו רואה וא"כ מסלק ההשגחה ונעזב אל המקרים וממילא שולט החרון אף וידוע כשישראל עושין רצונו ש"מ קרוין בניס ואם לאו קרוין עבדים שאין מקבלים שפעם מהקב"ה בעצמו רק ע"י עבדו זקן ביתו כידוע וא"כ אחר שגנב וסלק מעליו ההשגחה להיות במדרגת עבד דין הוא שיהיה לך קנין בו, ועז"א כי תקנה עבד עברי שהוא עבד מכבר, ואמר שש שנים יעבוד ולא יעבדך כי באמת אסור להשתעבד בע"כ ובקושי, וע"ז רמז באמרו עברי שהוא מעבר הנהר וההוא נהר עולם מקרי עלמא דחירות שאין שם שעבוד, וע"ז בספרא בהר אני ה' אלהיכם כל המשתעבד בהן למטה כאלו משהעבד בהן למעלה רק העבד בעצמו שש שנים יעבוד, ובשביעית וגו' מבואר עפמ"ש במג"ע אופן ק"א דמשה רצה לבטל קליפת חנם אשר עליו נאמר אכלנו במצרים חנם והרבה פצעי חנם, ונראה דזה שאמר מחנם נמכרתם כי קליפה זאת גורמת עבדות ונקרא גיהנם גיא חנם כמ"ש במג"ע שם, וי"ל דע"ז אמר הקב"ה לאברהם שיברר או גיהנם או שעבוד גליות וע"ז צוה שיראה לצאת לחפשי מהקליפות שנקראת חנם ע"י תשובה ומע"ט כמ"ש ולא בכסף תגאלו רק בתשובה:

חלק ו

(שמות כג יז)
שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך. (חגיגה ב) הכל חייבים בראי' חוץ מאשה ועבד וטומטום ואנדרוגינוס ובגמ' כל זכורך למעוטי טומטום ומקשה טומטום ספיקא הוא איצטריך קרא למעוטי ספיקא, ופרש"י דבל"ז נדע דספק לקולא. יש להקשות בין למ"ד חצי עבד וחצי ב"ח פטור מן הראיה ובין למ"ד חצי עבד וחצי ב"ח חייב בראיה איצטריך קרא למעוטי ספק, ידוע דאע"ג דספק אחד אזלינן לקולא בתרתי ספיקי דסתרי אהדדי אזלינן לחומרא וכמ"ש המהרי"ט בישוב הק' על הר"מ מספק ממזר דאיצטריך קרא להתירו בבת ישראל וממזרת בב"א, וכן מצינו בשני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלכו בו ב"א אחד טמא ואחד טהור דאם בא לשאול בב"א פניהם טמאים, אע"ג דכל אחד בפ"ע טהור, מעתה איצטריך קרא בין למאן דאמר חצי עבד וחצי בן חורין חייב בראיה כגון באחד שמת והניח בת וטומטום ועבד אחד והלכה הבת ושחררה חלקה שיש לה בהעבד מעתה אם יבא העבד והטומטום לשאול בב"א אם חייבים בראיה ממ"נ אחד מהם חייב אם הטומטום הוא זכר העבד פטור דהא לפ"ז אין הבת יורשת נחלה ולא היה כח בידה לשחררו והוא עבד גמור ופטור אז הטומטום חייב. ואם הטומטום נקבה הטומטום פטור והעבד חייב דהא הבת היתה כח בידה לשחרר חלקה, והוה חצי עבד וחצי ב"ח, וממ"נ אחד מהם חייב ולמ"ד חצי עבד וחצי ב"ח פטור מן הראיה יצויר שהניח זכר וטומטום ועבד והזכר שחררו וג"כ ממ"נ אחד חייב ולזה צריך קרא למעוטי טומטום וא"כ לא משום ספק נתמעט רק דאפי' יהיה ודאי זכר פטור מצד גזה"כ וממילא יהיה נ"מ דבהנ"ל נפטור שניהם:

תוכן העניינים

ארץ חמדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה