אור ברסלב

ארץ חמדה· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

בא

וארא

חלק א

(שמות י ט)
ויאמר בנערינו ובזקנינו נלך וגו'. הנה העבודה תהיה בשני אופנים לדעת פרעה או שיצאו אל המדבר ששם מקום קדוש ושם יתגלה עליהם האור האלהי ויקבלו שפע שובע רצון ברכה ונדבה. ובזה צריך שילכו גם הטף לקבל הברכה שישפע על כל אשר ימצאו במעמד הנבחר הזה אבל בזה א"צ שיקחו זבחים ועולות. ואם שילכו להקריב קרבנות שהם יעשו עבודה לה' לכפר על חטאתם או להביא דורונות אליו ובזה צריך זבחים ועולות אבל אין צריך שילכו הטף כי הם לא יעבדו. וז"ש מי ומי ההולכים והשיב משה בנערינו ובזקנינו נלך ונקח עמנו בבנינו ובבנותינו וגם בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו. וצריך שניהם אנחנו נתראה פנים במקום השראת שכינה ונקבל ברכה וגם לא יראו פניו ריקם וצריך שנקריב זבחים ועולות כמו שהיו שני הענינים אלה בעולים לרגל. והשיב יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם וגו' כי ממ"נ אם תקחו זבחים ועולות א"צ הטף רק לכו נא הגברים ואח"כ אמר רק צאנכם ובקרכם יוצג. גם טפכם ילך כי יהיה על האופן לקבל ברכה. והשיב משה גם אתה תתן בידינו וגו'. וגם מקננו ילך והטעם כי ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד באנו שמה ומי יודע איזה משני הדרכים יבחר וצריך ליקח שניהם הטף והמקנה:

חלק ב

(שמות י טז)
וימהר פרעה וגו' ויאמר חטאתי לה' אלהיכם ולכם: (יז) ועתה שא נא חטאתי. נראה ע"פ מ"ש בסנהדרין (דף מד) קום לך בשבילך זאת להם שאלמלא לא גזרת חרם על יריחו לא היה מגיע לזה. וקשה הא במדרש אומר שהסכים הקב"ה על ידו. אך בסנהדרין (דף קטז) במעשה דחיאל האלי שאמר לאליהו אפשר לטותיה דמשה לא נתקיים וקללת התלמוד יתקיים. אך ידוע דהקב"ה הקפיד על כבודן של צדיקים יותר מכבודו ולזה בחרם שמעל עכן בימי משה לא נענש כי היה החרם ע"י הקב"ה ומחל על כבודו. וחרם יהושע שהיה על ידי יהושע ואף שהיה ברצון הקב"ה ג"כ כיון שיצא עיקרו מפי יהושע נענש ולא מחל על כבודו של יהושע. וזה שאמר הקב"ה ליהושע אתה גרמת שאע"פ שהיה הקב"ה מצוה לגזור חרם היה מוחל על כבודו. וזה היתה תשובת אליהו חי ה' אם יהיה טל ומטר כי אם לפי דברי דייקא כי על כבודי מקפיד יותר וז"ש פרעה על מה שאמר מקודם יהי כן ה' עמכם ופי' האלשיך שא"ל שלא מדעתו של הקב"ה הולכים ולפ"ז פגם בכבודו של משה ואהרן לבדם ואין לו מחילה. לז"א שלא כן הוא רק כוונתו היחה למרוד בה' ואמרתי שלא אחוש על השליחות ששלחכם. ויש לי מחילה ע"י תשובה. וע"ז חטאתי לה' אלהיכם ולכם לזה ועתה שא נא חטאתי:

חלק ג

(שמות י כא)
ויהי חשך על ארץ מצרים וימש חשך במדרש חשך שהביא הקב"ה על המצרים היה קשה מאד וכו' א"ל הקב"ה למלאכים ראוים הם המצרים ללקות בחשך מיד הסכימו כולם כאחד ולא מרו את דברו וכו' מהיכן היה החשך מחשך של מעלה. נראה עפ"י הידוע דכולו חייב זכאי ואם כן היה ראוי למלאכים שילמדו עליהם זכות ואז היו חייבים אבל אחר שהסכימו כולם לחובה ממילא הם נשארים זכאים אך לפמ"ש דמחשך של מעלה היה ר"ל כי האור הגנוז הוא בעצמו היה החשך למצרים ואור לישראל כמ"ש שלעתיד יוציא הקב"ה חמה מנרתיקה רשעים נידונים בה וצדיקים מתרפאים בה כי הצדיקים עיניהם זכים ויכולים לסבלו ועז"א הוי המתאוים את יום ה' דייקא כי זה יהיה באמת יום הגדול והנורא שיזרח בו האור הנעלם ועז"א למה לכם דייקא יום ה' הלא הוא לכם חשך ולא אור ועז"א משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפים לאורה. ואם כן אמר שהיה האור הגנוז בעצם אין זה חובה ואפי' היו כולם מסכימים אין זה חובה והדין נותן שיזרח האור. אך מאין ידעו המלאכים שכוונת הקב"ה על האור הגנוז דלמא רוצה הקב"ה להביא חשך ממש. אך מתנאי דיני נפשות א) מתחילין מן הצד ופותחין בזכות וכאן אמר הקב"ה דייקא והתחיל בגדול ואמר בזה"ל ראוים הם המצרים ללקות בחשך הרי פתח בחובה וידעו שאין כוונתו רק על האור הגנוז לזה מיד הסכימו כולם כאחד, ועז"א בסמוך מהיכן הביא עליהם חשך מחשך של מעלה וזה מבואר בכתוב שאמר שלח חשך ויחשיך דקשה למה הכפיל חשך ויחשיך. אך פרשתי מ"ש גם חשך לא יחשיך ממך כי ידוע מ"ש דלא כתב ולחשך קרא אלהים לילה דאין הקב"ה מיחד שמו על הרעה, ר"ל כי מלפני הקב"ה יורד תמיד רחמים ולמטה נתהפך לדין לפי הכנת המקבלים כמו שהארכתי כבר במק"א, ועז"א גם חשך לא יחשיך ממך רק למטה נתהפך לחשך, ובזה נל"פ מ"ש במד' פ' קדושים הקב"ה כשנותן ברחמים נותן וכשלוקח ברחמים לוקח ולא עוד אלא כשנותן לא נמלך בבריה וכשלוקח נמלך בב"ד שנאמר ה' נתן וה' לקח וכמו שאמרו וה' הוא וב"ד. כי כשעושה רעה אין הרעה יוצאה מלמעלה רק למטה נתהפך לרע וע"ז צריך להמלך בב"ד ר"ל שע"י ב"ד למטה נתהפך לרע ומוכח שברחמים לוקח והכל רחמים אצלו ית' ועז"א שבכאן לא היה כן רק שלח בעצמו החשך וימשיך הוא בעצמו כי לא היה חשך רק אור וע"ז לא מרו את דברו:

חלק ד

(שמות י כה)
גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות וגו'. (כו) וגם מקננו וגו' כי ממנו נקח לעבוד את ה'. ע"ד הרמז יל"פ ע"פ מ"ש (איוב ל"ה י"א) מלפנו מבהמות ארץ שאלמלא לא נתנה תורה למדנו צניעות מחתול וכו' ועז"א כי ממנו נקח ר"ל מהבהמות נקח לעבוד את ה' כי אנחנו לא נדע עדיין במה לעבוד את ה' עד בואנו שמה אל הר האלהים חורבה, ונלמוד כעת מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו:

עוד יבואר מ"ש ועשינו לה' אלהינו עפמ"ש בע"ז (דף כד) לוקחין קרבן מנכרי ולא חיישינן משום נעבד דאם איתא דעבדי לא מזבני, והנה זה דוקא אם מזבני לישראל שאינו עובד ע"ז ובמצרים הלא גם ישראל היו עובדים ע"ז ומזבני שפיר, לז"א ועשינו לה' אלהינו ועל אופן זה מותר קרבנות מנכרים, וע"ז משכו וקחו משכו מע"ז וקחו דאל"כ אסור ליקח מן הנכרים משום נעבד:

חלק ה

(שמות יא יב)
דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב. פרש"י אין נא אלא לשון בקשה וכו' שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואח"כ יצאו לא קיים וכו'. ילה"ק מה צריך לזה הלא בל"ז אף אם לא יאמר מוכרח לקיים ההבטחה, וי"ל דהכא כל העבודה לא עבדו רק לפרעה, והגזירה ועבדום וגם את הגוי אשר יעבודו ואז ואח"כ יצאו ברכוש גדול וכאן לא עבדו רק לפרעה, אך שלא יאמר אותו צדיק דעכ"פ ועבדום וענו אותם קיים בהם נהי שעבדו לפרעה עכ"פ בהם דייקא קיים דהא פרעו השט"ח של השעבוד ואח"כ יצאו ברכוש לא קיים ודוק:

חלק ו

(שמות יב ב)
החדש הזה לכם ראש חדשים במדרש כשאמר משה לישראל בחדש הזה אתם נגאלים אמרו הלא מצרים מלאה מע"ז שלנו. יל"פ כי עבודת ע"ז שעבדו מבואר במד' שלבם היה פונה לשמים וא"כ היתה עבודה של שיתוף וב"נ אינו מצווה על השיתוף אבל אם הם בכלל ישראל חייבים על השיתוף, והנה בתחלה סברו שהם בכלל ב"נ אך כשאמר החדש הזה והטעם היה משום שהיו עובדים למזל טלה ועיקר תגברתו בחדש ניסן לזה הוציאם דוקא בחדש הזה להראות שהם למעלה מן מערכת מצרים, וידוע דב"נ נתונים המה תחת משטרי השמים כמ"ש אשר חלק ד' לכל העמים ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים, ר"ל במה שהוציא אתכם מכור הברזל הראה שאין אתם תחת המערכה וא"כ בזה הראה להם שהם למעלה מן המערכה וגם שיתוף אסור דטעם דשיתוף מותר לב"נ משום שהם תחת המערכה ומותרים לשתף כוכב או מזל שהם נתונים תחתיו ולזה אמרו הלא מצרים מלאה מע"ז שלנו: מכילתא הובאה בילקוט מפני מה הקדים לקיחת הפסח לשחיטתו ד' ימים היה ר' מתיא בן חרש אומר כתיב (יחזקאל ט"ז ו) ואעבר עליך הגיע הזמן שנשבע הקב"ה לאאע"ה שיגאל את בניו ולא היו בידם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה מן המצות נתן להם הקב"ה שתי מצות פסח ומילה שנאמר ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך גם את בדם בריתך וכו' לכך הקדים לקיחתו לשחיטתו ד"י שאין נוטלים שכר אלא על המעשה. יבואר במ"ש בהכהובים למעלה (שם ב) הודע את ירושלים את תועבותיה מכרתיך ומולדותיך מארץ הכנעני אביך האמרי וכו'. יל"פ ע"פ מ"ש הפר"ד דהא דיש לישראל טענת מודעה אע"פ שבערבות מואב קבלו התורה שנית באלה ובשבועה, ותירץ הרשב"א שהיה מחמת אונס שא"י לא נתנה להם רק ע"י שישמרו את התורה, ובדין דנידון להורגים ולאונסים מבואר שדוקא שרוצה ליטול שלו מתח"י אבל מניעת הטובה והריוח לא חשיב אונס וא"כ דוקא אם א"י ירושה מאבותיהם ורצה לקחתו מידם שייך מודעה, ואם לא אין שייך מודעה, וכבר הזכרתי כמה פעמים דזה תליא אם האבות יצאו מכלל ב"נ קנה א"א את א"י והיתה שלו אבל ב"נ אינו קונה בחזקה, וז"ש הודע את ירושלים את תועבותיה ואין להם טענת מודעה כי הלא מכרתיך מארץ הכנעני שעדיין לא נקראת א"י בעת האבות רק ארץ הכנעני תחשב ולא קנאו א"א בחזקה והטעם כי אביך האמרי ולא יצא מכלל ב"נ ומולדותיך להיות בכלל ישראל היה ביום הולדת אותך היינו בעת יצ"מ לא קודם וכבר בארנו בפ' שמות דאם היו בכלל ב"נ ממילא התחיל הגלות מלידת יצחק והיתה אז זמן הגאולה, ועז"א ואעבור עליך והנה הגיע עתך עת דודים ועז"א המד' הגיע זמן שיגאל את בניו ואך לא היו בידם מצות כיון שהיו בכלל ב"נ לזה נתן להם שתי מצות הללו. ובזה פ' מה שהקדים לקיחתו ד' ימים כי לישראל מחשבה מצרפה למעשה ולא כן בעו"ג כמ"ש בירושלמי פ"ק דפאה ואם היו בכלל ישראל לא היה צריך להקדים ד' ימים דהיה די במה שהיה מחשבתם נכונה לקיים המצוה כשיגיע זמנה ובישראל מחשבה מצרפה למעשה וע"י שהיו בכלל ב"נ שאין מחשבה אצלם כמעשה הקדים ד"י שיהיה אצלם מעשה ממש ועז"א לפי שאין מקבלין שכר אלא על המעשה ר"ל שאצלם היה כן ודוק:

חלק ז

(שמות יב ב)
דרשת פרשת החדש
החדש הזה לכם. במס' ר"ה (דף י ע"ב) ר"א אומר בניסן נברא העולם בניסן נגאלו ובניסן עתידים ליגאל, רי"א בתשרי נברא העולם בתשרי נגאלו ישראל ובתשרי עתידים ליגאל, והנה איתא זכו יגאלו בניסן, לא יזכו יגאלו בתשרי, בארתי הדבר ע"פ משל, נכרי אחד שכר משרת ישראל על שתי שנים, וידוע כי הם מונים שנות החמה, וישראל מונים שנות הלבנה, ונמצא יתירה שנה שלהם על שנה שלנו י"א ימים, וכשהגיע סוף הב' שנים טען המשרת אחר שאני ישראל השכרתי א"ע לפי חשבוני, וכבר כלו הב' שנים, והנכרי טען כי הוא שכרו לפי חשבונו ועוד יש לו לעבוד כ"ב ימים, ובא הדבר לפני השופטים ויצא הפסק, שהדבר תולה לפי מה שהתנהג הישראל באותן הימים, אם הלך בתורת ישראל ולא חלל שבת ושמר תורת היהודים, ממילא עיקר הוא לפי חשבון של בני ישראל. אך אם לא התנהג אצל אדונו בדת ישראל, יחשב לפי חשבון הנכרי, וכן הדבר הזה ישראל מונים שנותיהן מניסן ובא' בניסן ר"ה למלכים ודוקא למלכי ישראל כמ"ש בגמ' ר"ה. ואו"ה מונים מתשרי, והנה ה' קץ שם לחשך כמה שנים יהיו ישראל בגלות, ובהגיע זמן הגאולם יאמרו האומות כי העיקר תלוי לפי חשבונם שהם מונים מתשרי וישראל יאמרו כי צריך למנות מניסן, ויהי' הפסק באם יזכו ויתנהגו בדת ה' ומצותיו יגאלו בניסן, ואם לא יזכו ויתערבו בגוים לעשות כמעשיהם, יגאלו בתשרי. בזה יבואר מ"ש במד' כיון שאמר משה לישראל בחדש הזה אתם נגאלים אמרו הלא מצרים מלאה מע"ג שלנו, ר"ל כיון שא"ל שיגאלו בניסן לא בתשרי שאלו הם התנהגו בחוקות הגוים כמצרים, וראוי שיגאלו בתשרי, וההבדל בין ניסן ותשרי נבאר אח"כ: בירושלמי איתא שאלו מה"ש י לפני הקב"ה אימת ר"ה א"ל אני ואתם נלכה לב"ד הגדול, והדבר תמוה, מה שאלה היא זו, הכל יודעים כי ר"ה באחד בתשרי, ונבאר זה עפ"י משל היה מלך אחד גדול והוא היה ג"כ מחוקק, היינו שנתן לבני המדינה שלו דת ותורה אשר על פיה יתנהגו, והמלך הזה לא היה לו בנים, וראה ילד אחד בן שש שנים, מפואר מאד טוב השכל, וראה כי יצליח למלוכה, ולקח את הילד הזה אל ביתו שיהיה לכל דבר כבנו והוא ימלוך אחריו, ולהילד הזה היה לו עוד אח אחד קטן ממנו, והוא לא היה שלם כאחיו רק יען שלקח את אחיו שיהיה כבנו ולקח גם הילד הקטן ג"כ אל ביתו כמשפט הזה שיהיה כבנו, לבל יהיה אחד בן מלך והשני הדיוט. אבל אמר בפירוש, כי את האח הקטן אינו לוקח להיות לו לבן רק בעבור אהבתו את האח הגדול ושלמותו, והנה היה אז הדת במדינה כי לא יוכל איש לקחת בן איש זר שיהיה אצלו כבנו אשר ילדו עד שיהיה להבן שמונה עשרה שנים, כי אז אם הבן יתרצה בזה בדעתו שיהיה זה לו לאב והוא יהיה לו לבן, אז יתקיים המשפט הזה בכל תוקף לנחלה לכל דבר כאב עם בנו, ומטעם זה לא יכול המלך לגמור הדבר שיכתב בדת המדינה שבן הזה עומד במקום בן מלך עד שגדל הילד ונעשה בן י"ח שנים, שאז יתכן הדבר להיות לו לבן בכל תוקף, התנה אז תנאי בזה, שבאם לא ישמור הבן את תורת המלך וחוקותיו, אז יבטל ממנו משפט הזה ולא יהיה כבן מלך רק כבן הדיוט, ולא לו יהיה המלוכה,וזה התנה רק עם הבן הקטן,

אבל עם הגדול לא התנה דבר כי ראה בו שהוא בתמימותו בודאי ישמור את מצות המלך: והנה יען כי מנהג המלכים שביום לדת בניהם יעשו בכל שנה משתה ושמחה, קבע המלך הזה יום שקבל את הילדים האלה שיהיו כיוצאי ירכו, ליום מולדתם, לעשות בו חג בכל שנה ושנה, אמנם הקבלה הראשונה שאספם על ביתו בהיותם ילדים היה באחד בניסן. והקבלה השנית, עת שנעשה האח הקטן בן י"ח שנים היה באחד בתשרי. מ"מ קבע המלך שיום החג הזה יהיה באחד בתשרי, באמרו כי אף שעיקר החג ראוי להיות באחד בניסן בעת שלקחם לביתו בפעם ראשונה כי מאז נקבע בלב המלך שיהיו כבניו, מ"מ זה היה נכון, אם הקבלה השניה בעת שגדלו היה בלי תנאי, שאז היה הקבלה הראשונה עקרית. אבל אחר שבעת שהגיע הדבר לידי גמר באחד בתשרי, אז הטיל תנאי בקבלה זו, שאם יעבור הבן על תורת המלך יסולק ממשפטי המלוכה, נמצא לא נתקיימה הקבלה הראשונה, ואם יעשה החג באחד בניסן, ידמה כי עיקר הוא הקבלה הראשונה שהיתה בלי התנאי, ולכן קבע החג באחד בתשרי, להורות כי התנאי קיים ולמען כי בכל שנה ושנה עת יעשו החג הזה יזכרו ג"כ כי תנאי היה בדבר, ויחפשו לדעת אם לא עבר על תורת המלך ופקודיו כי אך על אופן זה נתקיימה הקבלה, והנה הבן השני הקטן מאחיו, אשר אצלו היה גם הקבלה השניה בלי שום תנאי כלל בא לשאול את המלך אימת יעשה הוא את החג שלו, באמרו כי בשלמא לאחי הגבלת זמן החג בתשרי, יען כי קבלתו היה על תנאי, אבל אני לא התנית תנאי, ממילא נשארה הקבלה הראשונה בתקפה, וראוי שיהיה החג שלי בזמן הקבלה הראשונה, והשיב לו המלך טעית בזה, כי הלא אותך לא קבלתי גם בראשונה רק על תנאי, אם בעת שיהיה אחיך בן י"ח שנים יתרצה להיות כבני, ומחמתו קבלתי גם אותך וממילא גם אחר שקבלתי את אחיך בתנאי, הלא גם קבלתך תלוי בתנאי של אחיך, שבאם אחיך יעבור על תורתי, ולא ישאר במשפט הזה להיות בני, ממילא גם אתה תדחה ממשפט, ולפיכך ראוי שגם חג שלך יהיה בא' בתשרי בעת החג של אחיך:

והנמשל מבואר עם מ"ש האריז"ל להכריע שר"א ור"י לא פליגי אהדדי, כי במחשבה עלה לברא את העולם ואח"כ בא לידי מעשה, כמ"ש חז"ל מתחלה עלה במחשבה וכו' והמחשבה היה בניסן, והמעשה של הבריאה היה בתשרי. והנה המחשבה שעלה ברצונו הפשוט, וברא העולם העליון והשפל, למען יהיו כבניו להשפיע להם מטובו, היה בלי תנאי, כי אז לא עלה בדעתו שיחטא האדם ושיהיה לו יצה"ר וע"כ אמרו בתחלה עלה במחשבה לברא את העולם במדה"ד, ראה שאין העולם מתקיים הקדים מה"ר ושתפו למה"ד, והתפלאו המפ' איך יצדק שינוי, ויבואר עפ"י מ"ש במד' בשעה שאמר השם למה"ש נעשה אדם א"ל אדם זה מה טיבו צדיק יהיה או רשע א"ל צדיק יהיה, ודרך רשעים העביר מלפניו הה"ד כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד, והוא תמוה איך העביר דרך רשעים. ויבואר עפ"י משל אחד עלה בדעתו לנסוע ללייפציג ליקח סחורה להרויח בה, הנה בעת עלה זה במחשבתו בודאי לא עלה בדעתו שיפסיד בסחורה, כי לא רצה לנסוע רק כדי להרויח ולא להפסיד, ויהי בעת בא ללייפציג והתהלך אצל הסוחרים, וראה הסחורה וחקר ושקל טיבם ומתירם שם, אז פלס ושקל לבל יפסיד בבאו בביתו למכרם והתנה עם הסוחרים בל יהיה שום אונאה ושבאם יהיה פגם בהסחורה השב ישיבם לו, כן הדבר הזה בעת עלה בדעתו לברא את האדם הלא עיקר מגמתו היה שיהיה האדם צדיק וישמור דרכי ה', וכן אמר למה"ש, כי על הכוונה הזאת בורא את האדם, אבל בעת שבראו אז ראה כי באפשרות בידו גם לעוות דרכו בכח הבחירה החפשית שבידו ואז התנה עמו שאם יעבור על מצותיו מות ימות, ושבראו על אופן שיהיה צדיק:

והענין שישראל מונין מניסן, הוא כי ר"ה הרת עולה באחד בתשרי שבו נברא העולם, והנה יש לכל אדם שתי יצירות, יצירתו הטבעית בשעה שיצא מרחם, ב' יצירתו הבחיריית, עת שעושה את עצמו במה שמשלים נפשו במושכלות, להיות נקרא אדם ולצאת מגדר החי השור והחמור, וזה עיקר מנין ישראל מניסן שבו נוצרו שנית להקרא גוי קדוש, עם ה', אבל בעת שאינם זוכים, הם כאחד הע"ג וחשבונם מתשרי מעת הרת עולם. וז"ש החדש הזה לכם דייקא ראש חדשים לא לזולתכם הוא לכם המובחר והראש מכל חדשי', ולכן תחשבו אותו להיות ראשון לכם לחדשי השנ':

והנמשל בעת שברא ה' את העולם במחשבה בניסן כנ"ל היה בלי תנאי כמ"ש למעלה בביאור המד' כששאלו מה"ש לפני ה' אדם זה מה טיבו השיב צדיק יהיה, ואילו רשע לא קאמר, כי ראשית המחשבה לא היה להפסד רק לשכר אבל בעת שהגיע לידי מעשה אז עלה על דעתו כי יש בחירה. וכי יש ציור גם להפסד. וע"כ מתחלה עלה במחשבה לבראת במה"ד כי בבריאת המחשבה לא עלה ע"ד שיהי' צורך לרחמים, רק בעת שהגיע לידי מעשה היה הכרח לשתף מדה"ד, וא"כ האדם בעת בראו ה' במחשבה היה בלי תנאי, ובתשרי עת שהיה מעשה היה בתנאי, ובחר ה' שיהיה ר"ה בתשרי שאז היה תנאי אם ישמור פקודי ה' יתקיים העולם, ואם לאו יוחזר לתהו ובהו, אבל מה"ש בהם דומה המחשבה למעשה, כי גם בעת המעשה היה בלי תנאי כי אין להם יצה"ר, א"כ שואלים אימת ר"ה כי הם טוענים שלהם ראוי להיות ר"ה בניסן אחר שלהם אין חילוק בין המחשבה והמעשה, והשיב להם ה' הלא בכם לא בחרתי בעצם, ואתם לא נבראתם רק בעבור ישראל, וא"כ אחר שאצלם התניתי תנאי, ואם לא ישמרו התנאי, גם אתם לא יהי' לכם קיום והעמדה. וז"ש הלא אני ואתם מהקשר שיש בינינו צריכים אנו להלוך לב"ד הגדול, והם יחרצו לפי מעשיהם אם יהיה לכם קיום או לא:

חלק ח

(שמות יב ב)
ויקחו להם. איש שה לבית אבות שה לבית. לקיחה זו היה בה מסירת נפש כידוע מאמר חז"ל ובזכות זה נגאלו. והנה נמצא צדיק אחד שכדאי מעצמו לנס. ונמצא בינונים שאין כדאים לנס מעצמו וצריך שישתתף עמהם זכות אחרים. ועל זה אמר ואם ימעט הבית מהיות משה. ר"ל שאם ימעט זכותם לעמוד בנס בלקיחת השה יצרף את שכנו וזכות שניהם יספיק. לזה אמר הקרוב אל ביתו במכסת נפשות דוקא בכח קדושת נפשו. וזה רק בלקיחה. אבל בשחיטת השה איש לפי אכלו תכסו על השה:

חלק ט

(שמות יב ו)
והיה לכם למשמרת. עי' רש"י שמביא שמלו באותו לילה קשה הא מילה שלא בזמנה פסולה בלילה. וי"ל עפמ"ש הת"י דענני כבוד נשאו אותם למקום בית המקדש ושם עשו הפסח. וי"ל דמלו בתחלת הלילה ובירושלים היה עדיין יום על פי החשבון כידוע:

חלק י

(שמות יב לה)
ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלת. יל"ד מדוע שינו בני ישראל מכפי אשר נצטוו הלא בשעת הצווי לעיל (יא ב) כתיב וישאלו וגו' כלי כסף וכלי זהב ולא נזכר שמלות ומדוע שאלו גם שמלות. ונראה הענין כי ידוע דשלל מצרים היה א) מטעם הענקה. ב) לתשלום שכר העבודה כיון שהשיב גביהא בן פסיסא בסנהדרין והנה בעת שאמר הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה ואחר כך יצאו ברכוש גדול בודאי כיון רק מטעם הענקה דאי אפשר לומר תשלום שכר העבודה דהלא שכר העבודה הגיע להם רק על מה ששעבדו בהם יותר מהגזירה שנאמרה לאברהם וממילא בשעת הגזירה עדיין לא הגיע להם ע"ז רכוש ותשלום שכר וע"ז בצווי שאמר דבר נא ודרשו בברכות הובא ברש"י במקומו אין נא אלא לשון בקשה שלא יאמר אותו צדיק ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם וכיון שרק קיום הרכוש הוא הנאמר לאברהם אבינו עליו השלום וקיום הרכוש הנאמר לאברהם הוא מטעם הענקה כנ"ל לכך לא צוה לקחת רק כלי כסף וכלי זהב דשייך הענקה למ"ד דיש הענקה בכספים ויכולים לומר קים ליה. אבל שמלות לא צוה לקחת כי בשמלות לד"ה אין שייך הענקה. אכן בני ישראל בעצמם לקחו גם כן לתשלום שכר העבודה על ששעבדו בהם יותר מדאי ועל זה לקחו גם שמלות. וכיון שהשמלות שלקחו היה מטעם משכון ואסור למשכן בעצמו שלא בשעת הלואתו רק על ידי שליח בית דין ועל זה רק בני ישראל הגדולים בחכמה עשו כדבר משה ועל פי בית דין וישאלו ממצרים גם שמלות:

תוכן העניינים

ארץ חמדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה