ארץ חיים· רבי חיים סתהון
חלק אורח חיים · סימן תנח
תנ"ח ס"א (נוהגים שלא ללוש מצת מצוה בערב פסח עד אחר שש שעות שהוא זמן הקרבת קרבן פסח ובי"ד שחל להיות בשבת לשון בערב שבת אחר שש שעות. עיין טור וב"י וט"ז שיש פוסקים דס"ל בי"ד שחל בשבת לאפות המצה במוצאי שבת. וכתב הב"י משם המרדכי סוף פ"ק דפסחים דהר"ש משאנץ קאי בהך שיטה משום דאיתא בפסחים דף ק"ך ע"ב דמצה איתקש לפסח וכתב המרדכי דבתוספת' דפסחים פ"ג ה"ט איתא די"ד שחל בשבת אופין המצה בערב שבת ומוכח דלא כהר"ש וכן מוכח מירושלמי פסחים פ"ב ה"ד. וכתבו הר"ן סוף פ"ק דפסחים והראב"ד בהשגותיו שם על בעל המאור דטעם התוספתא הנז"ל הוא משום דאם יאפה במוצ"ש יש לחוש דילמא איידי דמיטרד אתי לאקדומי מבעוד יום או בין השמשות ונמצא מחלל שבת. ובזה אפשר לפרש מ"ש היש"ש סוף ב"ק בקונטריס חילוקי מנהגים סי' סי' ח' וז"ל בני ארץ ישראל הביאו פסח שהוא קרבן ואינן מחללין עליו את השבת. בני בבל מתירין מן הטעם הזה משלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה עכ"ל והלשון משובש אך הכונה נראה דמיירי בי"ד שחל בשבת שנהגו בני א"י לאפות המצה בערב שבת והגם דאיתקש לפסח מ"מ אינם אופים במוצ"ש משום דחיישי לחילול שבת ובני בבל נהגו לאפות במוצ"ש מטעם דאיתקש לפסח ואשכחן בשבת דף י"ט ע"ב דמשלשלין את הפסח בתנור עם חשיכה בי"ד שחל להיות בערב שבת ולא חיישינן שמא יבואו לחלל שבת לחתות בגחלים וצ"ע):