ארץ חמדה· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
במדבר
חלק א
שאו את ראש כל עדת בני ישראל. יובן עפמ"ש בפי' הפסוק הבט נא השמימה וספור הכוכבים, כי הכוכבים יש להם שני מהלכים. מהלך אחד לכולם ע"י הגלגל היומי ממזרח למערב. ומהלך השני לכל אחד בפרט כפי מסלולו. ולהשני תכליתיות תכלית אחד לכללות העולם. והם כאברי האדם שישתלם ענינו ע"י רמ"ח אבריו. ואם יחסר לו אבר אחד הוא בעל מום. וכן בענין הכוכבים שאם יחסר אחד מהם יהיה מום בכלל הבריאה כמ"ש שנטל ב' כוכבים מכימה ובא מבול לעולם וז"ש (ישעיה מ' כ"ו) המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא ר"ל לכולם יחד ענין לתכלית אחד שהשם יורה על ענין הדבר. והב' שיש תכלית לכל כוכב בפרט. וכל אחד הוא עולם מלא כידוע שיש כוכבים גדולים הרבה מכדור הארץ. (וז"ש תהלים קמ"ז) מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא שמות הרבה ר"ל לכל אחד שם מיוחד כפי ענינו והוא עולם מלא רק שנעלם מאתנו מה שנמצא בכל כוכב וכוכב. כן האומה הישראלית. א' שכל ישראל ביחד הם ענין אחד. ובכל דור ודור לפי מספר אנשיו ומדרגותיהם יהיה ענין כולו. ואם יחסר אחד מהם ישתנה ענינם בכללו. והב' שכל אחד מישראל הוא ענין בפני עצמו בפרטיותו. וז"ש הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור בכללם ובפרטם כה יהיה זרעך כנ"ל. וז"ש שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו' ר"ל לא כקיבוץ מטבעות שאין להם יחוס זו עם זו. אבל. כקיבוץ אומה בכללה, למשפחותם לבית אבותם ולא כקיבוץ עמי עו"ג שאין קפידא אם יחסר איש אחד או יתוסף אחד. אלא מבן עשרים שנה ומעלה וגו' תפקדו אותם לצבאותם. שפקודת כל אחד מבן עשרים משלים כלל צבאותם. שאם יחסר אחד חסר הכלל כולו. אבל תדע כי כל אחד בפרט ג"כ נחשב כהכלל כולו. וז"ש ואתכם איש איש למטה. כל איש למטה שלם. איש ראש לבית אבותיו הוא:
התאחדות אומה הישראלית בכללה תהיה כגוף שלם. הנה קבוץ הרבה מספרים כמטבעות וכדומה לא יחשבו כולם לדבר אחד שלם. כי כל אחד מיוחד לעצמו. אבל קיבוץ חלקים מהכלל אם יחשבו לשלמות הכלל יחשבו כולם אחד למשל מורה שעות בהחסר אחד מאבריו כאילו חסר כולו. כן ישראל. הם בכלל גוי אחד ע"ד הפסוק (תהלים פ"ז ד') אזכיר רהב ובבל ליודעי. ולציון יאמר איש ואיש יולד בה. ה' יספור בכתוב עמים. זה יולד שם סלה (עיין בפירוש המחבר על ספר תהלים) וז"ש (שמות ט' ו') ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (יעוין בהתורה והמצוה שם) וכן התורה יש לה סגולה זאת שאין המצות דברים נפרדים רק כולם בנין אחד וחתיכה אחת ובהחסר אחד יחסרו כולם וז"ש לא תוסיפו ולא תגרעו. ובדרך זה יהיה גם כל איש ישראל נחשב לאומה שלמה כמו שכל כוכב יחשב לעולם שלם בפ"ע. ע"ד המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא. וגם איש לא נעדר שהפרט נצרך להשלים הכלל ואעפי"כ בשם הכלל נקרא כל פרט בפ"ע כי כל פרט עושה כל מה שהכלל עושה. ובדרך זה הכוכבי' במהלכם העצמיי נחשב כ"א בפ"ע כי לאחד אין דבר עם חבירו. ובמהלכו ההכרחיי נחשבו כולם לאיש אחד. וכן ישראל במהלכם הבחיריי נחשבו כל איש לאומה בפ"ע ובמהלכם הכללי להיותם עם אחד נחשבו כולם כאחד:
במדרש צדקתך כהררי אל כשהקב"ה עושה צדקה הוא מפרסמו באיזו שעה ובאיזה אפרכיא כמ"ש כאן במדבר סיני באהל מועד באחד לחודש השני. משפטיך תהום רבה שאינו מגלה זמן הפורעניות ע"כ. נראה הטעם משום דידוע דאותו יום שאירע איזה דבר לא טוב ח"ו איתרע מזליה וכל הימים כשבא יום זה מזלו חלש ותש כחו וכמ"ש במרגלים שגרמו בכיה לדורות. וכן הענין במקום כמ"ש על וירדוף עד דן שתש כחו מפני שעתיד ירבעם להעמיד עגלים בדן. גדולה עבירה שמשברת לפניה ומאחריה ולזה הקב"ה מכסה אוחו יום לבל יתרע מזלם משא"כ בצדקה שמזלם מתרומם באותו יום הוא מגלהו. ובזה יובן מ"ש בהמן כיון שהגיע לירח שמת בו משה רע"ה היה שמח שמחה גדולה ולא היה יודע שבז' באדר מת משה ובז' באדר נולד. הענין כי יום מיתת משה גלה הקב"ה (עי' במס' מגילה י"ג ע"ב) ויום לידתו הוא מכוסה והיה צריך להיות בהיפוך עפמ"ש כאן. אך באמת מיתת הצדיקים לא לרע להם ושם ינוחו יגיעי כח ואדרבה טוב יום המות מיום הולדו כי ביום הלידה יורד הוא ממקום גבוה מעל גבוה למקום שפל ארץ תחתית. וידוע מכתבי האר"י ז"ל דכל היורד ממדרגה למדרגה ולעולם שלמטה ממנו נקרא מיתה אצלו עיי"ש וא"כ ביום הלידה אז הוא יום המיתה שיורד מעולם העליון לעולם השפל חומרי. וזהו יום המות מיום הולדו. ולזה אדרבה יום לידתו הסתיר הקב"ה משום משפטיך תהום רבה. ויום המיתה גלה. וזהו מ"ש שלא ידע שבז' באדר מת משה קודם ואח"כ בז' באדר נולד כי הלידה תתיחס למיתה. מה שיורד לעולם שפל חומרי. ונל"ז ממילא שהמיתה האחרונה לא לרוע המזל תחשב אדרבה מקרי הילולא ושמחת לב להצדיקים. אך המן חשב שזה לרוע וג"כ לא היה סבירא לי' הסברא שהקב"ה מגלה יום הזכות והתרוממות המזל ומכסה ההיפוך וממילא עפ"ז היה ס"ל שגם המנין שהקב"ה מנה את ישראל לא לזכות תחשב. ובזה יובן מ"ש ישנו עם אחד מפוזר ומפורד. דאחר ששמח בהפלת הפור בירח שמת בו משה רע"ה חשבו כמפוזר ומפורד ע"י המנין שהוא לרע. אך באמת הוא להיפוך כי הוא התנשאות. עיי"ש במדרש ודוק:
חלק ב
(במדבר ג ו)
השמטה לפ' במדבר
הקרב את מטה לוי והעמדת אותו לפני אהרן הכהן ושמרו את משמרתו. יל"פ עפמ"ש בחה"ל כי יש עבודה כללית ועבודה פרטית. ועז"א שישמרו משמרתו עבודה הפרטית. ואת משמרת כל העדה העבודה הכללית. ולמה נתחייבו בשתי עבודות. מפרש. לפני אהל מועד לעבוד את עבודת המשכן. ומצד זה חויבו בשתי הודאות לערך הטובה. אחד שעומדים לפני אהל מועד ומחיצתם מלגו הקרב הקרב אל משכן ה'. והשנית לעבוד את עבודת המשכן שהם עושים מעשה המשכן. ע"ד כי בית יעשה לך ה'. ומצד זה יש להם לשמור את כל אהל מועד כשם שהמשכן שומר הכלים. ועז"א ושמרו את כל כלי אהל מועד והשנית ואת משמרת בני ישראל ע"ד ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' לשרתו ולברך בשמו ועפ"י יהיה כרו"נ כדי לעבוד את עבודת המשכן שתהיה משכן ושכינת ה' בתוך בני ישראל:
חלק ג
(במדבר ג יב)
ואני הנה לקחתי את הלוים וגו'. תחת כל בכור וגו' כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בא"מ הקדשתי לי כל בכור בישראל וגו'. הלוים תחת הבכורים. הבכור קדוש ממילא. והלוים מצד בחירתם. כן אמר (שמות י"ג ב') קדש לי כל בכור. גם (שם י"ג) ויאמר משה זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. כי כמו שהבכור ראשון בטומאה כן הוא ראשון בקדושה. ר"ל אם בא בטומאה תחול הטומאה בו ביותר ואם בא בקדושה תחול בו הקדושה ביותר. ולכן חל עונשה בבכורים ממצרים מפני הטומאה שחלה בהם ביותר. וז"ש ויאמר משה זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים שנענשו בכורי מצרים ע"י הטומאה שחלה בהם. ולכן והעברת כל פטר רחם מפני שחלה בהם הקדושה. ובזה יובנו כל הפסוקים להלן (י"ד) והיה כי ישאלך בנך מחר וגו' ואמרית אליו וגו' ויהי כי הקשה פרעה וגו' ויהרוג ה' כל בכור בא"מ מבכור אדם וכו'. והנה קודם חטא העגל היתה העבודה בלא בחירה והקדושה באה מלמעלה לזה הבכור קדוש אבל אחר החטא הקדושה באה מלמטה. ולפעמים בבכור עיקר הטומאה. כמו שהיה בעשו ובישמעאל. (עז"א אף באותו זקן פגע מדת הדין שמוכח שאין עדיין תיקון העולם ולמה לי בכורה. ועז"א הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה): וז"ש (שמות ל"ח כ"א) אלה פקודי המשכן שנתמשכן בעונותיהם של ישראל, והראיה כי עבודת הלוים ביד איתמר. ולזה בצלאל בן אורי בן חור עשה את כל אשר צוה ה' את משה משכן ואח"כ כלים כי הרע קודם אל הטוב. וז"ש ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והטעם כי והיו לי הלוים מצד בחירתם. כי לי כל בכור מצד הקדושה הטבעית (שאין שייך בזה"ז) ביום הכותי כל בכור בא"מ (שהם ראשית הטומאה) הקדשתי אותם לי ממילא (וזה איך שייך בזה"ז) לפי שבזה"ז החטא ממשמש ובא לכן נטלה העבודה מבכורים ונתנה ללוים. אבל לעת"ל דכתיב ביום ההוא אשפוך את רוחי על כל בשר! תחזור העבודה למי שזכה בה. למי שקודם לה. שנאמר ביום הכותי כל בכור בא"מ הקדשתי לי כל בכור בבני ישראל באדם ובבהמה לי יהיו אני ה' אימתי יהיו לי בזמן שאני ה' דכתיב ביום ההוא יהיה ה' אחד:
חלק ד
(במדבר ג יד)
פקוד את בני לוי. במסכת בכורות (דף ה' ע"א) שאל קונטריקוס השר את ריב"ז בפרטן של לוים אתה מוצא כ"ב אלף וג' מאות. בכללן אתה מוצא כ"ב אלף ג' מאות להיכן הלכו. א"ל אותן ג' מאות בכורים הוי ואין בכור מפקיע בכור. ועוד שאלו בגבוי כסף אתה מוצא מאתים ככר וי"א מנה ובנתינה כתיב מאת ככר משה רבכם גנב היה או אינו בקי בחשבון היה נתן מחצה ונטל מחצה ואפי' מחצה שלם לא החזיר. א"ל מ"ר גזבר נאמן היה ובקי בחשבון וכו'. ומק' רש"י ואע"ג דיותר ממחצה החזיר דכתיב ואת י"ז מאות עשה ווים וכו'. ויל"ד מדוע הפך השר סדר המקרא היה לו להקשות כסדר המקראות וגם קושית רש"י תמוה מאד. ונל"ת דרש"י בחומש פי' ולקחת חמשת שקלים לגלגלת וכו'. ויקח משה מאת בכור בני ישראל וכו'. ופירש"י כך סכום החשבון אמר כיצד אעשה בכור שאני אומר לו תן ה' שקלים יאמר אני מפדויי הלוים נטל קלפי וכו'. ונצרך להבין מה מבקש רש"י בזה. ונראה דקשה לרש"י מה צריך קרא לאשמעינן סכומו כמה עולה כיון דכתיב שיתנו בעד כל א' חמש שקלים ממילא יעלה כל הסך לזה הסכום במכוון. ונראה די"ל דכל כ"ב אלף ורע"ג כולם יתנו כל סך השקלים כל אחד לפי חלקו ממילא יגיע על כל אחד פחות משקל. דשקלים היה מגיע רק אלף וג' מאות ומ"ה ובכורים יש כ"ב אלף ורע"ג. וזה נדע דשקלים במקום שצריך ליתן פחות משקל צריך ליתן קלבון לזה אמר הכתוב שהיה החשבון מכוון להסך שהזכיר משום שנתנו שקלים שלמים ר"ל שנתנו העודפים כל אחד ה' שקלים וממילא לא נתנו קלבון העודף. ושפיר פרש"י הא כיצד וכו'. והא תינח לר"י במסכת שקלים. דסבר כשם ששקלים תורה כך קלבון תורה. אבל לחכמים שסוברין שהקלבון רק מדרבנן א"כ הדרא קושיא לדוכתה למה הוצרך לפרוט סכום השקלים דגם אם היו נותנין כל אחד פחות משקל היה החשבון מכוון, שלא נתנו קלבון. ונראה דהתוספות מקשין בריש בכורות כהנים ולוים פטורין מבכורה מק"ו אם פטר של ישראל במדבר דין הוא שיפטרו עצמם ומקשו התוספות וא"ת הא כבר מוכח דפטורין מכח תשובת השר מדלא חשיב קרא אותן ג' מאות בכורים שמע מינה דפטורין כדמפרש אביי דיו לבכור שיפקיע קדושת עצמו. ומשני תוספות דה"א שנתנו שקלים והא דלא חשיב להו דהקרא חושב רק שקלי ישראל לא של לוים ואמר ליה באמת מדוע לא חשיב משום דאותן השקלים של ישראל נהתו לאהרן ולכך פרט הכתוב, ומה שנתנו לאהרן הוכרח לכתוב אבל שקלי לוים שלא נתנו לאהרן לא כתב ממילא לכך כתב סכום השקלים של העודפים לומר דשקלי לוים לא נתנו לאהרן אבל למ"ש דלא נתנו לוים שקלים כלל נשאר הקושיא למה פרט הכתוב סכום השקלים וצ"ל דקלבון מן התורה וכנ"ל שפרט בכדי שנדע שנתנו העודפים כ"א ה' שקלים וכיון דקלבון מן התורה והוא חצי מעה לדעת חכמים חלק ארבעים מן השקל דעשרים גרה השקל וגרה היא מעה א"כ למאת הככר הוא שני ככרין וחצי ולמאתים עולה הקלבון ה' ככרים והככר ס' מנה והמנה כ"ה סלעים ושפיר אפי' מחצה שלם לא החזיר. והשתא יבואר דבל"ז לא יכול השר לשאול אפי' מחצה שלם לא החזיר די"ל דקלבון דרבנן והא דפרט הכתוב סכום השקלים ללמד ששקלי בכורי הלוים לא נתנו לאהרן ואף לפי טענתו החזיר יותר מחצי אבל עתה דהשיב לו דללוים לא נתנו חלקים קשה לאיזה ענין כתיב בתורה סכום החשבון של שקלי בכורים והוכרח דקלבון מן התורה והשתא הגדיל המדורה דאפי' מחצה שלם לא החזיר ודוק:
חלק ה
(במדבר ג מה)
ואת בהמת הלוים תחת בהמתם. ברש"י ז"ל. לא פדו בהמות הלוים את בכורי בהמה טהורה של ישראל אלא את פטרי חמוריהם. ושה אחד של בן לוי פטר כמה פטרי חמור של ישראל. תדע שהרי מנה הכתוב העודפים באדם ולא מנה העודפים בבהמה ע"כ לשון רש"י ז"ל, והוא תמוה מאד שפי' נגד הש"ס, שהרי בבכורות (דף ד' ע"ב) דחה ראיה זו דלמא לא היה להו נפישי בהמות. ויליף שם מדאמר קרא ואת בהמת הלוים תחת בהמתם בהמה אחת תחת בהמות הרבה. והרא"ם הניח זה בצ"ע. וגם מה שפי' רש"י שלא פדה בהמת הלוים בהמה טהורה של ישראל הוא ג"כ נגד הש"ס דמקשי אמר ליה רבא לאביי א"כ מבהמה נמי ליפטרי' פרש"י דהא בהמה טהורה דידהו הפקיע בהמה טהורה של ישראל ק"ו שיפטרו של עצמם ותמוה. ונראה לומר אף שהגמ' הביא ראיה מדכתיב ואת בהמת הלוים תחת בהמתם מ"מ איצטריך להגמרא לבוא להך הוכחה של אביי מדמנה עודפים באדם וכו'. וכן משמע מדלא קאמר אלא ש"מ דאינו חוזר מכל וכל משום דיש לפרש דהא דאמר ר' חנינא דפודה וחוזר ופודה, היינו שאם היה לו כמה פטרי חמורים נותן השה לכהן בעד חמור אחד ולוקחו הימנו וחוזר ונותנו וכן יכול לעשות כ"פ (ועיין פרש"י שם). וא"כ קשה מנלן דשה א' פוטר הרבה פ"ח דלמא הא דכתיב בהמת וכו' דמשמע מיעוט תחת הרבה היה בענין שהיו שיות הלוים פודים למנינם חמורי ישראל ושוב היו נותנים שקלים בעד השיות וחוזרים ופודים. וצ"ל דא"כ מדוע לא חשב בקרא השקלים שנתנו בעד פטרי חמורים כמו דכתב השקלים שנתנו בעד בכורי ישראל. וז"ש רש"י תדע שלא היו פודים בשום אופן מדמנה הכתוב עודפין באדם ועיקר המנין היה משום השקלים ומדוע לא מנה עודפין בבהמה כיון שהיו נותנים שקלים. לפ"ז י"ל דבאמת בהמת הלוים לא היו פודין כלל בהמה טהורה של ישראל, ורק רבא מקשה לדברי אביי דוקא וסובר רבא דאביי מוכרח לומר דבהמות הלוים פדו בהמות טהורות של ישראל, אבל באמת יש לאביי תירוץ אחר על קושית רבא ושפיר אליבא דכו"ע לא פדו בהמה טהורה של ישראל, וכך היא סוגית הגמרא שם דאביי יליף דבהמה טמאה של כהנים ולוים פטורים מבכורה מק"ו דפטרו של ישראל ורבא יליף בהיקש דאך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה דכל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה וכהנים ולוים הואיל דפטורין בבכור אדם פטורים בבכור בהמה טמאה עיי"ש. וצ"ל לאביי ל"ל באמת ההיקש כיון דיש ק"ו. וסבר רבא דלאביי אתי ההיקשא ללמד שפדיון פ"ח יהיה שוה ה' סלעים כמו דיליף לקמן (דף י"ב ע"ב) לר"א דמקשינן לבכור אדם לחייב באחריותו. ואיתא במנחות ובכריתות דשה א' אינו שוה רק סלע א"כ קשה איך כתב ואת בהמת הלוים תחת בהמתם דהמועט פוטר המרובה דהא אף בשוה לא יכלו לפטור דצריך ה' שיות תחת חמור אחד. וצ"ל שבהמת הלוים היו פודין אף בהמה טהורה של ישראל ולפ"ז הא דילפי שהמועט פטר את המרובה היינו בענין זה שהיה לישראל ס' בהמות עשר חמורים וחמשים טהורים (וגם הטהורים צריך פדיון) וללוי היה נ"ב שיות ולעשר חמורים צריך חמשים שיות ונשאר ב' שיות ופדו חמשים טהורים של ישראל. דבבהמה טמאה אתי ההיקש שהפדיון יהיה שוה ה' סלעים וצריך חמשים שיות, משא"כ בהמה טהורה דליכא ההיקש ושפיר פדה המועט את המרובה, וא"כ לפ"ז הוכרח דאביי סוכר דבהמה טהורה נפטרה ולזה מקשה לו רבא דיש גם בבהמה טהורה ק"ו דהוכרח שפדו כנ"ל. אבל לפי האמת סובר אביי דאיצטריך ההיקש לאקושי בכור בהמה טמאה לבכור אדם דמה בכור אדם נפטר לדורות בה' שקלים כמו במדבר כן בכור בהמה טמאה פודה וחוזר ופודה לדורות כמו שהיה במדבר ששה אחת פטרה כמה פטרי חמורים דילפינן מואת בהמת הלוים כנ"ל והראיה ע"ז שפטרו לגמרי הוא מדמנה הכתוב השקלים של בכורי ישראל ולא מנה שקלים מפטרי חמור כן נראה לי. ובזה יהיה המשך לדברי רש"י הנ"ל. וז"ל כן נראה לי לא פדו בהמת הלוים את בכורי בהמה טהורה של ישראל אלא פטרי חמוריהם. (ולא כס"ד דרבא אליבא דאביי דפטרו וההיקשא לא בא ללמד דפדיון פ"ח צריך להיות שוה ה' סלעים אלא בא ללמד) ושה אחד של בן לוי פטר כמה פ"ח של ישראל. (כדילפינן מואת בהמת ישראל כנ"ל. ושלא יעלה על הדעת שלא פטרו לגמרי רק שהיה ע"י שפדה וחזר ופדה עז"א) תדע שהרי מנה העודפים באדם ולא מנה העודפים בבהמה (ומזה מוכח שפטרו לגמרי) כנ"ל. ואין להקשו' על דברינו איך סלקא דעתיה דרבא דלאביי אתי ההיקש דאך פדה תפדה שפדיון פ"ח יהיה שוה ה' סלעים הא בגמרא (דף ד' ע"ב) מסיק דילפינן דפדיון פ"ח במדבר היה בשה מהך היקשא דאך פדה תפדה, דמקיש בכור בהמה טמאה לבכור אדם מה בכור אדם לא חלקת בו בין לדורות ובין לשעה דבכסף כן בכור בהמה טמאה לא תחלוק בו בין לדורות ולשעה שפדו בשה. וא"כ הלא ההיקש נצרך לדבר זה שפדו בשה. וא"כ הלא ההיקש נצרך לדבר זה שפדו בשה ומאין הכריח רבא אליבא דאביי דההיקש אתי ללמד שיהי' הפדיון שוה ה' סלעים. דנוכל לתרץ דאיתא שם אמר רב חסדא נאמר כסף לדורות ונאמר שה לדורות מה כסף האמור לדורות בו פדו לדורות בו פדו לאותה שעה. אף שה האמור לדורות בו פדו לדורות בו פדו לאותה שעה. ופריך הגמרא מה לכסף שכן פודין בו הקדשות וכו'. וכתבו התוספות אע"ג דהקדש נמי נפדה בשה. היינו מטעם דשוה כסף ככסף עיי"ש. ונמצא דלה"א דרבא דיליף אביי מההקישא שפדיון פ"ח צריך להיות שוה ה' סלעים שפיר למדין דפדו בשה מכסף. דליכא למפרך מה לכסף שכן פודין בו הקדשות הלא בשה נמי פודין בו הקדשות. וליכא למימר כדברי התוספות דהטעם דפודין הקדשות בשה משום דשוה כסף ככסף הלא גם פדיון פ"ח שהוא בשה אין פודין בו רק כששוה ה' סלעים. נמצא דאין צריך ההיקש שפדו בשה:
בהפטרה
והיה מספר בני ישראל (הושע ב') יל"פ דתוס' כתבו דתמה זכות אבות מרשעים ולא מצדיקים ואיתא בגמרא דבימי הושע תמה זכות אבות, ואיתא במדרש במדבר דברכת חול היה בזכות יעקב. ועז"א והיה מספר בני ישראל כחול. הזכיר זכות ישראל סבא, וקשה הא תמה זכות אבות וא"ת כתוספות דלצדיקים לא תמה הלא אמר לעיל כי אתם לא עמי וא"כ הם רשעים לז"א והיה במקום וכו' דיהיו צדיקים:
עפמ"ש עתידה א"י להתפשט בכל העולם והטעם דיהיה רבוי אוכלוסין, והנה בסוף כתובות איתא הדר בחו"ל כמי שאין לו אלוה דאין נקראים עם אלא בא"י כמבואר במהרש"א. לז"א והיה מספר וכו'. וא"ת איך יהיו האוכלוסין לז"א והיה במקום וכו' (חו"ל) ששם לא עמי. יאמר (שם) בני אל חי כי יהיה גם שם א"י: