ארץ חמדה· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
ביאורים על אגדות חז"ל
חלק א
ברכות דף ג' ע"א
שלש משמרות הוי הלילה וכו', כי נפש האדם כלולה בכחותיו מכל מעשי בראשית, כי כל הטבעיים והכחות הנטועים בכל הבע"ח נתונים המה בנפש האדם בארח נשגב ובשלימות יותר, ובזה נוסף עליהם כי הכחות אשר בבע"ח הם מופרדים וכ"א מיוחד בכח אחד טבעי מה שאין לזולתו. כמו הגבורה להארי, והעזות לנמר, הזריזות לנמלה וכדומה, והאדם ימצאו בו כל הכחות ביחד. זאת שנית בכל החי לא ימצא כח והפוכו, דרך משל כל האריות גבורים, כל נמר עז, כל נמלה זריזה, והאדם נמצאו בו גם הפוכי הכחות ומושל עליהם בכח הבחירה, אשר בו להטותם אשר יחפוץ. גם כל החיים מוגבלים בכחותיהם. והאדם לא ניתן גבול לכחות נפשו. ולפ"ז כל כח אשר ימצא במין אחד מן הבע"ח נדע בבירור כי לא נמנע הוא מחק האדם. להרגיל נפשו על הטבע הזה. וימצא הכח הזה בנפשו גם הוא. והנה כמו שבעבודת העבד למלכו נכיר את העבד האוהב את אדונו ומשתדל בעבודתו בכל נפשו ומאדו. מן העבד אשר נפשו בחלה בעבודת אדונו. במה שהראשון לא ישבות מעבודתו רגע. וגם בלילה. הגם שאז ינוחו על משכבותם יגיעי כח ועבד חפשי מאדוניו. מ"מ לא ישכב לבו ויתעורר לראש אשמורת לעבוד ולמשא. כן האדם השלם אשר דבקה נפשו לאהבה את ה' גם בלילה יעוררנו רוחו לקום לראש אשמורת לעבוד את ה' ולהשתעשע באמרות קדשו. וכמ"ש (תהלים קל"ד) הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות. כי זה האות הנאמן כי הוא עבד נאמן ואוהב לאדונו. והוא העומד בבית ה', ובא אל ההיכל פנימה, כמ"ש נפשי אויתיך בלילה, ולאשר לב האדם לאדם יפתהו לאמר איך תדוד שנה מעיניך בלילות, והלא טבע החי לנוח בלילה ולא יתקיים בלא שינה. לכן הורו לנו רבותינו כי נלמד דעת מנפש בע"ח אשר הושם בטבעם להתעורר בלילה, והנה הקם באשמורה האחרונה לעבוד ה' שזה חיוב על כל אדם לקום אז. באשר יראה כי אז התינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה. ואז זמן קימה לבני אדם. ולמה ישכב סרוח על ערשו ולא יחרד לפני המלך הגדול שצוהו על עבודתו. אבל גם הזריזים הדבקים בה' ומתעוררים באשמורה שניה בל ידמו כי זה למעלה מטבע כח נפש החי. הלא יראה כי הכלבים הושם בטבעם להתעורר אז. ואינם ישנים עוד. ויודע כי אשר בטבע אחת מהבע"ח יוכל עליה האדם ג"כ מצד בחירתו ולא יוזק. וגם הכת השלישית העומדים בבית ה' באשמורה הראשונה. גם הם בל יחשבו. כי הדבר רחוק ונמנע מטבע הבשר שיתקיים בשינה מעטה כזאת. כי יראו וילמדו כי נמצא בטבע החמור שהוא הנוער וניעור משנתו באשמורה ראשונה, ויוכל האדם ג"כ להנהיג טבעו בשינה מועטת ויתקיים ויאריך ימים. שע"ז המליצה המשילו יששכר ההוגה בתורה לחמור שמלבד שיוכל לסבול סבל כבד. הנה נעו עיניו משינה. וכן הת"ח מלבד היגיעה שמתיגע ביום ידוד שינה מעיניו בלילות. ויען כי האדם שרשו קשור למעלה בחבל הכסף היורד מלמעלה בו תדבק נפש האדם במאצילה, וכל התנועות והפעולות שיעשה האדם יעורר בעולם העליון כי במדה שאדם מודד מודדים לו. והנפש כמו אספקלריא המאירה בה יתראו הגוונים הרוחנים לפי הכנתם. וע"כ בכל משמר שיקומו עבדי ה' לעמוד בחצרות ה' לעבדו ולשרתו ולברך בשמו. הכבוד העליון מתעורר לעומתם עפ"י מעשיהם. ותארו לו אז שאגת אריה. כי יען שהגבורה שמתגבר על יצרו לקום בלילות נדמה לגבורת הארי. כמ"ש (ש"ע או"ח סי' א') יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו. ואמר במדרש פ' בלק. הן עם כלביא יקום עומדים משנתם עומדים כאריות, כן תתעורר הגבורה העליונה לעומתם כארי שואג ונוהם על דרך יראה יראה כשם שבאים לראות כך בא ליראות. וכמצל והצל, שתנועתם דומות. ע"ד ה' צלך. ונתנו הסימנים לדבר משמורה ראשונה חמור נוער וכו' להורות כי אחר ששם ה' טבעים האלה בטבע החמור והכלב, בהכרח כי עשה זאת למען יאלפנו מבהמות הארץ הטבעים מה שביכלתנו לעשות בכח בחירתנו:
חלק ב
שם דף ל ע"ב
מיד יועצים באחיתופל וכו' ר"ל האדם צריך להכין תחלה האמצעיים הטבעיים ולראות אם נרצים הם אל התכלית אשר רוצה לעסק. ואח"כ ימלך בתורה אם אין בו דבר נגד הדת ואח"כ ישאל בדבר האלהים וזה שואלים באורים ותומים:
חלק ג
שם דף ה ע"א
א"ר זירא ואיתימא רחב"פ. בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. אדם מוכר חפץ לחברו מוכר עצב ולוקח שמח. אבל הקב"ה נתן להם תורה לישראל, שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם. ר"ל כי ידומה לכאורה דצווי התורה הוא כצווי האדון על עבדו שהוא לטובת האדון. והשכר שמקבלים הוא חלף צרכי בעבודה. ובזה אי אפשר שישמח, כי הצריך אל הדבר מורה החסרון ואי אפשר השמחה כנודע. אבל באמת נתן התורה לישראל מתנה שאינו מקבל בעדה דבר כמ"ש אם צדקת מה תתן לו. ומה שנראה שמקבל עבודה מאתנו הוא רק לפי השגתנו לא באמת. וז"ש הגם שמצדכם הוא לקח טוב. אבל מצדי נתתי לכם. ולכן תורתי אל תעזבו. כי הוא כמדרגת הרופא שמצוה לתועלת המוזהר לא לתועלת המזהיר:
חלק ד
שם ו ע"ב
כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות וכו'. כבר ידוע כי המחקרים המליצו חיבור החומר והצורה בחתוני חתן וכלה, והנה בזיווג הגוף והנפש כ"א י"ל סעודה בפ"ע. סעודת הגוף הוא הלחם אשר עליו יחיה, והנפש תהנה מסעודה זו אם יאכל כפי צווי ה', בברכה לפניה ולאחריה. ובזהירת המצות התלויים בסעודה. וזאת מזון הנפש. שהוא הסעודה שתעשה הכלה ויהנה ממנה החתן. ויש סעודה אחרת המיוחסת אל החתן שהוא מזון הנפש המשכלת בעיון ולמוד. והגוף יזון ג"כ מסעודה זו כי בהיות הנפש מקושרת עמו יהיה העיון באמצעות הכחות ההיולאנית הנקשרות בחומר וראשית המושגים תאסוף הנפש ע"י החושים שמביאים אליו עניני הבחינה מן עולם המוחש אל עולם המושכל. ואז תבנה הנפש מהם משפטים ומושגים וישובו להתחקות על השנל ההיולאני לחדשו להיות שכל נאצל. והנהנה מסעודה זו צריך לשמח את הנפש שזה ע"י שישתדל גם הגויה להתעצם בענין הזה ולתת חלק בו. כמ"ש אלמלי יצה"ר חדותא דאורייתא לא משכחת. כי שמחת העיון הוא ענין גופני. וכל שאינו משמחו רק מתעצב על טורח העיון ובזה נשבית הנפש מעיונה עובר בה' קולות, שרמז במ"ש קול ששון, והששון הוא הגלוי והשמחה צפונה בלב. וחבור ששון ושמחה הוא התלהבות הגוף והנפש. והן החתן והכלה בעצמם. ושניהם יתחברו בהודו ה' צבאות. לעבוד את ה' ולהשיג השכלותיו מצד שהוא ה' צבאות, בורא צבאות הבריאה בכללה. שלהשיג זה צריך חבור החתן והכלה. אם ישמחו זוכה לתורה שנתנה בה' קולות שאז התחברו הצורה והחומר במעמד הנבחר, שהקדימו נעשה לנשמע והשתתפו חמשה חושים החיצונים עם הפנימים אל העיון והמעשה:
חלק ה
שם דף ט"ו ע"ב
א"ר טבי א"ר יאשיה מ"ד שלש הנה לא תשבענה. שאול ועוצר רחם. מה ענין שאול אצל רחם אלא לומר לך מה רחם מכניס ומוציא אף שאול מכניס ומוציא. והלא הדברים ק"ו. מה רחם שמכניסין בו בחשאי מוציאין הימנו בקולי קולות מכאן תשובה לאומרים אין תחה"מ מן התורה. ביאור הדברים נ"ל עפמ"ש (סנהדרין) שאל האי מינא לר"א אמריתו דשכבי חייא. דחיי שכבי. דשכבי חייא ? א"ל. מה דלא הוה הוה מה דהוה לא כל שכן. נמצא שיש ק"ו אם השם עשה את האדם בתחלה מאין ליש, והוציאו אל המציאות כ"ש אחר שהיה במציאות ושב אל העפר. שהעבר הוא הכנה אל הויה שאחריה. שלפני ההויה שאחריה הוא רק פשיטות צורה ללבוש צורה אחרת שזה נכלל הבריאה שהם חומר והצורה והעדר. ובודאי שיקבל אח"כ צורה אחרת. אמנם כמו שאי אפשר שיתחדש הויה חדשה אם לא אחר העדר הקדום. ולא תקבל הטפה הזרעיית צורת הולד אם לא אחר שנשחת צורתה הקודמת ושבה אל האפס והאין המוחלט. כן אי אפשר שיקבל האדם צורת התחיה אם לא אחר העדר הגמור. ועז"א עתידי צדיקי דלהוי עפרא דכתיב ושב העפר על הארץ כשהיה ואז והרוח תשוב כמ"ש במעשה דר'. וזה הלמוד שלמד בכאן ראיה נכונה על תחה"מ מעוצר רחם כמו שרחם מכניס ומוציא כן שאול מכניס ומוציא. ר"ל כמו שהרחם תחלה תפסד הטפה הזרעיית. ועי"כ מוציא צורה חדשה שהוא צורת הולד, כן השאול אחר שיפסד צורת האדם יוציא צורה אחרת מעולה ושלמה שהוא צורת החיים בתחה"מ. ומוליד ק"ו מה רחם שמכניס בחשאי, שהדבר שמכיסין לתוכו היה דבר שאין בו ממש, ומה דלא הוה הוי. כי זה בריאה ממש מאין ליש. כי הטפה הזרעיית דחוקה היא מצורת אדם ואעפי"כ מוציא צורת אדם מתוקן בשלימותו. כ"ש שאול הוא הקבר שמכניסין בו בקולי קולות. שמכניסין בו דבר ההוה. עד שמשמיעין על הנפטר קולי קולות. על דבר היש ונמצא בשלימותו שנבטל ממציאותו. על אחת כמה וכמה. שמוציאין ממנו אחר העדר בקולי קולות. דבר מתוקן יקיצו וירננו שוכני עפר בקולי קולות כי יקיצו ויתעוררו מעפר ישני עולם. וזה תשובה להאומרים אין תחה"מ מן התורה כמ"ש תשובת ר"א להאי מינא:
חלק ו
שם
אר"א מאי דכתיב כן אברכך בחיי בשמך אשא כפי. כן אברכך בחיי זו ק"ש בשמך אשא כפי זו תפלה ואם עושה כן עליו הכתוב אומר כמו חלב ודשן תשבע נפשי ולא עוד אלא שנוחל ב' עולמים עוה"ז ועוה"ב. כבר ביאר הכוזרי ענין התפלה. בל יחשוב אדם כמו שמדמים ההמונים כי עיקר התפלה הוא שאלת החיים הזמניים בני, חיי, ומזוני, כי לא באלה יעלה בהר ה' לא בפיח הכבשן מהבלי עולם וחמודותיו יקום במקום קדשו, אבל עיקר התפלה היא הדביקות שידבק האדם נפשו בעולם העליון וישפוך נפשו אל חיק יוצרה. כי כמו שהגוף הגשמי צריך הוא אל המזון ולא יחיה בלעדי אוכל כן מזון הנפש הוא התפלה שתדבק אז אל שרשה הרוחניית. וע"כ כמו שמזון הגוף יהיה בערב ובוקר וצהרים. כן מזון הנפש ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה. וענין קריאת שמע הוא ג"כ מסירת נפש בשהאדם מוסר נפשו ומאודו וכל צרכיו הגופנים בעבור אהבת ה'. וכשתהיה התפלה אחר הק"ש והיחוד השלם הזה שהקריב כל עניני גופו על מזבח ה' לריח ניחוח בודאי לא יבקש על עניני עוה"ז. רק תהיה כל תפלתו נעלה מעניני הגוף והמון גלי תאותיו והמית נפשו הבהמיית, וז"ש אלהים אלי אתה אשחרך צמאה לך נפשי, הוא הכוסף והתאוה הגמורה שישתוקק האדם אל בוראו בכל נפשו ומאודו. לא לבד כי צמאה לך נפשי. אבל גם כמה לך בשרי. באופן שגופו ונפשו. נגלהו ומצפונו. בשני חלקיו אשר הוא מורכב מהם ילך לבקש את ה', אמר כן כקדש חזיתיך ר"ל כן באופן הזה מהחשק והאהבה הנפלאה והתשוקה הנוראה חזיתי אותך בקדש, אשר לא צפיתי לשום דבר מעניני גופי. רק לראות ולהשיג עוזך וכבודך. אמר כן באופן הזה ועל מחשבה הזאת אברכך בחיי זו ק"ש שבה מוסר חייו במסירת נפש לה' כמ"ש ואהבת את ה' אלהיך בכל נפשך. ואז אח"כ רק בשמך אשא כפי זו תפלה ודאי לא אתפלל לצרכי גופי רק לשמך ולזכרך. וז"ש חז"ל, ואם עושה כן עליו הכתוב אומר כמו חלב ודשן תשבע נפשי. ור"ל שאם יתפלל על כונה זאת, אז כמו שישבע הגוף מחלב ודשן שהוא מזון הגוף כן תשבע הנפש מתפלה שהיא מזון הנפש כמ"ש הכוזרי כנ"ל, ולא עוד אלא שנוחל שני עולמים ר"ל בל תחשוב כי האדם המתפלל על הכונה הזאת. הגם שבזה משלים את נפשו ליחדה ולקרבה ולשפכה לפני בוראה. מ"מ הלא אינו מתפלל על צרכיו בחייו הזמנים. ומאבד עולמו הזמני כי לא בקש דבר להצליח בעודו בעוה"ז. מבטיח לו שלא כן הוא. אך כי באופן הזה ישקיף ה' על צרכיו בעצמו בלעדי תפלתו ונוחל שני עולמים כי יצליחהו בעוה"ז ג"כ בעצמו בלעדי בקשה ותפלה:
חלק ז
שם דף יז
רב ספרא בתר צלותיה אמר הכי יהר"מ שתשים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה ובין התלמידים העוסקים בתורתך בין עוסקים לשמה ובין העוסקים שלא לשמה וכל העוסקים שלא לשמה יה"ר שיהיו עוסקים לשמה. ביאר דבריו עפמ"ש הר"ן בדרשותיו עפמ"ש מאן נוכח נוכח רבב"נ. כי התורה נתנה לארץ אל הכרעת השכל האנושי וגם כשיהיה טמא לפי השכל האלהי. מהכרח לפסוק למעלה כפי מה שיכריע השכל האנושי, אך זה דוקא אם יש שלום בפמליא של מטה. אך אם יש קטטה בישיבה של מטה. ממילא יש קטטה גם בישיבה של מטלה כי אז ממשיכין רוע הדין למטה. וידוע דעיקר המחלוקת למטה בא ע"י שעוסקים בתורה שלא לשמה כמ"ש משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל. לז"א יה"ר שתתן שלום בפמליא של מעלה. ואיך יהיה זה. מפרש ע"י שתתן שלום בפמליא של מטה. אבל הלא יש תלמידים שעוסקים שלא לשמה והם מרבים מחלוקת בישראל לז"א וכל העוסקים שלא לשמה יה"ר שיהיו עוסקים לשמה:
חלק ח
שם
מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה. אני בריה וחבירי בריה אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה. אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו. כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי. כך אני איני מתגדר במלאכתו ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט. שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. ידוע דעץ חיים היא למחזיקים בה שכל המחזיק ידי ת"ח חולק עמהם בשכר הצפון כמש"פ על פסוק כי בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה. כי העשיר המחזיק ידי ת"ח חולק השכר עם הת"ח. ואין להת"ח יתרון רק במ"ש שכל מי שאומרים דבר הלכה משמו שפתותיו דובבות בקבר. שזה לא יפיל העשיר עמו גורל ונחלה. וזה ויתרון דעת החכמה על הכסף מה שתחיה בעליה בקבר. והנה גבולות חלק השם בעולמו. וברא אנשים בעלי הרוח אשר רוח החכמה מרחפת על לבם ומוכנים להשכיל ולהפוך דעת ותבונה. גם ברא אנשים אשר מטבע תולדותם רחוקים המה מהשיג השגת חכמה ודעת ותכלית מציאותם כדי שיחזיקו בידי העוסקים בתורה ונמשלים כדוגמת האילן שנמצא בתוכו פירות ועלין, ואף שהעלים אינם עיקר הפרי, מ"מ הם שומר לפרי, והפרי לא תתקיים בלעדם. כמ"ש לבעי רחמי אתכליא על עליא דאלמלא עליא לא מתקיימא אתכליא, והרבנים אשר ביבנה היו עוסקים בתורה והעשירים דשם היו מחזיקים בידם ומרגלא בפומייהו מימרא זו לעורר לב המחזיקים ולהחזיק להם טובה להוכיח כי מן הנמנע שיקופח שכרם, אמרו הלא חברי בריה כמותי גם הוא יציר כפו של היוצר ב"ה ומדוע יגרע נחלתו שנברא על האופן הזה אשר לא הוכן לקבל וללמוד דעת וא"ת שלעומת יגדל שכר שאני מייגע לעצמי יום ולילה והוא הלא יושב ובטל, אמר בהיפוך הלא אני מלאכתי קלה כי הוא בעיר והוא צריך לנודד בשדה אל ארצות ואיים רחוקים להביא ממרחק לחמו, וכן הוא משכים למלאכתו כמוני וכשם שהוא אינו יכול לעשות מלאכתי. כן אני איני יכול לעשות מלאכתו לסחור שא"כ תורתי מתי תעשה, וא"כ אני והוא נחשבים כגוף אחד ובלעדיו לא תתקיים תורתי. ושמא תאמר הוא ממעט ואינו מחזיק לפי ערך שישתתף עמי, שנינו אחד המרבה וא' הממעיט אם אין סיפוק בידו להרבות:
חלק ט
שם
גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים, א"ל רב לר' חייא נשים במאי זכיין וכו', ר"ל כי הלומד תורה הלא מתנאי הלמוד שיהיה לשם שמים ואם לאו אינו תורת ה' שיקבל עליו השכר השלם, אבל נשים שהם בקבלת שכר בעבור שמחזיקות בידי בעליהם ובניהם שילמדו. א"כ אף אם בעלה ובניה לומדים שלא לשמה מ"מ היא עשתה את שלה לשמה ומקבלת שכרה תמיד וע"ז גדולה הבטחה של הנשים יותר וקראה נשים שאננות שאינן דואגות כלל פן יש שמץ פסול בתלמידים כמו שדואגים האנשים, ועז"א נשים במאי זכיין וכו' וממילא הם שאננות כנ"ל:
חלק י
שם
דף יח כי החיים יודעים שימותו אלו הצדיקים, ר"ל ע"ד שוב יום אחד פני מיתתך. ופירשו שיחשוב בלבו תמיד פן מחר יגיע עתו ויחשוב תמיד להכין צדה ליום מועד. והמתים אינם יודעים מאומה אלו רשעים, ר"ל שהרשעים לא לבד שאינם שמים אל לבם פן ימותו מחר אבל אינם יודעים מאומה אם ימותו. כמ"ש כי אין חרצובות וגו' לא די שאינם חרדים ועצבים מיום המיתה אלא שלבם בריא, להם כאולם שנאמר ובניהו בן יהוידע בן איש חי שאפי' במיתתו קרוי חי, רב פעלים מקבצאל שרבה וקבץ פועלים לתורה, ר"ל כי מי שהשאיר מעשיו לזכרון עד, הנהו חי לעולם בלב הדורות הבאים וזכרו לא ימות לנצח ואחר שריבה וקבץ פועלים לתורה, וזה נשאר לנצח, הנה גם במיתתו קרוי חי, ובהשכיל יותר. הנה עיקר חיי האדם מצד היותו אדם הוא חיי השכלה והמדע, כי ההרגש והתנועה בה יוגדרו חיי כל הבע"ח למיניהם, ובזה נעלה האדם שגדרו גבוה יותר היותו חי מדבר אם לא בשיחיה החיים המדעים המיוחסים אל האדם, נמצא כמו שבחייו לא יתחייב אליו החיים האמתים מצד היותו אדם. רק בהיותו עוסק בעיון ומושכלות, כן במותו הגם שבטל ממנו התנועה וההרגש, מ"מ לא מת עיקר הדבר אשר בעבורו היה קרוי חי באמת. הוא ירד והכה שני אריאל מואב שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני. ע"ד שפירשתי כי אחר שעיקר כוונת המשכן והמקדש לא היה שישרה ענין האלהי על העצים והאבנים שבהם הוסד הבית רק ושכנתי בתוך בני ישראל מבואר כי עת ימצא איש עלה למעלה ראש להיות מרכבה לשכינה יהיה הוא עצמו המקדש, וכמ"ש לא בחרתי בעיר מכל שבטי ישראל לבנות בית וגו' ואבחר בדוד להיות על עמי ישראל, ר"ל שדוד היה במקום המקדש כי עליו חלה המרכבה האלהית והוכן על מכונתה, וז"ש שהוא הכה שני המקדשים כי לנגדו בטלו המקדשים כי עליו שרתה הקדושה יותר מעל המקדש, והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג דתני ספרא דבי רב ביומא דסתוא, כי הנה כל העוסק בתורת העולה כאילו הקריב עולה, וכן בכל הקרבנות, וקודם שנחרב הבית בודאי היו למדים תורת הקרבנות לעמוד במקום הקרבנות וידוע דהאש של מעלם היה רבוצה ע"ג המזבח כארי. כי מדה זו שהיתה אוכלת את הקרבנות ומקבלת אותם לרצון היה מדת אריה שלמעלה כידוע ליודעים, ובהיפוך יש אריה מצד הרע הטורף ושואג ומכלה את הכל. וע"י הקרבנות היו מבטלים כחו, ועז"א שלש משמרות הוה הלילה. ועל כל משמר הקב"ה שואג כארי, יען ששואג על העדר הקרבנות ובעולם מיחס לו שאגת הארי, כי מדה זו מתעוררת לבקש חלקה. ובניהו בן יהוידע היה לומד ספרא דבי רב שהוא תורת כהנים שבו מבואר דיני הקרבנות והיה עולה לו במקום קרבן ובו הכה את הארי, ביטל הארי הטורף כי היה כקרבן ממש, ואמר לרבותא ביום השלג כי פרשת הקרבנות אין לאמרם אלא ביום כמבואר באו"ח ס"א, ובקיץ היום גדול אבל בחורף היום קטן ואעפ"כ למד פרשת הקרבנות בכל פרטיהם והכה את הארי בתוך הבור במעונות אריות והררי נמרים ויהרוס כחו ויערוץ חילו:
חלק יא
שם דף יט
כל המספר אחרי מטתן של ת"ח נופל בגיהנם שנאמר והמטים עקלקלותם וכו' אפילו בשעה ששלום על ישראל, יוליכם את פועלי האון, יש לומר עפ"י מה שבארתי ההבדל בין עקש ועקל, כי עקש הוא המעוות ומעקם שלא לצורך, ועקל הוא המעקל דבר לצורך, והנה הת"ח לפעמים יוצא מדרך המצוע לצדדים משום צורך קצת. שיתפאר בשבחיו כדי שילמדו ממנו דרכי ה' לעשות כמוהו, מתבטל מלמודו מפני שהולך לדבר מצוה וכדומה, וזה בכלל עקל ולא עקש, והמטה העיקול לדרך עקלתון לדבר עליו עתק שהיה ענינו אך להרע. נופל בגיהנם, ושיעור הכתוב הטיבה ה' לטובים ואף שהטובים האלה פעמים נראה מעגליהם שנוטים מדרך הטוב מ"מ לישרים בלבותם עיקר הולכים אחר מחשבות הלב הטובה היא. אבל אותם שאינם דנים אותם לכף זכות אך מטים עקלקלותם לכף חובה יוליכם ה' לגיהנם, ואמר אפילו בשעה ששלום על ישראל, ר"ל כי ברוב הפעמים יתהוה זה שיוציאו דבת לשון ושפת עם על הצדיקים בעת מחלוקת. שאז מחפשים עלילות וכונתם אז להקניט אבל בעת שיש להם שלום עמו ואין דעתם לקנתרו רק שנדמה להם בדמיונם שסר באמת מדרך הטוב, מ"מ יענשו על שלא דנוהו לזכות ולא חפשו לזכותו ולא לחייבו:
חלק יב
שם דף ח' ע"א
על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא א"ר חנינא זו אשה. רנ"א זו תורה. רנבי"א זו מיתה ורי"א זו קבורה, מר זוטרא אמר זו בית הכסא. המציאה הוא ענין שיתחדש על האדם מדבר המיועד לו מעת בריאתו שעז"א לעת מצוא. ואר"ח זו אשה. בו יזווג הגוף עם בת זוגו להקים מינו, ר' נתן אומר זו תורה בו תזדווג הנפש עם בת זוגה שהוא החכמה העליונה. והתולדה היוצאת הוא השאר אישו. כענין שאמרו תולדותיהן של צדיקים תורה ומעשים טובים וזה בהשקיף על התחלתו. ורנב"י מביט על העת של תכלית האדם וסופו. שנגד זווג הנפש להשאר אישו בא המיתה שהוא הפרד הנפש ששבה עצם נבדל אל הנצחיות, ור' יוחנן מביט על אחרית הגוף אחרי יוליד מינו שהוא הקבורה להבלות בעפר עד עת התחיה כמ"ש חז"ל אמרו ליה רבנן לר' זירא בהלולא דמר בריה דרבינא לישרי לן מר א"ל ווי לן דמיתנן א"ל אנן מה נעני אבתרך, הי תורה והי מצוה דמגנא עלן, ר"ל כי מן ההלולא שהוא הזווג להשאר המין זוכרים בהמיתה שזה המסבב הצורך להשאיר המין, אולם הלא חלק אחד באדם שישאר באיש, ע"י זיווגו עם תורה ומצות, עז"א הי תורה והי מצוה, ומר זוטרא מביט על כלל מה שיעבור על האדם בימי חייו שאינו רק הכנה להשלים תמורת הניתוך שכל פעולת החי זולת מה שיעשה לקיום מינו ולהשאר אישו, הוא הבית הכסא שבו דוחה המותרות להיות מקום אל מזון חדש שינתך שנית ויושלך הזבל לחוץ. וע"כ אמרו במערבא דהא דמר זוטרא עדיפא מכולהו:
חלק יג
שבת דף י
רבא בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי אמר הכון לקראת אלהיך ישראל. רבא שדי גלימא ופכר ידא ומצלי אמר כעבדא קמא מריה אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא. כי איכא צערא בעלמא שדי גלימא ופכר ידא ומצלי, אמר כעבדא קמא מריה, כי איכא שלמא לביש ומתכסי ומתעטף ומצלי אמר הכון לקראת אלהיך ישראל רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותא אמר מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, והוא סבור זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד. רבי ירמיה הוה יתיב קמא דר' זירא והוי עסקא בשמעתא נגה לצלויי והוה קא מסרהב רבי ירמיה קרי עליה ר' זירא מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה. מחלקים בענין עצמות התפלה, רבא בר רב הונא סובר שעקרה הוא לסדר שבחו של מקום ודומה כשר הבא לשבח את המלך שראוי שילבש בגדים יקרים עד שיהיה חשוב שישא המלך משאות מאת פניו, וע"ז רמי פוזמקי ומצלי. ורבא סבר שעיקר התפלה שאלת צרכים, וצריך לדמות כרש השואל, תפלה לעני כי יעטוף. וע"ז שדי גלימא כעבדא קמא מרא. ר"ל כעיני עבדים אל יד אדוניהם. ורב כהנא סבר דהא והא איתנהו בה והכל לפי הזמן שבעת שיש שלום בעולם צריך להודות ולשבח על העבר, ולזה צריך להתראות כשר וחשוב, ובעת הצער צריך לחנן כרש ואביון, ובזה עצמו מחולקים רבא ורב המנונה שרבא לשטתו דסובר דהתפלה הוא רק שאלת צרכים סבר שאין להאריך בה. ולעשות ממנה עיקר אחר שאינו בא רק לבקש צרכים הגופנים שהם חיי שעה צריך לקצר בה מפני התורה שבאה להשלים את נפשו בחיי עולם, ועז"א מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, ורב המנונא סבר שעיקר התפלה הוא לפאר גדולת הבורא ורוממותו. וזה ג"כ עבודה מיוחדת למקום ומביאה אל אושר האחרון. ועז"א זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד. קרי עליה ר' זירא מסיר אזנו וגו' ר"ל כי מעלת התורה רבה מאד על מעלת התפלה, כי התורה היא שכל אלהי, ובעת שעוסק בה ונפשו מתעצמת בשכל אלהי ובזה דבקה עם אלהים ומתאחדת עמו. ועז"א העוסק בתורה שכינה שרויה עמו. משא"כ המתפלל הוא מבקש המלך בהיכלו. ודומה כמי שהולך אל חצר המלך להתקרב אליו ולבקר בהיכלו (וזה ההבדל בין אני את דכא ובין אתי דכא) מעתה מי שעוסק בתורה שאז המלך העליון עמו ומתאחדת עם נפשו. והוא עוזב הלמוד בשביל התפלה דומה כמו שבא המלך אל ביתו והוא מניחו והולך אל חצר המלך לבקשו שם ולבקש מאתו דבר. שזה עוזב ופוגם כבוד המלך, ועז"א גם תפלתו תועבה:
חלק יד
שם
רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו יתבי בדינא כולי יומא הוה קא חליש ליבייהו. תנא להו רב חייא בר רב מדפתי ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו תורתו מתי נעשית, אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כתיב הכא ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב וכתיב התם ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. האדם יש לו שלמות ראשון ושלמות אחרון, השלמות הראשון הוא חיי הגוף והצלחת ובריאתו ושימצא צרכיו ופרנסתו. ושלמות האחרון הוא אושר הנפש והשארת נצחיותה. ושניהם מתדבקים זה לזה. כי ע"י שהנפש מורכבת בגוף ונקשרה עמו היא תלויה בו ומרגשת בחסרונו. וא"א שיצייר מושכל בעוד שיש לו רעב חזק או צמאה או קור כמ"ש הרמב"ם, ומצד זה נחלקה התורה לב' חלוקות, מצות הבאים לתקן הגוף וחיי המדינות, ומצות הבאים לתקן את הנפש, והם חקים ומשפטים. והנה ה' חלק הנהגתו לשני דרכים. א' הנהגה הטבעית שכוון בששת ימי הבריאה שמצד זה עולם כמנהגו נוהג. ומצד זה יתוקן חטא האדם. עפ"י הטבע בהנהגה המדינית והם חלק המשפטים שבתורה, הנהגה השנית הנסיית שתלוי בהשגחת ה' על עמו שנסבבת ע"י התורה, ואל קוטב זה סובבים המצות שבין אדם למקום. וע"ז דיין הדן דין אמת נעשה שותף במעשה בראשית דוקא היינו בהנהגה הטבעיית. מעתה כמו שהנהגה הטבעיית קדומה בזמן להנהגה הנסיית. כן צריך להקדים המשפטים הבאים לתקן חיי הקיבוץ לחלק התורות. וע"ז ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב, שהגם שהכתוב אומר שלא כל היום שפט. כי הגבול חלק מן היום אל הודעות חקי אלהים ותורותיו, מ"מ יען שהקדים חלק המשפט, וקבע תחלת ישיבתו עבורו מספר שעיקר ישיבתו היה לשפוט את העם, כי לא יתכן השלמות האחרון בעוד שלא יתוקן הקיבוץ בחיי המדינות, ואח"כ ויעמוד העם בשביל חקי אלהים ותורותיו. ודקדק ממ"ש מן הבקר עד הערב, שהוא אינו מדוקדק אחר שהעמידה לא היה כולה בשביל המשפט, שנעשה שותף עי"ז בהנהגה הטבעיית שלה משפט הקדימה, וע"כ שם אותה ליסוד מוסד, וכאשר שאלו יתרו. השיב שלא על המשפט לבד מתעכבים פה רק כי יבא אלי העם לדרוש אלהים במצות שבין אדם למקום. וגם כי יהיה להם דבר בא אלי במשפטים שבין אדם לחבירו. והם מקדימים המצות להמשפטים, אם מצד שהם קודמים במעלה, אם מצד שהם כוללים תמיד ועז"א כי יבא אלי העם. לא כן המשפט שהוא רק בין בעלי הריב. שעז"א כי יהיה להם דבר בא אלי. אבל משה הקדים חלק המשפטים שקודמים בזמן. ועז"א ושפטתי ואח"כ והודעתי, ועז"א וכי יעלה ע"ד שמשה יושב ודן כל היום תורתו מתי נעשית. ר"ל והלא בקרא כתיב והודעתי את חקי האלהים ואת תורתיו והוא זולת המשפט, וע"כ מ"ש במשפט ויעמוד העם על משה בא ללמד כל דיין הדן דין אמת וכו':
אמנם המשקיף ימצא מבואר במ"ש תחלה ויעמוד ויתרו אמר נצב, עפ"י ההבדל המבואר אצלי בין עומד ונצב, עמידה הוא רק היפך הישיבה, ונצב מורה על החיזוק. ובא ברוב על בע"ח הנצבים לרוב או על העומד לפני השופט. וע"כ באמת היה עמידה. כי באו לשמוע תורה ומצות. רק יתרו לפ"ד שחשב שהכל בעבור המשפט אמר נצב:
חלק טו
שם
עד מתי יושבין בדין, אמר רב ששת עד זמן סעודה, אמר רב חמא מאי קרא דכתיב אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבוקר יאכלו אשריך ארץ שמלכך בן חורין ושריך בעת יאכלו בגבורה ולא בשתי בגבורה של תורה ולא בשתיה של יין. אחרי שהשלמות הראשון יהיה שני ענינים להשלים עצמו וזולתו לכן צריך להקדים המשפט שמשלים צרכי הכלל קודם שיאכל להשלים צרכי גופו. ועז"א אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה שטרם אכילתו כבר עשה משפט וצדקה:
חלק טז
שם
תנו רבנן שעה ראשונה מאכל לודים. שניה מאכל לסטים. שלישית מאכל יורשים. רביעית מאכל כל אדם חמשית מאכל פועלים, ששית מאכל תלמידי חכמים כו'. האכילה בשעה ראשונה נמנעת מצד טבע החי. שצריך לנקות גופו קודם האכילה ולהעביר חבלי שנה מעיניו, ואם אכל אז דומה כליסטים אוכלי אדם שדומים כבהמות שדי, שעה שניה נמנעת האכילה מצד שהוא מדבר וצריך לחשוב דרכיו וצרכיו ולהתפלל, ואם אכל אז דומה כלסטים שיוצאים מגדר המדבר הנמוסי וחוטפים וחומסים, שעה ג' האכילה נמנעת מצד שהוא בעל שכל וצריך להקדים המלאכה להביא טרף חוקו, כי אדם לעמל יולד. ולא תמצא האכילה רק ביורשים שאינם צריכים לעמול על חקם. אבל רביעית מאכל כל אדם. שכבר הקדימו שעה לנקיון הגוף ושעה לתפלה ושעה למלאכה, אמנם זה באדם החפשי בעצמו, אבל הפועל המשועבד לבעה"ב צריך להקדים עוד שעה אל מלאכת בעל הבית והתלמיד חכם המשועבד אל הכלל לשפטם ולישר עניניהם סעודתו בשעה ששית:
חלק יז
שם ע"ב
אסור ליתן שלום לחברו בבית המרחץ וכו', דע כי לא תמצא נסמך אל שם הוי"ה ב"ה רק השמות שמורים עליו לבדו בעצם לא השמות שמשותף בו מצד בריאותיו, ומה שמצאנו רחום וחנון ה' חבר לשם המציאות הוא כמ"ש מהרי"א פ' בראשית פסוק הראשון, ומזה הוכיחו דשלום הוא שם גמור, יען שנסמך לשם הוי"ה, לא כן נאמן שנסמך לשם זה הוא כשאר התארים. ועז"א התם שם גופיה לא מקרי הכי, ר"ל רק הכינוי, וע"כ מתרגם אלהא מהימנא על פעולתו. ומשתתף בזה הפעולה עם ב"י ג"כ, לא כן שלום דשם גופיה אקרי שלום היינו שם ההוי"ה ומסולק קושית התוס', וזה ודאי ידע שכל השמות המורים על פעולתו כמו רחום וחנון אינם בכלל השמות אחר שמשתתף בהם עם בריותיו. ורובם רק שוללים או על פעולתו לא בעצמו, רק על נאמן חשב שיהיה שם כי האמת לא ימצא רק בו כמו שביאר העיקרים בגדר אמת ומיושב קושיית מהרש"א, ומה ששלום הוא מעצם השם כי קשר כלל המציאות, הוא רק ע"י מלך שהשלום שלו, היינו שהוא באחדותו הוא החוט החורז כל אבני הנמצאות הנפרדים, וע"י אחדותו ישובו להיות איש אחד אם בהשקפה על כלל הבריאה כמו שביאר המורה (פ' ע"ב ממאמר הזה) ואם בכל פרט ופרט שכולם מורכבים והכח הקושר אותם י הוא האחד המיוחד אשר הוא נשמת כלל הבריאה, וזה מעצמותו ית' שהוא מתנאי אלהינו, שלא יהיה אתר פנוי מיניה והוא יחיה את כולם וימלא את כולם והענין ארוך ואכ"מ:
חלק יח
שם
אמר ליה הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם. מתנה טובה, קדושת השבת מלבד ענינה הגלוי שהיא מצוה הראשית שבתורה ומורה על חידוש העולם וכמה טעמים הנשגבים הנאמרים בה. והנה בה נמצא הנהגה הנסיית אשר בה ישדד ה' הטבע הכולל ובה שבת מימי המעשה שהשבית הטבע הנהוגה וברא בה מנוחה שהוא הנהגה נסיית למעלה מן הטבע כמו שבארתי במק"א באורך, וזה המתנה טובה שיש לו בבית גנזיו בעולם העליון למעלה מן המערכת והזמן, והנהגה זו תלויה לפי מעשה בני ישראל לפי עבודתם או מרים, ועז"א ואני מבקש ליתנה לישראל שבם יהיה הדבר תלוי, ועז"א לשבת, כנסת ישראל יהיה בת זוגך:
חלק יט
שם
כל מאן דאתי ואמר לי מלתא חדתא משמיה דרב וכו' ע"פ מ"ש רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו דשמא אינו רוצה בה. דהוה שונא מתנות, וזה שהשיב לו איך אתה אומר כל מאן דאתי וא"ל וכו' יהיבנא ליה ניהליה הלא רב אמר צריך להודיעו שמא אינו רוצה לקבלו וכן לא ארצה לקבל מתנה. ועי"ז לא אומר לך דברי רב כדי שלא אקבל המתנה, וכיון שראה שאעפ"כ יהבה ליה ניהליה. וזה ודאי שלא נתן לו בעבור מתנה. אחר שגלה דעתו שאינו חפץ לקבל מתנות. ולא בעבור ההלכה שאסור לקבל עליה שכר, השיב שע"ז אמר רב מילתא אלבישייהו יקירא. ואתה נותן לו לא בשביל ההלכה עצמה רק משום שאצלך יש חביבות אחר בה. מצד שהוא משמיה דרב:
חלק כ
שם
ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל ב' סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים, ונתגלגל הדבר עיין תוס', וי"ל שסובר כמ"ד שהיה גלות מצרים בשביל חטא מכירת יוסף עיין מהרי"א בפסוק ועבדום וענו אותם, וצ"ע בנדרים אמר רב בשביל שעשה אנגריא בת"ח, ובפשוט נהי שבלא זה היו מוכרחים וכיון שזה היה הגלגול והסבה לזה, ועז"א נתגלגל הדבר:
חלק כא
שם
בעיר שישיבתה קרובה, מבואר שהחטא נדון אם לפי הכמות אם לפי האיכות. ותרוייהו איתנהו בה. מתוך שישיבתה קרובה לא הגיעו למדרגת ההשחתה כ"כ, כי חוטא הולך ומוסיף במדרגת חטאיו. וזה באיכות, ב' שגם עדן אין מספר חטאיהם רב כ"כ וע"ז כפל קרובה לנוס שמה. והיא מצער, הלא מצער היא ותחי נפשי והבן:
חלק כב
שם יא
אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב. כל עיר שגגותיה גבוהין מב"ה לסוף חרבה. מה שהעיר חרבה היא מדה כנגד מדה שכמו שלא חסו שיתעלה כבוד ה' על כבודם המדומה ולידע כי בית ה' היא הקיים וראוי לרוממו ולגדלו. וביתם להבל דמה והוא רק דירת ארעי, והם חשבו כי בתימו לעולם משכנותם לדור ודור ולכן יחרב, ולמדנו בזה הבדל גדול בין העונש שיבוא לחוטא בסתם, ובין העונש שיבוא משוער מדה כנגד מדה יהיה נצחי. וע"ז כל עיר וכו' לבסוף חרבה, היינו שהגם שיחרבו הערים גם על חטאים אחרים מ"מ ישובו אח"כ להתיישב. לא כן הנחרבים מדה כנגד מדה. על שגבהו גגותיהם על בית ה' ישארו חרבותיהם גם לבסוף ולא יתישבו ועז"א לרומם את בית אלהינו ולהעמיד אח חרבותיו. ועז"א רב אשי אנא עבידנא למתא מחסיא דלא חרבה ומסיק מאותו עון לא חרבה. היינו שע"י שלא נחרבה מאותו עון לא חרבה לא נשארה חרבה כי נבנתה אח"כ על תלה:
חלק כג
שם
ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב תחת ישמעאל ולא תחת עו"ג. תחת עו"ג ולא תחת חבר. תחת חבר ולא תחת ת"ח. תחת ת"ח ולא תחת יתום ואלמנה. העונש שמגיע בידי שמים קשה מן המגיע ע"י רעות בני אדם. שמבני אדם יצילהו ה' ומיד ה' מי יצילהו. לעומת זה אמר הישמעאלים היו נוטלים ממונם של ישראל. והעו"ג מענישים אותם בגופם. והחברים כופים אותם לעבור על דת כמ"ש. וכ"א קשה מחברו. ומכולם קשה תחת ת"ח שיענישהו בדיני שמים בגופו או בממונו. ועל כולם יתום ואלמנה שבענים יחטא על נפשו בדיני ה':
חלק כד
שם
ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב. כל חולי ולא חולי מעיים. כל כאב ולא כאב לב. כל מיחוש ולא מיחוש ראש. כל רעה ולא אשה רעה, הרעות שיבוא על האדם היה או מצד מזג גופו. חלאים וכדומה, או מצד אחרים רצוניים או בחיריים, והבאים על גופו היותר כוללים הם חולי מעים, לב, ראש, שהם משכן לשלשה חלקי הנפש, טבעיית. חיונית, משכלת. ובאדם אבר מיוחד הראש, והבאים מחוץ לגופו היותר כולל הוא רעת האשה שהיא דבקה עמו, וגדולה מכל רעה, וידוע שהאדם יש לו שני זווגים, זווג ראשון שהוא החומר הניתן אל צורתו שהיא כדבר המחקרים אשה זונה, החושב תמיד להמיר צורה בצורה אחרת, וזווג שני היא זאת האשה אשר הוכיח ה' לו, ואשה רעה מר ממות, אם האשה הראשונה שהוא בהיות החומר רפה המזג חלוש ההרכבה ומתחדשים עליו רעות בגופו, אם האשה השניה אם תהיה מורדת וסוררת:
חלק כה
שם
ואמר רבא בר מחסיא אר"ח בר גוריא א"ר. אם יהיו כל הימים דיו ואגמים קולמוסים ושמים יריעות וכל בני אדם לבלרין אין מספיקין לכתוב חללה של רשות. הדת האלהית שבדל מן הנמוסיות באשר היא תתן כלל אחד ומשפט אחד אשר תכלול כל הפרטים וכל הזמנים השונים. כי היא תוכל לשער זאת באשר היא אלהית. אבל הדת הנמוסיית לא תעצור כח בפני שטף הזמנים והשתנות העתים ובפני הענינים השונים. יען שהיא אנושית. וצריכה לתת חקים שונים ודתות מפורדים לכל ענין ולכל זמן וזה עולה לבלי תכלית ולא יספרו מרוב:
חלק כו
שם
ואמר רבא בר מחסיא אר"ח בר גוריא א"ר יפה תענית לחלום כאש לנעורת. החלום הוא הודעת הגזרה החרוצה עליו מן השמים. כמ"ש בחלום חזיון לילה וגו' אז יגלה אזן אנשים והוא הערה אלהית לעוררו על התשובה. ועז"א התענית והתשובה מבטלת רוע הוראתו וצריך למהר בו ביום, כי כל עוד שהדיו לחה קל לקנחה, וכל עוד שלא נארך זמן החטא והגזרה קל לבטלה. ובארנו יתר הדברים בברכות:
חלק כז
ביצה טו
שמאי היה אומר מחד בשבת לשבתא והלל היה אומר ברוך ה' יום יום. שמאי סובר דהפרנסה של הצדיק הוא השגחיית בדרך נס ומושפעה מקדושת יום השבת על כל השבוע, כמ"ש בפסוק ששת ימים תלקטוהו וביום הז' שבת לא יהיה בו. וכמו שהשבת מכין לכל החול. כן צריך האדם להכין בכל החול לשבת. ובאופן זה יהיה השבת מרכז הימים מלפניו ומלאחריו. והלל בענותו אמר דלא כל אדם מושגח. ועשה עצמו כהדיוט שפרנסתו באה יום יום, מימי החול מהשגחה המנהגת הטבע הרגילה:
חלק כח
שם ל"ח ע"א
כי סליק ר' אבא וכו', הנה ידוע שכשם שמדינה חלוקה מחברתה בכל הענינים, לא ידמה אקלים לאקלים, גם בבניני המדינות, יצויר שבנין שהוא מפואר באירופא, יהיה לקלס באפריקא, ע"ד שפרשתי נכבדות מדובר בך עיר האלהים סלה, כי לא ימצא בני מפואר בכל העולם, כי אם יבנה בתכלית היופי לפי ציורי מדינה זו, לא יקולס במדינה אחרת לבד עיר המקולסת ע"י יופי אלהי לאמר שה' שוכן בקרבה, זאת העיר אשר תפואר בכל חלקי העולם, עז"א בצור נאמר את אמרת אני כלילת יופי, ובירושלים שיאמרו הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי, כי יופי של צור הוא רק במקומו לא במדינות אחרות, לא כן יופי של ירושלים, שהיא בכל העולם, ועז"א משוש לכל הארץ, ועז"א נכבדות מדובר בך, ע"י שאת עיר האלהים, הנה לא אוכל להזכיר רהב ובבל רק ליודעי, לבני הגלילות הקרובים אליו, הנה פלשת וצור עם כוש לא אוכל להזכיר רק למי שזה יולד שם, אבל לציון יאמר איש ואיש כאילו יולד בה, כי גם במדינות רחוקות יקלסו יפיו כמו שיקלסוה הנולדים בה ולמה, כי והוא יכוננה עליון, ע"י יופי אלהית. וז"ש גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו, והנה יש חילוק בין מלך לחכם, החכם יפואר יותר בקרוב מברחוק, כי לפי הדמיון הנ"ל, שאינו דומה למודי החכמות שבמדינה זו ללמודי החכמות במדינה אחרת, כי היסודות אשר עליהם יבנו המושפלות ישתנו בכל מדינה ועפ"ז יסובבו גם התולדות הנבנות עליהם, ולכן ימצא חכם גדול בתכונה עפ"י דעת קופערניקוס, ויהי למשחק בארצות אזיא, אשר מחזיקים בדעת הקודמת, משא"כ במלך יהיה הדבר בהיפוך שיותר יגדל כבודו בארצות רחוקות, כי כן הוא מלך הבא חוץ לעירו יגדל כבודו יותר מבעיר המלוכה. בזה פרשתי כבודו מלא עולם וכו' בג' דרכים, א' מלך גדול במדינה קטנה תתכבד המדינה בהמלך, מלך במדינה גדולה יתכבד המלך בהמדינה. מלך גדול במדינה גדולה יתכבדו שניהם זה בזה, אבל הקב"ה כל העולם מתכבדים בו שיש להם מלך גדול, ועז"א כבודו מלא עולם. אבל משרתיו שואלים איה המקום שהוא יתכבד בהמקום, עז"א איה מקום כבודו. ב' כי המלך ע"י שהכל רואין אותו בעיר יום ויום, ממילא אין עושין לו כבודו בתמידות, אבל הקב"ה אעפ"י שהוא מלא עולם יש לו כבוד בכ"מ כי אין רואהו, וז"ש כבודו מלא עולם כי משרתיו שואלים איה מקום כבודו, ואין רואהו. ג' כי הנה כבוד המלך יהיה ע"י הסכמת האנשים, וע"י הכנות רבות, שעושים לו מרכבות וחמשים איש רצים לפניו וכדומה, ועז"א כבוד המלך אינו כבוד עצמי לו, רק בא ע"י האנשים וההכנות, אבל כבוד השי"ת הוא מצד עצמו, גם מבלי יתנו לו כבוד כי כבודו בעצמו, בזה יבואר מ"ש במד' מלך בשר ודם אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו, אבל הקב"ה אינו כן, הה"ד מי זה מלך הכבוד והוא תמוה. אמנם כבוד המלך הוא ע"י האנשים, ועז"א צריך לנהוג בו כבוד ומורא הסכמיית שלא ירכבו על סוסו וכו' אבל הקב"ה שכבודו מצד עצמו א"צ לכל ההכנות האלה, ועז"א מי הוא זה מלך הכבוד מי הוא שיהיה הוא בעצמו מלך הכבוד, ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה, וז"ש שאו שערים ראשיכם והנשאו וכו', ושאו וכו', כי מלך בשר ודם אם יבוא לעיר ויפתחו השערים לפניו ע"י הכרח אין זה כבוד לו, דא"כ אינו מלך אחר שאין רוצים בו, אבל כשתהיה המלוכה לו מצד עצמו שאין מי שיהיה ראוי יותר ממנו, ובא למלכות על ידי גבורתו ונפלאותיו אשר הראה אז גם כשיפתחו השערים ע"י הכרח יהיה ג"כ כבוד לו, וז"ש שאו שערים ראשיכם, כי אני אומר לכם אפי' אם והנשאו פתחי עולם ע"י הכרח, יבוא מלך הכבוד, ומפ' כי ה' עזוז וגבור מצד עצמו ואין כבודו תלוי ע"י מה שנותנים לו כבוד, אבל אחר שהוא כן שכבודו מצד עצמו, לכן אני מיעץ אתכם שעו שערים ראשיכם, ומפ' כי אעפ"י שתשאו מעצמכם בל תחשבו כי ירבה כבודו בשביל זה, לא כן, אבל מי זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד מצד עצמו. ובזה* יבואר מ"ש במלכים. ויבוא אדוניהו אל אם שלמה, ויאמר את ידעת כי אלי היתה המלוכה, ועלי שמו כל ישראל פניהם להמליכוני ותסוב המלוכה מאתי ותהי לאחי כי מאת ה' היתה לו, ועתה שאלה אחת קטנה אני שואל מעמך, בקש מאת שלמה כי לא ישיב פניך ויתן לי את אבישג השונמית לאשה. יאמר כי החששא הנופלת בבקשת השונמית מצד שאסור ע"פ הדין להשתמש בשרביטו של מלך, זה יצדק במי שהמלוכה אין ראוי לו מצד עצמו, והוא רק ע"י העם שהמליכו אותו, וצריך לנהוג כבוד ותכסיסי מלוכה למען יעמוד בכבודו, משא"כ מי שהמלכות שלו אינו מצד העם שהמליכו אותו רק דבר אלהים הוא, ממילא אין צריך לנהוג תכסיסי המלוכה, וז"ש כי הנה מצד שני דברים יבחר אחד למלך, א' מצד שהמלוכה מגיע לו שהוא הבן הבכור יורש הכתר, או מצד שהעם בחרו אותו, ומצד שניהם היה המלוכה מגיע לאדוניו, על הא' אמר כי לי היתה המלוכה, מצד שאני הבכור, על הב' אמר ועלי שמו פניהם, ואעפי"כ ותסוב המלוכה מאתי ותהי לאחי יען כי מאת ה' היתה לו, וממילא אין צריך לתכסיסי המלכות כיון שהמלוכה שלו מצד, ועתה דבר כי לא ימנע ממך ליתן את אבישג דלא שייך טעם הנ"ל:
בזה יבואר מ"ש ומיכל בת שאול נשקפה ותרא את דוד מכרכר בכל עוז לפני ארון ברית ה', ותבז לו בלבה, ותאמר מה נכבד היום מלך ישראל וכו' ר"ל הלא מלך צריך להתנהג בכבוד המלוכה, כי זה כל כבודו, והשיב לה כי זה דוקא במלך הנבחר מצד בחירת העם, אבל אני מכרכר לפני ה' אשר בחר בי מאביך, כי לפעמים בוחרים מלך מצד שאין אחר, אבל אם יש אחר שכבר מגיע אליו המלוכה ולוקחין אותה ממנו אל איש אחר, בודאי שהאיש הזה ראוי למלוכה מצד עצמו, וממילא אף שלא ינהוג תכסיסי מלוכה ואפי' אם ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה, כיון שאין מלכותי מצד בחירת העם, נחזור לענין הקב"ה שכבודו מצד עצמו, אין צריך להתנהג בטכסיסי מלוכה, ולזה יושבים על כסאו וכו' וממילא גם חילוק זה יהיה, כי במלך בשר ודם יצייר שיאמר במקום פלוני היה לו כבוד, אם יצאו כל חשובי המקום לקראתו ויכבדוהו, ובמקום אחר לא היה לו כבוד, אבל הקב"ה שכבודו אינו מסובב מהאנשים המכבדים, לא יתכן לאמר שנכבד הוא במקום פלוני, שאין כבודו תלוי במקום או באנשים. וז"ש קול ה' יחולל אילות ויחשוף יערות ובהיכלו כלו אומר כבוד, אפי' אם ה' למבול ישב, ישב למלך לעולם, שמלכותו מצד עצמו לא מצד העם. והנה מצד החילוק שאמרנו שהמלך יגדל כבודו ברחוק מבקרוב, והחכם יגדל כבודו בקרוב מברחוק, יאמר מי לא יראך מלך הגוים. כי לך יאתה שהמלוכה מצד עצמך, כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם, מאין כמוך, כי בענין שבח החכמה יהללוך ברחוק כבקרוב. ובענין שבח המלוכה יהללוך בקרוב כברחוק:
ומ"ש הוא לענין שבח החכמה והמלכות, אבל לענין מורא החכם והמלך יהיה בהיפוך שמפני המלך ייראו יותר בפניו משלא בפניו, ומפני החכם יראו יותר שלא בפניו מבפניו ופשוט. והנה לפי ההקדמה שאמרנו ששבח החכמה יגדל בקרוב מברחוק, אם יבוא אדם מארץ מזרח לקצה המערב ויאמר שם דבר חכמה עפ"י למודי ארצות המזרח, אשר למודים האלה אינם מקובלים בארצות המערב אעפ"כ לא יוכלו להכחיש את חכמתו לאמר שלא אמר דבר חכמה, אבל כן יאמרו, דבר חכמה אמר אבל דבריו אינם נכונים. ובזה יבואר מה שכתוב, ומלכת שבא שומעת את שמע שלמה, ותאמר אמת הדבר שמעתי בארצי דוקא שהיא ארץ אחרת, על דברך ועל חכמתך, שבין דבריך אמתים וגם חכמתך גדולה, ולא האמנתי לדברים כי אף שהאמנתי על החכמה לא האמנתי שיהיו גם הדברים אמתים, עד אשר באתי ותראינה עיני, והנה אמרו ת"ח שבא"י נועם, שבבבל חובלים, כי בבבל היו לומדים בדרך חריפות וממילא בן בבל שהיה אומר איזה דבר חריפות בא"י היו אומרים יש בזה חכמה אבל אינו אמת, (ע"ד אין חכמה בינה באדום אל תאמין, אין דעה באדום תאמין, דעה היינו דעה אמתית) ועז"א כד סליק ר' אבא בקש שגם מלתא היינו הדבר תתקבל לא החכמה לבד:
דרך ב'
כי סליק ר' אבא אמר יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל ב' דרכים, א' יש חילוק בין חכמה אלהית לחכמה טבעית, חכמה טבעית משיג מלמטה למעלה חכמה בינה דעת, חכמה אלהית מלמעלה למטה דעת בינה חכמה, שלשה אלה הה שכל משכיל מושכל, חכמה שכל שהוא נמצא בכח ההיולאני, וע"י רבו יוצא אל הפועל, ע"ד וראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך, חוש הראות נמצא בכח והאור מוציא כח ההיולאני אל הפועל ובחשך נשאר האור בכח. כן בסכלות נשאר השכל בכח והחכמה היא כאור שמוציאו לפועל. בינה משכיל להבין דבר מתוך דבר ודעת הוא המושכל לידע שורש דבר על אמתתו, הנה בחכמה אנושית הולך ממדרגה שפלה למעלה, וע"י החכמה והבינה בא לכלל דעת, משא"כ בחכמה העליונה הדעת קודם, ועז"א כי ה' יתן חכמה מפיו, אם נותן מתנה ממה שהוא בפיו אז דעת ותבונה ע"ד המד' ע"ז, וע"ז (ראו קרא ה' בשם בצלאל) היינו חכמה אלהית, וע"ז וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ותבונה ודעת ואח"כ בכל מלאכה, ואח"כ לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף, ואח"כ בחרושת אבן למלאות ואח"כ בחרושת עץ הכל דבר הקשה יותר קודם תחלה, וזה בקש שלמה אתה המלכת את עבדך נער קטן, בתוך עם אשר לא יספר מרוב ועבדך נער קטן ונתת לעבדך לב מבין לשמוע משפט לשפוט את עמך ואח"כ להבין בין טוב לרע, כי המשפט ע"י הידיעה מתוך הטענות לא יוכל בה אלא שגם הורגל בנסיון, ועז"א כי מי יוכל לשפוט עמך הכבד הזה:
ועז"א כמה גדול כחן של נביאים שמדמין הצורה ליוצרה והנטיעה לנוטעה, כי החכם משיג את הבורא על ידי הבריאה, ע"ד שאו מרום עיניכם, ועד"ש איוב שאל בהמות ותורך מי לא ידע בכל אלה כי יד ה' עשתה זאת, נמצא משיג חכמה הטבעית קודם חכמה האלהית, אבל הנביא בהיפוך משיג חכמה אלהית קודם חכמה הטבעית, והנה החכם משיג הבורא ומדותיו ע"י מדות הנפש, ע"ד ומבשרי אחזה אלוה, כי הנפש דבר הנודע אצלו, והנביא בהיפוך. האלהית נודע לו יותר מכחות הנפש ומשיג כחות הנפש ע"י כחות אלהית, עד"ש חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד וכו', מה הקב"ה אף נשמה וכו' ועז"א כמה גדול כחן של נביאים שמדמין הצורה ליוצרה, והיוצר נודע אצלם מהצורה, וכן החוקר כי כחות החכמה והבינה יתבררו יותר ע"י ריבוי החכמים והשינון, אבל כח הדעת יתברר ע"י התבודדות לבדו להשיג האמת מכל צדדיו. ובזה יבואר מ"ש חד מנייהו עדיף כתרי מינן. וחד מינן כי אתא להתם עדיף כתרי מינייהו, ר"ל כי בארץ ישראל החכמה היא ע"י שפע אלהית, וממילא משיגים הדעת האמתית בלא הפלפול וההקדמות ממושכל למושכל, וממילא א"צ קיבוץ, ע"ז חד מינייהו עדיף כתרי מינן, משא"כ בבל היה צריך לפלפול והיקשים עד להוציא התולדה אמתית, כמ"ש אין חכמה כחכמת א"י, ועז"א נועם זו א"י חובלים זו בבל, ובמחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי, אבל חד מינן כי אתא להתם, שכאן מפלפל עדיף כתרי מינייהו, כי השיג הדעת ע"י פלפול שרב ועצום בבבל יותר מא"י:
בזה יתבאר מ"ש בתנחומא במרע"ה ששמע הקב"ה אומר הלכה בשם יחיד, ר"א בני אומר פרה בת שתים ואמר ואתה אומר הלכה בשם יחיד, השיב עתיד צדיק לעמוד בעולמי דייקא בחכמת אלהים, והראיה שעתיד לפתוח בפ' פרה תחלה, וממילא א"צ לפלפול ודעת יחיד עדיף, ובזה יובן ומלכת שבא שומעת את שמע שלמה לשם ה' דייקא חכמה האלהית. והנה בכל מקום חכמה קודמת לדבור החלטי, תחלה חוקר בראיות ואח"כ מחליט הדבר איך הוא. אבל בשלמה אמרה אשר שמעתי על דברך תחלה ואח"כ חכמתך כי היתה אלהית, ועז"א כי סליק ר' אבא לא"י ושם אין נוהג פלפול להרבות חריפות וראיות בקש, לכן אמר יהא רעוא דאימא מלתא דבר אחד בלי ראיות והיקשים ותתקבל:
דרך ג'
ויאמר משה לא איש דברים אנכי גם מתמול וכו' כי בכל דבר שיאמר לפני ההמון צריך שני דברים, א' שיהיו הדברים סדורים אצל הדורש כמה ימים קודם עד שהורגל בהם, והב' שיהיה דברן טוב, ומשה טען ב' דברים א' שאמר לו הנבואה ושילך תיכף ועדיין אין הדברים מסודרים, ומי שדבריו מסודרים אצלו נקרא איש דברים, השיב לא איש דברים אנכי, ב' אמר גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך אפי' אם היו הדברים מסודרים אלי מתמול שלשום, לא אוכל לדבר מצד שכבד פה וכבד לשון אנכי. ויאמר ה' מי שם פה לאדם. או מי ישום אלם, והקשו המפרשים איך שייך בריאה על העדר, נראה לבאר עפ"י מאמרם הקב"ה ברא כל הבריאה שלמה בלי חסרון, והחסרון מצד המקבל, החילוק למשל, מלך צוה לסמות עין גנב, אח"כ הטה אליו חסד והניח אותו, ובא אליו עור ובקש אם לזה הנחת עיניו רפא את עיני, התשובה לזה לא הייתי רק שב ואל תעשה. וז"ש אני שמתי פה לאדם, אין אדם שיהיה אלם מצד טבעו, אך מי ישים אלם או חרש שצריך להשימו אלם או חרש מצד סבה, (וי"ל עוד עפ"י דברי הרמב"ן פקד יפקד) ועל הדבר לא איש דברים, א' ועתה לך תיכף, אף שלא תסדר, אנכי אהיה עם פיך, ועל זה ר' אבא כד סליק ורצה לדרוש תיכף בלי סידור בקש דאימא מלתא דתתקבל שגם יהיו הדברים מסודרים:
דרך ד'
כתבו המחקרים, בשפוע על האדם החכמה ברוב שפע, מן הנמנע להוציאה מן השפה ולחוץ לזולתו, ועז"א בישעיה ה' נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר לאחרים רק מעת לעת, אבל יעיר בבוקר בבוקר, הוא כי יעיר לי אזן, ועז"א חכמה הבאה לאדם בעבור ללמדה לאחרים באה בצמצום, אבל הבא בשביל עצמו באה בלי גבול, וז"פ שמלכת שבא שומעת שגם ויותר שהיה קהלת חכם, עוד זה היה לו שלמד דעת את העם ששני דברים אלו קשים מצד הטבע, אמרה שמעתי על דברך לפני הצבור ועל חכמתך ולא האמנתי לדברים כי הם דברים סותרים, וע"ז ר' אבא אחר שעלה לא"י, ואוירא דא"י מחכים, התירא שלא יוכל להוציא דבריו מן השפה ולחוץ מתוך רוב השפע השופע עליו, בקש דאימא מלתא דתתקבל שיוכל לאומרו ולהוציאו מן השפה ולחוץ:
ופרשתי עוד ע"ד השמים מספרים, גלגלים משמיעים קול ערב, רק ע"י התמידות אינו נשמע, וע"ז יום ליום אין אומר (בל"ע) והראיה שמשמיעים קול והם בעלי דעה הוא מצד תנועתם הסבובית, ויש אומרים שסבתו ע"י תשוקת הכוכב אל הנקודה אבל זה בטל מצד התנועה הנגדיית, וז"ש בכל הארץ יצא קום, למשל בעת שהשמש בחצי השמים שנצוצותיה מתפשטים בכל הארץ, וע"י תנועה היומית, כאשר נביט אל התנועה העצמית, נאמר כי בקצה תבל מליהם שרוצה לשוב אחור לקצה תבל, לשמש שם אהל בהם שהוא ראש לכוכבים והוא כחתן יוצא מחופתו, החתן יוצא מחופתו בהכרח, והוא התנועה ההכרחיית, ישיש כגבור לרוץ ארח בתנועה העצמיית, וע"י שני התנועות האלה שהולכות על חגורת המזלות ותקופתו על קצותם למען לא יהיה נסתר מחמתו, עוד פרשתי ע"ד הפשט, הנה ר' אבא בעירו שכבר ידעו אותו, בודאי היה אומר רק דברים כנים אמתים לשם ה' לא שיגדל שמו, אבל בעת שעלה למדינה אחרת מדרך הטבע יעלה על לבו שרוצה להודיע עצמו, וממילא יאמר דברי חריפות לא שתתקבל הדבר, אבל למען יתקבל הוא, ועז"א שיאמר מלתא דתתקבל הדבר לא שיתקבל הוא:
חלק כט
חגיגה דף י"ג ע"ב
וארא החיות והנה אופן אחד בארץ. אמר ר"א זה מלאך אחד שהוא עומד בארץ וראשו מגיע אצל החיות במתניתא תנא סנדלפון שמו שהוא גבוה מחבירו מהלך ת"ק שנה ועומד אחורי המרכבה וקושר כתריס לקונו. איני והכתיב ברוך כבוד ה' ממקומו, מכלל דמקומו ליכא דידע ליה, דאמר שם אתגא ואזל תגא ויתיב ברישיה, המלאך הזה הוא הנפש האלהית שהוא עצם נבדל הנקראת בשם יחידה חיה שהיא עומדת חוץ לגוף והגוף אינו אצלה בבחינת לבוש כמו אל הנפש והרוח רק בבחינת מנעל וסנדל שעליו יעמדו רגליו ותעמוד על החומר להנהיגו, ובעת חלה עליו הנבואה תסור המנעל מעליו כמ"ש של נעלך מעל רגליך ותעמוד על אדמת קודש שהיא חלקה בחייה, והמלאך הזה עומד בארץ מתחבר עם הגופים וראשו מגיע אצל החיות העליונות מקור וצרור החיים, ופירשוהו במתניתא כי סנדלפון שמו והוא יש לו מעלה על שאר העליונים הבלתי מתחברים עם החומר. א) שהוא גבוה מהם מהלך ת"ק שנה שלדעת חז"ל העולם החומרי מתפשט מהלך ת"ק שנה כמ"ש מן הארץ עד לרקיע מהלך ת"ק שנה, והשכלים כלם אינם משיגים במרחק הזה מאומה כי אין יודעים דבר מעולם החומריים. והנפש משגת גם בעולם המוחש. ב) שעומד אחרי המרכבה הוא השגת אחוריים, וראית את אחורי שמשיג את ה' ע"י המסובבים מאתו בקשר הסבות והמסובבים איך ה' רוכב ומנהיג ומשגיח בעולם. ועפ"י השגה זו קושר כתריס לקונו. והוא עפ"י שבארנו כי כל השמות והתארים שנתנו לה' הוא עפ"י מה שאנו משיגים מהנהגתו לפי שכלנו ולא לפי מה שהוא עצמו, באופן שהכתרים האלה אינם נמצאים בעצמותו רק מקבלים ע"י הנפש המשכלת המשגת בעולם החומרים ובהנהגה הנמצאת שמה, וכענין זה המליצו במדרש שאמר למה"ש אדם זה חכמתו מרובה משלכם. א) שקרא שם לכל נמצא בעולם השפל. ב) שא"ל ואני מה שמי אדון (שגם זה אינו בהשגת המלאכים). ג) שא"ל ואתה מה שמך אדם הוא ההשגה מעצמו שהוא מורכב מן האלהות ומתולדות עולם השפל, וע"ז שואל והא כתיב ברוך כבוד ה' ממקומו, מכלל דמקומו ליכא מאן דידע ליה ר"ל איך אפשר לתת תארים לה' ואין יודעים מהותו מהו, ומשיב שהשמות האלה אינם לפי מהותו הנעלם. רק לפי הפעולות המוחשות המושגות, הגם שאינם לפי עצמותו והם רק תארי היחוס שאנחנו משיגים ממנו תארים. אלה, ומסכימים לתת לו השמות האלה, ובכל זה השם יקבלם ומתעטר בם, וע"ז המליצו דאמר שם אתגא. האדם מסכים לתת לו שם על כתרו, ר"ל על הנהגתו לפי מה שמשיג מכתר המלך וענינו (לא מהמלך עצמו) והתגא אזיל ויתיב ברישיה מעצמו, שהוא מקבל הכתר הזה הניתן לו מאתנו ומוכתר בם, כמו שפירשתי במ"ש במדרש שאמר הקב"ה למלאכי השרת ראו בריה שבראתי בעולם האיך הם משבחים אותי:
חלק ל
גיטין דף נ"ב
הני בי תרי דאיגרי בהו שטנא והו מינצי כל בין שמשי אקלע ר"מ להתם עכבינהו תלתא בי שמשי עד דעבדי שלמא בינייהו שמעיה דהוה אמר ווי דאפקא ר"מ לההוא גברא מביתיה. האדם מורכב משני חלקים גוף ונפש, הגוף פועל ומנהיג בכל השבוע עוסק במלאכה וטבע וגשמיית, והנפש מנהגת ומושלת בשבת עוסקת ברוחניות, ובליל שבת שאז הגבול בין הקצוות אמרו חז"ל (פרק כל כתבי) ששני מלאכים מלוים אותו לביתו א' טוב וא' רע וכו'. רע שאז יתקבצו מלאך הרע הוא החומר שלוה אותו בששת ימי המעשה עם המלאך הטוב הוא הנפש הבא היום, ואם מצא מטה מוצעת ושלחן ערוך מלאך רע עונה אמן וכו', והיה איש אחד שהני בי תרי ר"ל גופו ונפשו אגרי בהו שיטנא. והיה במלחמה כל ערב שבת, מלחמת החומר עם הנפש מי ימשול, כי הגוף לא רצה להכין עצמו לשבת ולעזוב עסקיו הגשמים עד שאקלע ר"מ להתם, ר"מ מצא בתורתו כתנות אור בא', כי הכניע כתנות עורו וחמרו להיות אורה ורוחניות ע"י תורתו, הענין שהחומר נעשה רוחני אצלו והוא עכבינהו תלתא בי שמשי, שבתלת זימני הוה חזקה, ועבדי שלמא להכניע החומר עד שאמר ווי דאפקא ר"מ לההוא גברא מביתיה שאיני עוד בעה"ב ומושל בגוף, כי נכנע תחת האורח הבא בכל שבת שהוא הנשמה:
חלק לא
סוטה דף מח
שמיר שבו בנה שלמה את בהמ"ק. הדברים ככתבן וכו'. א"ר נראין דברי ר' יהודא באבני מקדש, ודברי ר' נחמיה באבני ביתו, דברי ר' תמוהים דמשמע מדבריו, דבאבני מקדש פוסק כר' יהודא שצריך ע"י, שמיר, ובאבני ביתו היה מתקן מבחוץ ומכניס לפנים. וזה דבר קשה מאד, וכי לא היה יכול להשמיע קול ברזל בביתו. מה איסור יש בדבר, ולומר שהיה דרך כבוד. לא ידעתי מה דרך כבוד יש בזה, ולכן נראה הפירוש כך, כי ר' נחמיה סותר דברי ר' יהודא במה שכתוב אבני גזית, ואעפ"י שזה כתוב אחר בנין ביתו סובר ר' נחמיה שקאי גם על בית כמקדש. וכמו שאומר במס' תמיד על האי קרא דכתיב כל אלה אבני עשר אמות ואבני שמונה דקאי על בהמ"ק ואמר רבי ודברי ר' נחמיה, ר"ל הכתוב שמביא מיניה ר' נחמיה ראי' מדבר באבני ביתו ובזה מיושב שהרמב"ם פ"א מהלכות בהב"ח פסק כר' נחמיה. ולא פסק כר' שהוא מכריע ובכ"מ הלכה כהמכריע, ועי' מ"ש בחדושי שם. כי רבי סובר הכל כר' יהודא ולא הכריע לצד ר' נחמיה כלל.
חלק לב
שם
ולר' נחמיה שמיר למאי אתא. יש להבין שמיר זה איה מקום כבודו שלא הוזכר לא בתורה ולא בנו"כ ומי הגיד לו שהיה כלל שמיר בעולם עד שמקשה לר' נחמיה שמיר למאי אתא, ונראה דקאי על מ"ש בגיטין דף סח. דכשבנה שלמה את בהמ"ק אייתי שמיר. וז"ל שם שדה ושדתין למאי איבעיא ליה דכתיב והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה אמר היכי אעביד א"ל אייתי שמירא דאייתי משה לאבני אפוד וא"כ היה להם בקבלה ששלמה אייתי שמיר לבנין בהמ"ק. ולזה היה צריך שדה ושדתין ע"ש הסוגיא באורך. אך קשה הלא זה הברייתא אתיא כר' יהודא כמ"ש דהבהמ"ק נבנה ע"י שמיר, וא"כ לר' נחמיה למה הוצרך שלמה לשמיר הלא אבני אפוד היה מימי משה. וגם אם נאמר אפשר עשו אבני אפוד אחרים. וכמ"ש (קידושין דף לח) דבבית שני עשו אבני אפוד. כי א"ל דשם היה המעשה בבית ראשון מדהוצרכו בשנה האחרת לפרה האדומה. ופרה של משה עמדה עד עזרא וכמ"ש התוס', מ"ה יקשה לדעת הרמב"ן בפ' תרומה, שכתב דדוקא לאבני החושן היה צריך שמיר, ואע"ג דקאמר לאבני אפוד לאו דוקא ע"ש. א"כ למה היה צריך שלמה לשמיר, דפשיטא שהיה אותו של משה, ושאל צדוק ועלתה לו, ע"ש, ובבית שני שנגנזו או"ת של משה לא היה להם או"ת אחרים, וצ"ע ליישב דברי הרמב"ן, לאבני אפוד, יש להקשות למה לא אמר לאבני מזבח שפשיטא שאם נגע בהם ברזל אפי' מבחוץ פסולים:
חלק לג
ב"ק דף יז
א"ר משום רשב"י מ"ד אשריכם זורעי על כל מים, כל העוסק בתורה ובג"ח זוכה לנחלת שני שבטים שנאמר אשריכם זורעי על כל מים, אין זריעה אלא צדקה שנאמר זרעו לכם לצדקה ואין מים אלא תורה שנאמר הוי כל צמא לכו למים, וזוכה לנחלת שני שבעים, זוכה לכילה כיוסף דכתיב בן פורת יוסף, וזוכה לנחלה כיששכר דכתיב יששכר חמור גרם, איכא דאמרי אויביו נופלים תחתיו כיוסף דכתיב ביה עמים ינגח יחדו, וזוכה לבינה כיששכר, דכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. שלמות האדם נחלק בעיון ובמעשה, החלק העיוני הוא התלוי בכח נפשו לבדו להמציא היו לא ניתא אל הפועל עד שתהיה עצם נבדל, ושלמות המעשה תפעול בעזר הגוף, עת ישמע לעצתה, כאשה כשרה העושה רצון בעלה, והנה הנפש מצד ביאה לעוה"ז לעשות פרי קדש הלולים בחלק העיון נמשלת לעץ נטוע המוכן לעשות פרי, כי כן כח זה כבר נטוע מכבר, רק ע"י השתדלות עיונה תשקהו ותרטיבהו להוציא את פריו, ובזה נמשל עסק התורה המוציא שלמות התורה והעיון למים שהוא המלחלחת את הזרוע ונטוע ומשקה אותו, להוציא פריו אשר בו בכח אל הפועל. אמנם חלק המעשי נמשל לזריעה ונטיעה חדשה אשר יזרע על חלקת נפשו, כי דברים אלה לא נמצאו בנפש בכח כלל, רק יוכל האדם עליהם בעזרת החומר, וע"כ אומר אין מים אלא תורה ואין זריעה אלא צדקה, והבן.
אמנם העושה צדקה וגמ"ח שהוא דומה כזורעי על חנקת נפשו אלמות חדשות אשר לא היו בה מעולם גם הזרעים האלה צריכים למים, ואם הוא ג"כ עוסק בתורה המים האלה המשקים את הזרוע בה מתולדתה ישקו גם הזרעים החדשים האלה, וכח העיון המוציא אל הפועל שלמות נפשו אשר בכח מתולדה, יעזרו להוציא גם השלמיות החדשים אשר תקנה ע"י המעשים באמצעות החומר, והנה זה עצמו ההבדל בין כילה לנחלה, כי הנחלה היא הבאה לאדם מצד תולדתו, ונחלת אבותיו, והכילה לא יגיע לו רק בעת ימצא אשת חיל ביום חתונתו, וכן שלמות העיון מוציא מה שבכח הנפש מתולדה, וחלק המעשיי שבא באמצעות עזר החומר שנמשל אל הצורה כזווג איש ואשה כידוע, הוא הנמשל לכילה, הבאה בעת החופה וחיבור איש ואשה, וזה המשיל ליוסף שהיה עוסק בגמ"ח, וד"א אויבים נופלים תחתיו כשם שהכניע את חומרו וצרי הנפש, כן יכנעו אויביו החיצונים לפניו, וזוכה לבינה הוא התלוי בנפש לבדה:
חלק לד
בבא בתרא דף ע"ג
אמר רבה בב"ח אישתעו לי נחותי יומא האי גלא דמטבע לספינתא מתחזי כי צוציתא דנורא חיורתא ברישא ומחינן לה באלותא דחקיק עליה וכו'. דהמע"ה אמר יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים וגו', יש לדקדק הכפל בכל פרט ופרט. ונראה דהנה ידוע בחכמת הנהגת הספינה שיש ברזל אחד הנקרא (אנקער) אשר בעת יהמו מי הים אזי אם יניחו להספינה שתלך לרוח הים תחלף עם אניות אבה ולא יודע מקומה איה, אזי ישליכו הברזל הזה לתוך הים ותעמוד הספינה על ידו בלב ימים עד עבור הזעף. אבל באמת לפעמים יהיה דבר זה לרעת אנשי הספינה, ונסרחה חכמתם בזה, והוא אם יהמו יחמרו וישאו דכים אזי אם לא היתה הספינה מעומדת ע"י הברזל, אזי היה להם א) שהיו הגלים נושאים את הספינה ולא היתה נשברת וכמ"ש על כל גל שבא עלי נעניתי לו ראשי, ב) גם אם היתה הספינה נשברת יש באפשרי שהאנשים ינצלו ע"י דף אחד או שארי דברים, משא"כ אם הספינה עומדת במקום אחד והגלים גדולים מאד אזי ישטפו הספיגה ואין תקוה, וא"כ בענין זה טוב יותר להאנשים ההולכים לתומם, ולא ישליכו ברזל זה, שהצלתם קרובה, וזה שמספר איך הקב"ה משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, ואומר הנה יש ב' ענינים אחד יורדי הים באניות ר"ל שסומכים על האניות שהמה ישאו אותם לאשר יהיה הרוח ללכת, ואין אתם יודעים בחכמת החובלים, והב' עושי מלאכה במים רבים, הם החובלים המנהיגים הספינה בחכמתם ולא יסמכו על הנהגת הספינה, ועל שניהם אומר המה ראו מעשי ה', ר"ל שהכת הא' לא ראו רק מעשי ה', והב' ראו נפלאותיו שהם נסים פלאים במצולה, באופן שההצלה היה יותר בטבע להכת כראשונה מהשניה, ומפרש, כי ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו שיש ב' חסרונות וא"כ הכת הראשונה שהמה יעלו שמים וירדו תהומות ע"י גלי הים מחמה שלא העמידו הספינה ע"י ברזל הנ"ל, רק נפשם ברעה תתמוגג, שהם בסכנה גדולה ולא יותר, אבל הכת השניה שהם רק יחוגו וינועו כשיכור המתנועע לכאן ולכאן, כי לא תוכל הספינה להגביה רק יעשה תנועות קרובות כשכור, הם חכמתם תתבלע, קרוב שיתבלעו ע"י חכמתם בלב ים ותכס עליהם מצולה, וכן הענין בהנפש שהמשילו אותם ליורד בלב ימים, וכמ"ש בהמליץ העולם ים זועף וכו' והוא כי כמו שהאדם היורד לים צריך אני שיט להעבירנו ולא יעבור רגלי, כי היסוד הזה משונה מיסודו כן וק"ו הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל מהעולם הרוחני אשר לא תוכל לרדת לעולם השפל, וצריך ספינה הוא הגוף אשר ישאנה על כתפו ויעבירנה את הנחל, והנה הורונו רבותינו חכמי המדות אשר בכל המדות צריך לילך בדרך המצוע (עיין בח' פרקים להרמב"ם ז"ל שהאריך בזה) והנה אם עבר רוח סערה רוח קנאה מהיצה"ר להטות את האדם לאחד מהקצוות כמו הרוח סערה המטה את הספינה מני דרך, לא יעמוד רק אם יטה את עצמו לקצה האחר מהיפוך אל היפוך, למשל באכילה צריך לילך בדרך המצוע להתרחק מן הרבוי והסגוף. אבל אם חטא באכילה אין לו תקנה רק אם יתרחק לקצה האחרון לסגף א"ע, אף שהשכל המנהיג את הגוף כמו החובל המנהיג את הספינה מורה שתמיד ילך במצוע לקיום הגוף, מ"מ בכי זה לא ישמע לעצת השכל כמו בהנהגת הספינה אם תרומם גליו. ויש לפרש ג"כ בדרך זה הפסוקים הנ"ל, והוא שאמר יורדי הים באניות על הנשמות היורדות לעולם התחתון ע"י הגוף. עיין בזה קונטרס מיוחד להבעש"ע שמפרש על הנשמות המה ראו מעשי ה' עפ"י מ"ש החו"ה כי יותר נראה חכמה בבריאת הנמלה ממה שנראה בבריאת הגרמיים השמיימים הנוראים והגדולים ויאמר ויעמד רוח סערה הוא היצה"ר ע"ד ואשר הרעות, אזי אותם שיורדים לתהומות לקצה האחרון מקצה מזה או עולים שמים מקצה מזה, רק נפשם הבהמיית ברעה תתמוגג. אבל אם יחוגו וינועו כשכור סביב לקו האמצעי, וכל חכמתם תתבלע, אין קיום לא לגוף ולא לנפש:
והנה מה שהקב"ה נתן את ישראל בגלות כמה פעמים בין האומות הלא מטבע הבריאה שכל דבר יעמוד על שרשו, ושרש ישראל הוא בארץ הקדושה. וכמ"ש בנזר ישראל הוא ע"פ מ"ש החו"ה, טעם א' על מה שיותר נקל שיטה האדם אחר התאוה מלשמוע אחר השכל הוא מפני שהנפש הוא בארץ הזאת כגר בין החמריים העבים והכל כנגדה. לכן אין פונה לחברתה, וא"כ לזה הקב"ה נותן את ישראל לארץ נכריה שיהיה הגוף גר כמו הנשמה וא"כ אין יתרון לזה מזה:
והנה ע"פ זה יש לפרש מ"ש בתהלים כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי (א) ע"פ דברי החו"ה שאומר מצד הזה שאני עמך, ר"ל מצד הנפש אשר היא חלק אלוה ממעל אנכי גר וגם ר"ל ע"פ מ"ש ג' שותפין באדם הקב"ה ואביו ואמו, והנפש היא ע"י הקב"ה, ואני תושב ככל אבותי ר"ל מצד הגוף שהוא חלק האבות אני תושב. ועוד י"ל שאומר אם גר אנכי ג"כ עמך ר"ל שגם הגוף סובל גירות כמו הנשמה אזי אני תושב ויהיה לי קיום בעולם כהאבות שאמרו יעקב אבינו לא מת והארכתי בזה. והנה שלשה מאורות יש באור. אדומה. לבנה. ירקרקת. והלבנה היא אמצעית, והוא משל לדרך האמצעי, ועז"א האי גלא דמטבע לספינה ר"ל שמטביע את הספינה מכל וכל שהיא באופן ב' יחוגו וינועו כשכור וכו' מתחזי כי צוציתא דנורא חיוירתא, ר"ל על ידי שמנהיג דרך תשובתו בדרך ממוצע ואינו רוצה לענות את הגוף. אך מחינן לה באלותא ר"ל שיש להביא ראיה לענות את הגוף לדבר בו סרה באלותא דחקיק עלי' אהי"ה אשר אהי"ה שהוא מורה על הגלות כמ"ש אני הייתי עמכם בשעבוד זה וכו', ומה הוא, מה שאין השם שלם ואין הכסא שלם וכו' אע"פ שהוא ה' צבאות כנ"ל ודוק:
חלק לה
שם
ואמר רבה בב"ח בין גלא לגלא תלת מאה פרסי ורומא דגלא תלת מאה פרסי וכו', אמרו בראתי יצה"ר בראתי לו תבלין הוא התורה והמצוה ויש רמ"ח מצות עשה ושס"ה ל"ת נגד האברים והגידים. והנה בל"ת כלול ג"כ מ"ע, ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה ובכפלים יהיו שלש מאות מצות מכופלים, ועז"א בין גלא לגלא ר"ל פתויי היצר יש כנגדו שלש מאות פרסה, ורומא דגלא הוא שכר המצות ע"י עולמות לכל צדיק וצדיק ג"כ שלש מאות תפס מנין המרובה, אבל העיקר ינוצח ע"י התורה וכמ"ש משכהו לביהמ"ד, ואמרו בעירובין (דף כא) במגילה עפה שראה רחבה עשר באמה וארכה עשרים, כד פשטת לה הוה עשרים על עשרים ופנים ואחור הוה ארבעים על ארבעים וכו'. והנה ענין פנים ואחור כי יש בתורה נגלה ונסתר ועיקר הנצחון הוא בנגלה ובמופנא אין יודע אתנו, וא”כ הוה עשרים על עשרים, וידוע במשנה פ"ג מכלאים דכל יניקה הוא שלשה טפחים וארבעים בזרא דחרדל כל אחד ג' טפחים ואמה שוחקות הוא וא"ו טפחים, וא"כ ארבעים גריוי ר"ל מדה הרי עשרים אמה על עשרים אמה שהוא מדת התורה, ועז"א וחזינן בי מרבעתא דכוכבא זוטא, ר"ל עיקר עמידת הנמשלים לכוכבים והמה קטנים בקלות, וגם שמזל ישראל היא הלבנה שהיא הקטנה מכוכבי לכת רק פעם ששית מכדור הארץ, ורמא לי' גלא קלה לחברתי' בדרך משל כאלו תאות הרעות רוצים לשטוף העולם ואומר דמליא חוטי דחלא ע"פ מ"ש דהקב"ה רוצה לשטוף העולם בשביל ישראל הנמשלים לחול משכך חמתו ודו"ק. באופן אחר. מ"ש וחזינא בי מרבעתא דכוכבא זוטא קאי על מצות ציצית שאמרו מצוה קלה יש לנו ואמרו הזהיר במצות ציצית זוכה ומשמש לו שני אלפים ושמונה מאות עבדים כי ישמשו לו עשרה מכל לשונות בכל כנף וכנף וא"כ יהיה בכל הכנפים ארבעים מכל לשון ובבבא בתרא אומר דזרע בית כור הוא חמשים שקל וערך השכר היותר גדול הוא חמשים שקלים, וארבעים כורין הוא כערך ארבעים אנשים וכמה יהיה מכל לשון ומספר איך המצוה הזו מגינה באופן דרמי לי' גלא קלא לחברי' ואומר דהאי חוטא ר"ל חוט התכלת שהוא מיוחס לחול שסביב הים ע"ש שתכלת דומה לים וים לרקיע. באופן ב'. ע"פ מה שכתוב לפני שבר גאון ולפני כבוד ענוה, והוא דראה שיש להם מזל קודם התחלת הירידה. והנה יסוד האש הוא העולה הוא למעלה מג' יסודות ובפרט שהאש הלבן הוא הצלול מכולן. ועפ"ז יש לפרש מ"ש והתורה במה היתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה. ועז"א האי גלא דמטבע לספינתא מתחזי כי צוציתא דנורא חיורתא ברישא במדרגה העליונה אשר יפול הנופל ממנה, אך זה לעו"ג, אבל לישראל אין מזל כמ"ש בשבת. והנה טעם אומר הקב"ה למשה אהיה אשר אהיה הוא לבל יאבד סברם לומר שגם הם נתונים נתונים המה תחת המזל כגוים אשר המה יושבים בארצותם. לזה הודיע להם שלא כן בני אל חי ישראל חבל נחלתו והוא ה' צבאות המושל בכל צבאות מעלה ומטה ומשדד הטבע כרצונו ואומר ומחינן על ישראל ודוק:
ואמר עוד בין גלא לגלא תלתא מאה פרסי ורומא דגלא תלת מאה פרסי זימנא חדא הוי אזלינן באורחא ודלינן גלא עד דחזינן בי מרבעתא דכוכבא זוטא והוי לי' כמבזר ארבעין גריוי בזרא דחרדלא ואי דלינן טפי הוי מקלינן מהבלי' ורמי לי' גלא קלא לחברתה חברתי שבקת מידי בעלמא דלא שטפתי' דניתי אנא ונאבדי' א"ל פוק חזי גבורתא דמרך מלא חוטא חלא ולא עברי שנאמר האות לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים ולא יעברנהו, ר"ל דהנה ידוע דיש שנים עשר מזלות טלה שור ודומיהם וכל מזל משמש בחדש אחד שהוא שלשים יום ומהלך אדם בינוני ביום עשרה פרסאות שהוא בחודש תלת מאה פרסה. והנה מהשבעה כוכבי לכת עיקרם הוא השמש וכבר הארכתי בזה בקהלת, ואמרו האדם יולדהו האדם והשמש, והשמש מהלכת בתנועתה העצמיית המסבבת ממערב למזרח בשס"ה יום חלוק אותם לי"ב שעות שבהם הגלגל סובב האופק הנראה לעינינו ועולה בצהרים לנקודת נוכח הראש וחוזר ויורד תחת הארץ. יש בכל שעה בכל הי"ב חודש שלשים יום לבד מהה' ימים שיכריחם התנועה הנגדיית, והנה חצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם שהוא שעה שלמה שהוא למ"ד יום בכל השנה שהמזל בראש המדרגה שהוא ג"כ מהלך שלש מאות פרסה, וחזינן בי' מרבעתי' דכוכבא זוטא, כי ידוע דישראל הם כבת הנוטלת עישור נכסים והעולם ששת אלפים פרסה וארץ ישראל ת' פרסה דל מזה שליש שהוא ימים ולא נשאר רק ד' אלפים ועשירית מזה ד' מאות, והנה בחצר המשכן היה סאתים והיה מאה על חמשים הרי דסאה אחת הוא חמשים על חמשים ובכור שלשים סאין כפל חמשים על חמשים לאמות יחידות הרי מיל וה' מאות אמות ושלשים פעם כזה הרי ל"ז מיל וחצי כפל ארבעים פעם כך הרי אלף וחמש מאות מיל, חלוק לארבעה חלקים כי ד' מיל הוא פרסה הרי שלש מאות וע"ה פרסה, ומסתמא זרע החרדל עולה יותר מזרע השעורין והוא כא"י שהיא ת' פרסה, [סוף פירוש המאמר לא נמצא בכ"י המחבר זצ"ל והמבין יבין לפרש על פי דרך זה]:
חלק לו
שם
אמר רבב"ח לדידי חזי הורמין בר לילותא דהוה רהיט אקופיא דשורא דמחוזא ורהיט פרשא כי רכיב סוסיא מתתאי ולא יכיל לי' זימנא חדא הוה מסרגין לי' תרתין חיותא וקיימין אתרי גשרי דרוגנג ושוור מהאי להאי ומהאי להאי, ונקיט תרי כסי דחמרא בידיה ומוריק מן האי להאי ולא נטפי מינייהו נטפא לארעא ואותו היום יעלו שמים ירדו תהומות הוה עד דשמעו בי מלכותא וקטלי'. ידוע שהאדם נמשל במליצת החכם מכל אדם לעיר קטנה הנסבבת ממלך גדול הצר על העיר ומסבב אותה והוא היצה"ר, ומצא בה איש מסכן והוא היצ"ט, והענין כי נמצא באדם שלשה חלוקות לשלש מחלקותיו לפי נפשו הטבעיית והחיונית והמשכלת, מן נפשו הטבעיית נמשך הכח המתאוה למאכל ומשתה ומשגל וכל תענוגות הגויה, ומן נפשו החיונית נמשך התנשאות ורגשות הרוח לכבוד קנאה וגאוה וכעס וכל עניני המדות אשר ימשכו אחרי אהבת המועיל אחריו הנפש המשכלת היא המופקדת לישר את דרכיו ולעצור בעד תאותו וגאותו ע"י כח הבחירה אשר בנפש. והנה שרש כחות התאונית והחיונית יוציאו מן החושים החיצונים אשר הובילו הרגשותיהם בנפש האדם פנימה וע"כ כחותיהם ועזריהם רבים מאד כי יתפעלו כל רגע מכל מוחש הנראה לפניו, לכן השכל שמוציא השכלותיהם מפנימיות הנפש ע"כ המשיל כח המתאוה המדמה המתעורר למלך המסבב את העיר והגוף ובונה מצודים גדולים מבחוץ ע"י החושים החיצונים והתפעלותו מכל הנראה והמוחש אל הערב והמועיל ואת הילד המסכן שהוא השכל דמה שנמצא בה בתוך העיר כי כחותיו יאסוף מפנימיות הנפש, עפ"ז מצייר שראה הורמין בר לילותא הוא הכח המדמה המטעה את האדם וקראו הורמין שמורה אצל הפרסיים על הפועל רע והשחתה כמו שבארתי במקום אחר והוא בר לילותא לפי שמותם כמ"ש שם וגם קראו בר לילותא כי כח המדמה פועל בלילה כידוע, ראהו איך רהיט אקופא דשורא דמחוזא סביב חומת העיר שהוא המסבב את העיר ובונה עליה מצודים גדולים לכבשה בחלומותיו ודמיוניו הכוזבים, ורהיט פרשא הוא השכל הרץ במהירות מתתאי כי הוא נמצא בתוך העיר ומ"מ ראה שהשכל לא יכיל לכח הדמיון, זימנא חדא הוה מסרגין לי' תרי חולתא הם הכח המתאוה והמתעורר דקיימינן אתרי גשרי דרוגנג שכח המתאוה עומד בנפש הטבעיית והמתעורר בנפש החיונית אשר שניהם הנפשות הם הגשר הבנוי על ים החיים וקראו גשר הדונג הבלתי מתקיים כדונג מפני האש ושוור מהאי להאי שהכח המדמה ירוץ מן הכח המתאוה אל הכח המתעורר להשיאו לקבץ ולעסוק במה שתתאוה תאותו ומן המתעורר ידלג אל התאוני למלאות תאותו ונקיט תרי כסי דחמרא כי היין ימליץ לשכרות כחות הנפש ביין הזמן עת יצאו מגדרם להשתכר בתאותם, וכן המדמה מסך בקרב נפשו רוח טועים ושכרות ואותו היום יעלו שמים כי ע"י כח המתעורר ירצה לעלות שמים בגאותו בעושר וכבוד וע"י כח התאוה לרדת תהומות בתאוה הפחוחית הבהמיית, שמע מלכותיה וקטליה ר"ל אין עוד שיתחזק השכל על הדמיון רק ברצון האל וע"י התורה אשר היא תלמדהו דעת איך להנצל מפניו כי שלשה הכחות שהם השכל והמעורר והתאוה נכנעו מפניו רק ע"י מלכות שמים תורתו קטלי' לו ונצח אותו:
אמר רבה בב"ח לדידי חזי לי האי אקרוקתא (צפרדע) דהוה כי אקרא דהגרוניא ואקרא דהגרוניא כמה הוה שתין בתי אתא תנינא בלעא אתא פושקנצא בלע לתנינא סליק יתיב באילנא תא חזי כמה נפיש חילא דאילנא, אמר רבה בר שמואל אילו לא הואי התם לא הימני'. יל"פ שמודיע ההבדל בין העוסקים בחכמת חיצונית ובין העוסקים בתורה שכבר ראה אקרוקתא משל על העוסק בחכמה החיצונית ומצפצף בה תמיד כצפרדע (אקרוקאדעל) שהוא גדול ונורא מצד עצמו והחכם הזה היה שקול בחכמתו כנגד אקרא דהגרוניא ששם היו שתין בתי מדרשות (אוניווערזיטעטין) ללמוד בם ששים מיני חכמות והוא עצמו ידע את כולם, ואעפ"כ אתא תנינא הנחש המסית לדרכו התאוה ובלעו והשחית את חכמתו כמו שקרה להרבה פילוסופים שבסוף נשחתה חכמתם. אבל אתא עורבא הוא הת"ח כנמשל לעורב כמ"ש חז"ל שחורות כעורב אלו ת"ח שמשחירים עצמם על דברי תורה והם אכזרים על בניהם כעורב והוא בלעא לתנינא ונצח היצה"ר וסליק ויתיב באילנא בעץ החיים תא חזי כמה נפיש חיליה דאילנא ר"ל עפמ"ש המחקרים כי עץ הדעת טוב ורע רומז לחכמה החיצונית ובו יש אחיזה לנחש להסית למינות כי השכל האנושי עלול לטעות ועץ החיים רומז לחכמה האלהית. ועז"א אזיל יתיב באילנא עץ חיים היא למחזיקים בה פוק חזי חילא דאילנא, ואמר ר"פ בר שמואל אי לאו דהואי התם לא הימני' הוא מפרש שהוא עצמו ג"כ סליק ויתיב באילנא דחיי והאמין בה' מצד החכמה האמתית ואי לא שהיה התם בעץ החיים והיה נוטה אחר החקירה לא הימני' והיה טועה באמונתו כי מצד החקירה א"א להאמין אמונה שלמה: