ארץ חיים· רבי חיים סתהון
חלק אבן העזר · סימן קיח
קי"ח ס"א אלמנה שיש לה לחלוק עם יורשי בעלה בכח התקנה של טוליטולה וכו'. עי' טור שביאר באורך כל התקנה בין כשמתה האשה בין כשמת הבעל. והנה פה עיה"ק צפת ת"ו בשנת ש"י היתה מגיפה גדולה לתק"פ צרה. ונסתפקו הרבנים ז"ל בכמה פרטים בענין התקנה כשמתה האשה. וכנזכר בתשו' מורינו הרב המבי"ט ח"א סי' כ"ז. ובכן נתקבצו ועשו הסכמה להתנהג על פי ההסכמה ההיא. והובא טופס ההסכמה בתשו' מורינו הרב מהר"מ אלשיך סי' כ"ז. וז"ל טופס הסכמת רבני צפת שנעשית שנת ש"י בענין הירושה הירושה. הסכמנו לסדר בפירוש פרטי מנהג הירושה אשר יתנהגו בה בני ישראל הספרדים הדרים ומתגוררים בעיר הזאת ובכל סביבותיה. עד שיבוא משיח צדקנו במהרה בימינו. ומהיום והלאה לא יהיה רשאי שום סופר וכו'. אם תיפטר האשה בחיי בעלה בלי זרע של קיימא. יוציא הבעל עליה כל ההוצאות הצריכות לה בקבורתה ותכריכיה וכפרת נפשה ושאר כל עניניה בעת פטירתה. והסך העולה בפיזור זה. ינכו אותו מסך הנדוניא אשר יהיה כחוב בשטר הכתובה. ומהנשאר. יחזיר הבעל השליש ליורשי האשה ממשפחת בית אביה. ואופן הפירעון שליש זה. יהיה כדין איזה חוב אחר. שאם יהיו לבעל מעות בעין יפרע השליש הנזכר במעות בעין. ואם לא יהיו מעות בעין. יפרע השליש הנזכר בנכסים בשיווי מעות על פי שמאים. ואם יהיה חילוק בין הבעל ויורשי האשה בענין הוצאות קבורתה וכפרת נפשה ושאר עניניה בעת פטירתה יהיה הדבר לפי ראות ב"ד אשר יהיה באותו זמן. ולענין נכסי מלוג הנשארים מן האשה אחר פטירתה בלי זרע של קיימא. כולם יחלוקו בין הבעל ויורשיה שוה בשוה. בין שיהיו נכסי מלוג שהיו לה בשעה שנכנסה לחופה ולא הכניסה אותם בנדוניא לבעל ולא נכתבו בכתובתה. בין שנפלו לה בירושה או שניתנו לה במתנה מאיש אחר חוץ מבעלה אחר נישואיה. כולם יחלוקו בין יורשי הבעל ויורשי האשה שוה בשוה אחר פטירתה בלי זרע של קיימא כנזכר אבל התוספת שכתב הבעל לאשה בשטר כתובתה או איזה מתנה שיתן הבעל לאשה אחר נישואיה. אי שכתב לה הבעל אחר התוספת בכתובתה אחר נישואיה הכל הוא לבעל אחר פטירתה ולא יהיה מחויב ליתן שום דבר ממנו ליורשיה. ולענין הסבלונות והמתנות שנותנים לחתן ולכלה בחופתם. לא יחזיר מהם הבעל ליורשי האשה שום דבר כלל. גם אם יהיה כתוב שום מוקדם בכתובה. נא יחזיר ממנו הבעל שום דבר כלל כל דבר שאמרנו למעלה הוא בענין נדוניתה שהכניסה לו בלבד ובנכסי מלוג כנזכר לעיל. אבל יתר הדברים כגון סבלונות ומתנות ומוקדם והתוספת אינו חייב הבעל להחזיר מהם שום דבר בעולם כמו שנזכר לעיל עד כאן תורף ההסכמה הנז"ל אות באות תיבה בתיבה ע"י סופר הב"ד שהטפיסה מספר ההסכמות עכ"ל. ואחר זמן. ביטלו סדר החלוקה הנז"ל ותיקנו הסכמה חדשה. והובא טופסה בתשו' מהר"מ אלשיך סי' הנז"ל. וז"ל על ענין הירושה בשטרי כתובות כפי מנהג ארץ ישראל שא גזל ושוד ושבר בשערי (ץ עירנו. לכן נתקבצנו והסכמנו שהתקנה ההיא בענין הירושה תהיה בטילה ומבוטלת מהיום והלאה. ואנו גוזרים על הסופרים. שמהיום והלאה לא יכתבו בשטרי הכתובות. מנהג ארץ ישראל. לפי שביטלנו המנהג הנזכר כאמור. והתקנה תהיה מהיום והלאה. שמכלל הנדוניא אשר תכניס האשה לבעלה. יוציא תכריכיה ושאר צרכי קבורתה. ומשאר הנדוניא אשר ימצא בעין אז בעת פטירתה. מכל חמשה חלקים יטול הבעל שלשה חלקים ויורשי האשה יטלו שני חלקים. ותקנה זו יכתבו הסופרים בשטרי הכתובות בפירוש מהיום והלאה. וכל זה אם תיפטר האשה בחיי בעלה בלי זרע של קיימא. וכל שטר כתובה אשר ימצא כתוב בו מהיום והלאה מנהג ארץ ישראל סתם. יהיה על פי התקנה הנזכרת. כי היא התקנה האמיתית ואין זולתה והתקנה הזאת תימשך בשערי בני ישראל מהיום עד מאה שנה. ושום קהל או קהילות לא יבטלו אותה. וכן ידונו בה דייני המדינה מהיום והלאה. והיה זה פה צפת תוב"ב בחוה"מ של תב הסוכות והכל שריר וקיים. הטופס הנז"ל הועתק מספר ההסכמות אות באות ככל הכתוב למעלה. וחתומים בה הרבנים פלוני ופלוני. וכתוב כה זה הלשון. ביום חמשה לתמוז משנת השכ"ט בהיותינו מקובצים בבית הועד. נשאנו ונתננו על ענין התקנה הכתובה לעיל בענין הירושה. ועלתה הסכמתינו. שהתקנה הנז"ל תהיה מאושרת ומקוימת כנז"ל. וקיבלנו עלינו כל אחד ואחד לקיימה בקהילותינו למנהג קבוע ולזה חתמנו שמותינו פה. והכל שריר וקיים. חיים החבר. משה בר חיים (אלשיך). אלישע גאליקו. שלמה אבסאבן. יעקב בי רב (נכד המוסמך). שלמה סאגיש. דוד נאווארו. יהושע בן נון משה קוריאל משה גלאנטי יוסף פיסו עכ"ל. וכתב הרב מזבח אדמה בליקוטים דף מ"ד ע"ד כי רבנן בתראי דבתראי שבעיה"ק צפת ת"ו חידשו ותיקני שיחלוקו הבעל עם יורשי האשה לחצאין חלק כחלק (כי ההסכמה החדשה השניה הנז"ל נתקנה רק על משך מאה שנה כנזכר בסוף ההסכמה) וחזרו למנהג הקדום (טרם שנת ש"י) שהיו נוהגים בצפת ת"ו כמנהג דמשק לחלוק לחצאין כתקנת טוליטול (והיו כותבים אז בכתובות והירושה כמנהג דמשק) וכמ"ש בתשו' מרן ז"ל אה"ע דיני כתובה סי' ב' (ובתשו' מורינו הרב המבי"ט ח"א ריש סי' כ"ז הנז"ל ובסי' כ"ח ובסוף סי' כ"ט ובח"ב סי' קכ"ח. ואחר שתיקנו הסכמה הראשונה הישנה הנז"ל שלא יתן הבעל ליורשי האשה אלא שליש התחילו לכתוב בכתובות. והירושה כמנהג ארץ ישראל. ונמכר בסופה הסכמה השניה החדשה המ"ל ובתשו' סמני"ט ח"כ סי' קכ"ח הנז"ל ובתשו' ובתשו' מורינו הרב מהריט"ץ סי' ה' ד"ה איברא וכו' עוד כתב המזבח אדמה שם ובחלק אה"ע סי' ס"ו דף כ"ג ע"ג כי רבני צפת האחרונים זלה"ה נסתפקו לענין נכסי מלוג אם יחלוקו לחצאין כמ"ש בהסכמה הראשונה הישנה הנז"ל. או שלא יהיה בם חלוקה כלל אלא הכל לבעל דכיון דבהסכמה השניה החדשה הנז"ל לא נזכר מענין נכסי מלוג כלל אפשר שביטלו תקנתם (וחזרו למנהג הקדום שנכסי מלוג היו כולם לבעל כנזכר בתשו' המבי"ט ח"א סוף סי' כ"ט המ"ל) וידוע דבתקנת טוליטולה דעת רוב הפוסקים ז"ל דלא היתה על נכסי מלוג כלל (עי' בתשו' מהר"י באסאן מסי' קכ"ב ואילך. ופי' לקמן סעיף י"ט בהג"ה ובב"ש ס"ק כ"ב) וא"כ הגם דבצפת ת"ו תיקנו גם בנכסי מלוג. כיון דבהסכמה השניה הנז"ל לא נזכר מזה כלל אפשר שביטלו תקנתם. ומספיקא לא מפקינן ממונא מיד הבעל המוחזק. ועל זה השיבו להם רבני ירושלים זלה"ה שנראה שתקנת נכסי מלוג שבהסכמה הראשונה הישנה הנז"ל עדין קיימת. דדוקא לענין תקנת נכסי צאן ברזל הוא דתיקנו הסכמה השניה החדשה הנז"ל מפני הסיבה הנזכרת שם אך תקנת נכסי מלוג כדקאי קאי. ואף שרבנן בתראי דבתראי ביטל תקנת הסכמה השניה החדשה הנז"ל וחזרו למנהג הקדום לחלוק נכסי צ"ב לחצאין כתקנת טוליטולה. אין מזה ראיה שעקרו תקנת נכסי מלוג שבהסכמה הראשונה הישנה הנז"ל. ומצאתי בחידושי מורינו הרב מהר"ח מודעי בקונטריס זכרון לראשונים הנדפס בסוף תשו' בירך משה דף קס"א ע"ד שכתב וז"ל. תקנת הנישואין של צפת תוב"ב. חיים מדבר. שם בכלל ההסכמה הראשונה כתוב שבנכסי מלוג יחלוקו ואולם בהסכמה שניה לא נזכר נכסי מלוג כלל כאשר יראה הרואה. ובימי חורפי בהיותי שם בעיה"ק צפת ת"ו. עלי היה מעשה. שהיו לי נכסי מלוג מאשתי הראשונה נ"ע. והיורשים באו עלי לתבוע מחציתם מכח התקנה הראשונה הנזכרת. ואני עניתי דאין ממנה ראיה למעשה לאפוקי ממונא. דדילמא בעשותם תקנה השנית חזרו בהם מהך מילתא דנכסי מלוג. והעמידוה על הדין. דמעולם לא תיקנו בנכסי מלוג וכו'. ותקעתי עצמי בטענה זו. ואין מידי מציל לפום דינא. ושוב אחר שנים רבות, אינה ה' לידי אחת בכתב מרבני קושטאנדינא. ומכללם רב יהודאי גאון מהר"י רוזאניס ז"ל (כעל מל"מ). שכתבו לעיה"ק צפת ת"ו על מעשה שהיה ודנו רבני צפת כהסכמה ראשונה שהוזכר בה חלוקת נכסי מלוג. והם כתבו מקושטאנדינא. שיחזירו יורשי האשה לבעל מה שלקחו מנכסי מלוג כי שלא כדין עשו. והמה באו בטענה זו דתקנה שניה. כאשר אמרתי בעניותי עכ"ל. ובתשו' מורינו הרב מהריט"ץ סי' רע"ג הזכיר בריש דבריו מנהג טוליטולה ומנהג דמשק ומנהג ארץ ישראל החדש והישן וכו'. ובסוף התשו' כתב בסתם דנכסי מלוג הכל שלו דלית בהו תקנתא ע"ש. וכתב מורינו הרב המבי"ט ח"א סי' פ"ט משם מורינו הרב מהר"י בי רב וז"ל דע שמנהג דמשק ומנהג טוליטולה אין הפרש ביניהם. ואם יש הפרש. הוא מעט. ומה שאנחנו עושים כפי מנהג טוליטולה וכפי מנהג דמשק לענין המעות הנכנסים בתורת נדוניא ונכסי צאן ברזל הוא זה. שמשביעין את הבעל אם נאבדו כל המעות שהיו לו ושהכניסה עמו אשתו ושלא נשאר לו לא הם ולא חלופיהם ולא חלופי חלופיהם אלא שנאבדו לגמרי. ואז הוא פטור מלהחזיר כלום כיון שלא נשאר לו לא הם ולא חלופיהם ולא חלופי חלופיהם. כמו שעושין לשאר נכסי הנדוניא של צאן ברזל כפי התקנה. דמה שנשאר בעין הוא שצריך לחלוק עם יורשיה. ואם הפסיד חלק ממה שהיה לו ינכה כפי ערך מהמעות של נכסי צאן ברזל. דר משל אם היה לו מאתים קרן ומאה מנכסי צאן ברזל ינכה שליש ממה שהפסיד. והשאר יחלוק עם יורשיה. וכן על זה הדרך. אבל אם השביח. אינו צריך להחזיר אלא חצי הסך שקיבל. והיתרון הוא לו. לפי שאם הותירו הותירו לו עכ"ל. וכתב בתשו' פרי הארץ ח"ב אה"ע סי' ה' דף פ"ג סוף ע"ב משם מהר"י נבון ז"ל כי מ"ש מהר"י בי רב מאתים קרן. ר"ל ממון הבעל. וכ"כ בברכות המים אה"ע סי' קי"ח דף קכ"ו ע"ב בתשו' הגאון מהר"ד פארדו ז"ל. וכתב מרן ז"ל בתשו' אה"ע דיני כתובה סוף סי' ט' וז"ל מעולם לא נשמע שיחלוקו כי אם במה שנמצא מנדוניתה בעין בלבד. אבל מה שנמכר או נתמשכן ברשותה לא עלה על הדעת שיצטרך לשלם מביתו חלק היורשים. הן אמת שאם מכר מהנדוניא לישא וליתן וקנה באותם המעות סחורה. והדבר ידוע שאותה סחורה או אותם מעות הם נמשכים מדמי אותם חפצים שנמכרו מהנדוניא הרי הוא כאילו אותם חפצים בעין וצריך לחלוק בהם. ולענין החפצים הממושכנים. מה ששוים יותר על מה שהם ממושכנים. הרי הוא בעין וחולקים בו. אבל במה שהוא כנגד החוב. יש מקום לומר שאעפ"י שחייב עליהם ממון. מ"מ הרי החפצים עצמם בעין וחולקים בהם. ויש מקום לומר שכיון שחייבים עליהם. כנגד מה שחייב עליהם. הרי הם כאילו נאבדו ואינם בעין וזה נראה יותר. ואפילו אם היו שקולים. הא קיי"ל יד יד בעל השטר על התחתונה. וכ"ש בדבר תקנה הבאה להפקיע ירושת הבעל. שבכל ספק שיפול בדבר יד הבעל על העליונה. שהוא מוחזק והוא היורש מן הדין. והבא להוציא מתחת ידו מכת התקנה ידו על התחתונה עכ"ל ועי' פת"ש לעיל סי' נ"ג ס"ק ט"ו וכתב מורינו הרב מהר"מ אלשיך בתשו' סי' כ"ח דבתקנת דמשק אין ליורשיה רק חצי הנמצא בעין כמות שהוא. ואם היורשים טוענין בריא שיודעים שהאשה מכרה מנדוניתה וקנתה מהמעות חפצים אחרים ועודן קיימים. ישבע הבעל שלא קנתה או שאין חליפיהם קיימים או שאין לו ידיעה אם קנחה. ואם אין היורשים טוענין בריא. אין על הבעל על טענתו אלא חרם סתם ע"ש. וכתב מורינו הרב המבי"ט ח"ב סי' קכ"ח כי התקנות שלנו לא נעשו בכח חרם ומעשים בכל יום לפנינו אנחנו מתקני תקנת ארץ ישראל. שאין אנו מוחים ביד מי שמתנה תנאי כנגד התקנה בזמן הנישואין ע"ש. והיכא שמת הבעל ובאה האלמנה לתבוע כתובתה לא היה פה צפת ת"ו שום תקנת חלוקה. אלא האלמנה היתה גובה כל כתובתה. אך בשנת של"ז. עשו פה צפת ת"ו תקנת חלוקה בזה. והובא טופס ההסכמה בספר חוט המשולש עה"ת להרב מהר"ר יהודה דיואן בחלק התשובות סי' כ"ב דף כ"א ע"ג וז"ל כאשה עזובה ועצובת רוח היתה העיר הלזו עניה סוערה. כי רבות בנות עשו חיל והון משבח בית אביהן בעת היותן לאנשים, וכותבים עליהם שטר חוב הכתובה רבה. ובכן כל אשה אלמנה ושבה אל בית אביה כנעוריה. נפרעת כתובתה עיקר נדוניא ותוספת מרובה כפלי כפלים. ויורשי המת יוצאים נקיים מנכסי מורישם. ונמצא שנעקרת ירושה מן התורה. כי לא נמצא אחד מעיר ישאיר אחריו ברכה לפירעון הכתובה ולירושת יורשין לכן עתה הסכמנו בתוקף כל ההסכמות שנעשו מימות משה רבינו ע"ה. שמהיום והלאה. כל אשה אשר תבוא לגבות כתובתה מנכסי בעלה בימי אלמנותה ויש לה בנים מבעלה. שיחלוקו ביניהם האשה וילדיה כל עזבון המת בין רב למעט עד שיגיע לאשה כל סכי כתובתה ואם יש בנכסי עזבון המת סך שאם יחלוקו האשה והיורשים. יגיע לאשה יותר מכדי כל סכי כתובתה אז תגבה האשה כל סכי כתובתה וכל השאר יהיה ליורשים הם בניה, (פ"ש סוף סי' כ"ה שהגיה הרב מהר"ן רוזיליו שצ"ל ליורשים הן בניה הן שאר יורשיה) בין רב למעט. ועל פי ההסכמה זו יתנהגו הנשים שינשאו מהיום והלאה לכל יושבי עירנו. ושום נברא לא יהיה רשאי לערער על הסכמה זו. ותהא קיימת עד עמוד כהן לאורים ותומים והעובר על זה ילכד ברשת נח"ש דרבנן דלית ליה אסוותא ושומע לנו ישכון בטח ועליו תבוא ברכת טוב. והיה זה שלום בארץ פה צפת ת"ו ביום י"ט לספירה שנת השצ"ז ליצירה. אפרים פינטו. אליה רבנא יהוסף מיליריאה. מאיר ברזילי. שלמה (אשכנזי). ברוך ברזילי. יהונתן גלאנטי. חייא שלום. יאודה מרדכי. עכ"ל. ואח"כ הובא טופס מכתב רבני צפת ת"ו לעיר צידון ת"ו בשנת תמ"ה. מענין הנז"ל וז"ל. אחרי עתירת שלום ואמת. יהיו דברינו אלה. לעומת שבא הבחור ה"ר בנימין מינה יצ"ו לפנינו. ושאל ממנו על דבר הירושה היאך הוא המנהג של ארץ ישראל החדש המחודש והפציר בנו שנכתוב להם המנהג. שרוצה לחלוק הירושה של אביו נ"ע בינו ואחיו עמו ובין אמו. ולכן אנו כותבים להם המנהג המחודש. שאחר הפיזורים וההוצאות של קבורת המת. מה שנמצא אח"כ בין כסף בין שוה כסף כל מידי דמתקרי נכסי מתחלק בין היתומים ובין האלמנה. מחצה לאלמנה ומחצה ליתומים. ומשביעין את האלמנה כדת וכהלכה. לכן מעלת כת"ר יהיו דנין דין יתומים. כי המשפט לאלדי"ם הוא. ובכן שלום כסא תורתם ירים ונישא וגבה ברבות הטובה. וברכה והצלחה בכל משלח ידם. כה מעתירים נאמני אהבתם החותמים בסדר מה טובו אוהליך יעקב שנח אדמ"ת קודש הוא. יצחק שלום. שבתי מולכו. חייא גבריאל. יוסף ביבאש. שמעון גוייזו. אוריאל אלאג'ים. עכ"ל. והנה בביאור ההסכמה נחלק הרב כמהר"ר יעקב הכהן ז"ל אב"ד דעיה"ק צפת ת"ו עם הרב כמהר"ר נסים רוזיליו ז"ל מעיה"ק חברון ת"ו והובאו דבריהם בחוט המשולש הנז"ל סי' כ"ג כ"ד כ"ה. ומצאתי כתב יד ישן מרבני עיה"ק צפת משנת תק"ז וז"ל. לפנים בישראל מימי עולם ומשנים קדמוניות בהתאסף ראשי עם רבנן קמאי גאוני ורבני פה עיה"ק צפת תו"ב קדושים אשר בארץ המה חלקם בחיים ועיניהם ישיתו על ענין פירעון הכתובות. כי היתה האלמנה גובה כל כתובתה נדוניא ותוספת מושלם עד סוף פרוטה אחרונה. והיתה נעקרת ירושה דאורייתא כי על כן עמדו ותיקנו דורות הראשונים תקנה לדורות לזכות היתומים וז"ל ההסכמה. כאשה עזובה וכו' (כנז"ל וכהנהגת מהר"ן רוזיליו הנז"ל). ויען וביען מרוב הצרות והרפתקאי בישי נתמעטו הלבבות ואדם לא זכר משפט התקנה ומעשה על כל פרט ופרט. ובלשון ההסכמה נפלו הפרשיות בין חכמי הדורות שלפנינו. מר אמר דאין הנדוניא בכלל החלוקה ומר:
ומר אמר דגם הנדוניא בכלל החלוקה. ולא אתנו יודע אמת ומשפט כדת מה לעשות. ועל אלה נועצנו לב יחדיו אנחנו החו"מ לישא וליתן ולחדש התקנה הראשונה אשר גבלו הראשונים ולבאר שיחותינו הכל בכתב באר היטב כאשר יורונו מן השמים. ומן שמיא אנהירנהו לעיינין. ובעומדינו על מבוכה זאת. הובא לפנינו גוביינא אחת משנת תי"ד ליצירה שנגבית פה עיה"ק צפת ת"ו וז"ל אות באות. אנחנו החו"מ נתמנינו שמאים על פי ב"ד הצדק יכב"ץ לשום את הכתובה ונדוניא של פב"פ וכו'. ואחר השומא. עלו הכל במלבושים ותכשיטים ושימושי ערסא וספרים וכלי נחושת סך הכל שלש מאות גרוש. ומפני חומר השבועה. הטלנו עליה סך חמשים גרוש. נמצא שגבתה מכתובתה ש"ן גרוש. והשאר של הכתובה נשארה זקופה. ומזה שגבתה נתנה החצי להיתום בנה יצ"ו כמנהג ותיקון הק"ק שבא"י. ואם ח"ו ימות הבן היתום בחיי אמו. מעכשיו יחזור לה מה שלקח היתום עכ"ל. וחתמין עלה הרבנים כמהר"ר יעקב נחוי וכמהר"ר אוריאל אלאג'ים זלה"ה אשר מבואר נגלה דגם הנדוניא בכלל החלוקה. כאשר עיני כל חכם לב תחזינה משרים. ובכן עלתה הסכמתינו בכח הסכמת התקנה הראשונה אשר תיקנו הרבנים הראשונים נ"ע. שכאשר תבוא האלמנה להתפרע כתובתה. אם יש במה שהשאיר אחריו הן ממה שהכניסה לו האשה בנדוניא ומדודים בתורת קונטאנט"י הן מעזבון קנינו וממונו שיעור שתגבה האשה כל כתובתה וישאר בממון שיעור כנגד מה שגבתה האלמנה ויותר המשל בזה. שכתובתה היתה אלף גרוש בין נדוניא ותוספת ומדודים. והן היום יש סכום שני אלפים גרוש או שני אלפים ומאה גרוש ויותר בין הנדוניא והמדודים וממון הבעל. אזי תגבה האשה כתובתה כדת של תורה. והשאר יקחו אותו יורשי הבעל בניו או בנותיו וכל הזוכים בירושה על פי התורה. אמנם אם לא נשאר היום כי אם פחות מכתובתה או כדי כתובתה בדקדוק. המשל. שנשארו אלף גרוש או פחות מהם בין נדוניא וממון הבעל. אזי חולקים האלמנה עם בנה או בתה בין גדולים בין קטנים שיש לה מזה הבעל שוה בשוה חלק כחלק. ואין לשאר יורשי הבעל כגון בנים שיש לו מאשה אחרת שום חלק ונחלה כלל ועיקר. אמנם אם ישאר בין הכל יותר מאלף גרוש עד סך שני אלפים גרוש פחות אחד. אזי חולקים האשה וילדיה חלק כחלק כאמור. ובמה שנוגע לחלק בן האשה שיש לה מבעלה זה. המשל. שנשארו אלף ות"ק גרוש. וחלקו האשה וילדיה כמשפט. ועלה תש"ן גרוש לחלק היתום בן האשה. ויש לו לבעל בנים מאשה אחרת. אזי מאתים וחמשים גרוש שזכה בהם היתום מחלק כתובת אמו על פי התקנה. אין לשאר אחיו חלק בהם. כי לא הפקענו כח האלמנה אלא לגבי בנה או בתה. אמנם בת"ק האחרים שמעיקרא הם נותרים על הכתובה והוא לקחם מכח ירושת אביו. בזה חולקים ילדי האשה עם אחיהם בני הבעל מאשה אחרת. מאחר דמכח ירושת אביהם אתו לידייהו ולא מחמת כתובת אמן. וכן כל כיוצא בזה. והיכא שחולקים האשה וילדיה כאמור ויש בן ובת מאשה זו. אם מה שהגיע לחלק הבן הוא מכח כתובת אמו. דהיינו שאין במה שנשאר כי אם אלף גרוש. הרי דאף דכפי התורה הבן קודם לבת בירושה מ"מ כיון שהבן נוטל זה מכח התקנה ומכתובת אמו. יראה בעינינו. שיתן הבן לאחותו מאביו ואמו עישור נכסים ממה שנטל מכתובת אמו לצורך נדוניתה וחומש בתורת קה לצורך מזונות. וכגון דא צריך לאודועי. כי מה שמגיע לחלק הבן מכתובת אמו דהיינו במה שחולקים עד סך אלף גרוש כאמור. אם מת היתום בחיי אמו המעות חוזרים לאמו. אמנם במה שהגיע לו מחמת ירושת אביו אין לאמו חלק בהם כי אם חוזרים ליורשי היתום מצד אביו. ומכאן מודעא רבה. דנכסי מלוג הנמצאים בעין בין שנפלו לה אחר נישואין בין היו לה קודם נישואין. בין מתנות שנתן אבי האשה לבתו אין בהם דין חלוקה. הן אלה קצות הסכמתינו בכח הסכמה הראשונה מימי קדם. וכל אשה אשר תבוא לגבות כתובתה מכאן ולהבא בין אותן שנישאו קודם לזה. בין אותן שינשאו מהיום והלאה. יהיו מתנהגים על פי הסכמה זו. ואין רשות לשום אדם לערער על שום פרט מכל הנז"ל. וכל המערער אינו אלא שרף כנגד אורן של חכמים. ושומע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה. הלא כה דברינו החותמים פה עיה"ק צפת תובב"א בחודש תמוז שנת התק"ז ליצירה ושלום. הצעיר יוסף בן נויא (בעל ספר טל אורות על המרדכי). הצעיר חיים מודעי. הצעיר חיים יעקב (בעל ספר צרור החיים על הרמב"ם ותשו' סמא דחיי) מאיר גוייזו. שלמה צבע. יום טוב סאבאן. משה אשכנזי, עכ"ל. וכתב מורינו הרב כמהר"ח מודעי ז"ל בתשו' חיים לעולם אה"ע סי' ח' דף כ"ב ע"א דהעובר במעי אמו בעת מיתת אביו הוא ג"כ בכלל כל התקנות לכשיוולד. ודלא כהרב מהר"י הכהן בתשו' שבחוט המשולש הנז"ל סי' כ"ג (ועי' פת"ש לעיל סי' קי"ב סק"כ). ומצאתי בספר מטה מנשה כת"י לא"א ועט"ר מורינו הרב כמהר"מ סתהון ז"ל שכתב שכתב בקיצור פרטי מנהגי עיה"ק צפת ת"ו בענין הנז"ל וז"ל בענין תקנת עיה"ק צפת ת"ו בדבר גביית כתובת האלמנה כשאין בעזבון המת שיעור סך שתי כתובות שאין האלמנה לוקחת אלא חצי העזבון. היינו דוקא. א) כשהיורשים הם פרי בטנה. אבל לגבי שאר יורשים שאינם יוצאי חלציה. אלא שהם בני בעלה מאשה אחרת. או שהם אחי בעלה או שהם שאר קרובים. לא תיקנו כלום. אלא גובה כל כתובתה כפי דין תורה. ב) כשיש לו בנים ממנה וגם מאשה אחרת אז אותם שהם פרי בטנה לבדם לוקחים ההפרש שיש בין שיעור חצי העזבון ובין שיעור כתובתה. ואותם שאינם פרי בטנה אינם נוטלים חלקם בירושה אלא במה שהוא יותר על סך כתובתה בלבד. ג) אם אחר שחלקה את העזבון עם פרי בטנה. מת בחייה אז כל היתרון מחצי העזבון עד תשלום כתובתה. חוזר להאלמנה. ולא ליורשיו מצד האב. ואפילו אם היו לו בנים. כי דוקא לגבי בנה או בתה בלבד הוא דמחלה. ד) אם היו חובות על בעלה. באופן שכפי הדין יכולים הבעלי חובות לגבות מהיורשים. אז אם הבע"ח הם מוקדמים לה (עי' לעיל סי' ק"ב). או שנטלו ממנה קנין תחילה (עי' לעיל סי' צ'), הם גובים תחילה את חובם. והנשאר בהעזבון יחלוקו האלמנה עם היורשים. ואם הבע"ח הם מאוחרים לה. ולא כתבה להם. אינם יכולים הבע"ח לגבות מהנכסים כי אם היתרון מן סך כתובתה, והיא תתן לפרי בטנה את ההפרש שבין שיעור חצי העזבון ובין שיעור כתובתה. ואינו חייב לשלם לבע"ח כלום מזה הממון. לפי שלא זכה בזה מכח ירושת אביו. אלא הוא כמו מתנה שנתנה לו אמו חלק מכתובתה. והגם שבתשו' הרא"ש שהובא בטור אה"ע סי' קי"ח מבואר שחייבים היורשים לפרוע לבע"ח מזה הממון. וגם הרב מזבח אדמה חלק אה"ע סי' ק"ב העלה כן (כענין תקנת רבני ירושלים בזה). היינו טעמא דבנדון דידהו היתה התקנה שתחלוק האלמנה עם היורשים בין שהם יוצאי חלציה ובין שאינם יוצאי חלציה. וגם אם ימותו היורשים בחיי האלמנה. אין חלקם חוזר להאלמנה אלא ליורשיהם מצד האב (כמבואר בהסכמת תקנת רבני ירושלים משנת תנ"ד שנדפסה כחוט המשולש הנז"ל סי' כ"ו והובאה בקיצור במזבח אדמה שם) ונמצא שאינם זוכים בזה אלא מן כח אביהם. ולכן הם חייבים לפרוע חוב מורישם. מה שאין כן בתקנת רבני צפת ז"ל שנתברר בה. שאם מת זרעה בחייה. חוזר הממון להאלמנה. נמצא שאין זרעה זוכה בזה מן כח ירושת אביו. אלא שעשו תקנה זאת כמו מתנה מהאלמנה לבנה. וכמו שאין האלמנה חייבת ליתן לבע"ח המאוחר לה. כן זרעה הבא מכחה (עי' מטה שמעון על חו"מ סי' ק"ד הגה"ט אות ע"א ה) אפילו מה שהכניסה האלמנה נדוניא תכשיטין או מעות מדודים והם קיימים. נחשב הכל בכלל כתובתה (ודלא כתקנת עיה"ק ירושלים ת"ו שהובא כחוט המשולש הנז"ל סי' הנז"ל ובאדמת קודש ח"א יו"ד סי' י"ד ובמזבח אדמה אה"ע סי' ק"ב והי' קי"ח) וכן העיד הרב כמהרח"ש קונורטי נר"ו כי כן הוא המנהג קדום בעיה"ק צפת ת"ו ו) אם רוצה האלמנה לישב על כבוד בעלה ולהיות ניזונת מנכסיו. אפילו אם לא הניח שיעור שתי כתובות. או אפילו לא הניח שיעור כתובה אחת. אינם יכולים לכוף אותה לחלוק (ודלא כהרב מהר"י הכהן בתשו' שבחוט המשולש הנז"ל סי' כ"ג שדעתו נוטה לומר דהגם דאנן לא קיי"ל כאנשי יהודה בכתובות דף נ"ב ודף נ"ד אלא כאנשי גליל שם שאין היורשים יכולים לפרוע לה כתובה ולסלקה ממזונות בעל כורחה וכמ"ש מרן ז"ל לעיל סי' צ"ג סעיף ג' וכן המנהג וכמ"ש מורינו הרב מהר"מ גלאנטי בתשו' סי' קכ"א מ"מ אפשר דהיינו דוקא בדליכא תקנת החלוקה לחצאין ע"ש שקו"ט בהא דלקמן סעיף ג' בהג"ה ובח"מ סק"ד) אלא תשב על כבוד בעלה. עכ"ל. ועי' בתשו' שמחה לאיש אה"ע סי' ד' לענין מנהג עיה"ק טבריא ת"ו בפרט חמישי הנז"ל. ועי' תשו' פני יצחק חלק חמישי בהשמטות אה"ע סי' י"ט דף קצ"ד ואילך ודף רי"ד ואילך לענין מנהג טבריא ת"ו בפרט הראשון הנז"ל:
קי"ח ס"א בהג"ה תנאי השיור וכו' אבל לא אם תמות שומרת יבם. עי' ב"י לקמן סי' ק"ס וב"י יו"ד סי' שע"ג. וכתב מורינו הרב המבי"ט ח"א סוף סי' קע"ג שעשה פשרה בזה. וכן הסכים בנו הוא מורינו הרב מהרימ"ט ח"ב אה"ע סוף סי' מ"ה ועי' בית יהודה ח"ב סי' נ"ב דף קל"ג ותשו' דברי מרדכי קריספין אה"ע סי' ד' וסי' ה' ותשו' ויקרא אברהם אה"ע סי' כ"ג:
קי"ח ס"ו דבר שאינו מפורש בתקנה נעמידנו על דין תורה. וכתב בהג"ה וכן כל ספק שיש בתקנה על יורשי האשה להביא ראיה דאין מוציאין ירושת הבעל מספיקא (עי' לקמן סעיף י"ג וטור חו"מ סי' ס' וב"י שם סוף סי' י"ג ופת"ש שם סי' י"ח סק"ה ומל"מ פרק כ"א מהלכות מלוה ד"ה ועוד יש לחקור). ועי' ב"ש סק"ה ולעיל סי' נ"ג ס"ק י"ח ובאה"ט לקמן סעיף י"ט ס"ק י"ט ופרי האדמה ח"ג דף ל' לענין התקנה שיחיה הולד שלשים יום. ועי' תשו' הרשב"א המיוחסות להרמב"ן סי' יו"ד הובא בב"י סי' זה ובתשו' רבותינו מהר"י בי רב סי' מ"ו והמבי"ט ח"ב סי' נ"ה ומהר"מ גאלאנטי סי' ק"ב ובתשו' לב שלמה אה"ע סי' כ"ט ויד אליהו סי' ע"ה ע"ה וחוקי חיים סי' ך'. והנה בתשו' אדמת קודש ח"א אה"ע סי' ל"ג דף פ"ג ריש ע"ג כתב משם כמה גדולים ז"ל דמנהג דמשק ומנהג עיה"ק ירושלים ת"ו הוא כי כל אשה שתמות בחיי בעלה. ולא הניחה ולד של קיימא דהיינו שנתקיים שלשים יום. יחלוקו יורשי וכו'. וכ"כ בתשו' פרי הארץ ח"ב אה"ע סי' ה' דף פ"ב סוף ע"ב והובא דבריהם בתשו' מור ואהלות אה"ע סי' י"ב דף נ"ו ריש ע"ב ובתשו' נוכח השלחן אה"ע סי' י"א דף י"ג ע"א:
קי"ח ס"ח אם נתנה האשה לבעלה או לאחר שיזכה אחר מותה בחצי נדוניתה הראוים יורשיה לירש כפי תקנת טוליטולה אינו כלום וכו'. וכתב בהג"ה ויש לילך בזה אחר לשון התקנה וכו' עי' בית יוסף ובתשו' מרן ז"ל אה"ע דיני כתובה סי' ד' דאין ללמוד מתקנת טוליטולה לתקנות מקומות אחרות. וכתב בתשו' שם דבמקומות שנוהגים לכתוב בכתובות תנאי שלא יוכל לפתותה שתמחול שום דבר מסכי כתובתה ואם תמחול יהיה כחרס הנשבר. אם מחלה שלא ע"י פיתוי מהני בפשיטות. ועי' בתשו' מורינו הרב מהר"מ אלשיך סי' ט"ו ביאור דברי מרן ז"ל בבית יוסף הנז"ל, וחקר שם לענין תקנת דמשק. וצידד לומר בדעת הבית יוסף ז"ל. דכשהיתה המתנה לאיש אחר אינה כלום אך אם היתה המתנה לבעלה מהני ע"ש. ומורינו הרב המבי"ט ח"ג סי' ב' כתב בפשיטות דבתקנת ומנהג דמשק ומנהג ארץ ישראל יכולה האשה לחת לבעלה החלק המגיע ליורשיה. וכ"כ בח"ב סי' קכ"ח ובשאר דוכתי. ובההיא דסי' קכ"ח חתומים רבותינו מהר"י בן ארחא ומהר"י בי רב נכד המוסמך ז"ל. ומורינו הרב מהר"מ גלאנטי בתשו' סי' צ"ו כתב וז"ל הן מצד סברא הן מצד הדין מפי גאוני עולם וכך אנו דנין בכל בתי דיננו ובכל ארץ הצבי שכל שלגבי הבעל שהוא יורש ודאי. מחזקינן המתנה בידו. אבל לגבי אחרים לא הויא מתנה. וכך מנהגינו וכך ראוי לדון עכ"ל:
קי"ח ס"ח בהג"ה במקום שיש תקנה שיורשי האשה יחלוקו עם הבעל כשמתה האשה תחילה יפרעו תחילה כל החובות שהבעל חייב וכו'. עי' ח"מ סק"ט דמיירי כשהתקנה היא שכל הנכסים שיש לבעל בין מה שהכניסה לו אשתו ובין נכסים שלו הכל יתן המחצית ליורשים ועי' תשו' הרדב"ז הישנות סי' רס"ה: