אור ברסלב
ארץ חיים חלק אורח חיים › סימן רלב

ארץ חיים· רבי חיים סתהון

חלק אורח חיים · סימן רלב

סימן רכט

רל"ב ס"א אם השעה דחיקה יתפללו בלחש ואחר כך יאמר ש"ץ מגן ומחיה ויענה קדושה ומסיים האל הקדוש אם אין שהות ביום לגמור י"ח ברכות. וכתב מור"ם דיש אומרים שיתפלל הש"ץ עם הקהל בקול רם וכן נוהגין יעיין לעיל סי' קכ"ד סעיף ב' עכ"ל ובסי' קכ"ד שם כתב מור"ם שבשעת הדחק יכול הש"ץ להתפלל מיד בקול רם והציבור מתפללין עמו מלה במלה בלחש עד לאחר האל הקדוש וטוב שיהיה אחד לכל הפחות שיענה אמן אחר הש"ץ עכ"ל. והנה הרדב"ז בתשו' הישנות סי' צ"ד כתב שהיה המנהג בירושלים ובעזה ובצפת ובדמשק וכו' שהש"ץ והקהל מתפללים יחד תפילה אחת בקול רם ולא היה חזרת עמידה וכו' וחזרו בהם לדין הגמרא וכו' להתפלל שתי תפילות אחת בלחש ואחת בקול רם ע"ש. ומרן ז"ל בב"י לקמן סי' רל"ד על מ"ש הטור שם ומתפללין י"ח וש"ץ מחזיר התפילה כדרך שעושין בשחרית כתב וז"ל כן כתב ג"כ הרמב"ם בפ"ט מהלכות תפלה וכן נוהגים האשכנזים וכ"כ הכלבו שצריך להחזיר התפילה כמו בשחרית אם לא ע"י הדחק אבל הספרדים אין נוהגים לחזור ש"ץ התפילה במנחה אלא מתפלל ש"ץ עם הציבור בקול רם ואומר קדושה וברכת אתה קדוש ואח"כ אומר האמצעיות בלחש עם הציבור ומתחיל רצה בקול רם וגומר תפילתו בקול רם. ומנהג האשכנזים היא הנכון וכן הנהיגו חכמים שבדור שלפנינו בצפת תוב"ב וגזרו נידוי לעובר על תקנתם עכ"ל וכתב השלמי ציבור דף קל"ו דכ"ש לחזרת שחרית ומוסף. ועי' בתשו' מורינו הרב המבי"ט ח"ג סי' ק"צ. ועל מ"ש מרן ז"ל דאם השעה דחוקה יתפללו בלחש ואח"כ יאמר ש"ץ מגן וכו' כתב הברכ"י אות א' וז"ל כתב מהריק"ש אין מנהג הספרדים כן אלא מתפללין בקול רם עם הש"ץ ונראה שמכאן למדו לומר הש"ץ עד מגן ומחיה וקדושה וקדוש בקול רם וכתב מהר"י צמח דבני ספרד נוהגין לומר ג' אחרונות בקול רם וכו' עכ"ל הברכ"י ועי' באדרת אליאו להר' משנת חסידים בחלק התשובות סי' ג' ובחסד לאלפים אות וא"י. וכתב בפתח הדביר אות ג' דמה שאין נוהגים עכשיו שהש"ץ אומר ג' אחרונות בקול רם. הוא משום שלא יתבלבלו הציבור המתפללים כי א"א לצמצם שלא יהיו קצתם לפנים או לאחור:

רל"ב ס"ב לא ישב אדם להסתפר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס למרחץ ולא לבורסקי ולא לדון ולא לאכול אפילו סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה היינו תחילת שעה שביעית) וכו' וכתב מור"ם דיש חולקים וסבירא להו דסעודה קטנה מותר וכו' ויש אומרים דסעודה קטנה אפילו סמוך למנחה קטנה (היינו תחילת שעה עשירית) שרי וכו'. עי' פתח הדביר אות יו"ד דמה שאנחנו הספרדים נוהגים להקל לאכול סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה ואפילו אחר זמן מנחה גדולה. על כרחין לומר שהוא מנהג קדום להתפשטות הוראות מרן ז"ל וכדעת החולקים הני"ל (עי' בכללים סי' ה') או אפשר דזה אינו אלא לנוהגים להתפלל מנחה גדולה דלגבי דידהו הגיע שעת המנחה מיקרי ברם לדידן שאין אנו מתפללים מנחה גדולה כלל וקבוע לן עידנא לצלויי מנחה לעת ערב שרי וכעין מ"ש השכנה"ג הגהב"י הגהב"י אות ד' משם מהרי"ל וז"ל הא דאנו נוהגים בערב שבת דרוחצין ומגלחין סמוך למנחה סמכינן על מה שיש לנו שעה קבועה לתפילת מנחה וכתב על זה השכנה"ג דנראה פירושו שיש שעה קבועה למנחה סמוך לערבית ולא יפשע עכ"ל ודלא כפירוש הב"ח בדברי מהרי"ל וכו' ע"ש באורך. ולפי טעם שני ניחא מה שנוהגים לדון אפי' התחלת דין אחר זמן מנחה גדולה דלא כפסק מרן ז"ל בסעיף זה ובחו"מ סי' ה' סעיף ד' ואפי' לדעת החולקים הנז"ל לא שרי אלא גמר דין דדמי לסעודה קטנה ולא התחלת דין וכמ"ש הטור. וטעם. קריאת השמש לביהכ"נ שכתב המג"א ס"ק ט"ו והא"ר סק"ה והתומים בחו"מ שם ס"ק י"ב מעין מ"ש מור"ם באו"ח בסי' זה לענין אכילה. ליתא לדידן שאין המנהג אצלינו שיקרא השמש לביהכ"נ לתפילת מנחה. ומצאתי בקרית מלך רב ח"ב בקונטריס בית מושב על חו"מ סי' הנז"ל דף ט"ז ע"ד שכתב שבעיה"ק ירושלים שאין השמש קורא למנחה ומ"מ נוהגים לדון כל היום כולו לכתחילה בין תחילת דין ובין גמר דין נראה דסומכים על שמש ב"ד כיון שהוא עומד בטל הוא נזכר לעורר הב"ד למנחה. או אפשר משום שישיבת ב"ד היא קבועה במקום שמתפללים שם:

רל"ב ס"ב ואם התחיל באחת מכל אלה אינו מפסיק וכו' והתחלת אכילה משיטול ידיו. כתב הטור והמג"א דלמי שרגיל להתיר אזורו בשעת אכילה. הוי התחלה אצלו משיתיר אזורו אפילו קודם נטילה. והוא מהא דשבת דף ט' ע"ב דבא"י ההתחלה היא משיטול ידיו ובבבל הוי התחלה משיתיר חגורו:

תוכן העניינים

ארץ חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה