אור ברסלב
ארץ חיים חלק אורח חיים

ארץ חיים· רבי חיים סתהון

חלק אורח חיים

קונטריס הכללים

סימן א

סי' א' סעיף ב' המשכים וכו'. כתב הרב מהר"י נינייו ז"ל באמת ליעקב בקונטריס שפת אמת סי' ב' והרב מהרח"ף ז"ל בספר כף החיים סי' ג' אות ל"ו דבשנת השמיטה אין אומרים בארץ ישראל תיקון רחל בחצות לילה וכו' ראיה לזה מדברי הזוהר פרשת שלח דף קע"א ע"ב וכו' אבל בני חוץ לארץ צריכים לאומרו:

סימן ג

ג' סי"א לא יקנח וכו'. כתב הים של שלמה סוף ב"ק בקונטריס חילוקי מנהגים סי' ט"ו וז"ל בני ארץ ישראל מקנחין במים הדא דכתיב (משל סי' ל') דור טהור בעיניו ומצואתו לא רחץ ובני בבל אין מקנחין במים עכ"ל והיינו טעמא דבירושלמי שבת פ"ח סוף ה"ו הוזכר איסור קינוח במים ששתה מהם הכלב וכו' ובבבלי שבת דף פ"א ע"א לא הוזכר כלל מזה ועי' תשב"ץ קטן סי' רפ"ט ובאה"ט ס"ק ט"ז:

סימן ו

ו' סי"ג לא ישתין וכו'. איתא בבכורות דף מ"ד ע"ב שלא ישתין אדם מים לא על גבי כלי חרס ולא על מקום קשה וכתבו שם התוס' דהנך חומרות דוקא בבבל ע"ש ועי' בפירוש רבינו גרשום שם הנד"מ:

ו' יש נוהגין שאחר שבירך אחד ברכות השחר וענו אחריו אמן חוזר אחד מהעונים אמן ומברך ועונין אחריו אמן וכסדר הזה עושין כל אותם שענו אמן תחילה ואין לערער עליהם וכו'. כתב מורינו הרב המבי"ט ח"א סי' קי"ז וסי' ק"פ כי כן נהגו פה צפת ת"ו והאריך לערער ולסתור המנהג והובא דבריו בשע"ת סק"ה ובסי' ח' סעיף ה' סק"ז ובסי' רצ"ו סעיף ז' סק"ג ע"ש וכתב בתשו' לב שלמה למהר"ש הלוי או"ח סי' ד' דף ה' ע"ג שראה לכל רבני ארץ ישראל ז"ל נוהגים כן ולא חששו לדברי המבי"ט ז"ל ע"ש והובא דברי מהר"ש הלוי הנז"ל במרכבת המשנה אלפאנדרי פרק י"ב מתפילה דף ל' ריש ע"א ועי' בכללים סי' יו"ד:

סימן ז

ז' ס"ג הטיל מים והסיח דעתו מלהטיל מים ואח"כ נמלך והטיל מים פעם אחרת צריך לברך שני פעמים אשר יצר. עי' אחרונים דיש חולקים וס"ל שלא לברך אלא פעם אחת:

וכתבו גאוני ירושלים ז"ל. בתשו' הלק"ט ח"א סי' פ"ו וברכי יוסף אות ג' ומחזיק ברכה אות א' שאין מנהגינו לברך אלא פעם אחת והכי פשטה הוראה בזמנינו ובדורות שלפנינו במקומינו ע"ש ועי' בכללים סי' יו"ד:

סימן ח

ח' ס"ה מברך להתעטף בציצית. עיין אחרונים שנחלקו אם לומר בציצית בפתח או בשוא ובספר תפילה לדוד סוף סי' כ"א כתב שמנהג ירושלים לומר בפתח ע"ש ובזמנינו נוהגים הספרדים בירושלים וצפת ת"ו לומר בשוא:

ח' סי"א עיקר מצות טלית קטן ללובשו על בגדיו כדי שתמיד יראהו ויזכור המצות. וכ"כ לקמן ריש סי' כ"ד שנכון ללובשו על המלבושים. ומדברי מהריק"ש יו"ד סי' שנ"א סעיף ב' מוכח כי כן היה המנהג פה צפת ת"ו וכמו שאכתוב שם בעזה"י אך אחר שהאריז"ל הזהיר ללובשו דוקא תחת בגדיו (וכמ"ש בשער הכונות דרוש וא"ו מציצית והובא במג"א ס"ק י"ג) שינו המנהג ועי' בכללים סי' י"ג:

ח' סי"ד אם פשט טליתו אפילו היה דעתו לחזור ולהתעטף בו מיד צריך לברך כשיחזור ויתעטף בו וכתב מור"ם דיש חולקים. ועי' ט"ו סוף ס"ק י"ג דפסק הלכה למעשה דודאי ספק ברכות להקל ואין לברך שנית בדעתו לחזור ולהתעטף אפילו לא נשאר עליו טלית קטן ע"ש וכן מנהגינו ועי' בכללים סי' יו"ד:

ח' סט"ו עי' באה"ט ס"ק י"ח שבמקום שנוהגים שמשליכין הטלית על החתן והכלה בשעת החתונה נחלקו האחרונים ז"ל אם צריך החתן לברך ברכת ציצית על הטלית ע"ש והברכי יוסף אות ה' כתב שבארץ הצבי המנהג פשוט שהחתן מברך. ובשע"ת ס"ק י"ח כתב משם גאון ירושלים הרב פרי האדמה ז"ל שנוהגין שמברך והחתן מתעטף בתחילה ואח"כ יאחז הכנף וימשיכה עליה:

ח' ח' סט"ז הלן בטליתו בלילה צריך לברך עליו בבוקר אף אם לא פשטו. כתב השלמי ציבור דף כ"ו ע"ג ששמע מהרב מהר"א יצחקי ז"ל כי מרן ז"ל בתשובותיו חזר בו מזה וכן ראוי לנהוג עכ"ל:

סימן י

יו"ד סי"א סודר שנותנים על הצואר במלכות ארץ ישראל שנקרא בערבי שי"ד וכו' פטורים. עיין בס' שולחן גבוה ס"ק י"ז (הנדפס על קצת חלק או"ח בסוף שו"ג יו"ד ח"ג) ובספרי דבי רב על הספרי פרשת תצא דף רס"ח ע"ד ושו"ת לב חיים ח"א סי' ע"ו דף צ"ז ושואל ומשיב מהדורא תליתאה ח"א סי' קצ"ז על מה שנוהגים העולם לפטור מציצית את השאלי"ס שמתעטפים בהם ראשם ורובם בחורף:

סימן יא

י"א סי"ד ונוהגים לכרוך באויר ראשון שבעה כריכות ובשני תשעה וכו'. כתבו הט"ז והמג"א משם האריז"ל לכרוך באויר שני שמנה כריכות וכן מנהגינו ועי' בכללים סי' י"ג:

סימן יח

י"ח ס"א וכסות המיוחד ליום או ליום ולילה חייב וכו' כצ"ל וכן הוא בש"ע הישן הנדפס שנת שכ"ז:

י"ח ס"ג מאימתי מברך על הציצית בשחר משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה וכתב מור"ם דאם לבשו מעלית השחר ואילך יש אומרים דמברך עליו וכן נוהגין. עי' בית יוסף שהעתיק לשון המרדכי (הוא דעת יש אומרים הנז"ל) דמעמוד השחר שרי לכתחילה וכן עמא דבר עכ"ל ובפרמ"ג בא"א סק"ד כתב דמדברי מור"ם נראה לכאורה דלכתחילה יש להמתין מללבוש עד שיכיר בין תכלת וכו' אך מדברי הרב הלבוש משמע דלכתחילה יכול ללבוש מעמוד השחר ולברך ע"ש. ובחבורות שומרים לבוקר נזהרים שלא ללבוש הטלית אלא בעת הגיעם לברוך שאמר (ועי' שואל ומשיב מהדורא תליתאה, ח"ב סי' קס"ב):

סימן כג

כ"ג ס"ג במקום שנוהגים להסיר ציצית מטלית המת בבית וכו'. עי' מה שאכתוב בעזה"י בחיו"ד סי' שנ"א:

סימן כה

כ"ה ס"ב מי שהוא זהיר בטלית קטן ילבשנו ויניח תפילין בביתו וילך וכו' לביהכ"נ ושם יתעטף בטלית גדול. כתב הרדב"ז בתשו' הישנות סוף סי' רמ"ד כי כן הוא מנהג חכמי צפת ת"ו ע"ש אך דעת האריז"ל בריש שער הכונות והרב ראשית חכמה שער הקדושה פרק ששי ללבוש אף הטלית גדול קידם התפילין וכמנהג העולם שהביא מרן בבית יוסף ומור"ם בהג"ה. ומשו"ה אין מי שנוהג היום כדברי מרן הנז"ל ועי' בכללים סי' י"ג:

כ"ה ס"ו אם פגע בשל ראש תחילה צריך להעביר על אותה מצוה ויניח של יד תחילה וכו'. כתב בשו"ת הלק"ט ח"א סי' נ"ג כי מנהג צפת ת"ו דאם פגע בשל ראש תחילה לובשו ומברך עליו וחוזר ופושטו ואח"כ לובשם כדרכו ע"ש. ובשאילת יעב"ץ ח"א סי' קכ"ה ובכנסת ישראל למהר"י ששון דף י"ט ע"ב ערערו על מנהג צפת הנז"ל. אך בתשו' פני אהרן או"ח סי' י"ד דף כ"ב ע"א ובתשו' חוקי חיים גאגין בליקוטי הפוסקים סי' מ' דף קמ"ו ריש ע"ד כתבו דכיון דלדעת רש"י והנימוק"י הובא בבית יוסף לקמן סי' כ"ח ובתשו' הרדב"ז החדשות סי' תקכ"ט אם פגע בשל ראש יניחנו ואח"כ יניח של יד דגם בזה קי"ל דאין מעבירין על המצות. לכן לצאת י"ח סברא זאת נהגו בצפת ת"ו ללבוש של ראש לבדו דהא אינן מעכבות זו את זו כדלקמן סי' כ"ו דאפילו אם יש לו שתיהם ויש לו שום אונס שאינו יכול להניח אלא אחת מניח אותה שיכול ואם היא של ראש מברך עליה על מצות תפילין לבד. ובגוונא דנ"ד נמי דמי לאונס כיון דלפי סברא הנז"ל אסור להעביר על של ראש. ואחר שלובשו חוזר ופושטו ולובשם כדרכו וכדעת רוב הפוסקים שאפילו בפגע של ראש תחילה אין להקדימו לשל יד (ובזמנינו לא ראינו ולא שמענו מי שנוהג כן).

כ"ה סי"א אחר שקשר של יד על הזרוע יניח של ראש קודם שיכרוך הרצועה סביב הזרוע. כתב הט"ז סוף סק"ט והמג"א ס"ק י"ח שהאריז"ל היה נוהג לכרוך הרצועה סביב הזרוע קודם הנחת של ראש. וכן דעת מהרי"ל במנהגים והרדב"ז בתשו' החדשות סי' תרכ"ג ע"ש וכתב השל"ה ז"ל במסכת חולין דף קי"ב ע"ב והברכי יוסף אות יו"ד כי כן נתפשט המנהג בארץ ישראל. ובשלמי ציבור דף מ' ע"א כתב כי כן נתפשט המנהג בכל מקום:

כ"ה סי"א בהג"ה יש מי שכתב להניח של יד מיושב ושל ראש מעומד. כתב השל"ה במסכת חולין דף קי"ב ע"ב כי כן מנהג ארץ ישראל ע"ש וכתב בשע"ת לעיל סעיף ה' סק"ג משם תשו' דרכי נועם או"ח סי' ג' שהנוהגים כן צריכים ג"כ לברך הברכה מיושב (וכמ"ש האריז"ל הובא בשלמי ציבור בקונטריס חלבי השלמים דף ח' סוף ע"ב דההנחה של יד והברכה שניהם מיושב):

כ"ה סי"ב נשמטו ממקומם וממשמש בהם להחזירם למקומם צריך לברך. כתב המג"א משם השל"ה שנוהגים שלא לברך ונתן טעם למנהג ע"ש וכן מנהגינו ועי' בכללים סי' יו"ד:

כ"ה סי"ב הזיזם ממקומם אדעתא להחזירם מיד צריך לברך וכתב מור"ם דיש אומרים שלא לברך והכי נהוג עכ"ל, גם השולחן גבוה ס"ק כ"ד כתב כי כן המנהג. וכן מנהגינו ועי' בכללים סי' יו"ד:

סימן כט

כ"ט ס"א (אין לברך שום ברכה כשחולץ תפילין וכו' עי' טור דאין הלכה כבני מערבא שהיו מברכין לשמור חוקיו בשעת הסרתן וכתבו התוס' בברכות דף מ"ד ע"ב ובנדה דף נ"א ע"ב דאף בני מערבא לא היו מברכים בסיום שאר מצות כגון ציצית ולולב וסוכה ע"ש אבל הר"ן ז"ל בחידושיו על נדה שם הנדפס בספר תודת שלמים חולק וס"ל דבכל סיום המצות שיש להם גמר כגון תקיעת שופר ומקרא מגילה וכיוצא היו מברכים):

סימן ל

ל' ס"א זמן הנחתם בבוקר משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ארבע אמות ויכירנו. עי' פרמ"ג לקמן סי' נ"ח בא"א סוף סק"ב דזמן משיראה את חבירו וכו' הוא לערך ששה דקים אחר עלות עמוד השחר ע"ש ובחבורות שומרים לבוקר נזהרים שלא להניח התפילין אלא בעת הגיעם לברוך שאמר (ועי' שואל ומשיב מהדורא תליתאה ח"ב סי' קס"ב):

סימן לב

ל"ב סי"ח כתב המג"א ס"ק כ"ו משם תשו' מורינו הרב מהר"מ גלאנטי סי' קכ"ד דכ"ף פשוטה שעשאה למעלה בזוית כעין ד' ולא עגולה כשירה ואף שהרב בית יוסף לקמן סי' ל"ו כתב משם הרב יוסף איסכנדרני דפסול ואין מועיל תיקון (בתפילין ומזוזות) מ"מ כיון דהרבה קהילות וסופרים מובהקים כותבים כעין ד' נהרא נהרא ופשטיה דכל דבר שאין לו שורש בגמרא כשר בדיעבד וכו' ע"ש. ומבואר בתשו' מורינו מהרמ"ג שם כי פה בארץ הצבי כל הס"ת והתפילין כך הם וכל הסופרים העידו שכולם נוהגים לכתוב כעין ד':

ועל מ"ש מרן ז"ל לקמן סעיף כ"ה דכל אות שהיא כתובה שלא כתקנה ואין צורתה עליה פסולה כתב שם הפר"ח בליקוטים וז"ל היינו שלא תדמה לאות אחרת בכולה אבל אם במקצתה דומה לאות אחרת לא מיפסל כן כתב מהריק"ש בתשו' סי' קי"ג לפי דעת גדולי הפוסקים וכן דעת מרן המחבר ז"ל ביו"ד סי' רע"ד סעיף ה' (שכתב וז"ל צריך שלא תיפסל צורת שום אות עד שאינה נקראת או דומה לאות אחרת בין בעיקר הכתיבה בין בקרע בין בנקב שניקב בה בין בטשטוש עכ"ל) ודלא כהר"י אסכנדרני שהביא הב"י סי' ל"ו ודוק עכ"ל:

וכתב בתשו' דבר שמואל אבוהב סי' נ"ח שרבני צפת ת"ו פסלו בכ"ף פשוטה שגגה ארוך מרגלה (וכמ"ש הב"י בסי' ל"ו ועי' מג"א ס"ק הנז"ל וט"ז יו"ד הי' רע"ג סק"ד):

ל"ב סל"ח יעשה ארבעה בתים מעור אחד לשל ראש עי' בית יוסף ומג"א ותשו' הרמ"ע סי' ל"ח בזה. וכתב הרמ"ע שם דבודאי למצוה בעינן מעור אחד. ומ"מ אם היו מארבעה עורות מחוברים ע"י תפירה נמי כשר וכדמוכח ממשנה דכלים פרק י"ח מ"ח וכתב כי זה הוא דעת מרן ז"ל ע"ש והובא דבריו בתשו' חקרי לב מהרו"ב או"ח סוף סי' א' ע"ש ועי' שמן רוקח ח"ב סי' א'. תשו' מהר"מ מינץ אחרון סי' א'. חתם סופר או"ח סי' ה':

ל"ב סמ"ט וטוב לתפור בגידי שור. כתב השולחן גבוה ס"ק ק"ך דנוהגים בירושלים ת"ו לתפור בגידי בהמה דקה:

סימן לד

ל"ד ס"א סדר הנחתן בבתים לרש"י ולהרמב"ם וכו' כתב מרן ז"ל בכסף משנה פ"ג מהלכות תפילין הלכה ה' שהרמב"ם בתשובה (פאר הדור סי' נ"ו) הביא ראיה ממה שאנשי ארץ ישראל כולם ס"ל הכי ועושים כן איש מפי איש:

ל"ד ס"ב ירא שמים יצא ידי שניהם ויעשה שתי זוגות תפילין ויניח שניהם וכו' כי מקום יש בראש להניח שתי תפילין וכן בזרוע. כתב הרב בית עובד דף מ"ג ע"ב כי כן מנהג ארץ הצבי להניח שניהם יחד וכתב איש ירושלים בספר שם חדש על ספר יראים ח"א דף קי"ג ע"א ד"ה ומב"מ וכו' שנוהגים להניח הקציצה של זה על המעברתא של זה ואין בזה איסור חציצה (דלעיל סי' כ"ו סעיף ד') דהא קי"ל מין במינו אינו חוצץ (כדלקמן ריש סי' תרנ"א) מלבד טעמים אחרים ע"ש וכ"כ בעצי עדן על המשניות פ"ד דמנחות סוף מ"א דאין בזה משום חציצה כלל וגם צבע השחרות וכן הגידים אינם חוצצים וכן היה נוהג הוא ז"ל וכמה רבנים וחסידים ז"ל והאריך שם לדחות דברי חכם אחד שאסר ע"ש וכפי הנראה שהוא הגאון מהר"ש קלוגר ז"ל שכתב לאסור בספר סת"ם סי' ן' דף ס"א. ומדברי הרב מחה"ש סק"ה מוכח כדעת מהרש"ק:

ל"ד ס"ג לא יעשה כן אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות. כתב המחזיק ברכה אות ב' דבארץ ישראל רוב החכמים ותלמידיהם מניחים שני זוגות תפילין וגם בעלי מקרא ומשנה יש מהם דמניחים שני זוגות:

ל"ד ס"ד לא יניח שני הזוגות בכיס אחר וכו', כתב הברכי יוסף אות ד' ולקמן ריש סי' מ"ב הובא בשע"ת שיש נוהגים לקשור תפילין של ראש דרש"י ור"ת בכיס אחד ושתי ידות בכיס אחד וכו' ואין לפקפק וכו' ע"ש וכן מנהגינו:

סימן לו

ל"ו ס"א צריך וכו' שלא תשתנה צורת שום אחת מהן ולא תדמה לאחרת וכו'. כתב הטור יו"ד סי' רע"ד משם הרא"ש בתשו' כלל ג' סי' י"א וז"ל צורת האותיות אינן שוות בכל המדינות והרבה משונה כתב ארצינו ארצינו מכתב הארץ הזאת ואין פיסול בזה השינוי רק שלא יעשה ההי"ן חתי'ן. ביתי"ן כפי'ן. כמו שמפורש בגמרא עכ"ל (וכתב התוי"ט בדברי חמודות על הלכות ס"ת להרא"ש אות מ"ז דמשו"ה אינו חושש לבאר צורתן) וכ"כ רבינו מנחם המאירי בחידושיו על שבת דף ק"ד ובחיבורו קרית ספר דף וא"ו ע"א הובא בתשו' מהרד"ך בית א' חדר ל"א שצורות האותיות המשתנות מצרפת לספרד וכיוצא אין שינויין פוסל מזה לזה (ועי' אוצר הכבוד לרבינו טודרום הלוי על חגיגה פ"ב דף ל"ב ע"ב) ובתשו' מורינו הרב מהר"מ גלאנטי סוף סי' קכ"ד כתב דכל מה שאינו מעכב מדינא בענין צורת האותיות לא הביא מרן ז"ל בשלחן ערוך ולא כתב אלא מה שמעכב כגון הא דסי' ל"ו סעיף ב' כל אות צריכה להיות גולם אחד לכך צריך ליזהר בנקודה שעל האל"ף וכו' שיהיו נוגעות באות וכו' (ועי' מה שכתבתי לעיל סי' ל"ב סי"ת):

ובתשו' מעיל שמואל סי' ב' דף ה' ריש ע"ב כתב שהשינוים שבין כתיבת האשכנזים ובין כתיבת הספרדים אינן פוסלין ושתי הצורות כשרים לאלו ולאלו וכ"כ בתשו' אור ישראל סי' מ"ז וסי' נ"א. וכן מוכח מתשו' נודע כיהודה מהדו"ק יו"ד סי' פ' ומהדו"ת יו"ד סוף סי' קע"א ומדברי השואל בתשו' זכרון יוסף יו"ד ריש סי' י"ח. ובשו"ת שדה הארץ יו"ד סי' י"ח כתב שראה לרבני ארץ ישראל שהספרדים עולים לס"ת של אשכנזים וכן האשכנזים עולים לס"ת של הספרדים:

אך הברכי יוסף בסי' זה אות ב' כתב משם תשו' מהר"מ בן חביב ז"ל כת"י דתפילין מצורת אותיות כתב אשכנזים פסולים לספרדים ובתשובותיו בס' יוסף אומץ סי' י"א אות ב' כתב דלפי דברי מהרמב"ח הנז"ל אסור לספרדים לעלות לס"ת של אשכנזים. והרב מאמר מרדכי כרמי בספרו דברי מרדכי על או"ח לקמן סי' קמ"ג הגם שהביא תשו' הרא"ש הנז"ל מ"מ חשש לתשו' מהרמב"ח הנז"ל ואסר ג"כ לעלות לס"ת של האשכנזים ע"ש:

אכן הרב המגיה בספר פחד יצחק אות מ' דיני מזוזה דף ע' דחה דברי מהרמב"ח והמאמ"ר הנז"ל וכתב ששאלו להברכ"י ז"ל פא"פ מאיזו ראיה פסק מהרמב"ח כנז"ל ולא הוה בידיה (ועכשיו נדפס קצת תשו' קול גדול למהרמכ"ח ושה הי' ע"ח הובא תשו' הנז"ל ומבואר כם הטעם משום דככתב האשכנזים הנו"ן כפופה דומה לגימל של כתב הספרדים ודמי למ"ש הטור אה"ע סי' קכ"ה משם תשו' הרא"ש ריש כלל מ"ה לענין גט הכא מארץ מרחק ויש כו אותיות שמשתנות ממדינה למדינה וכו' ע"ש ולא הזכיר כלל תשו' הרא"ש דכלל ג' שהביא הטור יו"ד סי' רע"ד הנז"ל ועי' בספרו גט פשוט הי' קכ"ה ס"ק ש"ב ובשדה הארץ סי' הנז"ל מאי דשקו"ט בתשו' הרא"ש כלל מ"ה הנז"ל) והביא דברי המעיל שמואל וכו' הנז"ל ודעתו נוטה להתיר. וכן מסקנת הרב בית מנוחה סוף דיני תמונת האותיות דף קפ"א ע"ב וכתב כי כן מעשים בכל יום וכן נראה הסכמת הרב מהרח"ף בספר חיים ריש סי' ך' ובשו"ת חיים ביד סי' פ"ג (ועי' חיים ביד שם קצת ישוב לתמיהת הרב מור וקציעה סי' ל"ו על מה שלא הביא מרן ז"ל בכ"י צורות האותיות של כתב הספרדים זולת של האשכנזים והמו"ק שם והרב לדוד אמת סי' י"ג האריך בביאור צורות כתב הספרדים וכתוב בשער הכונות להאריז"ל סוף דרוש שני מתפילין שיש רמז וסוד לשני הצורות דכתיבת האשכנזים והספרדים לשינוים וחילוקים שביניהם כ' לכמה ציורים ושינוים וצירופים משתנים צורות האותיות):

סימן לז

ל"ז ס"ב נהגו שלא להניחם כל היום וכו'. כתב הרב ראשית חכמה שער הקדושה פרק ששי שנתפשט המנהג בארץ ישראל להניח תפילין במנחה ובתשו' שמש צדקה או"ח סי' ח' דף ט"ז ע"ב כתב משם גדולי ארץ ישראל שלא להניחם במנחת ערב שבת (וכתב הרב מהר"ר ישעי' באסאן בתודת שלמים סי' כ"ז והמחזיק ברכה לעיל סי' ל"ד אות ו' וכקונטריס אחרון שם אות ד' משם האריז"ל ללבוש במנחה תפילין עשוים בשיעורן כדעת שימושא רבה שהובא בסוף הלכות תפילין להרא"ש דצריך אצבעים על אצבעים אך בענין סדר הפרשיות יהיו מסודרים כדעת רש"י דבעינן קדש מימין הקורא ולא כדעת שימושא רכה דס"ל דקדש מימין המניח):

ל"ז ס"ג קטן היודע לשמור תפילין בטהרה וכו' חייב אביו לקנות לו תפילין לחנכו וכתב מור"ם דיש אומרים דהאי קטן דוקא שהוא בן י"ג שנה ויום אחר וכן נהגו וכו'. עי' בית יוסף שדחה סברא זאת ועי' חקרי לב או"ח סי' ח' בזה וכתב השולחן גבוה סק"ה דבירושלים ת"ו נהגו בזה כסברא זאת והובא דבריו בקמח סולת דף ה' ע"ב וכן מנהגינו פה צפת ת"ו ובודאי שהוא מנהג קדום להתפשטות קבלת הוראות מרן ז"ל ועי' בכללים סי' ה':

סימן לח

ל"ח ס"ז חתן ושושביניו וכל בני חופה פטורים משום דשכיח שכרות וקלות ראש. כתב הברכי יוסף אות ה' דעכשיו במקומינו המנהג פשוט שהחתן וכו' מניחים תפילין בכל שבעת ימי החופה וכמ"ש מור"ם בתשו' הובא במג"א:

סימן מג

מ"ג ס"ד או בבגדו בידו מותר וכו' כצ"ל וכן הוא בש"ע הישן משנת שכ"ז:

סימן מו

מ"ו ס"ו יש נוהגים לברך הנותן ליעף כח ואין דבריהם נראין. כתב המג"א משם הכנה"ג שחכם אחד העיד ששמע כי מרן ז"ל בסוף ימיו חזר בו מזה ואמר אותה בשם ומלכות וכן דעת האריז"ל ע"ש וכתב השולחן גבוה סק"ך דכן נוהגים בירושלים ת"ו ת"ו גם הברכי יוסף אות י"א כתב כי כן נתפשט המנהג בגלילותינו ע"ש ועי' בכללים סי' י"ג:

מ"ו ס"ח כל הברכות האלו אם לא נתתייב באחת מהן כגון שלא שמע קול תרנגול וכו' אומר אותה ברכה בלא הזכרת השם וכתב מור"ם דיש אומרים דמברך וכו' וכן המנהג וכו'. כתב הברכי יוסף אות י"ב שמנהגינו ג"כ עפ"י האריז"ל לברך כולם בשם ומלכות חוץ מברכת על נט"י. ולעיל סי' וא"ו אות ג' כתב משם האריז"ל דגם אשר יצר לא יברך והכי נקטינן (ודלא כמ"ש מור"ם לעיל ריש הי' ד') גם הרב תפילה לדוד סי' קי"ב כתב כי כן מנהג ירושלים ת"ו לברך כולם עם ברכת התורה חוץ מעל נט"י ואשר יצר. וכמ"ש בכללים סי' י"ג דמנהג א"י ת"ו ללכת אחר הכרעת האריז"ל אפילו נגד פסק מרן ז"ל. וכ"ש בנ"ד שמצינו למורינו הרב המבי"ט ח"א סי' ק"פ שכתב דאנחנו נוהגים כהפוסקים דמצריכים לברך ע"ש (וכ"כ הרב מהר"י צאמת בתשו' הובא באבקת רוכל למרן ז"ל כי' נ"ד) ובמנהג קבוע וקדום להתפשטות הוראות מרן ז"ל אזלינן בחר מנהגא וכמ"ש בכללים סי' ה'. ואפילו בענין ברכות וכמ"ש בכללים סי' יו"ד:

וכתב השיורי ברכה אות ד' דנהגנו עפ"י האריז"ל שלא לברך בט"ב ויו"כ ברכת שעשה לי כל צרכי. (אך מי שהוא אבל אעפ"י שאינו טפל מנעלים של לבדים צריך לברך וכמ"ש בספרו קשר גודל סי' כ' אות י"ט):

וכתב עוד השיו"ב אות ט' משם הרמ"ז פ"ד דמגילה מ"ו דהסכמת רבנן קשישאי דארץ ישראל דסומא מותר לברך פוקח עורים והכי נקטינן:

סימן מז

מ"ז סי"ג המשכים קודם אור היום מברך כל סדר הברכות חוץ מברכת הנותן לשכוי בינה ופרשת התמיד שימתין מלאומרם עד שיאיר היום. כתב המחזיק ברכה אות וא"ו דבספר הפרדס לרש"י איתא דרש"י היה נוהג לכרך הנותן לשכוי בינה בקומו באשמורת קודם אור היום וכן דעת האריז"ל וכן נהגו רבים ושלמים:

ס"ח ס"א בשבת אומרים אצל פרשת התמיד פסוקי מוסף דשבת. כתב הברכי יוסף לעיל סי' א' אות י"ג דבארץ הצבי אין נוהגים לאומרם. וכדעת ספר המנהיג שהביא הטור וכן דעת האריז"ל בשער הכונות דף ע"ד מדפוס שאלוניק. וכתב עוד הברכ"י לקמן סי' תכ"א ובשיורי ברכה שם דלפי מנהג זה. אפילו כשמתפלל ביחיד אין לומר פרשת ובראשי חדשיכם בשחרית דר"ח אצל פרשת התמיד ודלא כדמשמע מדברי מרן ז"ל. דכיון דהאריז"ל הכריע כספר המנהיג הכי נהגינן:

סימן נג

נ"ג סכ"ה בהג"ה ש"ץ שהזקין וכו' בנו קודם לכל אדם וכו'. כן כתב בתשו' הרשב"א ח"א סי' ש' ובחידושי הריטב"א על מכות דף י"ג וכתבו שם שכלל גדול אמרו בכל המינוים שהבן קודם. וכ"כ מרן ז"ל בתשו' אבקת רוכל סי' ר"א דף קכ"ט ע"א ומור"ם ז"ל ביו"ד סוף סי' רמ"ה לענין רב ומו"ץ. וכ"כ בתשו' מורינו הרב המבי"ט ח"ג סי' ר' וז"ל להיות שהלכה רווחת שכל מי שיש לו איזה מינוי הן מלך הן חכם הן חזן הן שוחט הן מוהל. אם יש לו בן וכ"ש אם הוא הגון. הדין הוא שיהיה בנו ממונה תחתיו כדאיתא בספרי (שופטים סי' י"ז) על פסיק למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ד מהלכות כלי המקדש הלכה ך' (ובפ"א מהלכות מלכיה הלכה ז') והריב"ש ז"ל בתשו' סי' רע"א והרשב"א ז"ל סי' ש' עכ"ל ובתשו' גינת ורדים יו"ד כלל ג' סי' ח' הובא תשו' הרב מהר"י אריפול וכתב שם ששמע מהרב מהר"ר חייא שלום ז"ל כי הרה"ג המקובל מוהר"ר שלמה אלקבץ ז"ל עשה מעשה בעיה"ק צפת ת"ו שאחר שהסכימו כל בני קהלת הר' מהר"מ אלשיך ז"ל להושיב ולמנות למהר"מ אלשיך לראש והתחילו לחתום בשטר המינוי. מנע אותם הר' מהר"ש אלקבץ הנז"ל עד שיגדל בנו של הר' מהר"ר אברהם שלום ז"ל שהוא היה חכם הקהל והמתינו לבנו עד שנעשה בר מצוה והמליכוהו במקום אביו אעפ"י שלא היה לו יחם ודמיון עם הרב מהר"מ אלשיך שהיה באותו פרק כבן ששים שנה. ומהך עובדא הביא ראיה מהר"י אריפול הנז"ל למאי שהוכיח שם מן הדין לענין בן הנכנס במקום אביו בגבאות גמילות חסדים ולכל בן הנכנס במקום אביו דלא בעינן שיהיה לו עכ"פ יחם ודמיון קרוב להאחר הנמצא ראוי לזה דאפילו אותו האחר הוא מופלג וגדול הרבה מן בן הנפטר מ"מ הבן קודם ע"ש וכ"כ הרב דבר משה או"ת סי' א' מכח מעשה רב הנז"ל:

ומזה למד בשו"ת הגיד מרדכי חו"מ סוף סי' י"ח לענין שוחט דהם בן השוחט הוא ראוי לאותה מלאכה ובקי מעט. הוא קודם לכל אדם וכתב כי כן הוא מנהג עיה"ק ירושלים ת"ו להניח בן השוחט במקום אביו אעפ"י שהיא בקי קצת:

ובתשו' חקרי לב או"ח סי' ט"ו דף כ"א שקיל וטרי טובא בענין ירושה בדברים הנז"ל ומסיק דמן הדין ליכא ירושה אלא במלך וחכם הקהל וכיוצא בהם שהם מינוים של כבוד ושררה אבל בשוחט ומוהל ודכוותייהו אין ירושה אלא מתורת מנהג. ובש"ך יש להסתפק אם הירושה מן הדין או מן המנהג (עי' נחפה בכסף ח"כ חו"מ כי' וא"ו דף ה"ה ס"ו):

עוד כתב החק"ל החק"ל שם סי' י"ח דף ל"א דדין שמירת השררה לבן הנפטר אינו אלא במלך דוקא ולא בשאר מינוים ומה שעשה מעשה הרב מהר"ש אלקבץ בצפת ת"ו הנז"ל אפשר דלפנים משורת הדין הוא דעשה ונתרצו לו בני הקהילה ועי' חק"ל חו"מ ח"ב סוף סי' נ"ח):

ובמזבח אדמה חי"מ סי' יו"ד דף ל"י סוף ע"ד כתב דבירושלים ת"ו נוהגים כדעת הרשד"ם יו"ד סי' פ"ה דברבנות ודיינות אין דין ירושה. גם בנו הרב ברכות המים חו"מ סי' ז' האריך לחזק ולקיים דעת הרשד"ם הנז"ל וכתב בסוף הסי' הנז"ל דבכל המקומות לא שמענו ולא ראינו דרב שמת שמושיבין את בנו תחתיו ומהך עובדא דהרב מהר"ש אלקבץ שעשה בצפת ת"ו כנז"ל שהיה ענין מינוי חכם קהילת ביהכ"נ לעלות לעשרת הדברות ולהיות גדול הקהל אין ראיה לענין רבנות שצריכה חכמה ותורה הרבה ע"ש באורך. אכן מתשו' מורינו הרב המבי"ט בח"א סי' קנ"ז קפ"ז קפ"ט וסוף סי' רע"ט וריש סי' רפ"ז ובח"ב סי' קע"ג קע"ד ומתשו' מרן ז"ל אה"ע דיני כתובה סי' ג' ודיני משאל"ס דף נ"ה נ"ז נ"ט דפוס מנטובה מתבאר להדיא דפה עיה"ק צפת ת"ו היו נוהגים שכל חכם הקהל היה ממינה לדון ולהורות לבני קהילתו. ועיין בשי"ת שמחת יו"ט אלגאזי סי' וא"ו ובספר דין אמת בתשו' סי' א' וכסא שלמה לאנייאדו סי' א' דף וא"ו ודף ז'. וחקרי לב יו"ד ח"ג סי' ק'. וחתם סופר או"ח סי' י"ב וסי' י"ג. ורוח חיים חו"מ סי' רע"ו:

נ"ג סכ"ו קהל שנהגו למנות אנשים על צרכי הציבור לזמן ובהגיע הזמן יצאו אלו ויכנסו אחרים תחתיהם בין לחזן בין לקופה של צדקה בין לשאר מינוים הצריכים לציבור בין שנוטלים עליהם שכר בין שאינם ניטלים אפי' לא קבעו להם זמן סתמם כפירושם מאחר שנהגו כך. וכ"כ מורים ביו"ד סוף סי' רמ"ה והש"ך ביו"ד ם' רנ"ז סק"ד וכתב הברכי יוסף שם סי' רנ"ז אות ד' שבגלילותינו יש כמה קהילות שאין המינוים לזמן ואז אין יכולים לסלקו וכן ה"ה בשוחט וכמ"ש הכנה"ג בסי' זה וכ"כ לקמן סי' שס"ו משם תשו' מהר"י צונצין בתשו' נחלה ליהושע סי' כ"ט (ע"ב שהוכיח כן מכ"ב דף כ"א ע"ב ומשאר דוכתי וכ"כ הגינת ורדים יו"ד כלל ג' סי' ז' והחקרי לב הו"ח סי' ע"א דף קנ"א והנדיב לב ח"ב חו"מ סי' נ"ג. ועיין בתשו' הרדב"ז הישנות סי' י"א (לענין דומה למ"ש מרן לקמן כי' קנ"ג סעיף י"ז וסעיף כ"ב ומור"ם בתו"מ סוף סי' קמ"ט) ובגינת ורדים חו"מ כלל ג' סי' ב' מזבח אדמה יו"ד סי' של"ד מים שאל חו"מ סי' א' חוקי חיים גאגין סי' כ"ז דף מ"ז ולענין פקיד על קופה כל צדקה) ובתעלומות לב ח"א יו"ד סי' ל"ד (לענין רב ומו"ץ) ובפני יצחק חלק חמישי יו"ד סי' ה' (לענין שוחט) בנדונות שעברו בארץ ישראל בענינים אלו. וכתב הכנה"ג בתשו' בעי חיי יו"ד סי' רי"ח דבכל פלוגתא דרבוואתא הממונה הקבוע כבר הוא נקרא מוחזק לטעון קים לי נגד הבא כנגדו להתמנות וכן לדידן בני א"י ת"ו הינא דאין גלוי בדעת הרמב"ם ומרן ז"ל וכמ"ש בכללים סי' ט"ו. וידוע מ"ש השל"ה ח"ג פרשת ואתחנן כגודל מפלת הממונה ומנהיג בא"י ת"ו העוסק עם הציבור לשם שמים ופי' לקמן סי' פ' סעיף ד' וסי' צ"ג סעיף ד'):

סימן נד

נ"ד ס"ב עי' אחרונים לענין קריאת חי העולמים בצירי תחת החי"ת או בפתח. וכתב הברכ"י לקמן סי' ר"ז אות א' דמנהג כל ארץ הצבי לקרות בפתח:

סימן נה

נ"ה ס"ך שלא יהא מפסיק טינוף או כותי כצ"ל וכן היא בש"ע הישן משנת שכ"ז. ועי' שע"ת סק"ש:

סימן נו

נ"ו ס"ב כשש"ץ אומר יתברך כל העם עונים אמן. וכתב מיר"ם דלא נהגו לומר אמן אחר יתברך וכן דעת האריז"ל וכמ"ש בשלמי ציבור דף פ"ד ריש ע"ב וכן ציוה המגיד למרן ז"ל וכמ"ש במגיד משרים פרשת תולדות וכן מנהגינו ועי' בכללים סי' י"ג:

נ"ו ס"ד שמיה רבא וכן ביתברך וכן בברוך הוא וכו' כצ"ל וכן הוא בש"ע הישן משנת שכ"ז:

סימן ס

ס' ס"א כתב הגאון מהר"מ בן חביב בתשו' כת"י שבארץ ישראל נוהגים לומר בברכה אהבת עול והיליכנו מהרה קוממיות בארצינו בבי"ת ומנהג נכון הוא כי הנוסח לארצינו בלמ"ד אין לומר אלא בחוץ לארץ. והאריך שם בשקו"ט בדברי הטור לקמן סי' קפ"ח ובמ"ש הב"י לקחן סי' קפ"ז (ובזמנינו אין המנהג כן):

סימן סא

ס"א ס"ג וכדי להשלים רמ"ח וכו' מסיים ש"ן ה' אלד'יכם אמת וחוזר ואומר בקול רם ה' אלד'יכם אמת. עי' תשו' הרלב"ח סי' ע"ג והרדב"ז הישנות סי' נ"ה שיש שלוחי ציבור שאינם מסיימים בלחם תיבת אמת וכן דעת הרמ"ע בעשרה מאמרות הובא במג"א סק"א ומחזיק ברכה אות ג' ומנחת אהרן פארדו כלל י"ד אות ט' וכן דעת הגר"א ז"ל בביאורו סק"ד. וכתב בפחד יצחק אות אלף (אדני) דף כ"א ע"ג כי כן מנהג הספרדים באיטליא ומנהג נכון הוא ובדברי מרן ז"ל נפל ט"ס או אחד מתלמידיו הכותב לא דק בלישניה ע"ש ומדברי מרן ז"ל בב"י ד"ה ויש מקשים וכו' נראה ברור שאינו ט"ס אך גם פה עיה"ק צפת ח"ו כן מנהגינו ואפשר דהוא מנהג קדום להתפשטות קבלת הוראת מרן ז"ל (עי' בכללים סי' סי' ה'). גם נוהגים שאין הקהל מסיימים תיבת אמת אלא עד שישלים הש"ץ ק"ש קודם חזרתו לומר ה' אלד'יכם אמת. ואין בזה איסור הפסקה דהפסקה בלא דבור בשהייה מועטת לא הוי הפסקה כלל וכמ"ש המטה יאודה לקמן סי' ס"ו סעיף ה' סוף סק"ב:

סימן סג

ס"ג ס"ב (מי שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב ולקרותה מעומד נקרא עבריין. כ"כ הטור משם רב עמרם גאון. ובזמנינו נדפס סידור רב עמרם ושם דף ה' ע"ב כתב וז"ל והני דמתחזיין דמחמירין אנפשייהו למימרא דמקבלין מלכות שמים בעמידה טעות הוא וכו' כבר קי"ל הלכה כבית הלל וכו' אלא אפילו כבית שמאי נמי לא עבדי דאי כב"ש בצפרא מעומד ברמשא מוטה. ואינון לא שנא צפרא ולא שנא רמשא מעומד וכו' ואותן שאומרים כמנהג ארץ ישראל אנו עושין. הלא כך גורסין בתלמוד ארץ ישראל (ירושלמי ברכות פ"א ה"ד) וכו' הלכה כבית הלל וכו' עכ"ל וביש"ש סוף ב"ק בקונטרים חילוקי מנהגים סי' א' כתב וז"ל בני ארץ ישראל עומדין בק"ש בני בבל יושבין הדא טעמא בשבתך בביתך עכ"ל ומתשו' מור"ם סי' צ"א מתבאר דדוקא בק"ש דערבית אין לעשות כב"ש לשכב ולקרות ק"ש כיון שיש קצת קולא בדבר דהא מעומד הוא יותר דרך כבוד אבל בק"ש דשחרית שרי להחמיר לעמוד כשהוא יושב ע"ש וכבר דחה דבריו בתוס' הגאון רעק"א על המשניות ברכות פ"א מ"ג ע"ש):

סימן סח

ס"ח ס"א יש מקומות שמפסיקים בברכות ק"ש לומר פיוטים ונכון למנוע מלאומרם משום דהוי הפסק. ולקמן סי' קי"ב סעיף ב' כתב דאין לומר פיוטים ולא קרובץ בתפילה ובסי' תקס"ו סעיף ד' כתב דנוהגים להרבות סליחות בתענית ציבור בברכת סלח לנו ויש שאין נוהגים לומר סליחות עד אתר סיום י"ח ברכות וכן הנהיגו הקדמונים בארץ ישראל והוא המנהג הנכון עכ"ל וכתב השכנה"ג סי' תקס"ו הגהב"י אות ג' דהוא הדין תיקון הגשם ותיקון הטל הפזמונים והחרוזים הנכון לאומרם קידם תפילת מוסף וכתב בתשו' דבר שמואל אבוהב סי' קמ"ט כי כן מנהג קהילות א"י וסביבותיה. וכתב עוד השכנה"ג לעיל סי' נ"א הגה"ט אות ג' וז"ל לא מצאנו ידינו ורגלינו בפיוטים שאנו מוסיפים בחגים ובמועדים ר"ה ויו"כ ובשמחת חתן וכלה ושבוע הבן בין ברוך שאמר לנשמת ובין נשמת ליוצר וכבר ראיתי מן המהדרין שלא היו אומרים אותם הפיוטים בר"ה ויו"כ מטעם הפסק וכן שמעתי שהרב מהר"ד אגוזי ז"ל לא היה אומר ביו"כ בחזרת התפילות והמוסף סדר קדושה לר"י הלוי אלא היה מדלגן אבל מנהג פשוט לאומרם עכ"ל ובתשו' הרדב"ז ח"ג דפוס פיורדא סי' תקל"ב חיזק המנהג לומר סדר קדושה למהר"י הלוי בחזרת התפילות וכתב דבזה כ"ע מודו ולא יפה עושים אותם שמבטלים לאומרם. וכתב הגאון חיד"א בספר טוב עין סי' י"ח אות ל"ה כי יפה עשו הקהילות שביטלו לומר בשבת זכור הפיוט מי כמוך למהר"י הלוי בתוך נשמת (שהוזכר בפסחים דף קי"ח דהא כתבו האחרונים באו"ח סי' ס"ו דאף לברוך הוא וברוך שמו אין להפסיק בתוך פסוקי דזמרה. וכתב הרב השומר אמת סי' ל"ד אות י"ז דף ע"א דבעיה"ק צפת ת"ו נוהגים שאין מפסיקים בשום דבר מהתחלת פסוקי דזמרה ואילך עד אחר קדיש תתקבל ואו אומרים פיוט מי כמוך ופיוטי ר"ה ויו"כ אכן סדר קדושה למהר"י הלוי אומרים ביו"כ תוך חזרת התפילות:

סימן סט

ס"ט ס"א אם יש בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד ולא שמעו לא קדיש ולא קדושה עומד אחד מהם ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה דיוצר אור ולא יותר וזה נקרא פורם על שמע וכו' ולאחר שסיימו ברכת יוצר אור אומר אבות וגבורות וקדושה ואתה קדוש וזה נקרא עובר לפני התיבה וכו' אפילו בשביל אחד שלא שמע אומרים ואפילו מי ששמע יכול לפרוס וכו' בשביל אותו שלא שמע וכו'. כתב הרב מאמר מרדכי כרמי סק"א וז"ל והמנהג הפשוט בינינו שלא לומר קדיש וברכו וקדושה אלא מי שלא התפלל עדין ואיחר לבוא לביהכ"נ. אז כשמגיע לישתבח אומר ישתבח בקול רם וקדיש וברכו ופוסק שם ואינו אומר ברכת יוצר בקול רם וכשמגיע לי"ח אומר שלש ראשונות וקדושה וגומר תפילתו בלחש. אבל כל שהתפללו ביחיד אין אומרים קדיש ולא קדושה כלל ולפי הנראה מדברי מור"ם בדרכי משה כן הוא מנהגם (עי' לבוש) אף שלקמן בהג"ה לא משמע לגמרי הכי ע"ש ומ"מ המנהג שלנו הוא נכון בעיני ואף שמדברי הפוסקים מבואר שיש היתר אעפ"י שהתפללו לא נהגו כן עכ"ל (ועי' בהגהות מהריק"ש ובחידושי רבינו המאירי על מגילה דף כ"ג ע"ב) גם הרב פתח הדביר על או"ח סי' זה כתב כי כן מנהג מקומו ולקמן סי' קל"ג דף קמ"ג האריך לתת טעם על מה שנהגו בזה דלא כפסק מרן ז"ל ע"ש וכן המנהג אצלינו:

ס"ט ס"א בהג"ה ומ"מ איש אחר יכול לפרוס על שמע או להתפלל בעשרה כל התפילה אפילו באותה ביהכ"נ שכבר התפללו להוציא אחרים י"ח רק שלא יעמוד יעמוד החזן השני במקום שעמד הראשון וכו'. כתב הרב לקט הקמח בהלכות מנחה דף ל"ב ע"ג כי כן מנהג ארץ ישראל וכתב הברכ"י אות ד' ולקמן סי' קמ"ד אות א' שיש מקומות שנוהגים להוציא ס"ת שלש פעמים ולקרות בו בתיבה הקבועה לקרות עליה ואפילו אם עומדים שם מהראשונים שכבר התפללו כל כי הני מילי תלוים במנהג כי אינם מעיק הדין ע"ש וכתב בתשו' חקקי לב או"ח סי' ה' דאפי' היו נוהגים להזהר בזה אין קפידא אם אח"כ שינו המנהג להקל ע"ש ובפקודת אלעזר על או"ח סי' זה דף צ"ד ולעיל סי' נ"א דף ס"ד סוף ע"ד כתב דבירושלים ת"ו היו נוהגים לאסור לקרות פעם שנית אף שלא בתיבה הקבועה ואח"כ שינו המנהג והקילו לקרות פעם שנית אך שלא יהיה בחיבה הקבועה. ופה צפת ת"ו מנהגינו עכשיו להתפלל ולקרות פעם שנית בתיבה הקבועה (וכתב כשו"ת לב חיים ח"ב סי' כ"ה דאם לא יש אלא שבעה שלא שמעו קריאת ס"ת יכולים לצרף עמהם שלשה שככר שמעו ולהוציא ס"ת):

סימן פט

פ"ט ס"א זמן תפילת השחר מצותה שיתחיל עם הנץ החמה כדכתיב יראוך עם שמש ואם התפלל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח יצא. כתב העטרת זקנים וז"ל היינו בדיעבד ובשעת הדחק וזמן עלות השחר הוא זמן קודם שיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו אבל מזמן שיראה את חבירו וכו' רשאי לכתחילה להתפלל רק מצוה מן המובחר הוא יותר טוב שיתפלל אחר הנץ החמה מיד עכ"ל ומאריה דארעא דישראל הפר"ח כתב וז"ל מרן המחבר סתם בכאן ולא פירש. והעיקר הוא דשלשה זמנים יש להתחלת זמן התפילה. והנה עיקר מצותה הוא מהנץ החמה כוותיקין דכתיב יראוך עם שמש. ולכתחילה יכול להתפלל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח מידי דהוה אתמיד. ומיהו אם התפלל משעלה עמוד השחר יצא וכדתנן במגילה דף ך' וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר וגם התמיד אם שחטוהו משעלה עמוד השחר לא נפסל אלא שלכחחילה כל דברים שמצותן ביום עיקר הזמן הוא מהנץ החמה אלא שבתמיד שצריך להקריב כל הקרבנות קודם תמיד של בין הערבים הקדימו זמן מועט קודם הנץ החמה בל אם עשו משעלה עמוד השחר פשיטא דיצא ודלא כדמשמע מדברי רי"ו ז"ל שהביא בב"י ומדברי המחבר ז"ל וזה פשוט עכ"ל וכן המנהג בחבורות שומרים לבוקר שאינם מדקדקים להמתין להתפלל י"ח עם הנץ החמה כיון שכבר האיר פני המזרח:

סימן צד

צ"ד ס"ט מי שהוכרח להתפלל מיושב כשיוכל צריך לחזור ולהתפלל מעומד וכו'. כתב הברכ"י אות ה' דיש לחוש לדעת הפוסקים שלא להתפלל שנית וכן פשט המנהג בכל עוברי דרך שמתפללים דרך הילוכם או בישיבה בקרון ואינם חוזרים להתפלל שנית והכי נקטינן עכ"ל ועי' בכללים סי' יו"ד:

סימן ק

ק' ס"א תפילות של מועדות ושל ראשי חדשים צריך להסדיר תפילתו קודם כנ"ל וכן הוא בש"ע הישן משנת שכ"ז. וכתב מור"ם דיש אומרים דוקא כשמתפללי' על פה אבל כשמתפללין מתוך הסידור מותר וכו' וכן נוהגין וכתב הברכ"י אות ב' דכן נוהגין ברוב תפוצות הנולה ובארץ הצבי שאינם מסדרים שום תפילה:

סימן קא

ק"א ס"ב ולא ישמיע קולו וכו'. (כתב היש"ש סוף ב"ק בקונטריס חילוקי מנהגים סי' מ"ג וז"ל בני בבל אוסרין שיתפלל י"ח אלא בלחש ובני ארץ ישראל בקול גדול כדי להרגיל את הציבור עכ"ל ועי' בפירוש הרב בעל ספר החרדים על הירושלמי דברכות ריש פרק ד' ד"ה מילתא וכו' ובשו"ת עמודי אש בחידושיו על הירושלמי שם):

קיד ס"ד משור תם חמשים אמות כצ"ל וכן הוא בש"ע הישן משנת שכ"ז:

סימן קי

ק"י ס"ד כתב המג"א סק"י דההולך בדרך לא יאכל יותר משני רעבון משום חולי מעיים. והוא מגמר דתענית דף יו"ד סוף ע"ב. ואיתא התם דבמערבא אמרי משום מזוני שאולי לא יספיקו לו המזונות לכל הדרך. ונפ"מ דלטעם בני מערבא היכא דהולך מכפר לכפר שמצוי לו לקנות מזונות מותר ולטעמא דתלמודא משום חולי מעיים היכא דהולך בספינה דליכא חשש חולי מעיים מפני שאין לו טורח דרך מותר:

סימן קיב

קי"ב ס"א כתב הטור דנביאים תיקנו י"ח ברכות וכו'. איתא בספר המכריע לרבינו ישעי' מטראני בחידושיו על תענית דף י"ג שבני בבל אומרים בתפילה ברכת את צמח דוד ברכה לבדה וברכת תשכון בתוך ירושלים ברכה לבדה ובני ארץ ישראל היו כוללים את צמח דוד בתוך ברכת תשכון בתוך ירושלים כדאיתא בירושלמי דברכות פ"ד ה"ג וכך אתה מוצא בקרובץ שנתקנו בפורים וביום הו"ר ובי"ז בתמוז ובעשרה בטבת על סדר י"ח ברכות הוא כולל של את צמח דוד בבונה ירושלים וכ"כ הרב בעל החרדים והפני משה על הירושלמי דברכות שם. וידוע מה שכתבו התוס' בחגיגה דף י"ג ע"א ד"ה ורגלי וכו' שהיה דרך הקלירי להניח שיטת הש"ס בבלי כדי לאחוז שיטת הירושלמי וכ"כ בחולין דף ק"ט ע"ב ד"ה ד"ה נדה וכו' כי ר"א הקלירי עשה הכל על פי הירושלמי ועי' תשו' הרשב"א ח"א סי' תס"ט רדב"ז ח"ג דפוס פיורדא סי' תקל"ב מעדני יו"ט על הרא"ש דברכות פרק אין עומדין סי' כ"א אות ג' ואות ה':

ולפי ביאור הפני משה על הירושלמי שם גם בארץ ישראל בזמן אחרון ביטלו מנהגם וחלקו את הברכה לשתי ברכות וכ"כ הקרבן עדה על ירושלמי דתענית פ"ב ה"ב וכן הוא להדיא במדרש רבה סדר קרח פרשה י"ח פיסקא כ"א שאת צמח דוד תיקנו באחרונה וידוע דהמדרש הוא אגדת ארץ יש' כמ"ש רש"י עה"ת סדר ויגש על פסוק ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים:

סימן קיז

קי"ז ס"א ומתחילין לשאול מטר בחוץ לארץ בתפילת ערבית של יום ששים אחר תקופת תשרי ובארץ יש' מתחילין לשאול מליל שבעה במרחשון. כתב הברכי יוסף אות ה' ואות וא"ו דהן בן א"י הנמצא בחו"ל והן בן חו"ל הנמצא בא"י שואל כבני העיר שנמצא בה ודלא כהפר"ח ואם בן א"י יצא לחו"ל אחר שבעה במרחשון ובא לחו"ל קודם יום ששים אחר התקופה ישאל כבני א"י כיון שכבר התחיל לשאול ע"ש:

סימן קכד

קכ"ד ס"א יחזור ש"ן התפילה שאם יש מי שאינו יודע וכו' וצריך אותו שיוצא בתפילת ש"ן לכוין לכל מה שאומר הש"ץ וכו' ואינו מפסיק וכו' ופוסע ג' פסיעות לאחריו כאדם שמתפלל לעצמו. כתב גאון ירושלים בתשו' הלק"ט ח"ב סי' רט"ו דהוא הדין שהיה צריך שיעמדו הקהל כשהש"ץ מברך ברכת המצות דאיתא בירושלמי (הובא בבית יוסף לעיל הי' ח' ובמג"א סי' כ"ה הק"ך) דכל ברכת המצות מעומד ואין עמידת הש"ץ מוציאם אך לא נהגו קדמונינו לעמוד כשהש"ץ מברך על המנות ואפשר משום דבתלמודא דידן לא נזכר חיוב עמידה בברכת המצות ע"ש ועי' דרכי משה לעיל סוף סי' נ"ו ומג"א ומחה"ש שם סק"ד. וברכ"י לעיל סי' ח' אות ב' ושיורי ברכה שם אות א' וטוב עין סי' י"ח אות ל"ב ועמודי אש סי' ב' אות ל"ו (ועי' טור לקמן סי' רפ"ד משם מסכת סופרים פרק י"ג הלכה יו"ד י"א שהיה מנהגה לומר דברי שבת אחר שסיים המפטיר שכל דבריו אמת וצדק קודם שהתחיל לומר נאמן אתה וכו' ומבואר במ"ס שם שבני מערב היו אומרים הדברי שבת בעמידה ובני מזרח בישיבה. ובני מערב היינו בני ארץ ישראל. ובני מזרח היינו בני בכל כנודע. ועי' שולחן גבוה לעיל ריש הי' נ"ג דהאשכנזים נוהגים לעמוד באמירת ישתבח והספרדים נוהגים שדוקא הש"ץ עומד ובשלמי ציבור דף ט' ריש ע"ד כתב משם האריז"ל כי סוד אמירת ישתבח הוא מיושב):

קב"ה ס"א אין הציבור אומרים עם הש"ץ נקדישך אלא שותקין וכו' עד שמגיע לקדושה וכו' עי' ט"ז סק"א שדחה זה וכ"כ המג"א סק"ב משם כתבי האריז"ל (בשער הכונות דף נ"ז ריש ע"ג דפוס שאלוניק) שצריך לומר נקדישך עם הש"ץ וכן פסק בחי' רעק"א מש גז"ש וכ"כ בקשר גודל סי' י"ח אות י"ד וכן מנהגינו ועי' בכללים סי' י"ג (ועי' תשו' בית יהודה ח"ב סי' ג'):

סימן קכה

קכ"ה ס"א (כתבו התוס' בסנהדרין דף ל"ז ע"ב ד"ה מכנף וכו' משם תשו' הגאונים שאין בני ארץ ישראK אומרים קדושה אלא בשבת ע"ש ועי' מסכת סופרים פרק ך' הלכה ז' ובנחלת. יעקב וכסא רחמים שם ובגן המלך שבסוף שו"ת גינת ורדים ח"א סי' קל"ד):

סימן קכז

קכ"ז ס"ב אם אין שם כהנים אומר ש"ך אלד'ינו וכו' עד אברכם. (כתב הטור וז"ל ובדברים שבין בני בבל ובני ארץ ישראל. אנשי מזרח ש"ץ אומר ברכת כהנים בקול רם. אנשי מערב ש"ץ אומר ושמו את שמי שאסור להזכיר השם אלא א"כ היה כהן עכ"ל וכ"כ היש"ש סוף ב"ק בקונטריס חילוקי מנהגים סי' כ"ט):

סימן קכח

קכ"ח ס"ח עי' באה"ט ס"ק י"א משם מהריק"ש דכהן שבא לביהכ"נ בהודאה יכול לעלות לדוכן ע"ש ועי' תשו' הרמ"ז סוף סי' כ"ו ובעיקרי הד"ט או"ח סי' ה' אות ב' כי כן מנהג עיה"ק צפת ת"ו:

קכ"ח ס"י עומדים בדוכן פניהם כלפי ההיכל וכו' כתב הפר"ח וז"ל לאו למימרא דלנשיאת כפים בעינן מקום שיש בו ס"ת אלא בכל מקום שמתפללים עשרה יש נשיאת כפים והכי נהוג וכו' עכ"ל:

קכ"ח סי"ב וחולקים אצבעותיהם ומכוונים לעשות חמשה אוירים וכו' כתב בתשו' מטה יוסף ח"א או"ח סי' ב' שנשאל מהרב מהר"ר יוסף הכהן ז"ל (אחד מרבני צפת ת"ו עי' מעה יוסף ח"כ יו"ד סוף סי' ה' וסוף סי' יו"ד) על מה שנוהגים הכהנים להסיר כריכת רצועת התפילין מהאצבע קודם נ"כ אי שפיר עבדי. והשיב לו שמנהג נכון הוא כדי שיוכלו לחלק אצבעותיהם לעשות האוירים היטב וכו' ועוד שחששו לחציצה כמ"ש מור"ס לקמן סי' תרנ"א סעיף ז' שנהגו להחמיר להסיר התפילין וטבעות מן היד בעת נטילת הלולב הגם שמדינא אין לחוש וכו' וכבר כתב מרן בב"י חו"מ סי' ק"ט סעיף י"ד משם הרמב"ן שכל מנהג שהוא פשוט בעיר מעמידין אותו בחזקתו ותולין כי כן הסכימו עליו הראשונים שלהם כראוי וכו' עש"ב (וכבר הובא זה לענין נ"כ כשו"ת הרי"ף סי' ש"ח ושו"ת הגאונים שערי תשובה סי' י"א):

קכ"ח סי"ג מתחילין הכהנים לומר יברכך. כתב מרן ז"ל בב"י כי כן המנהג בכל מלכות ארץ ישראל שהכהנים מתחילים מעצמם לומר יברכך בלא שום הקראה הקראה ומתיבה שניה ואילך מקרא אותם החזן מלה במלה עכ"ל:

קכ"ח ס"ך אם ש"ן כהן וכו' מובטח לו שיחזור לתפלתו וכו' כיון שאין שם כהן אלא הוא וכו' יעקור רגליו מעט בעבודה ויאמר עד ולך נאה להודות ויעלה לדוכן וכו' עי' תשו' הרדב"ז החדשות ח"א סי' רל"ז שאם כל העם יכולים לעמוד לפניו בשעת הברכה אז יעמוד במקומו ויברך. וכתב בתשו' לב חיים ח"ב סי' ט"ז וח"ג סי' צ"ט דף צ"ט כי כן מנהג איזמיר וכן נוהגים שאינו נוטל ידיו ע"ש וכן הוא מנהגנו:

קכ"ח סכ"ז להוסיף מדעתו ברפה יותר על וכו' כצ"ל וכן הוא בש"ע הישן משנת שכ"ז:

קכ"ח ס"ל (כתב הפר"ח וז"ל תנן במגילה בפרק הקורא עומד דף כ"ד דפותח אינו נושא אח כפיו ופירוש פוחח מי שלבש בגדים קרועים וזרועותיו מגולים ותימה על הפוסקים ומרן המחבר ז"ל שלא הזכירו זה ואולי סמכו על מ"ש בסי' נ"ג סעיף י"ג לענין עובר לפני התיבה ואינו מחוור עכ"ל ובמסכת סופרים פרק י"ד הט"ו איתא דפוחח הנראים כרעיו או בגדיו פרומים או מי שראשו מגולה פורס את שמע ויש אומרים בכרעיו או בגדיו פרומים פורס אבל לא בראשו מגולה שאינו רשאי להוציא אזכרה מפיו. בין כך ובין כך מתרגם אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא אח כפיו. והובא בקיצור בבית יוסף לעיל סי' צ"א ובתשו' רש"ל סי' ע"ב. ועי' אור זרוע ח"ב סי' מ"ג מה שהאריך בזה ונראה דבהך פלוגתא פליגי בני ארץ ישראל ובני בבל שהובא ביש"ש סוף ב"ק בקונטריס חילוקי מנהגים סי' מ"ב לענין נ"כ בר"מ. ועי' בתשו' רש"ל שם ובט"ז לעיל סי' ח' סק"ג וסי' ס"א סק"א משם המדרש רבה סדר אמור פרשה כ"ז פיסקא וא'ו. וידוע דהמדרש רבה הוא אגדת א"י וכמו שכתבתי לעיל סי' קי"ב):

קכ"ח סל"ג מי שאינו יודע לחתוך האותיות כגון שאומר לאלפי'ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן וכיוצא בזה לא ישא את כפיו. כתב הרב בית מנוחה דף קמ"ה ע"א דכהן מבני ערי טורקייא הנמצא בערי המערב או בבבל וכו' ובארץ ישראל תוב"ב לא ישא את כפיו שם לפי שכהן זה אין חילוק בקריאתו בין עי'ן לאל"ף ובין כ"ף לקו'ף ובין חי"ת לכ"ף. ולבני המקומות הנז"ל יש חילוק גדול בקריאתן בין האותיות הנז"ל ש חילוק גדול בקריאתן בין כ"ש לכהן מבני אשכנז הנמצא במקומות הנז"ל כי הוא משונה באותיות הנז"ל וגם בנקודות. אבל לא (ה) ראיתי מקפידין בזה. וכהן מערי טורקייא הנמצא בערי המערב וארץ ישראל ת"ו עולה שם לדוכן ונושא כפיו ואין פוצה פה. ואח"כ כתב שלפי המובן בדעת הט"ז סק"ל ומורינו מהרימ"ט ח"ב אה"ע סי' פ"ז מהני בזה כשהוא דש בעירו כמו בעל מום דלעיל סעיף ל' והשיג עליהם:

קכ"ח סמ"ג אחר שבעת ימי אבילות נושא כפיו וכו'. כתב השכנה"ג הגהב"י אות כ"ו ולקמן סי' תקנ"ט הגה"ט אות י"א דכיון דהאבל אינו נושא כפיו גם המתפללים בביתו אין אומרים אלד"ינו וכו' ע"ש וכ"כ הבאה"ט לעיל סי' קכ"א סק"ב וכן מנהג עיה"ק צפת ת"ו. ובשלמי ציבור דף קפ"ה ע"ג כתב דבעיה"ק ירושלים ת"ו נוהגים לומר וכו' אך עפ"י הסוד לא שייכא ברכת כהנים בבית האבל כלל ע"ש:

קכ"ח סמ"ד כהן אעפ"י שהוא פנוי נושא את כפיו וכתב מור"ס דיש אומרים דאינו נושא כפיו וכו'. כתב היש"ש סוף ב"ק בקונטריס חילוקי מנהגים סי' ן' וז"ל בני בבל אין כהן מברך את ישראל עד שישא אשה. בני ארץ ישראל מברך עד שלא ישא אשה עכ"ל והובא במג"א ס"ק ס"ז. ואפשר לומר טעם חילוק זה לפי דברי הערוך (ערך ריחיים נ') שפירש אהא דקידושין דף כ"ט ע"ב הא לן והא להו דבני בבל דיש להם נכסים ושדות ויש סיפוק בידם לישא אשה וללמוד תורה נושאים נשים ואח"כ לומדים ובני ארץ ישראל דאין להם שדות ומזונות מרווחים לומדים ואח"כ נושאים נשים דריחיים בצוארו וכו' ולכן נהגו בני א"י לישא כפים קודם הנישואין שאל"כ יתבטלו זמן רב ממצות נ"כ:

קכ"ח סמ"ד בהג"ה נהגו בכל מדינות אלו שאין נושאים כפים אלא ביו"ט וכו' בתפילת מוסף וכו' ומרן ז"ל בבית יוסף ערער על מנהג זה וכתב דיישר כחם של בני ארץ ישראל שנושאים כפים בכל יום. וכתב הרב פאת השולחן סי' ב' אות כ"ג שגם האשכנזים בירושלים ת"ו נהגו לישא כפים בכל יום בחול ובשבת ויו"ט ע"ש. ובאורחות חיים הלכות נ"כ אות א' דף ק"ט ע"א ובכל בו סי' קכ"ה הובא שיש נוהגים לישא כפים בשבת ויו"ט דוקא מפני טורח ציבור ע"ש וכן נוהגים האשכנזים פה עיה"ק צפת ת"ו (ועי' בכללים סי' כ"ד):

קכ"ח סמ"ה וישמרך אליך ויחונך אליך לך וכו' כצ"ל וכן הוא בש"ע הישן משנת שכ"ז:

סימן קכט

קכ"ט ס"א (אבל בתענית שאין בו נעילה וכו' יש בה נשיאת כפים. כתב היש"ש סוף ב"ק בקונטריס חילוקי חילוקי מנהגים סי' כ"ב וז"ל בני בבל פורשים כפיהם בתעניות ובתשעה באב בערבית ובמנחה ובני ארץ ישראל אין פורשים כפיהם אלא בשחרית עכ"ל ובספר המנהיג הלכות תעניות סי' ח' כתב וז"ל ובדברים שבין בני בבל לבני א"י אנשי מזרח פורשין את כפיהם במנחה בתענית וכן בתשעה באב במנחה ואנשי מערב אין פורשין אלא בשחרית וביו"כ בשחרית ובנעילה ולא במנחה עכ"ל וכצ"ל ביש"ש. ועי' תענית דף כ"ו ע"ב ובחידושי הריטב"א שם ד"ה הלכה כרבי יוסי והאידנא מ"ט פרסי כהני ידייהו במנחתא דתעניתא וכו' ודו"ק:

ובשו"ת עמודי אש סי' ג' סוף אות כ"ג הביא דברי היש"ש הנז"ל ופירש הכונה לפי הגירסא ובת"ב בערבית ובמנחה וכו' ע"ש ולא ראה מקור הדברים בספר המנהיג הנז"ל):

סימן קלא

קל"א ס"א כתב הרב חסד לאברהם אזולאי ז"ל בהגהות כת"י קדשו על הלבוש שבכל ארץ ישראל נהגו עפ"י האריז"ל שאחר חזרת הש"ץ התפילה יאמרו הקהל יחדיו הוידוי ואח"כ י"ג מדות ואח"כ נפילת אפים עכ"ל ומקדימים נפ"א לוהוא רחום וכמ"ש בשע"ת סק"א:

קל"א ס"ב בהג"ה יש אומרים דאין נפ"א אלא במקום שיש ארון וס"ת בתוכו אבל בלא זה אומרים תחינה בלא כיסוי פנים וכו'. עי' בית יוסף שהביא כן משם הרוקח וכתב על זה דאם קבלה נקבל ואם לדין יש חשובה. ובשכנה"ג הגהב"י אות ד' כתב משם תשו' כת"י למורינו הרב מהר"ר אלישע גאליקו ז"ל דאפילו במקום שאינו קבוע לתפילה ואין שם ס"ת נופלים על פניהם וכתב השכנה"ג כי כן היה נוהג מורו הרב הוא מורינו מהרימ"ט ז"ל וכתב הברכ"י אות א' דהכי נהגינן (ועי' משפט צדק ח"ג סי' י"ט).

קל"א ס"ד בהג"ה ולא מקרי חתן וכו'. עי' באה"ט ס"ק י"ד וברכ"י אות ה' וכתב הברכ"י שם בסוף האות וז"ל מנהגינו בארץ הצבי שהנישואין סמוכים לתפילת השחר או לתפילת מנחה ובתפילה שהנישואין אחריה אין נופלין על פניהם:

קל"א ס"ז ומנהג פשוט שלא ליפול על פניהם בכל חודש ניסן ולא בט"ב ולא בין יו"כ לסוכות. כתב הרב חיים שאל ח"ב סי' ל"ה אות ב' דמלשון מרן ז"ל מוכח להדיא דאחר אסרו חג דסוכות נופלים על פניהם. אמנם נהגו אפילו בארץ ישראל אתריה דמרן ז"ל שאין נופלים ע"פ ממוצאי יו"כ עד סוף חודש תשרי (וכמנהג שהובא בכלבו סי' מ"ב ובשו"ת הגאונים שערי תשובה סי' שלט. גם מורינו הרב הדר היום דף מ"ו כתב כי כן נהנו ועי' מ"ש מרן ז"ל לקמן סי' תצ"ב] ע"ש באורך וקצת דבריו הבאתי בכללים סי' וא"ו ע"ש:

קל"א ס"ז כתב המחזיק ברכה אות ה' שהמנהג פשוט בארץ ישראל שאומרים נפ"א בט"ו באייר וכתב השלמי ציבור דף קנ"א ע"ג דהוא הדין בי"ג בסיון כיון דבארץ ישראל ליכא ספיקא דיומא:

סימן קלב

קל"ב ס"א בהג"ה ובקדושה שבתרגום וכו' ואין לאומרה בקול רם. כתב השלמי ציבור דף קנ"ה ע"ג דמן האבודרהם נראה כי פסוק ה' ימלוך לעולם ועד גם הלה"ק יש לומר בלחש ע"ש וכן מנהגינו:

סימן קלג

קל"ג ס"א בשבת ויו"ט אין אומרים ברכו אחר קדיש בתרא וכ"כ לקמן סוף סי' רפ"ו. ועי' בית יוסף משם הריב"ש חילוק מנהג מקומות בזה. וכתב השלמי ציבור דף יו"ד ע"ג דדעת האריז"ל לומר אף בשבת ויו"ט כמבואר בשער הכונות (דף ע"ג סוף ע"ב ודף ק"ב ע"ב דפוס שאלוניק) וכתב המחזיק ברכה סי' רפ"ו אות ד' שבארץ הצבי נוהגים לומר ברכו גם בשבת ויו"ט אחר קדיש בתרא:,

סימן קלד

קל"ד ס"א כתב הרב בית עובד דף צ"ד ע"ב דיש נוהגים לחלוק התחנונים ואומרים תחינת אנשי אמונה ביום שני ותחינת תמהנו מרעות ביום חמישי. והנכון לומר שניהם ביום שני וחמישי וכן נוהגים בארץ ישראל ת"ו עכ"ל:

קל"ד ס"ב כתב הרב לדוד אמת דיני הוצאת ס"ת סי' ג' אות ה' דמצוה להשתחות לס"ת ודוקא כשהס"ת פתוח ורואה הכתב כמ"ש בברכ"י או"ח סי' קל"ד אות ג' עכ"ל. ונראה דמשום ההשתחואה לס"ת בעת הוצאתו נהגו אצלינו לפותחו תיכף ולהראות הכתב מלבד הקמת ס"ת על הבימה שמראים הכתב ועוד כדי שיוכלו כמה יחידי סגולה להסתכלי היטב באותיות הס"ת שיעור שיכירו לקרותה כמ"ש המג"א סק"ג משם האריז"ל. ועוד דעי"ז שרואים רבים הפרשה מדכרו אהדדי שתהיה הפרשה מחובת היום ולא יבוא החזן לטעות לפתוח במקום אחר (דיש אומרים שצריך העולה לחזור ולברך אחר שהזכירוהו פרשת חובת היום כדלקמן סי' ק"מ סעי' ג') וכתב בשערי ירושלים שער תשיעי שבארץ ישראל נהגו גם האשכנזים לעשות הקמת והגבהת ס"ת קודם קה"ת ודלא כמנהגם באשכנז שכתב מור"ם:

קל"ד ס"ב כתב השומר אמת סי' כ"ה אות ג' דף נ"ב ע"ב שמנהג עיה"ק צפת ת"ו לומר מאמר הזוהר המתחיל בריך שמיה. בכל יום הוצאת ס"ח. ובזמנינו אין כן המנהג אלא כמ"ש המג"א לקמן ריש סי' רפ"ב משם כתבי האריז"ל בשער הכונות דף ק"ו סוף סוף ע"ד דפוס שאלוניק דבשבת יאמר בריך שמיה ומ"ש הבאה"ט שם משם סידור האריז"ל לאומרו בחול ובשבת אין לחוש לזה נגד מ"ש בשער הכונות שהוא כתי"ק מהרח"ו ז"ל ממש וכן הסכמת המחזיק ברכה סי' רפ"ב אות ב' בזה:

סימן קלה

קל"ה ס"ד המנהג הפשוט שאפילו כהן עם הארץ קודם לקרות לפני חכם גדול ישראל. כתב הטור משם הרא"ש דאף אם בא כהן לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו שיקרא ראשון בשבתות וימים טובים דשכיחי רבים בביהכ"נ אין הרשות בידו דלא ליתו לאנצויי אך בשני ובחמישי הרשות בידו. וכתב הב"י ד"ה ונראה וכו' והדרכי משה אות ג' דבזמה"ז דגם בשני וחמישי שכיחי רבים בביהכ"נ. אסור לו למחול ועי' באה"ט סעיף ה' סק"ז לענין היכא דנוהגים לקנות במעות עלית ראשון בשבת בראשית וכו' ובברכ"י אות ח' לענין היכא דנוהגים שביום שבועות קורא רב העיר במקום כהן וכו' וכתב הגאון מהר"ש קלוגר בסוף ספר סת"ם בקונטריס פרט ועוללות בהשמטות להלכות ס"ת דף פ"ו ע"א שנוהגים (האשכנזים) בארץ ישראל שקורין ישראל במקום כהן ולפעמים אומר החזן אעפ"י שיש כאן כהן משום שמצוי אצל בכל פעם אורחים שצריכים להעלותה לס"ת ומסתמא מוחלים להם הכהנים וכיון שידוע שהוא דוקא משום כבור האורחים ליכא חשש דליתו לאנצויי דהא בזמן דליכא אורחים אינם מוחלים וכו' ועוד דגדול כבוד הבריות וכו' כיון שהדרך הוא להעלות האורחים לס"ת ע"ש באורך ועי' מג"א לקמן סי' ר"א סק"ד חת"ס או"ח סי' כ"ה שו"ת רב פעלים ח"ב או"ח סי' ל"ט פחד יצחק אות מ' דיני ממזר משם תשו' כת"י:

קל"ה ס"י נהגו לקרות כהן אחר כהן בהפסק ישראל ביניהם עי' מג"א. וכתב הרב מהר"י אלגאוי באמת ליעקב דף ט"ו ע"ב דפים ליוורנו וז"ל כתב הכנה"ג שמעתי שנוהגים במצרים יע"א בשמחות וגיל שרוצים לתת כבוד להרבה אנשים לקרותן שלישי שקוראין כהן ולוי וישראל ועושים שורה. ואח"כ חוזרים וקוראים כהן ולוי וישראל אחר ועושים שורה וכן על זה הדרך כ"ל הכנה"ג ואני ראיתי מנהג זה ג"כ שנוהגים בעיה"ק צפת תוב"ב כשעולין עולי רגלים זייאהרי"ס הרבה עכ"ל:

קל"ה סי"א יש מי שאומר וכו' לא יקרא לאחר בשם משום פגמו של ראשון וכו' עי' דרכי משה אות ח' ולקמן סי' קל"ט אות א' שנהגו לקרות להעולים בשמם אך מדינא אין צריך וסגי ברמז בעלמא. ובימי התלמוד לא היו נוהגים כן ע"ש (ומדברי הרא"ש בגיטין פרק השולח סי' ז' מוכח דגם בזמן התלמוד נהגו כו) וכתב הרב השומר אמת סי' י"א אות וא"ו דף כ"ד שנוהגים בעיה"ק צפת ח"ו שכאשר קוראין לס"ת אין אומרים שום תואר זולת לחכם מפורסם אומרים יעמוד החכם פלוני בה"א הידיעה ואם הוא ת"ח פשוט אומרים בלתי ה"א ידיעה. עוד כתב בסי' הנז"ל אות א' שראה נוהגים בעיה"ק כי מי שקוראין אותו לס"ת ואינו רוצה לעלות כופין אותו לצאת מביהכ"נ ובדידיה הוה עובדא בבית המדרש דמרן בית יוסף ז"ל וכו' ולא ידע שורש לזה דאי משום שלא תתקיים בו הקללה דאמרו חז"ל בברכות דף נ"ה והובא במג"א לעיל סי' נ"ג ס"ק כ"ב דכשקוראין אותו לס"ת ואינו עולה מקצרין ימיו א"כ מאי מהני יציאה מביהכ"נ כיון שכבר קראוהו בשמו ולא דמי לכהן שאם אין רצונו לעלות לס"ת שיצא מביהכ"נ דהתם עדין לא קראוהו בשמו. ושמא משום כפרה נגעו בה וכו' ובשו"ת חיים שאל ח"א סי' י"ג כתב דבעיה"ק ירושלים ת"ו תיקנו הקדמונים שלא לקרות בשם אלא קודם שיסיים העולה הולך השמש אצל איש אחר ואומר לו שיעלה ואם אינו רוצה מחמת איזה סיבה הוא אומר להשמש שיקרא לאחר וזה תיקון שלא יהיה בכלל קורין אותו ואינו עולה ע"ש באורך. ובזמנינו נהגו גם פה עיה"ק צפת ת"ו שלא לקרות בשם וכנז"ל והוא תיקון ג"כ לאפוקי נפשין מפלוגתת האחרונים בענין שהובא בבאה"ט לעיל סי' ס"ו סעיף ד' ס"ק יו"ד ע"ש:

סימן קלו

קל"ו ס"א כתב השומר אמת סי' יו"ד אות א' דף כ"א ע"ב כי רוב העם בארץ הצבי נוהגים לומר רבנן ברכו את וכו' ואולי הוא נטילת רשות מהגדולים דמדינא הגדול גדול קודם בעליית ס"ת כדאיתא בגיטין דף ס' ובאו"ח סי' קל"ו (ויו"ד פי' ת' הובא דרבינו תם היה עולה תמיד עלית שלישי אך נהגו שלא להקפיד כזה ואדרבה גדול הציבור עולה לבסוף וכמ"ש מרן בבית יוסף לעיל סי' קליה ד"ה ונראה וכו' ועי' בעל הטורים עה"ת פרשת יתרו על פסוק הגבל את ההר וקדשתו. ועפ"י האריז"ל העיקר שבעולים לס"ת הוא הששי עי' באה"ט לקמן סוף סי' רפ"ב ובמחזיק ברכה שם אות ג'):

סימן קלח

קל"ח ס"א בהג"ה ויכוין שיתחיל תמיד לקרוא בדבר טוב ויסיים בדבר טוב. כתב השומר אמת סי' י"ב אות ח' דף כ"ה דבארץ הצבי יש איזה סדרות שאין מפסיקים בהן בפיסקות הידועות במנחת שבת ובשני וחמישי מטעם הנז"ל ע"ש גם בספרו ויקרא אברהם דף קכ"ג ע"ב כתב שמנהג עיה"ק צפת ת"ו לקרות בשבת בשבת בראשית לששה עולים מהתחלת הסדרה עד פיסקת אלה תולדות השמים לכל אחד מהעולים בריאת מעשה יום אחד מטעם שהפיסקות אשר משם והלאה אין סיומן בדבר טוב. גם מנהגינו בשבת פרשת נשא לקרות להכהן מהתחלת הסדרה עד סיום ברכת כהנים על דרך שאמרו חז"ל בחולין דף מ"ט כשהוא אומר ואני אברכם הוי אומר כהנים מברכים לישראל והקב"ה מברך לכהנים:

סימן קלט

קל"ט ס"ב מי שאינו יודע לקרות צריך למחות בידו שלא יעלה לס"ת ואם צריכים וכו' אם כשיקרא לו הש"ץ מלה במלה יודע לאומרה ולקרותה מן הכתב יכול לעלות ואם לאו לא יעלה. כתב המג"א סק"א וז"ל ומשאת בנימין סי' ס"ב מתיר אפילו אינו יכול לקרות מתוך הכתב וכמו שכתבתי בסעיף ג' עכ"ל ובסעיף ג' על מ"ש מרן ז"ל דסומא אינו קורא לפי שאסור לקרות אפילו אות אחת שלא מן הכתב כתב שם המג"א סק"ד וז"ל ובמשאת בנימין האריך להוכיח שהאידנא שהש"ץ קורא מותר לקרותו וכו' והב"ח כתב וכבר נהגו לקרות סומא בפני גדולי עולם ולא מיחו כי סמכו על מהרי"ל (הובא בהג"ה סעיף ג') שפסק כך וכן נראה עיקר מיהו סומא עם הארץ אין לקרותו דאפילו לא היה סומא לא היה נכון לקרותו אלא שנהגו כך ולכן סומא עם הארץ אין לקרותו עכ"ל הב"ח ולא נהגו לדקדק בזה דמסתמא כל אדם יכול לקרות עם הש"ץ עכ"ל המג"א. גם הט"ז לקמן סי קמ"א סעיף ב' פסק דיכול סומא לעלות מטעם דהש"ץ קורא ושומע כקורא ע"ש וכבר האריכו בזה האחרונים ז"ל:

והנה הגאון חיד"א ז"ל בספר לדוד אמת סי' ה' סוף אות ט' כתב שנהנו בארץ ישרשל להעלות לס"ת את האנוסים שאינן מכירים כלל צורת האותיות ומתפללין בלע"ז רק למדו ברכות ס"ת עכ"ל. ובתשו' חקרי לב מהדו"ב חו"מ סי' ד' דף ק"פ ע"ב וע"ד הובא דברי הרב מהר"מ סוזין ז"ל שנהגו בכל ארץ ישראל להעלות סומא לס"ת ודלא כפסק מרן ז"ל גם הרב מהר"י עטייה בספרו רוב דגן בקונטריס אות לטובה סי' ל"א כתב כי כן הוא מנהג כל ארץ ישראל להתיר עליית סומא לס"ת וכ"כ בספר תקנות ירושלים או"ח אות כ"א שנוהגים בירושלים ת"ו שסומא עולה לס"ת (ושם בהשמטות דיני גיטין אות ג' איתא שמדברי הרב זרע אברהם אה"ע סי' י"ג דף מ"ד ע"ב מוכח להדיא שבזמנו ז"ל היו נוהגים בירושלים לאסור סומא לס"ת) ופה עיה"ק צפת ת"ו נוהגים האידנא שאין סומא עולה לס"ת וכמ"ש בתשו' ויקרא אברהם או"ח סי' ד' שראה בעיניו בצפת בת"ח כהן וזקן דמיום שנסתמא לא העלוהו לס"ת:

סימן קמ

ק"מ ס"ג העולה לקרות בתורה והראו לו מקום שצריך לקרות ובירך על התורה והתחיל לקרות או לא התחיל והזכירוהו שפרשה אחרת צריך לקרות וגלל הס"ת למקום שצריך לקרות בו יש אומרים שאינו צריך לחזור ולברך ויש אומרים שצריך. כתב הרב תיקון יששכר דף נ"ז ע"א שהוא ז"ל הורה ועשה מעשה פה צפת ת"ו שצריך לברך ומרן בית יוסף ז"ל נמצא בביהכ"נ שם באותו מעשה ושתק ליה ולא גמגם כלל ע"ש ומהך עובדא הביא סיוע הברכי יוסף אות ב' להכלל שבידינו בדברי מרן ז"ל דהיכא דכותב י"א וי"א דעתו לפסוק כי"א בתרא (עי' בכללים סי' כ"א) וכמ"ש האלי' רבה משם הדרישה לקמן סוף סי' ר"ו ע"ש:

ומ"מ בספרו לדוד אמת סי' וא"ו אות ס"ג פסק בהך דינא דנ"ד שלא לברך דבענין ברכות שב ואל תעשה עדיף דבכל פלוגתא דרבוואתא בברכות נקטינן להקל אפילו נגד פסק מרן ז"ל וכמ"ש בכללים סי' יו"ד:

תוכן העניינים

ארץ חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה