ארץ חיים· רבי חיים סתהון
קונטריס הכללים
כלל א
כתב הרשב"ש בתשו' סי' רנ"א (בכלל השאלות שהשיב לירושלים מסי' ר"ן פד סי' רנ"ט) וז"ל עוד שאלת במה שיש מחלוקת שני התלמודים הבבלי והירושלמי בעניני הדין והאסור והמותר על מה יסמוכו היום הדרים בארץ ישראל אם על הבבלי או על הירושלמי. תשובה. כל דבר שהוא מנהג הולכים בו כפי מקום המנהג בין בבבל בין בארץ ישראל. שהרי תרבא דאייתרא. בני ארץ ישראל נהגו בו היתר ובני בבל איסור כדאיתא בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ"א ע"א). ואפילו הכי אם יש מקומות בחוצה לארץ שנוהגים בו היתר מותר ולא אמרינן אנן בתר בני בבל גרירינן כמ"ש אדונינו זקינינו הרמב"ן ז"ל בחידושיו בפרק אלו טריפות (חולין דף ן' ע"א) וכן דעת הר"ן ז"ל וכן פסק הרי"ף והרמב"ם ז"ל דתרבא דאייתרא שרי שלא כדברי רש"י ז"ל. ואעפ"י שבה"ג ז"ל כתב בו איסור. אינה ראיה. דהוא ז"ל היה דר בבבל וכתב כפי מנהג מקומו. אבל אנן לא גרירינן בחר בני בבל במנהגייהו אלא נהרא נהרא ופשטיה כיון דבני בבל לאו מדינא אסרי ליה אלא ממנהגא וכמ"ש הבית יוסף יו"ד סי' ס"ד ד"ה בקיבה וכו' בטעם הרי"ף ז"ל בזה ע"ש ועי' פר"ח או"ח סי' תצ"ו במנהגי איסור אות כ"ד ותבואות שור ריש הי' מ"ח ומחזיק ברכה יו"ד סי' מ"ח אות א'. וכתב המח"ב שם דמה שכתב מרן ז"ל בש"ע יו"ד סי' ס"ד סעיף י"ד דאסור ממנהג שנהגו כו איסור ר"ל דבומנינו אנחנו מעצמינו ככר נהגנו בו איסור וכמ"ש בב"י שם משם מהר"י בן חביב). ואף בני חוצה לארץ לא בכל עניניהם נמשכים אחר בני בבל. ובמקום שאינו תלוי במנהג. דיש מחלוקת בין ני התלמודים, (שידוע דהולכים אחר הבבלי אפילו לקולא וכמ"ש הרי"ף הרא"ש סוף עירובין. ואפי' היכא דרבי יוחנן מחבר הירושלמי. שיטתו מוחלפת בין הבבלי ובין הירושלמי. הולכים אתר שיטתו שבבבלי וכמ"ש הרי"ף והרא"ש בכתובות ריש פרק הנושא ועי' פר"ח אה"ע סי' ק"ך סעיף ט'. וכן כענין הכללים והלכות הקצובות דבני מערבא שהביא בה"ג ז"ל בסוף הלכות שבועה סי' נ"ג הולכים אחר הכללים שבבבלי וכמ"ש בברכי יוסף אה"ע סי' י"ו אות י"ב ומחזיק ברכה או"ח ריש סי' תמ"ג) יראה שאפילו בארץ ישראל נוהגים היום כדברי הבבלי שהרי כל הישיבות הנעשות שם אינם קורים אלא בבלי. וכל הפוסקים הראשונים והאחרונים ז"ל על פיו פסקו הלכותיהן. וחיבור הרמב"ם ז"ל על פיו הוא וכל המערב וספרד והמזרח והצבי ובבל כולם נוהגים על פיו. וזה לפי שהתלמוד בבלי נחתם אחר הירושלמי בכמו מאה שנה. שרבי יוחנן חתם הירושלמי. ורבינא ורב אשי שהיו סוף האמוראים כדאיתא בפרק השוכר את הפועלים (כ"מ דף פ"ו פ"א) חתמו הבבלי. ויש ביניהם ובין רבי יוחנן כמו מאה שנה. ובאותן מאה שנה נגלו הרבה טעמים לחכמי בבל. והרבו המשא והמתן בבבל ועוד שכל האמוראים שהיו בארץ ישראל נזכרים בו (ובסנהדרין דף י"ו ע"ב איתא דרבותינו שבארץ ישראל רבי אבא. דייני דארץ ישראל רבי אמי ורבי אסי. אמרי במפרבא רבי ירמיה. שלחו מתם רבי אלעור. מחכו עלה במערבא רבי יוסי בר חנינא. ובנדה דף ו' ע"ב איתא דרבי אלעזר מרא דארעא דישראל הוה. וכל אלו נזכרים טובא בתלמוד בבלי ועל כולם רבי יוחנן וריש לקיש) ורבי יוחנן שחתם התלמוד ירושלמי היה כותב לרב לקדם רבינו שבבבל ואמר על שמואל אית לי רב בבבל כדאיתא בפרק גיד הנשה (חלין דף צ"ה ע"ב) ורב כהנא כשעלה מבבל אמרו לרבי יוחנן ארי עלה מבבל ואקשי לרבי יוחנן ואוקמיה וכו' כדאיתא בפרק הגוזל בתרא (ב"ק דף קי"ז ומה דקיי"ל בביצה דף ד' ובעירובין דף מ"ז דהלכה כרבי יוחנן נגד רב ושמואל היינו משום שהיה בתראה לגבייהו וכמ"ש היד מלאכי כי' קס"ו) על כן אנו סומכין על הבבלי יותר מן הירושלמי ואעפ"י שאמרו בפרק זה בורר (סנהדרין דף נ"ד) במחשכים הושיבני כמתי עולם זה תלמוד בבלי ופירש רש"י ז"ל מפני שלא היו נוחין זה לזה ותלמודם ספק בידם. והמאמר הזה שם הוא לרבי יוחנן אבל רב נא ורב אשי סילתו הכל אחרי כן. ומה שאמרו בפרק הפועלים (ב"מ דף פ"ה ע"א) דרבי זירא צם מאה יום כי היכי דישכח תלמודא דבבל. כבר נתנו הטעם שם כי היכי דלא ליטרדיה. מפני שדרך הבבלי ארוכה ועמוקה. ודרכו של ירושלמי קצרה וקלה דארעא דישראל מחכים כדאיתא בפרק מי שמת (כ"ב דף קנ"ח). אבל מ"מ כיון שנחתם אחר הירושלמי בזמן ארוך ונזכרו בו כל חכמי ארץ ישראל ומוסכם עליהם על חכמי בבל אנו הולכים אחריו אף בארץ ישראל עכ"ל. ותימה שלא הזכיר דברי הרמב"ם בהקדמת החיבור שכתב וז"ל כל הדברים שבגמרא הבבלית חייבין כל ישראל ללכת בהם וכו' וכל אלו הגאונים שעמדו אחר חיבור הגמרא באר ישראל ובארץ שנער ובספרד וצרפת למדו דרך הגמרא והוציאו לאור תעלומותיו וביארו עניניו וכו' ע"ש ובפ"א מהלכות ממרים. וכתב מרן ז"ל בב"י או"ח סי' כ"ט דמה שהרמב"ם לא פסק לברך לשמור חוקיו אחר חליצת התפילין אפשר שטעמו משום דמשמע בברכות דף מ"ד ובנדה דף נ"א דדוקא בני מערבא היו מברכים ולא בני בבל וכו' ואנן בתר בני בבל גרירין בפסקי דינין דידן. ואע"ג דבתרבא דאייתרא פסק דשרי ודלא כבני בבל התם שאני. דלא אסרי ליה בני בבל אלא ממנהגא בעלמא. ומודו דמדינא משרא שרי. אבל במאי דסברי בני בבל דהוי דינא הכי. פשיטא דכוותייהו נקטינן עכ"ל. ומשום הכי לענין ביצי זכר שנתלשו ועודן מעורין בכיסן דאיתא בחולין דף צ"ג דבבבל נהגו בהן איסור. גרירין בתר בני בבל. כיון דמדינא אסרו להו ולא ממנהגא לחוד וכמ"ש הב"י יו"ד סוף סי' ס"ב משם הר"ן ז"ל. וממילא דגם בני ארץ ישראל הם בכלל כל בני חוצה לארץ הנגררים אחר בני בבל. ודוקא בדברים התלוים בטבע הארצות לא גרירי בתר בני בבל אלא בני חוצה לארץ לחודייהו וכמ"ש הב"י או"ח סי' קי"ז והט"ז שם סק"א. וכ"כ הדרכי משה והפרישה חו"מ סי' שכ"ד משם הנימוק"י פ"ט דב"מ דף ק"ז ובדבר שנאסר בבבל משום טעם שאותו הטעם היה שייך דוקא בבבל אין בזה גרירה בתר בני בבל וכמ"ש הטור חו"מ סי' ת"ט. ובענין חילוקי המנהגים שבין בני ארץ ישראל ובין בני בבל המובאים בתשו' הגאונים שערי תשובה ושערי צדק. ובעיטור. ובספר המנהיג. ובתוספות. ובטור. ובכפתור ופרח פרק עשירי. ובים של שלמה סוף ב"ק ובשאר פוסקים ז"ל. לא גרירין בתר בני בבל בדבר שהוא נגד דינא דתלמוד בבלי וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בחידושיו על ע"ז דף ל"ה וז"ל ודברי מחלוקת זה אינם מכוונים ויש שם דברים הרבה שיצאו משיטת התלמוד המסור בידינו ואין אנו שומעין אלא לתלמודינו עכ"ל:
כלל ב
ידוע שבארץ ישראל נהגו על פי חיבור הרמב"ם וכמ"ש הרשב"ש בתשו' סי' רנ"א שהבאתי לעיל כלל א' דכל המערב וכו' הצבי וכו' נוהגים על פיו. וכ"כ בסי' רנ"ז. וכ"כ מרן ז"ל בתשו' אבקת רוכל סי' ל"ב וז"ל הרמב"ם ז"ל הוא גדול הפוסקים וכל קהילות ארץ ישראל וערביםתאן והמערב נוהגים על פיו וקיבלהו עליהם לרבן עכ"ל וכ"כ בבית יוסף יו"ד סי' רס"ה ובכסף משנה פ"א מהלכות תרומות סוף הלכה י"א וכ"כ הרדב"ז בתשו' החדשות ח"ב ריש סי' תשל"א והרלב"ח בתשו' סי' ל"ב ובשאר דוכתי ורבינו בצלאל אשכנזי בתשו' סוף סי' א' והרשד"ם יו"ד סי' קצ"ג ומורינו הרב המבי"ט ח"ג סי' נ"ו ובשאר דוכחי ומורינו הרב מהר"מ אלשיך סי' צ"ו. וכתב מרן ז"ל בבדק הבית חו"מ סי' כ"ה סוף סעיף ה' ובשאר דוכתי שפשט הדבר בכל גלילותינו לפסוק כהרמב"ם אפילו להוציא מיד המוחזק זולת בקצת מקומות שהוקשו להם דבריו ולא ירדו לסוף דעתו. וכתב שם הכנה"ג בכללי קים לי אות וא"ו דזה הוא במקום הרב ז"ל ארץ ישראל מקום הרב ב"י) ובכל ארץ המערב שנתפשט מנהג זה. וכ"כ בכנה"ג בהקדמת או"ח דכיון דהרב בית יוסף היה דר באר ישראל נמשך ברוב המקומות לפסוק כהרמב"ם ז''ל וכו' ע"ש ובכנה"ג או"ח סי' תס"ב ושכנה"ג או"ח סי' תצ"ה וכנה"ג אה"ע סי' י"ז הגהב"י אות תקס"ב ועי' אבק"ר סי' י"ט וק"ך וק"מ ובתשו' מרן אה"ע דיני כתובה סי' ב' ובתשו' הרדב"ז הישנות סי' י"א ותשו' הרלב"ח סי' צ"ו ומהר"א ששון סי' י"ט וסוף סי' נ"ב ותשו' פני משה ח"א סי' ד' וח"ב סי' פ"ח ותשו' דרכי נועם חו"מ סי' ל' דף רל"ד ריש ע"א ותשו' מהר"י פראג"י סי' ס"א דף נ"ז ע"ד ותשו' הלק"ט ח"א סי' קפ"ב וגט פשוט בכללים שבסוף הספר כלל א' ותשו' פרי הארץ ח"ב אה"ע סי' ג' דף ס"ה ע"ב וסי' ה' דף פ"ד ע"ג וח"ג אה"ע סי' ז' דף מ"ב ע"א ותשו' זרע אברהם חו"מ סי' כ"ג. ומ"ש בבדק הבית הנז"ל שבקצת מקומות שהוקשו דבריו אין פוסקים כמוהו. כן כתב גם הרלב"ח בתשו' סי' וא"ו ומורינו הרב המבי"ט ח"א סוף סי' כ"ז ועי' תשב"ץ ח"ב סי' רנ"ו ותשו' יכין ובועז ח"ב סי' כ"ג ובהקדמת בית יוסף או"ח ובבית יוסף אה"ע סי' ע"ז וחו"מ סי' ס"ח מחודש ז' ואבקת רוכל סי' פ"ט דף ס' ע"ד וסי' נ"ד דף ל"ה סוף ע"ב ותשו' אוהל יעקב ששפורטש סוף סי' י"א. ואם הרמב"ם סותר עצמו מחיבורו לפירוש המשניות אין לנו אלא מה שכתב בחיבירו וכמ"ש מרן ז"ל בב"י יו"ד סי' רצ"ד ובתשו' אה"ע דיני גיטין סי' ז' ומורינו הרב מהרימ"ט ח"ב אה"ע סי' י"ד. אכן היכא דדבריו בחיבורו סתומים. מפרשינן דבריו כמו שכתב להדיא בפירוש המשניות וכמ"ש בתשו' שדה הארץ יו"ד סי' י"ט ועי' ש"ך חו"מ סי' שד"מ סק"ג וקצוה"ח סי' ש"ו סק"ו. וכתב מורינו הרב המבי"ט ח"ב סוף סי' ק"ב דמה שאנו נוהגים לפסוק כהרמב"ם נגד שאר פוסקים היינו כשחולקים בפירוש. אבל היכא דלשונו סתום. ופוסקים אחרים מפרשים או מחלקים איזה חילוק. נלמוד הסתום בלשונו מן המפורש בשאר פוסקים:
כלל ג
כתוב בתשו' גינת ורדים אה"ע כלל ב' סי' יו"ד דמצינו כמה פסקים שפסק מהר"י קארו היפך הרמב"ם ולא חש על מה דהרמב"ם הוה מאריה דאתרא וכו' ע"ש. וידוע דמאתים רבנים זלה"ה הסכימו עם מרן מהר"י קארו ז"ל להכרעתו ללכת אחר הרי"ף והרמב"ם והרא"ש היכא דשנים מהם אזלי בשיטה אחת (אם לא כמקצת מקומות שכל חכמי ישראל או רובם חולקים על השיטה ההיא ולכן פשוט המנהג בהיפך וכמבואר בהקדמת בית יוסף) וכמ"ש הברכי ליוסף חו"מ סי' כ"ה אות כ"ט והגאון מהרי"ט אלגאזי בתשו' שמחת יו"ט סי' י"א דף מ"ג ע"א. ועם כל זה היו עדין חכמי הדור אגידי בהוראות בהוראות הרמב"ם ואפילו תלמידי מרן ז"ל שבמקום משכן כבודו פה עיה"ק צפת ת"ו וכמ"ש המחזיק ברכה או"ח סי' ל"ח אות א' וסי' תרע"א אות ב'. ואף בדברים שלא ביאר הרמב"ם בחיבורו לא נתקבלו הוראות מרן ז"ל בכל תחום ארץ ישראל אלא עד אחר זמן ארוך מפטירתו ז"ל וכמ"ש הרב בריכות מים יו"ד סי' ר"א דף ע"ב ריש ע"ג. ובזמן הרב מהר"מ גלאנטי בן מורינו הרב מהר"ר יונתן גלאנטי בן מורינו הרב המוסמך מהר"מ גלאנטי תלמיד מרן ז"ל, כבר נתפשטה קבלת הוראות ופסקי מרן בכל ארץ ישראל ושלא יוכל המוחזק לומר קים לי נגד דעתו ז"ל וכמ"ש הרב מהר"מ חאגיז בתשו' הלק"ט ח"א סי' קפ"ב משם מר זקינו הוא הרב מהרמ"ג הנז"ל. וכן הובא בספרי חכמי זמן מהרמ"ג הנז"ל המה הרבנים מהר"מ בן חביב בכללים שבסוף ספרו גט פשוט כלל א' ומהר"א יצחקי בתשו' זרע אברהם חו"מ סי' כ"ג והרב פר"ח בספרי מים חיים בקונטריס התשובות סוף סי' ט'. וכתב הרב מהר"י הלוי בעל מטה יוסף בתשובתו שהובא בגינת ורדים חו"מ כלל ג' סי' כ"ט דף ק"י ע"א משם אביו ז"ל (הוא הרב מהר"ר משה הלוי נזיר מרבני עיה"ק חברון ת"ו) דהכא בארץ הצבי וכו' מנהג אחד הוא דלא נדדי מדברי מרן בשולחנו הטהור אף שהוא נגד הרמב"ם ז"ל עכ"ל וכ"כ במטה יוסף ח"ב יו"ד סי' ב' דף כ"ג ע"א (והאריך במט"י שם בדברי מור"ם בהג"ה חו"מ סי' כ"ה סעיף כ' משם תשו' הרשב"א ח"א סי' רנ"ג דאם היה מנהג כפיר להקל מפני שחכם אחד הורה להם כך הולכין אחר דעתו ואם מכם אחר כא לאסור מה שהם מתירין נהוג בו איסור. ובדברי הש"ך שם סק"ך משם הב"ח דהוא הדין להיפך שהיה מנהג בעיר להחמיר על פי חכם אחד ומת ובא חכם אחר ומיקיל יכולים לנהוג היתר ע"ש. ופי' עוד במטה יוסף ח"א חו"מ סי' ט' דף צ"ו ע"א ובפר"ח או"ת סי' תצ"ו במנהגי איסור אות ב' ופרח שושן או"ח כלל ג' סוף סי' ד' ובתשו' פין משפט למורינו הרב מהר"ר טורא מלכי יו"ד סי' ט' דף ל"ו סוף פ"ג) וכ"כ הרב אורים גדולים סי' ע"ח וכן הוכיח הרב שער אשר חו"מ סי' כ"ג דף ל"ד ע"ג מדברי מהר"מ בן חביב בתשובה שהובא בגינת ורדים חו"מ כלל א' סי' א' וכ"כ הרב חקרי לב אה"ע סי' מ"ה דף ק' ע"ג וסוף ע"ד ובחקרי לב מהדו"ב חו"מ סי' ט' דף קפ"ח ע"ד וכ"כ הרב פרי הארץ ח"ג חו"מ סי' א' דף מ"ו פ"ב דבארץ ישראל וסביבותיה אזלינן בתר מרן ז"ל נגד הרמב"ם ז"ל ואין המוחזק יכול לומר קים לי כהרמב"ם. והיכא דאין בירור בדעת מרן ז"ל איך הכרעתו להלכה. אז אזלינן בארץ ישראל אחר דעת הרמב"ם ז"ל וכמ"ש החקרי לב במהדו"ב חו"מ סי' ד' דף קע"ו ע"ג והשער אשר חו"מ סוף סי' הנז"ל ע"ש ועי' כנה"ג אה"ע סי' קי"ט הגה"ט אות מ"ח וכנה"ג או"ח סוף סי' תרצ"ו וכנה"ג חו"מ סי' ס' הגהב"י אות ג'. וכתב מהרי"ט אלגאזי בשמחת יו"ט סי' ל' דף קי"ג סוף ע"ב דסוגיין דעלמא כהגו"ר חו"מ כלל ה' סי' י"ו דכשהתובע מארץ ישראל והנתבע מחוצה לארץ מקומות שנוהגים לומר קים לי נגד מרן ז"ל. אז יכול הנתבע לומר קים לי נגד פסק מרן ז"ל כמנהג מקומו:
כלל ד
כתב הש"ך חו"מ סי' ל"ו סק"ו דהגם דמצרים אתריה דהרמב"ם ז"ל היינו במקום שאפשר לקיים דבריו מה שאין כן היכא שאין לדבריו קיום ואין ספק דאילו היה הרמב"ם עצמו קיים היה מודה בזה לדברי הראב"ד ע"ש. ומזה איכא סייעתא לדברי הגאון מהרי"ט אלגזי בתשו' שמחת יו"ט סי' ג' דף ט' ע"ג שכתב דהגם דאנן בני ירושלים ת"ו נוהגים לפסוק כהוראות מרן ז"ל היינו בדבר שנודע לנו בבירור שעמד בעיקר הדין ודעתו הכריע לפסוק כן. אבל בדבר שלא הוברר לנו אם עמד בעיקר הדין כגון שהכריע בדין אחד כדעת פוסק אחד. ל זה תלוי בעיקר דין אחר שפסק אותי פוסק ז"ל ולשיטתיה אזיל והתם לא קיי"ל כאותו פוסק. כל כהאי גוונא אין מן הראוי לפסוק בפשיטות כהכרעת מרן ז"ל מאחר שלא נודע לנו שעמד בעיקר סברא זאת ע"ש. וכתב הרב מהר"מ פארדו בתשו' שהובא בספר שערי רחמים ח"א אה"ע סי' י"ג דף כ"ג ע"א דכן מוכח מדברי הרב מהר"מ בן חביב בתשו' שהובא בגינת ורדים חו"מ כלל א' סי' א' ומדברי החקרי לב מ"ב דע"ד והרב חוקי חיים סי' מ"א דף פ"ט וכתב מהר"מ פארדו שם כי אין מן הראוי לפסוק כפסק מרן זלה"ה נגד תשו' הרי"ף כיון דמרן לא ראה תשו' הרי"ף כלל (עי' הקדמת הגאון בעל שערי תורה לתשו' הרי"ף דפוס ווין ומטה שמעון סי' קכ"ו הגה"ט אות י"ז) ועי' שם משם הרב ברכי יוסף חו"מ סי' ז' אות יו"ד ועי' מג"א סי' רע"א ס"ק כ"ד ובט"ז יו"ד סוף סי' נ"ב וסוף סי' קי"ג וסי' קי"ט ס"ק י"ח ובש"ך חו"מ סי' מ"ו ס"ק קי"ז וסי', ס' ס"ק י"ב וסי' ע' ס"ק ט"ז וסי' ע"ט ס"ק כ"ט וסי' קי"ב סק"ו וסי' קכ"ו ס"ק מ"ג וסי' קל"ט סק"ב ובאה"ט או"ח סי' רכ"ג ס"ק ט"ו ובהקדמת רבני אלגיר לספר התשב"ץ ד"ה וכן בדברים וכו' וברכי יוסף או"ח סי' קע"ה אות ב' וחיים שאל ח"א סי' נ"ו ויוסף אומץ סי', פ"ב וקול אלי' ח"ב או"ח סוף סי' ט"ז ובית יהודה ח"ב סי' קכ"ד קכ"ד דף ר"ב סוף ע"ב ופחד יצחק אות ס' דף ק"ט ע"ב ותשו' שמן המור יו"ד סי' ד' דף ל"ה ע''ב וידוע תשו' מהרי"ק שורש צ"ד הובא בהג"ה חו"מ כ"ה סעיף ב' דאם נמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלה זכרונו על ספר ונמצאו אחרים חולקים אין צריכים לפסוק כדברי האחרונים שאפשר שלא ידעו דברי הגאון ואי הוה שמיע להו הוו הדרי בהו. והביא ראיה לזה מכתובות דף ס"ט ע"ש. והובא ג"כ בכללי הגמרא למרן ז"ל דף קי"ד ע"א ובשאר פוסקים ז"ל ובכן הנני פורט ספרי הראשונים שנראה שלא ראם מרן ז"ל הראב"ן וכמ"ש הט"ז חו"מ סי' כ"ח סעיף יו"ד והברכי יוסף או"ח סי' רמ"ח אות ב' והרב שמן המור בתשו' הנז"ל האגודה וכמ"ש בהקדמת הדרכי משה הארוך על או"ח והקדמת דרכי משה הקצר אה"ע ובפחד יצחק אות ס' דף הנז"ל והגאון חיד"א בתשו' יוסף אומץ סי' י"ד ולפעמים מביא מספרים אחרים בשם אגודה אך גוף הספר לא היה בידו וכמ"ש ביוסף אומץ שם. בדק הבית להרא"ה ז"ל וכמ"ש הכנה"ג יו"ד סי' נ"ו הגהב"י אות מ"ח ובסוף סי' קל"ה והמחויק ברכה יו"ד סי' כ"ח אות י"ג משמרת הבית להרשב"א ז"ל וכמ"ש הט"ז יו"ד סי' קי"ט ס"ק הנז"ל והגאון חיד"א בברכי יוסף או"ח סי' קנ"ח אות ג' וביו"ד סי' א' סוף אות ט' ובמחזיק ברכה יו"ד סי' כ"ח אות י"ג ובשיורי ברכה יו"ד סי' כ"ח אות ה' וסי' קצ"ז סוף אות ד' עבודת הקודש להרשב"א ז"ל וכמ"ש במחזיק ברכה או"ח סוף סי' תק"א ובקונטריס אחרון שם. שלטי הגבורים שסביב הרי"ף המכונה הגהות אלפסי המלא מחידושי ריא"ז וכמ"ש השכנה"ג או"ח סי' קפ"ח הגהב"י אות ז' ושם הגדולים מערכת ספרים אות ש' סי' ע"ו איסור והיתר הארוך לרבינו יונה וכמ"ש הדרכי משה בהקדמה הנז"ל והמחזיק ברכה יו"ד סי' פ"ד סוף אות ג'. כמה תשובות מהתשב"ץ וכמ"ש רבני אלגיר בהקדמת התשב"ץ והרב קול אלי' הנז"ל והרב בית יהודה הנז"ל. עוד כתב הדרכי משה בהקדמה הנז"ל דגם חידושי דיני אור זרוע ושערי דורא ומוהר"י מברונא ומהר"מ פאדאוה ובנימין זאב לא הובאו בית יוסף. וכתב הברכי יוסף או"ח סי' תקפ"ב אות ד' ובמחזיק ברכה יו"ד סי' מ"ב אות מ' כי נראה שלא היה בידו ספר בה"ג ע"ש. אך בב"י חו"מ סי' קע"ה סעיף ע"ח מבואר שהיה בידו. ואפשר שבהגיעו לחו"מ בא לידו. ובשיו"ב יו"ד סי' קע"ט אות ז' נסתפק אם ראה ספר יראים:
כלל ה
כתב מרן ז"ל בהקדמת בית יוסף וז"ל ואם בקצת ארצות נהגו איסור בקצת דברים. אעפ"י שאנו נכריע בהיפך. יחזיקו במנהגם עכ"ל. ובב"י יו"ד סי' ל"ו ד"ה נימוק בשרה וכו' כתב דלענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם הסכימו לאסור במים עכורים וסרוחים בריאה. להם שומעים. אם לא במקום שנהגו כדברי המתירים. וכן כתב עוד שם בסי' ל"ז ד"ה וכבר כתבתי וכו'. וכן כתב בב"י או"ח סי' רמ"ח בדין אחר דבמקום אשר נהגו כדברי המתירים נגד הכרעתו יש להם על מה שיסמוכו ואין מוחין בידם, וכן אמר פה א פה למורינו הרב מהר"מ גלאנטי על מנהג קדום פה עיה"ק צפת ת"ו שיעשו כמנהגם נגד מה שפסק בשולחן ערוך וכנזכר בתשו' מהר"מ גלאנטי סי' וא"ו וסי' י"ט וסי' קכ"ד. ועי' תיקון ישכר דף ס"א. ועל פי זה נחה דעתו של הגאון חיד"א בתשו' חיים שא ח"ב סי' ל"ה אות ב' בענין כמה פרטים שנוהגים בארץ ישראל דלא כדברי מרן ז"ל כי בודאי הם מנהגים קדומים כנז"ל. וכבר קדמו רבו ז"ל בתשו' נחפה בכסף ח"א בביאור תוספי הרא"ם דף קנ"ד ע"ג שכתב טעם זה על ענין בין השמשות שהוא מקצוע גדול בתורה לענין שבת וכו' שנוהגים בו אפילו בארץ ישראל דלא כפסק מרן ז"ל בש"ע או"ח סי' רס"א. וכן כתב מורינו הרב עין משפט יו"ד סי' ט' דף ל"ו ע"ג וס' י"א דף מ"ב ריש ע"ג בענין פרט אחר שנהגו בו פה צפת ת"ו דלא כדעת מרן ז"ל ונסתייע מתשו' מטה יוסף ח"ב יו"ד סי' ב' דף כ"ג ע"א שכתב כי יש כמה דברים דנהגינן דלא כפסק מרן ז"ל, גם הרב שולחן גבוה בתשו' אוהל יוסף סי' ל' דף נ"ה כתב כן על פרט אחר שנהגו פה צפת ת"ו דלא כפסק מרן ז"ל. אך הגאון חיד"א במחזיק ברכה יו"ד סי' נ"ג סוף אות ך' כתב על דברי השו"ג הנז"ל דבאותו נדון יותר אפשר לומר דהרב המבי"ט שחי איזה שנים בצפת אחר פטירת מרן ז"ל הנהיג כן. וכשקיבלו אח"כ הוראות מרן ז"ל עליהם. כבר נתפשט המנהג. (ועי' ברבי יוסף יו"ד סי' של"א אות יו"ד). ובתשו' פרח שושן או"ח כלל ג' סוף סי' ד' כתב דבכמה דברים עבדינן היפך פסק מרן ז"ל ואפשר שאיזה חכם ראוי להוראה הנהיג כן ע"ש גם מורינו הרב עין משפט הנז"ל דף ל"ו סוף ע"ג כתב על נידונו שיתכן שמזה נמשך המנהג ע"ש (וכבר כתב הש"ך ביו"ד סי' ס"ה סק"ז דהרבה פעמים מצינו מנהג שהוא מיוסד על פי דעת פוסק יחיד כנגד רוב הפוסקים). וזה אפילו פה עיה"ק צפת ת"ו אתריה דמרן ז"ל וכ"ש בשאר ארץ ישראל ת"ו וכ"ש גלילות חו"ל ההולכים אחר הוראותיו וכמ"ש השולחן גבוה או"ח בכללים שבריש הספר הספר סי' ט"ו וז"ל לא קבלנו עלינו הוראות מר אלא בדבר שאינו מצוי בקבע ולא נהגו כבר אבל בדבר שהוא מנהג קדמון לאסור או להתיר. אעפ"י שנתפשטו אח"כ הוראות מרן. המנהג לא זז ממקומו עכ"ל וכ"כ עוד שם בסי' יו"ד וכ"כ בגוף הספר כמה פעמים. וכ"כ רבני ארגיל ז"ל בהקדמה לספר התשב"ץ. והרב פרי צדיק סי' ב'. והרב מהר"א די אבילה בספרו מגן גבורים על ב"מ בקונטריס דיני משכנתא דף קי"א סוף ע"א. והרב זכור ליצחק סי' ע"ד דף קי"ג ראש ע"ג. והרב לחם שלמה דף קס"ד סוף ע"א. והרב נר מצוה ח"ב בכללי הפוסקים סי' רנ"ב דף פ"ז ע"ב. והרב מכשירי מילה פרק ה' אות ג' והרב פתח הדביר על או"ח סי' רל"ב אות יו"ד וסי' רמ"ח אות יו"ד. והרב כפי אהרן ח"א אה"ע סי' י"א דף פ"ב ע"ג וע"ד. ובח"ב יו"ד סי' י"ז:
ואין חילוק בזה בין דיני איסור והיתר ובין דיני ממונות וכמו שהוכיח כן בכפי אהרן ח"א שם מתשו' מורינו מהר"מ גלאנטי סי' ן' דף כ"ד סוף ע"ב ומשאר פוסקים ע"ש וידוע חוזק כח המנהג שמבטל הלכה וכמ"ש מרן בחו"מ סי' רל"ב סעיף י"ט ומור"ם בחו"מ סי' מ"ו סעיף ד' ועי' כנה"ג חו"מ סי' ר"א בהגהב"י וכנה"ג יו"ד סי' רי"ד ומג"א סי' תר"ל ס"ק כ"ב ובעי חיי יו"ד סוף סי' קצ"ו ונחלת שבעה סי' כ"ז ופר"ח או"ח סי' תל"ו במנהגי איסור אות יו"ד י"א (וכתב החשק שלמה על חו"מ סי' כ"ה בכללי קים לי אות צ"ד דאין המוחזק יכול לטעון קי"ל נגד המנהג) וכמה טרח הרשד"ם יו"ד סי' קצ"ג למצוא ישוב על מה שערערו על מנהג אחד קדמון בעיה"ק צפת ת"ו. ומצאתי בתשו' זר אברהם יו"ד סוף סי' כ"א שכתב דמדברי הרמב"ן כל האחרונים שהעתיקו לשון רב האי גאון ז"ל המובא בטור יו"ד סי' שס"ג שערער על מנהג בני ארץ ישראל וכו' והם ז"ל לא הכריעו בדבר וכו' היינו משום שודאי קבלה היתה ביד בני א"י בזה מזמן קדמון ולא שבקינן פשיטותייהו ועובדייהו דבני א"י משום דברי רב האי ז"ל:
כלל ו
כתב השכנה"ג או"ח סי' תכ"ח הגהב"י אות ג' דמ"ש מרן בבית יוסף שם והמנהג כדברי הרי"ף וכו' אין לפרש והמנהג בארץ ישראל, שהיה לו לומר ומנהגינו. או ומנהג ארץ ישראל. אבל כשכותב והמנהג. הוא לומר שהמנהג פשוט בכל המקומות הוא כן עכ"ל וכ"כ הגט מקושר בולה סי' ס"ב אות א' באורך:
אך לפעמים מצינו שכותב בלשון לא נהגו וכונתו דוקא על עיה"ק צפת ת"ו ושאר (ב) ארץ ישראל ת"ו וכמ"ש בתשו' מהר"א ששון סוף סי' כ"ב ובשמות הגיטין אות ך' דף מ"ח ע"ב. גם מצינו שכותב ואין אנו נוהגים וכונתו על כל בני ספרד חוץ מעיה"ק צפת כי שם עשו תקנה לנהוג כגון מ"ש בבית יוסף או"ח סי' תר"ז שאין אנו נוהגים שש"ץ יחזור התפילה במנחה וכו' ובב"י או"ח סי' רל"ד כתב שבעיה"ק צפת גזרו נידוי בדור שלפנינו על זה וכן מצאתי בהגהות הרב חסד לאברהם אזולאי כת"י קדשו על הלבוש או"ח סי' תר"ו שכתב כן בכונת מרן ז"ל בב"י שם:
ובתשו' חיים שאל ח"ב סי' ל"ה אות ב' כתב דמצינו שכותב מרן ז"ל שנהגו כן ומ"מ בעיה"ק צפת ת"ו היה המנהג בהיפך בחיי מרן ז"ל וכמ"ש מורינו הרב מהר"מ גלאנטי בתשו' סי' וא"ו וי"ט וקכ"ד ויתכן שלרוב קדושתו וטרדת לימודו לא דקדק וסבר שהמנהג כך ואינו כך (וכן מצינו להרשב"ץ ששמע מתלמידי הר"ן ז"ל פה אל פה על מ"ש הר"ן ז"ל בפרט אחד שהמנהג כך ואינו כן כי לא דקדק בזה וכמ"ש מרן נ"י או"ח סי' תקפ"ד ד"ה נוהגין ופי' ברכי יוסף שם וכן מצינו להכנה"ג יו"ד סי' ל"ז הגהב"י אות ל"ג דף קי"ו ע"ג שכתב כן על הרב מהר"ש סבע ז"ל):
ובמחזיק ברכה או"ח סי' ל"ח אות א' כתב דהגם שבשלחן ערוך כותב מרן ז"ל שהעולם נוהגים מ"מ זימנין דמשכחת דאחרי פטירת מרן ז"ל נשתנה איזה דבר וזימנין אפילו בעודנו חי. ובברכי יוסף יו"ד סי' של"א אות יו"ד כתב כן על מורינו הרב המבי"ט ז"ל ששינה המנהג פה צפת ת"ו אחרי פטירת מרן ז"ל או קודם פטירתו באיזה חדשים שהיה חולה וכו' ע"ש ועי' מה שכתבתי לעיל כלל ה':
עוד כתב במחזיק ברכה שם דאפשר מ"ש מרן ז"ל והעולם נוהגים. כונתו לשאר מקומות חוץ מארץ ישראל וארץ מצרים שהולכים אחר הרמב"ם ז"ל ונוהגים על פי הוראותיו:
כלל ז
כתב הרב גאון ירושלים מהר"מ פארדו ז"ל בס' צדק ומשפט על חו"מ סי' קכ"ג (על מ"ש מרן ז"ל שם סעיף א' דעל מלוה על פה שכפר לא תיקנו שיכתבו הרשאה. ויש אומרים שעל הכל כותבין לא שנא פקדון וגזל לא שנא מלוה בשטר ובעל פה ואע"ג דכפריה וכתב מור"ם בהגה דכן נהנין) וז"ל הנה הסברא הראשונה היא סברת הרמב"ם כמ"ש הטור וכו' וסיים מרן בבית יוסף וז"ל ומיהו עכשיו נהגו לכתוב אפי' על מלוה על פה אעפ"י שכפר בה מפני תיקון העולם עכ"ל ועל פי זה הגיה מור"ם ז"ל בדברי מרן אחר מ"ש בש"ע ואע"ג דכפריה כתב וכן נוהגים והא ודאי כונת מור"ם לומר דט"ס נפל בדברי מרן בש"ע דאע"ג דמצינו דכמה דברים כותב בספר בספרו ב"י ואעפ"י כן בש"ע חוזר בו (כדלקמן כלל י"ח) מ"מ בזה אי אפשר לומר כן כיון דתלה הדבר במנהג לא בעיקר הדין ואין הכי נמי דלעיקר הדין ס"ל כהרמב"ם וכו' ומשו"ה סתם כוותיה בש"ע וכו' אבל לפי המנהג שנהגו עכשיו כמו שהעיד הוא ז"ל בבית יוסף. אין דרך לנטות דכן ס"ל גם בש"ע אלא דהשמיט שתי תיבות וכן נוהגין. והגיה אותם מור"ם ז"ל. ואל תתמה על זה. דכמה פעמים מצינו הגהה כזו וכו' וחדא מנייהו לעיל סי' קכ"א סעיף ט' שהגיה מור"ם על דברי מרן וז"ל והמלוה אומר לא עשיתיו שליח ולא קבלתיו וכו' וכתב הסמ"ע סק"ך וז"ל כל הגה זו הוא חסר בדברי המחבר והגיהו ותיקנו מור"ם בהגהותיו וכן הוא בטור סעיף י"ב עכ"ל הרי להדיא דמור"ם ז"ל מגיה כמה פעמים דברים החסרים בש"ע בדברי מרן שהם מוכרחים ואפשר שהיו טעות סופר וכו' ומה שהוצרך מרן ז"ל לגלות דעתו ולסתום כהרמב"ם בעיקר הדין (כמו כל סתם ויש אומרים כדלקמן כלל ך') אפשר שהוא למקום שלא נהגו כן דאם יבורר שלא נהגו מקודם זמן מרן ז"ל כבר ביאר הוא גופיה בהקדמתו שלא בא לשנות המנהגים (עי' לעיל כלל ה') וכבר וכו' ובמטה שמעון הגהב"י אות ח' כתב שמהריק"ש ז"ל כתב ג"כ כדברי מרן בב"י דכבר נהגו עכשיו לכתוב וכו' אף שהוא נגד הרמב"ם מארי דאתרא מצרים ואגפיה (ועי' תשו' הרדב"ז החדשות ח"כ סי' תרנ"ט) וכ"כ הדרכי נועם חו"מ סי' ט"ו וכו' ושאינו יכול המוחזק לומר קים לי כהרמב"ם ז"ל בזה וכו' עכ"ל הצדק ומשפט:
ובמחצית השקל על או"ח סי' שמ"ה סק"ז לענין אם הוי רשות הרבים אפילו אין ששים רבוא עוברים בו בכל יום. כתב דדעת מרן ז"ל בעיקר הדין כהרמב"ם דלא בעינן ששים רבוא וכו' ולכן כתב סברת הרמב"ם בסתם ודעת החולקים בלשון יש אומרים. אך המנהג היה גם בזמן מרן ז"ל כהיש אומרים וכמ"ש מרן גופיה בסי' ש"ג סעיף י"ח וזה הוא כונת המג"א במ"ש בסי' שמ"ה שם כי מרן ז"ל פסק בסי' ש"ג כהחולקים ור"ל מצד המנהג:
ובמחזיק ברכה או"ח סי' ל"ח אות א' כתב כעין זה לענין אבילות יום ראשון דמיתה וקבורה אם הוא מדאורייתא דדעת מרן ז"ל בעיקר הדין כהרמב"ם דהוי מדאורייתא ולכן כתב ביו"ד סי' שצ"ח סבר הרמב"ם בסתם וסברת החולקים בלשון יש אומרים ומהאי טעמא פסק באו"ח סי' תקמ"ח סעיף ג' בפשיטות כהרמב"ם ולא הזכיר סברת החולקים כלל זולתי מור"ם בהגה שם שהביא דבריהם. אך מ"מ המנהג היה גם בזמן מרן ז"ל כהחולקים וכמ"ש מרן גופיה ביו"ד סי' שצ"ט סעיף י"ג ומור"ם בהג"ה שם ובאו"ח סי' תקמ"ח שם. והניח את העולם במנהגם:
וידוע מ"ש הש"ך יו"ד סוף סי' רמ"ב דאפילו אין מרן ז"ל מזכיר המנהג אך שכותב בלשון סתם ויש אומרים. כונתו בזה דאם יש מקומות שנהגו כהיש אומרים יש להם על מה לסמוך ומשו"ה הביא סברת היש אומרים. וכן מצאתי בתשו' זכור ליצחק סי' ע"ד דף קי"ג שהעתיק תשו' מאריה דארעא דישראל הגאון מהר"מ בן חביב ז"ל בעל ג"פ לענין הדין שהביא מרן ז"ל באו"ח ריש סי' רנ"ג בלשון סתם ויש אומרים. שכתב דאנחנו נוהגים כסברת הי"א וכמ"ש מור"ם ז"ל שם שנהגו להקל כסברא האח':
כלל ח
כתב הגאון חקרי לב חו"מ ח"ב סי' פ"ח דף קנ"ו ע"ב לענין הדין שפסק מרן ז"ל בחו"מ סי' תי"ו סעיף ב' דאין מוציאין זיזין וגזווטראות לרשות הרבים אלא א"כ היו למעלה מגמל ורוכבו וכו' ומור"ם ז"ל בהג"ה שם סעיף א' כתב דיש אומרים דאע"ג דהכי דינא הוא (וכמ"ש מור"ם גופיה בסי' קנ"ה סעיף כ"ז) מ"מ כבר נהגו להוציא זיזין וכו' די"ל דגם מרן ז"ל לא פסק כן אלא מעיקר הדין אבל אם נהגו העולם להוציא בודאי דהמנהג עיקר דהכל כמנהג המדינה. אלא שנראה שאין זה מנהג פשוט בכל העולם ממ"ש הטור והש"ע חו"מ סי' קנ"ד סעיף ט"ו משם הרא"ש שכיון שמנהג המקום להוציא זיזין וכו' ובודאי דלמטה מגמל ורוכבו איירי דאי למעלה מגמל ורוכבו. בלי מנהג שרי מן הדין להוציא וכו' ומבואר מתשו' הרא"ש שם שלא היה המנהג פשוט בכל העולם. וגם מרן ז"ל שם סעיף ט"ו כתב וז"ל והני מילי במקום שאין אדם רשאי להוציא זיזין וכו' אבל במקום שרשאי להוציאם וכו' הנה מבואר גם מדברי מרן ז"ל שאין זה מנהג בכל העולם וכו' אך בתשו' הרב המבי"ט ז"ל ח"א סי' יו"ד הביא תשו' הרא"ש הנז"ל ואח"כ כתב וז"ל והכא המנהג בעיר שמוציאין בליטות ואין מי שימחה עכ"ל והרי ידוע שהמבי"ט ז"ל היה דר בעיה"ק צפת ת"ו והעיד שנהגו להוציא, וא"כ על כרחין דמרן ז"ל לא כתב שאין מוציאין אלא מעיקר הדין אבל אם נהגו להוציא אין מעכבין בידו וכו' ע"ש וכן כתב עוד בחקרי לב מהדו"ב חו"מ סי' י"ד דף ר"ז ע"ב וע"ג:
כלל ט
כתב הברכי יוסף חו"מ סי' ל"ז אות ז' (על מ"ש מרן ז"ל שם סעיף כ"ב דעכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל על תקנתה והסכמתם ועל הקדשות ועל כל עניניהם וכשרים אפילו אפילו לקרוביהם וכו') דדרך מרן ז"ל לכתוב הדין ואח"כ לכתוב התקנה והמנהג כמ"ש בחו"מ סי' ק"ז וסי' קכ"ג ומלבד זה במאי דקמן מוכרח לכתוב הדין לעיר שרצו לבטל מנהגם ולנהוג כפי הדין וגם עיר חדשה שרצו לנהוג כפי הדין עכ"ל:
כלל י
כתב הברכי יוסף או"ח סי' ז' אות ג' דאף לדידן תושבי ארץ הצבי שקבלנו עלינו הוראות מרן ז"ל. מ"מ היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא בענין ברכות ראיתי לרבותי שנוהגים להקל שלא לברך הגם דמרן ז"ל פסק לברך וכ"כ בספרו לדוד אמת סי' וא"ו אות ס"ג וכמ"ש בתשו' אדמת קודש ח"א יו"ד סי' י"ח דף מ"ד סוף ע"ב (ועי' מג"א סי' רט"ו סק"ו דלדעת הרמב"ם איסור ברכה לבטלה הוא מדאורייתא):
והיכא שכבר נהגו לברך במילתא דאיכא פלוגתא דרבוותא. לא שבקינן מנהגא וכמ"ש הט"ז או"ח סי' מ"ו סק"ז והרב זכו"ל ח"א או"ח דיני ברכות אות ס' משם התה"ד סי' ל"ד ועי' יו"ד סי' רס"ה סעיף ו') ואפי' היכא דמרן ז"ל ס"ל כהפוסקים שלא לברך. מ"מ אין לבטל המנהג וכמ"ש הזכו"ל שם סוף אות ן' לענין מה שנהגו קצת נשים בארץ הצבי לברך על הלולב היפך פסק מרן ז"ל באו"ח סי' תקפ"ט סעיף וא"ו שנמשך אחר דעת הרמב"ם ז"ל הובא בב"י שם. ומצאתי בשו"ת מורינו הרב המבי"ט ח"א סי' ק"פ שכתב שאנחנו נוהגים כדעת הפוסקים שהובא בב"י או"ח סי' מ"ו שמצריכים לברך ברכות השחר כולם אפי' לא נתחייב בהן כגון שלא שמע קול תרנגול וכו' היפך דעת הרמב"ם ז"ל מארי' דארעא דישראל (פי' לעיל כלל ב') ועי' באבקת רוכל למרן ז"ל סי' נ"ד ובספר שם חדש על ספר יראים ח"ח דף י"ח ע"ב. ובטוב עין להגאון חיד"א סי' י"ח אות נ"ז:
כלל יא
כתב הגאון מהרי"ט אלגאזי בשו"ת שמחת יו"ט סי' י"ב דף מ"ט סוף ע"ג וז"ל כבר ידוע דאף לדידן דפסקינן כמרן ז"ל אך בענין איסור ערוה בגיטין וקידושין ויבום וחליצה אנו נוהגין בכל ארץ ישראל לתפוס כל החומרות של כל הפוסקים עכ"ל וכן כתב בסי' י"א דף מ"ד ראש ע"ג. והיינו דוקא. כשהוא לכתחילה וליכא שום עיגון בדבר וכמ"ש הרב הנז"ל גופי' בסי' ע"ה דף רכ"ד סוף ע"ג וז"ל וכלל גדול מסור בידינו מפי סופרים ומפי ספרים דלענין איסור ערוה החמורה לכתחילה יש לחוש לכל הסברות ואנן דיתבינן בירושלים ת"ו אף דקבלנו הוראותיו של מרן הב"י לכל הדברים לענין ממונא ואיסורא. באיסור ערוה אנו מחמירין ככל הסברות כל שהוא לכתחילה וליכא שום עיגון בדבר דבנקל יש לגרשה דכופין אותה לגרשה עכ"ל ועי' בכללים שבסוף גט פשוט סוף כלל ה'. משאת משה ח"א אה"ע סי' ה'. חקרי לב או"ח סוף סי' צ"ו ומהדו"ב חו"מ סי' ד' דף ק"פ ריש ע"ד. בירך משה גלאנטי סי' ל"ד ל"ה. ישמח לב גאגין אה"ע סי' ח' (וכתב תנא ירושלמאה בשו"ת חוקי חיים סי' ח' דף י"א ריש ע"א דגם בענין מקואות חשיב איסור ערוה לטהר אשה לבעלה מאיסור כרת)
כלל יב
כתב הגאון חיד"א ז"ל בשם הגדולים מערכת ספרים אות ט' סי' י"ב (טור ונ"י) וז"ל ובארץ הצבי נהגו איזה חומרות להחמיר כמור"ם אך אין מוחין במי שנוהג כמרן ז"ל עכ"ל גם בברכי יוסף חו"מ סי' כ"ה אות וא"ו כתב וז"ל ואנן בני ארץ ישראל בתר מרן גרירנא אם לא שהיה לחומרא דראוי לחוש להחמיר. ומ"מ אין למחות ח"ו בעושה כפסק מרן עכ"ל ובשיורי ברכה יו"ד סי' שכ"ד כתב וז"ל איברא דבמקומינו וכו' וכן בכמה דינים מאיסור והיתר פשט המנהג להחמיר הגם דמרן ז"ל מיקיל ובחיים שאל ח"א סי' ט"ו כתב וז"ל ובכן נראה בנ"ד וכו' להתיר ולא מבעיא לדידן בני ארעא קדישא דנקטינן כמרן ז"ל וקבלנו הוראותיו אלא דבאיסור והיתר חוששין על הרוב לכתחילה לדברי מור"ם ז"ל. דהכא דנראה דעת מרן להתיר וכו' הגם דנחוש לדברי מור"ם להחמיר היינו דוקא כשהוא פשוט לאסור לדעת מור"ם. אבל בנ"ד יש להתיר די"ל דגם מור"ם מודה להיתרא וכדאמרן אלא אפילו לבני אשכנז ופולין דנקטו כמור"ם וכו' עכ"ל ובספרו טוב עין סי' י"ח אות ס"ח כתב וז"ל דאע"ג דאנו קבלנו הוראות מרן. מ"מ בכמה דברים מחמירים כדעת מור"ם וכו' ומ"מ אין למחות במי שנוהג היתר כמרן ז"ל מאחר דקבלנו הוראותיו עכ"ל. ובספרו מחזיק ברכה יו"ד פי' מ"א סוף אות ה' כתב על דברי הש"ך שם סק"א דבארץ הצבי דעל הרוב נקטי כפסקי מרן ז"ל ולא חיישי לחומרות רבני אשכנז יש להכשיר בהפס"מ או לכבוד שבת):
והנה בתשו' חקרי לב מהדו"ב חו"מ סי ד' דף ק"פ ריש ע"ב הישא דברי הגאון מהר"מ סוזין ז"ל שברוב דיני יו"ד ואה"ע אנחנו מחמירים בארץ ישראל נגד פסק מרן ז"ל. ובדף הנז"ל סוף ע"ג הביא החק"ל דברי הברכי יוסף חו"מ הנז"ל וכתב על זה וז"ל לדידי חזי שאין דבריו כי אם לתלמיד חכם בביתו דרשאי להחמיר לעצמו. אבל דיין הקבוע אינו רשאי להורות אפי' להחמיר נגד דעת מרן ז"ל שהרי במקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים לצורך מילה בשבת כדאיתא בשבת דף ק"ל (עי' מזה באורך כשו"ת גינת ורדים אה"ע כלל ב' סי' ע' וסי' יו"ד ובשו"ת מורינו הרב עין משפט יו"ד כי' יו"ד דף ל"ח ע"א) וכו' והרי גם הרב מהרי"ט אלגאזי לא כתב להחמיר כי אם באיסור ערוה (כנז"ל כלל י"א) מה שאין כן שאר האיסורים וכו' עכ"ל והאריך לדחות דברי מהר"מ סוזין הנז"ל ע"ש. אכן מדברי הברכ"י גופיה בחיים שאל הנז"ל ובשיורי ברכה הנז"ל מהבאר דנוהגים בכמה דינים מאיסור והיתר להחמיר אף להורות לאחרים ע"ש וכן הוא באמת מנהגינו בא"י עד היום. ואפשר דאין ראיה מן מנהגינו הקבוע. כי יתכן שאותן החומרות הן מנהגים קדומים להתפשטות קבלת היראות מרן ז"ל כנז"ל כלל ה'. ומשום ספיקא. בודאי דיש למחות טובא בהמיקל להתיר בהן כפסק מרן ז"ל וכמ"ש הרב נר מצוה ח"ב בכללי הפוסקים סי' רנ"ב דף פ"ז ע"ב על דברי הטוב עין הנז"ל:
ומ"ש תהר"מ סוזין בחק"ל שם דגם להקל מצינו כמה דינים באו"ת ויו"ד דאנחנו מתירים בארץ ישראל דלא כמרן ז"ל שאסר ע"ש. הא ודאי שאותן הקולות הן מנהגים קדומים להתפשטות קבלת הוראות מרן ז"ל וכנז"ל כלל ה':
ולפעמים ישתרבבו הוראות בטעות ע"י סיבת טעיות הדפוס שנפלו בדברי מרן ז"ל בספרי ש"ע החדשים אשר לא העירו עליהם האחרונים ז"ל משום שלא היה בידם ש"ע הישן הקדמון שהדפיסו מרן ז"ל בווניציאה שנת שכ"ה זולת כקצת פרטים שהגיהו מדעתם ז"ל וכיונו אל האמת ואחר שנדפסו הגהות מור"ם ז"ל על הש"ע בקראקא שנת של"ח (בחייו ז"ל וכמ"ש בתשבותיו סי' קל"ב) וחזרו והדפיסוהו כמה פעמים יש דינים רבים שנדפסו בם ההגהות באותיות אשורית גסות וסוברים העולם שהם דברי מרן ז"ל ואינו כן וכמ"ש, בתשו' הלק"ט ח"ב סי' קל"ח ובתשו' דברי יוסף למהר"י אירגאס סי' יו"ד ובכסא אלי' על חו"מ סי' ל"ה סעיף וא"ו אות ב'. וכן מצינו לאידך גיסא שנדפסו דברי מרן ז"ל באותיות רש"י וסוברים העולם שהם דברי מור"ם ז"ל וכמ"ש הרב צדק ומשפט על חו"מ סי' ל"ד סעיף כ"ז דף י"ב ע"ב וע"ג:
כלל יג
כתב הגאון החסיד השל"ה ז"ל במסכת חולין דף קי"ב ע"ב דאנחנו יושבי ארץ ישראל הנמשכים אחר קבלת הזוהר הקדוש נוהגים להניח תפילין של יד מיושב. והרב כנה"ג או"ח סי' מ"ו בהגהב"י כתב שבא תלמיד חכם מארץ הצבי והעיד ששמע שמרן ז"ל חזר בו ממ"ש בש"ע שם סעיף וא"ו לחלוק על המברכים ברכת הנותן ליעף מר אותה בסוף ימיו בהזכרת שם ומלכות עפ"י הקבלה וכתב הברכי יוסף שם אות י"א שנתפשט בגלילותינו לברך אותה בשם ומלכות עפ"י האריז"ל כי אף דקבלנו עלינו הוראות מרן ז"ל והוא לא פסק כן. קים לן דאילו ידע דעת האריז"ל בזה. היה מורה לברר. ומה גם שכתב הכנה"ג דאיכא מאן דשמע דהדר ביה מרן ז"ל בסוף ימיו ועי' ברכ"י שם אות י"ב ובסי' ר"ג אות ב' וכתב עוד בספרו טוב עין סי' ז' דף ט"ז ע"ב דיתכן שכאשר נודע למרן ז"ל שהרב האריז"ל הי' אומר אותה בשם ומלכות חזר בו:
וכיון דבענין ברכות דנהגינן שלא לברך היכא דאיכא ספק פלוגתא דרבוותא בחיוב הברכה ואפי' דעת מרן ז"ל לברך וכמ"ש לעיל כלל יוד. מ"מ היכא דהאריז"ל הכריע לברך אזלינן בתריה דהאריז"ל אפי' נגד פסק מרן ז"ל וכנז"ל. ממילא דכ"ש בשאר דברים דפשיטא דאזלינן בתר הכרעת האריז"ל אפי' נגד פסק מרן ז"ל וכמ"ש הברכי יוסף או"ח סי' א' אות י"ג וסי' תכ"א שנהנו בארץ ישר' כדעת ספר המנהיג שלא לומר פסוקי מוסף שבת בשחרית אצל פרשת התמיד ודלא כפסק מרן ז"ל באו"ח סי' מ"ח וביאר הטעם בספרו שיורי ברכה או"ח סי' תכ"א משום דבתר הכרעת רבינו האריז"ל גרירינן בדוכתי טובא היפך פסק מרן ז"ל דקים להו לרבנן דאי שמע מרן ז"ל דברי האריז"ל הוה הדר ביה עכ"ל. גם גאון ירושלים מהר"מ סוזין ז"ל בתשובתו שבספר הון יוסף סי' יו"ד כתב שגדולי וקדושי כל דור ודור אינם זזים מדברי האריז"ל אפי' בדברים שהם נגד ההלכה. ואפילו בענין ברכות ע"ש. (ומעין דוגמא להנז"ל מצינו לענין מה שפסק מרן באו"ח סי' נ"ו סעיף ג' באמירת הקדיש דכשהש"ץ אומר יתברך כל העם עונים אמן וכתב מור"ם שם שלא נהגו כן. ובשלמי ציבור דף פ"ד ריש ע"ב כתב שדעת הארז"ל שלא לענות. וראינו בספר מגיד משרים למרן ז"ל פרשת תולדות שהמגיד ציווה לו שלא לענות):. וכ"ש פה עיה"ק צפת ת"ו אתריה דרב ז"ל וכמ"ש בתשו' ויקרא אברהם דף קכ"ה ע"ד דצפת ת"ו אתריה דהאריז"ל ומנהגי הספרדים נהוגים על פיו:
ומ"ש המג"א סי' כ"ה סק"ך משם הרדב"ז דכל דבר שבעלי הקבלה והזוהר חולקין עם הגמרא הלך אחר הגמרא והפוסקים עכ"ל היינו דוקא כשאין פלוגתא בין הפוסקים. אבל היכא דפליגי הפוסקים. דברי הקבלה יכריעו וכמ"ש הרדב"ז גופיה בתשו' הישנות סי' ח' לענין תפילין בחוה"מ שאסור להניחם משום שדברי הקבלה יכריעו וכן פסק מרן ז"ל באו"ח סי' ל"א עפ"י הזוהר וכמ"ש בבית יוסף שם וכיוצא בזה כתב בב"י או"ח סי' נ"ט ובבדק הבית אה"ע סי' סי' כ"ה (ומדבריו בב"י או"ח ס' קמ"א ד"ה ומתוך וכו' מתבאר דאפילו אין פלוגתא בין הפוסקים אך כיון שאינו נזכר בגמרא אזלי' בתר הזוהר נגד הפוסקים ז"ל. ומור"ם ז"ל בדרכי משה שם חולק עליו) וכ"כ הגאון חכם צבי ז"ל בתשו' סי' ל"ו וסי' ע"ד דהכרעת הקבלה תכריע בין הפוסקים. וכ"כ בתשו' דברי יוסף אירגאס סי' ב' והגאון מהר"ד פארדו ז"ל בתשו' מכתם לדוד יו"ד סי' מ' דף קי"א ע"ד והרב יד אהרן או"ח מהדו"ב סי' ל"א אות ב' על הכרעת האריז"ל דתכריע בין הפוסקים (ומ"מ יש איזה פרטים שלא נהגו כהארי"זל וכמ"ש בתשו' הון יוסף סי' י"א) וכמה נפיש חיליה דאילנא קדישא שכל ימי חיי האריז"ל לא היו אומרים פה צפת ת"ו ביום ט"ב הקינה המתחלת למי אבכה וכו' שכתוב בה וסוד תורה היש מוציא לאורה וכו' וכמ"ש בנגיד ומצוה בעניני ט"ב. ומרן ז"ל הפליג בשבחיו וכמ"ש בשבחי האריז"ל וחיבב דבריו וכמ"ש בתשו' אבקת רוכל סי' קל"ו (ועי' בתשו' כד הקמח להגאון כעל לבושי שרד ז"ל פלפול ארוך בדברי מרן והאריז"ל שבתשובת אבק"ר המ"ל):
כלל יד
כתב הרשד"ם בתשו' יו"ד סי' קצ"ג דהגם דבארץ ישראל נהגו עפ"י הרמב"ם ז"ל (עי' לעיל כלל ב') מ"מ יש לקיים מנהג עיה"ק צפת ת"ו שאוכלים הירקות הנזכרות בשוק ואינם מדקדקים לחקור אם הם מירקות שנזרעו במקום שיש בו כרם. כיון דאיכא ספק ספיקא. ספק אם זה הירק הוא ממקום שיש בו כרם או שמא ממקום שאין בו כרם ואת"ל ממקום שיש בו כרם ספק אם הלכה כהרמב"ם דאסר או הלכה כהרא"ש דהתיר וכמ"ש הטור יו"ד סי' רצ"ו (ומרן ז"ל שם פסק כהרמב"ם ז"ל ועי' יו"ד סי' ק"י סוף סעיף ט' ובכללי ס"ם להש"ך שם אות, ל"ה ובפ"ת בכללי ס"ס שם משם שער המלך לענין ס"ם דאיכא לברורי):
ומעין זה מסיק הרב מחזיק ברכה יו"ד סי' מ"ב אות כ"ד ואות ל"ו דאם חסרה המרה ונאבד הכבד מותר משום ס"ם. ספק אם היה לפנינו הכבד היה בה טעם מר. ואת"ל שלא היה בה טעם מר. ספק הלכה כמאן דאמר חסרה המרה כשירה ודלא כהפוסקים שהכריע מרן ז"ל שם דטריפה. וכיוצא בזה כתב שם סוף אות ן' לענין נמצאו שתי מרות ונאבדו קודם הבדיקה לראות אם שופכות זו לזו יש להכשיר משום ס"ם. ספק אי שפכי אהדדי. ואת"ל דלא שפכי. ספק אולי הלכה כהפוסקים דמכשרי שתי מרות והגם דמרן ז"ל הכריע שם כהפוסקים דמטריפים מ"מ שפיר יש לעשות ס"ס דהאחרונים ז"ל עושים ס"ס בכי האי גוונא. והכי פשטה הוראה לעשות ספק כל דאיכא פלוגתא דרבוואתא הגם דמרן ומור"ם ז"ל פוסקים כסברא האחרת עכ"ל וכ"כ בספרו עין זוכר אות ס' סי' ל"ב דהגם דקבלנו עלינו הוראות מרן ז"ל בש"ע מ"מ האחרונים עבדי ספק ספיקא אף בדבר שפסק מרן לאיסור כל שיש חולקין. עושים ספק מזה עכ"ל וטעם לזה כתב הרב דבר משה ח"ג יו"ד סי' ב' דאף מרן ז"ל בעצמו יודה בכך דהוא לא פסק כאותה הוראה לחומרא אלא כשאין מצטרף בדין ההוא ספק אחר ובתשו' הגיד מרדכי להרב מהר"מ אשיאו ז"ל מעיה"ק צפת ת"ו חלק או"ח סי' ט"ו האריך להביא כל דברי האחרונים בזה וכתב שם בדף מ"א ע"ב דמאחר דמצינו לכמה רבנן בתראי ומהם רבני עיה"ק ת"ו דעבדי ס"ם נגד פסק מרן ז"ל בעקבותיהם נלך. וכ"כ בחלק יו"ד סי' ח' וסי' י"ג וחלק אה"ע סי' ה'. גם בתשו' נדיב לב ח"ב חו"מ סי' ס"ג האריך בזה ומסיק דאף בארץ ישראל ואגפיה עבדינן ס"ס נגד פסק מרן ז"ל וכתב הרב אזן אהרן אות ס' סי' י"ד דכן עמא דבר:
כלל טו
כתב גאון ירושלים הרב פרי האדמה ח"ג פרק ט"ז מהלכות מכירה דף נ"ב סוף ע"ג דפה עיר קדשנו ת"ו היכא דמרן ז"ל לא גילה דעתו יכול המוחזק לטעון קים לי בפלוגתא דדינא וכ"כ הרב נחפה בכסף ח"ב אה"ע סי' כ"א דף קי"א ראש ע"ד והרב שמחת יו"ט ס' ע"ג דף רכ"ג סוף ע"ב לענין היכא דאין לנו הכרח ברור בדעת מרן ז"ל:
גם הרב מהר"מ רוביו זיל אב"ד דעיה"ק חברון ת"ו בשו"ת שמן המור חו"מ סי' י"ג דף ק' ריש ע"ד וסי' י"ד ל ק"ד כתב דגם במקומות הללו שקבלו דעת מרן ז"ל אף להוציא מיד המוחזק מ"מ הדבר ברור דכל היכא דאנו מסופקים בעיקר דעת מרן. וכ"ש כשהפוסקים נחלקו בדעתו שלשונו סובל שני פירושים. בודאי שגדול כח המוחזק לומר קים לי כפירוש ההוא בדעת מרן ז"ל שיבא לזכותו וכדכתב הכנה"ג חו"מ סי' כ"ה בכללי קי"ל אות י"ט לענין פוסק שדבריו סובלים שני פירושים:
וכן כתב מורינו הרב מהר"ח מודעי אב"ד דעיה"ק צפת ת"ו בשו"ת חיים לעולם יו"ד סי' א' דף מ"ט סוף ע"א ודף ן' ריש ע"ב על מעשה שהיה פה צפת ת"ו (והיינו דוקא כשאין לנו בירור בדעת הרמב"ם ג"כ וכמ"ש לעיל כלל ג' משם הגאון חקרי לב כמהדו"כ חו"מ סי' ד' דף קפ"ו ע"ג והשער אשר תו"מ סוף סי' כ"ג. וגם שאין לנו בירור מתשובות מרן ז"ל וכמ"ש בחיים לעולם שם דף נ"א סוף ע"ד ובנתתה בכסף ח"ב המ"ל ועי' חק"ל מהדו"כ חו"מ סי' י"ד דף ר"ח ע"ב):
וכתב הרב צדק ומשפט על חו"מ חו"מ בהקדמה דף ה' ע"א דהמנהג היא דאם קמיפלגי האחרונים בביאור דברי מרן וכו' חזינן אם אחד מהם הוא מאריה דאתרין עבדינן כדבריו (הגם דבשאר חידושי דינים קיימא לן דלא חיישינן לפסק מאריה דאתרא אחר פטירתו והו"ל כאחד משאר הפוסקים וכמ"ש הרב מהרח"ף ז"ל בתשו' סמיכה לחיים אה"ע סי' ט' דף נ"ד נ"ה לענין ממון ובתשו' חקקי לב יו"ד סי' מ"ג לענין איסור והיתר היכא דיש חולקים), ואי תרוייהו הם רבני עיה"ק ת"ו שנתמנו לרבנים. או דתרוייהו אינם משלנו. אז פשיטא דהמוחזק אומר קים לי כחד מנייהי. אך אם יש גילוי בדעת מרן ז"ל במקום אחר היפך דברי הפוסק. פשיטא דתפסינן כדברי מרן דאפשר דאשתמיט מן הפוסק דברי מרן שבמקום אחר ע"ש:
ומעין הנז"ל כתב בתשו' חיים לעולם הנז"ל דף נ"א ע"ב על דברי מורינו הרב המבי"ט ז"ל בהבנת דברי הרמב"ם ז"ל (מאריה דארעא דישראל כדלעיל כלל ב' דאית לן למיפסק כהמבי"ט בזה נגד שאר הפוסקים ז"ל כיון שהיה מאריה דאתרין פה צפת ת"ו:
וכן מצאתי בתשו' כת"י להגאון מהר"מ בן חביב ז"ל שכתב על מה שהרבנים בצפת ת"ו עשו גאבילה ומיעוט הקהל מיחו בזה. המובא בפני משה ח"א סי' ד'. היינו משום דרבני צפת ס"ל דהרוב יכולים לכוף המיעוט גם במידי דר"ל ופ"ל וכמ"ש מאריה דאתרייהו הרב מהר"מ אלשיך בתשו' סי' נ"ט בדעת הרמב"ם ז"ל (ועי' אורי' משפט על חו"מ סי' כ"ה בכללי קים לי שכתב כמה פרטים בעניני קי"ל לדידן תושבי ארץ ישראל):
כלל טז
כתב הרב יד מלאכי בכללי שאר הפוס' סי' י"ב וז"ל סוגיא בדוכתא עדיפא (סנהדרין דף ל"ד ע"כ מאי אולמא דהאי סתמא מהאי סתמא וכו' משום דקתני לה גבי הלכתא דדינא) אמרינן גם בפוסקים. כן למדתי מדברי הבית יוסף או"ח סי' ע"א וכו' וכן מצאתי עוד בשו"ת הרדב"ז החדשות ח"א בלשונותיו על הרמב"ם סי' ט' דף ק"י ע"ב שכ' דכשדברי הרמב"ם סתרי אהדדי אזלינן בתר המקום שהוא עיקר הדין ועליו נסמוך לפסק הלכה ושהוא כלל גדול לכל המקומות ע"ש ועי' עוד שם סי' י"ט וכו' עכ"ל ובתשו' הלק"ט ח"ב סי' ק"א ובתשו' בית דוד או"ח ס' תצ"י כתבו כלל זה בדברי מרן ז"ל בש"ע היכא דדבריו סתרי אהדדי וחד מינייהו מובא במקום הלכתא דדינא:
כלל יז
כתב הכנה"ג בתשו' בעי חיי חו"מ ח"ב סוף סי' פ"א דף פ"ג ע"א שאם מרן ז"ל כבית יוסף הביא סברא ולא הביא חילק על זה ודאי הוא דמרן ז"ל ס"ל כן וכ"כ בתשו' בית דינו של שלמה יו"ד סי' י"ב דף פ' ריש ע"ד. וכ"כ הרב פני הבית על חו"מ סוף סי' קע"א ע"ש והברכ"י או"ח סי' ש"ב אות ד' כתב שראה תשו' כת"י להרב מהר"ש הלוי אב"ד דאיזמיר (בן הרב המקובל מהר"ר בנימין הלוי מעיה"ק צפת הנזכר כ"פ באיגרות הרמ"ז ז"ל. ותתן מורינו הרב מהר"ר יונתן גלאנטי אב"ד דעיה"ק הנז"ל) שרצה להוכיח בדין אחד דמדהשמיטו מרן ז"ל בש"ע מורה דאין דעתו לפסוק כן והרב מהר"ר גבריאל איספיראנסה (אב"ד דעיה"ק צפת ח"ו) השיב על דבריו וכתב דאין הכרע ב"ה דכמה דינים מוסכמים אשכחן דאין הרב כותבם וסמיך ליה במה שכתבם בבית יוסף עכ"ל (וכבר נדפם זה בתשו' לב שלמה למהר"ש הלוי הנז"ל חלק חו"מ סי' פ"ה דף ק"א ע"כ) ותמה הברכ"י על זה דלמה סמך מרן ז"ל בדינים ההם על מ"ש בבית יוסף יותר מכל דדינים שכתבם בש"ע. אכן בספרו יוסף אומץ סי' כ"ט דף כ"ד ריש ע"א כתב על זה וז"ל ועתה נראה דודאי כונת הרב מהר"ר גבריאל הנז"ל הוא. שדיני הגמרא והרמב"ם וכיוצא. מביאם בש"ע. אמנם הדינים המחודשים זימנין דהוא ז"ל משמיט מהם. ונראה דזה דבר השמיטה תחת שלש. או שהדין ההוא אף שהוא מוסכם הוא מציאות רחוק. או שהוא פשוט. או שהוא כלול ונלמד מעיקר הדין שכתב בש"ע עכ"ל. (ומצינו באבקת רוכל סי' רט"ז ששאלו למרן ז"ל על דין שכתב מור"ם ביו"ד סי' ס"ט סוף סעיף ט' והשיב שהוא נלמד וכלול במה שכתב בסוף סי' ק"ה ועי' בדק הבית חו"מ סי' קע"ו סעיף י"ז גם בספרו חיים שאל ח"א סי' מ"ח דף נ"ג ריש ע"א כתב דרגילי רבוותא בתראי למימר בכגון זו דהיה בעיניו דין פשוט. או דלא שכיח. ועי' ברכ"י או"ח סי' רע"ג סוף אות ה' וס' שי"ט ריש אות ב'. ומחזיק ברכה יו"ר סי' מ"ו אות ב' ותשו' ויוסף אברהם סי' כ"ג בזה:
והנה בדין שכתב מרן בב"י או"ח סי' רמ"ה משם הר"ן ופסקו מור"ם בש"ע שם סעיף א' שאין בו אחד משלשת האופנים הנז"ל מצאתי בברכ"י או"ח סי' תצ"ו אות ה' שכתב דהגם שהשמיטו מרן ז"ל בש"ע. אין מופת חותך דפליג עלה. וכיון דמספקא לן בדעת מרן. נקיטינן כוותייהו דרבנן בתראי שכתבו הדין להלכה ועי' עוד בברכ"י או"ח סי' ט"ו סוף אות ג':
וכתב ה' מהרח"ף בחוקות החיים סי' נ"א דף ס"ו ע"ג דהיכא שבבית יוסף תמה על אותה סברא. אז ודאי הטעם שהשמיטה מהש"ע היינו משום דלא ס"ל כן ונסתייע בזה מדברי הסמ"ע סי' רנ"ח סק"ה והכנה"ג שם הגהב"י אות י"א. וכן מצאתי לרבני עיה"ק ירושלים ת"ו בתשו' אדמת קודש ח"ב חו"מ סי' ך' דף פ"ו סוף ע"ב ובתשו' ובתשו' שמחת יו"ט סוף סי' כ"ח וכן כתב חכם אחד מרבני עיה"ק צפת ת"ו בתשובה הובא בבירך משה גלאנטי סי' יו"ד דף ל"ד ע"ג. וראיה לזה מן הדין שכתב מור"ם באו"ח סי' קס"ז סעיף וא"ו משם הרוקח הובא בב"י שם ומרן ז"ל שם דחה דברי הרוקח. ומצאנו למהריק"ש בהגהותיו על או"ח שם שהעיד שראה למרן ז"ל שהיה נוהג דלא כהרוקח. וגם לענין הדין שכתב מור"ם באה"ע סי' ק' סעיף ה' משם מהרי"ק הובא בב"י שם ומרן ז"ל שם דחה דברי מהרי"ק מצאנו למורינו הרב מהרימ"ט בתשו' ח"ב חו"מ סי' ח' ד"ה ולענין התוספת וכו' שהעיד שראה לרבותיו ז"ל דנין בזה דלא כמהרי"ק. ובודאי שרבותיו הרב מהר"ר שלמה סאגיש ז"ל ושאר רבני עיה"ק צפת ז"ל היו דנין כן עפ"י מרן וחביריו ז"ל:
אך בדין שהביא בב"י בסתם ולא הביאו בש"ע יש להתבונן היטב לענין מעשה מדמצינו בתשו' מרן אה"ע דיני גיטין סוף סי' יו"ד שכתב דמה שהביא בב"י אה"ע סוף סי' ק"מ דברי התה"ד ולא כתב הסכמתו על זה היינו משום דאין צורך לזה דהרואה לפניו דרך סלולה ומסולקת הספיקות דבר פשוט הוא שיבחר בה ולא יניחנה ע"ש וכאשר חיבר ספר בדק הבית וש"ע. כתב בבד"ה שם על דברי התה"ד דכן ראוי לנהוג ופסק כן בש"ע:
כלל יח
כתב הרב מחזיק ברכה יו"ד סי' מ"ז אות ד' ד"ה ואחשבה וכו' וז"ל וכמה זימנין הוינן בה על דברי האחרונים לאותובי עלייהו דפירושם בש"ע הוא נגד דבריו בבית יוסף או בכסף משנה. עתה אמת אגיד שכאשר עסקתי באיזה ענינים נסב"ר לבי בקרבי. דאפשר כי מרן בעשותו הש"ע. רוח על פניו יחלוף וכו' והדר משמעתיה אשר בבית יוסף וכו' והקרוב אלי שבספר בדק הבית היה מבאר הכל. אלא כי בעו"ה איברורי איבדר כתבי הקודש ונאבדו כמה קונטריסין כמו שנראה מההקדמה עכ"ל גם בספרו יוסף אומץ סי' ס"ט כתב דכמה דברים מתוקנים בש"ע משום שחזר בו בהיותו מחבר הש"ע ושכן כתב השבות יעקב ח"ג סי' ל"ה וכ"ש לפי מ"ש השכנה"ג או"ח בכללי הפוסקים אות נ"ב שחיבר הש"ע אחר שחיבר בדק הבית דבכמה מקומות ראינו בש"ע מתוקן כמ"ש בבד"ה וידוע שכמה קונטריסים נאבדו מבד"ה כמ"ש בנו של מרן ז"ל בהקדמה. וא"כ אם בש"ע הוא היפך הבית יוסף. על הרוב שהוא עיקר וכך היה כתוב בבד"ה והיא מהדורא בתרא ועיקרית. וכ"כ בברכ"י או"ח סי' קפ"ח סוף אות י"ב ובמחזיק ברכה או"ח סי' רס"א אות ה' ועי' ברכ"י יו"ד סי' רע"ו אות ב' ומחב"ר או"ח סי' רס"ח אות ב' ויו"ד סי' ס"ט אות וא"ו ושמחת יו"ט סי' ך' דף ע"ג ע"ב: ובתשו' גינת ורדים אה"ע כלל ד' סי' ל' כתב וז"ל הרבה דינים כתב מרן בשלחן ערוך ולא נמצא להם זכר ורמז בבית יוסף. לפי שאחר שחיבר ספר ב"י עוד ראה סברא אחרת בספרים וכתבה בש"ע עכ"ל ויתכן שהוזכרו בבדק הבית בהקונטריסים שנאבדו כנז"ל:
ומ"מ הוזהרנו מרבותינו קמאי ובתראי שלא לדון מהש"ע קודם ראות בירור הדין בבית יוסף וכמ"ש גאון ירושלים בתשו' פרי הארץ ח"ב או"ח סי' י"א. ומי שלא יראה מקודם בב"י ודאי ישגה בדין וכמ"ש הרב ברכת הזבח להרב נחלת שבעה בתשו' נחלת שבעה סי' ן' שימכור ספרי האחרונים ט"ז וש"ך ויקנה ב"י וכבר כתב הב"י בתשו' אה"ע דיני גיטין סי' ט' שכל דיין שפוסק ואין ספרו ב"י לפניו בודאי ישגה בהוראות עכ"ל ועי' בהקדמת מעדני יו"ט ד"ה ואומר:
ובשם הגדולים מערכת ספרים אות שי"ן סי' ע"ה כתב דהשלחן ערוך יסדו מרן הקדוש להורות מתוכו אחר עמוד בשורש הדין בבית יוסף ודלא כמ"ש מהריט"ץ בתשו' סי' ס"ז שמרן ז"ל לא עשה ספר הש"ע אלא לקטנים וע"ה גם מ"ש בתשו' דבר שמואל סי' רנ"ה דשמע שמרן ז"ל מסר לתלמידיו כתיבת קיצור ספרו הגדול בית יוסף הלא הוא ספר הש"ע ויען כי לא אחד היה הרב המסדר. נמצאו מזה קצת שינוים בדיעות ובנוסחאות וקשה לזווגם ולתקנם יחד בלתי דוחק הרבה המביא וגורם להוציא הדברים מידי פשוטן (ועי' תשו' מהר"מ מלובלין סי' י"א) מי יאמין לשמועתו דנראה פשוט דמרן הקדוש לא יניח ספר שעשאו להורות לכל ישראל ביד תלמידיו אף שהיו גדולים שיבוא מכשול. וכ"ש שלא יחלק ההלכות לזה אחת ולזה אחת או כיוצא. דנפיק מיניה חורבא. ואם ח"ו היה כן לא היה כותב שהוא חיברו דכל קהל עדתינו עליו יסמוכו והוא לא ידע אלא תלמידיו. וח"ו למרן הקדוש שתצא תקלה מתחת ידיו עכ"ל ומצאנו לבר פלוגתיה בעיר אחת ובזמן אחד הוא מורינו הרב המבי"ט בתשו' ח"ג סוף סי' קל"ב שכ' על דין אחד הכתוב בשלחן ערוך היפך הכתוב בבית יוסף שמוכרח לומר או שהוא טעות סופר או שהיא כשגגה היוצאת מלפני השליט ע"ש ואם היה כשמועת הדב"ש הנז"ל לא היה כותב כן:
וביד מלאכי בכללי הש"ע אות ב' הביא תשו' מהריק"ש סוף סי' ך' שכתב וז"ל ספר הש"ע חיברו רבינו רבינו מהר"י קארו בסוף ימיו ומפני חולשתו נמצאו בו דברים רבים שלא דקדק בהם עכ"ל (עי' מ"ש ע"ז בשה"ג הנז"ל) ואח"כ הביא תשו' הדב"ש הנז"ל ותשו' מורינו הרב מהריט"ץ שמרן ז"ל עשה הש"ע לקטנים וע"ה כנז"ל, ותמה על זה דהרי מתוך הקדמת מרן ז"ל לספר הש"ע מוכח להדיא שכונת חיבור הש"ע היה גם לחכמים ולמורי הוראות שהרי כתב וז"ל אודה ה' וכו' אשר וכו' לחבר וכו' החיבור הגדול בית יוסף וכו' ראיתי וכו' כי טוב ללקוט שושנים ספירי אמריו בדרך קצרה בלשון צח וכולל יפה ונעים למען תהי' תורת ה' שגורה בפי כל איש ישראל כי כאשר ישאלו לתלמיד חכם דבר הלכה לא יגמגם בה אלא יאמר לחכמה אחותי את וכו' בהיות שגור בפיו ספר זה הבנוי לתלפיות תל שהכל פונים אליו וכו' זאת ועוד התלמידים הקטנים יהגו בו תמיד וישננו לשונו על פה ותהיה גירסא דינקותא מסודרת בפיהם מקטנותם הלכה למעשה וכו' והמשכילים יזהירו וכו' בהגותם בספר זה אשר כולו מחמדים הלכה פסוקה באין אומר ואין דברים וכו' ומובטח אני בחסד עליון כי ע"י ספר זה תמלא הארץ דעה את ה' הקטנים עם הגדולים. תלמיד עם מבין חכם חרשים ונבון לחש וכו' עכ"ל:
כלל יט
כתב מורינו הרב מהר"ח מודעי ז"ל בתשו' חיים לעולם יו"ד סי' א' דף מ"ח ח"ט דבכל ארצינו ובפרט פה עיה"ק צפת ת"ו אחריה דמרן ז"ל אפי' דבריו הם נגד כל חכמי ישראל קבלנו עלינו ללכת אחרי דבריו וכו' ובדף נ"א ע"ד הביא תשו' מרן אה"ע סי' י"א וסי' י"ד וכתב דאין המוחזק יכול לטעון קים לי נגד דבריו דכבר כתבנו פעמים שלש דבמקומות הללו לא יוכל איש לדבר לדון ולהורות נגד סברת מרן ז"ל ובדף נ"ב ריש ע"ב כתב דיש לצדד דדברי מרן ז"ל בתשו' הנז"ל הם נגד מה שכתב בב"י ובש"ע וכו' ולכן נראה לענ"ד ברור דטפי אית לן לתפוס להלכה דבריו שבש"ע ולמשבק דבריו שבתשובה היכא דסתרי אהדדי כי כאשר קיימו וקיבלו עליהם הוראותיו במקומות הללו הא ודאי הן הן הדברים שכתב בב"י ובש"ע והיכא שדברי תשובתו סתרי למ"ש בב"י ובש"ע. העיקר כמ"ש בב"י ובש"ע. וזה נלע"ד אמת ויציב עכ"ל (ומעין זה כתב מרן ז"ל בתשו' אה"ע דיני משאל"ם סי' ה' ודיני יבום הי' ד' היכא דהרמב"ם סותר עצמו ממ"ש כחיבור למ"ש בתשובותיו דהעיקר הוא כמ"ש בחיבור) אבל היכא דאין סתירה למ"ש בב"י ובש"ע אין המוחזק יכול לטעון קים לי נגד מ"ש בתשובותיו וכנז"ל. ובתשו' ויקרא אברהם חו"מ סי' ל"ב כתב דאף שהדין דנ"ד שנוי במחלוקת מ"מ בדוכתי דגרירי בתר מרן ז"ל וכ"ש בעיה"ק צפת ת"ו דהוא מאריה דאתרייהו הרי בתשו' אבקת רוכל מבואר וכו' והגם שהרב חיד"א ז"ל וכו' כתב שיש לצדד בזה וכו' הנה הרב חקרי לב במהדו"ב חו"מ סי' ד' אות ב' דף קע"ד ע"ד הביא דבריו ובירר שהאמת הוא שגם בתשובות קיבלו הוראותיו להוציא מן המוחזק עכ"ל והרב מהרח"ף בחוקות החיים סי' נ"א האריך מאד בזה ובדף ע"ד ע"ד כתב שגם דעתו נוטה לזה. גם הרב המגיה בספר ישרי לב אות ק' סי' כ"ד ובתשובותיו תעלומות לב ח"א אה"ע סי' ב' הוכיח כן בבירור ובתע"ל שם סי' ג' הובא עדות הרב החסיד מהר"א מני זלה"ה שכבר נתפשט המנהג בירושלים ת"ו שלא לומר קים לי נגד תשו' מרן ז"ל. והרב ויוסף אברהם סי' כ"ו דף קפ"ג ע"ב כתב שהרה"ג מהר"ר אברהם סתהון ז"ל בעל ספר מלל לאברהם הביא ראיה לקבלת תשו' מרן ז"ל ממ"ש הכנה"ג בתשו' בעי חיי חו"מ ח"א סי' ע"ג דף ע"ז ע"ג וז"ל ומכל מקום אפי' נימא דפליגי (הרשד"ם. ומהר"א חסון. ומהר"י הלוי. ועוד חכם אחד זלה"ה על מרן ז"ל והמבי"ט ז"ל) לענין הלכה אין ספק שראוי לתפוס כמהר"י קארו וכמהר"מ מטראני ז"ל שהם ז"ל היו גדולים ומפורסמים בהוראה. ובפרט רבן של ישראל מהר"י קארו ז"ל שעליו סומכים בכל תפוצות הגולה. צאו וראו מה שכתב הראנ"ח בתשובותיו ח"א סי' ק"ט (דך קנ"ח ע"ב) על הרב ז"ל שכבר נתקבל עלינו לרב ללכת אחרי הוראותיו (עי' כנה"ג חו"מ מהדו"ב סי' ס' הגהב"י אות י"ד ובספר לחה שלמה למהר"ש בולה ז"ל קונטריס חזקת הבתים הי' י"ד אות ד') ואם על דבריו בחיבור שהיה טרוד בפירוש דברי הטור ולאסוף כל הסברות כתב כן. כל שכן על דבריו שבתשובה שהם הלכה למעשה דודאי דקדק בהם הרבה וכו' ואעפ"י שהר"י בן הרא"ש ז"ל והבאים אחריו כתבו שיותר יש לסמוך על הרא"ש בפסקיו מבתשובותיו (עי' נ"י יו"ד סי' שמ"א וחו"מ סי' ק"י ותשו' מרן אה"ע דיני קידושין סי' ב' וכנה"ג חו"מ סוף סי' ע"ב) אינו ענין לזה כלל. דהתם הוא כשהרא"ש ז"ל סותר מפסקיו לתשובותיו. אבל כשאינו סותר מפסקיו לתשובותיו. ודאי דאין הפרש בין הפסקים לתשובות עכ"ל הכנה"ג:
ועיין בתשו' מורינו הרב מהרימ"ט ז"ל ח"א סי' קל"ט ד"ה מה שאמר וכו' ובברכ"י חו"מ סי' ל"ד סוף אות י"ז ושיורי ברכה יו"ד סי' רמ"ט אות ב' שיש לפעמים איזה תשובות בתשובות מרן אה"ע ובאבקת רוכל שחתום עליהם מרן מרן ז"ל והוא שגגת וטעות המעתיק כי בעל התשו' הוא רב אחר:
כלל כ
ידוע מ"ש מורינו הרב מהרימ"ט בתשו' ח"ב או"ח סי' א' והרמ"ע בתשו' סי' צ"ז הובא בש"ך יו"ד סוף ס, רמ"ב דהיכא דמרן ז"ל בש"ע מביא דין בסתם ואח"כ מביא יש אומרים להיפך. הוא מפני שנראה לו עיקר כהסברא שכותב בסתם. וכתב הרב יד מלאכי בכללי הש"ע סוף סי' י"ז דכמעט כל הפוסקים הסכימו לסמוך על כלל זה. והברכי יוסף או"ח סי' שמ"ה אות ב' כתב דכלל המוסכם הזה הוא ידוע מזמן מרן ז"ל ובשיורי ברכה או"ח סי' ס"א אות ב' כתב משם גדולי האחרונים דמרן ז"ל בעצמו אמר שדעתו לפסוק כסברא שהביא בסתם. ובשו"ת הלק"ט ח"א סי' רצ"ג כתב וז"ל אודיעך מה שקבלתי מרבותי (רבני עיה"ק ירושלים ת"ו) הלכה למעשה בטור יו"ד. כל היכא דסתם מרן הב"י להכשיר ואח"כ יש אוסרין. הלכה רווחת לפסוק כיש אוסרין בהפסד מועט. אבל בשעת הדחק כגון סעודת חתנים. או ביום שבת קודש שחין לו מה יאכל. או דאיכא הפסד מרובה (עי' בית הלל יו"ד סי' קכ"ו ופתחי תשובה יו"ד כי' ל"א סק"ב בשיעור הפס"מ) סמכינן אסתמא דמרן הב"י ז"ל ואזלינן לקולא וכו' כן היו עושים מעשה בכל יום כהלכה ומורין כן וכו' ע"ש וכתב המחזיק ברכה יו"ד סי' ט' אות ב' דהדבר ברור דזה שכתב הלק"ט שקיבל מרבותיו. אינו ר"ל דכן היה כוונת מר"ן ז"ל, אלא לעולם דעת מר"ן ז"ל כשסתם להכשיר לסמוך אף בהפסד מועט להיתר וכו' אך גדולי הדורות שבאו אחריו ראו לסמוך על הסתם להתיר בהפסד מרובה דוקא ע"ש באורך ובסי' נ"ה סעיף א' אות ד' ובסי' ס"ט סעיף ב' אות וא"ו ובצדק ומשפט על חו"מ בהקדמה דף ג' סוף ע"א (וראיה לזה ממה דביו"ד סי' כ"ג סעיף כ' הביא מרן ז"ל התם ויש אומרים ואח"כ כתכ ונ"ל ולענין מעשה יש להחמיר כסברא זו אלא א"כ הוא שעת הדחק או הפסד מרובה שאז יש לסמוך על סברא ראשונה עכ"ל מוכח מזה דדוקא בדין ההוא דסי' כ"ג דעת מר"ן ז"ל כן. ולא נשאר דוכתי):
וכן בדיני ממונות סומכין על כלל זה כל בתי דינים שבארץ ישראל וכמ"ס הצדק ומשפט שם דף ה' סוף ע"א וכ"כ הרב המלי"ץ ז"ל הובא בתשו הון יוסף סי' י"ו ובצדק ומשפט שם דף ג' ע"ד כי תמיד דיינינן ומורים כן בבי מדרשא וכו' אנן בדידן בני ארץ ישראל אתכא דמרן ז"ל סמכינן ולא מצי אמר המוחזק קים לי כסברת יש אומרים. וכתב הצדו"מ שם דף א' ריש ע"ב דאעפ"י דהרב מהר"מ סוזין ז"ל שדי נרגא בהדין כללא וכמ"ש בחקרי לב מהדו"ב חו"מ סי' ד' דף קע"ו סוף ע"ב כבר החק"ל ז"ל שם אריה שאג על זה וכתב שהוא כלל מוסכם מכל רבני האחרונים שדעתו לפסוק כסתם וכו' גם בדיני ממונות וכו' והאריך להוכיח כן וחזר מהר"מ סוזין והסכים עם התק"ל וכו' ואנן בדידן בכל הבתי דינים לעולם מה שראינו ומה ששמענו דור אחר דור לפסוק כסתם וסוגיין דעלמא הכי אזלא וכו' ולכן אין המוחזק יכול לטעום קים לי וכו' עש"ב. עוד כתב הצדק ומשפט בסי' קע"ה סעיף ה' דף ק"א סוף ע"ב דבזמן הרב מהר"מ סוזין גופיה אחר שנתמנה לרב בעיה"ק ירושלים ת"ו אחר פטירת החק"ל ז"ל היו דנין כן כל הבתי דינים בירושלים ת"ו ואין פוצה פה על זה וכל הבתי דינים שראינו וששמענו דנין כן וכידוע ומפורסם פה עיה"ק ירושלים ת"ו עכ"ל ועי' מ"ש לעיל כלל ז':
כלל כא
ידוע מ"ש הרב יד מלאכי בכללי הש"ע סי' י"ג משם כמה פוסקים דכל היכא דמרן ז"ל מביא בש"ע יש אומרים ויש אומרים נקטי' כיש אומרים בתרא. וכתב הרב מחזיק ברכה יו"ד סי' י"ב אות א' דהכי מורין בבי מדרשא בכולה מלכותא דארעא דישראל וכו' ע"ש. והרב תיקון יששכר דף נ"ז ע"א כתב שהורה כן בדין אחד פה עיה"ק צפת ת"ו בבהכ"נ בפני גדול הדור מרן מהר"י קארו ז"ל ושתק ליה ולא גמגם כלל. ומעובדא זאת נסתייע הברכי יוסף או"ח סי' ק"מ סוף אות כ' דכלל זה דדעת מרן ז"ל לפסוק כיש אומרים בתרא. הוא ברור ובתשו' גינת ורדים חו"מ כלל ה' סי' י"א הובא תשו' מארי' דארעא דישראל הוא הגאון מהר"מ בן חביב ז"ל וכתב שם כלל זה גם בדיני ממונות. והובא דבריו ביד מלאכי הנז"ל ומחזיק ברכה הנז"ל וכתב הגאון מהרי"ט אלגאזי ז"ל בשו"ת שמחת יו"ט סי' ט"ז דף ס"ב ריש ע"א דהכי סוגיין דעלמא דלעולם דעת מרן ז"ל לפסוק כיש אומרים בתרא:
כלל כב
כתב הרב צדק ומשפט על חו"מ סי' קמ"ב סעיף ג' דדרך מרן ז"ל כשזוכר הדין בש"ע בשם הרמב"ם בפירוש לא מבעיא כשזוכר הסברא בשמו לבסוף אלא אפילו זוכרה בתחילה כל עוד שלא כתב בפירוש מי הם החולקים עליו בשמה או כמ"ש בחו"מ סי' ס' וסי' קל"א בדבר שאין לו קצבה שכתב וחלקו עליו כל הבאים אחריו והכי נקטינן. או כשהזכירו אחר שתי מחלוקות והביא דברי הרמב"ם בשמו בדעת שלישית כמ"ש בשי' קכ"ט סעיף
ד'. או כשתלוי בחילוף הגירסאות ואזיל בתר אתרא כמו כמו בסי' ק"י סעיף ד'. או אם כותב שלא הודו להרמב"ם בזה כמו בסי' פ"ז סעיף י"ח. או כשהזכיר החולקים ג"כ בשמותם כמו בסי' ע"ב סעיף י"ט. או כשכותב בסתם בתחילה ואח"כ כותב סברת הרמב"ם בשמו כמ"ש בסי' ק"מ סעיף ח' (עי' פרי מגדים יו"ד סי' ב' במ"ז ס"ק יו"ד ובמחזיק ברכה שם אות יו"ד) בכל הנך גווני אין דעת מרן ז"ל לפסוק כהרמב"ם אבל כשכותב יש אומרים ואח"כ מביא סברת הרמב"ם בשמו כמ"ש בסי' קמ"ב סעיף ג'. או אפילו מתחיל בסברת הרמב"ם ואח"כ כותב וים חולקין כמ"ש בסי' מ"ו סעיף יו"ד. או ויש אומרים כמ"ש בסי' ע"ח סעיף ב' דעתו לפסוק כהרמב"ם. ובכל הנך דוכתי בצדק ומשפט הנז"ל הוכיח כן בראיות ע"ש. וכל קוטב הספר היקר הנז"ל סובב על ענינים אלו ועל י"א וי"א ועל סתם וי"א וכיוצא בזה. ככל חלק חו"מ בכל סי' וסימן. לברר דעת מרן ז"ל להיכן דעתו נוטה לפסק הלכה למעשה):
כלל כג
כתב הסמ"ע סי' ט"ז סעיף ב' סק"ח דמ"ש מרן ז"ל הדין בלשון יש מי שאומר לא כיון לכתוב כן משום דיש פלוגתא בזה. אלא כשמצא דין שאינו נזכר בשאר פוסקים כתב עליו כן וכן מוכח בדבריו בכמה מקומות. וכתב הברכי יוסף שם אות ג' דה"ה אם כותב בלשון ויש מי שאומר וכמ"ש הסמ"ע בכמה דוכתי והכנה"ג חו"מ סי' מ"ג הגה"ט אות כ"ח על הדין שכתב מרן ז"ל סעיף י"ד (וכנה"ג יו"ד סי' ל"ה הגהב"י אות ע"ד על הדין שכתב מרן ז"ל שם סעיף ה') ומיהו הדבר ברור דאף לפי כלל זה המצא ימצא בדוכתי טובא שכותב מרן ז"ל בלשון יש מי שאומר היכא דאיכא פלוגתא וזה דבר פשוט וכ"כ הכנה"ג חו"מ סי' ת"ך הגה"ט אות ל"ט וכו' אלא דכי חזינן דליכא פלוגתא. כונת מרן ז"ל. משום שהוא מחודש עכ"ל. ובצדק ומשפט על חו"מ עמד על בירור הדבר בכל מקום בחו"מ שכותב מרן ז"ל בלשון הנז"ל:
כלל כד
גרסינן בפסחים דף נ"ה ע"א דביהודה היו עושין מלאכה בערב פסח עד חצות. ובגליל לא היו עושין כל עיקר. ואיתא התם דף י"ד ע"א דשתי פרות היו חורשות בהר המשחה כערב פסח וכו' יכתבו שם התוס' ד"ה שתי וכו' דבירושלמי שם פ"ח הלכה ה' דייק על זה. וירושלים לא מקום שנהגו בו שלא לעשות מלאכה בערב פסח כלומר סברא היא לנהוג שם איסור כיון שמתקבצים שם אף ממקומות שנהגו בהן איסור. ומשני. נראות כחורשות עכ"ל ור"ל דהגם דירושלים ביהודה היא. וביהודה היו עושין מלאכה בע"פ עד חצות. מ"מ שאני ירושלים כיון שהיו ישר עולין לרגל והיו ממקומות שנהגו בהן איסור ודעתם לחזור למקומם כמבואר בחדושי הקדמון מהר"מ חלאוה ז"ל על פסחים דף י"ד שם. וכיון דאותם הרבים המתקבלים בירוש' נוהגים איסור והתושבים בירושלים נוהגים היתר הוי כמו לא תתגודדו בב"ד אחד בעיר אחת דאסור כדקי"ל ביבמות דף י"ד וכמ"ש הרי"ף והרא"ש שם וכמבואר במג"א סי' תצ"ג סוף סעיף ג' סק"ו ובמחה"ש שם בטעם הירושלמי והתוס' דפסחים הנז"ל. וכתב המג"א סי' תס"ח סעיף ד' ס"ק י"ב לענין החלב הדבוק לכרם שתחת הפריסה דנהגו בו איסור בכל מקום מלבד בני ריינוס שנוהגין במקצתו היתר כמ"ש ביו"ד סי' ס"ד סעיף ט'. דעפ"י הירושלמי והתוס' הנז"ל היה מהרי"ל נוהג איסור שלא לאכול פאנלין של בני ריינוס בביתו אף שהיה דר בריינוס משום שמתקבצים שם בחורים ללמוד והם ממקומות אחרים שנוהגים איסור ודעתם לחזור למקומם ונוהגים כמנהג מקומם כמ"ש באו"ח שם ועי' יד אפרים ומחה"ש שם:
אבל היכא דאיכא שני בתי דינים בעיר אחת בין התושבים עצמם אלו נוהגים איסור. ואלו נוהגים היתר ליכא משום לא תתגודדו וכמ"ש המג"א בסי' תצ"ג ס"ק הנז"ל והש"ך ביו"ד סוף סי' רמ"ב סוף קונטריס הנהגת איסור והיתר מהא דיבמות דף הנז"ל וכמו שפסקו הרי"ף והרא"ש שם. וכן פסק מרן ז"ל בתשו' אבקת רוכל סי' ל"ב בכלל התשובות שהשיב לחמיו הרה"ג מוהר"ר זכריה זעבשיל אשכנזי ז"ל. דאפילו אם רבו באותה העיר קהילות שנוהגים כהרא"ש וזולתו מן הפוסקים ז"ל. אינם יכולים לכוף למיעוט הקהלות שנוהגים כהרמב"ם ז"ל לנהוג כמוהם בקולות ובחומרות. וליכא משום לא תתגודדו דהואיל וכל קהל נוהג כמנהגו הראשון. הו"ל כשני בתי דינים בעיר אחת וקיי"ל כרבא ביבמות דף י"ד דהיכא דאיכא שני בתי דינים בעיר אחת אלו נוהגים לאסור ואלו נוהגים להתיר אין כאן משום לא תתגודדו. וכל קהל וקהל כעיר בפני עצמו שאין בני. קהל אחד כופים לבני קהל אחר וכן כתב מהרד"ך בתשובה עכ"ל ודברי מהרד"ך בתשו' הם בבית י"ג וי"ד וכתב שם שגם דעת הרמב"ם סוף הלכות עכו"ם כן היא (והובא בכסף משנה שם) וכתב עוד מהרד"ך שם כי כן הוא מנהג עיר ואם בישרא שאלוניק יע"א שהספרדים הם בית דין בפני עצמם והאשכנזים הם בית דין בפני עצמם. אלו נוהגים מנהגיהם כמבראשונה ואלו נוהגים מנהגיהם כמבראשונה. והוא הדין בכל מקום שימצא כיוצא בזה ע"ש. וכ"כ הרשד"ם יו"ד סי' מ' וסי' וסי' קנ"ג. בתשו' פנים מאירות ח"ב סי' קל"ב לענין האשכנזים והספרדים שבעיר בילוגראדו דשני בתי דינים בעיר אחת לית בהו משום לא תתגודדו אפילו באיסור דאורייתא. ואין הרוב מעלה ומוריד בענין זה. וכיון שיש ב"ד לקהל הספרדים. וב"ד לקהל אשכנזים. אעפ"י שאין בהם לומדים. מ"מ ממונים הטובים שיש בהם וכל ב"ד וב"ד שבכל עיר הוי ב"ד חשוב ואין לך אלא דיין שבימיך (עי' ר"ה דף כ"ה ותשו' אבקת רוכל סוף סי' קע"ט וזה הוי כשני בתי דינים בעיר אחת וכו' ומ"ש המג"א בסוף סי' תצ"ג דבדבר שמחלקותם בדבר איסור כגון שאלו אוכלים חלב של בני ריינוס. ואלו אין אוכלים. אם נתקבצו למקום אחד צריכים לעשות מנהג שוה וכו' כונתו על ב"ד אחד בעיר אחת כמ"ש על דברי רמזים בקיצור פסקי הרא"ש סוף פ"ק דיבמות וכו' אבל בעיר בילוגראדו וכו' אלו ואלו ינהגו כמנהגם עכ"ל. וכ"כ בתשו' גינת ורדים יו"ד כלל ג' סי' ט' דף קכ"ח ע"ב לענין האשכנזים והספרדים בעיה"ק ירושלים ת"ו דכיון שיש להאשכנזים בית הועד לבדם ואינם מעורבים עם הספרדים. הם נידונים כשני בתי דינים בעיר אחת שכל קהילה עושה כמנהגה ואין בזה משום לא תתגודדו ויש להאשכנזים מן הדין להחזיק בכל מנהגי האשכנזים כאילו היו בתוך איפרכייא שבאשכנז כקוליהון וכחומריהון. והאשכנזי היוצא מעירו להתגורר בירושלים כל דיני מקומו שיצא משם נוהג בו כמנהג מקומו אפילו קודם שיגיע לירושלים כיון שעתיד לילך לירושלים ושם יש קהל אשכנזים ובית דין קבוע. וכ"כ עוד בכלל הנז"ל סי' ה' דף קכ"ד ע"ד דבירושלים ת"ו שיש להאשכנזים ב"ד לבדם והם ידועים לקהילה בפני עצמם. חייבים לנהוג כמנהג מקומם והאשכנזי הבא מחוץ לארץ לירושלים. לאו כל כמיניה לומר שלא יהיה נחשב מבני קהילתו דכיון שיש ב"ד קביע להאשכנזים בירושלים הנוהגים כמנהגי מקומו. על כרחו הוא נגרר אחריהם ע"ש באורך. ובתשו' מרן ז"ל אה"ע דיני יבום סי' ב' נשאל על יבם ספרדי ושומרת יבם אשכנזית שהיבם רצה ליבם כמנהג הספרדים וכפסק הרמב"ם ז"ל דמצות יבום קודמת. והשומרת יבם רצתה לחלוץ כמנהג האשכנזים וכפסק הרא"ש ז"ל דמצות חליצה קודמת המובא בטור אה"ע סי' קס"ה. והנדון הנז"ל היה בעיה"ק ירושלים ת"ו כמבואר בתשו' מורינו הרב המבי"ט ז"ל ח"ב סי' מ"א. ורבני האשכנזים שבירושלים הרב מהר"ר זכריה זעבשיל הנז"ל וחביריו ז"ל פסקו שהדין עם השומרת יבם והובא דבריהם באורך בתשו' מרן ז' שם. והסכים עמהם מרן ז"ל מכמה טעמים וחדא מינייהו משום שהשומרת יבם היא אשכנזית ואין מאכילין אותה דבר האסור לה ע"ש ובתשו' דרכי נועם אר"ע סי' מ"ב דף ק"ל סוף ע"א תפס טעם זה לעיקר ע"ש ועי' פנים מאירות ח"ג סי' מ"ה:
והנה לפי מ"ש מרן ז"ל באבקת רוכל סי' רי"ב לענין סירכא לדופן צר דיו"ד סי' ל"ט סעיף י"ח דהאשכנזים אוסרים והספרדים מתירים. דהאשכנזים שבעיר פליבנא צריכים להיות נגררים אחר הספרדים בקולות ובחומרות משום שבתחילה בעת שנעשה שם ישוב יהודים. באו ביחד ספרדים ואשכנזים לדור שם. ושתי הכיתות עדין לא נקבעו שם. והיו או הספרדים מרובים על האשכנזים. ואפילו אם אח"כ ניתוספו האשכנזים מעט מעט עד אשר נתרבו על הספרדים מ"מ צריכים לנהוג כהספרדים. לפי שהאשכנזים הראשונים שבאו יחד עם הספרדים שהיו מרובים בעת ההיא. בטלו לגבי הספרדים. והו"ל כולם כספרדים וכל האשכנזים שניתוספו אח"כ בטלים לגבייהו. וכ"ש היכא שכבר קדמה קביעות הספרדים בעיר. ואח"כ באו אשכנזים לדור שם. אפילו היו קהל גדול ביחד בעת שבאו שם יותר הרבה מן הספרדים הקבועים מקודם. שצריכים האשכנזים לנהוג כקולות וחומרות הספרדים הקבועים מקודם ע"ש באורך וא"כ לדבריו ז"ל בשאלוניק וכיוצא וכן בעיה"ק ירושלים ת"ו (שבזמן התה"ד כבר היו אשכנזים וספרדים בירושלים וכמ"ש בפסקים וכתכים להתה"ד סי' פ"ח) איזה אחת מהכיתות שקדמה קביעותה בעיר לחברתה (או שהיתה מרובה מחברתה אם באו שתי הכיתות ביחד לדור שם) היה צריך שהיא תהיה העיקרית. והכת האחרת תהיה נגררת אחריה. ולכאורה לא אתי שפיר אלא לדעת מהריב"ל ח"ג סי' י"ד חקירה רביעית והרשד"ם יו"ד סי' מ' הנז"ל. הובא דבריהם במשא מלך בתורת המנהגים חקירה י"א דף נ"ח ע"א ובכנה"ג יו"ד סי' ל"ט הגהב"י אות ר"צ ובפר"ח או"ח סי' תצ"ו במנהגי איסור אות י"ט ובעוגת אלי' להר' מהר"א ישראל בעל קול אלי' ז"ל סי' ל"ט. דהיכא שבאו אח"כ קהל אחד בבת אחת יש להם לנהוג כקוליהון וחומריהון כמנהג מקומם ואינם נגררים אחר הכת שקדמה קביעותה בעיר. וכ"כ הכנה"ג יו"ד סי' ס"ד הגהב"י אות מ"ב משם מהר"א צווידלא ומהר"ב בן ברוך. וכ"כ הכנה"ג יו"ד סי' ל"ט הנז"ל בדעת מורו הרב הוא מורינו מהרימ"ט בתשו' כת"י. וכן נראה דעת הר' מקור ברוך סוף סי' ב"ד. ומהר"ב בנימין שהובא בפרי האדמה ח"א דף קס"ב סוף ע"ב. וכן נראה דעת דעת הר' עוגת אלי' הנז"ל שלא התיר לאנשי רודיס שבאו לדור בירושלים להתנהג כקולות ירושלים אלא משום שבאו מעט מעט ע"ש. וא"כ י"ל בענין האשכנזים והספרדים בירושלים ת"ו שהיה המציאות כנז"ל שבאו מן הכת השנית קהל אחד בבת אחת:
אמנם לפי מ"ש הפר"ח שם על דברי מהריב"ל והרשד"ם הנז"ל דאין דבריהם קיימים אלא כשבאו ונעשו קהל אחד בפני עצמם דאז יש לכל קהל דין עיר. וכ"כ מהרח"ש בכונת מהריב"ל הנז"ל הובא דבריו בתשו' הר' מהר"ר ברוך אנגיל סוף סי' וא"ו (ובכי האי גוונא מתבאר מתשו' פנים מאירות ח"כ סי' קל"ב הנז"ל דאף שבעיר בילוגראדו היה שם קהל הספרדים תושבים משנים קדמוניות. ויחידים אשכנזים שבאו שם אח"כ ונתיישבו עמהם ולא היה דעתם לחזור היו צריכים לנהוג כמנהג הספרדים אפילו לקולא וקמא קמא בטל לגבי קהל הספרדים. אכן עכשיו כיש קהל אשכנזים שנתרבו שם ונעשו קהל קדוש בפני עצמן בב"ד לבדה. כל קהל וקהל יחזיקו במנהגם הן לקולא הן לחומרא והן ממש כשתי ב"ד בעיר אחת דליכא משום לא תתגודדו) י"ל דמ"ש מרן ז"ל באבק"ר סי' רי"ב הנז"ל מיירי כשלא נעשו קהל אחר בפני עצמם בענין ב"ד וכיוצא אלא נתערבו בקהל הקדום שבעיר. וכ"כ הרב מהר"ש העליר ז"ל אב"ד דק"ק אשכנזים פה צפת ת"ו בסוף קונטריס טהרת הקודש בכונת דברי מרן ז"ל הנז"ל (ועי' תשו' ישמח לב גאגין אה"ע סי' ד' דף ז' ע"א ותשו' דבר משה תאומים סי' ל"ח):
והנה בתשו' הלק"ט בקונטריס הגיטין אות כ"ו דף נ"ה ע"ב כתב שהאשכנזים שבכאן ירושלים נוהגים כחומרות מור"ס (ובגט פשוט למהר"מ בן חביב הי' קכ"ה סעיף י"ח ס"ק פ"ד כתב על דברי מור"ם שם שנוהגין לערות השיטין בגט וכו' ואם לא עירה וכו' דדברים תמוהים הם וט' אך גדולים מהאשכנזים נזהרים בכך וכו' ע"ש ובתשו' אורי וישעי מהדו"ק סי' ע"ד הובא דברי הרג מהר"ש העליר הנז"ל. דפה עיה"ק צפת ת"ו גם האשכנזים אין נוהגים כן) ושם אות וא"ו דף נ"ג ע"א כתב שהרב של האשכנזים שבכאן ירושלים אעפ"י שהם מיעוטא דמיעוטא כותב גיטיהן כפי מנהגם דלדידן ודאי היו פסולין כגון שם פירלא שכותבים פערלא וכיוצא בזה וכתב על זה בנו הרב מהר"מ חאגיו שראה להרב מהר"מ בן חביב שהיה עושה מעשה בגיטי האשכנזים כפי מנהג הספרדים. והיה נותן טעם לדבריו דמאחר שלענין המס והטרפיות. האשכנזים נגררים הם אחר הספרדים להיותם מועטים. הכי נמי לענין גיטין. ולא תיקשי לך על מה שכתב אדוני אבי וכו' דשאני כתיבת שם פירלא שהוא עיקר הגט (ומה שהיה עושה מהר"ם כן חביב בגיטי האשכנזים כי מנהג הספרדים היה בשאר מנהגי וסדר כתיבת הגט כגון שלא לערות השיטין וכיוצא. אבל לא בכתינת השמות וכמו שפסק מהר"מ כן חביב גופיה בספרו גט פשוט סוף סי' קכ"ט סוף ס"ק קמ"ב לענין כתיבת שם פירלא או פערלא וכיוצא בזה כענין כתיבת השמות דאותיות חליף ויתיר וחסר דאם כל הפיר היא מבני הפרד ויש ביניהם מעט יחידים אשכנזים והם מעורבים עה הספרדים ואין להם קהל מיוחד לעצמם ובא אשכנזי לגרש. אז יכתבו כפי מנהג כתיבת ב"ד מסדר הגט ולא משגחינן על המגרש שהוא אשכנזי אכל אם יש כתי קהילות בעיר אחת כמו אשכנזים וספרדים. וקהל אשכנזים מצויין לעצמן. וקהל ספרדים מצויין לעצמן. ובא אשכנזי לגרש לפני ב"ד הספרדים. אזלינן בתר המגרש ויכתבו השמות כמנהג כתיבת אשכנזים ע"ש וכס"ק ע"ו וס"ק קל"ה) ועוד יש לחלק דכשהרב המסדר את הגט הוא ספרדי כמי הרב מהר"מ בן חביב. צריך לכתוב כמנהג הספרדים. דכיון שבאו לפניו להתגרש סמכה דעתם עליו. וקבלוהו עליהם שיעשה להם גט אשר ייטב בעיניו. ומה שכתב אדוני אבי ז"ל. היינו כשהמסדר היה רב של האשכנזים כמו המתגרשים. שאז אין ספק שאפילו לא יהיו רבים. צריך שיכתוב להם כמנהגם. ובפרט שיש להם קהל מיוחד עכ"ל: