אור ברסלב

ארץ חמדה· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

בשלח

בא

חלק א

(שמות יג יט)
ויקח משה את עצמות יוסף עמו. בתוספתא דסוטה ויקח משה וגו'. להודיע חכמתו וחסידותו של משה שכל ישראל היו עוסקים בבזה והוא עסק בעצמות יוסף. והוא תמוה דאם חסידות יש כאן מה החכמה הנראה בזה. ועוד איך תליא זה בזה דמשמע שע"י שישראל היו עוסקין בבזה עסק הוא בעצמות יוסף. ונבאר דאיתא במדרש שה"ש חזית איש מהיר במלאכתו זה יוסף שהיה מהיר במלאכת אדוניו וכמ"ד לעשות מלאכתו נכנס כו'. ד"א זה משה שהיה מהיר במלאכת המשכן והמדרש מחוסר הבנה. ויבואר ע"פ מ"ש במסכת שבת (דף מ) אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד כל מלאכה ומלאכתו שבתורה. איבעיא להו ויבא הביתה לעשות מלאכתו ממנינא הוא או לא. ר"ל אם כמ"ד לעשות מלאכתו נכנס או לעשות צרכיו נכנס ואומר ניתי ספר ונחזי כו'. אלא עוד מסתפק אם והמלאכה היתה דים ממנינא או לא אם הפ' שהיה זהיר במלאכה או דשלימו עבידתא. וממילא אם ויבא הביתה לעשות מלאכתו ממנינא שלעשות מלאכתו נכנס א"כ והמלאכה היתה דים לאו ממנינא ולא מוכח שהיה משה זהיר במלאכת המשכן וכן להיפך. ועל זה אומר במדרש ד"א כי זה תליא במנין אבות מלאכות הנלמדים ממלאכה ומלאכתו הכתובים בתורה:

והנה בענין קדושי ישראל כמו שתקנו בברכת אירוסין מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין יש דעות בין הקדמונים. י"א שהיה קידושי כסף על ידי ביזת הים וחופה היתה במעמד הר סיני שכפה עליהם ההר כגיגית וי"א שהיה קידושי שטר על ידי הלוחות והחופה היה במשכן. ולפענ"ד שניהם אמת כי מתחלה היו הקידושין על ידי בזת הים ואחר שעשו העגל ורצה לדונם כפנויה בטל הקידושין הראשונים וקידושין השנים היו קידושי שטר ועל זה בא המשכן לכפר עון העגל ולבטל הקידושין וע"ז היה משה זהיר מאד במלאכת המשכן. ובזה מיושב מ"ש בכתובות מעיקרא כתיב תביאמו ותטעמו ואחר כך מקדש ה' כוננו ידיך ואחר כך נתהפך הסדר ועשה משכן תחלה כי חטא העגל גרם לזה. והנה כתיב הים ראה וינוס ארונו של יוסף ראה. והענין כי כל הניצול מן העבירה עושין לו נסים ולזה הים ראה וינוס וזה דוקא אם לעשות מלאכתו נכנס. אבל אם לעשות צרכיו נכנס רק דיוקנו של אביו נזדמנה לו אין בזה כח לברח הים בשבילו ולא היה משה טרח כל כך בעצמות יוסף. וזה שאמר שעל ידי שראה שכל ישראל היו עוסקין בבזה שזה היה לקידושין וסבר שיהיה הקידושין קידושי כסף והחופה ההיה במעמד הר סיני וממילא אין צריך לבנות משכן במדבר וא"כ והמלאכה היתה דים לאו ממנינא וע"כ ויבא הביתה לעשות מלאכתו ממנינא דלעשות מלאכתו נכנס ולא חטא אפילו במחשבה ויבקע הים בשבילו לזה עסק בעצמות יוסף:

בדרך אחר יל"פ. הנה ברש"י פירש כי השבע השביע השביעם שישביעו לבניהם ולמה לא השביע את בניו כו'. ויל"ד מדוע לא הק' בל"ז אך דהיה מקום לומר פן יתירו בניו שבועתם. אבל שבועת השבטים שבזה מחל להם את אשר מכרוהו כמש"פ באה"ח עמ"ש מזה אתכם עי"ש הוה נשבע בשביל טובה. אך בזו"ח כתב דקושי השעבוד היה בשביל מכירת יוסף. ובאמת דעת רבים אומרים דקושי השעבוד השלים מנין הארבע מאות שנה. וי"ל דע"י שקיימו שבועתם מחל להם על מכירתו. ושוב קושי השעבוד השלים המנין. ובזה ניחא דבמדרש אומר מדלג על ההרים שהקב"ה דלג על הקץ ויצאו קודם הזמן וזה היה בשעת הגאולה. אבל אחר כך שקיימו ולקחו עמם עצמות יוסף והיה קושי השעבוד שלמפרע להשלים המנין. ונ"מ דאם היו יוצאים קודם הזמן על ידי דילוג אין מגיע להם ביזת הים שהוא הרכוש גדול. אבל על ידי שקושי השעבוד השלים המנין. ממילא יצאו בזמנם והגיע להם רכוש גדול ועל זה אחר שאומר השביעם שישביעו לבניהם וק' הא בניהם לא מכרוהו ולא הי' שבועה שבשביל טובה. ופן יתירו שבועתם וצ"ל דגם להם היה טובה שעי"כ לקחו ביזת הים וא"כ מדוע לא השביע את בניו שגם בניו היה להם טובה זאת. ושפיר אמר על ידי שראה שכל ישראל היו עסוקים בבזה עסק בעצמות יוסף שעי"כ הגיע להם לשלול שלל ולבוז בז:

דרך ג' יבואר במה שאמר בירושלמי דכלאים בהני ארוני דאתי מבבל לארץ ישראל אמר בר קוריא ע"ש אני קורא ותבאו ותטמאו את ארצי במתיכם. ומשמע שיש בזה קצת איסור ולמה הכניס משה אה עצמות יוסף. אך פי' אם נאמר דארץ ישראל היה אז של ישראל והיתה בקדושה. אבל למ"ד דעדיין לא היתה של ישראל עד אחר כיבוש אין מקום לזה. וידוע דאם ארץ ישראל היתה של ישראל מימות האבות לא התחיל הגרות עד שבאו למצרים. אבל אם לא היתה עדיין של ישראל התחיל מלדת יצחק כיון שהיה ארץ לא להם ונשלם הזמן. ועל ידי זה על ידי שראו שעסקו בבזה מוכח שנשלם הזמן וארץ ישראל אינה עדיין של ישראל לזה עסק בעצמות יוסף: בסוטה (דף נג) כל אותן ארבעים שנה היו ב' ארונות הללו מהלכין זה עם זה והיו עוברים ושבים מה טיבו של מת אצל חי. אמרו קיים זה מה שכתוב בזה ואי לא עסק ביה משה ישראל לא היו מעסקי ביה והא כתיב ועצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים. אמר הניחו בגדולים יותר מבקטנים. עכ"ל. וקשה להבין מה שייכות יש למימרא זו דלעיל. ויל"פ דאיתא בכתובות פרק ג' מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת. בד"א שאין עמו כל צרכו וכמה כל צרכו ר"י אמר נטילתה כנתינתה מה נתינתה בס' רבוא אף נטילתה בס' רבוא. ויל"ד לפ"ז למה נתעסק משה לבדו הלא צריך ס' רבוא. וצ"ל שהיה באמת שקול כס' רבוא. אבל עדיין יש לדקדק הגמ' מסיק הנ"מ למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לאחרים לית ליה שעורא. ויוסף היה מתני לאחרים בודאי. וי"ל דאי' בב"ק וכבוד עשו לו במותו שהניחו ס"ת על מטתו של חזקיה ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה. אמר רבה בב"ח הנה אזלינא בהדי דר"י ואמר אפי' קיים אמרינן למד לא אמרינן. ופי, רש"י ולחזקיה אמר למד שהוא גדול מאד וזה הכבוד לא עשו לאחרים שלא אמרו רק קיים. ואם כן מדאמרי ליוסף קיים. ש"מ שלא החזיקוהו רק לקרי ותני ולא למתני ודי ס' רבוא לזה נתעסק משה לבדו ואמרו ישראל הניחו יותר בגדולים מבקטנים דדי במשה לבד ששקול כס' רבוא:

חלק ב

(שמות יד כז)
וישב הים לפנות בקר לאיתנו. פי' רש"י לתנאו הראשון יל"ד אמאי לא נזכר התנאי תחלה במ"ש שיקרע לפני ישראל. וי"ל דשם אין צריך לתנאי דהיה לו לעשות כמ"ש ר, פנחס בן יאיר גינאי נהרא פלוג מימך ואם לאו גוזרני שלא יעברו בן מים לעולם אך מפני דכאן היה צריך שיחזרו המים על המצרים ואם היה גוזר שלא יהיה בו מים לא היה יכול לעשות כן ולזה הוצרך התנאי ועל זה לא נזכר התנאי עד כאן:

חלק ג

(שמות יד לא)
במדרש ויאמינו בה' ובמשה עבדו*. אם במשה האמינו בה' לא כל שכן ומה תלמוד לומר ובמשה. ללמדך שכל המאמין ברועה ישראל כאלו מאמין בהקב"ה. והתמיה מבואר דה"ל לומר ומה ת"ל בה'. ונראה על פי מ"ש הרמב"ן והר"ן בדרשותיו והרמב"ם בהקדמתו לפי' המשניות דהנביא המתנבא לטוב אף על גב שאחר כך ירעו העם מעשיהם מוכרח הטובה לבוא. אבל מה שהקב"ה מבטיח לטוב העמים. החטא גורם שאין ההבטחה מתקיימת. וכתבו הטעם שהוא מוכרח שנבואת נביא תתקיים כדי שיהיה ענין יבחן בו הנביא. והנה לשון האמנה יש בו ב' ענינים אמונת הכח והיכולת. ובזה הענין אם במשה האמינו בה' לא כל שכן. והב' אמונת ההבטחה. ובזה אדרבה יותר יצויר שהאמינו במשה שהיה נביא והבטחתו מוכרח בכל אופן שתבא. משא"כ הבטחת ה' פעמים החטא גורם שאין ההבטחה מתקיימת ועל זה אם פי' אמונת היכולת בה' לא כל שכן ואם פי' אמונת ההבטחה מה תלמוד לומר ובמשה:

שם דף ל ע"ב דרש רבי יוסי הגלילי בשעה שעלו מן הים נתנו עיניהם לומר שירה. עולל מוטל על ברכיו ותינוק שומט דד מפיו ואמרו זה אלי ואנוהו. ר"מ אומר מנין שאפילו עוברין שבמעי אמן אמרו שירה שנאמר במקהלות וכו' ממקור ישראל. ופי' התוס' דר"מ ור"י הגלילי לא פליגי אהדדי רק שמקרא יונקים משמע גם כן ששמט דד מפיו. דאם תאמר דר"י הגלילי פליג עם ר"מ אם כן מאי מקשה גמרא בפרק ג' שאכלו לר"י הגלילי ואידך. ומשני ממקור נפקא. ממילא ש"מ דגם ר"י סבר כר"מ. ובתוספתא מסיים ואותן מלאכים שאמרו מה אנוש כי תזכרנו א"ל הקב"ה בואו וראו השירה. פתחו אף הם ואמרו שירה ה' אדונינו מה אדיר שמך וגו'. ונל"ב דגם יל"ד בגמרא דקאמר וכיצד אמרו שירה לאיזה ענין מביא זה. וצ"ל דיש ב' דעות א' דאמרו שירה בתוך הים דכ' ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים ומשמע שאמרו שירה בתוך הים. וגם משום דאין השכינה שורה בחוץ לארץ רק בתוך הים כדכתיב על נהר כבר. אמנם רבי יוסי הגלילי מביא ראיה לדבריו שאמרו שירה כשעלו מן הים. דאי' במד' כשראשון של ישראל יצא מהים אזי ראשון של מצרים בא לתוך הים וכשאחרון של ישראל יצא מן הים אזי אחרון של מצרים בא לתוך הים. ואיתא ברש"י ויהי באשמורת הבוקר שהלילה נחלק לג' משמרות ומשמר הג' קרוי משמר הבוקר ובו המם מחנה מצרים ואז כבר היו ישראל ביבשה אבל במשמר ב' היו ישראל בים. ואיתא בריש ברכות משמר ג' תינוק יונק שדי אמו ושפיר אמר בזה שיצאו מן הים דהיה במשמר ג' שאז תינוק יונק שדי אמו. אבל קשה לפ"ז ל"ל לתוס' להביא דר"י סבר כר"מ מכתובות הא גם מכאן מוכח דאי לא ס"ל כר"מ לא מוכח מקרא כלל תינוק יונק משדי אמו. ואם כן לא מוכח שהיו בשעה שיצאו ישראל מן הים. ובתוספתא שאמר אותן מלאכי השרת אף הם אמרו שירם מוכח זה בלא"ה דהיה בשעה שיצאו מן הים. דיל"ד מה זה דקאמר פתחו ואמרו, ויל"פ ע"פ מ"ש בחולין חביבין ישראל שאומרים ה' אחר שני תיבות ממלאכי השרת שאומרים ה' אחר ג' תיבות קדוש וכו'. ומקשי והא איכא ברוך ומשני כיון דאתיהיב רשותא אתיהיב ופי' רש"י דמש"א אחר ג' תיבות קדוש קדוש קדוש. ולפי המפרשים שכת אחת מזמרים קדוש, וכ"ב ג"כ קדוש, וכ"ג קדוש ה' צבאות. אם כן הכא דפתחו ה' אדונינו קשה איך פתחו בשם. וצ"ל שהיה במשמר ג'. דכבר אתיהיב רשותא. ממילא מוכח דישראל אמרו שירה בשעה שיצאו מן הים. דאז היה במשמר ג'. וכן היה הכרח לר"י הגלילי ואפשר דלא סבר כר"מ לכך הביא תוס' ראי' מכתובות:

חלק ד

(שמות טז ד)
הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. במדרש בזכות חקים ומשפטים שקבלו במרה ניתן להם המן. ולמה לא אמרו שירה על המן כדרך שאמרו על הבאר וכו'. ונ"ל דיש פלוגתא והובא ברא"ם שהיה לישראל ס"א משירי חררה שהוציאו ממצרים וח"א מחררה עצמה היה ס"א סעודות. וכשתעיין תראה שהפלוגתא תלוי בזה אם היה להם לערב ט"ז אייר שיצאו ממצרים לחם או לא. דאי אמרינן מחררה גופא היה להם ס"א סעודות בודאי לא נשתייר להם סעודה לערב ט"ז משום שיצאו ממצרים בט"ו ועד ט"ז באייר הרי ל' יום וצריך ס' סעודות ממילא א"ת משירי חררה היה ס"א סעודות שפיר נשאר סעודה לערב ט"ז כמבואר בכ"מ. ואיתא בסוף סוטה ובמכילתא תניא ר' אלעזר אומר מי שיש לו לאכול היום ואומר מה נאכל למחר הרי זה מקטני אמנה. ואיתא במדרש לא כל הרוצה לומר שירה וכו' אלא בזכות אמנה שהיתה שרתה שכינה עליהם ואמרו שירה. דכתיב ויאמינו אז ישיר ממילא כיון שהיה להם מה לאכול והלינו על משה היו מקטני אמנה ולא שרתה שכינה עליהם ולזה לא אמרו שירה. אבל הא תינח א"ת שהיה להם סעודה ואף על פי כן הלינו ולא יכלו לומר שירה. אבל אם לא היה להם סעודה לא היו קטנה אמנה ומדוע לא אמרו שירה . אך לכאורה יש ראיה שהיה להם סעודה. דאם לא כן קשה לפי' רש"י לחם שתלו כהוגן והם שאלו ביום ט"ו מדוע לא נתנו תיכף בשלמא בערב א"א כדפי' רש"י שאין זמן לטרוח. אבל עז"ק מדוע לא נתנו ביום ט"ו ויש שעות וש"מ דהוה לחם לערב אם כן שפיר לא אמרו שירה. אך יש לומר להיפוך דלא ירד בט"ו משום דהיה. בשבת ואסור לאפות ואין דרך לטרוח אבל הא תינח אם ניתן שבת במרה וכו'. ועתה מבואר שאמר בזכות שבת ניתן להם המן מוכח דכבר ניתן להם שבת. אם כן שפיר מקשין מדוע לא אמרו שירה, ונכון:

חלק ה

(שמות טז יד)
במדרש ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחספס. דק מלמד שהיו יורדים מרקיע דכתיב הנוטה כדוק שמים. ולפי שהיה מן הרקיע יכול היה יורד צונן תלמוד לומר חס. ותימה דהא בקרא מפורש יותר לחם מן השמים ולמה צריך דק. ועוד דמה"ת דמן הרקיע יהיה צונן. ויל"פ דאי' בגמ' דמן היה גבוה ס' אמה דכתיב דלתות ובמבול ארובות ומבול גבוה ט"ו אמה ב' ארובות אם כן ח' ארובות ס' אמה משום דמדה טובה מרובה. ועיין בפ' מ"ח. ואיתא בילקוט תהלים זבדי בן לוי אמר מן היה יורד לישראל כשיעור אלפים שנה ומביא חשבון גמ' דידן דכ' ארובות ומשפט דור המבול י"ב הדש ומדה טובה מרובה ת"ק ממילא ל"ח ארובות כ' אלפים שנה אבל לסברת גמ' דידן שלא היה ת"ק פעמים רק שוה משמע שהיה יורד ד' שנה בכל יום ויקשה קושית הילקוט ולמה בכל יום הלא ביום א' היה די על ד' שנה. וצ"ל כתירוץ הילקוט שיהיה הם. אבל על הילקוט קשה כמו שמקשה גמרא בסוגיא מי דמי הכא חדא שעתא והכא ארבעים יום. עי' מ"ש דמוכח דלא הלך המ' יותר משעה. ואיתא בתוס' במ' יום יש תתק"ס שעות אם כן מגיע על יום א' ג' שעות בקירוב משום שס"ה ימים כמבואר במדרש שהם משפט מבול ימות החמה. אם כן לא דמי הכא חד שעתא והתם ג' שעות בכל יום בקירוב. ובודאי יותר מב' שעות ומחצה והכא רק שעה. אל יש לומר הא דכתיב ארובות היה רק חדא ארובה וכתיב ארובות משום דהמזלות הם ברקיע והוכרח להיות גם כן ארובה בוילון משום דנטל הקב"ה ב' מזלות מכימה משום דהמבול היה ביום ובלילה והמן היה רק ביום. ממילא דהמבול היה הולך בחד ארובה דרך שם בשלש שעות על יום והכא היה ה' ארובות מה לי א' בשלש שעות מה לי ה' בהד שעה מ"מ עולין לפי ירידת המבול ביותר ב' כפלים. ממילא כיון דהמבול היה די ג' שעות בחד ארובה אם כן כיון שהיה בכאן ה' ארובות היה לערך שני ימים. אם כן גם כן קשה למה הלך בכל יום הא הלך ביום א' כשיעור ב' ימים אלא ש"מ שהלך בכל יום כדי שיהיה חם. אם כן למה צריך לכתוב כלל הנס. אבל עתה שהלך המן גם דרך רקיע והוא היה בשחקים אם כן אפשר שגם במן היה רק דלת א'. ומ"ש דלתות כיון שהיה צריך לילך דרך הרקיע היה רק חד דלת ורק על יום ולא היה חם. והשתא יבואר דבל"ז אין צריך קרא שיהיה חם דמוכח כנ"ל באורך אבל עתה שהיה יורד מן הרקיע והמן היה בשחקים כדאיתא בחגיגה ממילא אפשר לומר שהיה רק דלת א' שהם ד' ארובות אם כן לא מוכח שיהיה הם לכך כתיב וחם ודוק:

במדרש שבו איש תחתיו. אלו ד' אמות, אל יצא איש ממקומו אלו אלפים אמה כיון ששמעו דבר זה קבלו עליהם שבה מיד עכ"ל המדרש. ונראה לבאר דהאבן עזרא כתב דיש מינים שאומרים דבשבת הלילה הולך אחר היום מדאמר משה שבת היום ע"ש. ואיתא בילקוט דהמן הלך עשר פרסאות סביב המחנה דרך יום ואיתא בברכות פרק תפלת השחר דבתחלת ד' וחם השמש ונמס אם כן איך יוכל להיות דהלילה הולך אחר היום דא"כ ליל מוצאי שבת שייך לשבת ואיך הלכו ו' שעות קודם הבוקר אותן שהוכרחו להיות שטים ולוקטים שהוכרחו לילך דרך יום שהוא עשר פרסאות כדאי' שם בילקוט. ואם כן ביום א' לא היה להם מה לאכול ומוכרח שלא כדעת השוטים. וכ"ז אם נאמר דאסור לילך אלפים אמה בשבת אבל אם נאמר כדעת הרב אלפס דשלש פרסאות כשיעור מחנה ישראל מותר מן התורה לילך בשבת ואם כן על ידי עירוב מותר לילך ו' פרסאות אין ראיה מכאן ואפשר לטעות כדעת הטועים. ובזה יבואר המדרש הנ"ל כששמעו שאל יצא איש ממקומו הוא אלפים אמה אם כן מוכרח דהיום הולך אחר הלילה קבלו עליהם את השבת מיד בערב שבת בתחלת הלילה:

ועפ"ז יבואר גבי מעשה דדוד שברח לאחימלך ומצא שאופים לחם הפנים בשבת שהורה להם דואג וחרד אחימלך לקראתו שנאמר (שמואל א' כ"א א') ויבא דוד וגו' ויחרד אחימלך לקראת דוד וגו' ושם פסוק ד' כתיב ועתה מה יש תחת ידך חמשה לחם תנה בידי או הנמצא. ויש הרבה דקדוקים בזה ואין צורך להאריך כי יעמוד המעיין מעצמו עליהם. ויבואר על פי דאיתא במנחות (דף צה ע"א) איבעיא להו לחם הפנים נפסל במסעות או אינו נפסל במסעות רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי חד אמר נפסל וחד אמר אינו נפסל מאן דאמר נפסל דכתיב כאשר יחנו כן יסעו מה בחניתו נפסל ביוצא אף בנסיעתו נפסל ביוצא. מ"ד אינו נפסל דכתיב ולחם התמיד עליו יהיה ופרש"י אלמא בקדושתו קאי ומסיק שם הגמ' דלא פליגי מ"ד דאינו נפסל הוא במסודר ומאן דאמר דנפסל הוא במסולק עי' שם. ואיתא שם אמר אביי ש"מ יש סילוק מסעות בלילה דאי אין סילוק מסעות בלילה אימת מידלי לצפרא מאי איריא משום יוצא תיפוק לו דאיפסל ליה בלינה עי' שם פרש"י ותוס' ד"ה שמע מינה יש סילוק מסעות. ואציע לך פי' נכון בגמרא ליישב פירוש רש"י דמדייק אביי מהברייתא דהובא לעיל שם בשעת סילוק מסעות קדשים נפסלים ביוצא וכו' דקשה קושית התוס' למה אמר אביי ש"מ וכו' תיכף אחר מאי דמסיק שם הגמרא דלא פליגי רבי יוחנן ור"י בן לוי אם לחם הפנים נפסל ביוצא. ובזה ניישב משום דמהברייתא לחוד לא מצי למידק דיש סילוק מסעות בלילה דלעולם אין סילוק מסעות בלילה והא דאצטריך לומר שקדשים נפסלו משום יוצא ולא משום לינה לא מיירי בקדשי קדשים דנאכלין רק ליום ולילה אלא מיירי בקדשים קלים דנאכלין לשני ימים ולילה אחד. ואין להקשות הלא קדשים קלים נאכלים בכל מחנה ישראל ומאי פסול יוצא איכא בשעת סילוק מסעות אבל יש ליישב קושי' הזאת דהברייתא סבר דכקורה היו מהלכין ונמצא דבשעת סילוק המסעות בטלה קדושת מחנה ישראל מפני שנפרץ במילואו. אבל בתר דאסיק עתה דכאשר יחנו כן יסעו מיירי בדגלים דנלמד מזה דכתיבה היו מהלכים ולא נתבטל בעת סילוק

המסעות קדושת מחנה ישראל ואם כן קדשים קלים לא נפסל ביוצא ע''כ דהברייתא מיירי מקדשי קדשים ומוכח שפיר מזה דיש סילוק מסעות בלינה דאל"כ תיפוק ליה משום לינה. דבקדשי קדשים שנשחטו היום לא היה יכול להיות דאי אין סילוק מסעות בלילה היה סילוק מסעות רק בתחלת היום קודם שהקריבו תמיד של שחר ע"ש בתוס'. וקדשי קדשים שנשחטו אתמול כבר נפסלו בלינה:

מעתה נשוב למעשה דדוד ואחימלך. שדוד בא אליו וראה שהורה דואג לאפות לחם הפנים בשבת. ואמרתי שמוכרח שהיה קודם שש שעות לפי הגמ' דצריך להיות על השולחן לחה"פ תמיד. ומבואר שם דף צ"ט ד' כהנים מקדימים לפניהם אלו מושכין את הישן ואלו מניחים את החדש ואי אפשר להקטיר את הבזיכין אלא לאחר סילוק הלחם הישן ובזיכים קודמין למוספין לר"ע ובזיכין בה' ומוספין בו'. ולר"י מוספין קדומין ומוספין בו' ובזיכין בז'. אם כן כיון שמצאן דוד עדיין אופים לה"פ נמצא שלא הקריבו עדיין הבזיכין ואם כן היה קודם שעבר שעה ו' לר"י ולר"ע קודם שעה ה' ואם כן לא הלך דוד יותר מששה פרסאות ואפשר פחות ואם כן לפי שיטת הרי"ף הנ"ל יוכל לילך מה"ת עד ששה פרסאות ע"י ערוב ולא היה מקום לחרדת אחימלך רק מפני שדואג הורה לאפות לה"פ בשבת וצ"ל הטעם משום דכתיב ולחם התמיד כדיליף שפסח דוחה שבת בפרק אלו עוברין וקשה מנ"ל דתמיד דכתיב גבי לה"פ בא להורות שדוחה שבת. דילמא להורות שאינו נפסל במסעות. והא דכתיב כאשר יחנו כן יסעו דנפסל במסעות מיירי במסולק כנ"ל. וע"כ צ"ל דס"ל דעל מסולק שנפסל ביוצא לא צריך קרא משום דבשבת אסור לנסוע יותר מאלפים אמה ובלילה לא היה סילוק מסעות וביום א' כבר נפסל בלינה נמצא דמוכח מזה דאיסור תחומין מה"ת אף בפחות מג' פרסאות (ועי' ברמב"ן בפי' עה"ת שלא היו נוסעין יותר מג' פרסאות ביום) לפיכך חרד אחימלך על דוד שהלך יותר מאלפים בשבת [ועין בספר ל"ח דרק משום איסור תחומין לא היו יכולין ליסע בשבת. אבל לא משום המשאות שהיה אפשר למצוא תקנה]:

תוכן העניינים

ארץ חמדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה