ארץ חמדה· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
וישלח
חלק א
וישלח יעקב מלאכים לפניו. כבר עמדו המפ' על שהטריח בשליחות זה מלאכי מרום אך כבר אמרו שיעקב בקש לישב בשלוה כי דמה בלבו שכבר השלים חוק השעבוד והגזרות והטעם דאע"ג שהי' הגזרה ארבע מאות שנה כבר מצאנו בפדר"א בגלות מצרים מה שלא היו בגלות כי אם רד"ו שנה שהוא חצי מנין מפני שהקב"ה השלים החשבון ע"ד עמו אנכי בצרה. והנה ביעקב היו עמו י"ח כתות מלאכים כמ"ש במד' שהם י"ח רבוא שזה שיעור מחנה. שסבלו עמו גירות כל זמן היותו בבית לבן וגם השכינה היתה עמו וגירות של עצמו הרי עשרים כתות שסבלו עמו גירות עשרים שנה צא וחשוב עשרים פעם עשרים הם ד' מאות והרי נשלם זמן השיעבוד. וז"ש ששלח יעקב מלאכים לפניו ר"ל המלאכים שעמדו בפניו וסבלו אתו גירות כל זמן היותו בבית לבן וסבר שכבר השלים זמן השיעבוד ובקש לכנוס לא"י לישב בשלוה. והנה קודם שסבל יעקב הגירות היה הברירה גם ביד עשו שיקבל הגזירה של הגירות ויהיה לו חלק בארץ אך הרשע הזה ברח לארץ שעיר ולא רצה להשתתף בגזירה ומן אז נתן לו הר שעיר ירושה. וע"ז שלח המלאכים להחזיק אמונה אומן אשר אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום שארץ שעיר ושדה אדום הוא שייך אל עשו אחיו ואין לו ירושת בארץ כי לא סבל גירות ולזה שלח לו לספר ויהי לי שור וחמור שהוא הרכוש גדול שיצא עמו מבית לבן. וי"ל ג"כ שבא להשקיט בזה דעתו של עשו עפמ"ש בזוהר חדש דע"י שלא שלמו ישראל במצרים ד' מאות שנה הוכרחו להיות עוד בשיעבוד מלכיות שאדום הוא האחד מהם וזה שכפל ארצה שעיר שדה אדום הוא כידוע ששדה אדום הי' לעומת קדושת א"י וקדושת בהמ"ק לעומת זה עזאזל המדברה. והנה בבהמ"ק יש שלשה דברים הר. ושדה. שראו אברהם ויצחק שמורה על חרבן ובית השלישי הנקרא בית שיעמוד בזכות יעקב וכבר ראה אותו יעקב במראה הסולם ואז יהיו ישראל לפנים ממחיצת מה"ש וע"ז שלח הודעת העת שיהיו המלאכים לפניו מבחוץ והוא מבפנים ויאמר ליעקב מה פעל אל משא"כ אל עשו אחיו אין לו רק שני ענינים ארצה שעיר ושדה אדום שנקרא הר שעיר ושדה אדום ואין בחינת בית לקליפה וכל זה מורה על החורבן כמ"ש המה יבנו ואני אהרוס וכ"ז מוסכם למ"ש דאין דעה באדום הוא מוח השלישי המכריע כמ"ש בפ' תולדות משא"כ יעקב שלח מלאכים שלפניו שהם מלאכים רחמים ממוח הדעת המכריע כמ"ש מלפני אוריאל ואריה כבקר יאכל תבן בית עשו לקש אבל באדום אין דעה תאמין:
ארצה שעיר. יל"פ מה ששלח לו אל הר שעיר דוקא ואמר עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי משום דכבר כתבתי שהאבות לא קיימו המצות רק בא"י אך יעקב היה בפדן ארם ופירש"י שני ארם היו ארם נהרים וארם צובה שהוא מאותן ארצות שכבש דוד ויש בהם פלוגתא בגיטין ובכ"מ אם כיבוש יחיד שמיה כיבוש ודינם כא"י אם לאו והרמב"ם בה' תרומות פ"א באר שאין מצות נוהגות בארם נהרים וצובה מפום שכבשם דוד קודם א"י ולמ"ד שמי' כיבוש לא ס"ל שצריך לכבוש א"י קודם ח"ל וכן היה סבור יעקב שדינם כא"י ולזה שמר תרי"ג מצות וזה ששלח אל עשו הר שעיר דוקא שכבשו עשו והנה עשו הלא דמה בדעתו שיש לו חלק בארץ ואיך כבש ח"ל קודם וע"כ ס"ל שמותר וממילא ארם נהרים וצובה דינם כא"י לזה תרי"ג מצות שמרתי:
חלק ב
(בראשית כח ה)
כה תאמרון לאדוני לעשו. יבואר במ"ש בנחמי' ואתפללה אל אלהי השמים ואמרה למלך. כי הצדיקים בעת שמדברים למלך הם מתכוונים לבקשה לפני הקב"ה שלב מלכים ביד ה' ואומרים למלך כאלו אליו הם מדברים וזה ואתפללה אל אלהי השמים ואומר בלשון נוכח למלך וכן צוה יעקב למלאכים כה תאמרון לאדוני הוא הקב"ה ותסבבו הדבור על עשו וידמה לו שאליו אתם מדברים ולפ"ז לא קראו את יעקב לעבד של עשו רק לעבדו של מקום:
חלק ג
(בראשית כח ה)
עם לבן גרתי. ידוע בזוה"ק שבצאן לבן היו מגולגלים נשמות קדושות ויעקב הפרידם לצד הקדושה והוציא בלעו מפיו ובזה גייר גרים תחת כנפי השכינה וז"ש עם לבן גרתי להוציא יקר מזולל:
חלק ד
(בראשית כח ה)
עם לבן גרתי. פירש"י הברכות לא נתקיימו בי ונקדים הא דאיתא במדרש ברכות לראש צדיק זה יעקב ופי רשעים יכסה חמס זה עשו אשריהם הצדיקים שמתברכים בארץ ומתברכין בשמים שכל הברכות שברך יצחק את יעקב ברכו הקב"ה למעלה כנגדן וכו'. נל"פ דהנה עשו אמר את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי דידוע שהיו רק הברכות ליעקב בפה אבל במחשבה היה כוונת יצחק על עשו ואם אזלינן בתר המחשבה אינם ברכות כלל, והנה הטעם שלקח יעקב את הברכות משום שעשו היה בכור ללידה ויעקב בכור ליצירה וידוע דסוף מעשה במחשבה תחלה וא"כ יעקב שהיה סיף במעשה היה בכור בראשית המחשבה ועשו היה בכור בראשית המעשה ויעקב סבר דעיקר אזלינן בתר המחשבה לז"א עשו ממ"נ כיון שבכורתי לקח אם כן ס"ל דאזלינן בתר המחשבה ואיך לקח ברכתי הלא במחשבה לא היו הברכות אליו כלל לזה הלא אצלת לי ברכה ר"ל הלא באמת אצלת את הברכות אלי כי אלי כוונתו במחשבה. והנה כל כחו של עשו היה כי ציד בפיו וכבד את הוריו אך הא רק ציד בפיו ובמחשבה היה מלא רשע ולא כבד את אביו רק במעשה ואם אזלינן בתר המחשבה אין לו זכות כלל בעבור זה אך א"כ לא יתקיימו הברכות ליעקב ג"כ מטעם זה אך למ"ש כאן במד' שהקב"ה ברכו כנגדן מלמעלה אם כן אף שברכות יצחק לא היו רק במעשה הא ברכות הקב"ה יתקיימו. וז"ש ברכות לראש צדיק שתי ברכות שגם הקב"ה ברכו מלמעלה וממילא אף אי אזלינן בתר המחשבה נתקיימו הברכות ליעקב לפ"ז ופי רשעים יכסה חמס זה עשו שהיה ציד בפיו דווקא ופי רשעים דייקא ובזה יל"פ המד' ששלח יעקב לעשו עם לבן גרתי ופרש"י הברכות לא נתקיימו בי ובא להודיעו בל יבטח להלחם אתו במה שיש לו זכות כיבוד אב כמ"ש במד' דזה היה מוראו של יעקב לז"א כיון שהברכות לא נתקיימו לא מוכח דאזלינן בתר המחשבה ואין לו זכות כיבוד. גם לזה קראו אדוני ואמר עבדך יעקב להורות שיעקב הוא הבכור ורב יעבוד צעיר, וממילא המחשבה הוא העיקר ואע"פ שאחר עד עתה ואין לך זכות כיבוד אין לך להלחם כנ"ל. ויבואר עוד באופן הנ"ל כי יעקב שלח לו עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי כפירש"י וכבר אמרו המפרשים הא לא קיימו האבות התורה בח"ל כמ"ש הרמב"ן דלזה נשא שתי אחיות ועוד הא רוב מצות הם התלויות בארץ. ואיך אמר ותרי"ג מצות שמרתי. אמנם באמת נבין עפ"י מ"ש חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. והנה יעקב באמת היה חושק ומתאוה לקיים כל המצות וגם להיות בא"י רק שהיה אונס ממגור מסביב מפחד עשו וא"כ דומה כאלו קיים כל המצות ע"י המחשבה. ועז"א שלח לו כיון דעם לבן גרתי ולא נתקיים ברכת אבא מוכח דאזלינן בתר המחשבה וממילא כל התרי"ג מצות שמרתי דהחושב לעשות מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. ובזה יבואר מ"ש אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה ומניין ידע זה שמא יתגבר עשו על שני המחנות אך כי יעקב חשב דעשו יהרוג אחת משתי נשיו שחלקם לשני מחנות מחנה רחל לבד ומחנה לאה לבד והיה החשש משום שנשאם באיסור שתי אחיות וכמ"ש למעלה. והנה לידע איזה נשיו באיסור אם לרחל אם ללאה כבר כתב בפר"ד דתליא אם קודם מ"ת יצאו מכלל ב"נ אם כן בקידושין תליא מילתא וקדושי רחל קדמו לקדושי לאה אם כן נשאה ללאה באיסור משא"כ אם לא יצאו מכלל ב"נ בבעילה תליא מילתא וביאת לאה היה קודם ונשא לרחל באיסור עיי"ש. והנה יעקב נסתפק בזה אם יצא מכלל ב"נ או לאו ונ"מ עפמ"ש בירושלמי דרק לישראל הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה ולא לב"נ ואם כן אם הם בכלל ישראל אין בידו שום עון מישיבת ח"ל ושלא כבד את אביו דהא חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה כנ"ל משא"כ אם הם בכלל ב"נ וז"ש אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו שיכה מחנה לאה הקודמת וממילא שנשואי לאה היו באיסור מצד שבקידושין תליא מילתא כי הם בכלל ישראל ואם כן אין לו שום עון דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ובודאי יהיה המחנה הנשאר לפליטה כי אני אתגבר עליו ודו"ק:
חלק ה
(בראשית כח ז)
באנו אל אחיך אל עשו. הנה יעקב סבר שיוכל לכבוש את עשו בדרך הטבע כי גם לו מחנה כבד ועבדים מזוינים למלחמה ועתה הודיעו לו המלאכים שאינו כן כי מה שבאנו אליך הוא על אודות אחיך עשו שידו חזקה וארבע מאות איש עמו ולזה נתירא יעקב דכל העושין לו נס ממעטין לו מזכיותיו. והנה כמו שהצדיקים נקראים מהלכים ממדרגה למדרגה בקדושה כן עשו היה הולך ממדרגה למדרגה בעמקי שאול כחות הטומאה והיו לו ארבע מאות כחות הקליפה בית עשו לקש. והנה כל מוראו של יעקב כתבו המפרשים מפני שנשא שתי אחיות. והנה כבר כתב הרמב"ן שלא קיימו האבות התורה רק בא"י וסבר שעתה שרוצה להגיע לא"י אפשר שיגרום החטא ולזה חצה אותם לשני מחנות מחנה רחל לבד ומחנה לאה לבד שאם יהרג האחת יסתלק המורא והיה המחנה הנשאר לפליטה אך באמת בריקנטי כתב מה שנשא יעקב שתי אחיות מפני שהקב"ה קראו אל ולמעלה במרכבה הקרובים מזדווגים ועז"א אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק שכן הוא בזיווג המרכבה ואתה בעצמך אמרת שוב לארצך ואיך יתחדש חשש בא"י משום שתי אחיות:
חלק ו
(בראשית כח יא)
קטנתי מכל החסדים. וכו' במד' אמר ר' אבא בר כהנא איני כדאי ר' לוי אמר כדאי אני הבל קטונתי. נראה דפליגי במה דאי' במס' שבת באדם אחד שלא היה לו שכר מניקה ליתן וכו' ח"א כמה גדול אדם זה וחד אמר כמה גרוע אדם זה:
חלק ז
(בראשית כח יג)
ואתה אמרת היטב איטיב עמך. הכפל י"ל דבאמת חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה וכתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה דאין רע שלא יהיה אחריתו טוב וגם הרעה לטובה ולפ"ז יש טובה מסובבת ע"י הטבה ויש טובה מסובבת ע"י רעה וז"ש יעקב הלא אתה הבטחתני שע"י טובה תטיב עמי לא ע"י רעה שג"כ אחרית כוונתה לטוב וז"ש היטב איטיב עמך:
דרך ב'
ידוע דגם השכר שאדם לוקח על ידי המצוה גם כן נחשב למצוה וזה שאמר יעקב על ידי שחשש פן על ידי החסדים נתמעטו זכיותיו לז"א אדרבה החסדים הם בעצמם זכיות שהשלמתי בזה רצון הבורא החפץ להיטיב ולעשות וז"ש שאתה אמרת שע"י היטב ג"כ איטיב עמך ועל השכר מצוה תקבל שכר כעושה מצוה:
דרך ב'
ושמתי את זרעך. יבואר במ"ש הרמב"ן והרא"ם והנח"מ בה' יסודי התורה דמה שהקב"ה מבטיח אפשר שהחטא גורם שלא תבא ההבטחה כמ"ש בברכות (דף ה') ראוים היו ישראל וכו' משא"כ מה שהבטיח שיבא לאחר ע"י נביא אינו חוזר ובזה ניחא מה שהקשה שם מבני משה עיי"ש כי קצרתי:
ובזה יל"פ מ"ש ההיטב חרה לך כי תנאי זה דוקא לטובה ולא נבואה לרעה כמ"ש בירמיה וכ"כ הרמב"ם להדיא בחבורו ובהקדמה לפי' המשנה וז"ש הלא אתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך והבטחת הזרע הוא ע"י נביא ואינו חוזר:
חלק ח
(בראשית כח יד)
מנחה לעשו אחיו. ענין הדורונות ששלח יעקב לעשו כבר כתבו שהיה השעיר ויתן חלק לסט"א שלא יקטרג ולפי המספר היו תק"פ ראשים גי' שעיר וכבר מבואר בילקוט ראובני כי בפסוק הראשון היו כולם בהמות טהורים ראוים להקרבה ולזה כל הפסוק מסיים בממי"ן סתומים משא"כ בפסוק השני הפרים היו בעלי מומין שאינם ראוים להקרבה לכך הציגם בין הטמאים. והנה הטעם שמסיימין בממי"ן סתומין ידוע דהעולם פרוץ ומגולה מצד צפון ע"ש מצפון תפתח הרעה ולזה רומז הב' שהיא פתוחה מצד צפון. ולעתיד יסתם הב' ויהיה מ"ם סתומה כי רוח הטומאה יעבור וזה מ"ם סתומה של למרבה המשרה שבקש הקב"ה לעשות לחזקיה משיח וכבר כתבתי במקום אחר מזה ומטעם זה צוה הקב"ה לשחוט את הקרבנות בצפון שע"י הופרדו החיצונים ונעשה מסך וכיסוי לצד צפון במלואו. והנה מנין העזים והרחלים ידוע שיש בקדושה עשר ספירות עליונים ועשר ספירות שהם צל לספירת העליונים וכנגדן עשר אצבעות הידים והרגלים כמ"ש בספר יצירה. והנה יש לעומתם כמו כן במקבלים שהוא נוקבא דקדושה אך במקבל כ"א כלול מעשר והם מאה ומאה השורש והצל וכ"ז מבואר בכתבי האריז"ל. ולעומת זה היו האילים עשרים מצד עשרה ועשרה כחות המשפיעים ורחלים מאתים מצד מאה ומאה כחות המקבלים שכ"א כלול מעשר וידוע שאת זה לעומת זה וכ"ה ר"ת של עזאזל וכן הוא בסמא"ל ולזה היו ג"כ העזים במספר זה על כחו של שעיר. יזבחו לשעירים שעיר של בית הכסא והקדים עדר העזים לעדר הרחלים שהקליפה קודמת לפרי. והאר'ן היתה תהו ואח"כ ויהי אור כי החושך קודם לאור בכל מקום כידוע:
ובזה יבואר המאמר במס' שבת (דף עז ע"ב) מ"ט עיזי מסגי ברישא והדר אמרי א"ל כברייתו של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא מ"ט הני מכסיין והני מגליין הני דמכסינן מינייהו מכסיין והני דלא מכסינן מינייהו מגליין. מ"ט גמלא זוטר גנובתיה משום דאכל כיסי מ"ט תורא אריכא גנובתיה משום דדייר באגמי ובעי לכרכושי בקי. נראה דכל השאלה היה על מנחה זו בתחלה שאל לו מ"ט שלח לו תחלה עדר העזים ואח"כ עדר הרחלים למה לא הלכו עדר הרחלים תחלה והשיב כברייתו של עולם כי חושך קודם לאור וקליפה קודמת לפרי. שאל עוד על השינוי שבין הפסוק הראשון והשני שבפסוק ראשון מסיים בממי"ן סתומים ומכוסים ולא הפסוק השני שמסיים באותיות מגולים וזה מ"ט הני מכסיין והני מגליין והשיב דאותן שבפסוק הראשון שהם ראוים לקרבן שעשו לכסות צד צפון ולעשות מב' מ"ם סתומה של למרבה המשרה וזה הני דמכסינן מינייהו על ירך המזבח צפונה מכסיין. שאל עוד על השינוי הנמצא בפסוק השני שאומר גמלים מיניקות ובניהם שלשים. והקשה במד' למה חשיב גמלים ובניהם בקצרה ולא פרסם הכל לבד והשיב מפני שהוא צנוע ומכוסה בתשמישו כסהו הכתוב וזה ששאל מ"ט גמלי זוטר גנובתי' שסוף הפסוק שלו קצר ולא חשיב בניהם לבד. והשיב כתירוץ המד' דאכל כיסי היינו שתשמישו מכוסה כי התשמיש' מכונה בדחז"ל בלשון אכילה כמ"ש במה אכלת היום בפת עמילה וכו' וכן אכלה ומחתה פיה. או יתבאר במ"ש במד' ולמה הוא נתן את הגמלים באמצע אלא א"ל הוי רואה את עצמך כאילו אתה יושב על בימה ודן ואני נידון לפניך. ואתה מתמלא עלי רחמים. והענין יובן במ"ש הרואה גמל בחלום מיתה נקנסת עליו ופדאוהו כי הגמל מעלה גרה ופרסה איננו מפריס נמצא בפה יש לו סימן טהרה וברגל יש לו סימן טומאה. ולזה היה הענין שנחש הקדמוני רכב על הגמל. כי ברגל האדם יש אחיזה לחיצונים וע"ז נגע בכף ירך יעקב דשם יש לו אחיזה והני בירכי דרבנן דשילהי מנייהו וכן במ"ש דאתא שטן ונשקא לכרעי' כמ"ש מהר"י ביעה"ד משא"כ בפה אין לו אחיזה דשם סימן טהרה ואין כחו של יעקב אלא בפה. וזה גרם הנחש הקדמוני שיהא לאדם סימן טומאה ברגל וסימן טהרה בפה. ולזה רכב על הגמל. ולזה הרואה גמל בחלום מיתה נקנסה עליו ופדאוהו. כי זה בעצמו המות שברא הקב"ה יצה"ר שיש לו אחיזה באדם ורגלי' יורדות מות ע"ד רגלוהי דבר אינש אינון ערבין ביה ופדאוהו מטעם הנ"ל וזה הוא בעצמו סוד של גמל שהג' והמ' סימן טהרה ור"ת מעלה גרה והל' הוא סימן טומאה שברגל כי שלשים איברים יש ברגל כמו שחושב במשנה דאהלות וכולם טמאים בס' טומאה וע"ז בחר יעקב המספר לשלוח שלשים גמלים שכן הוא כח טומאתן הלמ"ד של גמל משא"כ הג' והמ"ם הוא מעלה גרה וס' טהרה וז"ש מ"ט גמלא זוטר גנובתיה שהיה המספר מועט רק שלשים לז"א משום דאכל כיסי היינו שמעלה גרה באכילתו וכמו כס זנבילא שמורה על אכילה בלתי מסודרת ואם כן הג' והמ"ם ס' טהרה רק ל' סימן טומאה. מ"ט תורא אריכא גנובתיה. הנה הק' כיון שהציג שור בפסוק השני בין בע"מ מ"ט הוסיף במספרו. גם יש לכוין זה במה שנמסר במסורה כאן פרות מלא ובפ' מקץ פרות חסר. אך ידוע מכוונת האריז"ל בפסוק עולת תמיד יש לכוין שם הראשון של שם מ"ב שהוא ג' עולת ובזה יסור התולע הטמאה כחו של עשו המחריב את הכל ועומד מול תולעת יעקב התולע שהוא בקדושה והוא סוד שו"ר תם העומד בכל בקר להכניע התולע הטמא עכ"ד וזמ"ש מרחיקין משור תם חמשים אמה כי כל שבקדושה מספרו נכלל בעשר ושור נכלל בעשר למנין חמשים כי הוא מגבורות של חמשים שערי בינה ועומד לצד שמאל שבמרכבה וע"ז שלח יעקב לעשו חמשים ראשים ממין זה שכ"א נכלל מעשר ג' שור ג' תולע להכניע כמו של תולע הטמא הוא כחו של עשו ע"ש המכלה ולעומת מילוי הוא"ו של שור ושל תולע והוא שם אב"ג נכתב כאן פרות במילוי וא"ו וע"ז השיב משום דדייר באגמא במקום הדין מצד שמאל מקום טיט ורפש ובעי לכרכושי בקי היינו לגרש התולע הטמא. נחזור לעניננו שכל הענין הוא ענין השעיר לעזאזל שהוא החלק של סמא"ל שסותמין פיו לבל יקטרג ועז"א ויקח מן הבא בידו מנחה. כי הטיל בקלפי ועלה הגורל בידו שהוא השמאלית יד כהה לעזאזל. וכאן היו ה' עדרים ה' פעמים עזאזל גי' תק"ף עם ה' כוללים כמנין הראשים ששלח:
חלק ט
(בראשית כח יז)
ויתן ביד עבדיו עדר עדר לבדו. דסמא"ל צריך להיות בפרודא ע"ד כי אתם הרבים בסוד הן רבים עתה עם הארץ ועז"א ורוח תשימו ועז"א לעבדך ליעקב מנחה היא שלוחה כי אין הגורל קובע לעזאזל אלא בדבר הראוי לשם ועז"א מה שראוי לעבדך ליעקב שלח כזאת לעשו וראוי הוא לשם:
חלק י
(בראשית כח כז)
ויאמר שלחני כי עלה השחר. במס' חולין (דף צ"א ע"ב) א"ל גנב אתה או קוביוסטוס שאתה מתיירא מן השחר א"ל מלאך אני ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה מסייע לרבי חנינא דאמר רבי חנינא ג' כתות של מה"ש אומרים שירה בכל יום. הרבה עמדו בזה איך יש מכאן ראיה לר' חנינא ונראה דאי' בברכות שלש משמרות הוה הלילה ופירש"י נגד ג' כתות שאומרים שירה ועיין בפירש"י פ' בשלח. ואם כן למ"ד ד' משמרות הוה הלילה אם כן ד' כתות אומרים שירה בכל יום ולעולם בשמים יום ולילה שוים כמבואר בס' ל"ח בפ' תשא משום דלגבי הקב"ה לילה כיום יאיר ממילא אי אמרינן ג' כתות מגיע לכל כת ד' שעות דהלילה בזמן ששוה עם יום חשבינן לי"ב שעות ואי באמת ד' כהות אומרים שירה מגיע לכל כת ג' שעות כי הם אומרים שירה כל הלילה כמבואר בילקוט ואי' בס' ב"ש דאותו זמן שנתחבק יעקב עם המלאך היה בזמן תקופת תמוז דאז היום ח"י שעות והלילה וא"ו שעות כמבואר בתוס' עירובין ואותו היום זרחה השמש ב' שעות קודם והי' הלילה רק לארבע שעות כמבואר במדרש אותן ב' שעות ששקעה בעבורו זרחה בעבורו והיום היה ארוך כ' שעות א"כ מאד ראיה ברורה לר"ח דרק שלש כתות אומרים שירה בכל יום ולא ד' כתות וכאן שעבר ד' שעות מהלילה ואמר המלאך שהגיע זמנו לומר שירה יקשה ממ"נ אם היה מכת ראשונה כבר חלף הזמן אם מכת שני' גם כן חלף שעה אחת כיון דד' כתות אומרים מגיע לכל כת ג"ש וש"מ דרק ג' כתות אומרים ומגיע לכל כת ד' שעות ושפיר אמר שלחני שאז מתחיל שירה של כת שניה. ובזה יסולק ג"כ קושית מהרש"א בחגיגה דמשמע התם דהמלאכים חשין ביום מפני כבודן של ישראל והכא משמע דביום אומרים ולפי' הנ"ל ל"ק כלל:
חלק יא
(בראשית כח כז)
אמר ר"ע שאלתי לר"ג ור"י באטליז של אמאום כשהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של ר"ג מאי ויזרח לו השמש וכי לו לבדו זרחה והלא לכל העולם זרחה ופירשו בתוספות ישנים במסכת כריתות דקמ"ל אף שהיו מהלכים בדרך היו עוסקים בדברי תורה ונראה לבאר באופן זה משום דרש"י פי' ורוח תשימו בין עדר ובין עדר בשביל להשביע עינו של אותו רשע העדר האחרון היה רחוק מיעקב כדרך יום לא פחות. ולפי הנראה מקרא היו בכאן חמשה מינים היינו עזים, רחלים, גמלים, פרים, אתונות, אם כן היה ד' ריוח כמלא עין לפני חבירו כמבואר בלשון רש"י ז"ל. ואיתא בבכורות (דף י ע"ב) דאדם יכול להביט בעין עד ט"ז מיל וממילא שהיה בכאן ד' ריוח עולים ע"ז פרסאות ובמנחה אחרונה היה רחוק כדרך יום ואותו היום תקופת תמוז שהיום ח"י שעות ומהלך אדם בינוני בעת שהיום י"ב שעות עשרה פרסאות וכאן שהיה ח"י שעות היה יכול לילך ט"ו פרסאות אם כן מעדר ראשון ליעקב היה ל"א פרסאות במכוון. ולפי המדרש פגע עשו בעדר ראשון בזריחת השמש וכתיב וישב ביום ההוא עשו לדרכו. קשה איך יכול להיות שיפגע עשו עם יעקב וישב ביום ההוא לדרכו כיון דעדר ראשון היה רחוק מיעקב ל"א פרסאות ועשו פגע באותו יום בעדר הראשון ממילא היה רחוק מיעקב ל"א פרסאות ואיך היה יכול לילך כל כך ביום אחד. ואף אם תאמר יעקב הלך כנגדו ממילא הלך עשו רק ט"ו פרסאות קירב עצמו ליעקב. ויעקב קירב עצמו לעשו גם כן כדרך הילוך יום ט"ו פרסאות. מכל מקום נשאר עוד פרסה אחת ואיך איתא במדרש דשב ביום ההוא דוקא וע"כ דא"ל שהלך שעה אחת בלילה הא כתיב ביום ההוא והלילה הולך ליום הבא. אבל ז"א דהא אותו יום מהר לזרוח ב"ש מקודם כנ"ל. אם כן היה עשרים שעות ושפיר היה יכול לילך יותר מט"ו פרסאות. ואיתא במסכת חולין אם מכר האב להחתן והבת לכלה צריך להודיע שלא לשחוט באותו היום משום אותו ואת בנו. ומקשה בתורת חיים בשם ב"י איך מותר ליקח מן העכו"ם למשתה בנו הא העכו"ם לא מהימן על זה ושמא כבר מכר הבת להכלה ואיתא בתוס' לכך נאמר אותו ואת בנו בענין דקדשים דהא דוקא בזמן הקדשים נוהג או"ב אבל בזה"ז הין נוהג. ואיתא בגמרא לכך נאמר בענין דקדשים כמו קדשים הלילה הולך אמר היום אף או"ב הלילה הולך אחר היום אף דבמעשה בראשית הוא להיפוך ור"ש בן זומא ס"ל דלכך כתיב יום גבי או"ב לילף ממעשה בראשית כמו במ"ב היום הולך אחר הלילה כן גבי או"ב. ור' סבר יום אינו מיותר דאיצטריך יום המיוחד טעון כרוז אמו מכרתי לשחוט בתו מכרתי לשחוט מכאן אמרו ד' פרקים צריך להודיע ממילא לדעת רבי י"ל לכך כתב בענין קדשים דהלילה הולך אחר היום כיון דלדידיה איצטריך יום לדרשא אחריתי. והשתא יבואר שהם הלכו ליקח בהמה למשתה בנו של ר"ג באטליז של אימאום מן העכו"ם (עי' בסוגיא) וק' איך יתכן ליקח מן העכו"ם דהא אין מהימן רק ת"ח והיה ר"ע סובר דדעתו של ר"ג דלכך כתב בענין דקדשים לומר דאינו נוהג בזמן הזה והם היו אחר החורבן אך דהקשה מנ"ל זה דילמא לכך כתוב בענין קדשים לומר דהלילה הולך אחר היום ופ' דר"ג ס"ל מקרא אחר דהלילה הולך באמת אחר היום ממה דכתיב וישב עשו ביום ההוא וק' כנ"ל הלא עכ"פ נשאר פרסה וע"כ דבלילה הלך ואף על פי כן קראו ביום ההוא דלילה הולך אחר היום ומזה יליף ואם כן ע"כ מה דכתיב בענין
קדשים להורות שאין נוהג בזמן הזה אבל קשה דלמא לזה כתב ביום ההוא משום דהשמש זרחה ב' שעות קודם וצ"ל דסובר דלא בעבורו זרחה לזה נתעורר בקושיא וכי לו לבדו זרחה וע"כ דרק בעבורו ודוק בדרך החידוד:
חלק יב
(בראשית לה כ)
ויצב יעקב מצבה. בב"מ תנן התם מותר המת בונין דימוס על קברו ועיין בפ"מ בשקלים פרק ב' ותמי' מאד ונראה משום דיש ב' טעמים חדא משום שלא לטמא התרומה או מטעם זכרון ונ"מ אם גבו למתו אם נשתייר איזה מותרות אי הטעם משום תרומה אין לעשות מצבה כיון דהיה הגבי' בזיון ולא מחיל כמו דאין מוחל ליורשים כמבואר בגמרא אבל אם הטעם משום זכרון אם כן ניחא למת בזה. אבל יש להוכיח דהטעם משום זכרון דהא קבורת רחל היתה קודם הדיבור ועיקר משום תרומה שלא לטמא באהל ומת קודם הדבור אין מטמא באהל ואם כן מדכתב ויצב יעקב מצבה מוכח שהוא משום זכרון וניחא למת ולזה מותר המת בונין דימוס על קברו. וי"ל דזה כוונת הפסוק היא קבורת רחל עד היום. וי"ל דאחר הדיבור שוב מטמא מת שקדם הדיבור דאם לא כן למה ציין קבורת אדם הראשון אבל דלמא משום זכרון לז"א צדיקים דבריהם זכרונם ודוק:
לקוטים מחוות יאיר, דרוש לבר מצוה.
במדרש פליאה שאלו תלמידיו את רבי רמז לבר מצוה מנין א"ל דכתיב ארבעים יכנו לא יוסיף, וראיתי שעמד בזה הגאון מוהרא"ב ז"ל ואמרתי גם אנכי אענה את חלקי ליישב בדרך דרוש. ומקודם נבוא ליישב דברי בה"ג שפסק דאותו ואת בנו אסור באכילה להדיוט והקשה הטור שהוא נגד הגמרא דחולין (דף קי"ד ע"ב) דאיתא שם אמר רב אשי מנין לבב"ח שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך ה"ה בב"ת וכו'. ופריך אלא מעתה או"ב ליתסרו ומשני מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגביה מכלל דלהדיוט שרי הרי תלמוד ערוך דאוהו וא"ב מותר להדיוט ואיך פסק בה"ג דאסור להדיוט. והנה גם בסוגיא ההיא יל"ד אהא דמשני מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה וכו' ופי' התוספות מדכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן. וקשה טובא הא האי קרא איצטריך לגופא דאסור להקריב קרבן קודם מלאת שמונה ימים ועדיין איך מוכח מכאן דאם שחט או"ב ביום א' דמותר להדיוט. ונראה ליישב הכל על נכון. ומקודם נבאר עוד מדרש תנחומא בפרשת לך וז"ל ואתן את בריתי את יצחק הה"ד סוד ה' ליראיו זה אברהם שנקרא ירא אלהים סוד ס' ששים ו' ששה ד' ארבעה הרי שבעים שאני עתיד להעמיד ממך יעקב שירד בשבעים נפש למצרים כדכ' בשבעי' נפש ירדו אבותיך מצרימ' ואני עתיד להעמיד ממך שבעים סנהדרין דכתיב אספה לי שבעים איש ואני עתיד להעמיד ממך משה ששקול נגד שבעים סנהדרין ויהגה התורה הניתן על ידו בשבעים לשון עכ"ל והמדרש הזה הוא תמוה וביותר האחרון הכביד קשה מה שכר הוא זה אם יהגה התורה בשבעים לשון או בלשון הקודש לבד. ונראה אחר שנתרץ קושיא גדולה מה שהקשה הגאון בעל זרע יצחק בריש מסכת סנהדרין דאיתא שם במשנה סנהדרין גדולה היתה של שבעים ואחד קטנה של עשרים וג' מנין לגדולה שהיא של שבעים ואחד שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומשה על גביהן רבי יהודה אומר שבעים ומנין לקטנה שהיא של עשרים ושלשה שנאמ' ושפטו העדה והצילו העדה עדה שופטת ועדה מצלת הרי כאן עשרים ומנין לעדה שהיא עשרה שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב. ומנין להביא עוד ג' ממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות שומע אני שאהיה עמהם לטובה אם כן למה נאמר אחרי רבים להטות לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעת הטייתך לטובה על פי אחד הטייתך לרעה על פי פנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כ"ג וכו' עכ"ל. והקשה הגאון הנ"ל לפי הכלל הגדול המבואר במשנה זו ובכמה מקומות בש"ס דאין עדה פחות מעשרה דילפינן לה ממרגלים דכתיב בהו עד מתי לעדה הרעה הזאה הם היו עשרה אם כן קשה לר"ע דסובר במדרש שהיו כ"ד מרגלים אם כן נימא דאין עדה פחות מכ"ג אחר דיצאו יהושע וכלב ותמה אני על הגאון בעל זרע יצחק שהביא משם המדרש דלר"ע היו כ"ד מרגלים והוא בירושלמי פלוגתא דר"י ור"ע בזה ועיין תוס' במסכת סוטה (דף לד ע"א) ד"ה טורטני. ונ"ל דהנה איתא שם בגמרא (דף טז ע"ב) סנהדרי גדולה היתה של שבעים וא' מ"ט דרבנן באמרם ומשה ע"ג אמר קרא והתיצבו שם עמך עמך ואת בהדייהו ור"י עמך משום שכינה (פי' רש"י שיעמדו מחוץ לאהל ולא יבואו אל האהל משום שכינה וכו') ורבנן אמר קרא ונשאו אתך במשא העם אתך ואת בהדייהו ור"י אתך בדומין לך (ופי' רש"י בדומין לך מיוחסים ומנוקים ממום) ורבנן מוהקל מעליך ונשאו אתך נפקא וילפינן סנהדרי גדולי מסנהדרי קטנה. והקשה התו' יו"ט מאי פריך מנ"ל לחכמים דשבעים לבד ממשה ודלמא היינו טעמא דחכמים ס"ל דאין ב"ד שקול ומש"ה לא מצי אמרת שבעים עם משה דהוי ב"ד שקול וע"כ קרא חוץ ממשה קאמר דה"ל ע"א ע"ש. ונ"ל על פי מ"ש הרא"ש סוף פרק ערבי פסחים דיש מקשים למה מנו סופרים מ"ט יום הא כתיב בתורה תספרו חמשים יום ותירץ דאורחא דקרא כשמגיע למנין עשירית אומר על חסר א' מנין ממילא כמה שנאמר כל הנפש הבאה מצרימה שבעים ובפרטן אתה מוצא שבעים חסר א' וכן כתיב ארבעים יכנו ולוקין ל"ט עיי"ש. מעתה פריך שפיר מנ"ל לחכמים דשבעים לבד ממשה דלמא בהדי משה קאמר קרא שבעים. וא"ל דה"ל ב"ד שקול י"ל באמת לא בעינן רק ס"ט סנהדרין והא דכתיב בקרא שבעים ה"ט משום דלא קפיד בחסר א' וכ' מנין שלם כסברת הרא"ש הנ"ל ומשני דא"ק ונשאו אתך לבד ממשה מעתה ע"כ שבעים איש דכ' קרא שבעים ממש קאמר דא"ל דבעינן רק ס"ט ומשום דלא קפיד במנין עשירית אף אם חסר א' ז"א דא"כ ה"ל עם משה שבעים ושוב ה"ל ב"ד שקול א"ו דשבעים ממש קאמר קרא וה"ל ע"א עם משה. ואיתא בספר תנא דבי אליהו דסנהדרי קטנה של כ"ג דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה ואין עדה פחות מיו"ד הרי כ' ושני דיינים בלאו קרא מוכח מדבעי קרא שני עדים לא יהיו הדיינים פחותים מעדה הרי כ"ב ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כ"ג. ראשונים אמרו שלשים דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה והשיבו אותו העדה הרי כאן תלתא עדה עי"ש. מעתה י"ל דר"ע סובר כראשונים דבעינן ג' עדה גבי סנהדרי קטנה ושנים כעדים ואין ב"ד שקול הרי ל"ג צריך לסנהדרי קטנה וסובר נמי דסנהדרי גדולה היו ע"א כחכמים דר"י ודריש לה מדכתיב אתך א"כ ע"כ מוכרח דהא דכתיב בקרא עד מתי לעדה הרעה הזאת לא קאי אלא על אותן המרגלים המפורשים בקרא דה"ל עשרה אחר שיצאו יהושע וכלב דאי כוונת הקרא על כל כ"ד מרגלים אם כן בעינן כ"ב לעדה אחר דיצאו יהושע וכלב הרי דצריך לסנהדרי קטנה ס"ו נגד ג' עדה הנאמר בקרא ושנים נגד העדים הרי ס"ח ואין ב"ד שקול הרי ס"ט אם כן קשה אתך ל"ל להורות דשבעים לבר ממשה הא בלאו הכי מהכא מוכח דאין ב"ד שקול וכ"ת דה"א שבעים דכ"ר לאו דוקא הוא אלא דסגי בס"ט ז"א דאם כן הוי סנהדרי קטנה וסנהדרי גדולה שוין וא"ש. ובזה מבואר מדרש תנחומא הנ"ל דאיתא שם בגמרא (דף ג ע"ב) דיני ממונות בשלשה מנ"ל דת"ר ונקרב בעל הבית אל האלהים הרי כאן א' עד האלהים יבוא דבר שניהם הרי כאן ב' אשר ירשיעון אלהים הרי כאן ג' דברי ר' יאשיה ר"י אומר ראשון תחלה נאמר ואין דורשין תחלות אלא עד האלהים יבא דבר שניהם הרי כאן א' אשר ירשיעון אלהים הרי כאן ב' ואין ב"ד שקול מוסיפין עוד א' הרי כאן ג' עי"ש וכ' שם בתוס' ד"ה אין דורשין תחלות וכו' וצריך לדקדק בכל הני דלקמן קרנת קרנת קרנות לטטפת לטטפת לטוטפת וכו' דדרשינן כולהו למנינא ולא אמרינן דאין דורשין תחלות וכו' עי"ש. ובזה יובן המדרש הנ"ל שאני עתיד להעמיד ממך שבעים סנהדרין ומשה ששקול נגד ע' סנהדרין וע"כ דס"ל שהיו ע' סנהדרין לבד ממשה וקשה מנ"ל הא ודילמא עם משה היו שבעים אי משום דכתיב אתך י"ל דשבעים הנאמר בקרא הוא לאו דוקא ומשום דאינו מדקדק במנין עשירית קרי ליה שבעים וכ' אתך שגם משה יהיה עמהם שיהיו שבעים עם משה וצ"ל דהא לא מצית אמרת דאין ב"ד שקול וקשה לפ"ז תלתא אלהים דכתיב בפרשה ל"ל הלא סגי בשנים ומ"מ ידעינן דבעינן ג' משום דאין ב"ד שקול וצ"ל דאין דורשין תחלות ובאמת לא מדרש אלהים ראשון דכתיב בפרשה רק שנים אחרונים ומכח אין ב"ד שקול ידעינן דבעינן ג' וקשה אי אין דורשין תחלות מנ"ל דבעינן ד' פרשיות בתפילין דאי מלטטפת לטטפת לטוטפת ז"א דהרי אין דורשין תחלות ובצרי להו חדא וצ"ל דנפקא ליה כדר"ע דטט בכתפי שתים ופת באפריקא שתים וקשה איך נעמיד לשונות של כתפי ואפריקא בלשון התורה לזה סיים המדרש ומשה יהגה התורה בשבעים לשון אם כן שפיר יש להעמיד בלשון הפסוק אף מה שלא נאמר בלשון הקודש ועי' בספר ז"י שמתרץ קושיתו הנ"ל דאין לחשוב רק י"ב מרגלים המפורשים בקרא עי"ש. ומ"מ קשה מנ"ל הא אבל לדברינו א"ש:
ועתה נבוא לתרץ דברי הפליאה שזכרנו ומקודם ניישב דברי בה"ג הנ"ל כאשר כבר נדפס ישוב זה בחיבורי אור חדש למס' פסחים בריש תמיד נשחט וז"ל (אולם יש לנו דרך אחרת ליישב לשיטת ריב"א דברי בה"ג שזכרנו דהנה בחולין (דף קמ"א) הביאו התוספות אע"פ דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ היכא דעבר וקיים עשה מהני עשה שקיים דאינו לוקה על הלאו דעכ"פ העשה עושה פעולה שלא לדחות הלאו מן העשה ול"ת רק דאינו דוחה שניהם וע"ש. והשתא נאמר דמש"ה נסמכה או"ב לקדשים לאשמעינן היכא דצריך להקריב לפסחו מאו"ב כמ"ש התוס'. ואין להקשות ת"ל דמחוסר זמן הוה עשה ואין דוחה שניהם ז"א דהא קמ"ל דה"א אם עבר והקריב מאו"ב לפסחו אינו לוקה על לאו דאו"ב דאהני לי' קיום העשה דפסח עכ"פ לדחות הלאו כסברת ריב"א שזכרנו קמ"ל קרא בסמיכת הלאו דאו"ב לא תשחטו בענינא דקדשים להורות דאפי' הלאו אינו מדחה ולפ"ז י"ל דמוכח היטב דאו"ב מותר לאכול להדיוט ולא נאסר משום לא תאכל כל תועבה דהנה כתבו התוספות שם בחולין דלפי' ריב"א דהעשה דוחה ל"ת עכ"פ אף שיש עמה עשה לאו דמדחה הלאו לגמרי כ"א המלקות לחוד הוא דמדחי עיי"ש א"כ לפי מה דקיי"ל דאכילת פסחים מעכבה דבעינן שיהא ראוי לאכילה עכ"פ בשעת זריקה וקשה לפ"ז עדיין לאיזה ענין נסמך או"ב לקדשים ואי להורות דלא ידחה עשה דפסח מלקות דאו"ב ז"א דהא לגמרי לא מצית למדחי כמש"ל אם כן הרי נשאר גם איסור לאו במה שעבר ושחט לפסח ובהיות כן הרי עשה תועבה ונאסר הבשר באכילה וכיון דאסור לאכול את פסח זה הרי נפסל לגמרי ולא קיים מצות עשה דפסח כל עיקר ומאי עשה דפסח יש כאן שידחה המלקות וכיון דבלא"ה ידענו דהי' לוקה אם כן הדק"ל למה ליה דהסמיך לעניני דקדשים מה"ת לא יהיה נוהג בקדשים כנ"ל אלא ע"כ לומר דאו"ב מותר לאכול להדיוט ושפיר אצטריך הסמיכות להורות דגם הלאו נוהג בקדשים ואין העשה מדחה להמלקות כנ"ל וזה פי' הגמרא מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה כלומר דהסמיך הכתוב או"ב לקדשים להורות דאסור בקדשים וקשה מה"ת לא יהיה נוהג בקדשים וצ"ל כנ"ל מכלל דלהדיוט שרי דאל"כ לא אצטריך דרשה הנ"ל. אך קשה מנ"ל דמותר להדיוט דלמא לעולם אסור והא דהוצרך לסמוך או"ב לקדשים י"ל דצריך משום מח"כ כמש"ל ומעלה ומלינה בראשו של מזבח כמש"ל רק דז"א דהא הסוגיא אזדי שם בחולין אליבא דרב אשי דאיהו הוא דקאמר מנין לבב"ח שאסור שנאמר לא תאכל כל תועבה ולר"א גופי' משני שפיר מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגביה מכלל דלהדיוט שרי באופן שכתבנו דשמעינן לר"א גופי' בשמעתין דלית ליה סברת מעלה ומלינה כדאיתותב והא כל כמה דלא מקטרי אימורים וכו' ונסתר לדידיה אופן ראשון שכתבנו וע"כ השני שזכרנו דאיצטריך הסמיכות משום מלקות ממילא מוכח שפיר דאו"ב מותר להדיוט אבל בה"ג פוסק כמסקנא דהכא דעשאם כמו שנאבדו ושפיר י"ל באופן הראשון דמיירי במח"כ שמעלה ומלינה וי"ל דאו"ב אסור להדיוט ע"כ לשונו. עיי"ש כל חידושיו שחידש על התוס' ד"ה אתי עשה דפסח (פסחים דף נ"ט ע"א) יע"ש היטב:
אמנם יש להקשות לפי מה דאיתא במס' קידושין (דף לז) דפריך שם בשלמא למ"ד מושבות כל מקום שאתם יושבים משמע היינו דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכיל מ"ט דאקריב עומר והדר אכלי אלא למ"ד מושבות לאחר ירושה וישיבה משמע מעיקרא מ"ט לא אכלו ומשני דלא היו צריכי דנסתפקו ממן שבכליהם וכתבו שם התוס' ד"ה דאקרוב עומר וכו' בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש יבוא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה לא תעשה דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדיבור דוחה דלאחר הדיבור עיי"ש:
ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתה למה נסמכה פ' א"ב לענינא דקדשים וכ"ת דאיצטריך בשביל פסח דל"ת עשה דפסח דוחה ל"ת של או"ב ז"א דהרי עשה דפסח נאמרה לפני הדבור והל"ת של או"ב לאחר הדבור ואין עשה דלפני הדבור דוחה ל"ה דלאחר הדיבור כנ"ל:
והנה הגאון מופת הדור אב"ד דק"ק פראג נר"ו הביא בספרו נ"ב קושיא חמורה משמי בסוגיא דר"ה דף י"ב ע"ב דאיתא שם דבעו מיניה חברייא מר"כ עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיך אקריבוהו. א"ת דעייל ביד נכרי קצירכם אמר רחמנא ולא קציר נכרי. ממאי דאקריבו עומר דלמא לא אקריבו. לא ס"ד דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעקרא לא אכול מ"ט מעיקרא לא אכול אקריבו עומר והדר אכול. א"ל כל שלא הביא שליש ביד נכרי. ודלמא עייל ולא קים להו אלא קים להו ה"נ קים להו וכו'. וקשה לי איך דייק מהכא דהקריבו באותו פעם דלמא לעולם שלא הקריבו כלל עומר בעת ההיא מחמת שלא היה להם קציר ישראל וכ"ת אם כן מעיקרא מ"ט לא אכלי י"ל דנסתפקו ממן שבכליהם ואף על גב דסוגיא דהכא ע"כ קאי אליבא דר"ע דסובר מושבות בכל מקום שאתם יושבים משמע דאלו לר' ישמעאל ודאי דלא הוקרב עומר בזמן ההוא מאחר שלא היה נוהג עד אחר ירושה וישיבה. מכל מקום וכי לא יכול ר"ע ג"כ לתרץ כדמשנינן בקידושין אליבא דרבי ישמעאל דנסתפקו ממן שבכליהם לכן לא אכלי מעיקרא:
ומה שדחה המחבר הנ"ל קושיתי ליתא כלל ועיין ביו"ד סי' רצ"ג בדברי הב"ח והט"ז וש"ך. וכן מבואר להדיא הקושיא שלי בספרי אור חדש ח"ב ובחקירה הארכתי בזה מאד:
ובדרך פשוט אמרתי ליישב קושיא זו כך על פי מה דאיתא בילקוט שמעוני פרשת בשלח ובהתחלת ס' יהושע דר' יוסי ס"ל דנסתפקו ממן שבכליהם כל י"ד שנה שכבשו וכו' ע"ש. אם כן לדידיה ודאי קשיא מעיקרא מ"ט לא אכלי דאין לומר משום דנסתפקו ממן שבכליהם זה אינו שהרי גם אח"כ היה להם מן בכליהם ואפ"ה אכלו מתבואת ארץ כנען אלא ע"כ דמש"ה מעיקרא לא אכלו משום איסור חדש לכן המתינו עד שהקריבו העומר הרי מוכח. דהקריבו עומר באותו זמן וקאי דיוקא דחברייא אליבא דרבי יוסי. והנה. יש לשאול אליבא דרבי יוסי שנסתפקו ממן שבכליהם כל י"ד שנה אם כן איך נאמר בקרא פ' בשלח ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה הרי כשמת משה בז' באדר נפסק המן ולא היה מ' שנה שלמים וכ"ת מ"מ כיון שנסתפקו אח"כ ממן שבכליהם חשיב ליה מ' שנה זה אינו דא"כ הוי נ"ד שנה שהרי נסתפקו ממן גם י"ד שנה אח"כ רק לפי' הרא"ש דבמנין עשירית אינו מקפיד אם חסר א' וכתב מנין הממולא א"ש דהרי אם היה חסר שנה אחת כולה קורא אותה שפיר מ' שנה מכש"כ בזה לא נחסר כי אחד מ' יום. והנה אי' בציוני ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד ויהי ערב זה יצה"ר ויהי בקר זה יצה"ט ואימתי הוא בא אל האדם יום אח"ד בגי' י"ג כשנעשה אדם בן י"ג שנה מכאן רמז לבר מצוה כשנעשה בן י"ג שנה ע"ש, ויל"ד מנ"ל למידרש קרא הכא להוציא מקרא מידי פשוטו. רק מצאתי רמז לזה דקשיא ליה מה שהקשה רש"י בחומש פ' בראשית שם אמאי לא נאמר יום ראשון לפי סדר המראות שני שלישי למה נאמר אחד אלא ע"כ דקרא רמז ג"כ לבר מצוה מש"ה נאמר אח"ד שהוא בגי' י"ג. רק י"ל דאיצטריך למכתב הלשון יום אחד בשביל דבר אחר והוא. דאיתא במשנה חולין (דף פג) יום האמור גבי או"ב יום הולך אחר הלילה את זה דרש ר"ש ב"ז נאמר במעשה בראשית יום אחד ונאמר באו"ב יום אחד מה יום האמור במעשה בראשית יום הולך אחר הלילה אף יום האמור באו"ב יום הולך אחר הלילה ע"ש. א"כ איצטריך למכתב הלשון יום אחד בשביל הגז"ש הנ"ל רק ז"א דאיתא שם בגמרא תנו רבנן את זו דרש רשב"ז לפי שכל ענין אינו מדבר אלא בקדשים ובקדשים הלילה הולך אחר היום יכול אף זה כן נאמר כאן יום אחד ונאמר במעשה בראשית יום אחד וכו' א"כ קשה שפיר לא לכתוב כלל בענינא דקדשים פ' או"ב ולא יהיה שום ה"א דלילה הולך אחר היום ולא איצטריך למכתב נמי יום אחד אלא ע"כ. רמז לב"מ כנ"ל. והשתא מיושב היטב הפליאה הנ"ל דשאלו תלמידים את ר' רמז לבר מצוה מנין וכ"ת דכתיב יום אחד י"ל דאיצטריך לשון זה בשביל הגז"ש דיום הולך אחר הלילה וכ"ת לא לכתוב או"ב בענינא דקדשים י"ל דמש"ה נסמך לפ' קדשים משום פסח דל"ת דעשה דפסח דוחה הלאו דאו"ב והשיב דכתיב ארבעים יכנו. וקשה איך אתו רבנן ובצרי חדא הלא בקרא נאמר ארבעים וצ"ל דס"ל דבמנין עשיריות לא קפיד קרא וכתב מנין הממולא אף אם חסר א' וקשה מנ"ל הא וצ"ל דס"ל דנסתפקו ממן שבכליהם כל י"ד שנה וקשה איך נאמר בקרא ובני ישראל אכלו את המן מ' שנה אלא ע"כ דבמנין עשיריות לא קפיד קרא לכתוב מנין ממולא וקשה אי נסתפקו ממן י"ד שנה אח"כ אם כן אמאי נאמר ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מעיקרא מ"ט לא אכלו ואי שנסתפקו ממן גם אח"כ לא היו צריכין לאכול מתבואת הארץ שהרי עדיין היה להם בכליהם מן כל י"ד שנה וצ"ל דה"ט דמעיקרא לא אכלו משום איסור חדש וקשה קושית הירושלמי שהביא תוס' בקידושין ה"ל לאכול כזית מצה מן החדש דידחה עשה דמצה לאו דחדש כנ"ל וצ"ל דעשה דקודם הדיבור לא דחי ל"ת דאחר הדיבור כנ"ל קשה א"כ לא לכתוב לשון יום אחד רק יום ראשון ואי לגז"ש לאו"ב דיום הולך אחר הלילה קשה לא לכתוב כלל בענינא דקדשים פ' או"ב ולא ס"ד כלל לטעות דלילה הולך אחר היום כקדשים ואי דמש"ה כתב רחמנא או"ב בענינא דקדשים להורות דלענין פסח אין עשה דוחה ל"ת דאו"ב ז"א דבלא"ה ידעינן אחר דקיימינן השתא בהוכחה דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור ופסח ה"ל עשה דקודם הדיבור וצ"ל דמש"ה באמת כתיב הלשון יום אח"ד לרמז על בר מצוה שהוא לי"ג שנה כמספר אחד דעולה י"ג הרי מכח פסוק זה דארבעים יכנו מוכח רמז לבר מצוה מה"ת מלשון יום אחד וק"ל. ע"כ מחוות יאיר: