ארץ חמדה· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
יתרו
חלק א
(שמות יח א)
וישמע יתרו. במד' טוב שכן קרוב זה יתרו שהיה רחוק לישראל מן עשו אחיו של יעקב. ביתרו כתיב ויאמר שאול אל הקיני בעשו כתיב זכור את אשר עשה לך עמלק. יל"ד עפמ"ש חז"ל דמשום שלא קבלו לתמנע להתגייר יצא ממנו עמלק דצרעינהו לישראל. ואם כן מזה מוכח דאין להרחיק את הגר. ובזה יש לפרש מ"ש מה שמועה שמע ובא מלחמת עמלק דמזה ידע שבודאי יקבלו אותו כיון שיש להם עונש שלא קבלו לתמנע וז"ש טוב שכן קרוב זה יתרו. ומאין מוכח זה מאח רחוק שע"י שרחקו אותו יצא ממנו עמלק. ומזה ידעו דיש לקבל את יתרו:
בד"א יש לפרש עפמ"ש שם אח"כ וישמע יתרו ראה כמה טובות וברכות וכו' וכן אתה מוצא בשעה שבא בלעם לקלל את ישראל לא די שלא קללם אלא ברכם. וכיון שראה עמלק התחיל לקלל. שנאמר ראשית גוים עמלק. אבל ליתרו מהו אומר איתן מושבך. א"ל קיני עמנו היית באותה עצה מי שמך אצל איתני עולם. וילה"ק הא אמרו ג' היו באותה עצה. יתרו שלמד זכות על ישראל זכו בניו לישב בלשכת הגזית. הרי שלא קלקל בעצתו. ונראה משום דידוע דכולו חובה זכאי ואם כן אדרבה אם גם יתרו היה מחייבם היו יוצאים זכאים. והוה כנתכוין לאכול טלה ועלה בידו בשר חזיר דצריך כפרה כיון שבא ריעותא ע"י לימוד זכות שלו. אך העיקר אזלינן בתר כונה וכונתו היתה לטובה ולזה זכו בניו לישב בלשכת הגזית. והנה במד' פ' בשלח אומר דכיון שאמרו ישראל היש ה' בקרבנו אם אין מיד ויבא עמלק. נל"פ כי עונש עמלק היה על שלא קבלו לתמנע. אך הלא עיקר אזלינן בתר הכונה וכונת תמנע לא היתה לשום גירות כראוי רק לשום גירות האסור. וידוע דאין מקבלים גרים בימי שלמה דגרי שלחן מלכים אינם גרים אך כיון שאמרו היש ה' בקרבנו ופי' במדרש אם יודע מה שבלבבנו נעבדהו ואם לאו לא נעבדהו. וכיון שהיה ספק אצלם אם יודע מה שבלב. ממילא לפ"ז המעשה הוא העיקר ולא יפה עשו מה שלא קבלו לתמנע לזה ויבא עמלק. וזש"א המדרש דכיון שבא בלעם לקללם לא די שלא קללם אלא
ברכם. דידוע דקללת בלעם הי' חטא העגל כמ"ש וישת אל המדבר פניו וכתרגומו וזנו לעגלא דעבדי במדברא אפוהי ונודע שחטא העגל לא היה בכונה רק הערב רב רמו להם שזה מצוה כמ"ש בכוזרי באורך ועיקרו אזלינן בתר מחשבה לזה ברכם. ומזה הטעם בעצמו קלל את עמלק כי לא כדין בא על ישראל דיפה עשו שלא קבלו לתמנע ומזה הטעם בעצמו ברך את יתרו כיון שכונתו היתה לטובה:
חלק ב
(שמות יח א)
ד"א וישמע יתרו הה"ד ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה אליך גוים יבואו מאפסי ארץ. אמרו ישראל לפני הקב"ה כשעשית לנו נסים על הים אמרנו לך עזי וזמרת יה שמעה רחב ודבקה בך וכו'. נל"פ עפמ"ש דמתחלה היו סוברים שיש פועל טוב ופועל רע וכשראו בים סוף שהיה ברגע אחד הצלה לישראל ועת צרה למצרים ידעו שה' אחד ועז"א ויחד יתרו ע"ש באורך פ' בזה כי גדול ה' מכל האלהים וזה פי' הפסוק עזי וזמרת יה היא על מה"ד וגם היה לי לישועה הצלה לישראל ועי"ז נדע שה' איש מלחמה שגם המלחמה היא גם מפועל הרחמים והטוב. וז"ש ה' עוזי הוא הכח ומעוזי הוא ההצלה שניהם מה' מדה"ר ומנוסי ביום צרה דהא ביום צרה של המצרים היה לי למנוס נס להתנוסס וממילא שה' אחד פעל מלחמות ופעל ישועות ברגע אחד. והנה א"ה היו סבורים לפי דעתן שלא יכנסו ישראל לא"י שלא יסכים פועל הרע אך כיון שראו נס קריעת ים סוף אז אמרה ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ וזמ"ש ביתרו קריעת ים סוף שמע ובא:
במדרש וישמע יתרו הה"ד רעך ורע אביך אל תעזוב. רעך זה הקב"ה שנאמר למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך ורע אביך זה אברהם שנאמר זרע אברהם אוהבי. אל תעזוב ואם עזבת תן דעתך שלא תכנס לבית אחיך ביום אידך זה ישמעאל ועשו עכ"ל המדרש. יל"ד למה נ"מ אמר מה שהקב"ה נקרא גם רע אברהם ומ"ש שלא תכנס לבית ישמעאל ועשו. נל"פ דידוע דהיה להם טענת מודעה שכפה עליהם ההר כגיגית. והנה תלוה ויהיב לא הוי נתינה ועז"א ביחזקאל נהיה כגוים אך בב"ב אמר ר"ה תלוה וזבין זביניה זבינא תלוהו ויהיב לאו כלום מה נ"מ דתניא יקריב מלמד שכופין אותו לרצונו עד שיאמר רוצה אני. והקשו בתוס' דא"כ הוה תלוה ויהיב, ותירצו דמה שאדם מחויב לעשות הוה כמו זבינא אך אין כופין אותו לידע מתחלה איזה נדר דזה הוה תלוהו ויהיב. ולפ"ז צ"ל דגם קבלת התורה הוי כמו תלוהו ויהיב כי לא היו מחויבים החלה רק בז' מצות ויש להם טענת אונס. אך מבואר ביו"ד סי' רי"ד דמצוה שקבלו הרבים עליהם ועל זרעם הוה כמו נדר עיי"ש. ואם כן כיון שא"א ע"ה שמר התורה עד שלא נתנה וכתיב למען אשר יצוה את בניו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט ממילא חל גם על ישראל והוו מחויבים בדבר והוה תלוהו וזבין ואין להם טענת אונס, ועז"א כיון שהקב"ה רעך וגם רע אביך אין לך טענת אונס לזה אל תעזוב. ואם עזבת יבואר ע"פ מ"ש במד' מגילת אסתר והתמכרתם שם לעבדים ולשפחות ואין קונה אר"ש ב"נ על שחזרת על כל האומות ואין קונה ד"ת כיוצא בכם וכו' ואח"כ א"ר יצחק לעבדים ולשפחות ואין קונה אבל להריגה יש קונה. נראה ע"פ מה שכתב המד' פ' זו בני עם ערבת לרעך חביבים ישראל שנקראו רעים שנאמר למען אחי ורעי אדברה וכו' ומה היתה ערבותם אלא בשעה שהקב"ה בא ליתן אח התורה לא קבלוה שום אומה אלא ישראל. משל למלך שהיה לו שדה ובא למכרה לאריסון קרא לראשון אמר ליה מקבל אתה שדה זאת ולא רצה וכו' קרא לשלישי א"ל הן ע"מ לחורשה א"ל הן וכו' משנכנס לתוכה הבירה על מי המלך כועס לא ע"ז שנכנס והבירה וכן ישראל עיי"ש. נמצא דעונש של ישראל קשה יותר על שקבלו וז"ש והתמכרתם שם לעבדים ואין קונה ומשמע דלהריגה יש קונה ולמה על שאין קונה ד"ת כיוצא בכם ואתם חייבים יותר כמשל האריס הנ"ל. וז"ש ואם עזבת תן דעתך שלא תכנס לבית ישמעאל ועשו דלהריגה יש קונה על שאין קונה ד"ת כיוצא בכם:
ובהנ"ל יש ליישב קושיית התוס' במס' שבת עמ"ש מכאן מודעה רבה לאורייתא. והקשו הא בב"ק (דף עז) אומר כלום כפית עלינו ההר כגיגית משמע דזו קבלה טובה. ונראה כי שם בע"ז א' לעתיד יטול הקב"ה ס"ת בחיקו ויאמר כל מי שעסק בה יטול שכרו ויאמרו או"ה כלום כפית עלינו הר כגיגית. ולפ"ז כי על טענת מודעה יש להקשות דהא המקיים התורה נוטל שכר והוה תלוהו וזבין. אך י"ל הא צריך לעבוד ע"מ שלא לקבל פרס ושוב הוה תלוהו ויהיב. אבל לעתיד כשיטול הקב"ה ס"ת בחיקו ויאמר כל מי שעסק יבא ויטול שכרו שפיר יטענו כלום כפית עלינו הר כגיגית ומכל מקום לא היה אונס כיון שמקבלים שכר הוה תלוהו וזבין:
ובזה יבואו כמין חומר מקראי קודש בישעיה (סי' מ"ה טז) בשו וגם נכלמו כולם וגו' (יז) ישראל נושע בה' וגו' כי כה אמר ד' בורא השמים ונוטיהם וגו' לא בסתר דברתי במקום ארץ תהו לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני אני ה' דובר צדק מגיד מישרים הקבצו ובאו פליטי הגוים לא ידעו וגו' והוא עפ"י הגמ' שם שיטענו האומות כלום נתת לנו את התורה ומקשי הא חזר הקב"ה על כל אומה ולשון ואומר דיטענו כלום כפית עלינו ויאמר להם שבע מצות כלום קבלתם וקיימהם וראיתי מפרשים כלום כפית לגנאי ישראל הוא וכן תוס' הנ"ל ע"פ מ"ש הרמ"א דדוקא תלוהו למיתה אבל אם רק מפחידו אין זה אונס דלא היה לו לחוש להכחדה. ולפ"ז י"ל דגם לישראל אין טענת אונס דהיה רק הפחדה לז"א כלום כפית עלינו דבשלמא אם תחלה היה כופה על שום אומה ולא היו מקבלים והניחם ואם כן גם ישראל היו יודעים שזה רק הפחדה והיתה קבלה שלמה בלא אונס אבל כיון שלא
עשית כן לשום אומה היו סבורים שהוא למיתה ויש כאן אונס וזה כוונת הכתובים שאומר לבטל זה וז"ש ילכו בכלמה חרשי צירים וישראל יושעו בה' ואין לחוש לטענת האומות כלל אם מטענה שקבלת ישראל היה באונס י"ל שני תירוצים א) כי לא תהו בראה וא"כ ידמו שאין הקב"ה חפץ במיתת בריותיו ח"ו ובודאי לא יהרגם והיה רק הפחדה ומל זה שיטענו כלום נתת לנו התורה לא בסתר דברתי תירוץ ב' שאין כאן אונס משום דלא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני רק אני ה' דובר צדק תחלה דברתי השכר ואח"כ מגיד מישרים וכפרש"י ולפ"ז התנגשו פליטי הגוים וא"ת מדוע לא כפית עלינו הר כגיגית לז"א הנושאים את עץ פסלם ושבע מצות שקבלתם היכן קיימתם. הגידו נא מי השמיע זאת מקדם הלא צוה על ע"ז מימות עולם לב"נ ולמה לא קיימתם:
ובזה יבואר מאמר במס' מנחות אמר ר' יצחק בשעה שנחרב הבהמ"ק מצא הקב"ה לאברהם עומד בבהמ"ק א"ל מה לידידי בביתי וכו' א"ל על עסק בני באתי א"ל בניך חטאו יגלו וכו' א"ל היה לך לזכור ברית מילה א"ל ובשר קדש יעברו מעליך, ויל"ד למה זכר דוקא ברית מילה וכי לא היתה להם זכות אחר וגם אחר שחטאו מה יגן עליהם ברית מילה ועוד מעליך מעליהם מבעיא ליה:
אמנם הנה הקב"ה ידע שאברהם יבא למעון טענת מודעה ויאמר שלא הגיע להם עונש העצום הזה כיון שקבלו באונס שלא היו מחוייבים לקבל התורה והוה תלוהו ויהיב ולא מהני כפיה כנ"ל וע"ז אמר הקב"ה בניך דוקא חטאו יגלו דכיון שהם בניך ואתה קיימת התורה עד שלא נתנה ממילא היה המצוה חל גם עליהם כנ"ל והיו מחוייבים בדבר וא"כ הוה תלוהו וזבין דלא מהני טענת אונס וע"ז השיב אאע"ה דאע"ג שקיים התורה לא היה כמצווה ועושה רק כאינו מצווה והראיה דאל"כ למה הוצרך להמתין עם מצות מילה עד שצוה לו הקב"ה הא קיים כל התורה וע"כ דשאר מצות שקיים לא היה אצלו בגדר חיוב וע"ז הוצרך להמתין עם מילה עד שיצטוה ויהיה מחויב בדבר, ועז"א היה לך לזכור ברית מילה שממה שכרתי את בריתי ע"י מצות מילה מוכח שלא הייתי מחוייב בשאר מצות. והשיב הקב"ה דזה תשובה מספקת על כל המצות אבל על כ"פ מצות מילה בעצמה שהיו מחוייבים בה מימות אברהם פשיטא דלא מהני עלי' טענת מודעה והם בטלו גם מצות מילה ועז"א ובשר קדש יעברו אע"ג מעליך שמצוה זו הם מחויבים מעליך שנצטוו בה מימות אברהם:
חלק ג
(שמות יח כז)
וישלח משה את חותנו. במד' כתיב (משלי יד) בשמחתו אל יתערב זר אמר הקב"ה בשמחתו של משה אל יתערב זר ישראל היו משועבדים בטיט ולבנים ויתרו יושב בבטח ובא לראות בשמחת בני לפיכך וישלח משה את חותנו ואח"ע ביום השלישי ולמה כך דרש משה ק"ו ומה מצוה אחת כשבא הקב"ה ליתן מצות פסח כתיב וכל זר לא יאכל בו. תרי"ג מצות שרצו ליתן לישראל והיה יתרו כאן ורואה אותן לפיכך וישלח משה וגו' וצריך ביאור הלא כבר כתב דשלחו שלא לראות בשמחתם ומאי מקשה ולמה כך ועוד מה דייק והיה יתרו כאן ויראה חותן הלא נאמר אחר המקרא וישלח משה את חותנו ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ולפי המובן שלחו ליתרו מרפידים ויקשה בשלמא אם ישראל היו מתעכבים ברפידים שפיר אבל אחר שנסעו מרפידים למה שלחו משם ישאר כאן וכ"א ילך לדרכו, ונראה דזה נודע מספרי הראשונים דרפידים רחוק מהר סיני שיעור הילוך יום ולכך ביום ההוא באו מדבר סיני ומהלך ביום א' עשר פרסאות ומחנה ישראל היה ג' פרסאות ממילא ראשון של מחנה י' פרסה מרפידים ואחרון של מחנה ז' פרסה ואותו היום חזרו לאחוריהם ג' פרסאות כשיעור מחנה וקרבו לרפידים ממילא האחרון של מחנה רק רחוק ארבע פרסה, ואי' בבכורות דשיתסר מיל שליט ביה עינא והם ד' פרסאות ממילא שפיר שלחו מרפידים דיראה אותן אם יהיה כאן וזה כוונת הילקוט למה כך פי' למה הרחיקו כ"כ אף מרפידים וע"ז מתרץ וכו' יהיה יתרו כאן ויראה אותם דייקא אף שיהיה כאן יראה אותן:
חלק ד
(שמות יט ג)
ומשה עלה אל האלהים. במס' שבת (דף פ"ו) בתוס' ד"ה בהשכמה עלה אליבא דרע"ק איירי יפלא לכל מה חדשו בזה התוס' הן הן הדברים המפורשים בש"ס, ונראה דהנה המהרש"א מקשה מנלן דכל ירידות וכל עליות היו בהשכמה דלמא רק יום של מתן תורה היה בהשכמה דבו כתיב לך רד, ונראה דעל יום מתן תורה לא צריך קרא דלהילקוט הלכו ביום מ"ת ק"כ מיל וצ"ע הלא מהלך בינוני י' פרסה. אך לפי המד' הובא בספר באר היטב דאותו היום היה משמש ל"ו שעות הוה ג' פעמים י"ב שעות שפיר שהלכו ק"כ מיל כפי החשבון וא"כ לפ"ז מוכח שהיה התחלת הדברות בהשכמה דאל"כ איך הלכו כ"כ אם לא היה בהשכמה וחזרו על כל דיבור ק"כ מיל וע"כ דצריך קרא לשאר ימים דיום מ"ת אין צריך קרא אבל קשה דלמא י"ב פרסאות האחרונים הלכו ביום של אחריו וא"כ י"ל שלא היו בהשכמה וצריך קרא על מתן תורה גופי'. אבל ז"א דר"ע סבר בגמ' דהפרישה היה מקודם עשרת הדברות והא דכתיב ויקרא אלהים ביום השביעי זה היה מיד אחר עשה"ד לקבולי שאר תורה וא"כ בלא"ה מוכח שהיה בהשכמה וא"כ שפיר מוכח דקאי על שאר עליות ודוק:
חלק ה
(שמות יט ה)
שכר מצות וטעמיהם
ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים. הלא יחקרו אם שכר המצות טבעי או לא. למשל רופא האומר לחולה אם תאכל צונן תמות או כי תאכל סם המרפא תתרפא. הנה השכר והעונש טבעי. רופא האומר אם תאכל צונן אככה בשבט. אם תקח הרפואה אתן לך כסף. העונש בלתי טבעי ועצמותו רק עונשיי הנה אם הרופא יפחיד החולה בעונש מלקות או מבטיח לו שכר ממין שטות הוא. כי הלא יפחידהו או יבטיחהו יותר בשכר ועונש טבעי. כן אם יהיה כי נמצא במצות שכר ועונש טבעי הלא אם כן צ"ל כי כל השכרים והעונשים שדברה בהם התורה טבעים המה. כי למה תפחיד ותבטיח בשכר בלתי טבעי אם יש שכר ועונש טבעי נמשך ממילא.
הנה אם ישראל מונהגים בדרך הטבע יהי' שכר עה"ז ועונש עוה"ז בעד המצוה בלתי טבעי. כי מה להנהגת הטבע עם המצות שיתוף ודמיון ? ולפ"ז יהיה העונש והשכר השגחיים. אמנם אם הנהגת ישראל למעלה מן הטבע. אז יהיה השכר והעונש טבעי. כי בסורם מן התורה ממילא סרה מהם ההנהגה ההשגחיית בטבע. ובעשותם התורה חלה עליהם בטבע. לפ"ז בעת שיהיו ישראל במעלה עליונה. יהיה עונשם ושכרם בעה"ז בטבעי. ובעת שיהיו ישראל בדרך הטבע ולא במעלה עליונה יהיה עונשם ושכרם השגחיי:
הנה כשיהיה עונשם ושכרם טבעי בהכרח שיקבלוהו מיד אחר המצוה או אחר העברה. אבל כשיהיה השגחיי ממתין עד שתתמלא סאתם. (בזה י"ל מ"ש רק אתכם ידעתי. ע"כ אפקוד עליכם את כל עונותיכם. ובזה י"ל חטא העגל אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא וכו'):
העונג אינו הפעולה בעצמה. אבל יבוא אחרי הפעולה. בהשיג התכלית. בהשלים הפועל את פעולתו. למשל בונה בית בעת הבנין אין השמחה רק בגמרו הבנין. כאשר כבר נגמר ויושב בבית. נמצא שבא אחר ההויה. והעונג הבא בעת הבנין בהשלים כל החלקים והולך וגדול עד סיומו את הבנין אינו כלל ממין העונג שאח"כ ולא יקרא עמהם כי אם בשיתוף השם לבד. כי העונג בעת הבנין הוא בחק החסרון. זאת שנית שחלקי העונג נפרדים עם כל חלקי המעשה. אבל העונג של התכלית בא בזמן אחד כולל הכל. והוא בתכלית השלמות. דבר זה באר הע"י בסוף ספרו בשם המאמר העשירי לספר המדות. כן האדם כל ימי חייו עדיין לא השיג העונג והשמחה אלא בעת מותו שבא השמחה מכל המלאכה בפעם אחת. והוא בתכלית השלמות. ופי' בזה טוב שם עת הנצוח של המלך מעת שמשחוהו. כי אז התכלית. וכן טוב יום המות. וע"ז טוב ללכת אל בית אבל וכו' באשר הוא סוף כל האדם:
אולם בזה יש חקירה עצומה. אם נאמר שכל המצות נתנו בעבור תועלת.או שנאמר שא"צ לנו לבקש שום תועלת בדבר המצות. אלא שכך רצה ה' כמלך שגוזר על עבדיו לעבוד עבודתו. אע"פ שלא ישיגו שום תועלת לגופם בעבודה זו. רק מה שמקיימים דבר המלך ודתו. ואף שבזה יבדלו. המצות מעבודות שהן לצורך המלך אבל בעבודות האדם אין נ"מ להבויא בזה. וכמו שאמר איוב אם צדקת מה תתן לו מ"מ הלא בזה עושה רצון המלך. מה שמושך להיטיב ולתת שכר כמ"ש רצה הקב"ה לזכות את ישראל. למשל מלך שרוצה להיטיב לבני מדינתו וכו'. וכן הקב"ה אחר שכל כונתו בבריאת העולם היה להיטיב עם בריותיו ולגלות טובו. וז"פ ושכר מצוה מצוה. וצדקה תהיה לנו וגו'. והיה כי יבואו עליך וגו'. והנה ממה שאמר רצה הקב"ה לזכות את ישראל. מורה שעיקר כונתו לזכותן. אבל אין להכריע מזה. שלא יהיה טוב מועיל בעצמו. וממ"ש שלא יאמר אדם אי אפשי בחזיר משמע שאין בו טעם מצד עצמו. כי באמת במצות השכליות כמו גנבה וגזלה בודאי שלא יאמר אפשי בגזילה רק אבי שבשמים גזר. דזה מורה על פחיתותו ומדותיו הרעים. וכמש"א אלמלי לא נתנה התורה למדנו צניעות מחתול וגזל וכו' ועז"נ נפש רשע אותה רע אך בבשר חזיר שהיא מצוה שמעית שאלמלי לא נתנה תורה לא היו אוסרים יכול לומר אפשי. ואם כן לפי מ"ש בהדרת זקנים שאכילת החזיר מנחיל המדות הרעות איך יאמר אפשי בחזיר (ובזה נוכל לפרש מ"ש אל תפנו אל האובות ואל הידעונים אל תבקשו לטמאה בהם). אמנם שנאמר שאין טעם למצות כלל. זה דבר שא"א. א) כי יבואו עליהם שלשה הראיות שזכר הפילוסוף בס' השמע בבריאת העולם. בריבוי, הסדר, והתכלית. ב) היעלה על הדעת, שמלך המבקש להיטיב לעבדיו יצום ליגעם בחפוש צרורות עפר למען יתן להם שכר. וטוב שיצוה ללמוד ספרי החכמות והלשונות. ומי שילמוד כל אלה יבוא ויטול שכרו. ובזה יהיה להם שתי תועליות תועלת בגופם ובמאדם. והכתוב מכריז ואומר ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וכו':
לפ"ז כשנעבור על המצות הגם כי כשנשקיף מצד המצוה עליהם. שהוא אינו צריך אל דבר. וגם כשנאמר שנתנם לנו להקנות לנו שלמות חומרי או רוחני. בכ"ז עדיין ישאל השואל מה צריך לו לזה. ובפרט שישאל השאלה מדוע יקבע לנו שכר ע"ז. ובהכרח לומר כי השכר הוא ג"כ מטובו להשפיע לזה. מלבד השלמות הנקנה מן המצוה עצמה. גבל עוד שכר ביחוד. ומטעם זה שכר מצוה מצוה. הגם שכבר יהיה שכר בהמצוה בעצמה. מ"מ כשנבין המצות מצד עצמנו בודאי אי אפשר שיהיה כל הכונה רק בשביל השכר. ומוכרח שיהיה מהם איזה תכלית. דאם כן יקשה השלשה קושיות הנ"ל. וכשנחפש אחר תכליתן לא מצאנו טעם מספיק. דאם טעם הרמב"ם שהיו לשלמות החומר. יקשה מדוע לא נתנם רק לישראל וטובו הלא מתפשט על כל אשר ברא:
כשנעבור בהשקפה הנוכחית על כל המצות והתורה לגבולותיה סביב הנה מצד אחד יכריחנו העיון שאין טעם במו לשלמות רוחני או גשמי. א' מצד השכר דאם כן אך למותר הוא. ב' מצד שלא נתנם רק לאומה הישראלית:
אולם עיקר טעמי המצות אינם תלוים בדבר הגוף כלל. כי לא הגוף הוא העיקר אחוך שמע לי. היות קריאת האדם העיקרי הוא הנפש. זאת הנפש הנעשית ברמ"ח אברים רוחנים והגוף רק לבוש ללבוש את הנפש. בהיות האדם זוכה מתהפך הגוף לעצם רוחני. ובהפך גם הנפש תכרת עם הגוף. ועז"א לא ידון רוחי באדם בשגם הוא בשר. ור"ל הרוח שהוא אמצעי בין הגוף להנשמה. שקודם החטא היה יכול לפשוט את רוחו ונשמתו מן החומר שלו. ועז"א ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו. ואחר החטא נתערבו וזה היה מפעולת עץ הדעת טוב ורע. ועז"א כי ביום אכלך ממנו מות תמות. שאז התחיל המיתה לטובת האדם לקבל שכרו הטוב. וכן היה קודם חטא העגל. כמ"ש עין תחת עין. אם האדם זוכה ומזכך את גופו. אז נעשה משכן לדבקות השוכן בקרבו. וכמ"ש בפ' תצוה וקדשתי את אהל מועד ואת המזבח ושכנתי בתוך בני ישראל וידעו כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' אלהיהם. ועז"א ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ועז"א ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכו'. מעתה כמו שמי שמזמין את המלך לבוא אל היכלו צריך לטהר את ההיכל מכל שמץ פסול אף שלפניו נדמה כי נקי הוא. הלא צריך לידע כי יזמין את המלך דגדול. כן צריך המזמין את ה' אל ביתו זו הנפש השוכנת בתוך גופו לקדשו ולטהרו מכל סיג. אמנם האדם אינו יודע מה הוא הדבר השקוץ לפני המלך הגדול הזה דבא אל בית מלונו. לזה. הודיע הקב"ה את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו שקץ הם כי כל אלה וכו'. ואם לנו שוכני בתי חומר אין בהם שום דופי. המלך הגדול השוכן בקרבם ישקץ אותם פן יראה בנו ערות דבר ושב מאחרינו. וז"ש אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר היכל ה' היכל ה'. וז"ש השמים כסאי וכו' ואל זה אביט וכו' שוחט השור. ועז"א והתקדשתם והייתם קדושים. ועז"א המתקדשים והמטהרים אל הגנות:
הנה השכר מצוה שנותנים לרשעים בעולם הזה. הוא למשל מלך גדול צוה לעבדיו לבנות לו פלטין גדול וכל העוסקים בבנין הפלטין זה יהיה שכרם. שכל ימי חייהם ישבו בפלטין המלך ויהיו מאוכלי שלחנו ויהיו מתהלכים כאחד עם המלך לחזות בנועם נחלתו ולהתענג מזיו כבודו. ויהי אחד מבוני הפלטין עבד אחד אשר מרד בהמלך והרבה לעשות רע על פניו להכעיסו. ויאמר המלך בלבו. אם אמתין לשלם שכרו עד יוגמר הפלטין ויהיה שכרו להיות כאחד מבוני הפלטין. איך יתכן שהמורד בי יהיה מאוכלי שלחני. והמתועב הזה יתהלך עמי בגן לרוח היום. ולקפח שכרו אינו יכול. מה עשה לקח בידו עושר גדול אשר לא יספר ונתן להעבד הזה תיכף ומיד להתענג בהעושר. וכאשר ראו העבדים את זאת חרה אפם וצעקו היתכן כי אנחנו כלנו מנוחה לא מצאנו עדיין עניים ומרורים ולהמורד הזה העשיר עושר גדול. אבל אחר שנגמר הפלטין וראו כי העבד הזה נדחה מהפלטין לדראון עולם התנחמו מקטרוגם. והנמשל מובן וז"ש (תהלים ע"ג) ואני כמעט נטיו רגלי וכו' ואחר כבוד תקחני וגו': [חסר סוף המאמר וחבל על דאבדין]:
אמר המו"ל מצאתי בין כתבי יד הגאון המחבר ז"ל מאמר המדבר במעלות התורה ופירש בו מזמור השמים מספרים (תהלים קאפיטל י"ט) והוא בסגנון אחר מפירושו הנדפס על תהלים לכן ראיתי להדפיסו כאן.
האלהות מתגלה לנו בשלשה מחזות המחזה האחד ע"י הטבע. כל יציר וכל נוצר בו יופיע אור ה'. קול ה' בכח. קול ה' בהדר. בכל כח מכחות הטבע תצלינה באזנינו קול הכח הראשון כח הכחות. בכל הדר והדור נקשיב מקור ההוד וההדר. אמר איוב (ל"ה י') ולא אטר איה אלוה עושי הנותן זמירות בלילה ? כי גם הצפור המזמר יאמר כי יש עושה נתן בו הטבע הזאת. וכי נמצא המנגן הגדול המניע כל המיתרים האלה עד כי כולם יתנו זמירות. וכל בני הטבע יצאו במחול ובשירים ערוכים הוא שירת הנביאים למיניהם. והנה התגלות הטבע היא תעיד על מציאת הבורא, ואין נברא בלא בורא. אבל לא לבד שתעיד מציאת הבריאה הכללית אבל גם הבריאה המתמדת [כן גם קיום המין הוא בריאה מתמדת]. כן גמרו הפילוסופים כי גם העמדת העולם היא בריאה מתמדת ושני אלה נודעו מן השמים והרקיע. השמים כולל כל אשר ממעל לעיגול הנשימה, שכולם נראים קיימים באיש (לפי מה שנראים לנו) ומאלה ידענו כי ה' בראם, והרקיע כולל מה שתחת עיגול הנשימה. הוא המחיצה שתחתיו עולם ההויה וההפסד. הוא מגיד מעשי ידיו שעושה תמיד בקיום המינים החולפים ונבראים. כמ"ש תוסף רוחם יגועון תשלח רוחך יבראון ותחדש פני האדמה וזה לא נודע מן השמים רק מן הרקיע. ויש הבדל בין ספור להגדה. ספור הוא בדבר שאינו נוגע לנו, והגדה נוגע לנו, וכן כבוד אל על העבר ומעשה ידיו על המתמיד והבן. זזה שאמר השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע:
המחזה הב' מתגלה בסדר הזמן ותהלוכות העת. כי הסידור הזמני דכולל תחתיו כל קורות העולם מעת צוה ה' ויאמר היו. עד עת יהיה רצונו להשיב דברו ולהשיב הבריאה אל האפס. הנה נראה בעין המחקר. כי קורות העתים משולבים בלולאות דרך סבה ומסובב כל עת והמתהוה בו כל רגע ואשר בו הקדמה להרגע הבא אחריו וכולם הכנות ואמצעיים לצורך שלימות הבריאה הכללית אשר זה סוף הבריאה ותכליתה וז"ש יום ליום יביע אמר. וגם אם נראה ההשלמה חוזרת לאחוריה כאלו תשוב מן השלמות אל החסרון גם זה לצורך ההשלמה הכללית כי אין כח בלא מתנגד. ואין שלמות יוצא לפעל מבלי חסרון המתנגד אשר לו כנפים לצאת אל הפעל ביתר שאת כמו שהלילה מוכרח אל היום. בו תרגיע המציאות ותאסוף כחותיה היעפים לצאת ביום ביתר שאת וכחות חדשים. וזה שאמר ולילה ללילה יחוה דעת. זאת שנית הזמן כולו כשלשלת מלא חוליות דבוקים ואחוזים זה בזה עד שכל החוליות מאגדות את השלשלת כולו כן כל רגע והנהיה בו פועל עד סוף כל הזמנים. למשל יצ"מ הגליות והגאולות הגם שנדמה לנו שחלפו עם הזמן. כולם קיימים וצריכים לשלמות האומה בכללה. ולצורך ההשלמה האחרונה. כמו שמבואר במק"א. וז"ש אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם אשר לא נשמע קולם עד סוף כל הדורות. והנה שני המחזות האלה נפרדים. מחזה הטבע מורה שהוא בורא העולם לא שהוא מנהיג העולם. אבל מחזה הזמנים בו נראה שהוא מנהיג העולם. וכל תהלוכותיו שנויו ומקריו וגלגליו וסבותיו עד סוף כל הדורות. לצורך תכלית כולל שהוא ההשלמה הכללית. וכן ע"י הזמן לא נראה רק ההנהגה. לא שהוא בורא. וע"י מחזות הטבע, נראה שהוא בורא יש מאין לא ע"י חוקר קדמון. והנה המציאות והזמן פועלים ומתפעלים זה בזה ומזה. ומבארת פעולות הזמן על העולם. בכל הארץ יצא קום. פעולת המציאות על הזמן. כי הזמן שרשו מתנועת הגלגל. וכאלו עת בא היום עד ובקצה תבל מליהם. ששם יכלה היום ויתחיל הלילה. אז יתן מליו אל השמש. אשר השמש שם אהל ואורו בהם היינו בהימים. כי שם יודע שהוא קבל פעולתו ומציאותו מן השמש. וזה שאמר לשמש שם אהל בהם. עתה בא. איך היום והשמש פועלים לתכלית כלם. שזה מעיד על שברא ומנהיג ברצון לצורך תכלית. כי השמש הולך שתי תנועות מתנגדות. תנועה השנתית והיומית לדעת הקדמונים. תנועה היומית דומה והוא כחתן יוצא מחופתו בהכרח. ותנועה השנתית ישיש כגבור לרוץ ארח. ותכלית זה כדי מקצה השמים מוצאו ותקופתו על קצותם במדינות הנוטות מן קו המשוה. ועי"כ ואין נסתר מחמתו:
עתה באר המחזה השלישי היא התגלות הנבואה וההבדל בין שני מחזות הראשונות ובין השלישית [א] מחזות הטבע והזמן יעידו שהוא בורא העולם ומנהיגו. אבל העדות שהוא בורא אינו מעיד שהוא מנהיג. כי בו נראה ששם אל כל הטבע חק מוגבל. לפיהם תתנהג הנהגה קבועה טבעית. לא ישנו את תפקידם. לא הנהגה חפשית השגחיית. והעדות שהוא מנהיג הנהגה חפשיית. לא עפ"י הטבע לא תוכל להעיד שהוא בורא. אבל ע"י מחזה השלישית יתקשרו שתי העדיות. כי ע"י התורה והנבואה והנסים יודע לנו שהוא בורא. מצד שהוא מנהיג. והוא מנהיג ומשגיח מצד שהוא בורא. כי בו הראה הנהגה השגחיית. בלתי קשורה בחוקות הטבע הכוללים. רק משנה חוקיהם ע"י בריאה חדשה שהוא הנס כי הנבואה בעצמה וכן הנסים בלתי נתלים מחוקי הטבע. וכמ"ש נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו. ואמר שאל נא לימים ראשונים הוא התגלות הזמן. ולמקצה השמים הוא התגלות הטבע אשר שתי קצותיו וגבוליו הם שתי קצות השטים. שהוא המקיים המחזיק בו. והזמן המחזיק שתי קצות הטבע מראש ועד סוף. הנהיה כדבר הגדול הזה. כי הנבואה כמ"ש השמע עם קול אלהים. ונסי יצ"מ כמ"ש או הנסה אלהים למעלה מן היקום והזמן. מן הטבע וכחותיו אך בריאה חדשה. ומצד זה נראה הבריאה וההנהגה קשורים זה בזה אחד את חברו:
זאת שנית התגלות הטבע הוא מצד שהוא היה בעבר בעת המציא כל המציאות. התגלות הזמן מצד שיהי' בעתיד עת תגיע ההשלמה הכוללת באחרית הזמן. התגלות הנבואה התורה קושרת העבר והעתיד כרגע ההוה הממצעת בין שניהם. כאילו ההשלמה בכללה נבראת בעתה. וע"י הנבואה משפיע האושר והשלמות התכלית עד קצהו. בו ישיג האיש. או הכולל השלמות בכללו לא כחוקי הזמן ההולך ממדרגה למדרגה. רק פתאום. ולא ע"י סבות טבעיות. רק בדבר אלהים כאשר השפיע דברו על הבריאה ולכן עשר דברות נגד עשר מאמרות ועשרה הלולים. מאמרות בעבר והלולים בעתיד והדברות בין שניהם קושרים ומאחדים ומשליבים הכל. הנה מספר העיקרים הם ג'. א) מציאות ה' ב) תורה מן השמים ג) שכר ועונש [הנה מציאות ה' ניכר בשכל העיוני. תורה מן השמים בשכל המעשי. שכר ועונש בכח הממצע בין שניהם כח השופט באדם אשר הוא מקור להנאה והיפה כמו שנבאר] הנה מציאות ה' ניכר בשכל העיוני ע"י המחזה הראשון שהוא הטבע כנ"ל. אבל העיוני אשר ישאב התחליותיו מן הטבע לו שני חסרונות. א' כי לא יכיר ע"י הטבע רק הסבה הראשונה. אשר מבואר במופת. כי כל מסובב יש לו סבה וכל פעולה נפעלת בחכמה ובדעת ובכונה אל תכלית י"ל פועל חכם רוצה המביא אל תכליתו. אבל לא יש בכח העיוני להמציא מזה הפנה שהנפש נצחיית. שהנפש מקורה למעלה מהזמן והמקום חלק אלהי ואליו תשוב. הגם שבאמת שתי האמונות תלויות זה בזה. נצחיות הנפש ומציאת ה' כנודע בפילוסופיא. אבל ע"י התורה שהוא המחזה דג' נודע ממילא חלק אלהי נצחיית כמוהו. כי לולא זאת הנבואה נמנעת. כי הבעל תכלית לא ישיג את הבלתי תכלית. לולא היה בתוכו שרש ידמה בו אל הב"ת וישוה אליו. [עוד יש הבדל שע"י הטבע נכיר אלוהי חוץ לעולם סבת העולם. ע"י הזמן נכיר אלהי בתוך העולם. מנהיג העולם והטבע. וע"י הנבואה נכיר העולם תוך האלהי שהעולם אינו טבעיי רק אלהי נסיי. וז"ש תורת ה' תמימה משיבת נפש. ב' העיוני לא יכיר רק את שה' סבת העולם אבל לא יכיר איך ברא ובכמה ימים ואם קדתון או מחודש וכל מעשה בראשית אבל עדות ה' נאמנה. גם החקירה לא ישיג רק הפילוסוף. אבל עדות התורה מחכימת פתי. [ב] תורה מן. השמים הנה הפלוסופים שמו לעצמם ג"כ דתות ונימוסים אשר הכריחם לזה התגלות הזמן. שהכירו כי הנהגת האדם מושגחת וצריך שיתנהג במוסר ונמוס. אבל הנמוסים שקבעו והחוקים שבדו יש להם ב' חסרונות [א] הנה בכל מצוה יש פנימיות וחיצוניות. החיצוניות נקראת פקודים והפנימיי מצות. למשל משבן וכליהם חיצוניות. הקרבנות פנימיות המצוה. הנה נמוסי העמים חיצוניות המצוה אין להם שום רושם וציון בו רק ליפלות בית תפלתם שיהיה נאה למראה עינים לא ענין פנימי אבל במצות ה, גם פקודי ה' ישרים הם משמחי לב. כי גם המעשה משכן וצורתו יש בו סגולות נפלאות וסודות נוראים לא לעניים לבד רק ללבות המשכילים. [ב] המצות הפנימיות של העו"ג אין בהם מעשה רק מחשכה וכונה. אבל מצות ה' גם המעשה קדושה ומקדש גם הגוף וכליו העיונים ויתר החושים וז"ש ברה מאירת עינים. [ג] שכר ועונש זאת לא נודע מן שתי ההתגלות. והנה יראת ה' של העו"ג אינה טהורה שהם מציירים אותו שהוא עושה רע ג"כ ופוחדים מפני רע עולם זמני שהפחד הזה אינו טהור וגם אינו קיים כי העולמי והזמני שבסבתו ופחדו אינו קיים. אבל יראת ה' טהורה מצד עצמה ועומדת לעד. כי היראה קשורה במה שהנפש דבוקה בשרשה בעודה בחיים וכו'. וכן משפטי ה' שנים גשמי ורוחני. עולמי ונצחיי. וצדקו יחדיו כי בזה אין סתירה. בין ההצלחה ובין העושר. שלפי חוקי הטבע לא יסכימו חוקי הטבע עם חוק המוסר היוצא מכח החפשיית אשר בתבונה המעשית, רק ע"י שה' הוא חוק העליון של החוקים הוא מפשר בינם ע"י שני העולמים מה שחסר פה ישלמו שם וע"ז צדקו יחדו. ומלבד הטוב והעושר אשר ישיג האדם ע"י התורה והמצות. עוד נמצא בהם המועיל והערב. ולעומת המועיל אמר הנחמדים מזהב ומפז רב ולעומת הערב אמר ומתוקים מדבש ונופת צופים. ואמר אף גם שאחשוב ואזכור את כל החמודות האלה הנמצא בם לא אעשה אותם בעבור כוונת האלה הפוסלים את העבודה ורק גם עבדך נזהר בם בעצמם ומצד עצמם לא מצד הנמשך מהם כי בשמרם בעצמם ומצד עצמם כבר יש עקב רב שאין שכר במציאות אשר יערך אל יקר החכמה והמצות מצד עצמם כי כולם ככסף צרוף בעליל לארץ. ועתה התפלל ואמר הגם שאני מובטח שלא אעבור על מצות ה' בזדון. אבל לפעמים יתעה האדם ע"י זדים החולקים על התורה ומתעים את האדם בטענותיהם או שמכריחים אותו לנטות מדרך הטוב. ועל הראשון אמר גם מזדים חשוך עבדך שבל אתחבר עמהם ועל השני אמר אל ימשלו בי. אז איתם אהיה תמים. וגקיתי מפשע רב שבודאי לא אפשע במעשה ואבקש גם יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי שלא אומר . ולא אחשוב דבר נגד רצונך.
אמר המו"ל מצאתי בין כתבי יד הגאון המחבר ז"ל מאמר המדבר במעלות התורה ופירש בו מזמור השמים מספרים (תהלים קאפיטל י"ט) והוא בסגנון אחר מפירושו הנדפס על תהלים לכן ראיתי להדפיסו כאן.
אם שמוע תשמעו בקולי וגו'. י"ל כי הקב"ה רצה באמרו כה תאמר לבית יעקב וגו' שמשה יהיה כאלהים כמו שיהיה לעתיד ובית דוד כאלהים כמלאך ה' ורצה שמשה יהיה המצוה בשבילו בעצמו אשר עשיתי דייקא אני בעצמי כי היתה שכינה מדברת מתוך גרונו ולז"א אם תשמעו בקולי דייקא ומשה לא לצה לומר דברים שישמעו בקולו שהיה ענו מאד. לזה (ז) וישם לפניהם את כל הדברים אשר צוהו ה' שהגיד להם כה צוני ה' ויענו כל העם כל אשר דבר ה' דייקא נעשה ולא לקולך:
חלק ו
(שמות יט ח)
וישב משה את דברי העם אל ה' (ט) ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו'. ויגד משה את דברי העם אל ה'. והוא תמוה מה הגיד שנית. ונראה כי אמר שישראל אמרו נעשה קודם לשמיעה היינו שהשיגו התורה מעצמם כמו שהשיג אברהם התורה מעצמו מן השכל וממילא לפי דבריהם לא היה צריך מעמד הר סיני דהא היו משיגים המצות מעצמם. ולפ"ז כיון שאנחנו רואים שעמד עליהם במעמד הר סיני וצוה להם המצות מוכח שלא נתקבלו דבריהם. אך הקב"ה אמר שלזה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור כי בך יאמינו לעולם לא בעבור המצוה. כי ישיגום מעצמם רק בעבור חיזוק האמונה שהוא כלל התורה ממילא ראה משה רביני ע"ה שהקב"ה קבל דברי ישראל ועל זה ויגד משה את דברי העם. ר"ל שהגיד לעצמו שדברי העם היו אל ה' שנכנסו באזניו:
במדרש איתא דהקב"ה חזר על האומות שיקבלו התורה ובא אל שעיר ולא רצה לקבל משום דכתיב בה לא תרצח וברכתו היא ועל חרבך תחיה. וישמעאל משום לא תנאף. ואז נתנו סם שר של עשו ורהב שר של ישמעאל מתנות לישראל שיקבלו התורה בעבורם סם נתן להם ברכת החרב מברכתו שימולו בחרב ושידונו דיני נפשות ושיצליחו נגד האומות ורהב נתן להם מברכתו שיהיו ישראל פרים ורבים. ונ"ל דזה שאמר הכתוב יעלזו חסידים בכבוד וכו' -כי לפ"ז נראה כי מטעם זה חזר הקב"ה על האומות אף על פי שמתחלה לא היה מציאות שיקבלו האומות התורה וכמ"ש במדרש בראשית מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר. משל למלך שלא היה לו בן והיה חומר טלו מילנין וקלמסין לבני. אמרו הכל יודעים שבן אין לו והוא אומר טלו מילנין וכו' חזרו לומר המלך אסטרלוגין גדול ולא שצפה שעתיד להוליד בן לא היה אומר וכו' כך הקב"ה שכתב בתורה הקדומה לעולם דבר אל ב"י צו את ב"י. נמצא שעיקר התור' הית' רק לישראל ולמה חזר אל האומות. אך שידע שמזה יצמח ברכה לישראל שיקבלו ברכתם של עשו וישמעאל. ונ"ל דז"ש ועל חרבך תחיה וממילא ואת אחיך תעבוד דעל ידי ברכת החרב לא יוכלו לקבל התורה ויהיה עבד למקבלו אמון ראשית. ועז"א (תהלים קמט) כי רוצה ה' רק בעמו. וח"ת ולמה חזר על האומות משום דעל ידי זה יפאר ענוים בישועה ועל ידי כן יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם שיפרו וירבו מברכת ישמעאל. זאת שנית וחרב פיפיות בידם מברכתו של עשו גם לעשות נקמה בגוים. ואמרו דכשישראל מקיימים מצות מילה מנצחים חרבו של עשו. ובהיפיך חס ושלום כתיב והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית. ובזה יובן מ"ש אמר משה ליהושע צא הלחם בעמלק כי משה נולד מהול. משא"כ יהושע שמל עצמו היה יכול לעמוד כנגד חרבו של עמלק שבא מעשו. ועל זה ויחלוש יהושע וגו' לפי חרב והדגימו לפתגם דחרב. ובזה יל"פ מ"ש וישמע הכנעני מלך ערד כי בא ישראל דרך האתרים והוא עמלק כפי' רש"י והוא בר"ה (דף ג) ובתענית שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד. ע"פ מ"ש ביבמות (דף עד) דכל ארבעים שגה שהיו ישראל במדבר לא מלו משום דלא נשבה להם רוח צפונית. מ"ש דלא נבדור ענני כבוד אר"פ הלכך האי יומא דעיבא לא מהלינן בי' וא"כ היו ישראל אנוסים במה שלא מלו. אך כאשר שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד והיו יכולין למול כיון דנשבה רוח צפונית ואף על פי כן לא מלו לזה ויבא עמלק בכח החרב. ובהנ"ל יבואר מ"ש כי מראש צורים אראנו. ר"ל מתחלת בריאת עולם שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר. וממילא ידענו שלא היה כוונת מציאת נתינת התורה רק לישמאל. ועל זה אמר הן עם לבדד ישכון. וא"ת מפני מה חזר על האומות משיב בזה פעל ועשה מי מנה עפר יעקב. ובמדרש המילה בעפר מברכת עשו ומספר את רובע ישראל שפרים ורבים מברכת ישמעאל וגם על ידי כן תמות נפשי מות ישרים שהרגו אותו בחרב כמו שפי' רש"י שם שתפסו אומנתו וזאת מפאת שיש נהם חלק בברכה זאת:
חלק ז
(שמות יט כב)
אנכי ה"א במדרש וז"ל בשעה שחרב ביהמ"ק בא אברהם לפני הקב"ה בוכה וממרט זקנו ותולש שערות ראשו ומכה אח פניו וכו' והיה מהלך בביהמ"ק וסופד וצועק אמר לפני הקב"ה מה נשתניתי מכל אומה ולשון שבאתי לידי בושה וכלמה א"ל הקב"ה לאברהם בניך חטאו ועברו על כל התורה ועל כ"ב אותיות שבה הה"ד וכל ישראל עברו הורתך. אמר אברהם לפני הקב"ה מי מעיד בהם בישראל שעברו על תורתך א"ל תבוא תורה ותעיד בהם בישראל מיד באה התורה להעיד בהם א"ל אברהם בתי את באת להעיד בהם בישראל שעברו על תורתך ואין לך בושת פנים מפני זכרי יום שהחזירך הקב"ה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלך עד שבאו בני בהר סיני וקבלוך וכבדוך ועכשיו את באת להעיד בהם בעת צרתם כיון ששמעה תורה כך עמדה לצד אחד ולא העידה בהם א"ל הקב"ה יבואו כל האותיות ויעידו בהם מיד באו כ"ב אותיות באה הא' להעיד בישראל שעברו על התורה א"ל אברהם אל"ף אח ראש לכל האותיות ובאת להעיד בישראל בעת צרתם זכרי יום שנגלה הקב"ה על הר סיני ופתח בך אנכי ה' ולא קבלוך שום אומה ולשון אלא בני ואת באת להעיד בבני מיד עמדה האל"ף לצד אחד ולא העידה באת בי"ת להעיד וא"ל אברהם בתי את באת להעיד בישראל שהם זריזים בחמשה חומשי הורה שאת נתונה בראש התורה הה"ד בראשית ברא אלהים מיד עמדה בית לצד אחר ולא העיד באה ג' להעיד א"ל אברהם את באת להעיד בבני שעברו על
התורה כלום יש אומה שמקיימה מצות ציצית שאת נתונה בראש הה"ד גדילים תעשה לך מיד עמדה ג' לצד אחר ולא העידה כלום וכיון שראו כל האותיות שהשתיקן אברהם נתביישו ועמדו בעצמן ולא העידו בישראל עכ"ל המדרש:
הדקדוקים רבים ואקצר שאברהם אמר מי מעיד בהם וכשבאה תורה היינו תורה שבע"פ להעיד השיב אברהם כנ"ל דהלא על התורה שבע"פ יש להם טענת מודעה שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, אך בפר"ד מקשה איך שייך מודעה הא דינא דמלכותא דינא ותירץ דזה דוקא בגזירה כוללת אבל התורה רק לישראל ניתנה ועז"א זכרי יום שהחזירך הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוך ולא היתה גזירה כוללת עד שבאו ישראל אל הר סיני דייקא דשם כפה עליהם הר כגיגית וקבלוך, אך ברשב"א כתב דכ"ז שהיו ישראל בארץ לא שייך טענת מודעה כיון שלא ניתן להם א"י רק ע"י שישמרו התורה וכשעברו ממילא בדין ליטול מהם את הארץ ועז"א ועכשיו את באת להעיד בעת צרתם דייקא הלא עתה אין הארץ בידם ושפיר שייך טענת מודעה:
אך מבואר בתנחומא דלא כפה עליהם הר כגיגית רק על תורה שבע"פ דבתורה שבכתב הלא אמרו נעשה ונשמע, ועז"א הקב"ה יבואו כ"ב אותיות התורה של תורה שבכתב שנכתבה בכ"ב אותיות ויעידו ובאה האלף להעיד על שבה מתחלת עה"ד שע"ז אמרו נעשה ונשמע אמר אברהם את ראש לכל האותיות כי באמת יש תירוץ אחר במפ' שגם על תורה שבכתב יש טענת מודעה כי הם רצו שיהיו כמלאכים עושי דברו ואח"כ לשמוע וע"ז הקדימו נעשה לנשמע ואחרי שאח"כ נהפך הדבר ע"י חטא ואכן כאדם ימותון ממילא באופן זה לא קבלו ברצון ומבואר בי"ר בשם ספר הקנה דלזה לא נברא העולם בא' משום דא' היא מעלמא דחיי ולא אתחזי עלמא דמותא למברא באל"ף שהיא מעלמא דחיי, אך בקבלת התורה שאז היה הרצון שיהיו כמה"ש וכמ"ש אני אמרתי אלהים אתם לזה פתח התורה בא', וממילא מה שפתח נתינת התורה בא' מוכח שהיתה הכוונה שיחיו לעולם ואחר שנתבטל התנאי יש להם טענת מודעה על קבלת התורה בזה שהקדימו נעשה לנשמע ברצון ועז"א ופתח בך אנכי ה' אלהיך וממילא על עיקר הקבלה יש להם טענת מודעה:
מ"ש חז"ל שאמר הקב"ה לישראל לא לרעתכם נתתי לכם את התורה אלא לטובתכם שהרי מה"ש בקשו אותה והעלמתיה מהם, יבואר עפמ"ש שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו אחד מוכר חפץ לחבירו מוכר עצב ולוקח שמח אבל הקב"ה אינו כן נתן תורה לישראל ושמח שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם וכו' הרי שהקב"ה שמח בנתינת התורה וכבר אמרו בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי ובזה תירץ בזוהר מה שיצאו ממצרים קודם הזמן משום דע"י שהקב"ה הצטער כביכול בצרות ישראל צרף זה למנין, אך הלא יש לדחות לפמ"ש בציוני פ' בא שמלאכי השרת היו במצרים כל ימי השעבוד והם השלימו המנין אך בשבת אומר דמה"ש בקשו ליתן להם את התורה ואמר משה למלאכים התורה פותחת אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך ממצרים כלום למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם ואם איתא דגם הם היו בשעבוד מדוע לא נתן להם התורה,ועז"א שהרי מה"ש בקשו אותה וכו' ומוכח דהקב"ה השלים דעמו אנכי בצרה וממילא בודאי לא לרעתכם דאל"כ לא היה שמח. ובזולת הנ"ל יל"פ מ"ש כלום למצרים ירדתם י"ל נהי שלמצרים ירדתם כמ"ש הציוני אבל וכי לפרעה השתעבדתם:
חלק ח
(שמות כ יח)
וכל העם רואים את הקולות וגו' וירא העם וינעו ויעמדו מרחוק. בפרקי דר"א ראב"ע אמר בע"ש בו"ש ביום ובשלש שעות קבלו את התורה ובס' שעות חזרו לבתיהם ולא שהו לפני הר סיני יותר מג' שעות, ונל"ב מהיכן יצא לראב"ע סברה זו משום דמקשין על רש"י דפי' וינעו ויעמדו מרחוק אין יניע אלא זיע שחזרו לאחוריהם ג' פרסאות וקשה מנ"ל זה נראה משום דאיתא בספר יופי מכלל בשם מהרי"ק דכ"מ שנאמר רחוק יותר מתחום שבת דפסקינן דתמום שבת שייך לעיר ונכלל לכל דבר כמו עיר גופא, א"כ לא שייך לקרות רחוק וכ"כ יש במד' כמטחוי קשת וכ' רחוק מיל ע"ש א"כ לשיטת הרי"ף והרמב"ם דתחומין מדאורייתא ג' פרסאות ממילא כ"מ שנאמר רחוק ג' פרסה משא"כ לר"ע דסובר תחומין דאורייתא אלפים אמה רחוק הא מיל ממילא רש"י פי' רחוק ג' פרסה, אבל ראב"ע סבר יניע מרחוק פ' מיל ממילא על יו"ד דברות הוה יו"ד מיל וכיון דביום אדם מהלך ארבעים מיל יו"ד מיל הוה חלק רביע מיום וע"ש בתוס' בפסחים דה' מיל הוא במכוון שעה ומחצה א"כ יו"ד מיל הוה ג' שעות ושפיר שהו ג' שעות:
בספרי וישכם משה בבקר ויבן מזבח (בפ' משפטים) בחמישי בנה מזבח, ותמוה עי' בהקדמת ר"י ונ"ל דזה נודע דרבנן סברי בחמישי נתנה תורה בהשכמה ממילא אא"ל שהיה אז בנין המזבח אלא י"ל דלמא בד' היה, אבל יש ראיה דבה' היה דכיון דמשה א"ל בד' מצות פרישה והגבלה, ואי' ברמב"ן למה אכלו השלמים תחת ההר לא במחנה מטעם דהמזבח היה רחוק מן המחנה ובשילה קדשים נאכלים בכל הרואה לכך אכלו תחת ההר ע"ש וזה נודע מבכורות דראיה י"ו מיל ארבע פרסה ומשה בהשכמה עלה וירד וכל הדברות היו ביום ממילא מצות פרישה נאמרה ביום ואז הלך למחנה והוה ד' פרסה ואח"ז הלך לבנות המזבח ג"כ ד' פרסה והוה עכ"פ לערך ח' שעות על היום ואפשר יותר ואיך כתיב וישכם בבקר דבקר הוא דוקא עד ד' שעות וש"מ דהיה יום שני:
חלק ט
(שמות כ כ)
וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך. פרש"י את צאנך ואת בקרך פירוש לאת עולותיך ואת שלמיך, והוא תמוה, ונראה עפמ"ש בפ' כל התדיר פרים קודמים לכבשים ואילים ולפי סוגיא דהתם מוכח דדוקא אם שניהם עולות אבל אם א' עולה אפי' עולת העוף קודם לשלמי בהמה שהוא מין הגדול, ועפ"ז יומתק הדבר דקשה לרש"י איך כתוב בקרא מקודם צאן ואח"כ בקרך שהוא מין גדול ופרים קודמים לצאן לכן הי' דצאן עולתך הוא ועולה כולה כליל וקודמים לשלמים:
השמטה לסימן יח טז
כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי וגו' (יט) היה אתה לעם מול האלהים. פרש"י ושואל משפטים מאתו וכו' (כב) ושפטו את העם בכל עת. ויליף מזה בסנהדרין (דף לד) דגמר דין גם בלילה מדכתיב בכל עת, נ"פ דמשה השיב ליתרו ע"ז שאמר לו מדוע אתה יושב לבדך ואינך מרבה בה' דינים והשיב שעדיין לא ניתן לו פ' משפטים רק כי יהיה להם דבר בא אלי הקב"ה בא אלי ומודיע לי ולפ"ז לא היה יכול לדון רק ביום דהקב"ה לא היה נגלה למשה רק ביום כמ"ש רש"י בפסוק החדש הזה לכם, והשיב היה אתה לעם וכו' שישאל פ' משפטים וילמדם להדיינים וממילא ושפטו את העם בכל עת גם בלילה:
מחות יאיר
יצא ללמד דעת תורה, זו תורה וזו שכרה, מה רב טוב הצפון ללומדיה בטהרה, טהרת הקודש מכשרה, לכל מדע ולכל חכמה אחת מהנה לא נעדרה, הלא המה השפחות והיא ממלכת הגבירה, ובעוה"ר נהפך ונתקלקל השורה, ותקל בעיניה הגבירה, והכי נבכד השלשה לומדיה מחזיקיה מכבדיה הזילוה ער לעפר כבודה שחה עורה נא עורה, והחזיר ליושנה את העטרה, ובאור השלם הוכפל כי טוב לקרוא בשם אור תורה
*איתא במס' שבת דפ"ח ובמס' עכו"ם ד"ג אמר חזקיה מהו דכתיב משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה, אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה, אלא מתחלה יראה ולבסוף שקטה. יע"ש, ויל"ד א' על הלשון מאי דכתיב דהתחיל חזקיה משמע דגוף הקרא אינו מובן והיא רק רמי לה אם יראה וכו'. ב' יל"ד על הכפל אם יראה וכו' ואם שקטה וכו' די באחת מהנה. ג' יל"ד מאי משני בתחלה יראה ולבסוף שקטה ועדיין לא פירש לנו מתחילה מאי קא סברה דיראה ולבסוף מאי קא סברה דשקטה. ד' אחר שהתנה הקב"ה עם השמים והארץ למה יראה הארץ ולא השמים ועמד בזה המרש"א בח"ה, ואמרתי ליישב בזה הכל דרך קצרה, והוא דבתנאי זה אשר התנה הקב"ה עם מעשה בראשית שיקבלו ישראל את התורה יש לפרש באחד משני פנים או שהתנאי היה על הקבלה לבד ולא על הקיום וכמ"ש התוס' בתי' ב' או שהתנאי היה שיקיימו ישראל את התורה, והנ"מ בזה לחלק הראשון שעל הקבלה לבד היה התנאי שפיר שקטה הארץ לבסוף אחר כי ראתה נהתה התורה לישראל וקבלוה די בכך משא"כ לחלק השני שהתנאי היה על הקיום איך שקטה לבסוף על שראתה קבלת התורה, אכתי היראה עומדת במקומה פן לא יקיימוה. והנה יש לי לדקדק מה היה מועיל התנאי במעשה בראשית הא אמרינן במס' ברכות ד"ז ע"א ואר"י משום ר' יוסי כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפי' על תנאי אינו חוזר ומנ"ל ממשה רבינו וכו' וע"ש, אם כן אף אם לא יקבלו או יקיימו ישראל את התורה איך יחזור העולם לתהו ובהו ויחזור מן הטובה אשר עולם חסד יבנה. אמנם לק"מ לפי המוסכם אצל רוב חכמי ישראל כי תכלית בריאת העולם היה בשביל ישראל ועכ"פ בריאת הארץ וצבאיה הכל מודים שלבעבור האדם הישראלי נבראת, א"כ טובה היא לישראל אם לא יקיימו התורה להחזיר את העולם לתהו ובהו ושלא יחטיאו עוד יותר ויקבלו עונש, רק זה נימא אם התנאי היה על קיום התורה א"כ אחר שקבלו ישראל את התורה והמצות והזהרות ועונשים שפיר הוא לטובתם אם תחרב הארץ אחר שלא יקיימו משא"כ אם התנאי היה על הקבלה לבד הדרא ק"ל איך יחזיר הקב"ה העולם לתהו אם לא יקבלוה הא אינו חוזר על טובה. וכ"ת שטובה היא לישראל שלא יהיו נענשים, ז"א דבדין אינו מגיע להם עונש טרם קבלוה עליהם התורה כלל והן הן הדברים מה ששאל חזקיה ממ"נ קשה למה יראה הארץ שלא תוחזר לתהו ובהו הרי כל דיבור שיוצא מפי הקב"ה לטובה אפי' ע"ת אינו חוזר ואם יראה שפיר דסברית שהתנאי היה על קיום התורה והיה החזרת העולם לטובה לישראל בכדי שלא יענשו א"כ קשה למה שקטה לבסוף בראותה שקבלו ישראל את התורה אכתי דלמא לא יקיימוה, ואם נימא דשפיר שקטה דסברית על הקבלה לחוד הארץ לעולם עומדת הק"ל למה יראה הרי לא יחזיר על הטובה אפי' ע"ת, אך איתא במפ"ת על הא דאיתא שם בגמ' שכפה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם מקבלין את התורה מוטב וכו', נראה להדיא דעיקר התנאי היה משום הקבלה לחוד, ומש"ה אמר אם לא תקבלו שם תהא קבורתכם כאשר התנה בתחלה ועי' לקמן אות ג' עוד מזה, וע"ז משני שפיר אלא מתחלה לבד סלקא אדעתא דארץ דהתנאי היה על קיום ומש"ה יראה אחר שיהיה החזרה מדבורו לטובת ישראל, ואח"כ כשראתה שכפה עליהם הר כגיגית וכפה אותם על הקבלה שקמה דאז ראתה דעל הקבלה לבד היה התנאי. ומש"ה אמר סתם ולבסוף שקטה ולא סיים שבסוף כשקיבלו התורה שקמה דאף קודם הקבלה מיד כשראתה כפית התר ושהיה התנאי על הקבלה מיד שקטה אחר שהקב"ה אינו חוזר מדיבורו לטובה כנ"ל, ובזה מובן היטב דשמים לא יראה כלל מאחר דלצבאי שמים לא יגיע שום רעה אם יעמוד העולם אף אם לא יקבלו ישראל או יקיימו את התורה ואצלם אין מתן שכר ועונש שייך ולא יחזור הקב"ה מדבורו לטוב להם כל הימים מש"ה לא יראה כ"א הארץ לבדה, וזה שדייק חזקיה והקשה מאי דכתיב משמים השמעת דין ארץ יראה למה ארץ לחוד יראה ולא שמים שהרי התנה עם שניהם לזה קאמר הרי בלא"ה קרא מירמי דאם יראה למה שקטה וכו' וצ"ל דבתחלה יראה וכו' וא"ש מה"ט דלא יראה השמים כלל מאחר דלשמים א"א לחזור מדיבורו שהיה רק לטובה, ואגב ראוי לכתוב מאי דאמרינן שם וארשב"ל ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי מלמד שהתנה הקב"ה עם מ"ב וכו' ופרש"י דדריש ה"א דהששי דקאי שהתנה על האי יומא דהששי, דבששי בחדש נתנה התורה לישראל ע"ש, ויש לדקדק הלא זה פלוגתא דתנאי חכמים ור"י שם במס' שבת ולר"י דס"ל בשבעה נתנה תורה מי איכא רמיזא דהתנה הקב"ה עם מ"ב, וי"ל דבאמת מקודם מייתי שם קרא אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים. וארץ לא שמתי וארשב"ל וכו' יאמר דבא לתרץ הרי בכל צריך להיות תנאי קודם למעשה ואל"ה מה מועיל תנאו זה מש"ה מייתי להך דרשב"ל דבאמת התנה הקב"ה מיד בבואו לברוא שמים וארץ וזה למאן דבעי תנאי קודם למעשה, אבל ר"י י"ל דלא בעי באמת תנאי קודם למעשה כלל וכחכמים דר"ה בקידושין דס"ב. ובענין ההוא הארכתי:
אריב"ל מ"ד אשר אנכי מצוך היום. היום לעשותם ולא למחר לעשותם. היום לעשותם ולא היום ליטול שכר. וכתבתי פירוש לזה מנ"ל למידרש תרתי מהדין קרא באור יקר דרוש הספד ב', והנה הרבה טעמים בזה שאין הקב"ה משלם שכר בעוה"ז כדאמרינן במס' קידושין (דל"ט ע"ב) דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. טעם אחר כתבו הראשונים דשמא יהיה אח"כ חוטא, והן בקדושיו לא יאמין וכהאי דריש מסכת חגיגה ד"ה, והשל"ה האריך בזה דיש עבירה אחת דוחה מספר רב מזכיותיו של אדם לשכנו ידרשנו שמה, ונ"ל לתרץ בזה דברי הבעל הטורים בפ, ראה. ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללת אה הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום וכתבי בה"ט את הברכה אשר תשמעו ס"ת תורה, ויל"ד למה בשביל התורה יתן הברכות ולא בשביל המצות, ובגוף הקרא יל"ד מה שאמר בענין אשר תשמעו אל המצות, אטו אל המצוה מחוייב לשמוע אנחנו מחוייבים לשמוע בו ית' אשר צוה לעשות, אבל אין שייכות כלל לומד אשר תשמעו אל מצות, וגם באמת איך אומר היום הברכה הלא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. ותו במשנה בר"פ ובברייתא אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והק"ק וכו' סיים ות"ת כנגד כולם והיא גופא טעמא בעי, ואמרתי כך לפי טעם האמור דלבעבור זאת ש"מ בהאי עלמא ליכא פן יחטא אח"כ. והנה איתא במס' סוטה דכ"ד כי נר מצוה ותורה אור למה נמשלה תורה לאור ומצוה לנר דנר לפעמים כבה וכו' אור לעולם אינו כבה, עבירה מכבה את המצוה ואינה מכבה את התורה, ולפ"ז שורת הדין דלגבי שכר מצות מתפרש שפיר טעם זה שמא יחטא ויהיה אותה עבירה חמורה כ"כ שתהיה מכבה אלה המצות מש"ה א"א ליתן שכרן מיד משא"כ שכר לימוד התורה ראוי ליתן מיד דאף שיחטא אח"כ הלא אין עבירה מכבה תורה, ולבעבור זאת שכר מצוה בהאי עלמא ליכא אבל שכר תורה איכא מטעם האמור, וא"ש המשנה והברייתא האמורים דעל ת"ת שפיר אוכל הפירות בעוה"ז דליכא חששא דשמא יחטא, ובזה יובן דברי מדרש פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן בדין הוא שיטול את שכרו, וקשה למה הוא בדין, ולדברינו א"ש שהרי טעמא מאי שאין משלמין שכר בעוה"ז שמא יחטא אח"כ ואיתא במשנה י"ח פ"א דאבות כל המזכה את הרבים אין חטא בא ע"י, והנה פנחס זה עלה על ריחו הטהור לקדש שמו הגדול ב"ה ברבים, וקנא את קנאתו ואין לך מזכה את הרבים יותר מזה שבודאי הרבה מישראל למדו ממנו דרך החיים ושוב אין חטא בא ע"י בדין הוא שיטול את שכרו מיד דאין כאן חשש שמא יחטא דגמירי דאין חטא בא על ידו עוד. וכן הן דברי הבע"ה הנ"ל שאמר ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה. וקשה הא ש"מ בהאי עלמא ליכא לז"א את הברכה אשר תשמעו ס"ת תורה דבשביל לימוד התורה מגיע שכר טוב כאמור, וסיים אל המצות אשר אנכי מצוה אתכם אינו נותן שכר מיד שהם רק היום קיימים ופן למחר יחטאו ויקלקלו ע"י עבירות המכבים את המצות, משא"כ בתורה, וז"פ הפסוק אם בחקתי תלכו וכו' ונתתי גשמיכם בעתם ופרש"י אם בחקתי תלכו שתהיו עמלים בתורה והיינו דאמרינן דבשביל זה ראוי ליהן מיד שכר:
או יאמר לפמ"ש עוד טעמא דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא דקי"ל אין שכירות משתלמת אלא לבסוף וכל ימי חיי האדם הוא כפועל אצלו ית' ומש"ה לא ישולם שכר תוך ימי העבודה עד כי ימות ונעשה חפשי מן המצות אז שכרו הוא נוטל. וגם בזה יאמר לפי מה דאיתא במסכת ברכות בסוף ובסוף מסכת מועד קטן ת"ח אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר ילכו מחיל אל חיל וכו' ופי' רש"י מביהכ"נ לביהמ"ד יע"ש הרי דגם בעוה"ב שייך לימוד התורה ומש"ה דייק שכר מצוה בהאי עלמא ליכא כיון דש"מ שפיר אינו משתלם מיד דהוה תוך ימי פעולתו. משא"כ שכר לימוד התורה דאי לו הפסק ישולם גם בעולם הזה כמו בעולם הבא מאחר דאין סוף לפעולה הזו וזה שאמר ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה, ואי דש"מ בהאי עלמא ליכא את הברכה אשר תשמעו ס"ת תורה בשביל שכר לימוד התורה שפיר שייך לשלם בעולם הזה אחר שאין לה גמר וסוף ועל זה מסיים דבשביל המצות אינו נותן שכר מיד דאל המצות אשר אנכי מצוך הן המה רק היום ולא למחר לעשותם מש"ה אין שכירות משתלם אלא לבסוף משא"כ בתורה. (ואיתא דפנחס בקנאותו זכה להיות חי לעולם ופנחס זה אליהו. וז"ש בדין הוא שיטול שכרו דל"ש מיתה לגביה) וז"ש אס בחוקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה אז ונתתי גשמיכם בעתם. ובזה אמרתי בילדותי לתת המשך למשנה דכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא למסכת אבות אשר מתחיל משה קבל תורה מסיני משום דאיתא במדרש כל מה שישראל אוכלים בעולם הזה אינם אוכלים כי אם בשכר אמונה. ותי' מו"ח הגאון האמתי מו"ה העשיל ז"ל משום דהמפרשים מקשים למה לא משלם הקב"ה ש"מ בהאי עלמא הלא כתיב בתורה ביומו תתן שכרו גבי פועל ועובר משום לא תלין פעולת שכיר. ותירצו דקי"ל בשוכר את הפועל על ידי שליח אינו עובר משום לא תלין. והתורה נתנה על ידי שליח זה משה רבינו ע"ה מש"ה אינו עובר על לא תלין ואיתא במסכת מכות (דף כ"ג) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו וא"כ א"ש דכל מה שישראל אוכלים בעולם הזה הוא בשכר האמונה דלא ניתן על ידי שליח אלא על ידי הקב"ה בעצמו ומחויב ליתן שכרו מיד ביומו ע"כ ודפח"ח. וז"ש כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא אבל בעולם הזה ליכא שכר וקשה איך עובר על לא תלין פעולת שכיר לז"א משה קבל תורה מסיני ומסרה וכיון שנתנה תורה על ידי שליח אינו עובר על ל"ת כדאמרן. ובזה ניחא דברי הבע"ה שכתב בקרא ראה אנכי ראה עשרה הדברות שפותחים באנכי והוא תמוה. ולדברי הגאון האמור א"ש דכאן הוא אומר שנותן היום הברכה וק' הא ש"מ בהאי עלמא ליכא לזה אמר ראה אנכי בשביל מצוה זו האמורה העשרת הדברות הפותחות באנכי בשבילה אני נותן היום ברכה וקללה. וכן יש לפרש אם בחוקותי תלכו מה שאני בעצמי צויתי אתכם אז ונתתי גשמיכם בעתם בהאי עלמא. ודברי תורה מתפוצץ כסלע:
ועפ"י מה שכתבתי בזה דעל ידי התורה מגיע שכר בעולם הזה הואיל ואין לה הפסק יתבאר לשון רש"י מ"ש אם בחוקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה ואמאי לא פירש סתם שתהיו לומדים תורה. ויתבאר על פי הגמרא דנדרים (דף פ"א) דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שבא הקב"ה בעצמו ופי' על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם. אר"י א"ר שלא ברכו בתורה תחלה עי' שם. ונתב מ"ז הגאון בעל ת"ח לפרש דמש"ה החכמים והנביאים לא ידעו לפרש כ"א הקב"ה בעצמו אחר שבאמת היו לומדי תורה רק שלא לשמה היו לומדים. וזה תלוי במחשבת הלב שאין גלוי מצפוני ומחשבות האדם רק לו לבדו יתברך מש"ה הוא לבד פירש הדבר. וגם הגאון בע"א פי' כן והוסיף דמש"ה לא ברכו בתורה תחלה דאין מברכים אלא על דבר שנהנה כמאמרם אסור ליהנות בלא ברכה. והלומד לשמה הוא נהנה מגוף מעשה הלימוד משא"כ בשלא לשמה אינו נהנה מגוף הלימוד רק מן המקווה לכבוד או לשכר אשר הוא מייחל ומצפה דומה לקרדום ביד המבקע עצים תכלית הנאתו מדמי עצים אשר יבקע אבל הקרדום משליך לאחריו כן אם עושה התורה קרדום לאכול ממנו ודומה ממש לקרדום ועי' שם שהאריך בזה. ולדרכנו דרק על לימוד התורה ראוי לקבל שכר בעולם הזה ולא על קיום המצות. משום דלימוד התורה אין לה הפסק. אם כן י"ל דזהו בלומד לשמה אותו לימוד אין לו הפסק. משא"כ אם לומד תורה שלא לשמה יש לה סוף. שהרי בעה"ב ודאי שליכא לא לשמה שאין שם קנאה ושנאה. וז"ש על מה אבדה טוב הארץ וכי לא די חורבן בית המקדש ופי' הקב"ה דהרי עיקר שכר הארץ שהוא בעולם הזה אינו אלא בשביל תלמוד תורה שאין לה סוף והם לא למדו לשמה ועל זה חרבה הארץ וזה שדייק רש"י אם בחוקותי תלכו אם תהיו עמלים בתורה דזה שייך בלומד לשמה (משא"כ בשלא לשמה שלומד בלי יגיעה משפה ולחוץ) אז ונתתי גשמיכם בעתם בעולם הזה. וזה גם בכלל מאמרם רמ"א כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ומדקדקים הקדמונים מה דברים הרבה שהזכיר. ולדרכנו יאמר דבתורה לשמה זוכה לפירות בעולם הזה וקרן קיימת לעולם הבא:
ועוד אמרתי ליישב דברי הבע"ה הנ"ל ראה אנכי עשרת הדברות שפתחו באנכי ע"פ מ"ש במ"ר פסוק והגיד לבני ישראל אמור להם ראשי פרקים. והוא תמוה וראיתי על הספר משנת ר"א לפרש כך דהקשו המפרשים איך נעשו ישראל ערבים זה לזה בתרי"ג מצות הלא קי"ל דערב אינו משתעבד באמירה לבד זולת קנין. ותירצו דאמירה לצורך גבוה כמסירה להדיוט דמי ע"כ. ובמסכת שבת דפ"ז אנכי נוטריקון אמירה נעימה כתיבה יהיבה כלומר אמירה נעימה לגבוה ככתיבה יהיבה דמי. ואיתא במדרש כה תגיד לבני ישראל זה ערבות עי"ש. ויש לי ליתן תבלין לדרש זה על פי מה שכתב הרע"א על המדרש בשעה ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו התחיל משה לפייסן וא"ל אדרבה היסורין הללו מקיימין אתכם. ויל"ד חדא למה אמר מאה חסר שתים ותו יל"ד במה היה משה מפייסן בלשון אדרבה היסורין מקיימין אתכם איך ומה יש תועלת ביסורים. וי"ל דבאמת המספר צ"ח קללות במתן תורה. אשר הן מכוונים חסר שתים ממאה הטעם שאלה הקללות ה' כפל מאותן הקללות שבתורת כהנים שמספרן מ"ט. וב' פעמים מ"ט עולה צ"ח וכפל זה בא שאדם יראה לעצמו אם לא ישמור את התורה ועלו ובאו הקללות האלה מ"ט וכ"כ אתה רואה של אחרים מחויב להדר ולקשט את חבירו ולהוכיחו ואם לאו גם האלה של חבירך הם באחריותך. ומש"ה הוכפלו פ"א מ"ט עבור עצמו ופ"א עבור חבירו שלא הוכיחו. וז"א כיון ששמעו ישראל המספר מאה חסר שתים אמרו מסתמא במכוון גדול נעשה מספר זה שיוחסר ב' ממאה והיינו א' בשביל חבירו הוריקו את פניהם ואמרו הלא די לאינש להפקיע את עצמו ואחריות דאחרינא לא ניחא לאינש לקבולי על נפשיה ומשה מפייסן אדרבא בחוזק זה משפט ערבות החמור הזה היסורין מה שיהיה א' מייסר את חבירו כי ירא לנפשו מהקללות של חבירו גם כן יקיים אתכם שמתוך תוכחה ישובו מדרכם הרעה ולא סגי בלא"ה כי בעוה"ר אין אדם רואה חוב לעצמו וכ"א אומר בלבו כשר וטהור אני וכל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו. דאדם קרוב אצל עצמו. אבל על ידי המוסר שיעורר את חבירו יקיימו אתכם לעבוד את ה' שכם אחד ואם האחד יתעלם מעבודת הבורא יתברך השני יזכירהו ויאמצהו לטוב לו כל הימים עי"ש וש"י. ואיתא בגמרא שם ותגיד דברים הקשים כגידין. יקשה מה הן הדברים הקשים כגידים הלא אמרו כולם נעשה ונשמע מש"ה פי' הערבות. אלה הדברים ודאי היו קשים כגידים כי יכנס איש בערבות ובאחריות חבירו וז"ש המד' ותגיד לב"י זה הערבות וק' הא הערבות אינה משתעבד בדיבור וקבלה בעלמא לז"א אמור להם ראשי פרקים דהוא ר"ת של אנכי דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי וא"ש עכ"ד. ובכלי יקר פירש ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה פתח בלשון יחיד וסיים בלשון רבים לפניכם. אולם אמרינן במס' קידושין (דף לט) לעולם יראה את עצמו כאלו הוא וכל העולם כולו מחצה על מחצה זכה אשרי לו שהכריע את עצמו וכל העולם כולו לכף זכות לא זכה אוי לו שהכריע א"ע וכל העולם לכף חוב. וז"ש ראה אף שאתה יחיד אשר אני נותן לפניכם ברכה וקללה. ואתה במעשיך אף כי יחידי תכריע כל העולם בברכה וקללה לפי רוב מעשיך ע"ש והיינו מצד שנעשו ערבים זה לזה. וקשה הא אין ערב משתעבד זולת קנין מש"ה פי' הבע"ה ראה אנכי בעשרת הדברות ור"ת אנכי "אמירה" "נעימה" "כתיבה" "יהיבה" ואמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי ושפיר משתעבד. ומש"ה אמר לשון ראה ולא אמר לשון שמיעה דלשון ראיה מורה ג"כ לשון התבוננות וכפי' רש"י ריש פרשת וירא דומיא לשון הבנה הוא. וז"ש ראה התבונן אנכי ר"ת שלו מדלא אמר אני. ואולי זה בכלל מ"ש שלמה המלך ע"ה החכם עיניו בראשו בר"ת של אנכי ויראה כי הוא משתעבד בערבות עבור חבירו ומחוייב להורות דרך לזולתו ולעיין גם בכסיל אשר בחושך ילך: ודרך פשוט י"ל דקרא ה"ק ראה אתה היחיד מוטל עליך להיות רואה עבור כל ישראל אשר אנכי נותן לפניכם להוכיח אח חבירך והיינו אם אתה רואה אנכי נוטריקון כאמור וכל ישראל ערבים זה לזה מחוייב ועומד אתה לראות עבור כולכם. ומש"ה הוא אומר את הברכה אשר תשמעו והקללה אם לא תשמעו וכמאמרם מסכת תמיד כל זמן שתוכחה באה לעולם וגזירות רעות מסתלקות ומבואר לעיל בדרוש אור החיים מזה:
או יאמר לבאר דברי הבעל הטורים הנ"ל על פי מה שכתבתי לבאר קושית הזוהר אמאי אמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא קאמר אשר בראתיך. ואבאר מקודם מה שראיתי להרב מוהר"א אשכנזי בספרו מעשי ה' מיישב קושית מפרשים הראשונים בהכבד ה' לבב פרעה ועבדיו והוציאם ביד חזקה כ"כ למה. הלא לב מלכים ושרים ביד ה' כי יהיב בדעתו למיהדר ולהוציאם ממצרים גם כן היה ברצונו יתברך. ותירץ הוא דיותר טוב לעבד היוצא לחירות ביד חזקה מרשות רבו מאשר מרצון טוב של האדון יוצא לחירות. והוא בשני דברים. הא' היוצא שלא בטובתו של רבו לחירות אינו נכנע בשום אופן לרבו מאחר שהראה לו שבדין אינו עבדו ומוכרח היה להוציאו חפשי. משא"כ באם עומד ומצפה על הרצון טוב של רבו להוציאו. עכ"פ הוא בוש ונכנע לפניו להיותו ראוי עוד להיות עבדו רק מרצונו הוציאו לחירות ועדיין תורת הכנעות עליו. והב' העבד שיוצא מרבו לחירות דרך רצון טוב של רבו אח"כ אם העבד הזה מגיע למעלות והתרוממות הוא בוש מלהזכיר מה שהיה מלפנים שהיה עבד. משא"כ אם בע"כ של רבו הולך הוא מאתו אינו בוש מלהזכיר אדרבה בו מתפאר שהיה מוכנע בעבדות תחת רבו ובאותות ובמופתים וביד חזקה אשר הראה לו שמשתעבד בו שלא כדין יצא ממנו והן הן דברי ההגדה ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה וכו' וכ"ת כ"כ למה ואמאי לא נתן הקב"ה בלב פרעה לשלח את ישראל מיד. לז"א ואילו לא הוציא אותנו הקב"ה בידו הגדולה ממצרים אלא מרצונו הטוב של פרעה היינו עכ"פ אנחנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו במקצת הכנעה לפרעה על החסד שעשה עמנו והוציאנו לחירות. משא"כ עתה אין עלינו שום השתעבדות ועוד שעכשיו כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. משא"כ אלו היה ברצון פרעה לא היה הסיפור לשבח אלא לגנאי מש"ה הוציאנו ה' בידו הגדולה למען לא יהיה עלינו שום צד שעבוד. וגם שנוכל להתפאר ולספר ביציאת מצרים עי' שם ודפח"ח וש"י. ועוד ראיתי מפרשים הראשונים הנה נתנו טעם על הכבדת לב פרעה כי פרעה היה כופר באחדות הבורא הוא אמר כדרך המתפלספים זרים האומרים א"א בנושא אחד שני הפכים הטוב והרע ומי שפועל טוב אינו פועל רע ומי שפועל רע אינו פועל טוב. וז"ש מי ה' שם הוי"ה ברוך הוא רחמים אשר אשמע בקולו שסבר שכל המכות באו מפועל רע מש"ה הראה לו הקב"ה בדבר אחד טובה לישראל ורעה לו ולעמו בהמכות אשר שלטו בו ולא בישראל ופשיטא על הים הללו הלכו והללו הוטבעו עי"ש ופירשתי בזה היטב בפרשת בא. בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר באזני בנך וגו' וידעת כי אני ה'. שהתחיל כי אני הכבדתי את לבו למען שתי אותותי אלה בקרבו. וקשה תרתי למה לי לא ה"ל להכבד את לבו ולעשות בו אותות האלה. ומתרץ ולמען תספר באזני בנך ואלו הוצאתך מרצון טוב של פרעה היית בוש מלספר הדברים משא"כ עכשיו שפיר יספר לשבח באזני בנך ובן בנך. ועוד טעם שני וידעת כי אני ה' מדת הרחמים ונאמן הוא לפרע. וז"ש במעמד סיני בראש הדברות אנכי ה' מדת הרחמים אלהיך זו מדת הדין אני אני הוא ולא אחר. וכי תבוא לומר איך אפשר שני הפכים בנושא אחד לז"א אשר הוצאתיך מארץ מצרים שם הראיתיך לדעת שהטוב והרע צדקו שניהם יחדו ממנו. וז"ש ראה אנכי בעשרת הדברות המתחיל באנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים להורות ע"ז שהכל מאתו יתברך הטוב והרע רק כי חפץ חסד הוא והרע בא מצד המקבל. וכאשר הביאו ראיה מן השמש יצא על הארץ מייבש את הגבינה ומתקנו וממחה את החמאה כי נימוחה ותאבד הרי טוב לזה ורע לזה ושניהם מכח שמש אחד הם באים רק השינוי בא מצד המקבלים ככה יקרה לאדם כפי הכנתו מקבל או שכרו או עונשו כדכתיב בישעיה תיסרך רעתך ובעונותינו נתמוגג. ובזה אמרתי ליישב המשנה סוף סנהדרין כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. על פי מה דאיתא בע"ג (דף נ' ע"ב) אין גיהנם לעולם הבא רק הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתעדנים בה רשעים נדונים בה ע"ש. וזה משל לשנים רואים את הנר מי שיש לו ראיה טובה רואה תוך הנר ומי שעיניו רעות אינו יכול להביט כלל בנר ובראותו אותו הוא מכאיבו הרי טוב לזה ורע לזה וכל זה לא מצד השמש או הנר בא אלא מצד המקבל זה עינו רעה וזה עינו יפה כן יהיה בעולם הבא הקב"ה מוציא אור הגנוז לצדיקים. צדיקים שעיניהם יפות מתעדנים בה. אבל רשעים שעיניהם רעות מכאיבות להם. וז"ש כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שהרי באמת אותו עולם הבא שנותן לצדיקים היא הנתנת לרשעים גם כן והוא אור עליון הצפון רק הצדיקים אשר להם עינים לראות מלאה צדק ויושר ומצות תורה ומעשים טובים כלה שעיניה יפות אין צריך בדיקה יושבת ונהנית מזיו השכינה לא כן הרשעים נדונים בה בעצמה לקושי רוע עיניהם כי טחות הן כאמור הרי לכל ישראל חלק לעולם הבא הללו מתעדנין והללו נדונים בדבר אחד ממש הטוב לזה רע לזה:
אלה הדברים. יש לכוון בדברי הנביא (ישעיה ה) הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע שמים אור לחושך וחושך לאור הרשעים האומרים על טוב מעשה הצדיקים רע ועל רע מעשה הרשעים טוב עבור זה שמים להם ליום הדין אור הטוב לחושך כי וחשכו עיניהם מראות. וכ"ת הרי לא מצד פעולתם המה כי אם מצד עצמו מחשיך עינים זה אינו שהרי אותו חושך עצמו לאור הוא אצל הצדיקים. ובזה מתורץ הא דאמרו ביומא (דף כג) ת"ר הנעלבים ואינם עולבים שמחים ביסורים עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמם בגבורתו. הרצון השמחים ביסורים ומאמינים בה' כי מה שהוא רעה מהפך אותו עצמו ממש לטובה ואת אשר יאהב ה' יוכיח או שיהיה מכופר בזה עונו או שירבה שכרו לעולם הבא כיסורים של אהבה הרי הוא דומה ממש לשמש המורה ששני הפכים בנושא אחד שהשינוי מצד המקבלים ומורה על גדולתו של הקב"ה כי כל הפעולות ממנו יבואו כמאמרינו. וזה ואוהביו הללו דומים כצאת השמש ומורה בגבורתו של הקב"ה אף הוא מרוה ויורה ע"ז. וז"ש הכתוב פרשת ואתחנן וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים כאשר תדע כח היום הזה משמש המאיר ביום תדע כי ישנם בנושא אחד שני הפכים לפי המקבלים. ובזה תדעו כי ה' מדת הרחמים הוא בעצמו אלהים מדת הדין אף שמפי עליון לא תצא הרעה מ"מ משתנה לפי הכנת המקבלים. וז"ש ואתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית כולו טוב וההיפוך הוא מצדנו כי אנחנו הרשענו וכן הכתוב אומר לך ה' הצדקה כולה צדקה ולנו בושת הפנים כי נתהפך לנו על פי מדותינו:
או יאמר ליישב דברי הבע"ה הנ"ל על פי מה שראיתי ליישב קושית הזוהר הנ"ל דאמאי לא אמר אשר בראתיך משום דאמרינן במסכת עירובין (דף יג ע"ב) נמנו ורבו נוח לאדם שלא נברא עי"ש. ע"כ הבריאה רעה היא אצל האדם. וכתב המהרש"א בחד"א במסכת מכות על הלשון נמנו ורבו אחר שמנו המצות ויתירים הלאוין שהוא שס"ה על העשיות שהם רח"א. והשכר מגיע עבור העשין. והעונש עבור הלאוין והוי קרוב להפסד יותר משכר יע"ש. וז"ש ראה אנכי עשרת הדברות המתחיל באנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכי תקשה לך הוצ"ל אשר בראתיך לזה אמר אשר נותן לפניכם ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעו וגו' והקללה אם לא תשמעו וסרתם. אם כן הוה השכר מועט מן העונש והוא רחוק משכר וקרוב לעונש. וראיתי בס' נחלת בנימין שכ' בהא דנמנו ורבו נוח שלא נברא היא גופא קשיא איך ברא הקב"ה האדם לרעתו. ומתרץ דע"י התורה דגדולה מן המעשה שוב מכריע השכר את העונש ע"ש. ובזה אמרתי לפרש דברי המשנה דאבות פ"ב מ"ח אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת. דבמס' קידושין ד"מ ע"ב מסיק בהא דאמרינן דהלימוד גדול שמביא לידי מעשה בת"ת דרבים לאחרים הוא דלימוד עדיף ממעשה אבל לגמור לעצמו עדיף מעשה ע"ש וז"ש אם למדת תורה אל תחזיק לעצמך שהיא הטובה כמאמרם שם אין טוב אלא תורה לא טוב לא תחזיק רק לעצמך כ"א תלמד גם לאחרים כי לכך נוצרת דזולת שכר הלימוד לאחרים דעדיף ממעשה היה לך נוח שלא נוצרת דקרוב להפסד יותר משכר כאמור. ובזה ביארתי המדרש פ' בחוקותי חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך אמר דוד חשבתי מתן שכרן של מצות ועונשים של עבירות ואשיבה רגלי אל בתי מדרשות ע"ש והוא תמוה וכי ע"מ לקבל הפרס היה עושה דהמע"ה איש חסיד. ולדברינו יומתק מאוד דה"ק אני חשבתי בחשבון שכר של מצות ועונש של עבירות. ומצאתי זו ראיתי שהעונשים מרובים על השכר והיה נוח שלא נברא ואשיבה לי רגלי אל עדותיך ללמוד תורה למיגמר בבה"מ וזה מכריע שנוח לאדם שנברא אם הולך לבהמ"ד ללמד תורה לרבים כאמור:
ואגב דאיירינן בזה ראוי לכתוב מה שאמרתי בזה לפרש פסוק בזכריה ב' ויהושע היה לבוש בגדים צואים ועומד לפני המלאך ויען ויאמר אל העומדים לפניו לאמר הסירו הבגדים הצואים מעליו וגו' למה ברישיה אמר שעמד לפני המלאך ואח"כ אמר אל העומדים לפניו משמע שעמד יהושע אחורי המלאכים. ונראה דאיתא במס' ע"ג ד"ג כל העושה מצוה אחת מקדמת והולכת לפניו וכל העושה עבירה אחת מלפפת והולכת עמו עד לגיהנם. ופי' מהרש"א בחד"א משום דדרך ההולך אחר חבירו להוליכו לבית המשתה מקדים והולך השמש ובלילה הולך מקודם עם נר להאיר לו הדרך לא כן אם יבוא השוטר להוליכו לבית האסורים ודאי שהולך אחריו לא זזה ידו מתוך ידו וטעמא דמילתא מאליו יקרא שההולך לבקשו לדבר שמחה בטוח הוא בו כי לא ישמט ממנו ובודאי ילך אחריו משא"כ אם מוליכו לתפיסה מתירא השוטר שלא ישמט ממנו מש"ה ישים עינו עליו. כי מלאך טוב הנברא ממעשים טובים שיעשה האדם צדק לפניו יהלך ומוליכו לג"ע ובטוח הוא שילך אחריו. משא"כ מלאך רע שנברא מדויל ידיה משתלם מגופו של אדם הוא המביא והמוליך אותו לגיהנם ודאי שמלפפו וקשור עמו למען יהיה מוכרח ללכת אחריו אל המקום אשר אין לו חפץ בו. ואיתא דיהושע חטא מה שלא מיחה לבניו שנשאו נשים נכריות ובעבירה זו נעשה משחית לחבל. וז"ש ויהושע כי היה לבוש בגדים צואים המלוכלכים עמד לפני המלאך הרע שהוא הולך אחריו. ויען ויאמר לזכיות שלו והן הן מלאכים טובים והן הן שעומדים לפניו כדת מלאך טוב שמקדים והולך הסירו הבגדים הצואים. ואח"כ מצאתי זה בספר צמח מנחם:
ועוד אמרתי עפ"י מה שראיתי בס' עוללות אפרים סי' קי"ח מפרש הפסוק פ' בשלח ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם. דהנה מצינו בהליכת השלמים את ה' שלשה לשונות בתורה לפעמים יאמר לפני ה' כמ"ש באברהם והתהלך לפני אלהים אשר התהלכו אבותי לפניו ולפעמים אחרי ה' תלכון ולפעמים יאמר את האלהים התהלך נח ויתהלך חנוך את האלהים. ונ"ל ליישב דרך משל למלך שהיו לו שלשה עבדים הראשון נאמן בבריתו וקים במאמרו והאדון היה בוטח בו כי לא יברח ממנו לפי שכבר נתן לו מחיר כספו וכתב שטר מכירה ונשבע לו על אמונתו. השני נאמן גם הוא רק מחוסר כתיבת השטר מכירה ושבועה רק נסהו האדון כמה פעמים ומצא לבבו נאמן. השלישי אשר עדיין לא נסהו ולא כתב שטר מכירה ולא נשבע לו. הנה המלך הזה ההולך עם השלשה המשרתים הללו מסדר סדר הלוכם בדרך הזה. הראשון שכבר נכתב שטרו ונשבע לו הולך אף לאחריו ובטוח האדון בו כי לא יברח. והשני מאחר שבטוח בו מחמת נסיון מניחו לילך לפניו ולפעמים שם עינו עליו. אבל השלישי הולך עמו ממש. והנמשל ישראל אחר מתן תורה שכבר נכתב השטר מכירה זו התורה הקדושה ונכנסו באלה ובשבועה אמור אחרי ה' תלכון. אמנם עבד השני אברהם אבינו שעדיין לא נכתב השטר כ"א נסהו בעשר נסיונות א"ל התהלך לפני. אבל נח שלא נסהו וגם לא היה לו שטר אמר את האלהים התהלך. ומש"ה כשעשו ישראל את העגל וחטאו נאמר ילך ה' בקרבנו ממש כדין עבד השלישי. וכשרדפו המצרים אמרו במד' ד' כתות היו מהם אמרו נחזור וכו' מש"ה נאמר ויסע מלאך האלהים ההולך מקודם לפניהם וילך מסיבת החטא לאחריהם. ולעתיד לימות המשיח כי יסור לב האבן מקרבנו נאמר כי הולך לפניכם ה' יע"ש שהאריך בנ"ט לשבח. וש"י. ולפ"ז יש לומר דכולו מורי ממלאך טוב. רק בעת שלא הוטהר ושב מחטאתו נאמר ויהושע היה לבוש בגדים צואים וגבר החטא שעמד לפני המלאך והמלאך אחריו כעבד השלישי ואח"כ כשחזר בתשובה ממר הסירו הבגדים הצואים מעליו והלבישוהו מחלצות אז נאמר אל העומדים לפניו נתהפך לאופן הראשון שעמדו המלאכים לפניו והוא אחריהם.וגם זה פירוש נכון:
ועוד אמרתי בזה שראיתי שם מביא המד' כתיב חונה מלאך ה' סביב ליראיו וכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך יע"ש. ויאמר כי מלאך ה' הוא רק מלאך אחד עושה שליחות הרבה וחונה סביב ליראיו משא"כ במעשה ידיו של הצדיק בכל מצוה הוא בורא מלאך אחד ויש לו מלאכים רבים ומש"ה כתיב כי מלאכיו אשר האדם עושה אותם יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. ומסתמא יותר מתפעל הטוב ע"י המלאך הנברא בידי אדם עצמו. ואולי ע"י זה דייק כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך אפילו בשעה שאתה נוטה מן דרך טוב לדרך רע המה ישיבו אותך לדרך טוב משא"כ מלאך ה' חונה מונח נייח והוא רק משמר שלא יבואו עליו פגעים. וז"ש ויהושע היה לבוש בגדים שהי' עליו החטא שלא מיחה בבניו ועומד לפני המלאך ולא היה סיפק בידו להושיעו. ויען ויאמר אל העומדים לפניו הן הן אותם המלאכים שעשה הוא עצמו במעשיו הטובים הסירו הבגדים הצואים מעליו כי תועלתם היה רב יותר אחר שהן מעשי ידי אדם בעצמו. וזה שסיים ומלאך ה' עומד כלומר אותו מלאך הקדום שעמד יהושע לפניו הוא היה מלאך ה' שבראהו ה' מש"ה עמד במקומו ולא נגש להושיעו עד כי באו מלאכים שלו מעשה ידיו ממש, ויסירו ממנו בגדים צואים וילבישוהו מחלצות. הרי גם מזה יש ללמוד מוסר במניעות התוכחה בפרט אם האב מונע להוכיח את בנו הרי אפילו ליהושע כהן גדול את פניו לא נשא עבור חטא זה וכבר דברנו בדרוש אור החיים שממש עיקר תועלת וחיוב תוכחה מוטל על האבות להדריך את הבנים ויאתה להם לקבל דבריהם כמאמר החכם הנזכר על החכמה שמע בני מוסר אביך. ולדבר כל הצורך בזה תכלה היריעה. והוא ברחמיו יתברך ישיב לב בנים על אבותם להכנעה. ומלאה הארץ דעה: