ארץ חיים· רבי חיים סתהון
חלק אבן העזר · סימן פח
פ"ח ס"ב אבל במקום שאין כותבין בכתובה שום כלי בפרטות אלא כוללים הכל וכותבין הכניסה לו בבגדים ותכשיטים סך כו"כ מעות הרי סך אותן המעות חוב עליו וכו' ואין חוששין לשומא ראשונה כלל. כן כתב מרן ז"ל בב"י ואח"כ כתב וז"ל ואחר שנים שכתבתי זה קם חכם אחד ופסק כמנהג שכתבו הרי"ף והרמב"ם אף לנוהגים שלא לכתוב שום כלי בפרטות. וחלקנו עליו. והוא כתב לחזק דבריו. ואני כתבתי לסתור כל דבריו. והסכימו עמי כל חכמי העיר הזאת צפת תוב"ב. והבאתי ראיה מתשו' הריב"ש סי' כ"א וסי' ק' כי שם האריך בזה לאשר ולקיים דברי. עם היותם ברורים בעצמם ופשוטים בטעמם ונימוקם עמם ואינם צריכים חיזוק עכ"ל. והנה החכם הנז"ל הוא הרב המבי"ט בתשובותיו ח"א סי' כ"ח וסי' ס"ט וח"ב סי' ע"ז וח"ג סי' נ"ו וסי' קפ"ד. וההיא דח"א סי' כ"ח נדפסה בתשו' מרן ז"ל אה"ע דיני כתובה סי' ב'. ומרן ז"ל שם סתר כל דבריו באורך. וכתב דמנהג שכתבו הרי"ף והרמב"ם הוא נוהג נוהג דוקא בין המוסתערב"ים הם אזרחי הארץ שבגליל עיה"ק צפת ת"ו שנהגו לכתוב בכתובה שומת כל כלי וכלי בפרטות. אבל אנחנו הספרדים שבאנו מחו"ל לדור בגליל ת"ו ונוהגים לכלול הכל יחד בכתובה כנהוג בחו"ל בספרד ותוגרמה. הגם דנוהגים לשום אותם לערך רביע יותר משווין. מ"מ הוי שטר הכתובה שטר חוב גמור מן סך מעות שהבעל חייב לשלם לה כשתתגרש או תתאלמן וכמו שנוהגים במקומם בחוצה לארץ וכו'. ומה שכתב הרב המבי"ט שמנהג אזרחי הארץ הוא קבוע גם עלינו כמו שנמשכים אחריהם בענין התנאים שבכתובה וכו'. אינו כן. ואדרבה מנהגינו בכתובה הפוכים ממנהגם. צא ולמד ממה שבכל כתובותיהם כותבים מוקדם ואנחנו אין כותבים מוקדם. ועוד שברוב כתובותיהם או בכולם אין כסותה על הבעל אלא מעשה ידיה בכסותה (דמהני תנאי בזה וכדלעיל סי' ס"ט סעיף וא"ו) ואנו בכל כתובותינו אין גם אחת שלא תהא כסותה עליו ומעשה ידיה לו. ועוד שהם אינם רשאים לשלוח יד בנכסי האשה ואפילו יהיה אסור בזיקים ובבבלי ברזל וחבלי עוני לא תשליטנו על חפץ מחפצים שלה אך אנו הספרדים לא כן רק כאשר יהיה האדם דחוק תמסור לו האשה חפציה ונכסיה להיות נעור בהם וכו' וכו'. ומה שכתב הרב המבי"ט כי מה שאין הספרדים כותבים שומת כל כלי וכלי בפרטות בכתובה לית לן בה מאחר כי הם ג"כ כותבים על פנקס הסופר וביד החתן שומת הנכסים כל אחד ואחד בפרטות וכו'. אינה טענה כי בהכרח צריך לכתוב כן כדי לדעת שומת הנדוניא כדי לכותבם בכתובה. כי עכ"פ צריך לשום כל חפץ וחפץ לבדו ואח"כ לקבץ שומת הכל ולכותבו בכתובה. ומה שנותנים הפנקס ביד החתן. הוא כדי שלא יחסרו מלמסור בידו איזה חפץ או חפצים מאשר הראו לו בשעת השומא אבל לא לשיעמור הפנקס ההוא ימים רבים עד שתתאלמן האשה ותגבה הנדוניא על פי הפנקס. שאם כן היה צריך להעתיק אותו פנקס בכתובה כמנהג תושבי ואזרחי הארץ. כי הכתובה לעולם עומדת עד שתתאלמן. אבל הפנקס. כיון שקיבל הנכסים ההם בביתו. הוא נזרק. ולא תמצא אפילו אחד מני אלף שיהיה אותו פנקס קיים בידו כי אם בדרך מקרה. ועוד שענין הפנקס הוא נהוג אצל הספרדים גם בחוצה לארץ במקומם אעפ"י שדנים שם לגבות כל הסך שבשטר הכתובה כמו חוב גמור לפי שמוכרחים לתת פנקס ביד החתן מטעם הנז"ל וא"כ כשנוהגים לכתוב פנקס הוא על פי מה שהיו נוהגים בחוצה לארץ וכו' וכו' הכלל העולה שהדין הפשוט הוא שהספרדים הדרים בגליל מגבין לאלמנה חפצי נדוניתה בשווין ששוין בשעת גבייה. וגובה כל מה שכתוב בשטר הכתובה ואפילו העלום בשעת שומא כפליים בשווין מ"מ גובה הכל וחפציה נישומין כשווין בשעת גבייה בין פיחתו הנכסים בין לא פיחתו כל לעולם היא גובה בדרך זה. כל זמן שלא ינהגו כמנהג אחר ויהיה המנהג ההוא פשוט בכולם אז הנושאים נשים משם ואילך מגבין להם כפי אותו המנהג וכו' ע"ש באורך. ואח"כ הובאו שם פסקים מרבותינו מהר"מ קורדווירו ומהר"מ אלשיך ומהר"ר אברהם בן אשר (בעל ספר מעדני מלך ואור השכל על בראשית רבה) לחזק ולקיים פסק מרן ז"ל וכ"כ מורינו הרב מהר"ר אלישע כאליקו בתשו' כת"י הובא בכנה"ג הגהב"י אות י"ד. וכתב הרב המבי"ט בח"ג סי' קפ"ד הנז"ל כי גם הרב מהר"י קארו ז"ל לא פסק כן אלא לגבי היורשים כשאין שם בעלי חובות או אפילו יש שם בעלי חובות אך היה בנכסים של המת כדאי לכולם והותר ליתומים. אבל כשיש בעלי חובות הרבה ואם תגבה האלמנה נכסי נדוניתה כמו ששוים בשעת הגבייה לא יספיקו לבעלי חובות וכל שכן שלא ישאר שום דבר ליתומים לא היה מורה כך. וערער הרב המבי"ט שם על הדיינים שלא הורו כך במעשה שבא לידם ע"ש. וכתבו רבני ארץ ישראל האחרונים ז"ל בתשו' פרי הארץ ח"ב אה"ע סי' ב' דף נ"ג ע"ג ודף נ"ז ע"ג ובתשו' אדמת קודש ח"א אה"ע סי' ל"א דף ע"ב ריש ע"ב ודף ע"ג ע"ג כי נהגו בגליל עיה"ק צפת ח"ו לנכות חומש מסכום הכתובה בשעת גביית האשה את כתובתה בעבור ששמים בשעת החופה את חפצי הנדוניא יותר מן השיווי ע"ש. ובפרי האדמה ח"ג פ"ט מהלכות גירושין דף ל"ו סוף ע"א העתיק כת"י הרב מהר"ר משה מזרחי (הוא בעל אדמ"ק) כי כן הוא מנהג ירושלים ת"ו. ונראה מדברי האדמ"ק שם דף ע"ד ע"ב ודף ע"ה ע"ד כי מה דנקט בלשונו כמה פעמים (הוא ואחיו הרב פרי הארץ הנז"ל) טבריא וציפורי. הוא דרך משל על חברון וירושלים. שבחברון לא נהגו לנכות חומש. ובירושלים נהגו לנכות חומש כמו בצפת (ועי' מבי"ט ח"א סי' קי"ט וחקרי לב אה"ע סי' ל"ז):
צ' ת"א והיתה להם מלוה ביד אחרים כשנשאה ומתה וכו' כצ"ל וכ"כ בש"ע הישן משנת שכ"ז: