ארץ חמדה· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
וארא
חלק א
(שמות ו ה)
וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אתם ואזכר את בריתי. המשך הכתוב נראה כי כבר בארתי דטענת פרעה למשה היתה כפי המדרש אתם למה וכו' ר"ל דאם כבר היה נשלם הזמן אתם מדוע באתם הלא צריכה להיות הגאולה על ידי הקב"ה בעצמו כמבואר בפ' שמות. וע"ז אמר משה אל ה' למה הרעתה וגו' הכל כמבואר בפ' שמות וכן ומאז באת"י דוקא הרע לעם הזה כיון דבאתי אנכי מזה מוכח דלא נשלם עדיין הזמן וע"ז ויאמר ה' אל משה עתה תראה וגו'. ויבואר כי באמת מה שלא עבדו ארבע מאות שנה יש לזה ג' תירוצים א) דהקב"ה השלים המננין משום דעמו אנכי בצרה. ב) קושי השעבוד השלים המנין ג) שדלג על הקץ בזכות אבות שלא יכנסו לשער החמשים. ובזה יל"פ המסורה בפ' לך גם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי אין דן דינך למזור. דן דין עני ואביון שנותן ג' טעמים למה נגאלו קודם הקץ א) דן אנכי שגם אנכי הייתי בגלות כביכול ב) אין דן דינך למזור שאם היו שם היו ח"ו נשקעים בשער החמשים כמ"ש ולא יכלו להתמהמה ולא היתה להם עוד רפואה ג) דן דין עני ואביון שהקשו שעבודם וענו אותם יותר על המדה. וז"ש ה' למשה אתה וגו' ר"ל מה שהגאולה היא עתה אף שעדיין לא הגיע הזמן עז"א א) וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אני דייקא שהדבר נוגע אלי שעמו אנכי בצרה ב) אשר מצרים מעבדים אתם בקושי השעבוד ג) ואזכר את בריתי שאני מדלג בזכות אבות אשר כרתי ברית עמם שלא יאבדו ישראל חס ושלום:
חלק ב
(שמות ז ט)
כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת. כבר עמדו המפרשים ע"ז בכמה קושי' האחד למה בא המופת הזה ועוד כמה ויתבארו בדברינו. ואבאר כי מבואר בשם ספר המגיד שכל כפירת פרעה היתה שהיה אומר שאי אפשר שמאל אחד יצאו דברים הפכים דין ורחמים טוב ורע וחשב כדעת המינים שיש פועל טוב ופועל רע פועל דין ופועל רחמים. לזה הקשה לבו בכל המכות שסבר שזה מכח הפועל רע ואי אפשר שיפעיל טוב לגאל את ישראל כי אין זה מדתו עכ"ד. ולזה הראה בקריעת ים סוף שהיה הצלה לישראל ונגוף למצרים. וע"ז ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' כיון שראה שפעל ועשה הטוב שהבטיח לישראל יחד את השם והודה שאל אחד ומיוחד כלל הדין ברחמים והכל לשרש הטובה. ואקדים עוד מה שגלה האריז"ל בענין מטה משה שהוא עץ הדעת הכולל טוב ורע ושני טתין של מט"ט. ומשה רע"ה הפך אותו כולו לטוב ועז"נ ותרא אותו כי טוב הוא וסלק את הרע שבו. ובזה יבואר היטב מ"ש בפ' שמות שאמר משה והן לא יאמינו לי כי יאמרו לא נראה אליך ה'. ויאמר אליו ה' מזה בידך וגו' ויהי לנחש וגו' אחוז בזנבו וגו' כי משה היה אחיזתו מצד הגבורה כי הלו הוא מסטרא דדינא כידוע אך בכחו הגדול הפך הדין לרחמים וקבל נבואתו משם ה' שהוא מדת רחמים ועז"א שבני ישראל לא יאמינו לי כי יאמרו לא נראה אליך ה' דוקא כיון שמדתך מצד 'הגבורה א"א שתקבל הנבואה משם ה' שהוא מדה"ר. וע"ז נתן לו האות והמופת מהמטה שהפכו לטוב וסלק הרע לזה השליך המטה מידו ונתעורר כח הנחש שהוא הרע שבעץ הדעת וידוע שממראה מתניו ולמטה יש אחיזה לצד הנחש וזה הרמוז במרכבת יחזקאל בסוד החשמל כמבואר בע"ח ועז"א אחוז בזנבו דוקא ששם הוא כח הרע ובכפו נהפך למטה ותרא כי טוב הוא ומזה אמר למען יאמינו כי נראה אליך ה' דוקא כי הפכת מדה'יד למדה"ר:
והנה פרעה אמר לא ידעתי את ה' שהוא הפועל רחמים ולא היה יודע רק שם אלהים הפועל דין. ובזה יובן כאשר השיבו אליו ה' אלהי העברים נקרא עלינו נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו פן יפגענו בדבר או בחרב. כי מבואר בדברי המחקרים בישוב הקושיא איך מפועל אחד ומיוחד יצא דין ורחמים והתשובה ע"ז שכל מעשה ה' יורדים תמיד לטוב ורחמים רק שמשתנה לפי הכנת המקבל ומה שנקרא פועל דין הוא לפי שהמקבלים לא הכינו לקבל רחמים ואינו על דרך התפעלות ח"ו. ועז"א שם אלהים בא בכנוי אלהי אברהם אלהי יצחק אלהינו אלהיכם כי שרשו לפי הכנת המקבלים ולולא זה לא שייך שם אלהים בהבורא ית'. והנה כתיב זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו וכתב האריז"ל.שאסור לזבוח שום קרבן לשם אלהים שיש לעובדי כוכבים בו אחיזה וחלק לס"א רק לשם ה' לבדו והענין מבואר בזוה"ק דכל ענין הקרבן היה לכלול מדת הדין ברחמים וצריך לבטל שם אלהים ולהגביר כח הרחמים. וזה היה עקדת יצחק שנעקד צד צפון פחד יצחק ונכלל בצד הימין וע"ז צפונה לפני ה' ואכ"מ לזה. וז"ש לסתור טענת פרעה שסבר שא"א שיצא מפועל אחד האמתי דין ורחמים ושיקרא בשני שמות הויה ואלהים והודיע כי שם אלהים הוא רק לפי הכנת המקבלים שנהפך אצלם לדין ועז"א אלהי העברים נקרא עלינו הרי עיניך רואות שנקרא שם אלהים בכנוי אלהי העברים ששם אלהים מתיחס ענינו כי שרש השם בא מצדנו שנעשה דין למטה. וע"ז נלכה נא דרך שלשת ימים ונזבחה קרבנות ועי"כ לה' אלהינו יכלול שם אלהינו בשם ה' ויתהפך לרחמים. אך פרעה לא רצה להודות בזה ועז"א למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו ודרש במדרש אתם למה לדבריכם למה כי אהרן היה מצד החסד ומשה מצד הגבורה ולדעת פרעה היה מן הנמנע שיקבלו שניהם נבואתם מאל אחד כי הוא קצץ בנטיעות. ועז"א למה משה ואהרן היכי אפשר ששניכם תקבלו מצינור אחד וע"ז אתם למה וממילא לדבריכם למה. ובזה נבוא אל הענין שלזה הקדים מופת התנין קודם כל המופתים כי זה בא על עיקר שליחותם ששליחות משה ואהרן היה בעיני פרעה מן הנמנע שיתהוה דין ורחמים מפועל אחד ומשרש אחד והרי משה ואהרן חלוקים בשרשם. ועז"א כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת. ויל"ד תיבת לכם מיותר אך שיטען תנו מופת על עצמכם שיתכן להאמין על מציאות השליחות של שניכם כאחד שהוא מן הנמנע בעיניו. והנה הוראה ראשונה שנתהפך מטה של אהרן לנחש היא היתה טענה מוכרחת על מה שכפר פרעה ואמר לא ידעתי את ה' כי השליחות היתה אל פרעה במדת הדין שגלה לו מהמכות מהעונשים ואי אפשר לדעתו שיהיה מבעל הרחמים. וע"ז הראה שמטה אהרן שהיה כלו מצד הטוב והחסד וע"י שנשלך לפני פרעה לבש כח הרע ונתהפך הטוב לרע ויהי לתנין. וכן אע"פ ששם ד' כלו חסד ורחמים כשיורד לפני פרעה מתלבש באף וחמה וכח הדין בערך הכנת המקבל. וז"ש ויבוא משה ואהרן אל פרעה ויעשו כן כאשר צוה ה' וישלך אהרן את מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו ויהי לתנין. ויל"ד מ"ש כאשר צוה ה' מיותר פשיטא שכן עשו וגם תיבת כן מיותר אחר שכתוב כאשר צוה ה'. גם מ"ש לפני פרעה מיותר פשיטא שלפניו היה. אך שיעור הכתוב כך שאומר ויעשו כן כאשר צוה ה' ר"ל שעשו עשיה שהוא דומה ממש למה שצוה ה' כמו שזה מה שצוה ה' שהוא רחמים ולפני פרעה נתהפך לדין כן המטה שהיה כלו טוב ולפני פרעה נתהפך לרע וכח הנחש ועז"א וישלך אהרן את מטהו שהיה מצד הטוב שבעץ הדעת. אך לפני פרעה ולפני עבדיו ויהי לתנין מפני שנפל לפני פרעה לכך ויהי לתנין. ובזה יבואר מ"ש ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן. ויל"ד מהו גם הם הול"ל ויעשו גם חרטומי מצרים וגם מ"ש וישליכו איש מטהו תיבת איש מיותר והול"ל וישליכו מטותם. אמנם כחילוק שהי' בין השלכת מטה אהרן ובין השלכת החרטומים יובן עפ"י הידוע דכל אדם לבוש עור ובשר ממשכא דחויא ויש לו נפש מצד הקדושה ונפש הבהמית היא ממצעת דאם זוכה כולו מתהפך לצד הקדושה וגם זוהמת הנחש שהיא משכא דחויא נמשכת אחר הקדושה ואם אינו זוכה אזי גם הנפש מתטמא בזוהמת הנחש וע"ז שדרו של אדם אחר ז' שנים נעשה נחש. והנה חרטומי מצרים שהלכו לקראת נחשים וגם הם בעצמם נהפכו לזוהמת נחש עקלתון לזה הנחש שהראה למראה עין היה מעצמותם שהיתה צורת נפשם כח נחש צפעוני. וזה בעצמו הוא להט החרב המתהפכת או כלו לטוב קדוש לה' או לעזאזל חמת עכשוב נחש שרף ועקרב. וז"ש ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן ר"ל עיקר עשייתם היה מופלא מאד מעשיית אהרן שבידו היה המטה כולו טוב והוצרך להשליכו המטה ולהוציאו מכחו ורשותו שידבק בכחו של פרעה ואז נתהוה לנחש משא"כ חרטומי מצרים עשו ענין אחר והוא כי ג"ם ה"ם בלהטיה"ם כ"ן שגם הם בעצמם ע"י להט החרב המתהפכת ג"כ ממטה לנחש היו גם הם בעצמם לתנינים וע"ז וישליכו איש מטהו ר"ל שגם האישיות השליך עם מטהו. ר"ל לא כמעשה אהרן שהוציאו מכחו. ועל זה דקדק ויהיו לתנינים החרטומים בעצמם. והבן כי נכון מאד:
חלק ג
(שמות ז יב)
ויבלע מטה אהרן את מטתם. ופירשו בגמ' דאחר שנעשה מטה חזר ובלעם. הנה בזה הראה לו גם הצד השני שיוכל להיות שכח הרע יתהפך לטוב וכח הדין יכלל ברחמים וע"ז אחר שנהפך שוב למטה שאז היה מצד הטוב בלע צד הרע וכן היה באמת שיוניס ויומברוס חרטומים אלו נתגיירו והם הערב רב ומבואר בספר הגלגולים דא"א להתגבר ביותר על כח הטומאה רק מי שבא בתוכם ויצא מהם כענין דוד ברות המואביה ומרע"ה שנתגדל בבית פרעה כענין מיניה ובי' אבא ניזול ביה נרגא וע"ז אחר שנהפך לנחש והיה בחלקו פרעה ושוב חזר אל הקדושה עשה חיל לבלוע את מטתם להוציאם בלעם מפיהם טרף טרף נפשות העשוקות והענין ארוך ואכ"מ ופרעה נאטם לבו ועוד לא למד דעת. למה זה מחיר הוא החילוף שהיה ביד כסיל שנהפך מטה לנחש ונחש למטה כדי לקנות חכמה אחר של"ב אין כי כבד לב פרעה. ועוד שב על קיאו שאי אפשר שיצא דין מפועל אחד הפועל רחמים וז"ש ולא שמע אליהם כאשר דבר ה' שהוא רחמים והיה מכחיש כי היה מן הנמנע בעיניו:
חלק ד
(שמות ז כ)
ויהפכו כל המים אשר ביאר לדם. בילקוט יונה בחמישי נהפכו מי מצרים לדם בו ביום יצאו ישראל ממצרים בו ביום עמדו מי הירדן. ויל"פ דחדא באידך תליא דאי' בשבת פ"ז דבה' יצאו ישראל ממצרים נמצא חל ר"ח ניסן ג"כ בה' ואייר חל בשבת דניסן לעולם מלא משא"כ לסדר עולם הם יצאו בע"ש ואייר היה ביום א' וסיון היה ביום השני אם כן לפי אותה הדעה שהיה אייר בשבת היה אייר אשתקד בעת שהיו במצרים ביום הג' דאין בין שנה לחברתה אלא ד' ימים עי' בסוגיא דהתם במס' שבת באורך. ואי' בראב"ד דהמכות התחילו באייר משום דמשפט רשעים יב"ח וכל מכה היתה התראה כ"גמ ימים והמכה משמשת ז' ימים דכל מכה עם התראה היה משמש חדש עי' בידי משה ואין להאריך אם כן אם ר"ח אייר היה ביום ג' כ"ב היה ג"כ ביום ג' נמצא כ"ד אייר שאז נהפך המים לדם היה ביום ה' משום דבתחלה התראה ואח"כ בסוף חדש ז' ימים המכה שלשה חלקים התראה ואח"ז היתה המכה עי' במדרש ויליף מקרא ודוקא לאותה דעה שבה' יצאו ישראל ממצרים ממילא אותו אייר שיצאו היה שבת ושל אשתקד היה ביום ג' ושפיר מוכח דכ"ה דאייר של אשתקד היה ביום ה' משא"כ א"ת כסדר מולם ויצ"מ היתה ביום וא"ו וחל אייר ביום א' ושל אשתקד ביום ד' אם כן היתה מכת דם ביום ואו. אבל נראה ראיה ברורה שלא כסדר עולם משום דבז' נתנה תורה אם כן מוכח שהיה סיון ביום א' דלכ"ע בשבת נתנה תורה ויום ז' של סיון אם כן מוכח דהיה אייר בשבת ושפיר מוכח דבה' היתה מכת דם. אבל קשה הא מוכח דבששי נתנה תורה לישראל דאי בז' נתנה תורה לישראל קשה הא משה ניצול בהשלכת היאור משום דאותו יום היתה נתינת התורה כדאיתא בסוטה (דף יב ע"ב) ר"פ אמר אותו היום כ"א בניסן אמרו מה"ש רבש"ע מי שהוא עתיד לומר שירה על הים ילקה רב אחא בר"ה אמר אותו היום ששה בסיון היה אמרו מה"ש מי שהוא עתיד לקבל התורה ילקה ומקשה גמ' בשלמא למ"ד בששה בסיון משכחת ליה ג' ירחי דאמר מר בז' באדר מת משה ובז' באדר נולד ומז' באדר עד ששה בסיון תלתא ירחי אלא למ"ד בכ"א בניסן היכי משכחת לה ומשני הגמ' אותה שנה מעוברת היתה רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם אם כן לפי המדרש בששי נתנה תורה לא מוכח אם היתה מכת דם בה' משום דכיון דסיון היה ביום ב' היה אייר ביום א' ושל אשתקד היה ביום ד'. אבל לר"פ דסבר דבאמת לא השליכו למשה ביום וא"ו בסיון משום דאז היה עיבור אם כן שפיר לא מוכח משם אם היה בוא"ו בסיון נתינת התורה דאפשר לומר שהיה בז' בסיון ושפיר מוכח דמכת דם היתה ביום ה' אכל כיון דלר' אחא מוכח בבירור גמור דמשה הושלך ליאור בוא"ו לחדש סיון דנולד בז' הוה תלת ירחי במלואי' ושפיר מוכח דודאי קבלת התורה היה ביום ששי בסיון ולא ז' ימים לחדש סיון משא"כ לר"פ דאין הוכחה אבל דיש ראיה ברורה כר"פ דמשה נולד בראשון באדר והיה עיבור בעת לידת משה משום דאי' בילקוט ובתוס' מנחות (דף למ"ד) שאותו יום שמת משה היה בע"ש דמוכח מיריחו שנלכד בשבת עי' התוס' והרא"ש סוף פסחים ואותו יום שעברו את הירדן היה ביום ה' וזה היה ביום עשירי לחדש ניסן כמבואר בקרא דיהושע (ד' י"ט) ואם כן כיון דאותו ז' אדר חל בע"ש ממילא ר"ח אייר היה חל ביום שבת ואדר סמוך לניסן לעולם חסר אם כן חל ר"ח ניסן ביום א' א"כ עשרים לחדש חל ביום הנ"ל. וזה תמוה דהא להנ"ל היתה העברת הירדן ביום ה', וצ"ל כמו דאיתא בילקוט דאותה שנה שמת משה היתה מעוברת והשתא החשבון מכוון דמשה מת באדר ראשון אם כן אדר ראשון היה חל בשבת ואדר ראשון מלא אם כן חל אדר שני ביום ב' ואדר שני חסר חל ניסן ביום ג' ויום עשירי של ניסן חל ביום ה' וכן אומר בילקוט דמשה מת באדר ראשון ממילא לפ"ז מוכח דמשה מת באדר ראשון ואם כן ע"כ כשנולד משה היה ג"כ עיבור דאל"כ יקשה למה מת באדר ראשון ולא באדר שני ומדוע נתקצרו משנותיו חדש וש"מ דנולד באדר ראשון ג"כ דאז ג"כ היה עיבור והקב"ה מלא שנותיו לכך מת באדר א' ממילא כיון דאז היה עיבור מוכח דהשלכת היאור היתה בניסן לא בסיון שלא כדעת ר"א בר"ח ושפיר הוכרח לומר דבז' היה קבלת התורה ומוכח דאייר היה בשבת ושל אשתקד היה ביום ג' וכ"ד חל היה ביום ה' ושפיר מוכח דנהפך הדם ביום ה' משום דכ"ג יום היתה התראה ושפיר אמר הילקוט בה' נהפכו מי מצרים. ומזה מוכח משום דבה' יצאו ממצרים ממילא חל אייר בשבת ושל אשתקד בג' בשבת וכ"ד ביום ה':
אמר המו"ל לא הבינותי הלא לפי הכלל דאין בין שנה לחברתה רק ד' ימים חשבינן כל החדשים אחד מלא ואחד חסר וניסן מלא ואייר חסר ואינו רק כ"ט יום והמכה שמשה ז' ימים והתחיל' בכ"ג אייר א"כ לפי הילקוט דבה' יצאו ממצרים היתה מכת דם כיום ד' אם לא שהיתה השנה מעוברת ולפי הסדר עולם היתה מכת דם בה' והיתה פשוטה ולא מעוברת:
אבל קשה הא מוכח דבששי נתנה תור' לישראל ממילא חל סיון ביום ב' ממילא הוה אייר ביום א' ושל אשתקד ביום ב' והפיכת המים לדם ביום וא"ו והראיה דמוכח ממשה דנולד בז' באדר א"כ יום השלכתו ליאור היה בוא"ו בסיון תלתא ירחי וא"ל כדעת ר"פ שהי' עיבור ומה"ת לומר כן לכן מביא ראיה שהיה עיבור בעת שנולד משה משום דכיון דבעת שיצא מן הירדן היה ביום ה' וזה היה בעשירי לחדש ניסן ממילא היה ניסן ביום ג' ואדר ב' היה חל ביום ב' שהוא חסר ומשה מת בז' באדר בע"ש. ולפ"ז אם כן היה חל אדר בשבת. אלא צ"ל שהיה עיבור ומשה מת באדר א' והיה בשבת והיה מלא ממילא אדר ב' ביום ב' וניסן ביום ג' והיה יו"ד ניסן ביום ה' אם כן בודאי משה מת באדר א' וגם נולד בו כמ"ש אם כן השלכתו ליאור בודאי לא היה בוא"ו בסיון ולא מוכח דבו' בסיון נתנה תורה ושפיר מוכח דבה' היה מכת דם ודוק:
ולפ"ז יבואר מדרש והחטה והכוסמת לא נכו כי אפילות הנה פלאי פלאות נעשה בהם והוא תמוה. ולפי הנ"ל ניחא דדם התחיל מבאייר כסברת הראב"ד נמצא לפי החשבון לכל מכה שהיתה משמשת חדש חל בכ"ד במרחשוון דהיינו כ"ג לחדש היתה התראה ובכ"ד התחילה המכה. ובברכות מעשה בשתי רוחות שהיו מספרות כל הזורע ברביע ראשונה ברד מלקה הלך וזרע ברביע שניה. ופרש"י מפני שהוא רך ואינו משתבר ואי' בתענית רביע ראשונה בז' במרחשוון שניה בט"ו בו שלישית בכ"ג אם כן כיון שירד הברד ביום כ"ד ממילא נתקשה ולא היה שוב רך ומדוע נשתייר וש"מ פלאי פלאים:
ולפי הדברים האלה יבואר ג"כ משנה דעדיות משפט איוב יב"ח ופי' הראב"ד משום דכתיב הנחלת לי ירחי שוא קאי על ימות החמה ולילות עמל מנו לי קאי על ימות הגשמים דהלילות ארוכים. ומשפט מצרים יב"ח דמשה בא לפני פרעה באייר. ואמרתי לחברם יחד דאיתא במדרש חזית בפסוק דומה דודי דמשה היה נתכסה מה' ימים ואייר הוא חסר ממילא בי"ז בסיון נראה להם והמכה היתה ז' ימים בכל חדש ממילא בכ"ד בסיון התחילה מכת דם ואז היה ביום ה' כנ"ל ממילא היה חל כ"ב סיון ביום ג' ור"ח סיון ג"כ ביום ג' ואייר ביום ב' ולפי הנ"ל אין בין שנה לחברתה רק ד' ימים ממילא סיון בשבת וזה אא"ל דהתורה ניתנה לכו"ע בשבת בז' ימים לחדש ולא יותר וצ"ל דאותה שנה מעוברת היתה והיה בין שנה לחברתה ה' ימים וחל סיון ביום א' והתורה נתנה בשבת זה יום הז' אבל למ"ד
בששי נתנה תורה לישראל צ"ל דסבר דלא היתה מעוברת כלל רק דהמכות התחילו מאייר כנ"ל ויש להוכיח גבי איוב שהיה פ' אותה שנה שבאו עליו יסורין ולא היה עיבור כלל משום דאיתא בידי משה דאחר שנתעברה יוכבד ג' חדשים גרשה משום דאז הסכים פרעה ומקודם לא הסכים והורידהו מכסאו ממילא היתה העצה תיכף בעת שנתעברה וזה היה באלול עכ"פ דמשה נולד לו' חדשים ואיוב נצטרע בר"ה כדכתיב ויהי היום דא ר"ה ממילא היו היסורין עד לשנה הבאה לראש השנה שנה תמימה ואי' בסוטה דבכ"א בניסן השליכו למשה ליאור משום דמה"ש אמרו מי שיאמר שירה על הים ילקה דיום זה ומקשה בגמ' דהא ליכא ג' חדשים ומשני שהיתה שנה מעוברה ולמד שהושלך ליאור בו' בסיון וניצל משום שעתידים לקבל התורה באותו יום לא היתה אותה שנה מעוברת. וצ"ל דאותו מ"ד סובר דבז' נתנה תורה ולכך אא"ל דהשלכת היאור היה בז' בסיון אלא בכ"א בניסן והשתא יבואר דמשפט איוב רק יב"ח ממילא היתה השלכת משה ליאור בו' סיון אם כן בודאי המכות התחילו מאייר ומכת דם ביום ה' כ"ג דאייר חסר ור"ה אייר היה בד' וחל לשנה הבאה ביום א' וסיון ביום ב' ונתנה תורה ביום השבת ולא היתה מעוברת כלל:
חלק ה
(שמות ח ב)
ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים. בסנהדרין (דף סז ע"ב) צפרדע אחת היתה והשריצה ומלאה את כל ארץ מצרים אראב"ע עקיבא מה לך אצל הגדה כלך מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות צפרדע אחת היתה והשריקה להם והם באו. ונל"ב דמהרש"א מק' וז"ל למאי דאמרינן דהמצרים חשבו שמכות ראשונות היו מעשה שדים ומכניף משא"כ בכנים דלא מכניף ניחא לראב"ע שהיא שרקה וכולן באות היינו מכניף לזה חשבו שהוא מעשה שדים שהשד מכניף אבל לר"ע שלא השריצה כולן דבר זה בריה חדשה היא ולמה לא אמרו אצבע אלהים הוא דהא השד לא יוכל רק להכניף וליכא למימר דסבר רע"ק דגם המכשפים עשו כן בריה גמורה אם כן מדוע לא עשו כן בכנים נהי דהשד לא יכול לכנוף פחות משעורה אבל בריה חדשה הלא יוכלו לעשות. ונל"ב משום דר"ע אזיל לשיטתו דסבר ביומא ובשבת כר"י דבז' נתנה תורה ממילא היה ר"ח סיון ביום א' ומשפט מצרים יב"ח כדפי' הראב"ד דמשה עמד לפני פרעה באייר ויצ"מ בניסן ממילא לא היתה אותה שנה מעוברה ואין בין שנה לחברתה רק ד' ימים ממילא סיון אשתקד היה בד' וסיון מלא ממילא היה תמוז בו' וגם הכ"ב לחדש היה בו' וכ"ג היה בשבת דאז היתה מכת כנים משום דבאייר התחילו המכות. ואיתא ברש"י פ' מקץ החרטומי ניחרי טימי לשון עצמות ופי' הרא"ם דהיו מכשפי אוב במדבר בין הפרקים כמ"ש בסנהדרין ס"ה ומפרש בגמ' מה בין זה לזה מעשה בין הפרקים אינו עולה כדרכו ואין עולה בשבת ממילא כיון דכתיב בכל הני קראי חרטומים עשו ג"כ כן בין הפרקים ולא היו יכולים לעשות כן בשבת אם כן בודאי לא הוה מעשה שדים משום דפחות משעורה ושאר מכשפים א"א להיות אלא שואל בגולגולת וזה א"א כמו שפרש"י מצריך שיהיה הגולגולת מוט לארץ:
אבל יש לפקפק ע"ז משום דבודאי שנה של הקמת המשכן לא היה עיבור כמבואר בסוגיא דשבת. ובתוספות מנחות משמע שאותו אייר היה מלא אם כן להנ"ל שהיה סיון ביום א' ואייר בשבת משמע לפ"ז לשנה הבאה אותו אייר לאחר הקמת המשכן היה ביום ד' ואותו אייר היה מלא ממילא היה סיון ביום ו' וכ"ג של סיון היה בשבת ולפי' מהרש"א מס' תענית מרים נתנגעה בכ"ג סיון וזה ידוע ממשנה דנגעים דאין רואין נגעים בשבת ואיך היו רואים נגע מרים ש"מ שלא היה אייר אשתקד בשבת וסיון ביום א' אם כן לא חל ג"כ תמוז הקודם יצ"מ בשבת וז"ש כלך מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות דמנגעים מוכח שלא היתה בריה חדשה דאל"כ למה לא עשו החרטומים כן כיון שלא היה בשבת:
חלק ו
(שמות ט ח)
קחו לכם מלא חפניכם פיח כבשן במד' טוב מלא כף נחת ממלוא חפנים עמל ורעות רוח. טובה דריסה אחת שדרס הקב"ה על המצרים במכת בכורות ממלוא חפנים פיח הכבשן שזרק משה ואהרן שבזו היתה גאולה ובזו לא היתה גאולה. צ"ע מה שייך זה אל זה. ונקדים אי' במ' דמכות היו שלש ע"י הקב"ה ושלש ע"י משה ושלש ע"י אהרן רק מכת שחין היה הכל ע"י הקב"ה ונראה כי מכת שחין היא מכה שלישית והתחיל ענין המכת בכורות כי בחצין של מכות היה מכת דבר שהיא מיתה וכן בסוף המכות ולזה צוה לקחת דוקא מלא חפנים פיח כבשן עפ"ז דכתבו תוס' בכריתות דף ו' ע"ב אחת לע"ב שנה מפטמים לחצאים דמלא הפנים הוא חומש מנה הם כ"ף דינרין כנגד ה' סלעים של פדיון בכור להציל בכורי ישראל ודוק היטב: