ארץ חיים· רבי חיים סתהון
חלק חושן משפט · סימן פז
פ"ז ס"ב והוא מודה לו. בש"ע הישן הנז"ל ליתא:
פ"ז ס"י כתב הש"ך ס"ק כ"ה משם פיסקי ריקאנטי דמחויב שבועה דרבנן ואינו רוצה לישבע והתובע תפס משלו מספקא לי וצ"ע עכ"ל. ובשער משפט סק"ח כתב משם הראב"ן פרק שבועת הדיינים דף קט"ז ע"ב דפשיטא ליה דלא מפקינן מיניה וכן פסק הרדב"ז בתשו' הישנות סי' רי"ז והובא בתשו' אורים גדולים סי' קע"ה לענין שד"ר דכוללות עיה"ק ת"ו דיש עליו שבועת טענת שמא דלעיל סעיף ט' ודלקמן ריש סי' צ"ג:
פ"ז סי"ח כתב איש ירושלים הרב צדק ומשפט על חו"מ דף מ"ג ע"ג דאנחנו נוהגים בשבועת היסת לאיים על הנשבע שירחץ ידיו ויניח ידו על איזה ספר דפוס שיהיה (עי' ט"ז לעיל סעיף ע"ו ומשכנות הרועים אות ש' סי' מ"א) ויאמר הריני נשבע בשבועה חמורה על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הנשבעים באמת ועל דעת פלוני התובע ועל דעת בית דין שאין לזה בידי כלום:
פ"ז סכ"א צריכים הדיינים לפצור בבעלי דינים אולי יחזרו בהם עד שלא תהיה שם שבועה כלל. ולעיל סי' י"ב סוף סעיף ב' נתבאר דאפילו אחר גמר דין אם חייבו ב"ד שבועה לאחד מהם רשאי הב"ד לעשות פשרה ביניהם כדי ליפטר מעונש שבועה. וכתב מורינו הרב מהריט"ץ סי' רע"ד וז"ל והיו רוצים בני הק"ק מוסתערי"ב לישבע. אז אמרתי אין ראוי לישבע. כי זה דרכי כל מה שאני יכול שלא להביא הנשבע לידי שבועה. ואחר שאני אומר להם הדין כך. ואתה פלוני חייב לישבע. אני אומר לו איני חפץ שתשבע ותזכיר ותשא את שם ה' אלהיך אפילו על האמת (עי' או"ח סי' קנ"ו) קנה שבועתך בכך וכך. ואתה הטוען קנה שבועת שוא שהיא לפי דבריך בכך וכך. ותמחלו זה לזה. ובחמלת ה' עלי. מעולם לא השבעתי שבועת ה' בבית דיני וה' עזרני וכו'. וכן אמרתי לק"ק מוסתערי"ב שיפרעו סך אחד ולא ישבעו וכו'. וכן הסכימו כל החכמים וכו' עכ"ל. וכתב מהר"מ חאגיז בספר משנת חכמים אות ר"ח דכשהבעלי דינים הם אנשים קלים או אחד מהם קל במעשיו. אעפ"י שהדין הוא לחייב שבועה לאחד מהם. יותר טוב לפשר ביניהם ולומר להם. כי הדין כך הוא. ועי' פת"ש לקמן סעיף ל"ז אהא דאין מוסרים שבועה למי שרץ אחר שבועה: