אור ברסלב
ארץ חמדה ויקהל

ארץ חמדה· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

ויקהל

כי תשא

חלק א

(שמות לה א)
ויקהל משה. טעם מה שנא' בהקהל דוקא. יל"פ כי במ"ת נאמר ויחן שם ישראל נגד ההר כאיש אחד שהיו כולם שלמים מותאמים באחדות גמור מצד הקדושה שהוא מקום היחוד וע"י העגל חזרו למקום הפרוד וקצצו בנטיעות וכמ"ש דביעקב כתיב שבעים נפש ובעשו כתיב שם נפשות וע"ז כאן שבא להזהירם על מעשה המשכן לכפר על עון העגל הוצרך להקהילם באחדות אחד להשיבם אל הענין שהיו בו במעמדהנבחר:

והנה ששת ימי המעשה הם ימי העבודה והמלאכה וידוע דכל ענין המלאכה הגיע מפאת חטא אדה"ר דאז נאמר בזעת אפיך תאכל לחם כי קודם החטא נברא כל דבר כשלימות ולא היה צריך שום תיקון והכשר לאכילה וכן יהיה לעתיד לבוא כמ"ש עתידה א"י שתוציא גלוסקאות ועתידין אילנות שיוציאו פירות בכל יום ולא יהיה צריך לשום מלאכה כי כל דבר יהיה בשלימותו אך ע"י החטא נתהוה הפסולת והשמרים בכל דבר וצריך יגיעה ועבודה רבה להוציא יקר מזולל ולברר אוכל מתוך פסולת וע"ז יש ל"ט מלאכות כנגד ל"ט קללות שנאמרו לאדם וחוה ולנחש וע"ז מהחיוב למלאכה בששת ימי המעשה ג"כ לברר אוכל מתוך פסולת ולהעמיד כל דבר על שלמותו שכן צורך ההנהגה לאחר החטא וע"ז צוה בדברות בלשון חיוב ששת ימים תעבוד. ודבר זה יתכן בענין הנעלם גם כן על הבירור הנעשה כל ימי החול משא"כ בשבת הוא רק הולדת נשמות חדשות. וז"ש אלה הדברים אשר צוה ה' וכבר אמרו בשבת דאלה הדברים הוא רמוז על ל"ט מלאכות אל"ה ל"ו בגי' ודברים הדברים ג' אשר צוה ה' לעשות אותם לתקנם בימי החול ועז"א ששה ימים תעשה מלאכה וכל זה בחול משא"כ בשבת הוא דוגמת דלעתיד ביום שכלו שבת שאין שום דבר צריך תיקון. וגם זה החילוק בגוף האדם גם כן שבימי החול צריך תיקון ומלאכה לברר חלק הרע שבו משא"כ בשבת חלק הרע מסולק ממילא וכולו טוב ומנוחה בנפש רחבה. ועז"א וביום השביעי יהיה לכם קדש גם אתם בעצמכם תהיו קדש:

עוד יל"פ מפני שצווי זה נאמר למלאכת המשכן שלא ידחה שבת וי"ל הטעם כי כתיב בירמיה (י"ג ט"ז) והיה כי תרבו ופריתם בארץ בימים ההמה לא יאמרו עוד ארון ברית ה' ולא יעלה על לב ולא יזכרו בו כי כשישראל ראוים עיקר השראת השכינה הוא בקרב איש ישראל עד שפ' ויטוש משכן שילה אך אהל שכן באדם בתוך האדם וע"ז לעתיד שיהיה השראת השכינה בקרב ישראל לא יהיה חשיבות להארון כי ישראל בעצמם הם יהיו הקדש והמקדש ארון הברית ולוחות העדות וע"כ פ' גם עתה דבר זה מתמיד בשבת שאז עיקר השראת השכינה בקרב ישראל וא"כ אי אפשר לומר שהמשכן ידחה שבת ועל זה אמר רק ששת ימים תעשה מלאכה והטעם כי ביום השביעי יהיה שבת יהיה לכם קודש אתם בעצמכם תהיו הקודש והמקדש:

חלק ב

(שמות לה ב)
בילקוט כל העושה בו מלאכה יומת בו ולא בו ובחבירו כיצד הרי שחל יוה"כ בערב שבת ועשה בין השמשות מלאכה יכול יהא חייב ת"ל בו ולא בו ובחברו. הדבר תמוה אמאי לא נקיט כמשמעות הקרא בו ובחברו כגון שחל יוה"כ בא' בשבת ועשה מלאכה במוצאי שבת בין השמשות והוה שפיר בו ובחברו. ונראה דיש להקשות לאיזה צורך כתב בו למעט אי לענין מיתה אין ממיתין מספק ולענין כרת קמא שמיא גליא. וי"ל דלענין אשם תלוי דבודאי חטא ליכא לחייב כמ"ש בכריתות (י"ח ע"ב) שבת ויוה"כ ועשה מלאכה בין השמשות שהוא פטור מטעם שאני אומר מקצת עשה היום ומקצתה עשה למחר. ומפרש הגמ' לענין חטאת בודאי פטור משום דכתיב כי החטא ולא ידע פרט לזה שידע דחטא אבל לענין אשם תלוי סבר ר"ש שמביא מטעם דכתיב ועשה ולא ידע וזה באמת לא ידע אך ר' יהודה פליג על ר"ש וסובר דפטור אף מאשם תלוי ע"ש בגמ' וכבר נתבאר בעירובין (דף מ"ו) ד"ה כר"י נגד ר"ש א"כ לכך איצטריך בו לפטור מאשם תלוי כסברת ר' יהודה משום דה"א דהא הכא ממ"נ חייב וק"ל. אבל קשה לפי מה דאיתא (בדף כ"ה) חייבי חטאת ודאין שעבר עליהן. יוה"כ חייבין להביא אחר יוה"כ וחייבי אשמות תלוין ויוה"כ מכפר ממילא בל"ז יוהכ"פ מכפר ובל"ז פטור. ז"א (דבדף י"ח ע"ב) אומר כי אמרינן יוה"כ מכפר על כולא שיעורא על פלגא שיעורא לא מכפר וא"כ שפיר צריך קרא לפטור כיון דיו"ה אינו פוטר חצי מלאכה א"כ כשגמר המלאכה בשבת חייב א"ת דגם על חצי שיעור שעשה ביום הכפורים אין יוהכ"פ מכפר וצריך קרא לזה הוכרח לצייר שחל יוהכ"פ בע"ש. משא"כ אם חל במו"ש היה שיעור שלם קודם יוה"כ ממילא מכפר יוה"כ ולא צריך קרא לפטור והוא נכון מאוד ודוק:

חלק ג

(שמות לה ג)
לא תבערו אש. י"ל הא דהוציא הבערה בפני עצמה למ"ד לחלק יצאת ולא הוציא מלאכה אחרת משום דכבר אמרו שבשבת כוכב שבתאי שולט והוא ממונה על עצבון ושממה ולזה באה האזהרה לשמוח דוקא בו ביום להראות שאין ישראל נתונים תחת המזל וידוע כי מזל שבתאי הוא קרוב ליסוד המים ורחוק מהשמש וע"כ הוא קר מאד שמקבל קרירות המים כמבואר בסודי רזי וא"כ ה"א שגם זה צריך לעשות היפוך המזל להדליק בו אש שטבע הכוכב מנגד לדבר זה וע"ז אמר לא תבערו אש:

חלק ד

(שמות לה ד)
זה הדבר אשר צוה ה' לאמר. יל"ד למה שינה בכאן לאמר זה הדבר. ונראה עפמ"ש במקום אחר דמ"ש דנוסף משה על הנביאים שהתנבא בזה הדבר ששכינה מדברת מתוך גרונו ובאמת מצינו כמה פעמים שגם נבואת משה היתה בכה. ואמרתי דמעלת הנביא הוא לפי ערך שלימות ישראל ובעת שהיו ישראל במדרגה עליונה אז היה נבואת משה בזה הדבר ולא כן כשהיו בשפל המדרגה וז"ש זה הדבר אשר צוה ה' שאמר נבואתו בזה הדבר שזה מורה שאתם במעלתכם מעלת שלימותכם ומבאר הטעם דהלא עשו את העגל לז"א אשר צוה ה' לאמר לכם קחו מאתכם תרומה לה' והמשכן בא לכפר על עון העגל וא"כ לזה הנבואה בזה הדבר:

חלק ה

(שמות לה ד)
קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'. יל"פ על פי מ"ש דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. והנה הצדקה העשיר קיימה בפועל והעני שאין לו מה להתנדב הנה המחשבה שלבו שוקק ומשתוקק להתנדב ואין לו הנדיבות הזאה נחשבה כאלו התנדב בפועל וע"ז אמר קחו מאתכם מממונכם תרומה לה' וא"ת מה יעשה העני שאין לו מה להתנדב עז"א כל נדיב לבו אפי' אין לו מה לנדב רק שלבו נודב ורוצה להתנדב אם היה לו יביאה את תרומת ה' ותיבת יביאה מוסב על נדיב לבו ר"ל שיביא זה בעצמו דהיינו המחשבה של נדיב לבו לתרומה ויהיה נחשב כמביא בפועל. ועוד יש חילוק ביניהם כי המביא בפועל אין לו רק מין שמביא אם זהב זהב אם כסף כסף משא"כ המחשב כמביא ע"י מחשבתו הטובה. הרי מחשבתו היתה להביא מכל המינים אם היו לו וע"ז אמר נחשב כאילו הביא את תרומת ה' דייקא כל התרומה בשלימות זהב וכסף ונחושת ולכך כתוב ו' המחברת:

חלק ו

(שמות לה י)
וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר צוה ה'. יל"פ עפ"י מ"ש הילקוט ריש משלי ששלמה היה אומר שהחכמה היא בלב ודוד היה אומר שהיא בראש. ונראה להבין כי ידוע דכח השכל הוא שורה במוח והוא היודע השומר והזוכר ומחשב כל דבר שכל והוא הנקרא חכמה המקובלת הנקנית לכל אדם מרבותיו אך מעלת הלב הוא שמבין דבר מתוך דבר ומוסיף על דברי רבו. והנה באמת בדבר מצות התורה אסור להוסיף על דבריו וכמו ששלמה הע"ה נכשל בזה ואמר בסוף ספרו אל תוסף על דבריו ואין לעשות רק כמו שנצטוה וזה היה מחלוקת דוד עם שלמה שדוד אמר שהחכמה בראש היינו שעיקר היא החכמה הנקנית ואין להוסיף שום דבר מדעתו ועיין בבל"א מה שכתב על פ' ויהי דוד לכל דרכיו משכיל עיי"ש משא"כ שלמה שאמר אני ארבה ולא אסור אמר שעיקר החכמה הוא בלב ומותר להוסיף על דבריו. והנה באמת בדבר המשכן מצינו שהצווי היה כלים ואח"כ משכן ובצלאל עשה משכן ואח"כ כלים. אמנם ידוע מרוב המפרשים שהצווי על עשית המשכן היה קודם מעשה העגל ועשית המשכן היה אחר העגל וידוע דעכשיו קליפה קודמת לפרי וצריך משכן ואח"כ כלים משא"כ הצווי שהיה קודם מעשה העגל שאז נתקן חטא אה"ר והיה כמו לעתיד שיהיה פרי קודם לקליפה ולזה צוה משה לעשות כלים ואח"כ משכן וא"כ היה צריך כאן דוקא חכם לב שיוסיף על הצווי כי במה שהוסיף על הצווי הסכים לדברי ה' כמ"ש בצל אל היית וידעת וע"ז וכל חכם לב יבואו ואע"פ כי עשו כל אלה אשר צוה ה' ההוספה זו יהיה למעליותא ומפרש כי יעשו בתחלה את המשכן את אהלו וכו' ואח"כ את הארון וכו' שהם הכלים:

חלק ז

(שמות לה כא)
ויבאו כל איש אשר נשאו לבו וכו'. יבואר עפמ"ש למעלה שמי שהרים במעשה היה מועיל רק על מה שהרים משא"כ מי שהיה מתנדב ברוחו ובמחשבתו והיה משתוקק לנדב על כל מעשה המשכן אם היה ביכולת א"כ הרוצה לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה וע"ז ויבואו כל אשר נשאו לבו שהתנשא בדמיונו שהביא מנחה יפה אך גדול ממנו מי אשר נדבה רוחו כנ"ל אותו י"ל נדיבת הרוח בזה הביא כל תרומת ה' למלאכת אהל מועד ולכל עבודתו ולבגדי הקודש כי נצטרף למעשה כאילו הביא הכל:

ובתרגום יונתן כתב וכל אשר נדבה רוחו פ' דאשלימת רוחיה בנבואתא דעמיה הייתיו ית אפרשותא. ונראה לפרש במה שכתבתי למעלה כי בעת שישראל במדריגה גדולה אזי השכינה שרויה בקרבם וא"צ למקדש ומשכן כי הם בעצמם המקדש והקודש שרוחו הוא מקום מוכן להשראת השכינה והגעת הנבואה וזה שאמר וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה' ר"ל מי שהשלים א"ע במעלת הנבואה זה הביא את רוחו בעצמו להיות משכן לשכינה והוא בעצמו היה במקום המשכן וכן כליו ובגדי כהונה שכולם הכנה להשראת השכינה כי רוחו ג"כ מקום חיל שפע אלהי. וע"ז תרגם דאשלימת רוחיה בנבואתה והשלמתו מה שהשלים ־ את רוחו שיהיה ראוי לחול עליו שפע אלהי זה הביא לתרומת ה' והיה עומד במקום מלאכת אהל מועד ועבודתו ובגדי הקדש אשר לאהרן:

חלק ח

(שמות לה כב)
ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וכו' וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה'. יל"ד מ"ש על הנשים ומהו הכפל. ונראה משום דאמרו יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב מעשה העגל ועיקר הכפרה היה בזהב. ובאמת מצינו שהכ"ג צא היה משתמש בבגדי זהב בפנים משום דאין קטיגור נעשה סניגור. אמנם מה שאין קטיגור נעשה סניגור הוא בתשובה מיראה שזדונות נעשו כשגגות משא"כ בתשובה מאהבה שנעשו כזכיות א"כ אדרבה העון עצמו הוא זכות וסניגור המלמד זכות ונחשב כמצוה ולזה בהבאת הזהב למשכן שאז עשו תשובה מאהבה אדרבה גם עון זהב העגל נחשב כזכות של זהב המשכן. והנה במעשה העגל נתעלו הנשים על האנשים שלא הסכימו בעשייתו ולא הי' בהם חטא העגל משא"כ עתה כשעשו תשובה מאהבה אדרבה האנשים נתעלו יותר מפני שגם העון נהפך להם לזכות והיה להם שכר בין על הבאה שהביאו עתה ובין על ההבאה שהביאו מקודם לעגל וע"ז ויבואו האנשים על הנשים ומפרש הטעם כי כל נדיב לב ר"ל מי שהתנדב עתה כולם בכלל בין אנשים בין נשים נחשב להם בזכות מה שהביאו חח ונזם טבעת עגיל וכומז כל כלי זהב אך בזה נתעלו אנשים כי וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה' ר"ל שכל מה שהניף מימיו אפילו הנפת הזהב לעגל שהניפו האנשים לזה דייק כל איש דייקא ולא אשה היה נחשב הכל לה' כאילו הניפו לה' עולה כליל:

חלק ט

(שמות לה כג)
וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן וכו'. יל"ד מה שתפס כאן הלשון אשר נמצא אתו. ונראה כי יש נמצאות טבעית ונמצאות מלאכותית. הטבעית היא בדברים מתכותיים ודומיהן כי יש לכסף מוצא ונמצא בהוויתו במעבה האדמה גם זולת מלאכת האדם. ומלאכותיות הן דברים בלתי נמצאים בהויתן הטבעית רק עפ"י מלאכת בני אדם כמו תכלת וארגמן ודומיהם שנעשים רק ע"י שינוי מעשה עלילות גבר ותחבולותיו. והנה לה' הכסף והזהב וכל הנמצא הכל לה' המה וברשותו ואין לבני אדם שום קנין בהן כי לה' המה אך דברים הנעשים ע"י עבודת בני אדם יש לאדם ג"כ צד חלק בהם וגם שקונה אותם בשינוי מעשה ונדבת אלו הדברים חשובה בצד מה יותר כי שלו הוא נודב ונודר ונותן וע"ז אמר כאן וכל איש אשר נמצא אתו. שקנאם בשינוי מעשה והם אתו עמו ברשותו:

חלק י

(שמות לה כד)
כל מרים תרומת כסף ונחשת הביאו את תרומת ה'. עוד דרך י"ל משום דכ"כ בתמונה דבשמיטה שעברה שהיה שמיטת חסד היה הכסף חשוב יותר מן הזהב רק עכשיו שהוא בנין הגבורה לזה זהב חשוב יותר שהוא כח הדין, אבל למי שכולל הדין ברחמים ומגביר צד החסד לדידיה יש חשיבות יותר לכסף וכן לנחשת שהוא ג"כ נגד מדת הרחמים הממוצע בין הקצוות. ועד"ז פרשתי מ"ש תחת הנחשת אביא זהב שלעתיד יהיה זהב תחת הנחשת ומדרגה למטה הימנו (וכן תחת הברזל אביא כסף בסוד אשת חיל עטרת בעלה והבן) ולזה בנדבת הזהב כתיב וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה' שהניף הזהב שהוא מדת הדין לכוללו ברחמים ובנדבה הכסף כתיב כל מרים תרומת כסף ונחושת היינו שתגביר החסד ובזה הרים תרומת כסף להיות במעלה על הזהב כמו שיהיה לעתיד הביאו את תרומת ה' תרומה המיוחסת כבר למה"ר:

חלק יא

(שמות לה כד)
וכל אשר נמצא אתו עצי שטים לכל מלאכת העבודה הביאו. יל"ד דלמעלה אינו אומר עצי שטים למלאכת עבודה עד כאן. ונראה עפמ"ש דעצי שטים הוביל עמו יעקב למצרים ומשם לקחום וא"כ לא היה צריך להם רק משום בנין בהמ"ק וזולת זה לא היו מוליכים עצי שטים למדבר ציה ועז"א שכל אשר נמצא אתו עצי שטים לא הביאו לצורכו רק למלאכת העבודה הביאו וע"ד כן הוציאום, וע"ד הרמז יש לפרש עפ"י מ"ש במדרש לא היה כדאי להשתמש בארזים ולא נבראו אלא בשביל בהמ"ק וזה מרמז וכל אשר נמצא אתו עצי שטים לכל מלאכת העבודה שכל מי שנמצא בידו עצי שטים בעולם לא נבראו רק למלאכת העבודה וזולת לא היה העולם ראוי להשתמש בארזים:

חלק יב

(שמות לה כה)
וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטוה. יל"פ הכפל מפני שיש שלא היה להם להביא משלהם רק שטוו בידיהם התכלת והארגמן שהביאו אחרים ויש שהביאו מטוה משלהם, גם ירמוז שטוו אותם לשמם לזה לא הביאו מטוה מכבר רק מה שטוו עכשיו. גם משום שטוו בכאן צמר ופשתים יחדו והותר כלאים במקדש דאין ס"א שולט שם ועיקר כלאים הגיע מחטא חוה לזה כאן שהותר כלאים טוו הם דוקא לתקן חטא הקודם:

חלק יג

(שמות לה כט)
כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה' וכו' הביאו בני ישראל נדבה לה'. יל"פ עפמ"ש הנה שמוע מזבח טוב דעיקר הקרבן הוא רק השמועה שנחת רוח הוא לפניו שאמר ונעשה רצונו ולא הקרבן הוא העיקר רק מה ששומע להביא הקרבן וז"ש כאן שלא היה עיקר הנדבה הכסף והזהב אשר הביאו רק מה ששמעו ונדב לבם אותם להביא זה היה עיקר הנדבה החשובה לפני ה', וז"ש כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא זה בעצמו הביאו בנ"י נדבה לה' האיש והאשה המתנדבים הם היו עיקר הנדבה שהביאו ישראל:

חלק יד

(שמות לה ל)
ראו קרא ה' בשם בצלאל. במדרש הה"ד ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש ב"ו אם מהלך באפילה ובא אחד והדליק לו את הנר א"צ להחזיק לו טובה, אבל הבריות ישנים ואני מעלה להם את האורה וא"צ להחזיק לי טובה ע"כ. י"ל עפמ"ש במד' בראשית פ"ו שלשה דברים נתנו מתנה לעולם וא' מהן המאורות והתורה, ונראה פי' עפמ"ש מהרי"ם לפרש מה יתרון לו לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש כי כל עמלו אינו מספיק שיתן הודאה על הזרחת האורה שהיא טובה כללית ואלמלי היה מצרף כל עבודה האדם בעבור טובת הכללית לא היה שום שכר בעד מעשים טובים, וע"ד זה מהחסד שנתן דבר זה מתנה לעולם בל יצטרכו להחזיק טובה עבור זה, וע"ז כאשר אמר ראו קרא ה' בשם בצלאל שהוא שכר חלף מעשים טובים שלו כמ"ש במד' ומראה אשר יש לאדם שכר טוב בעמלם ואינו מחשב אותם להודאה על טובות הכלליות שעברו וע"ז מביא הה"ד ואל מי תדמיוני ודוק:

חלק טו

(שמות לה לא)
וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה. נל"פ דיש חכמה הנקנית משקידת העיון בדרך הטבעי ויש חכמה אלהית המושגת אל הנביאים שהוא בלי עמל ויגיעה. וההבדל שביניהם כי בחכמה הטבעית הוא משיג מלמטה למעלה תחלה משיג בדברים השכלים ואח"כ יעלה במעלות הסולם אל התכונה ומן התכונה אל השלישים עד שלא יזכה לאור בהיר והשגת מושג עיוני נקי משמרים עד בסוף ימיו משא"כ חכמה אלהית הוא משיג מלמעלה למטה עד שהשגת השפלים הוא סוף השגתו וזה שהודיע שבצלאל קנה חכמה בלי עמל ויגיעה כי השיג מלמעלה למטה תחלה חכמה ואח"כ בינה ואח"כ דעת ואחר שהשיג בדברים העליונים שב להשיג גם בדברים הארציים בכל מלאכה והוא עיון המלאכה, וכמ"ש לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ואח"כ הגיע לתוכן המעשה לעשות בכל מלאכת מחשבת וזה האות כי דבר אלהים הוא:

חלק טז

(שמות לו ו)
ויעבירו קול במחנה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה. ובשבת (דף כ"ח) הוצאה היכא כתיבא דכתיב ויעבירו וכו' ומתרגמינן לא תפיקו מרשות היחיד לר"ה וממאי דבשבת קאי דלמא בחול קאי ומשום דשלימא ליה עבידתא דכתיב והמלאכה היתה דים וכו' נ"פ דאם בשבת קאי מוכרח דקאי על הוצאה דהא בל"ז לא היו עושין כל מלאכה דאין מלאכת המשכן דוחה שבת, וע"כ הכריז על מלאכת תוצאה שחדש להם אז, אבל אם בחול קאי י"ל שהזהירם על שאר מלאכות. אבל התוס' שם לא ניחא להו בגין זאת כתבו דאפי' אם בקול קאי יליף עיי"ש ואי"ה במהדורא נדבר מזה, ונראה דזה תליא במה דקבעי ליה בשבת (דף מ"ט) אם והמלאכה היתה דים ממנינא הוא שקאי שעשו המלאכה בצמצום או שפי' מלאכת ההבאה וע"ז לפי שר"ל לדחות הוצאה ממנין המלאכות אמר ששלימא להו עבידתא ואין בתורה רק ל"ח מלאכות ודוק:

תוכן העניינים

ארץ חמדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה