אור ברסלב
ארץ חמדה כי תשא

ארץ חמדה· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

כי תשא

תצוה

חלק א

(שמות ל יב)
ולא יהיה בהם נגף. רבינו בחיי כתב ענין הנגף במספר לפי שאין הברכה שורה בדבר המדוד ולא בדבר המנוי וא"כ ע"י המנין מוכרחים להתמעט ח"ו ושרש הדבר כי כל עניני ההנהגה והשפעת השפע הם הכל נסים נסתרים כמ"ש הרב שם שכל שאינו מאמין בדבר זה אין לו חלק בתורת משה ולזה אין הברכה שורה רק בדבר הסמוי מן העין שאז הוא נס נסתר משא"כ בדבר המדוד אין מי שזוכה לנס פרהסיא. ובזה יל"פ מ"ש בתרי עשר והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר וכבר עמדו הקדמונים שפתח והיה מספר ואח"כ אשר לא יספר ולפ"ז יש לפרש משום דבאמת לעתיד שיהיה ישראל בתכלית מדרגת השלימות אז יתנהלו על מבועי מי מנוחות בנסים גלוים ומפורסמים ואע"פ שיספרו יהיה הברכה שורה בהם. וז"ש והיה מספר בני ישראל גם ע"י מספר יהיה כחול הים אשר לא ימד שיתכן בו מציאות הברכה ומבאר הטעם מפני שבמקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי וע"י שלמותם יזכו לנסים מפורסמים:

חלק ב

(שמות ל יג)
מחצית השקל בשקל הקדש. בשקלים תנן במתניתין באחד באדר משמיעים על השקלים ועל הכלאים, הנה מה שנתנו הזמן באחד באדר י"ל כללא דחז"ל במ"ש בברכות האי מאן דעל למתא ודחיל מעינא בישא לנקוט זקפא דימינא בידא דשמאלא וזקפא דשמאלא בידא דימינא ולימא הכי אנא מזרעא דיוסף קא אתינא דלא שלטה ביה עינא בישא דכתיב. בן פורת יוסף בן פורת עלי עין אל תקרא עלי עין אלא עולי עין ונאמר וידגו לרוב בקרב הארץ מה דגים שבים המים מכסים אותם ואין עין הרע שולטת בהם כך זרעו של יוסף. וצריך להבין מה תוכן הסגולה הזו. ונראה דמצינו ביוסף שמזלו דגים וגם נאמר בו בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו שהוא מזל שור שהוא ראשון למזלות ומלך על כולם כי טלה בטלו במכות מצרים והוסר כחו כידוע והענין דסוף מעשה במחשבה תחלה וכל דבר שבקדושה ראש וכלל בהסוף וסוף בראש וידוע שכל שהדבר משתלשל למטה כן יתוסף בו הרבוי והפרוד ומשם יפרד כדרך התרבות עלה ועלול משא"כ למעלה ראש אין שם רבוי אך לעומת כל מה שיורד ההשתלשלות למטה כן יגרע כחו משא"כ בתחלה כחו גדול עד מאד. והנה מזל דגים שהוא סוף המזלות הוא מורה על הפירוד והריבוי הנמצא בסוף המעשה וע"ז נאמר וידגו לרוב משא"כ במזל שור הראשי אין בו כח הרבוי אבל יש בו כח החוזק אשר נאמר עליו וקרני ראם קרניו:

ולפ"ז חודש אדר הוא מזל דגים שהוא סוף כל המזלות ויש בו כח הרבוי אבל בדרך הטבע במקום הרבוי אין בו כח החוזק וכחו חלוש לזה תיכף אצל זה מתחיל כח השור בקרניו הוד והדר בהם עמים ינגח כי סוף וראש כלולים כאחד וע"ז נמשל יוסף לשני הדברים והבן. והנה במקום הרבוי צריך שמירה מעין הרע לזה צריך שיהיה מכוסה וכן אור הירח שהוא סוף כוכבי לכת הוא מכוסה עד לעתיד. ובזה יובן הסגולה הנפלאה הנ"ל לעין הרע כי ידוע דכל דבר נכלל בעשר ולעומת באדם התחתון חותם תכנית הבריאה כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו ואצבע אגודל ימין הוא ראש המחשבה ואצבע אגודל שמאל הוא סוף המעשה לזה צריך לקרב סוף המעשה במחשבה תחלח ובזה ינצל מעה"ר וכן מזל דגים סמוכה אל מזל שור וקרני ראם קרניו. ובזה יובן מ"ש במד' אתם מכרתם בנה של רחל בעשרים כסף לזה צוה אותם על השקלים כי מה שפגמו בבנה של רחל ששם סוף המעשה מקום הרבוי ומשם יפרד ובמקום המנין צריך כופר נפש להנצל מעה"ר ובלא"ה היה כח יוסף מנין שאין ע"ה שולטת אבל ע"י כן צריך להם מצות שקלים וע"ז המצוה היא באחד באדר שהוחל בו מזל דגים והגמר בניסן שגובר בו מזל שור בכחו:

ובזה יבואר מ"ש ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב כי על ידי זה בא מצות השקלים לכפר על הרבוי ובא לעומתו מדה כנגד מדה באדר חדשו של יוסף ועז"א אלהים חשבה לטובה שעל ידי המכירה יעשה כיום הזה ר"ל חדש אדר שהוא יום הגורם כענינו של יוסף להחיות עם רב ולכפר על הרבוי. וקצור הדבר כשסוף המעשה שהוא מקיים הרבוי נכלל בשרשו שהוא מקיים האחדות אז אין חשש רע כי הכל מיוחד במקום האחדות משא"כ כשיש ח"ו פירוד בין הדבקים כנ"ל מה שצריך לתת אגודל שמאל שהוא סוף המעשה המורה על הרבוי ביד ימין שהוא ראש המחשבה ושם אין רע וכן צריך להוריד כח העליון בתחתון ועל זה נקראו ישראל שבעים נפש שכולם גם הרבוי שלהם הוא ממקום האחדות משא"כ בעו"ג שהם מכמה מינים וע"ז שש נפשות. ועל זה מזהירן על הכלאים של שני מינים שאסור לאחדם לקשרם ולחברם ועל זה היה הצווי של מחצית השקל כי הרבוי ואינו כל מין ומין לבד אבל הוא רק חצי מהאחדות והענפים הדבקים בשרשם האחד יתעלה ועל זה אמר לתת את תרומת ה' עפמ"ש המקובלים א' תרומת מעשר י' מעשר מאה חולין שהוא השתלשלות המטה ברבוי ועז"א יואב יוסף ה' עליהם מאה פעמים שהוא חולין של התרומה וכן הוא א' ממאה מערכין של בן עשרים שהוא חמשים שקל וקצרתי רק רשימת מילין כתבתי המעיין יעמוד והמבין יבין:

בילקוט זכרני ה' ברצון עמך. אמר דוד רבש"ע כשתעשה ישועה על ידי מרדכי זכרני ברצון עמך אמר הקב"ה חייך איני מזכיר קדמך איש יהודי וכו' ואחר כך איש ימיני. ונראה ע"פ מ"ש במגילה (פ"ק י"ב) קרי' יהודי וקרי' ימיני וכו'. אמר רב נחמן מרדכי וכו' וכו' ורבנן אמרי משפחות מתגרות זו בזו משפחת יהודה אמרו אנא גרמי וכו' דלא קטליה דוד לשמעי בן גרא וכו' רבא אמר כנסת ישראל דקאמרה ראו מה עשה לי יהודה ומה שלם לי ימיני דלא קטליה שאול לאגג דאתיליד מיניה המן. ופי' רש"י לאידך גיסא לצעקה ולא לשבח. משום דרבנן סברי משפחות מתגרות זו בזו משפחה יהודה אומרת אנא גרים דאיתיליד מרדכי דלא קטלי' דוד לשמעי ומשפחת בנימן אומרת אנא גרים דמנאי קאתי אם כן לרבנן הוה לשבח ולרבא לגנאי אך יש ראיה שהוא לשבח דהא מעשה דשאול היה קודם למעשה דדוד אם כן מדוע מהפך הקרא בתחלה איש יהודי ואחר כך ימיני וע"כ דלשבח דשבט יהודה אומר אנא גרים וזה היה קודם הרבה דלא קטלי' לשמעי ושבט בנימין אומר אנא גרים דמינאי קאתי וזה היה ימים אחר כך ולכך כתוב בקרא כסדר הגרמות. והשתא יבואר דאמר דוד זכרני ה' ברצון עמך שיאמר העולם לשבח ולא לגנאי ועל זה אמר הקב"ך חייך איני מזכיר קדמך איש יהודי ומזה יהיה מוכח שהוא לשבח ולא לגנאי:

חלק ג

(שמות ל לח)
איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת. פי' רש"י אבל למכרה לצבור פטור. יש להקשות הא בכריתות (דף ה) יליף זה ממתכונתו מתכונתו דקטרת וגבי קטרת כתיב לא תעשו לכם גם בגמרא כתב למסרה לצבור ורש"י כתב למכרה. ונראה על פי מה שכתבו במ"ל פ"ב מהלכות ביאת מקדש עמ"ש בגמרא כל מעשה הקטורת היה בקדש בעזרה והקשו ממשנה דשקלים המקדיש נכסיו והיו בהם דברים ראוים לקרבנות צבור מאי לאו קטורת אלמא נעשה בחוץ ואמאי לא מקשה מהא דתניא אבל עתה עושה למוסרם לצבור.. וכתב דמ"ש בשמן המשחה למוסרם לצבור היינו ללמדם לעשות וכ"כ התוס' בנזיר (דף מז) שהקשו הא לא צריכים רק לשמן המשחה שעשה משה שנאמר זה יהיה לדורותיכם. ותירצו דפי' למוסרם היינו ללמדם לעשות ולפ"ז כיון דזה מותר לכתחילה יליף לה שפיר מלכם אבל רש"י שכתב למכרם לצבור וזה אסור לכתחלה כיון שנעשה בחול וכמו שמשמע בכ"מ פ"ג מהלכות ביאת המקדש וגם הא הצבור לא יקבלם כיון שא"צ להם רק לשל שמן שעשה משה ולזה כתב רש"י שפטור מכרת אבל לכתחלה אסור ולמדה מלהריח:

חלק ד

(שמות לא יח)
במדרש ויתן אל משה ככלותו. כך פתח ר"ח בר אבא לך ה' הצדקה ולנו בשת הפנים מהו כך א"ר נחמיה אפי' בשעה שאנו עושים את הצדקה מביטים אנו במעשים שלנו ובושים אין לנו שעה שאנו באים בזרוע אלא בשעה שאנו מוציאים את מעשרותינו ע"כ:

דרך א' על פי מה שכתוב בע"ז משל למלך שכעס על עבדו וכו' וא"ל משל למלך שכעס על בנו וכשישראל עושים רצונו של מקום קרוים בנים ואם לאו קרוים עבדים וזה בשעה שעושים הצדקה ומביטים מעשים רעים שלנו וקרוים עבדים אנו בושים. מקושית המין אוסיף תבלין ע"פ מ"ש אח"כ הקב"ה מוריד גשמים ומפריח טללים והכל שלו העולם שלו וכל אשר בו שלו כד"א לה' הארץ ומלואה ואנחנו נותנים אחד מעשרה וכו' יל"פ שבא לתת טעם מנין מוכח שהכל שלו לזה אמר שהוא מפריח טללים ומוריד גשמים כי ידוע קושית המין איך הקב"ה מוריד גשמים בשבת והתירוץ דכולא עלמא דיליה וגשמיכם בעתם אמרו חז"ל שהוא מע"ש לע"ש. ואם כן ממה שמוריד גשמים ומפריח טללים מוכח דכו"ע דילי' ובקידושין אומר מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול והקב"ה שאני דכו"ע דיליה והנה לולא זאת הסברא היה מוכח ממה שהקב"ה מוחל עונות נקרא אב ואנו במדרגת בנים אך ממה דכ"ע דיליה י"ל דלעולם דנקרא מלך ואנו במדרגת עבדים באין עושים רצונו וז"ש לך ה' הצדקה ר"ל לך ה' מה"ר שהוא ה' שבו אתה מוחל עונות וקשה מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול וצ"ל דכולא עלמא דילך הוא ואם כן אתה מוריד גשמים והצדקה מיוחסת לך ואם כן י"ל דכשאין עושים רצונו ש"מ קרוים עבדים לכן אמר ולנו כשאנו עושים צדקה יש לנו בושת הפנים כשמביטין בעבירות מטעם קושית המין:

דרך ב' דניאל אמרה כי ידוע דצדקה אין שלנו אלא של הקב"ה אך יש עצה שהצדקה תהיה שלנו ע"פ אמרם כל דיין הדן דין אמת לאמיתו כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית והצדקה שלו וע"ז גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה שנאמר שמרו משפט וכו' וקשה ה"ל לומר גדול משפט. אך צדקה העיקר ואיך יכולה להיות של אדם לז"א שמרו משפט וז"פ בישעיה מלאתי משפט ועי"ז צדק ילין בה היה הצדק מיוחס אליה וז"פ טוב איש חונן ומלוה בתנאי שיכלכל דבריו במשפט. וע"ז לעולם לא ימוט כי לזכר עולם יהיה צדיק שיהיה לו זכר בשותפות העולם וכבר אמרו שלא חרבה ירושלים אלא בשביל שהעמידו דבריהם על ד"ת ופירשו המפרשים היפוך ממה שאמרו לאמיתו שהוא לאמיתת הדיינים ע"ש ולא היה המעשה בשלמות וע"ז אמר שאנו מביטים במעשים שלנו ובושים וז"ש דניאל לך ה' הצדקה ר"ל הצדקה מיוחסת לך ולמה כי לנו בשת הפנים כי לא הי' המשפט בצדק. ובזה י"ל מ"ש עשות צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. כי יש שלש טעמים על הקרבנות האחד כ' הרמב"ן (הרמב"ם) לבל יטעו בע"ז (עיין ע"י פ' ויקרא) ב' להשראת אלהי כמ"ש הכוזרי ג' שמקריב נפשו חלף הקרבן ומתודה על עונותיו כי ממונו של אדם כנפשו כמ"ש האלשיך ולעומתם במשפט שנעשה שותף גורם השראת אלהי נגד טעם הכוזרי. ובצדקה אם כן קשה קושית המין אם הקב"ה אוהב עניים למה אינו מפרנסן וצ"ל דקרוים בנים ואם כן שוב לא יטעו בע"ז כי כל טעות דור אנוש היה שאין כבודו להשגיח על שפלים משא"כ בבניו והוא נגד טעם הרמב"ם עתה בצדקה נותן ג"כ ממונו נגד האלשיך וטובים השנים דכיון דעשה משפט וצדקה הממון שלו משא"כ בקרבנות. ולזה עמפות צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. וז"פ בצדקה תכונני רק בתנאי רחקי מעושק לדון דין אמת לאמתו ואז לא תיראי. ובזה י"ל מ"ש אם עשק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה ר"ל אם תראה שגוזלים המשפט ואעפ"כ עושים צדקה ואם כן הצדקה אינה שלהם אל תתמה על החפץ הקב"ה חפץ בהצדקה כזו כיון שאינה שלהם ועז"א כי גבוה מעל גבוה שומר. עפ"י מה שפירש האלשיך פסוק קובץ על יד ירבה כי הצדקה מקום שאין היד שולטת בו. והטעם נ"ל כי שאר הממון הקב"ה עושה סולמות ברקיע נוטל מזה וכו'. וכמ"ש במדרש בראשית העולם ומלואה של הקב"ה וכבר אמרו כתיב לה' הארץ וכתיב והארץ נתן לבני אדם כאן קודם ברכה וכאן לאחר ברכה כי כשעושה בו מצוה הקב"ה נותנה לו במתנה וכן בצדקה ודוק היטב:

דרך ג' י"ל כי כבר כתב הרמב"ם שהמנסה עובר בל"ת לבד במעשר מותר לנסות ואם כן כשעושה צדקה ומנסה בזה עובר על ל"ת והוה מצוה הבאה בעבירה. ובזה יל"פ מ"ש צדקת תמים תישר דרכו ר"ל שאינו מנסה וברשעתו יפול רשע כי בזה עובר על ל"ת. וכן צדקה תצור תם דרך כי חם נקרא העושה בתמימות ורשעה תסלף חטאת שאדרבה בזה עושה חטאת ועל ד"ז חסד לאומים חטאת. וז"ש בשעה שאנו עושים הצדקה מביטים אנו מעשים שלנו ר"ל מביטים במעשה ידינו אם הצליחו ע"י הצדקה אם לאו ואם כן עושים איסור ע"י הצדקה ובושים. ועל זה אמר אימתי באים בזרוע שמותר לנסות בשעה שאנו מוציאים את מעשרותינו. שנאמר כי תכלה לעשר כו' השקיפה. וכמ"ש בחנוני נא בזאת. וכמו שהשיב ר"י לינוקא דר"ל. ובזה יל"פ מ"ש אח"כ אמר ר' אלכסנדרי גדול כחן של מוציאי מעשרות שהם הופכים דבר ארירה לברכה ודחקו המפרשים בפירושו הלא מ"ש למעלה ע"ש ונ"ל שכוון אעפ"י דהמנסה קיים בארור אשר לא יקים את כל דברי התורה ובמעשרות הוא לברכה וגם דעל מצוה הבאה בעבירה נאמר ובוצע ברך נאץ וכו':

ויהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם. דרשו חז"ל אף כשהם באים לעשות צדקה הכשילם בב"א שאינם מהוגנים. יל"פ דרך אחד כי בבני אדם שאינם מהוגנים שייך הסברא משל למלך שכעס על עבדו ויש חטא בנתינת הצדקה והוה כמתכוין לאכול בשר טלה ואכל בשר חזיר דצריך כפרה וז"א בעת אפך דייקא כענין שכעס על עבדו:

דרך ב' במ"ש ברבי שפתח אוצרות בשני בצורת ואמר עמי הארץ אל יכנסו ועיין במהרש"א הקשה הא אין בודקין למזונות ותי' דבשנות רעבון אסור לשמש מטתו וע"ה ישמשו ואם כן יעשה עבירה ע"י ובז"פ במהרש"א מ"ש יונתן בן עמרם פרנסני ככלב וכעורב ששמשו בתבה יעו"ש וז"ש בעת אפך דייקא בשני בצורת שאז צריך לבדוק גם למזונות. ובזה יל"פ ג"כ פסוק צדקת תמים. צדקה תצור כנ"ל:

והנה הטעם שבמעשר יצא מן הכלל דמותר לנסות י"ל כי הטעם דאסור לנסות דמורה חסרון אמונה משא"כ במעשר עיקר טעם המעשר שמורה שהקרקע שלו ולה' הארץ ואם כן כל התשלומין אינם מן הדין רק מצד החסד ואין זה נסיון. ובזה יל"פ מ"ש סמוך לזה במד' שלפנינו אמר ר' נחמיה וכו' כנ"ל:

ובזה יל"פ מ"ש עשר מעשר כו' ודרשו בשביל שתתעשר וק' הא כתיב לא תנסו ותי' היוצא השדה שנה שנה ובזה מוריד גשמים ומותר לנסות:

דרך ב' שמעתי היוצא השדה שנה שנה בכל שנה עשרה פעמים ואם כן בשנה אחת יהיה המעשרות כתבואה של שנה העברה ובזה יל"פ מ"ש בישעיה כי עשרת צמדי כרם יעשו בת אחת כיון שלא יתנו המעשרות יהיה חלק עשירי וזרע חומר שלשים סאה יעשה איפה שהוא ג"כ חלק עשירי ע"ש ברש"י. ובקודם יתבאר מ"ש צדקת ה' עשה ר"ל שעשה צדקה כמו הצדקה של הקב"ה שהוא שלו ואיך היה זה. אומר ומשפטיו עם ישראל שכביכול נעשה שותף. ובזה יל"פ מ"ש בירמיה (סי' ל"ג) בימים ההם ובעת ההיא אצמיח לדוד צמח צדקה ר"ל שהצדקה תהיה שלו. ואיך ? לז"א יעשה משפט וצדקה בארץ גם משפט יעשה ובמ"ש גדול המעשה יותר מן העושה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטחה. י"ל הטעם משום דהעושה אין עושה בשלו אבל המעשה עושה בגופו בשלו לזה גם בטח יהיה לו. לז"א בימים ההם תושע יהודה וישראל וכו' עד"ש כי קרובה ישועתי לבוא כנ"ל וירושלים תשכון לבטח שיהיה גם בטח כנז' וזה אשר יקרא לה ה' צדקנו ר"ל שיהיה הצדקה כמו צדקת ה' שהוא שלו וז"ש צדקנו צדקתנו כמו ה' שעושה בשלו. בהנ"ל י"ל צדקה תרומם גוי ודרשו אין קרן של ישראל מתרומם אלא בזכות הצדקה והטעם שזה מורה שנקראים בנים כנ"ל:

חלק ה

(שמות לב כח)
ויפל מן העם כשלשת אלפי איש. בילקוט דורשי רשומות אמרו דיני נפשות בשלשים דכתיב שלש פעמים עדה. ונראה לבאר דאיתא ברש"י אותן שלש אלפים שנפלו בעגל היו נדונים בסייף משום דאז לא נאמרה סקילה ע"ש ולפי התנחומא שהי' אז ג"כ דין חנק וזבוח וקטור בסקילה אם תאמר זבוח בסקילה וקטור בסייף והשאר בחנק אם כן צריך שלשה בתי דינים ואז לא היו בתי דינים רק שבעים ולא יותר וכתיב ויפל ביום ההוא אם כן כולם נדונים ביום אחד ואין דנים שנים ביום א' וצ"ל דהיו מחלקין לכ"ג דדיני נפשות הותר אף בכ"ג אבל לפי דורשי רשומות ודאי לא היה באפשר משום דצריך שלשים לכל מיתה והי' צריך תשעים אבל יש להוכיח כסברת רש"י באמת ולא היה נודע אז דין סקילה וחנק משום לפי הגמ' דמברך השם הוא ע"ז ושקולין הם אם כן מדוע היה משה מסופק בדין מברך את השם כיון דהם שקולים. וצ"ל שגם בע"ז לא ידע עדיין איזה מיתה ומוכח כרש"י וצדקו דורשי רשומות דזה הפלוגתא קאי על מגדף דקרא בפ' בהעלותך בודאי מברך השם לא נפק מכלל מגדף דקרא. וא"ל איך יתכן לומר שמגדף דקרא היינו ע"ז. אם כן חטאו ישא דקאי על כרת למברך השם למאי אתי בשלמא בל"ז הא דקאי על מברך השם אבל השתא דע"ז ומברך שקולין אם כן אף אם עתה מוקי כריתות של מגדף קאי על ע"ז ממילא מוכח ג"כ מברך השם משום דשקולין הם ול"ל קרא יתירא כאשר יבואר הפלוגתא בפ' מי שהיה טמא דר"נ סבר מגדף לאו מברך השם רק עובד ע"ז ולכך כתיב כרת ובמברך ליכא כרת דילפינן גז"ש חטאו ישא דהתם מפסח ראשון עיי"ש ורבי סבר מגדף היינו מברך אם כן יש כרת מפורש גבי מברך ואיצטריך חטאו ישא להיות מילף להיפוך פסח שני שיהי' בכרת ממברך השם אם כן לרבי דסבר מגדף. היינו מברך השם ואצטריך משום פ"ש אם כן אף אם תאמר דשקולין איצטריך חטאו ישא לענין פסח שני. וא"ל אם כן ישאר קושית התוס' ל"ל בדרך רחוקה כיון דיש גבי פסח שני כרת אם כן הוה תשלומי דראשון ממילא פטור מר"ת לחיוב כיון שהיה רחוק כ"כ אף בשעת אכילה לא היה מה"ת לחייב בשלמא בל"ז הא כתירוץ התוס' דאצטריך משום דשני תשלומי דראשון כר"ן דזה בזה תלוי אבל השתא דכיון דחייב כרת על שני ממילא לא הוה תשלומי דראשון ול"ל קרא עיין בתוס' ד"ה אלא למה. ז"א משום דרך רחוקה הוא מאסקופת עזרה ולא היה כל כך רחוק וה"א דחייב כרת כיון שהיה כ"כ קרוב ולא עשה לכך איצטריך לפטור מכרת. והשתא יבואר כי המפרשים פרשו דורשי רשימות הם הדורשים כל נקודות שבתורה עיין בספר נט"ר. ואם כן דוקא לדידהו שהם דורשין הנקודות אם כן יקשה למה נקיט על דרך רחוקה וצ"ל דאפי' היה מאסקופת העזרה דהשתא לפי דבריהם יתכן שפיר לומר דד"נ בשלשים כל שלא היה באפשר לומר כן משום דמוכח להיפוך דדי בכ"ג. משום כיון דסבר דרחוקה רק מאסקופת עזרה א"כ איצטריך דרך רחוקה לפטור מכרת ובאמת שני לאו תשלומי דראשון כסברת רבי וחייב כרת בשני דמגדף היינו מברך השם וילפינן פסח שני ממברך את השם כנ"ל אם כן מוכח דע"ז ומברך השם שקולין ומדוע לא ידע משה הדין של מברך השם דהא כבר נאמר בשנה ראשונה בעת העגל דין של סקילה וצ"ל כרש"י דלא ידעו אז א"כ שפיר יכול לדרוש דדיני נפשות בשלשים ודוק והפוך בה, כי קצרתי מאד:

חלק ו

(שמות לב לא)
אנא חטא העם הזה וכו' בארתי במשל מלך אחד היה לו בן יחיד ובקש למסור לו המלוכה אחר מותו ובקש לנסותו תחלה ובחר באיש אחד רע מעללים שילך תמיד עם בן המלך ויסיתנו על כל דבר פשע. וצוה באם ינצח בן המלך את המסית על כל עצה רעה שינזר ממנה אחור יקבל שכר בכל יום בב"ת. ובכל עצה שישמע אליו לרעה יקבל עונש והמסית יקבל שכר. ויהי המסית ימים רבים עם בן המלך. ובן המלך נצחו בכל פעם. ועבור זה ראה המלך כי עמד בנסיון ולקח את המסית שלא יהיה עמו עוד. ואל בן המלך צוה את המלוכה. ויתן בן המלך אל לבו כי בעת שהיה המסית עמו והוא עמד כנגדו לנצחו היה מקבל ג"כ שכר גדול מאת המלך. ועתה לא יתראה עוד צדקתו הרבה. מה עשה בן המלך ויגנוב את אוצרי המלך עם חברי גנבים ואמר בלבו כשיתודע זה למלך ממילא יחזור לנסותו פעם שנית ושוב אקבל משאת כפעם בפעם. ושלח את אוהב המלך שילשין עליו למלך שעשה חטא גדול. והאוהב הגדיל החטא בכוונה כדי שירגיש המלך שמן הנמנע שבנו אשר עמד בנסיון ימים רבים ילכד בחטא זה. ובודאי בכונה עשהו ולא יענשו. כן בעגל כי במעמד הר סיני פקע יצה"ר מלבם לזה עשו את העגל שיוחזר. וז"ש משה אנא חטא העם הזה דייקא העם המצוין שעמד בהר סיני וראה כבוד המלך. וחטאה גדולה שמן הנמנע שעשו בזדון. וע"כ לא חטא רק על הכוונה שיוחזר יצה"ר ללבם. ועתה אם תשא חטאתם והמלך השיב. זה תינח עתה אני מוחל לו ומחזיר לו המסית. אך אם יחטא ע"י המסית, ממילא יצטרך להענש גם על חטא זה. וז"ש ועתה לך נחה את העם. אך ביום פקדי על חטא אחר ופקדתי עליהם חטאתם:

דרך ב' במשל המסית הנ"ל הנה המסית הזה כל אימת שהיה בן המלך חוטא היה מספר לפני המלך אבל אם היה איש אחר מגיד לפני המלך שחטא בנו. האיש ההוא ענוש יענש. כי מי זה יערב לבו לדבר תועה על בן המלך לפני המלך. והנה בעת שחטא בן המלך כשלא היה המסית עמו. המסית הזה לא יכול להגיד הדבר למלך כי כיון שעתה אינו מצווה להגיד ענוש יענש. כי מה לך לדבר תועה על בן המלך. ואוהבו של מלך אשר ירא פן יתודע הדבר להמלך ויעניש להבן עד בלי תכלית מסר נפשו להגיד הוא הדבר להמלך ובא בממ"נ דכיון שיענוש המלך את בנו ממילא מוכרח להעניש גם את אוהבו אשר גרם שיענש בן המלך. וידע שהמלך אוהבו ביותר עד שלא יעניש את בנו כדי שגם אהובו לא יענש. וז"ש אנא חטא העם הזה וכו' ועתה אם תשא וכו' ואם אין ותענשם מחני נא מספרך ג"כ על שגרמתי שיענש בן המלך. בהנ"ל יבואר בפ' שופטים. כי ימצא בקרבך באחד שעריך וכו' לשמש או לירח וכו' ודרשת וכו'. והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בישראל דע"י שהוא חוטא בע"ג ע"י היצה"ר חוזר חטא העגל למקומו. וז"ש וביום פקדי. וז"ש דעי"כ נתגלה כי נעשתה התועבה הזאת בישראל דאין להם שוב תירוץ הנ"ל ודוק:

תוכן העניינים

ארץ חמדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה