ארץ חמדה· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
וישב
חלק א
(בראשית לז א)
"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. יל""פ כי על האבות נגזר גירות ושעבוד. ויש בכללה ב' דברים א' הדר בארץ לא לו יקרא גר כמשמעות הכתוב כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם. והב' הנע ומטולטל ואינו יושב בשלוה. והנה באמת א""י כבר הקנהו הקב""ה לאברהם במ""ש קום התהלך בארץ שיקנהו בחזקה כמאמר חז""ל וא""כ ממילא הגירות הוא שיהיה בלא שלוה דהא א""י שלהם היא, אך יעקב סבר לישב בשלוה, לז""א וישב יעקב ביקש לישב בשלוה אע""פ שהיה ארץ מגורי אביו שנגזר שם גירות אך התירוץ של יעקב היה בארץ כנען שהיא עדיין ארץ כנען ועדיין אינו שלהם כמו שמבואר הטעם להלן. והנה בפר""ד ביאר הענין דמה שאמרינן שקנה אברהם את א""י בחזקה הוא דוקא אם יצאו האבות מכלל ב""נ משא""כ אם היו עדיין בכלל ב""נ ידוע שב""נ אינו קונה בחזקה וא""כ ע""כ כיון שיעקב סבר שהוא עדיין בארץ כנען היה סובר דלא יצאו מכלל ב""נ לזה דוקא קפץ עליו רוגזו של יוסף כי ידוע דכל הרוגז היה על אודות הבכורה שהעביר יעקב מבני לאה ונתנה ליוסף, וטעם יעקב היה מפני שקידושי רחל היו קודמין לקידושי לאה וכבר אמרנו בפ' וישלח שזה דוקא אם יצאו מכלל ב""נ שאז בקידושין תליא משא""כ לב""נ בבעילה תליא מילתא ואדרבה)
קידושי לאה היו קודמין, וא""כ ע""י שסבר יעקב שהם עדיין בכלל ב""נ היה מקום רוגז להשבטים על טענת הבכורה, עוי""ל כי באמת יש מצות שמקבלין הפירות בעוה""ז כגון צדקה ואמרו דהאומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני ה""ז צדיק גמור, אך כבר חלקו בר""ה דזה רק לישראל ולא לב""נ וא""כ כיון שיעקב סבר שהיה להם דין ב""נ לא היה לו לבקש לישב בשלוה."
חלק ב
(בראשית לז ב)
ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. הנה מבואר במדרש שהוציא עליהם דבה בג' דברים שחשודים על אבר מן החי ותולים עיניהם בבנות הארץ ומזלזלים בבני השפחות לקרותם עבדים. והרא"ם הליץ בזה שהיו אוכלים בשר מפרכסת דלישראל בשחיטה תליא מילתא ומותר ולב"נ אסור וא"כ היה החילוק ביניהם שיוסף סבר שיש להם דין ב"נ לז"א שאכלו אמ"ה, גם לישראל אין קידושי כותים קידושין ואין אישות לכותים משא"כ לב"נ הבא על אשת מבירו חייב מיתה. וזה היה ג"כ הענין מה שהיו מזלזלים בבני השפחות שהיו סבורים דהבא על שפחתו לא יצאה לחירות, ויוסף היה סובר דהם בגדר ב"נ וא"כ הלא ביאה קונה בב"נ שלא כדת אפי' אינו מתכוין וא"כ לפ"ז מבואר ג"כ דעי"ז שסבר יעקב שהם עדיין בכלל ב"נ קפץ עליו רוגזו של יוסף להוציא דבה על אחיו, ובזה יש לפרש מ"ש אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן ויל"ד דהו"ל עם אחיו אך שכבר אמרו דסתם רועי בהמה דקה הם בחזקת גזלנים שרועים בשדות אחרים רק השבטים שהיו סוברים שיש להם דין ישראל וא"כ א"י שלהם כנ"ל היו רועים בצאן אך יוסף לשטתו היה רועה את אחיו דוקא שהיה משמשם ולא רועה הצאן, ובזה נבוא לבאור הכתובים שאמר כיון שאלה תולדות יעקב היה יוסף העביר הבכורה מאחיו ונתנה ליוסף שהוא היה עיקר התולדה שלו משום שקידושי רחל היו קודמין לקידושי לאה ועז"א אח"כ כי בן זקונים הוא לו וכבר עמדו המפרשים הלא בנימין היה הבן האחרון לעת זקנתו אך בפשוט נראה שיוסף היה הבן הזקן והבכור מכל אחיו דקידושי רחל יהיו קודמין וע"ז היה הוא עיקר התולדה וכבר אמרנו שזה דוקא אם הם היו בכלל ישראל שאז בקידושין תליא מילתא אך לדעת יוסף שהיה בכלל ב"נ לא היה מגיע אליו הבכורה רק לבני לאה לז"א שבן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו דוקא לא הוא בעצמו, וכן הוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו דוקא שקראם נשים לא שפחות, ויבא יוסף את דבתם שכל זה היה מתוך שסבר שהם בכלל ב"נ כנ"ל וכ"ז רעה אל אביהם שלפי דבריו לא יפה עשה אביו שהעביר לו הבכורה, ועז"א רעה אל אביהם, ובזה יובן מ"ש והוא נער והק' במדרש וכי נער היה, ולפ"ז ניחא דע"י שהיה עם בני בלהה וזלפה וקראם נשי אביו ממילא אין מגיע לו הבכורה להיות הבן זקונים מכל אחיו והוא נער הבן הצעיר מאחיו, ועוד יל"פ שהביא את דבתם שכל מה שהשבטים נוהגים כדין ישראל הוא רעה אל אביהם דלפ"ז אם יש להם דין ישראל איך נשא יעקב שתי אחיות, ולפי מ"ש המפ' לתרץ משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי מוכרח לבאר בהיפוך דדבת יוסף היה רע אל אביו כי תירוץ זה לא שייך רק אם יש להם דין ישראל דאז יכולים לקבל גרים:
ובזה יש לפרש על נכון מה שאמר בהפטרה כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו על מכרם בכסף צדיק. כי מה שמכרו השבטים את יוסף מבואר במד' לקמן שעבירה זכורה היא לעולם ובאמת אם היו בכלל ב"נ אינו כ"כ עון אשר חטא דקרא וגונב. איש לישראל נאמר, וגם שבן נח נהרג בלא התראה והוא היה חייב מיתה בעיניהם והקלו עליו למכרו לעבד וכמ"ש במד' לקמן שאמרו כנען שחטא לא לעבד נמכר (וגם שיצא טובה ממכירה זו כי כך היה הגזירה שירד יוסף למצרים ולהתחיל גזרת השעבוד) אך לשיטתם שהיה להם דין ישראל אין שייך כל התירוצים דישראל צריך עדים והתראה לז"א על שלשה פשעי ישראל, ר"ל השלש עבירות של אכילת אבמ"ה וכו' שהוציא יוסף דבה עליהם ועל ארבעה היינו שמכרו בכסף צדיק ממ"נ לא אשיבנה שאם יש להם דין ישראל קיים עבירת המכירה ואם יש להם דין ב"נ קיים שלשה פשעי ישראל ודוק:
חלק ג
(בראשית לז ג)
וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו. פי' במד' שכל הלכות שקבל משם ועבר מסר לו. ועשה לו כתנת פסים היינו בגדי כהונה י"ל כי יעקב רצה לתקן אותו מחטא לה"ר, ואמרו בעירובין ספר לה"ר מאי תקנתיה ילך ויעסוק בתורה שנאמר מרפא לשון עץ חיים לזה מסר לו הלכות שקבל משם ועבר וגם אמרו דכתנת של בגדי כהונה מכפר על לה"ר לזה עשה לו כתונת פסים:
גם יבואר כי קודם מתן תורה העבודה בבכורים ויעקב נתן הבכורה ליוסף משום דהיה מחשבתו הראשונה ברחל וידוע חכמה מוחא היא מחשבה מלגאו, וע"ז תרגם כי בן זקונים ארי בר חכים הוא לו שמצד ראשית בחוכמתא כתרגומו והיה בכור לאביו במחשבה ובן הזקן זה שקנה חכמה עתיקא דעתיקין לזה עשה לו כתונת פסים היינו בנדי כהונה שהעבודה בבכורים:
ובמדרש שזיו איקונין שלו דומה לו כי ידוע דשופריה דיעקב מעין שופריה דאה"ר שיעקב בא לתקן חטא אדה"ר וגם יוסף היה כן לזה עשה לו ג"כ כתונת פסים נגד לבושי אור של אדה"ר מזיהרא העליון:
חלק ד
(בראשית לז ד)
וישנאו אותו במד' למה וישנאו אתו כדי שיקרע הים, יל"פ דבמדרש אומר אמר ראובן הוא מונה אותי עם אחי ואני איני מצילו אני הייתי סבור שנדחתי מכח אותו מעשה וכו', יל"ד מה תלוי זה בזה, אך דהנה בהחלום י"ל ב' אופנים או שאחיו ישתחוו לו או בפשוט שצבא השמים יהיו נכנעים אליו. אך אם הם בכלל ישראל כולם למעלה מצבא השמים וע"כ האחד שאחיו יכנעו למולו. ובזה י"ל מה ששיס' בו הכלבים דאם הוא בכלל ישראל ייראו הכלבים ממנו כי לכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. ובזה ידעו שהחלום קאי על האחים. והנה יוסף שדמה שהם בכלל ב"נ סמך עצמו על החלום הראשון כי מחלום השני לא מוכח די"ל שקאי על צבא השמים. ובזה יל"פ מ"ש וימצאהו איש ודרשו זה גבריאל שהוא ממונה על החלומות. והנה תועה בשדה ר"ל שהי' נבוך בחלום של אנחנו מאלמים אלמים בתוך השדה. ועל זה אמרו נסעו מזה היינו מן האחוה. כי הם שרצו להרגו. וכבר ידעו שיעקב מוכרח להעמיד י"ב שבטים. אך במדרש אי' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם שראוים היו י"ב שבטים לצאת מאברהם ויעקב פדאו וקבלם עליו. והשבטים סברו שמאחר שהחשבון הוא מאברהם אם כן יצחק ויעקב נכנסים במנין השבטים וא"ל הלא אם כן הם י"א י"ל שרצו לדחות לראובן מכח אותו מעשה. וידוע מעשה של ראובן. ואם היו בכלל ישראל נושא אדם פלגש אביו וע"כ סברי שהם בכלל ב"נ ואיך היו אוכלים מפרכסת. וצ"ל שחשבו עצמם כגרים. ובזה נסעו מן האחוה כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואין לו אחוה:
ובזה יתפרש לקמן פסוק כ' ועתה לכו ונהרגהו לפי שכתבו שרצו להרגו כולם ביחד ובדין ישראל פטור כמבואר בסנהדרין דכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם אבל בדין ב"נ חייב אך אחר ששיסו בו הכלבים וראו שדינו כישראל ואמרו ועתה דוקא לכו ונהרגהו. וז"ש במדרש דע"י ששנאו אותו וסברו שדינם כישראל לזה נקרע הים כי במדרש איתא דהים טען אני קודם בבריאה שנבראתי בשלישי אך מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר ועל ידי זה נקרע:
חלק ה
(בראשית לז ה)
ויחלם יוסף חלום ויגד לאחיו. במס' ברכות (דף נ"ה ע"ב) אמר ר"ה לאדם טוב אין מראין לו חלום טוב ולאדם רע אין מראין לו חלום רע. תנ"ה כל שנותיו של דוד לא ראה חלום טוב וכו' והא. כתיב לא תאונה אליך רעה. א"ר ירמיה שלא יבהילוך חלומות רעים ונגע לא יקרב באהלך שלא תמצא אשתך ספק נדה. זזו תמוה לאיזה ענין מסיק הגמ' שלא תמצא אשתך ספק נדה. ויותר שפירש"י ודוד לא ראה חלום טוב הא כתיב וכו' לא גרסינן הכי אלא והא כתיב כו' לפי מה דאיתא במס' סנהדרין דא' לא תאנה אליך רעה שלא ישלוט בך יצה"ר לא קשה כלל על ר"ה דלמא הוא מוקים קרא כאידך פירושא לכך מביא הגמ' ונגע לא יקרב באהלך שלא תמצא אשתך ספק נדה ממילא מוכח דלא קאי שלא ישלוט בך יצה"ר משום דרש"י פי' ספק נדה דודאי נדה אין יצרו תוקפו רק על ספק הוא מיצר ויצרו תוקפו ואמר טהורה היא ועל חנם אני מונע א"כ בודאי קאי קרא דלעיל לא תאנה שלא יבהילוך חלומות רעים. דא"א דקאי שלא ישלוט יצה"ר אם כן מאי ונגע וכו' שלא תמצא ספק נדה ויהיה יצרו תוקפו הא כבר אמר שלא ישלוט בו יצה"ר. ושפיר מקשה על ר"ה אבל עדיין קשה דלמא באמת קאי לא תאנה על יצה"ר ופסוק ונגע יש אידך פי' שם שלא יהיה לו בן שמקדיח תבשילו ברבים לזה מקשה מדוד וק' ממ"נ שהיה לו בן באמת שמקדיח תבשילו דהוא אבשלום ומעולם לא ראה חלום טוב ודוק היטב:
חלק ו
(בראשית לז ח)
ויאמרו לו אחיו המלך תמלך עלינו אם משול תמשול בנו וגו': יל"פ ע"פ מ"ש בברכות (דף נ"ה) הובא לעיל בפסוק ה' לאדם טוב אין מראין לו חלום טוב ולאדם רע אין מראין לו חלום רע. וזה יוסף שספר החלום לאחיו אף על גב שידע שהם שונאים אותו ואין לסכר חלום לשונא פן יפתרנו לרע וכל החלומות הולכים אחר הפה כמ"ש בברכות שם. אך ידע שהשבטים בודאי לא יעברו על לאו דלא תשנא את אחיך בלבבך אך שונאים אותו מפני שחושבים אותו לאדם רע ומותר לשנאוהו וע"ז אמר להם דממ"נ דאם יפתרו אותו לטוב הרי מוטב ואם ירצו לפותרו לרע ממילא יהיה מוכח שהוא אדם טוב שמראין לו חלום רע ואסור לשנאותו. אך כבר כתב המהרש"א שם דהק' הלא מצינו כמה צדיקים שראו חלומות טובים תירץ דדוקא חלום טוב הבלתי מתקיים הוא דאין מראין לצדיק אבל חלום טוב המתקיים באמת מראין לו. וזה שהשיבו לו המלך תמלך עלינו הלא זה מן הנמנע ואם כן הוה חלום טוב בלתי מתקיים ולזה ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו שהוכיחו לפ"ד שהוא אדם רע:
עוד יבואר מ"ש על חלומותיו ועל דבריו משום דמבואר בתוספתא הובאה בהגהת מיימוני ה' מלכים דאין מעמידים מלך אלא מן המשיאים לכהונה וכבר כתבתי דלפי דעת יוסף שהיה בכלל ב"נ ממילא נשואי רחל היו באיסור שתי אחיות כי קידושי לאה קודמין דלב"נ בבעילה תליא מילתא וממילא בנה הנולד פגום מיהא הוי לכהונה ואין ראוי להיות מלך רק מושל ראוי להיות ועז"א המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול דאפי' יהי' בה"א שתמשול מן הנמנע שתמלוך. לזה הוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו דוקא ממ"נ לפ"ד שדבר לה"ר מצד שסובר שהם בכלל ב"נ א"כ חלומותיו דברים בלתי מתקיימים ממ"נ כנ"ל. גם דכבר כתבתי דשנאוהו בשביל שדבר לה"ר. אך אם היו מאמינים בהחלום שלו שיעלה לגדולה וכל העולה לגדולה מוחלין לו על כל עונותיו היה להם לאהבו. אך כיון ששנאו אותו על חלומותיו שלא האמינו שיהיה מלך עליהם ממילא שנאו אותו שנאתם הקדומה על דבריו שדבר עליהם לה"ר:
חלק ז
(בראשית לז י)
הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה. במדרש יעקב סבר שתחה"מ מגעת בימיו וידוע שלעתיד יהיו שני משיחים משיח בן דוד יהיה מושל על ישראל ומשיח בן יוסף על א"ה לז"א הבוא נבוא אני ואמך ואחיך הלא משיח בן יוסף יהיה המושל על א"ה:
חלק ח
(בראשית לז כא)
וישמע ראובן ויצילהו מידם. במדרש הובא לעיל הוא מונה אותי עם אחי ואני איני מצילו. נראה כי ידוע דע"ב אותיות היו חקוקים באפוד נגד שם ע"ב וביניהם שמות השבטים ולפי דעתם שחשבו את יוסף שאינו צדיק ממילא יחסרו ארבעה אותיות של יוסף מן האפוד ולא יושלם שם ע"ב וצ"ל שהיו סבורים שיהיה רק ס"ג אותיות נגד שם ס"ג וחשבו שגם ראובן ידחה וישארו ס"ג אותיות ועז"א כיון שהוא מונה אותי עם אחי ע"כ אהי' חרות על האפוד וממילא מוכרח שגם שמו יהיה חרות להשלים השם ואיך לא אצילו. ואז לא נקרא בשם יהוסף שזה הוסיפו לו אח"כ כמ"ש בסוטה:
חלק ט
(בראשית לז כב)
ויאמר אליהם ראובן וכו' השליכו אותו אל הבור. יל"פ ע"פ מ"ש בברכות כי מי שהוא צנוע ניצול מן הנחשים וי"א אף חלומותיו מיושבים עליו וז"ש ראובן במה שאתם מסתפקים בחלומותיו השליכו אותו אל הבור של נחשים ועקרבים ואם ינצל בודאי שהוא צנוע וממילא גם חלומותיו מיושבים עליו ואל תשפכו דם נקי:
חלק י
(בראשית לח כד)
ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף. במדרש אפרים מקשאה תלמידו של ר' מאיר היה אומר תמר בתו של שם היתה לכך דנה בשריפה. יל"ד למה מדקדק מה שהיה תלמיד ר"מ. ונראה כי שם כבר מת אז וכמ"ש בסוטה שנתנה עינים לדבריה יתומה אני ואיכא למימר הא דהקפידה התורה את אביה היא מחללת דוקא בחייו דמתבייש ולא במת דאין לו זילזתא אך ר"מ אמר הטעם משום שאומרים ארור שזו ילד ארור בזו גדל וזה שייך אף אחר מותו. ועל זה אמר שדנוה בשריפה:
חלק יא
(בראשית לח כה)
היא מוצאת. במסכת כתובות (דף סז) אר"י ארשב"י נוח לו לאדם שימסור עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנ"ל מתמר דכתיב היא מוצאת. ופי' תום' ר"ח גרס מוצת בלא א' לשון ויצת אש בציון. ומקשי בסכר ז"ב בשם הגאון מו"ה הירש דהא בודאי כיון דשלחה ליהודה עתה בודאי לא היה שום ביוש ליהודה דאם לא כן היתה נמסרת לכבשן האש ובל תלבין פנים. ונתקשה מאד מדוע לא שלחה לו מקודם תיכף שנגמר דינה ולמה המתינה עד ההוצאה כיון שלא היה ביוש לו על ידי זה. ואמרתי אעלה בתמר לבאר ונקדים גמרא דסנהדרין (דף נד) הבא על כלתו חייב וכו' וליחייב נמי משום אשת בנו אמר אביי וכו' זו היא כלתו זו היא אשת בנו, ופי' התוס' ד"ה לומר לך דכלתו לאחר מיתת בנו במיתה דילפינן גזירה שוה דמיהם בם מאשת אב ע"ש בתוס'. ויל"ד דלעיל (דף נג) א"ל ר' זירא לאביי שאר חייבי סקילה דגמרי מאוב וידעוני במאי גמירי אי במות יומתו אי בדמיהם בם ומשני גמרא בדמיהם בם גמירי ימות יומתו איצטריך כדתניא מות יומתו כו' א"ל רב אחאי ואי במות יומתו גמירי מאי קשיא ליה אלימא אשת איש לגמור מות יומתו מאוב וידעוני מדאמר נערה המאורסה בסקילה מכלל דא"א לאו בסקילה אלא דלגמור מכה אביו ואמו עד דגמירי מאוב וידעוני לגמור מאשת איש דאי אתה רשאי להחמיר. ולפ"ז קשה מנ"ל באמת כלתו אחר מיתת בנו בסקילה דלמא מות יומתו משמע חנק התם מיתה ודמיהם בם איצטריך למילף מאשת אב לומר דחייב אף לאחר מיתת בנו בשלמא שאר הנסקלין אם לאו לסקילה אין צריך דמיהם כקו' גמרא משא"כ דמיהם בם דכלתו איצטריך בל"ז. ונראה דא"ת דמות יומתו דכלתו ר"ל חנק עדיין קשה ל"ל דמיהם בם דאא"ל דוקא מחיים חייב בל"ז מחייב חנק משום אשת איש אלא ש"מ דקאי לענין סקילה וגמרינן גם כן לאחר מיתת בנו. ובגמרא (דף נב) מקשי מנ"ל דאשת איש בחנק דאי משום שנאמר מות יומתו מיתה שאין בו רושם דלמא שריפה דנמי אין בו רושם. ומשני. דאמר קרא בת כהן בשריפה מכלל דהאי לאו בשריפה. אבל אס תאמר דשריפה היא חבילה של זמורות כמו שהיה סבר ר' טובי בר חמא אם כן י"ל דבאמת גבי כלתו היא מיתה סתם שאין בו רושם דהיינו פתילה של אבר וגבי אשת איש גם כן מיתה שאין בה רושם דהיינו חנק אם כן יבואר השתא דמקודם לא היתה רוצה לגלות דזנתה מיהודה דאף שהיה יבום נוהג בקרובים כמ"ש מהרש"א ביבמות מ"מ כיון דכאן הוה ל"ת שיש בה מיתת ב"ד וחמור מל"ת שיש בו כרת. ומנ"ל דדחי עשה לא תעשה שיש בו מיתת ב"ד כמבואר בשיטת עליה. והכא גבי כלתו יש מיתה אחר מיתת בנו והיא היתה כלתו אחר מיתת בנו. וא"ל דאי לאחר מיתת בנו חייב בכלתו מטעם דכתיב דמיהם בם. אם כן נשאר הק' מנ"ל סקילה גבי כלתו בעלמא דלמא איצטריך דמיהם לילף מאשת אב דחייב לאחר מיתה וכדי שלא נאמר דאין גזירה שוה למחצה וילפינן גם סקילה גלה קרא מות יומתו סתם מיתה ואי אתה רשאי להחמיר וא"ל דאם כלתו רק בחנק ל"ל קרא על אחר מיתה בל"ז אא"ל דרק בחייו דאם כן בל"ז חייב משום אשת איש ז"א משום דסתם מיתה הוא שאין בו רושם דגבי אשת איש הוא חנק ובכלתו הוא שריפה פתילה של אבר. והא דכתיב שריפה בבת כהן הוא חבילה של זמורות. ואף דנגמר דינה לשריפה לא ידעה אי בפתילה של אבר אי חבילה של זמורות. אבל עתה דראתה השריפה כמו ויצת אש בציון דהיה בחבילה של זמורות. אם כן לא מוכח דסתם כלתו היא סקילה ואפשר לומר דמיהם בם אלאחר מיתת בנו ומות יומתו מיתה שאין בה רושם היינו פתילה של אבר וגבי אשת איש חנק ובבת כהן חבילה של זמורות אלא ש"מ דלאחר מיתת בנו לא חייב כלל אכלתו אם כן איצטריך דמיהם לענין סקילה ואין ביוש כלל ליהודה משום דאין בה מיתת ב"ד ואתי עשה ודחי לא תעשה אבל מעיקרא סברי דידונו אותה בפתילה של אבר ואם כן מוכח דלאחר מיתת בנו חייב ויהיה ביוש ליהידה ודוק:
חלק יב
(בראשית לח כו)
ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני. ברש"י ממני ממני יצאו הדברים. יל"ד הא בגמרא מקשה רבא על זה דרוח הקדש הופיע בבית דינו של שם מדאמר צדקה ממני ודלמא אזיל גם אחר לגבה. ומקשי רבא ודילמא מנה יומא וירחא אלא גמרא גמירי הרי שראיה זו נדחית. ונראה דרש"י לשיטתו שכתב על ויהי כמשלש חדשים רובו של ראשון ורובו של אחרון. ולפ"ז לא היה יכול למימני' דהא ניכר עוברה לשני חדשים ודברי רש"י הם במדרש רבה אבל גמרא דידן פרק החולץ ס"ל דאפילו יולדות לשבעה עוברה ניכר לשלשה חדשים שלמים וכמ"ש כל הפוסקים לזה מקשה ודלמא מנה:
חלק יג
(בראשית לח כו)
ולא יסף עוד לדעתה. פי, רש"י ת"א לא פסק ומ"א לא הוסיף י"ל דפליגי במה דפליגי ביבמות (דף סד) אם מעיין גורם או מזל גורם דמבואר ברש"י דיהודה לא נתנה לשלה דחשבה לקטלנית. אמנם ער ואונן באו שלא כדרכה ואין כאן מעיין. לזה למ"ד מעיין גורם לא פסק ולמ"ד מזל גורם לא הוסיף. עוד י"ל דפליגי אם הי' להם דין ישראל או דין ב"נ דמדין ישראל כלתו היתה ואין יבום אלא באח. ולזה לא יסף ולדין ב"נ ער ואונן שבאו שלא כדרכה לא הוה קידושין ולזה לא פסק. עוד י"ל דפליגי אם באו שלא כדרכן ממש או כמו שנראה מדברי חז"ל שהיה דש מבפנים וזורה מבחוץ וזה עולה לכל הטעמים: