ארץ חיים· רבי חיים סתהון
ארץ חיים חלק יורה דעה · סימן שלא
של"א ס"א התרומות ומעשרות אינם נוהגים מן התורה אלא בארץ ישראל בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. כן הוא לשון הרמב"ם ריש פ"א מהלכות תרומות. ופירש הכ"מ שם בסוף הפרק ובב"י ריש סי' זה דר"ל דהעיקר תלוי בביאת כולם (כדלקמן סעיף נ') כדין חלה (דלעיל סי' שכ"ב) דאם כל יושביה עליה חייבת בתרומ"ע מן התורה בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית ואם אין כל יושביה עליה פטורה מתרומ"ע מן התורה בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית. ומ"ש שם הלכה ה' ובסוף פ"ו מהלכות בית הבחירה דקדושת, עזרא לא בטלה וקידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. ר"ל אם היו כל ישראל עולים. והשתא דלא עלו כולם אע"ג דלא קדשה לתרומ"ע מדאורייתא מ"מ מדרבנן מיהא קדשה. גם הרדב"ז בספרו יקר ותפארת על הרמב"ם ריש פ"א מהלכות תרומות ובתשו' החדשות ח"ב סי' תשל"א ובחלק חמישי סי' ב"א ע' ומהר"י קורקוס בביאורו על הרמב"ם שם ומורינו הרב המבי"ט בתשו' ח"ב ריש סי' קצ"ו ומורינו הרב מהרימ"ט בתשו' ח"א סי' כ"ה פירשו כונת הרמב"ם בח"ש ובין שלא בפני הבית דר"ל קודם שנבנה הבית הראשון דאו היה ביאת כולם שלא בפני הבית. ועי' תשו' הרמב"ם סי' ט"ז:
של"א ס"א ונביאים התקינו שיהיו נוהגים אפילו בארץ שנער מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל ורוב ישראל הולכים ושבים שם וחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגים אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב מפני שהם סביבות לארץ ישראל (פי' לקמן סעיף י"ד י"ט נ"ח פ' בדינים אלו) סוריא הקונה בה שדה חייבת בתרומ"ע מדברי סופרים ושאר הארצות אין תרומ"ע נוהגות בהן. כתב הרדב"ז בתשו' החדשות ח"ב סי' תרנ"ט שהאידנא לא נהגו להפריש תרומ"ע במקומות הסמוכות לארץ ישראל ע"ש ועי' תוס' ע"ז דף נ"ח ע"ב סוף ד"ה בצר שכתבו וז"ל ומקומות הקרובים נמי מפרש בירושלמי פ"ד דחלה ה"ח מנהג שהיו עושים קודם שביטלום הרובים וכו'. ועי' תוס' רבינו יהודה החסיד על ברכות דף ל"ו סוף ע"א. ועי' בספר איי הים על תשו' הגאונים שערי תשובה סי' ל"ט. עוד כתב הרדב"ז שם דאפילו בסוריא לא זהירי עכשיו להפריש תרומ"ע ולא חזינן דמיחו בהם ע"ש ועי' תשו' בית דינו של שלמה או"ח סוף סי' ב' וסוף סי' ג' וקהלת משה להרב מהר"מ סתהון ז"ל דף מ"ג בזה. וכבר כתב הכפתור ופרח סוף פרק י"ג וז"ל מי יתן והיינו אנחנו המתקבצים מקרוב לארץ ישראל מתקנים היום פירותינו כולנו כהלכה עכ"ל. וכתב מורינו הרב המבי"ט ח"א סי' כ"א שבעונותינו ברורות שעברו נדלדלו ישראל שבארץ הקדושה מהגזירות ומסים וארנוניות עד שכמעט ח"ו נשתכחה תורת ארץ ישר מפיהם שכן מעידים ראשי תושבי הארץ שאפילו מעשרות מהלקוח מן הגוי ונתמרח ע"י ישראל לא היו מפרישים עד שעמדו ראשיהם ודייניהם זה ארבעים או חמשים שנה והורו להם שיפרישו תרומ"ע עכ"ל
של"א של"א ס"ב בזמן הזה אפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אין חיוב תרומ"ע מן התורה אלא מדבריהם מפני שנאמר כי תבואו (כן הא לשון הרמב"ם סוף פ"א מהלכות תרומות. ועי' בתשו' מורינו הרב מהרימ"ט ח"א סי' כ"ה ובצל"ח על ברכות דף ל"ו פ"א בזה. והרב פטרת תפארת על ברכות ח"א דף י"א ריש ע"א כתב וז"ל ונ"ל שצ"ל שנאמר בבואכם. שלא מצינו בתורה כי תבואו בשום מקום לענין תרומה או חלה. רק אצל חלה כתיב בבואכם והיינו מה שאמרו נחלה) ומשמע ביאת כולכם ולא ביאת מקצתן כמו שהיתה בימי עזרא (דילפינן תרומה מחלה וכמ"ש הכסף משנה שם והרשד"ם יו"ד סי' קצ"ב. והיינו משום דגבי חלה כתיב תרומה לה' וכמ"ש מהרימ"ט בסי' הנז"ל על פי הספרי פרשת שלח סי' ט"ו פסוק י"ט). וכתב בהג"ה ויש חולקין וס"ל דחייבין עכשיו בארץ ישראל בתרומ"ע מדאורייתא אך לא נהגו כן. וכתב הפר"ח יו"ד לעיל בקונטריס אחרון סי' ס"א והגאון חיד"א בברכי יוסף לקמן סי' של"ג אות ב' וביוסף אומץ סי' ק' והרב שערי דעה לקמן סי' של"ג סק"א דר"ל שלא נהגו כסברת האומרים שהתרומ"ע בזמה"ז מדאורייתא לפי שנהגו בענין ההפרשה כמה קולות דאתו כמ"ד דתרומ"ע מדרבנן (עי' לקמן סעיף י"א ובמל"מ ט"ז מהלכות תרומות הלכה י"ז ובתשו' פדות ביהוסף למהר"י מטעליז סי' י"ד דף מ"ב ובתשו' עמודי אש סי' ז' אות ז') ודלא כהבית הלל לעיל סי' ס"א ולקמן סי' של"ג ואה"ע ריש סי' ג' שהבין דאין נוהגין כלל בתרומ"ע ח"ו. והנה לעיל סי' שכ"ב סעיף ד' איתא כי עולי בבל החזיקו עד כזיב (אלזי'ב בלשןו ערב'י) אבל מכזיב ועד אמנה החזיקו עולי מצרים ולא עולי בבל. ומאמנה ולחוץ הוא חוצה לארץ גמור. והוא ממשנה דחלה פ"ד מ"ח ושביעית פ"ו מ"א דמכזיב ועד הנהר ועד אמנה. הוא כיבוש עולי מצרים ולא עולי בבל. וכתב התוי"ט בשביעית שם משם הכפתור ופרח פרק י"א דנהר הנז"ל הוא נחל מצרים הנזכר בגבולי הארץ בפרשת מסעי וכמ"ש הרמב"ם פ"א מהלכות תרומות ה"ז וה"ח. ואמנה הוא הר ההר הנזכר בגבולי הארץ שם (והוא לדרום סינים היינו טראכלו"ס אל שא"ס). ומכזיב עד הנהר היינו מכזיב ולדרום עד נחל מצרים שהוא במקצוע מערבית דרומית של א"י. ומכזיב עד אמנה היינו מכזיב ולצפון עד הר ההר שהוא במקצוע מערבית צפונית של א"י. וכזיב הוא צפוני לעכו כמו יום. ועכו וכזיב ואמנה שלשתן הן על הים המערבי של ארץ ישראל. וכתב הכפתור ופרח שם דף מ"א ע"ב דפוס בערלין משם רב סעדיא גאון דנחל מצרים היינו וואד"י אל ערי'ש. וכ"כ הרדב"ז בתשו' הישנות סי' ל' ובחלק חמישי סי' ב"א ר"ו ובביאור יקר תפארת על הרמב"ם פ"א מהלכות תרומות דנחל מצרים הינו וואד"י אל ערי"ש ולפעמים הוא מלא מים על כל גדותיו ולפעמים הוא יבש ואין בו מים כלל ונקרא נחל כמו נחל איתן. והתבואות הארץ פ"א עמוד כ"ז הוצאת לונץ כתב דבימות הגשמים ירד בעמק ההוא נחל מים וסמוך לשפת ים הגדול הוא הכפר א"ל ערי"ש הנז"ל והוא לדרום עזה כמהלך ג' ימים. ועי' אבן ספיר ח"א סי' י"ג. וכתב התבואות הארץ שם עמוד מ"ה ששמע מתושבי א"י שמקובל אצלם מאבותיהם דתחום עולי בבל לצד צפון הוא מגיע עד וואד"י אל קאסומייא'"ה וכן מצא בתשו' מורינו הרב מהרימ"ט ח"א סי' פ"ד. ותשו' מהרימ"ט היא על מה ששאלוהו מעיר צידון וז"ל פה צידון לעולם החזיקו בה שהיא חוצה לארץ מן הנחל הנקרא בלשון ערב"י וואד"י אלקאסומיי"א ולהלן מהו לזרוע בה בשביעית וכו'. והשיב על זה הרב ז"ל באורך. ובתוך דבריו כתב וז"ל ובפ"ו דשביעית מ"א תנן שלש ארצות לשביעית וכו' ותניא בתוספתא (שביעית פ"ד ה"ד) איזהו ארץ ישראל מנהר דרומה של כזיב ואילך ואולי יהיה זה הנהר שאומרים העולם שהוא גבול ארץ ישראל ושמו שגור בפי הכל ישראל וגוים שקורין לו בערב"י וואד"י קאסומייא"ה והשם מוכיח שהוא לשון חלוקת הארץ (דבלשון ערב"י קאסומייא"ה היינו חלוקה) ומרגלא בפומייהו דאינשי שמהנהר ולפנים ארץ ישראל הוא ואני לא עמדתי על המקום לבחון את הדבר וכו' וכו' מ"מ שמעינן דמעכו לצפון לצד מזרחה של דרך כזיב אין שם ארץ ישראל ורצועה נפקא מעכו לכזיב למערב הדרך לצד הים שהיא ארץ ישראל עד כזיב ומשם והלאה הכל חוצה לארץ עכ"ל וכ"כ בח"ב יו"ד סי' נ"ב (ופי' תבואות הארץ פ"ג עמוד רל"ו. ויש אומרים דאסמייא הנזכר בתוספתא ריש פ"ד דשביעית כין עיירות שבתחום צור היינו קאסומייא"ה הנז"ל). ומורינו הרב מהר"מ גלאנטי בתשו' סי' נ"ז נשאל ג"כ על דבר קרקעות שהם מנהר קאסומיא"ה להלן לצד צידון מה יעשו בשביעית. והשיב ע"ז. דבלי ספק אינה מכיבוש בבל להיות דינה כארץ ישראל ממש. זה אינו עולה בדעת ואם יעלה בדעת. הוא אחת משתים. או היא מכיבוש ראשון וכו' או היא סיריא וכו' ובין כך ובין כך חייבת מדרבנן בשביעית וכמ"ש הרמב"ם פ"ד מהלכות שמיטה הלכה כ"ו והלכה כ"ז. וכתב מורינו הרב מהרימ"ט בח"א סי' מ"ז דמה שכתב הכפתור ופרח פרק שביעי דף כ"ב ריש ע"א דפוס ברלין דעיר עזה ארץ ישראל היא אינו כן. כי הגם שנתכבשה כיבוש כיבוש ראשון ככתוב בשופטים סי' א' פסוק י"ח. אך כיבוש שני לא נתכבשה וכדמשמע בירושלמי שביעית פ"ו ה"א וביכורים פ"ג ה"ג. ופוק חזי מאי עמא דבר כי כל ישראל אשר ישבו בעזה מעולם ושנים קדמוניות החזיקוה כחוצה לארץ. ורבותינו הקדמונים שבירושלים החזיקוה כחוצה לארץ לענין תרומ"ע ושביעית שרוב הפירות והתבואה של ירושלים מביאין לה מעזה וראיה זו גדולה מראיית בית שאן (בלשון ערבי ביסא"ן) שאמרו פ"ק דחולין דף וא"ו ע"ב דרבי התיר בית שאן הגם דהיא מכיבוש ראשון דהא הכנעני היה בה למס ככתוב ביהושע סי' י"ז ובשופטים סי' א' והוי כיבוש כדאיתא בחולין דף ז' ע"א וברמב"ם פ"א מהלכות תרומות הלכה ה' וכמ"ש רש"י שם ד"ה ולא הוריש וכו' ועי' הגסות וחידושי יעב"ץ שם) לפי שהעידו שרבי מאיר אכל שם עלה של ירק בלא מעשר וכו'. ואמרו בירושלמי פ"ז דפאה ה"ה ופ"ה דמעשר שני ה"ב דכל הלכה שהיא רופפת צא וראה איך הציבור נוהג וכו'. והקבלה והמעשה עמוד גדול בהוראה הוא (וכמ"ש הרמב"ם פ"י מהלכות שמיטה ה"ו) ומעתה אין בדבר ספק דכיון דאינה נחשבת ארץ ישראל לענין המצות הנוהגות בה. הרי היא כחו"ל גמור לכל הדברים שהרי אוירה טמא כדאמרינן פרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ו) מעשה ביוסף הכהן שהלך אצל רבו לצידון ללמוד תורה וכו' וצידון ארץ ישראל היא אלא שלא נתכבשה. וגדולה מזו אמרו בפ"ק דגיטין דף ח' ע"א עכו כארץ ישראל לגיטין לגיטין אין לעבדים לא. והכי אמרינן בירושלמי שם ה"ב המוכר עבדו לעכו יצא לחירות. (בדקי"ל ביו"ד סי' רס"ו סעיף פ"ב) רבי ישמעאל אבוהי דרבי יודן אומר אפילו מעכו לעכו משום דעכו יש בה א"י ויש בה חו"ל (והובא בתוס' גיטין דף ב' ע"א ד"ה ואשקלון וכו' ובחידושי הר"ן שם. וכתבו שם דחלק א"י שבעכו הוא כיבוש שני) אלמא כי היכי דקנסינן במוכר עבדו לחו"ל שיצא לחירות הכי נמי קנסינן ליה במוכרו למקום שהוא מארץ ישראל אלא שלא נתכבש כיבוש שני. ואעפ"י שהכפתור ופרח (פרק עשירי דף ל"ז ל"ח ל"ט דפוס ברלין) כתב דלכל מילי בר ממעשרות ומצות אין הפרש בקדושת א"י בין מה שנתכבש ע"י עזרא למה שלא נתכבש. אף אם נודה לו לענין קבורה שכל מה שטרח וחתר להאריך. הוא על זה. לומר שיש לה מעלה לענין קבורה כמו ארץ ישראל (דאיתא בכתוכות דף קי"א ע"א כי כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח וכו'. ואינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה וכו'. וכשירין שבבבל ארץ ישראל קולטתו. כשירין שבשאר ארצות בבל קולטתן. למאי אילימא ליוחסין. והאמר מר כל הארצות עיסה לא"י וא"י עיסה לבבל. אלא לענין קבורה) והוכיח ממה שהאבות בחרו בה לאחוזת קבר קודם שנבחרה ונתקדשה. והאריך ז"ל בזה. מ"מ לענין כפיית עלויה (דקי"ל באה"ע סי' ע"ה) שאינה אלא בשביל המצות התלויות בה. לא אמרינן אלא ארץ ישראל המקודשת ומחויבת במצות כמו שאמרו לענין המוכר עבדו וכו' וכו' נראה לי שכל ארץ ישראל שלא כבשו עולי בבל יש לה דין סוריא דאיתא בגיטין דף ח' וכו' ומעתה בנדון שלפנינו דבר פשוט הוא שאין האיש רשאי לכוף אשתו לעלות ממצרים לעזה וכו' ע"ש באורך (ופי' תש' הרדב"ז הישנות סי' ל' הנז"ל ובקונ' תיקוני השגיאות שבבכס"מ פ"ו משם המור וקציעה ח"ב סי' ש"ו דף י"ד בזה). ועי' עצי עדן על שביעית פ"ו מ"א ועי' תבואות הארץ פ"א הוצאת לונץ עמוד מ"א ואילך ביאור כל שמות המקומות שהחזיקו עולי בבל שהובאו בספרי סוף עקב ותוספתא דשביעית פ"ד וירושלמי דשביעית פ"ו ה"א. ומה שכתב התבוה"א שם עמוד ח"ו דעיר יפו היא א"י ממש מכיבוש עולי בבל וכו'. כן כתב גם המחזיק ברכה או"ח סי' תצ"ו אות ד' ועי' שער החצר סי' שצ"ו. ומה שהאריך התבוא"ה שם מן עמוד ח' ואילך לענין עבר הירדן המזרחי אם יש לו דין ארץ ישראל עי' מה שכתב מורינו הרב צרור החיים על הרמב"ם פ"ו דמעשר שני דף ק"ז והרב פאת השולחן סי' כ"ג אות כ"ח בזה. וכבר קדמם הגאון חיד"א ז"ל בברכי יוסף או"ח סי' תפ"ט בכל דבריהם והביא שם תשו' מורינו הרב מהריט"ץ פי' רי"ו שנחלק בזה עם הרב מהר"ר גדלי' קורדווירו דלדעת מהריט"ץ אינה א"י ולדעת מהררג"ק היא א"י והרדב"ז בביאור יקר תפארת על הרמב"ם ריש הלכות תרומות פשיטא ליה דא"י גמור היא וכדעת הרשב"ץ ח"ג סי' קצ"ח וסי' ר' וסי' ר"א ומהרי"ק סוף שורש קכ"ב הובא בכסף משנה ריש פ"ב מהלכות ביכורים. והביא שם דברי מהר"י קורקוס בביאורו על הרמב"ם פ"ד מהלכות שמיטה הלכה כ"ח על מ"ש הרמב"ם שם דשביעית נוהג בעבר הירדן מדרבנן דוקא. והאריך הברכ"י שם מאוד בזה. ודעתו נוטה בדעת הרמב"ם דעבר הירדן אינה א"י וכמ"ש הכפתור ופרח פרק מ"ח בדיוק דברי הרמב"ם פ"ז מהלכות שמיטה הלכה ט' ופ"ד שם הכ"ח הנז"ל. ועי' לחם יהודה על הרמב"ם פרק י"ב מהלכות שמיטה דף ע"ב ובהגהות מצפה איתן על ר"ה דף כ"ג (וכתב הגאון חיד"א בספרו מדבר קדימות אות ש' סי' כ"כ דלדברי המקובלים מוכרע דעבר הירדן אינה א"י ע"ש ועי' מגיד משרים למרן ז"ל פה"ת פרשת תבוא ושער הפסוקים להאריז"ל פרשת מטות ועג"א סי' ר"מ סעיף ג' סק"ט):
של"א ס"ד פירות הגוי שגדלו בקרקע שקנה בארץ ישראל אם נגמרה מלאכתו ביד הגוי ומרחן הגוי פטורין מכלום. כן הוא לשון הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות תרומות הלכה י"א. וכתב שם מרן ז"ל בכסף משנה כי יש חולקים על זה והמנהג הפשוט בכל ארץ ישראל כדברי רבינו הרמב"ם ומימינו לא שמענו פוצה פה לחלוק על זה. ופתה קם חכם אחד ונראה לו שהוא מתחסד בעשותו היפך המנהג הפשוט ומעשר פירות שגדלו בקרקע הגוי ונגמרה מלאכתן ביד הגוי וגם מירחן גוי. והולך ומפתה אחרים שיקבלו עליהם לעשות כדבריו. ונראה פשוט בעיני שראוי למנעם מזה משום לא תתגודדו. ועוד שמאחר שבכל אלו המדינות קיבלו עליהם לעשות כדברי רבינו הרמב"ם. מלבד מה שנוגע בכבוד הראשונים שנהגו כן והרי ריב"א (החולק ומחמיר) לא מלאו לבו לסמוך על סברתו לבטל המנהג. ומי הוא ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן. ועוד שדבר זה הוא דבר שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בו. לכן יש לגזור עליהם שלא ינהגו כן. ואם יסרבו יכופו אותם כההיא דשמואל (בירשלמי ע"ז פ"ב ה"ח הובא בתוס' פ"ז דף ל"ו ע"א ד"ה אשר) דאמר ליה אכול משחא ואי לא כתיבנא עלך זקן ממרא. אחרי כן נתפשטו הדברים עד שהוצרכו חכמי העיר לתקן ונתקבצו כולם וגזרו גזירת נח"ש שעוד כל ימי עולם לא יעשר אדם לקוח מן הגוי אלא כמו שנהגו עד עתה על פי רבינו הרמב"ם עכ"ל. וכתב הדרישה בסי' זה כי החכם הנז"ל הוא הרב מהר"ר יוסף אשכנזי חתן מהר"ר אהרן אב"ד מפוזנא וכ"כ בתשו' אדמת קודש ח"א יו"ד סי' כ"א. ודברי החכם הנז"ל וראיותיו הובאו בתשו' רבינו בצלאל אשכנזי סי' ב'. ושם סי' א' האריך רבינו בצלאל להשיג עליו וכתב בריש הסימן כי באותה הגזירה בנח"ש בקבוץ הנורא של רבני הגליל ותלמידיהם ז"ל היו מכללם הרדב"ז ומהר"ר ישראל די קוריאל רביה דרבינו בצלאל זלה"ה. גם הרשד"ם יו"ד סי' קצ"ב האריך לסתור כל דברי החכם הנז"ל וקיים ואישר מנהג ארץ ישראל לפוטרן מתרומ"ע. גם בתשו' מורינו הרב המבי"ט ח"ב סי' קצ"ו וח"ג סי' ס"ח הובא הגזירה והחרם הנז"ל שלא להתנהג לא כדעת הרמב"ם מאריה דארעא דישראל (ועי' פרי האדמה ח"ד פכ"ג מהלכות שבת דף ד') וכתב ספר החרדים בהקדמתו למצות התלויות בארץ דזה דוקא כשגמר הגוי הפירות בידו אבל אם שכר הגוי לישראל לגמור פירותיו או שגמרן לו ישראל באונס חייבים הפירות בתרומ"ע כיון דנגמרו ע"י ישראל אפי' שהיה ברשות הגוי. כגון הדבש שעושים מן התירוש שקונים ישראל חן הגוי. כיון דגמר מלאכתו ע"י ישראל אעפ"י שגומר אותו ברשות הגוי ואין קונים ישראל מן הגוי אלא כשכבר הוא עשוי כו"כ כל רוטו"ל חייב בתרומ"ע. וכן הורו חכמי הדור אחר דעת הרבנים גדולי הדור מהר"י קארו והמבי"ט ז"ל שהורו בישראל שקונה ענבים מכרם גוי לאכילה ומילא ישראל את הכלי או שלקח כל צורכו חייב בתרומ"ע אעפ"י שהיה של גוי בשעה שישראל גמר מלאכתו וכו' ויש שהיה מגמגם וכו' ע"ש. ומצאתי בתשו' מורינו הרב המבי"ט ח"ב סי' קצ"ו שדעתו להקל בדבש הנז"ל. גם מורינו הרב מהריט"ץ סי' ז' פוטר בדבש הנז"ל ע"ש. ותשו' הרמב"ם שהביאו החרדים ומהריט"ץ שם נדפס בתשו' הרמב"ם דפוס לייפציג סי' כ"ג וסי' קע"א:
של"א ס"ד כתב מורינו הרב מהר"ר עזרא מלכי ז"ל בספרו עין משפט יו"ד סי' ז' לענין חיטים המלובשים בתיבנן הנמצאים בתוך התבואה הניקנית מן הגוי ומנקה אותם הישראל אחר שהביאם לביתו. אין לחייבן בתרומ"ע. וכן המנהג פשוט להקל כיון שכבר נגמרה מלאכת רוב החיטים שבכרי ביד הגוי שנתמרחו על ידו י"ל דגם החיטים המלובשים בתיבנן נגררים אחר רוב החיטים שבכרי וחשיבי כנגמרים ביד הגוי. וראיה לזה ממאי דקי"ל לקמן סעיף ן' דהתורם את הגורן צריך שיכוין את לבו שתהיה תרומה על הכרי ועל מה שבקוטעין דהיינו שיבולים קטועים שלא נידושו ועל מה שבתוך התבן וכו'. הרי דמה שיש בתוך הכרי מן השיבולים שלא נידושו חשיבי כנגמרה מלאכתן דאי לא תימא הכי הרי לכתחילה אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו כדלקמן סעיף נ"ד. והגם דיש לדחות ולצדד בזה. מ"מ כיון דלדעת רבינו אפרים הובא בתוס' מנחות דף ס"ז ע"ב ד"ה כדי וכו' היכא דכל דלא נגמר ונתמרח בשדה אף דנגמר ונתמרח בבית מותר אף באכילת קבע וכן דעת הרשב"א בתשו' ח"א סי' שס"א וכן דעת התוס' בב"מ דף פ"ח וכמה גדולים שהובאו בשיטה מקובצת שם וכן דעת הר"ש פ"ק דמעשרות מ"ה. וא"כ הגם דדעת הרמב"ם ומרן ז"ל לקמן סעיף פ"ג פ"ד אינו כן. מ"מ אפשר דנקטו עלמא כהתוס' ושאר פוסקים הנז"ל. ואין לבטל המנהג כיון שעיקר האיסור הוא מדרבנן ע"ש. והרה"ג מהר"ר משה בן אדרת בתשו' עין משפט הנז"ל סי' ח' ח' ערער על זה וצווח ככרוכיא לבטל המנהג כיון שהוא נגד הרמב"ם מאריה דארעא דישראל ונגד הש"ע שקיבלנו הוראותיהם. וחזר הרב המחבר הנז"ל בסי' ט' ליישב דבריו הראשונים וכתב בדף ל"ו ע"ג דאפשר שהוא מנהג קדום ולא רצו לבטלו כיון שיש להמנהג על מה לסמוך. או אפשר כי אחר מרן ז"ל קם חכם אחד והורה לעשות כן ומזה נמשך המנהג (עי' מה שכתבתי בקונטריס הכללים סי' ה'). וחזר הרב מהר"מ בן אדרת בסי' יו"ד ודחה דברי הרב המחבר וכתב בדף ל"ז סוף ע"ב דמדחזינן כי מנהג כל ארץ ישראל ירושלים וחברון וצפת להפריש תרומ"ע מן היין ומדבש ענבים וממים שרופים מוכח דגם בענין זה מנהגם הוא כהרמב"ם ומרן ז"ל. דהא לשיטת הפוטרים הנז"ל הוא הדין דפטור בזה כיון דדרך יקב הוא בשדה וכו' וכעין מה שכתבו התוס' בב"מ דף הנז"ל הטעם לחיטים ולשעורים וכו' וכן אם לוקחים חיטים בשיבולים וממרחים בבית נמי המנהג להפריש וכו' וחזר הרב המחבר בסי' י"א ליישב דבריו הראשונים וכתב דאין ראיה ממה שנהגו להפריש מן היין מדכתבו התוס' בע"ז דף נ"ו ד"ה ואעפ"י שקפה וכו' וז"ל תימה האי גת היכא קאי אי בשדה הוא כדרך כל הגיתות שלהם שהיו בשדה כדמוכח בב"ב דף ע"א וכו' ואב"א לעולם מיירי בנח שבבית ולא דמי לתבואה שאין דרכה להכניסה לבית במוץ הילכך כי הכניסה במוץ תו לא מיקבע למעשר אבל יין שדרכו להכניסו בענבים ושם נעשה גורנו ודאי בעשיית גורן שלו נקבע וראיה מקישואין ודלועין דאמרינן בב"מ דף פ"ח דמשיפקסו בבית הוי גמר מלאכתן למעשר ואעפ"י שהכניס בפקס שלהם עכ"ל התוס'. הרי דלפי ההיא דקישואין מוקמו ההיא ברייתא כשדרכו להכניסו בבית כגון דאין לו גת בשדה אלא בבית ודרכו לעשות גורנו בבית. א"כ בנ"ד דדרך כל העיר לעשות היין בבית. דישראל בזמה"ז אין לו שדות ולא כרמים ואינם עושים יין אלא בביתם ושם נעשה גורנן. ודאי דבעשיית גורן שלהם נקבע. ומפני כך נהגו להפריש תרומ"ע מן היין גם לפי סברת התוס'. ומ"ש וכן אם לוקחים חיטים בשיבולים וממרחים בבית נמי המנהג להפריש. לא ראיתי מנהג בזה. אלא אדרבה שמעתי שכשאנשי מעשה היו רוצים לקיים מצות תרומ"ע שהיו זורעים גריווא דארעא לקיים מצוה זו וכו' וכו'. ובדף ח"ב ריש ע"ג הביא דברי המטה יוסף ח"ב יו"ד סי' ב' דף כ"ג ע"א דכמה דינים אשכחן שאנחנו נוהגים לעשות דלא כהוראות מרן ז"ל וצ"ל דמתחילה ומקדם לא רצו לנהוג כוותיה באותם הדינים. ובדף מ"ז פ"ב כתב דרבים העידו. כי בעיה"ק ירושלים נמצא בזמנם ובזמן הרבנים ז"ל שהיו חיטים מלובשים בתיבנן והיו דשים ומנקים אותם כנז"ל ולא היה אדם שערער בדבר (ועי' כתשו' מרינו הרב המבי"ט ח"ג סי' קצ"ו):
של"א ס"ד ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתיגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבים ומפריש תרומה ומעשר ראשון ותרומת מעשר ומשייר לעצמו מעשר ראשון והוא שלו מפני שהוא אומר ללוי אני באתי מכח איש שאין אתה יכול ליטול ממנו. וכתב בהג"ה והתרומת מעשר מוכר לכהן ונוטל דמיה. כתב מורינו הרב מהרימ"ט בתשו' ח"א סי' פ"ה כי נהגו העולם שמוציאין כל שהוא תרומה גדולה. וקוראים שם למעשר ראשון. ומפרישים ממנו תרומת מעשר. ומחזיקים במעשר ראשון לעצמם. ואח"כ מפרישים מעשר אחר ואומרים אם שנת מעשר שני היא הרי הוא מעשר שני ומחולל על שוה פרוטה ואם שנת מעשר עני היא הרי הוא מעשר עני והרי נכסי מופקרים וזוכה במעשר עני מדין עני. וכזה המנהג נוהגים בין כשהפירות לקוחים מן הגוי ונגמרה מלאכתן ביד ישראל בין כשהפירות הן של ישראל שגדלו בקרקע ישראל. ומנהג של בורות הוא זה. אם במה שמתנים אם שנת מעשר שני אם שנת מעשר עני (עי' כפתור ופרח סוף פרק מ"ו) וכי כלום יש לנו ספק בשנת המעשר הרי הלכה מוחזקת ביד כל ישראל בשנת השמיטה כדעת הרמב"ם ז"ל (כדלקמן סעיף י"ט) ואין לפקפק בה כלל וכו' ואם הם צריכים להפקיר נכסים לפטור עצמן ממעשר עני היאך מתירין לעצמן להחזיק במעשר ראשון שהוא ללוי ולכהן (פי' לקמן סעיף י"ט בהג"ה) ויש בו משום גזל השבט. ומרגלא בפי ההמון שאומרים לכהן הבא ראיה שאתה כהן וטול וכן ללוי. וזה טעות שהכהן והלוי בחזקתן הן עומדים כדאמרינן בכתובות דף כ"ד כ"ה (וכ"כ שם סי' קמ"ט וע"ש מה שהאריך כדברי הרמב"ם פרק ן' מהלכות איסורי ביאה כזה ועי' רמב"ם פ"ו מהלכות תרומות ה"ב ולקמן סעיף י"ט בהג"ה ואה"ע סי' ג' ובאה"ט שם סי' וא"ו סק"ב ומג"א סי' ר"א סק"ד ובאה"ט או"ח סוף סי' קכ"ח וסוף סי' תנ"ז ויו"ד לעיל סוף סי' שכ"ב ופתחי תשובה ושולחן גבוה יו"ד שם ומקרי לב אה"ט סי' ב' בזה. והביא השו"ג שם דברי הרמב"ם פ"ו מהלכות תרומות ה"ט דהמצורע אינו טמא עד שיטמאנו כהן מיוחס. וכתב האוצר נחמד על הכוזרי מאמר ג' פרק מ"ט והרב יד אלי' מלובלין סי' ס"ח דהיינו טעמא דלא נהוג האידנא טומאת צרפת הגם דמדינא נהונה אפילו שלא בפני הבית כמ"ש הרמב"ם פרק י"א מהלכות טומאת צרעת ה"ז ע"ש ובשאילת יעב"ץ ח"א סי' קל"ו דזה ופי' באה"ק פרשת תזריע דף דף נ"א ע"ב ומצאתי בתשו' הגאונים שפרי תשובה סי' קפ"ו דמשחרב ביהמ"ק אין המטגעים מטמאים וס' דליכא השתא והיה מחניך קדוש) ותימה על עצמן היאך הם נותנים חמש סלעים לכהן בפדיון הבן (עי' פתחי תשו' יז"ד לעיל סי' ש"ה ס"ק י"ב משם שאילת יעב"ץ ח"א סי' קנ"ה) והיאך נותנים המתנות הזרוע והלחיים והקיבה לכהן (פי' יש"ש חולין פרק ראשית הגז סי' ס' וכנה"ג יו"ד לעיל סי' ס"א הגהכ"י אות מ"א) ואין אנו מצריכים אותו להביא ראיה על יחוסו. אלא הך מילתא בורכא היא. וגם בדבר ההפקר. רע עלי המעשה. חדא דהא קי"ל בנדרים דף מ"ה דהפקר בפני שלשה וכו' ואפילו מן התורה מ"מ בעינן בפני אחד לכל הפחות כדמוכח בנדרים שם וכו' (וכן פסק מרן ז"ל בחו"מ סי' רפ"ג סעיף ו' ועי' ש"ך יו"ד סי' רכ"א סעיף ט' ס"ק נ"ג ומחצית השקל או"ח סי' רמ"ו סק"ט, ותו דלא אהניא ליה רמאה ברמאותיה בנוה שמפקירים וחוזרים וזוכים בו לאלתר וכו' (עי' חו"מ סי' הנז"ל סעיף ט') ואם היו מפקירים כדין בפני שלשה אוהבים ואפילו בניו ואשתו ולאחר שלשה ימים. זו רעה היא לגבייהו. שכמה בני אדם יש להם נכסים אצל אחרים וחובות אצל בני אדם. וכשהוא מפקיר נכסיו לאחר שלשה ימים אינו יכול לחזור בו וזכה בהם הנפקד או הלוה וכו'. ואם חוזר זה ולוקחם ממנו. גזל הוא בידו אם לא שיודיעם ויתנום לו בתורת מתנה. נמצא שסבורין להשכיר דבר מועט ומפסידין הרבה וחשבו לתקן וקלקלו. ואותם שקוראים שם למעשר ראשון לבד ומפרישין ממנו תרומת מעשר חוששני להם מעון שבמיתה דהו"ל תורם את שאינו שלו. שהמעשר הזה משקרא לו שם שוב אינו שלו אלא של לוי הוא ואינו רשאי לתרום עד שיגיע לידו של לוי והוא יתרום או מי שיתן לו רשות וכו'. והא דתנן פ"ה דדמאי מ"ב הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת וכו' מצאתי בירושלמי שם דמוקי מתניתין בכהן ולוי התורמים דגם הם צריכים להרים להוציאם מידי טבלם (וכדלקמן סעיף ס"ח דלוים וכהנים מפרישין מעשר ראשון כדי להפריש ממנו תרומת מעשר וכן הכהנים מפרישין שאר תרומות ומעשרות והם לעצמם) אלא כך הוא עיקרו של דבר. בפירות של ישראל הגדילים בקרקע שלו. מפריש תרומה גדולה תחילה וכו' כל שהוא וכו' לפי שהיא תרומה טמאה והולכת לאיבוד ואין אנו נותנים אותה לכהן מוקמינן לה אדאורייתא (וכדלקמן סעיף י"ט דתרומה גדולה בזמה"ז שהיא עומדת לשריפה מפני הטומאה שיעורה כל שהוא) ואפילו גבי חלה דחזיא לכהן להסיקה תחת תבשילו אין אנו מפרישין אלא כל שהוא מזה הטעם דכהנים אסחויי אסחו דעתייהו מינה דלא חשיבא עלייהו להסיקה תחת תבשילם, (עי' מה שאמרנו בזה לעיל סי' שכ"ב סעיף ד'). וכן בתרומת יין אע"ג דחזיא לכהן לזילוף אין זילוף עכשיו נהוג אצלינו ולא קפדי כהני בהכי. אבל כתרומת שמן נראה בעיני שאין טעם לפטור עצמינו משיעור תרומה כדי לקיים מצות נתינה לכהן דודאי חזיא ליה להדלקת הנר וחשיבא עלי' דסתם שמן להדלקה קאי וקפיד עלה. ואח"כ מפריש מעשר ראשון ונותנו ללוי או לכהן וכו' (פי' לקמן סעיף י"ט בהג"ה) והלוי יפריש ממנו מעשר מן המעשר ונותנו לכהן וטובת הנאה של הלוי היא וכו'. ואם שנת מעשר שני היא מחללו על שוה פרוטה ואוכלו. ואם שנת מעשר עני היא חייב לקיים מצות נתינה לעני. ואם רוצה להיפטר ממנו בתורת הפקר. צריך להפקיר כל נכסיו הפקר גמור בפני שלשה וצריך להזהר שלא יהא לו מלוה או פקדון ביד אחרים ואם פירות אלו הם שגדלו בקרקע הגוי ונגמרה מלאכתן ע"י ישראל כבר מפורש דינם וכו' שמפריש תרומה וכו' ותרומת מעשר ומוכרה לכהן ומעשר ראשון הוא שלו דאומר לו אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה והוא הדין במעשר עני שהוא פטור מזה הטעם עכ"ל (וכתב בסוף הסימן דהא דקי"ל דלקוח אפילו מישראל אינו חייב אלא מדרבנן וכדלקמן סעיף ס"א. היינו דוקא במעשר. אבל בתרומה גדולה ותרומת מעשר חייב מן התורה ע"ש ופי' ש"ן לקמן סעיף צ"ד ס"ק קי"ז ובמל"מ פ"א מהלכות תרומות הלכה י"א ותשו' דכרי חיים ח"א יו"ד סי' ס"ב) וכתב הברכי יוסף אות י"ב דמה שעירער מהרימ"ט בתשו' הנז"ל על הפרשת הישראל תרומת מעשר מן המעשר ראשון שקרא לו שם וכו' הם נגד דברי הרמב"ם פ"ג מהלכות תרומות הלכה י"ב שכתב וז"ל מצות תרומת מעשר שיפריש אותה בן לוי ממעשרו וכו' ויש לישראל להפריש אותה וליתנה לכהן ויתן המעשר ללוי אחר שיפריש ממנו תרומתו שהיא מעשר מן המעשר עכ"ל ובהלכה כ"ד פסק ההיא משנה דדמאי פ"ה מ"ב הנז"ל בסתם וכוונתו בודאי אפילו ישראל וכמ"ש בהלכה י"ב להדיא (ולקמן סעיף כ"ח כתב מרן וז"ל הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחד. מפריש אחד ממאה ומעט יותר. ואומר אחד ממאה שיש כאן הרי הוא בצד זה שהפרשתי והרי הוא חולין. והנשאר מזה שהפרשתי שהוא המעט היתר על אחד ממאה הוא תרומה על הכל. והמעשר שראוי להיות למאה חולין אלו הרי הוא בצד זה שהפרשתי. וזה הנשאר יותר על התרומה ממה שהפרשתי הרי הוא תרומת מעשר על הכל עכ"ל ומה שהביא מהרימ"ט אוקימתא דירושלמי הנז"ל. יש פוסקים דלא גרסי בירושלמי הכי וכו' ומיהו לכתחילה בפירות ישראל שגדלו בקרקע שלו טוב לחוש שלא יפריש הבעה"ב ישראל תרומת מעשר מעשר וכו' ע"ש באורך. והנה מהרימ"ט גופיה בחלק הנז"ל סי' כ"ה הביא מנהג ארץ ישראל שנוהגים להפריש תרומה גדולה ולקרוא שם למעשר ראשון ונוטלים תרומת מעשר ומניחים שאר המעשר שם וכן עושים למעשר שני ולמעשר עני. והאריך לקיים המנהג ע"ש. ואפשר דמיירי התם בפירות שגדלו בקרקע הגוי ונגמרה מלאכתן ע"י ישראל דבזה מודה דשרי ודינם שוה לטבל דכהן ולוי כיון דהמעשר הוא של הישראל. וכן נראה מהכנה"ג הגה"ט אות ל' שהבין כן בדבריו דסי' כ"ה. ובשאר דבריו בסי' פ"ה הנז"ל עי' בתשו' רבינו בצלאל אשכנזי סוף סי' ב' בקונטריס מהר"ר יוסף אשכנזי ז"ל (שהזכרתי לעיל סעיף זה ד"ה פירות) ובספר החרדים בהקדמתו למצות התלויות בארץ דג"כ ערערו כנז"ל. והשל"ה ז"ל בשער האותיות דף ע"ח האריך ג"כ בזה וכתב דבענין חיוב הפרשת תרומ"ע בשדה ובכרם של ישראל מפריש בתחילה תרומה גדולה. ואח"כ מפריש מעשר ונותנו ללוי. והלוי מפריש חלק עשירי משלו תרומת מעשר ונותנה לכהן. ועתה בעו"ה שכולנו טמאים אסור הכהן לאכלה אבל מותר ליהנות בה בעת ביעורה (כדלקמן סעיף י"ט בהג"ה) דהיינו להסיק בה. ואם היא שמן להדליק בנרו. ואם היא יין לזילוף. ואח"כ מפריש מעשר שני ודינו לאוכלו בירושלים בטהרה ועתה אם המעשר הוא טהור כגון שלא הוכשר לקבל הטומאה אי אפשר לאוכלו בירושלים שאין אוכלים מעשר שני כשאין מזבח וכו'. ובכל ארץ ישראל חוץ מירושלים ת"ו פודין אותו על פרוטה ומשליכים אותה לנהר וכו' אבל בירושלים אסור לפדותו כשהוא טהור רק מכשירים אותו כדי שיטמא בנגיעת אדם וכו' ואז יוכל לפדותו אפילו בירושלים. (כדלקמן סעיף קל"ה) ובשנת שלישית וששית לשמיטה או במקום מעשר שני נותן מעשר עני וצריך לחלק בין העניים. ונוהגים בארץ ישראל כשמפרישים מעשר עני לומר הריני מפקיר נכסי שאז הוא עני ואח"כ זוכה בה. ואני התרעמתי על זה מיום בואי הנה. דהפקירם אינו הפקר. חדא דהא קי"ל דלא הוי הפקר אלא בפני שלשה וכן מצאתי בספר החרידים שכתב כן. ועוד אפילו הוי הפקר גמור. מי שיש לו חובות אצל אחר הן בעל פה הן בשטר. ממה נפשך לאו שפיר עביד. הן אם בשעת ההפקר מוחל החובות או לא. אם מוחל אותן כי לפי האמת יוכל למחול אף בתפיס שטרא ואפילו משכון והויא מחילה כמ"ש המרדכי הובא בהגהת מור"ם חו"מ סי' רמ"א סעיף ב' (כז) (עי' ברכי יוסף חו"מ סי' י"ב סעיף מ' אות ע"ז ומשכטת הרופים אות פ' סי' ו' כזה ובתשו' מור ואהלות חו"מ סי' כ"ו האריך כזה ובדברי האחרונים באה"ע סי' ק"ה סעיך ה' ומסקנתו דאין הכרעה ברורה בדעת מרן ז"ל ויכול הנתבע לומר קים לי כמאן דאמר דמתולה מהני אף בתפיס שפרא. אבל במלוה על המשכון הוא להיפך. דכיון דמוחזק במשכון יכול לומר קים לי כמאן דאמר דלא מהני אלא בהחזרת המשכון בשעת מחילה ע"ש גם הנה"מ ז"ל בסי' י"ב ס"ק י"ד כתב דהנתבע יכול לומר קים לי. ופי' מה שכתבתי בכללים י' ט"ו) וא"כ דהויא מחילה. כשתבעו אח"כ שיפרע לו. גזל הוא בידו. דכבר נמחל. אלא בודאי אינו מוחל. נמצא דאינו עני. ואין לומר דמאחר שאין עתה זמן הפרעון הוא עני באותה שעה מאחר שהפקיר כל מה שתחת ידו והחובות אין זמנם. זה אינו כלום. דאטו אם יהיה לו תרקבא דדינרי בחובו יחשב לעני. ולא שייך לומר זה אלא מי שהוא בדרך ולא יוכל להמציא מעות וכהא דתנן בפיאה (פ"ה פ"ד והובא ביו"ד סי' רנ"ג סעיף ד') בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני יטול וכו'. אבל מי שהוא בביתו ויכול להמציא מעות על סמך שיש לו או למכור החובות בפחות משווין זהו עשיר. ודברתי מזה עם גדולי חכמי ההוראה והסכימו לדברי. עוד יש כת אחרת נוהגת לשום המעשר כמה הוא שוה ואח"כ כשנותנים כל השנה צדקה נותן על של מעשר עני. וגם זה לא יתכן בעיני מתרי טעמי. חדא דזו הצדקה נותן בכל שנה ושנה אף כשאין מעשר עני נוהג. ועוד דאם עושה כן יצטרך בכל פעם להגיד להעני מה שאני נותן לך הוא ממעשר עני כדי שלא יבוא גם הוא לגמלו חסד אם יחשוב שמשלו שולח לו כמבואר ברמב"ם פ"ו מהלכות מתנות עניים הלכה י"ז ובטור יו"ד סי' של"א. על כן מי שיש בו יראת שמים יעשה המצוה כתיקונה ויודה לה' על אשר זיכהו לקיים מצוה זו. ולא יבקש טצדקי למפטר נפשיה. כי לא יעני מזה. אדרבה יתברך כמ"ש בפרק במה מדליקין דף ל"ב ע"ב בעון ביטול תרומ"ע שמים נעצרין מלהוריד טל ומטר. והיוקר הווה. והשכר אבד ובני אדם רצין אחר פרנסתם ואין מגיעין וכו'. ואם נותנים מתברכין וכו' (ועי' מסכת אבות פ"ה מ"ח). ואסור לנסות וכו' חוץ ממעשר כמ"ש בפ"ק דתענית דף ט' ע"א עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר וכו' (ובשבת דף קי"ט פ"א איתא. עשירים שבארץ ישראל במה הן זוכין בשביל שמתעשרין שנאמר עשר תעשר וכו'. שבבבל במה הן זוכין בשביל שמכבדין את התורה ושבשאר ארצות כמה הן זוכין בשביל שמכבדין את השבת). ויש עוד מנהג רע נוסף על מה שכתבתי בענין ההפקר. הם עושים עושים עצמם כמסופקים בידיעת שנת השמיטה ואומרים אם השנה הזאת שנת מפשר שני וכו' ואם היא שנת מעשר עני וכו' וכבר התרעם על זה בספר החרידים וכתב שזה מנהג בורים אבל מעיני החכמים אינו נעלם זמן שנת השחיטה שהרי כל ישראל נהגו כהרמב"ם לענין שמיטת כספים ועבודת קרקע בשביעית וכו'. וכל זה מחיוב הפרשת תרומ"ע הוא בשדה ובכרם של ישראל. אבל בקונה מן הגוי ישתנו הדינים וכו' דפירות שקנה מן שדה וכרם גוי בארץ ישראל לאחר שנגמרו ביד גוי. אז הישראל פטור מכל תרומ"ע וכו'. ואלו שכר הגוי לישראל לגמור פירותיו או גמרן לו באונס כיון דע"י ישראל נגמרו חייבים הפירות בתרומ"ע וכו' (פי' מה שכתבתי לעיל סעיף זה ד"ה פירות). ואם לקחן ישראל מהגוי קודם שנגמרה מלאכתן יש בזה חילוק אם לקחן בעודן במחובר וכו' (עי' לקמן סעיף ה'). ואם לקחן ישראל מהגוי אחר שנתלשו קודם שנגמרה מלאכתן וגמרן הישראל כתב הרמב"ם וכו' (כמ"ש מרן ז"ל בסעיף זה). והאידנא נוהגים בארץ ישראל שלוקח המפריש התרומה גדולה ותרומת מעשר ומאבדין אותה לשופכה לחוץ במקום נסתר (וכן הובא המנהג בתשו' רבינו בצלאל סי' ב' הנז"ל וכ"כ בקונטריס חידושי רבני ירושלים הקדמונים שבסוף תשו' חיים וחסד סי' ס"ט ובתשו' הרדב"ז החדשות סי' תשל"א ובמבי"ט ח"כ סי' קצ"ח ובשער המצות פרשת וילך) ושאלתי להם למה אתם עושים כן ואינכם נותנים לכהן. נהי דבזמה"ז אסור לאכול ולשתות התרומה. מ"מ יכול ליהנות בה אם הוא שמן להדליק ויין לזילוף. השיבו שדבר זה לא נחשב עתה לכלום לכהן. ומוטב שיאבד ולא יבוא הדבר לידי מכשול (וכ"כ הרדב"ז בתשו' הנז"ל) ואמרתי להם בתרומה גדולה שהוא דבר מועט בזמה"ז כי חיטה אחת פוטרת וכו' שפיר עבדי. אבל בתרומת מעשר כשהיא הרבה לא יעשו כן רק יחנו אותה לכהן בחנם או בתשלומין בזול כפי מה ששוה הנאת הנז"ל ויזהירו לכהן שלא יהא נכשל בה (ובתשו' דברי יוסף למהר"י שווארץ הי' מ"ב כתב שנוהגים הכהנים בארץ ישראל לרחוץ שער ראשם וזקנם בתרומה ותרומת מעשר שלוקחים מיין ויין שרף כי אין איסור הסיכה אלא דוקא בדבר שדרכו לסוך בו ויין אין הדרך לסוך נו ע"ש באורך). והנה כדת מה לעשות במעשר עני לא הזכירו הרמב"ם והטור. אמנם פשוט בעיני שהוא שוה לדין מעשר ראשון שאומר הישראל ללוי אני בא מכח איש שאין אתה יכול ליטול ממנו כלום גם ממני לא תטול. כן יאמר ג"כ לעני דחד טעמא הוא וכו' וכ"כ בהדיא בספר חרידים (ובדברי מהרימ"ט שהבאתי לעיל וכ"כ הרדב"ז בתשו' הנז"ל. וכן הסכים. הרג פאת השלחן ריש סי' י"ג) וכן משמע מתשו' הרמב"ם (פי' קע"א דפוס לייפציג) שהביא החרידים וכו'. אבל מ"מ צריך לקרוא שם לכל המעשרות. כי הם טובלות. ואפילו מעשר עני טובל כדאיתא במכות דף ט"ז ע"ב. ולאחר כן אוחז לעצמו מעשר ראשון ומעשר עני עכ"ל השל"ה ז"ל. ובמטה יוסף ח"א יו"ד סי' יו"ד דף י"ו ע"ד כתב דכל ימי דירתו בירושלים היה מצטער שלא היה רוצה לאכול אצל אחרים כי שמע שלא היו בקיאים בהפרשת תרומ"ע ע"ש. ובסוף ח"ב הביא סדר הפרשת תרומ"ע ונוסח האמירה בשעת ההפרשה ע"ש (ועי' מזה בתשו' הרדב"ז הנז"ל ושער המצות פ' הנז"ל ובקונטריס חידושי דיני רבני ירושלים הנז"ל ובספר החרדים ובתשו' הלק"ט ח"ב סי' קמ"ג קמ"ד קמ"ה ובשו"ג לקמן סעיף כ"ח ס"ק צ"ז) והנני מעחיק הנוסח הנהוג האידנא לומר בהפרשת תרומ"ע מהיין שעושים מענבים שקונים מן הגוי אחר שנתלשו על ידו כפי המסודר בסוף ספר שערי דמעה (להרב בעל מנחת שמואל על ברכות) וז"ל ואפרש הנוסח כפי המנהג שמפרישין תרומה גדולה ותרומת מעשר כאחת. למשל אם היין שבכלי מחזיק לפי אומד הדעת כ"ה ראטי"ל שהוא שלש מאות אנסי"ס. יפריש שלשה אנסי"ס שהוא חלק אחד ממאה. ויוסיף עוד ערך חצי אנס"י בכדי שיצא מכל ספק ושיספיק גם על הבלוע בכלים. ויאמר בזה הלשון. חלק אחר ממאה מכל היין שבכלי הגדול שלפני ושבכלי הקטן שבידי ומן הבלוע בשמרים ובכלי. שיש כאן בשולי זה הכלי שבידי. יהיה בטבלו כמו שהוא. והמותר על חלק אחד ממאה שבפי הכלי שבידי הרי זה תרומה גדולה על כל היין שבכלי שלפני ושבידי ועל הבלוע בשמרים ובכלי. זה החלק אחד מחאה עם תשעה חלקים כיוצא בו שבשולי הכלי שלפני הרי זה מעשר ראשון על כל היין שבכלי שלפני והבלוע בשמרים ובכלי. זה החלק אחד ממאה שבשולי הכלי שבידי שעשיתי מעשר הרי זה תרומת מעשר על כל המעשר. ושיעור הראוי למעשר שני הרי הוא בפי הכלי שלפני ומחולל הוא וחומשו על המטבע שבידי והמעשר שני יצא לחולין (ובשנת מפשר עני יאמר ושיעור הראוי למעשר עני הרי הוא בפי הכלי שלפני). עד כאן נוסח האמירה. והטעם שעושין כך. מפני כשמפריש באומד הדעת. אף אם יהיה בכלי הקטן שמפריש הרבה יותר על חלק אחד ממאה. עם כל זה. התרומת מעשר הוא רק אחד ממאה מצומצם כפי הדין. והמותר הוא הכל לתרומה גדולה וכו' (וכ"ב בקרית מלך רב ח"ב כקונטריס התשובות סוף סי' ט' וז"ל שאלתי לחכמי ירושלים ת"ו איך מפרישים תרומת מפשר מאומד. הלא פסק הרמב"ם פ"ג מהלכות תרומות הלכה יו"ד דאין מפרישין מפרישין תרומת מפשר מאומד אלא מדקדק כשיעורה אפילו בזמן זה שהרי שיעורה מפורש בתורה וכן פסק מרן כסי' של"א סעיף כ"ד. והשיבו לי דהם מוציאים יותר ואומרים שהמותר על אחד מעשרה יהיה תרומה גדולה והאחד מעשרה יהיה תרומת מפשר עכ"ל) ויזהר לכתחילה להפריש הכל א המוקף (כדלקמן סעיף כ"ד כ"ה) היינו שיהיה הכלי מגולה והכלי הקטן שמפריש לתוכו יגע בכלי הגדול. ואם ירצה להפריש מכלי אחד על כלים הרבה יאמר הנוסח בלשון רבים. במקום כלי יאמר כלים. וצריך שיגעו כל הכלים זה בזה. ואם לאו. מוטב שיפריש מכל כלי בפני עצמו וכו'. וכן נוהגים להפריש אח"כ מהיין שרף שעושים מפסולת הענבים והצימוקים הכל כנז"ל וכו' עכ"ל:
של"א ס"ד כתב הברכי יוסף אות ד' דישראל שקנה ערוגת ירק מהגוי. ועקרה הישראל בידיו. יש מי שרצה לסמוך על מה שכתב הרב המבי"ט ח"ג סי' ס"ח דבירק ואילן אף דנגמרה מלאכתן ביד ישראל אין צריך לעשר ועי' מ"ש עוד המבי"ט ח"ב סי' קצ"ו קצ"ז. ולי נראה דיש להחמיר. כי הרב ספר חרדים בהקדמה למצות התלויות בארץ כתב דאזהרה שמענו מפום רבנן רבני הגליל ז"ל שלא יעקור הישראל הירקות בידיו כדי שלא יהיה גמר מלאכתן ביד ישראל ויצטרך לעשר וכ"כ בסוף תשו' מטה יוסף ח"ב (וכ"כ בשער המצות פרשת וילך וכ"כ השו"ג לקמן סעיף י"ד ס"ק נ"א וסעיף נ"ז כ"ק קנ"א). וכן עשינו מעשה והזהרנו ללוקח שיעשר. וחא דכתב הרב המבי"ט דבאילן אף דנגמרה מלאכתו ביד ישראל אין צריך לעשר. רואה אני דפליגי עליו בתשו' רבינו בצלאל סי' ב' ורשד"ם יו"ד סי' קצ"ב דממה שכתבו בדין האתרוגים (עי' מה שכתבתי בחלק או"ח סי' תרמ"ט סעיף א' ד"ה כתב המג"א) מוכח דסברי דצריך לעשר. ויש להרגיש על הרב המבי"ט דמוכח מדבריו שסובר דדבר פשוט הוא דאילן לעולם הוי מדרבנן (וכדין ירק דלקמן סעיף י"ד בט"ז וש"ך), והרי הרמב"ם פ"ב דתרומות ופ"א דמעשר ופ"א דמעשר שני דמוכח מדבריו דסבר איפכא (הובא בט"ז לקמן סעיף י"ג סק"ה ודלא כרש"י והראב"ד דס"ל דאין חיוב מן התורה אלא בדגן תירוש ויצהר ע"ש ובעטרת תפארת על ברכות דף ל"ו ופאת השולחן סי' י"ג דין וא"ו סק"ח). וזאת לפנים בישראל כל האילנות חייבים מדאורייתא חוץ מחרובי צלמונה. וארעא דישראל אתריה דהרמב"ם. ואיך הרב המבי"ט כתב בפשיטות להיפך עכ"ל:
של"א סי"א שותפות הגוי חייבת בתרומ"ע כיצד ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות אפילו חלקו שדה בקמחה ואצ"ל אם חלקו גדיש הרי זה טבל וחולין מעורבים בכל קלח וקלח מחלקו של גוי אעפ"י שמירחן הגוי וחייבים מדבריהם במה דברים אמורים בארץ ישראל שהמעשרות של תורה ובשל תורה אין ברירה אבל אם לקחו שדה בסוריא הואיל והמעשרות שם מדבריהם אפילו חלקו הגדיש חלקו של גוי פטור מכלום ונראה לי דהאידנא שאין חיוב תרומ"ע באר ישראל (כצ"ל) אלא מדבריהם גם בארץ ישראל חלקו של גוי פטור מכלום. (וכ"כ המבי"ט ח"ב סי' קצ"ו וכ"כ בקונט' חי' דיני רבני ירושלים הקדמונים שבסוף תשו' חיים וחסד פי' פ"א) ועי' תשו' רבינו בצלאל אשכנזי סי' ב' (בקונטריס שהזכרתי לעיל סעיף כ' ד"ה פירות) שבכלל ערעוריו על מנהגי עיה"ק צפת ת"ו כתב וז"ל והמנהג השני הוא שקצת מאנשי העיר יש להם פרנסה על זה הדרך. שהיהודי קונה שור או שני שוורים ונותן אותם לאחד מבני הכפרים לחרוש בהם באשר ימצא מקום פנוי לזריעה. וכמדומה לי שהיהודי צריך ליתן החיטים לזרוע. ואח"כ יחלוקו היהודי והגוי התבואה שגדלה למחצה ולרביע כפי התנאים שביניהם. והנה זאת התבואה ודאי ברשות ישראל גדלה. ואעפ"י שמירחה הגוי בשליחותו של ישראל ודאי חייבת. וגדולה מזאת כי אפילו חלקו של גוי הוי דינו לכולי עלמא כחלקו של ישראל מטעם דאין ברירה. והנה היהודים אוכלים אותה התבואה בטבלה. והגוי מוכר את חלקו לישראל אחר. ואין שום אחד מהם מעלה על דעתו לעשר פירותיו עכ"ל. והרשד"ם יו"ד סי' קצ"ב ד"ה איברא וכו' השיב על דבריו וז"ל ולערעור מתבואת השותפים עם הגוי גם זה מבואר עם מה שאמרתי. שהרי הרמב"ם ז"ל כתב וכו' בסוריא וכו' פטור מכלום. למדנו מכאן בפירוש כי כאשר חיוב התרומ"ע מדבריהם. פירות הגוי שנגמרו על ידו פטור מכלום אפילו מדבריהם גם למדנו שיש ברירה. וכבר ביררנו שהתרומה בזמן הזה אפילו בארץ ישראל לא הוי מדאורייתא ויש ברירה ולא כמ"ש השואל דאין ברירה. גם מ"ש השואל וז"ל אעפ"י שמירחו הגוי בשליחותו של ישראK וכו'. לא ידעתי מאי קאמר כי ודאי אין שליחות לגוי ולעולם אפילו פירות ישראל שמירחן הגוי בשליחות ישראל פטור מן התורה (עי' כסף משנה פ"א מהלכות תרומות הלכה י"א וב"ח סי' זה סעיף ל"ו ושער המלך פ"א מהלכות תרומות ופרי הארן ח"ג י''וד סי' ד' וברכי יוסף אות וא"ו) וא"כ בחלק הגוי שפיר עבדי שאינן תורמין. אבל בחלק. הישראל מודה אני שחייב מדבריהם אפילו מירחן הגוי עכ"ל ועי' תשובת מורינו הרב המבי"ט ז"ל ח"כ סי' המ"ל) ועי' תשו' שערי רחמים ח"א יו"ד סי' כ"ב כ"ג ובהשמטות שבסוף שבסוף הספר בתשו' הרב בעל שער החצר ז"ל שהאריכו מאד בענין זה (וע"ש שנעלם מהם דברי מרן ז"ל לקמן סעיף קכ"א דהחוכר שדה מגוי מפשר ונותן לו והמקבל שדה אבותיו מגוי מפשר ומתן לו):
של"א סי"ב פירות ארץ ישראל שיצאו חוצה לארץ פטורים מתרומ"ע ואם יצאו לסוריא חייבים ופירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים אם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ. כתב הש"ך ס"ק כ"ב משם מרן ז"ל בכסף משנה פ"א מתרומות הלכה ע"ב דבפירות חו"ל כשנכנסו לארץ קודם שנקבעו למעשר חייבים בתרומ"ע מן התורה. אבל אם נקבעו למעשרות בחו"ל ואח"כ נכנסו לארץ חייבים מדרבנן. ופי' כסף משנה שם כי זה הוא לפי פירוש שני שפירש בדעת הרמב"ם ז"ל. אבל לפירוש ראשון שכתב שם אין כאן חיוב דאורייתא כלל. אלא דהיכא שנכנסו לא"י קודם שנקבעו למעשר חייבים מדרבנן ואם נקבעו למעשר בחו"ל פטורים אפילו מדרבנן. והב"ח בסעיף ל"ז והרדב"ז בביאורו יקר תפארת על הרמב"ם שם פשיטא להו דאינן חייבים בנקבעו למעשר בחו"ל אפילו מדרבנן וכ"כ הרב אמרי בינה ח"א בקונטריס התשובות סי' י"א הלכה למעשה וכתב שם כי כן משמע להדיא דעת מורינו הרב המבי"ט בקרית ספר פ"א מהלכות תרומות וכן נוהגים באתרוגים ויין הבאים מחו"ל לא"י שלא לחייבם בתרומ"ע כלל ע"ש באורך:.
של"א סי"ג כל אוכל אדם וכו'. כתב הפת"ש סק"ג משם הרדב"ז בתשו' החדשות ח"א סי' תקס"ג כי בקני הצוק"ר אינו נוהג דין תרומ"ע. ועי' מה שכתבתי לעיל סי' רצ"ד סעיף כ"ג ד"ה הנוסע וכו' משם מהר"מ בן חביב לענין הוורדים:
של"א סי"ט בהג"ה וכל זה מיירי בתרומה שהוכשרה דאז נטמאת ומותר לשורפה אבל אם לא הוכשרה שלא נטמאת אסור לשורפה (אלא לקוברה כ"כ הט"ז סק"ט משם הטור) וטוב להכשיר אותם קודם מירוח כדי שתקבל טומאה ויהא מותר לשורפה. כתב הש"ך ס"ק ל"ה וז"ל אבל אחר מירוח שכבר נתחייב בתרומה אסור להכשירה לקבל. טומאה שאסור לגרום טומאה לתרומה טהורה עכ"ל. ועי' בית יוסף דהיינו דוקא בתרומת ארץ ישראל אבל בתרומת חו"ל (במקומות שחייבום חכמים) מותר לטמאה בידים וכמ"ש הרמב"ם ריש פרק י"ב מהלכות תרומות. ועי' ביאור הגר"א פ"ק ן' ובספר מעשה בצלאל על פיסקי ריקאנטי סי' רכ"ח. וכתוב בספר ארץ חפץ נתיב ד' דין כ"ו בהערה דף ל' ל"א לענין תרומת מעשר של ירקות כגון קישואין ודלועין הגדילים בקרקע של ישראל (דכל עיקר תרומ"ע של ירק הוא מדרבנן דוקא כדלעיל סעיף י"ד בט"ז ופ"ו) אפשר דמותר לעשות אופן זה. דהיינו שיראו שלא יכשירו אותם קודם מירוח. ויתרמו מן הגרועים שבהם שעומדים לאכילת בהמה ולמאכל אדם ע"י הדחק על פי הדין דלקמן סעיף נ"ב דבזמן הזה יכולים לתרום מן הרע על היפה. ואז יכול הכהן להאכילה לבהמתו או לעופות שלו כדין כרשיני תרומה דמותר הכהן להאכיל לבהמתו כיון דעיקרן למאכל בהמה ואינן ראוין למאכל אדם אלא בשעת הדחק כדאיתא בתרומות פרק י"א מ"ט. או אפשר דיכול להניחם במקום מוצנע איזה ימים וממילא יתקלקלו קצת ואז אפשר דאין חשש כ"כ להאכיל לבהמת כהן ע"ש:
של"א סי"ט מפרישין מהשאר מעשר אחר ונותנים לעניים וכו' כצ"ל:
של"א סי"ט שנת השחיטה כולה הפקר ואין בה לא תרומה ולא מעשרות כלל וכו' ושנת השמיטה האמיתית היתה שנת השי"ג. כתב הרמב"ם בפרק יו"ד מהלכות שמיטה וז"ל ושנת השמיטה ידועה היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל וכו' ועל זה אנו סומכין וכפי החשבון זה אנו מורין לענין מעשרות ושביעית והשמטת כספים שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להיתלות עכ"ל וכ"כ הכפתור ופרח סוף פרק נ"א כי כן חושבים בארץ ישראל (וע"ש סוף פרק מ"ו) וכ"כ הרשב"ץ ח"ב סוף סי' צ"ט וח"ג סי' ר"ב. ומרן ז"ל בב"י אחר שהביא דברי הרמב"ם הנז"ל סיים על זה וכן המנהג היום בארץ ישראל וכו'. גם בב"י חו"מ סי' ס"ז סעיף ט' כתב וז"ל והיום חמשים שנה נפלה מחלוקת גדולה בין חכמי ארץ ישראל ומלכות מצרים בדבר זה. ומהרלב"ח בתשובותיו סי' קמ"ג בפירות שביעית אשר לו. הסכים שהשנה השביעית האמיתית היא אשר סמך עליה הרמב"ם בפ"י מהלכות שמיטה וכו' וכן ראיתי אני במצרים ששנת השמיטה היא מקובלת שם שהיתה שנת הרע"א וזה עולה כהסכמת הרלב"ח ונראה שכך עלתה הסכמת כל החכמים הנזכרים שכך נוהגים בארץ ישראל ששנת הרצ"ט ושנת ש"ו ושנת שי"ג השמיטו וזה עולה כהסכמה הנזכרת עכ"ל וכ"כ בתשו' אבקת רוכל סי' ד' וכ"כ מורינו הרב המבי"ט ח"א סי' כ"א וסי' ן' ובנו הוא מורינו הרב מהרימ"ט ח"א סי' פ"ה. וכ"כ הרשד"ם יו"ד סי' קצ"ב (וכתב שם שם כי חכמי צפת ת"ו נידו והחרימו לשומרי שביעית יותר מחשבון הנז"ל מספק) וכ"כ החרידים בהקדמתו למצות התלויות בארץ והשל"ה בשער האותיות דף ע"ז. ועל פי הנז"ל שנת השמיטה היא בשנת התרס"ג. וכתב הרמב"ם שם דאעפ"י שלא היה יובל נוהג בזמן בית שני מ"מ היו מונין אותו כדי לקדש שמיטות. ולפי חשבונו שם שנת התרס"ה היא שנת היובל ותשלום יובל חמשה וארבעים שהתחילו למנות בבית שני ושנת שני אלפים רט"ז לשטרות ושנת אלף תתל"ז לחורבן בית שני שיבנה בב"א:
של"א סי"ט כתב גאון ירושלים הרב מהרי"ט אלגאזי ז"ל בתשובה שהובא בספר דברי שלום שרעבי דף כ"ב ע"ד כי סוגיין דעלמא דשביעית בזמן הזה באיסור עבודת הארץ נמי מדרבנן כמו שעלתה הסכמת רוב הפוסקים ורובא דרובא כמ"ש הטור יו"ד ריש סי' של"א. וכן העלה הרלב"ח בתשובותיו סי' קמ"ג בקונטריס השמיטה דף רנ"ו ע"ד וכתב שם דלא יש פוסק גדול וקטן שיסבור דהוי דאורייתא. וכ"כ החינוך פרשת משפטים סי' ס"ט ופרשת בהר סי' שכ"ו ושל"ה. וכ"כ הרשד"ם יו"ד סי' קצ"ב וכ"כ מהרימ"ט ח"ב יו"ד סי' נ"ב והמבי"ט ח"ב סי' ס"ד (וח"א סי' כ"א וח"ג פי' מ"ו). ואף דמרן ז"ל בכסף משנה הלכות שמיטה פ"ד הלכה כ"ה ופ"ט ה"א ופרק יו"ד ה"ט (ובהלכות תרומות פ"א הלכה נ"ו) נראה דדעתו נוטה לומר דסברת הרמב"ם היא דאף בזמן הזה היא חן התורה. הנה מלבד כי דבריו תמוהים כאשר עמדו עליהם המפרשים. יתר על כן. דהוא עצמו בבית יוסף נראה דמשוה כוונת הרמב"ם לדעת הטור דמדרבנן היא (וכן כתב בכסף משנה פ"ד מהלכות שמיטה הלכה כ"ט ובתשו' אבקת רוכל הי' כ"ד ובתשובתו שהובא בתשו' מהרימ"ט ח"א פי' מ"ב). והרב מהרימ"ט בח"ב סי' הנז"ל כתב משם בעל התרומות שער מ"ה שהביא משם הרמב"ם דסובר דהיא דרבנן. ומהר"י קורקוס בביאורו על הרמב"ם פ"ט מהלכות שמיטה כתב ג"כ דדעת הרמב"ם דהיא דרבנן ומצא נוסחא בספרי הרמב"ם כת"י בפירוש דס"ל דהיא דרבנן (וכן נראה קצת מפשטות לשון הרמב"ם כספר העצות מ"פ קמ"א. והרב מהר"י עייאש בספר לחם יהודה על הרמב"ם דף פ' והרב פאת השולחן סי' כ"ג ס"ק כ"ג הוכיחו דדעת הרמב"ם דהיא דרבנן כזמן הזה ממ"ש בפ"ו מהלכות בית הבחירה הלכה ט"ז ולמה אני אומר וכו' לענין שביעית ומעשרות וכו' וחייב בשביעית ומעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה עכ"ל ובהלכות תרומה פ"א הלכה כ"ו כתב דהתרומה ומעשרות בזמן הזה אינן אלא מדרבנן). באופן דלפי מה שעמדנו בענין נראה פשוט לענין הלכה דסוגיין דעלמא דבזמן הזה אינה אלא איסורא דרבנן עכ"ל. וקצת דברי מהרי"ט אלגאזי הנז"ל הובאו בתשו' חוקי חיים גאגין סוף סי' ד' דף ח' סוף ע"ב ע"ש (גם הרשב"ש סי' רנ"ח והצל"ח על ברכות דף ל"ו ע"א הסכימו בדעת הרמב"ם דהיא מדרבנן) וכן פסקו הלכה למעשה שאר רבני ארץ ישראל זלה"ה בתשו' אדמת קודש ח"ב יו"ד סי' ט' ופרי הארץ ח"ג יו"ד סי' ד' ונחפה בכסף ח"א יו"ד סי' ד' ושמן המור יו"ד סי' ד' ושער המים בקונטריס התשובות סי' וא"ו והרב מהר"ר ראובן בן יעקב ז"ל אב"ד דפה עיה"ק צפת ת"ו בתשו' שנדפסה בהשמטות תשו' שערי רחמים ח"א דף ע"ד:
של"א סי"ט כתב מורינו הרב מהרימ"ט ח"א סי' פ"ג לענין התותים שמאכילים העלים שלהם לתולעי המשי וכו'. שמשנים קדמוניות נהגו היתר לעשות כן בשביעית וכו' ומנהגן של ישראל תורה היא הואיל ומימות אבותינו הגדולים נוחי נפש לא נשמע מי שמיחה בדבר. וזקני העיר הזאת העידו לי על אבא מארי ז"ל ששאלוהו על הדבר והתיר (פי' בתשו' אביו המבי"ט ח"ג סי' מ"ו) וכו'. וכבר הסכמנו ההלכה אל המעשה שלא יהיה בדבר ספק ע"ש. ועי' פאת השולחן סי' כ"ה אות כ"ט ומל"מ פ"ה מהלכות שמיטה הלכה י"א:
של"א סי"ט כתב המזבח אדמה יו"ד דף י"ז ע"ג ובנו הרב שער המים בחלק התשובות סי' ה' שנוהגים בירושלים ת"ו דמי ששוכר חצר מן הגוי ויש בו גפן חותך הבוסר בשביעית ומביאו לבית ומבשלו עם התבשילים כנהוג בשאר השנים והוא מותר:
של"א סי"ט כתב מורינו הרב המבי"ט ח"ב סוף סי' ס"ד וז"ל ולענין השקאת ירקות ועשבים כמו חבצלת השרון ודומיהם בשביעית הא תנן ריש מו"ק משקין בית השלחין במועד ובשביעית וכיון דתנא להו בהדי הדדי משמע דכל מה שמותר להשקות במועד מותר להשקות בשביעית. וכל הני מותר להשקות בחוה"מ דאיכא בהו פסידא וכן בשביעית ולא שאני לן בין פסידא רבה לפסידא זוטא. דכל מה שיפסד אם לא ישקנו הוי פסידא. דהא לא חילקו בין פסידת ירקות דהוי דבר מועט לפסידת אילנות דהוי הפסד מרובה וכו' עכ"ל. והובא דבריו בתשו' שדה הארץ יו"ד סי' כ"ט דף מ"ח ע"א. ועי' תשו' שערי רחמים יו"ד סוף סי' ה' וסי' וא"ו ובהשמטות שבסוף הספר דף ע"ד דצ"ע בזה אך עכ"פ כיון דשביעית בזמה"ז היא דרבנן יש להתיר ע"ש.
ולנוטעם בשביעית אסור אפילו בעציץ שאינו נקוב אפילו בשביעית בזמה"ז וכמ"ש הנחפה בכסף ח"א יו"ד סי' ה' ושדה הארץ הנז"ל סי' כ"ח ואדמת קודש ח"ב דף קל"ב. ועי' בנחב"כ שם מה שהאריך בדברי המל"מ פ"ב מביכורים הלכה ט':
של"א סי"ט ישראל שיש לו שדה בארץ ישראל מקנה קנינו ממש או ששכר שדה בארץ ישראל מן הגוי או שיש לו שדה בשותפות עם הגוי איך יעשה בשביעית בזמן הזה עי' כפתור ופרח פרק מ"ז ותשו' הרשב"ש סי' רנ"ח ותשו' רבותינו המבי"ט ח"ב סי' ס"ד וח"ג סי' מ"ו ומהרימ"ט ח"ב יו"ד סי' נ"ב ומהר"מ גלאנטי סוף סי' נ"ז ובתשו' שמן המור יו"ד סי' ד' הובא בקצור בעיקרי הד"ט יו"ד סי' ל"ב אות ח') שערי רחמים ח"א יו"ד סי' ד' וסי' ה' תורה מציון שנה ראשונה חוברת רביעית (ועי' ביאור הגר"א ז"ל לעיל סעיף י"א ס"ק כ"ז דאזיל בשיטת ספר התרומה הלכות ארץ ישראל סי' רי"ג דף פ"א ע"ג שהביא בסעיף ב' סוף סק"ו והכפתור ופרח והמבי"ט הנז"ל ועי' מבי"ט ח"ב סי' קצ"ו ועי' פאת השולחן סוף פי' ט"ז וסי' כ"ח ס"ק כ"ד):
של"א סי"ט כתב מורינו הרב מהריט"ץ סי' מ"ז דמותר לישראל לתת לגוי שוורים וחיטים לחרוש ולזרוע בשביעית בקרקע הגוי והישראל יקח חלק כו"כ ממה שתוציא הקרקע ע"ש. וכן הסכימו הרב פרי הארץ ח"ג יו"ד סוף סי' ד' והרב נחפה בכסף ח"א יו"ד סי' ד' דף כ"ח ע"ג ודף ל"א ע"ג. אך בתשו' שעות דרבנן דף פ' פ"א אוסר:
של"א סי"ט בהג"ה יש אומרים אם גוי מכר פירות בשביעית לישראל ונגמר מלאכתו ביד ישראל חייבים בתרומ"ע ומפריש מעשר עני וכו'. כן כתב מרן ז"ל בב"י וז"ל ומיהו אם גוי מכר וכו' משמע דודאי נוהגים בהם תרומ"ע וכ"כ ספר כפתור ופרח (פרק מ"ז דף ק"ה כוף ע"ב דפוס ברלין) וכתב שבמקום מעשר שני יפריש מעשר עני עכ"ל הב"י וכ"כ מהריק"ש בהגהותיו וכ"כ הלבוש. אך מורינו הרב המבי"ט בתשו' ח"א סי' י"א סובר דפירות גוי בשביעית שנתמרחו ע"י ישראל פטורים מתרומ"ע כמו פירות ישראל בשביעית ויש להם דיני שביעית וכו' משום דשביעית נוהג בשל גוי אף בפירות שנתמרחו ע"י הגוי בעצמו. וכ"כ באורך שם סי' כ"א וסי' רי"ז וסי' של"ו ובח"ג סי' מ"ה. והאריך בח"ג שם בפרטי ההנהגה לאוכלם בקדושת שביעית ע"ש. והנה שתי תשובות דח"א סי' י"א וסי' כ"א הנז"ל הובאו בתשו' אבקת רוכל למרן ז"ל סי' כ"ב וסי' כ"ג (ובסי' כ"ג נשמט קצת מדברי המבי"ט סי' כ"א הנז"ל. ומרן ז"ל שם סי' כ"ד סתר כל ראיות המבי"ט ופסק כי העיקר הוא כמנהג הקדמונים שלא נהגו דין שביעית בפירות גוי הגדילים בארץ ישראל וכו'. ובסוף דבריו כתב וז"ל מעולם לא נשמע על שום אדם בשום עיר מארץ ישראל שנהג ביעור בשביעית והא קי"ל (בירושלמי פ"ז דפאה ה"ה ופ"ה דמעשר שני ה"ב) כל מקום שהלכה רופפת הלך אחר המנהג כל שכן במקום שההלכה מסכמת למנהג כמו שנתבאר. וכיון שהוא דבר פשוט שהם פטורים מן הביעור. היאך ימצא ידיו ורגליו הפוטרם מהמעשרות וכו' וזה דבר שאין עליו תשובה עכ"ל. ושוב כתב עוד וז"ל. אח"כ כתבו לי מירושלם תובב"א כי כן מנהגם מימי קדם להפריש תרומ"ע בשביעית מפירות שזרע הגוי בשדהו ונחמרחו ביד ישראל וכמו שכתבתי והנהגתי עכ"ל. ושם סי' כ"ה הובא תשו' הרב המבי"ט דח"א סי' של"ו הנז"ל ליישב דבריו הראשונים. ואח"כ כתב מרן ז"ל על זה וז"ל אמר יוסף קארו אחר שכתב הרב המבי"ט איגרת זאת השנית רצה לעשות מעשה כדבריו בשמיטה שעברה ומיחו בידו. ובשמיטה זו שהיא שנת השל"ד הקשה את רוחו ואימץ את לבבו לתקוע עצמו לעשות מעשה כדבריו ביד רמה (ואז בשנת של"ד כתב התשו' דמ"ג סי' מ"ה הנז"ל) וקמו כל חכמי העיר ועיינו בדבריו הראשונים והאחרונים וראו שאין בהם ממש והכריזו בבתי כנסיות בגזירת נידוי שכולם יפרישו תרומ"ע מפירות הגוי שנתמרחו ביד ישראל בשביעית כמו בשאר שנים עכ"ל (והגם דבאיגרת השנית דח"א סי' של"ו הנז"ל מצא סמך על מה שאין נוהגים ביעור בשביעית בפירות גוי גם לפי שיטתו. וכן היקיל להסתתר כהם כנהוג וכ"כ בח"ג סי' מ"ה הנז"ל. מ"מ לא נתקבלו דבריו למרן ז"ל וחכמי דורו) ואח"כ הוסיף על זה מורינו הרב מהר"מ גלאנטי וז"ל הכרנו וידענו שנטפס מכת"י של מורינו הרב (ב"י) והיא כתיבת ידו ממש וכל הנזכר אות באות עכ"ל. ושוב הובא תשו' מורינו הרב שם טוב עטייה ז"ל לסתור דברי הרב המבי"ט ולחזק ולקיים דברי מרן ז"ל. ודברי מהרמ"ג ומהרש"ט עטייה הנז"ל נכתבו אחרי פטירת מרן ז"ל והמבי"ט ז"ל כמבואר שם וחנה מהרימ"ט ז"ל בתשו' ח"א סי' מ"ב העתיק תשו' מרן ז"ל המובא באבק"ר סי' כ"ד הנז"ל. ואח"כ בסי' מ"ג האריך לסתור כל דברי מרן ז"ל ולחזק דברי אביו המבי"ט ז"ל וכתב בריש דבריו שם וז"ל על גידולי שביעית בקרקע הנכרי. מזה כמה. הורה אבא מארי הרב זלה"ה משנת הרצ"ב שהם חייבים בכל דיני פירות שביעית ופטורים מן המעשרות. וכן היה מורה ובא בכל שנת שביעית הלכה למעשה. והעידו חכמים מזקני הדורות שאעפ"י שהרב שהרב מהר"י קארו ז"ל היה חוכך להחמיר והיה נוהג להפריש בלא ברכה. אח"כ הכריחו אבא מארי ז"ל וחכמים שעמו בפומבי שלא יעשרו כל עיקר דחומרא דאתי לידי קולא היא שיש בדבר הפסד פירות שביעית. ולא היה מי שערער בדבר עכ"ל. גם הרב ספר החרידים בהקדמתו למצות התלויות בארץ כתב דהם פטורים מהרומ"ע וכן היה נוהג ומנהיג גדול הדור המבי"ט ז"ל גם מורינו הרב גדול הדור כבוד מהר"י קארו ז"ל בסוף ימיו כשחיבר השולחן ערוך כתב סתם שנת השמיטה אין בה לא תרומה ולא מעשרות כלל ולא חילק בין פירות הגוי לפירות ישראל וכן עמא דבר עכ"ל והובא בשל"ה ז"ל בשער האותיות דף ע"ט ועי' מה שכתב הנחפה בכסף ח"א יו"ד סוף סי' ד' והרב שדה הארץ יו"ד סי' כ"ט והרב שער המים בחלק התשובות סי' ד' בזה. וחנה הברכי יוסף בסי' זה אות יו"ד הביא דברי החרידים ומהרימ"ט הנז"ל. ואח"כ הביא הגזירת נידוי שהזכיר מרן ז"ל באבקת רוכל הנז"ל. וכתב דמזה תשובה למ"ש החרידים דמרן ז"ל בסוף ימיו כשחיבר הש"ע לא חילק וכו'. דהרי בש"ע בדין זה כתב דשנת השמיטה היא שנת השי"ג ודבריו באבק"ר היו בשנת של"ד סמוך לפטירתו ז"ל כי בניסן שנת של"ה נלקח ארון האלד"ים כנודע. והא איכא עדות מהר"מ גלאנטי המוסמך ז"ל כי זה הוא כת"י הקודש של מרן ז"ל. ומזה תשובה למ"ש מהרימ"ט שאביו הרב המבי"ט וחביריו ז"ל הכריחו שלא יעשרו ואעיקרא מרן ז"ל היה חוכך להחמיר וכו' דלשון זה מורה דמרן ז"ל גם בתחילה היה מסתפק והיה חוכך בדבר והרי מרן ז"ל מעיד כי כל הרבנים לא חששו לדברים הראשונים והאחרונים של הרב המבי"ט ושהכריזו בבתי כנסיות להפריש תרומ"ע. וגם השגנו לדעת כי כן הוא מנהג ירושלים מזמן הרלב"ח שהיה בזמן מרן ז"ל וכו'. וכפי הנראה דאחר פטירת מרן ז"ל הנהיג הרב המבי"ט להיפך כ הוא ז"ל האריך ימים אחרי פטירת מרן ז"ל קצת שנים. ויתכן דבשנת של"ה גופה איזה חדשים קודם פטירת מרן ז"ל שהיה חולה ושכיב בערסיה ורצו להפריש מהיין של פירות שביעית גברה יד הרב המבי"ט שלא בידיעת מרן ז"ל והנהיג שלא לעשר. והיינו מה שכתב מהרימ"ט. שהכריחו אבא מארי המבי"ט וחכמים שעמו בפומבי שלא יעשרו. ור"ל אחרי פטירת מרן ז"ל או סמוך ממש לפטירתו הכריחו לרבנן דהוו סברי כמרן ז"ל שלא יעשרו ומאז נמשך שלא לעשר בעיה"ק צפת ת"ו והיינו מה שכתב החרידים וכן עמא דבר. אבל לא שמרן ז"ל נמצא בקיבוצם וביטל דעתו והודה להם. וממה שהוצרך הרב המוסמך מהר"מ גלאנטי להעיד על כת"י מרן ז"ל ונכתבה עדותו בשולי פסק מרן ז"ל יש מקום לצדד דאחר כמה שנים לפטירת חרן ז"ל נסתפקו רבני צפת עצמם אם מרן ז"ל חזר בו וכאשר ניכר מדברי הרב החרידים. ולזה הוצרך מהר"מ גלאנטי להעיד על כת"י מרן ז"ל שכתב בשנת השל"ד שהיתה שמיטה אחרונה לימי חייו להודיענו כי עד זיבולא בתרייתא עמד מרן ז"ל בסברתו אלא שגברה יד הרב המבי"ט אח"כ וכו' וגם הרדב"ז בתשו' חלק חמישי סי' ש"א רכ"א פסק דאין דין שביעית נוהגת בפירות גוי לא להקל ולא להחמיר והקונה ענבים של גוי בשביעית ועושה מהם יין חייב בתרומ"ע וכו' פכ"ד הברכי יוסף. גם הרב פאת השולחן סי' כ"ג אות כ"ט דף פ"ה ע"ב האריך מאד בדין זה והביא כמה ראיות לשיטת מרן ז"ל וכתב כי כן הוא המנהג עתה בכל ארץ ישראל וכמו המנהג הקדום שבזמן מרן ז"ל והביא קצת דברי הברכ"י הנז"ל וכתב עוד דממ"ש מהרימ"ט אין ראיה כי ידוע שמהרימ"ט נשאר ילד קטן בעת פטירת אביו המבי"ט ז"ל וכמ"ש מהרימ"ט בהקדמתו לתשו' אביו ז"ל. ואח"כ שמע מתלמידיו מה שהנהיג אביו טרם נודע למרן ז"ל ורוב בנין ומנין חכמי העיר גזרו בחרם להחזיק בשיטת מרן ז"ל והגדולים שהיו עמו. ולא סיימוה קמיה דמהרימ"ט ע"ש. גם הרב מהר"ר מרדכי גלאנטי בתשו' גדולת מרדכי (הנספח לספרו דברי מרדכי) סי' ט' דף קכ"ז סוף ע"ג כתב דהגם שהחרירים ומהרימ"ט כתבו כנז"ל אין לנו לסמוך אלא על הוראת מרן ז"ל שפירות הגוי אין בהם דיני שביעית וממילא רווחא שיכולין להוציאן מארץ ישראל לסוריא ולחו"ל (דלא כהמבי"ט מ"ג סי' מ"ה שאסר זה לפי שיטתו דיש להם דין שביעית וכדקי"ל לענין פירות שביעית בפ"ו דשביעית מ"ה וברמב"ם פ"ה מהלכות שמיטה הלכה י"ג) וכמו שנהגו הרבנים הראשונים הזקנים קמאי וקמאי דקמאי זלה"ה להוציא אתרוגים מעיה"ק צפת ת"ו לדמשק ולארם צובה ולא הוה מאן דחש לה וממילא ה"ה להוצאת טוטו"ן וכיוצא. ואף דהתם למעבד מצוה והכא טוטו"ן דהוא דבר הרשות. מ"מ אי הוה אסור. אף במצוה לא הוו עבדי הכי וכו' (פי' סוכה דף ל"ט ובתוס' שם ד"ה וליתיב). אך לעולם מסתברא דהטוטו"ן נוהג בו דין שביעית וכו' ע"ש. והנה בענין הנהוג לשלוח אתרוגים מארץ ישראל לחו"ל וכנזכר בגדולת מרדכי הנז"ל. יש לתמוה לכאורה ממה דקי"ל בב"ב בב"ב דף צ' ע"ב ובחו"מ סי' רל"א סעיף כ"ו דאין מוציאין פירות שיש בהן חיי נפש מא"י לחו"ל או לסוריא אפילו שלא בשנת השביעית. וכתב הב"י שם דכל מאכל אדם הוי בכלל פירות שיש בהן חיי נפש ומאי דקתני בברייתא בב"ב שם יינות שמנים וסלתות לדוגמא נקטינהו. ואפשר לומר כיון דכל טעם האיסור הוא משום ישוב ארץ ישראל וכמ"ש הסמ"ע שם ס"ק מ"ד. ומאחר דהאידנא העניות בארץ ישראל הוא עד מאד. וע"י זה מתפרנסים קצת בנ"א. היינו ישוב א"י. וכ"ש לדעת הב"ח שם שחולק על הב"י וס"ל דפירות שיש בהן חיי נפש היינו דוקא דברים שחייו של אדם תלוים בהם ואי אפשר לו מבלעדם כגון יין שמן וסולת ועי' סמ"ע שם סעיף ך' ס"ק ל"ו. וכן מצאתי בתשו' ביכורי שלמה או"ח סי' ל"ו אות ג' שמשום טובת ארץ ישראל מותר להוציא אתרוגים מא"י לחו"ל למסחר. ובפסחים דף נ"ב ע"ב אהא דאיתא התם דרב ספרא אפיק גרבא דחמרא דשביעית מא"י לחו"ל. כתבו התוס' וז"ל הקשה ריב"א דתנן בפ"ו דשביעית מ"ה אין מוציאין שמן שריפה ופירות שביעית מן הארץ לחו"ל. ותירץ דהתם מיירי לאכילה ורב ספרא אפיק לסחורה דיש סחורה שמותרת (פי' פ"ו דשביעית ותוס' ע"ז דף ס"כ ע"א ד"ה נמצא וס' ותוס' סוכה דף ל"ע ע"א ד"ה וליתיב וכו' הנז"ל ורמב"ם פ"ו מהלכות שמיטה) אי נמי בשוגג הוציאו עכ"ל. והקשה הרב חיי אדם בספרו שערי. צדק שער משפטי הארץ פרק י"א דין י"ג על תירוץ הראשון דהא עכ"פ אסור משום דאין מוציאין פירות שיש בהן חיי נפש מא"י לחו"ל אפילו שלא בשנת השמיטה. ומזה הוכיח דדבר מועט כמו גרבא דחמרא מותר דבזה לא יתייקר השער ע"ש. וכן המנהג פשוט לשלוח מעט מצות ויין לפסח מא"י לחו"ל:
של"א סל"ה שבזמן הזה הני מילי במעשר אבל לתרומה וכו' כצ"ל:
של"א סמ"ד הגוי שהפריש תרומה משלו גזרו חכמים שתהא תרומתו תרומה אם הוא בארץ ישראל:
של"א סנ"ט כתב הרב ספר החרידים בהקדמתו למצות התלויות בארץ וז"ל בבית ישראל ראיתי שערוריה שהקונה מעם הארץ אינו מעשר דמאי והרי הרמב"ם (פ"ט מהלכות מעשר) בזמנו לא אמר דאכשור דרי וגם הרב בעל כפתור ופרח (פרק ל"ה ואילן) והטור ז"ל שהיו כמה שנים אח"כ לא אמרו. והרי גמרא ערוכה (בחולין דף צ"ג ע"כ) קא מתמה אכשור דרי. ובעוונותינו ראה ראינו מכשולות בדבר ונודע שמפרו טבל. וגם נוסף רעה רבה בזמנינו. שהראשונים הקטנים עם הגדולים היו יודעים כל הדינים של הפרשת תרומ"ע אלא שהיו חשודים. אך עתה מעט מזער הם הבקיאים. וחקרנו ומצאנו אותם טועים. והרב המקובל הקדוש רבינו האריז"ל כאשר הופיע עליו רוה"ק והפליא לדבר. פעם אחת נכנס עם הארץ אחד בביתו שהיה ממוכרי היין. ואמר לו טבל ראיתי כתוב במצחך אוי לך. והיהודי הודה ובכה. ונתן לו תשובה. וכל ירא ה' כשקונה מעם הארץ מפריש דמאי כדין הגמרא עכ"ל. והובא בשערי צדק להחיי"א שער מצות הארץ פרק י"ג. וע"ש סידור דיני דמאי בקיצור:
של"א סס"ב עי' בתשו' רבינו בצלאל אשכנזי סי' ב' בקונטריס החכם הרב מהר"ר יוסף אשכנזי ז"ל (שהזכרתי לעיל סעיף ד' ד"ה פירות) שערער על מנהג עיה"ק צפת ת"ו שאין מעשרין את השמן הנעשה ע"י ישר מן השומשמין הניקנין מן הגוי. וכתב כי דינו דומה לשמן זית ויין ע"ש. גם הרשד"ם יו"ד סי' קצ"ב הסכים לזה. אכן בתשו' הלק"ט ח"א סי' צ"ה כתב דפטור מתרומ"ע כי אין משקה גמר מלאכה אלא תירוש ויצהר דוקא. והשומשמין עצמם כבר נגמרה מלאכתן ביד הגוי. וכ"כ הברכ"י אות י"ט משם מהר"מ בן חביב ז"ל. והרב שער המים בחלק התשובות סי' ז' דף ט"ז סוף ע"ב כתב כי בירושלים ת"ו ג"כ נוהגים להקל שאינם מעשרים את השכר (יי"ש) שעושים מתאנים ושאר דברים הניקנין מן הגו והאריך במשנה דתרומות פרק י"א מ"ב ומ"ג ובסוגיא דחולין דף ק"ך ע"ב וברכות דף ל"ח ע"א ובדברי הרמב"ם פרק יו"ד מהלכות מאכלות אסורות הלכה כ"ב (עי' תשו' יד אלי' סי' נ"ו) ואח"כ הביא מקור להקל כנז"ל מירושלמי דתרומות פרק הנז"ל ה"ב ע"ש. וכן פסק הגאון מהר"ש מסקאלא בבית שלמה או"ח סוף סי' נ"ד בתשובה לעיה"ק צפת ת"ו על פי הירושלמי הנז"ל.
של"א סע"ח המפריש תרומה וכו' מברך קודם שיפריש וכו'. כתב מורינו הרב המבי"ט בתשו' ח"ב סי' קצ"ו וז"ל בענבים שאנו לוקחים מן הגוי ומתמרחים בתירוש על ידינו וכו' לא מברכינן על הפרשתם וכן הוא המנהג עכ"ל. גם בסוף סי' קצ"ו כתב וז"ל ואני מחפש על מעט יין של כרם ישראל לברך עליו על הפרשת תרומ"ע ולהפריש עמו תרומ"ע מן היין העשוי מענבים שנלקחו מן הגוים אחר מירוח הענבים כ"ל (והובא כתשו' אבקת רוכל כי' ז') גם בח"ג סי' ס"ח כתב כתב דביין שנתמרח על ידינו אנחנו מפרישים בלא ברכה עכ"ל. וכתב הרב שדה הארץ יו"ד סי' כ"ה כי כן נוהגים בירושלים ח"ו גם הברכי יוסף אות כ"ג כתב כי כן נוהגים בירושלים וחברון ת"ו ע"ש. ומדברי מורינו הרב מהרימ"ט ח"א ריש סי' מ"ג (שהבאתי לעיל סעיף י"ט ד"ה בהג"ה יש אומרים וכו') שכתב כי מרן מהר"י קארו ז"ל היה נוהג להפריש תרומ"ע בשביעית מפירות גוי שנתמרחו ע"י ישראל בלא ברכה מתבאר להדיא שבשאר השנים היה נוהג לברך. וכן דעת הרדב"ז בתשו' החדשות ח"ב סי' תשל"א. וכן דעת הלק"ט ח"ב סי' קמ"ג ומתשו' אבקת רוכל סי' ד' שיובא בעזה"י לקמן סעיף קל"ו אין בירור לזה כי לא נתבאר שם אי מיירי כפירות ישראל או בפירות גוי שנתמרחו ע"י ישראל) אך עכ"פ כיון דהוא פלוגתא דרבוואתא נקטינן להקל מטעם ספק ברכות להקל וכמו שכתבתי בקונטריס הכללים סי' יו"ד דבפלוגתא בענין ברכות נהגינן להקל אפילו נגד פסק מרן ז"ל. וכ"ש כשכבר הוקבע המנהג מקדם וכמו שכתבתי בקונטריס הנז"ל סי' ה':
של"א סע"ט כתב מהר"מ בן חביב בתשו' קול גדול סי' צ"ח דהבוסר שאנחנו קונים מן הגוי ומוציאים מימיו פטור מתרומ"ע וכן המנהג ע"ש ועי' תשו' הרדב"ז חלק חמישי סי' ב"א ק"ז וצ"ע:
של"א ספ"א שמרי יין שנתן עליהם מים וסיננן אם נתן שלשה ומצא ארבעה מוציא מעשר מזה היתר ממקום אחר ואינו מפריש עליו תרומה שהתורם מתחילה בלבו על הכל ואם מצא פחות מארבעה אעפ"י שמצא יתר על מדתו ואעפ"י שיש בהם טעם יין פטור. כתב הרב ארץ חפץ נתיב ה' דין י"ד דלפי מה שאומרים בשעת ההפרשה שמפריש מעשר גם על השמרים (וכדלעיל סעיף ד' סוף ד"ה ואם לקחן וכו') ממילא אף להוציא מעשר פטור על היתר ונשאל הגאון מהר"ש קלוגר בסוף ספר סת"ם בקונטריס פרט ועוללות בהשמטות להלכות קה"ת אות וא"ו דף פ"ו בענין הצימוקים הניקנין מן הגוי ששורין אותם במים ארבעים יום ואח"כ נותנים אותם עם מי השריה ליורה ועושים בארץ ישראל מן הזיעה יי"ש כמו שעושים יי"ש בחו"ל מתבואה. איך הדין בענין הפסולת הנשאר מן היי"ש אחר הילוך היי"ש שהוא ראוי לשתיה אם צריך להפריש ממנו מעשר כנהוג בא"י לעשר יין צימוקים ויי"ש כיון שנגמרה המלאכה ע"י ישראל. והשיב דכפי הנראה יש לו דין שמרי יין (ופי' אדמת קודש ח"א יו"ד סי' כ"א כי יש אומרים שיין הנעשה מצימוקים של גוי פטור ממעשר כיון דדעת הגוי ללקטן לאכילה פ"ש. וא"כ נראה דעכ"פ (כח) בענין הפסולת הנז"ל יש להקל). וכתב הרב בריכות המים בליקוטים דף רנ"ו ע"ב לענין השכר שמוציאים מהחרצנים והזגים אחר שלוקחים היין והוא שעוצרים החרצנים והזגים על יד עד בלחי השאיר בו יין ונותנים עליהם מים ונותנים אותם בקדירה וע"י הרתיחה והזיעה יוצא השכר מים שרופים. לענין מעשר נראה לי דפטירי. על פי דין דשמרי יין וכו' ועי' ב"ב דף צ"ו צ"ז וחולין דף כ"ה. וכפי זה באו החרצנים והזגים שאפילו אם יעצרו המים הניתנים עליהם אינם יוצאים משלשה ארבעה פטורים הם ממעשר. וכל זה הוא ג"כ בעירב בהם שמרים שאם יש שיעור ביוצא מהם שיש משלשה ארבעה חייב ואם לאו פטור עי' או"ח סי' ר"ד סעיף ה' (לענין ברכת הגפן בשמרי יין שנתן עליהם מים דבנתן שלשה ומצא ארבעה מברך הגפן ואם מצא פחות מברך שהכל). ומ"ש שם סעיף וא"ו לענין תמד שעושים מחרצנים שנותנים עליהם מים דינם כשמרים והני מילי כשנעצרו בקורה אבל אם לא נדרכו אלא ברגל אפילו מצא פחות מברכין הגפן אינו שייך לנ"ד יען שורש דין הנז"ל הוא מרבינו ירוחם משם הרמב"ן והוא מיירי בתמד שתיכף אחר שדורכים הענבים ברגל נותנים מים שאז ע"י הרתיחה יוצא מעין יין יען קא רתח וגם נשאר בהם יין מעורב כיון שהוא ברגל לבד. אך בנ"ד שלוקחים בידים החרצנים והזגים כפי מה שמקבלים הידים ועוצרים בכל כח עד בלתי השאיר שום טופח ע"מ להטפיח וגם שעושים כן אחר שכבר היו עם היין ורתחו עמו וגמרה רתיחחם ודאי דהוי ממש כדין דסעיף ה' הנז"ל בין לענין ברכה בין לענין מעשר ודמי לעוצרן בקורה עכ"ל ובקונטריס חידושי דיני רבני ירושלים הקדמונים שבסוף תשו' חיים וחסד סי' ע' איתא. לענין התמד. אמרו. כי החכם כמהרש"מ היה מתירו בלי תרומ"ע כיון שבארץ הזאת אם נותן שלשה אינו מוצא ארבעה ואמנם כמהר"י מטריל אסרו. משום כי דין הנז"ל היינו דוקא בארצות שנותנין הקורה בגת אחר הדריכה ומשליכים בו מים. אבל כאן שאין קורה. אינו יוצא אפילו כל המים שמשליכין בו ואינו אלא שנבלעים המים. וא"כ מי יאמר לנו שאילו ישליכו עליו הקורה שלא יצאו יותר מארבעה. ומי יאמר לנו שאין המים נבלעים ויוצא מן היין וא"כ אין להתירו בלא תרומ"ע ועוד כי מזה שמוציאים עושים אירופ"י בארץ הזאת. ואעפ"י שאין זה ראיה. שיתכן לעשותו אעפ"י שישליכו בו מים כפלים. מ"מ נראה שיוציא יין הרבה. ולכן אין להתירו בלי הפרשת תרומ"ע אך יפריש בלא ברכה ברכה ע"ש. ובתשו' מורינו הרב מהריט"ץ סי' כ"ב האריך בזה לענין האגואדילייא"ש שעושים מן החרצנים של ענבים. ומסקנתו דכל שמצא פחות מארבעה אין חילוק בין נעצרו בקורה או לא. ולענין ברכה יברך שהכל בכל גוונא מספק. ולענין מעשר יפריש ממנו בכל גוונא מספק. ולענין מגע גוי (פי' יו"ד פי' קכ"ג סעיף ט') בכל גוונא אסור ע"ש:
של"א ספ"ג אחד מששה דברים קובע הפירות למעשרות וכו'. כתב הרב ספר החרידים בהקדמתו למצות התלויות בארץ וז"ל יש מי שהיה חושש מלאכול זיתים שקונים מן הגוים וכובשים אותם במלח. שהיה עולה בדעתו שהכיבוש במלח הוא גמר מלאכת הזתים למעשר וכיון שנגמרה ע"י ישראל חייב. ואין זה אמת. דגמר מלאכת הזיתים הוא כגמר מלאכת כל פירות האילן דאכולהו תנן (במעשרות פ"א מ"ה) כלכלה משיתפה (וכן פסק הרמב"ם פ"ג ממעשר ה"י). והכיבוש במלח הוא אחד מששה דברים שקובעין למעשר. ואין אחד מהם קובע אלא אחר שנגמרה מלאכתו וכו'. גם בתורמוסין היה חושש כיון דמרים הם ואינם ראוים לאכילה. שמא מתיקותן היא גמר מלאכתן. וגם זה הבל דסתמא תנן (שם מ"ו) הקוטניות משיכבור אותן בכברה בגורן הוי גמר מלאכתן (וכן פסק הרמב"ם שם הי"ג) ותורמוסין מין קוטניות הוא כדכתב הר"ש והרא"ש פ"ק דכלאים. וכן הורה מהר"י קארו ז"ל ואמר דאין גמר מלאכה תלוי בהכשר הפרי לאכילה שהרי כמה ירקות אין ראוין לאכילה עד שיבושלו ואפילו הכי תנן (שם מ"ה) ירק הנאגד משיאגד עכ"ל והובא בשל"ה שער האותיות דף ע"ט ובפאת השולחן סוף סי' י"ג וכתב הפאה"ש שם דהרדב"ז בתשו' חלק חמישי סי' ב"א ק"ז דעתו להחמיר בזיתים הנז"ל (ותמה על מה שאין מי שנזהר כזה ואף לא הרבנים) והאריך בהא דתנן בפ"א דתרומות מ"ט ותורמין שמן על זיתים הנכבשים (שהובא לעיל סעיף ס"ב) וכו'. ואין נראה וכו'. וכן עמא דבר שאין מפרישין תרומ"ע על זיתים הנז"ל עש"ב והשולחן גבוה לעיל סעיף ס"ג ס"ק קס"ג כתב דבזיתים הירוקים. שאין ראוין לאוכלן כמות שהן אפי' בדוחק אלא א"כ כבשו אותן במים ומלח ימים רבים נוהגים בירושלים ת"ו. להפריש מהן תרומ"ע. ועי' תשו' שדה הארץ יו"ד סי' כ"ה בזה. וכתב עוד הרב ספר חרדים שם וז"ל ויש מין ענבים שדרך העולם לעשות מהן יין שאין ראוין לאכילה כל כך. ולכאורה היה נראה לאסור לאכול מהם אכילה קבע דכיון דדעתו לדורכן הרי לא נגמרה מלאכתן והוי כשיבולים שקנאן מן הגוי דאסור לאכול מהם קבע כיון דלא נגמרה מלאכתן ביד הגוי. בשלמא אם היה קונה אותן לאוכלן ע"י הדחק יש להתירן בלא מעשר לפי שנגמרה מלאכתן ביד הגוי. אבל כיון שכוונתו לדורכן הרי לא נגמרה מלאכתן. שגמר מלאכת היין משישלה הזגין והחרצנים מעל פי הבור או מעל פי החבית. (עי' לקמן סעיף פ"ו) ומנהג העולם לאוכלן בלא תרומ"ע ולא ראינו ולא שמענו מכל הגדולים מי שמיחה או פקפק בדבר מעולם. ולמאן דאמר תרומ"ע בזמה"ז דרבנן (עי' לעיל סעיף כ') י"ל דטעם ההיתר משום ברירה שכל הענבים שאוכל הוברר הדבר למפרע דלאכילה קנאן ופטירי. והנדרכות. למשקה קנאן. אעפ"י שנקנו יחד. דקי"ל בדרבנן יש ברירה (עי' לעיל סעיף י"א) וכו' אבל למאן דאמר דתרומ"ע בזמה"ז דאורייתא (עי' לעיל סעיף ב' בהג"ה) קשה טובא וכו'. ויש ליתן טעם למנהג מהא דכתב הרמב"ן עה"ת פרשת ראה סי' י"ד סוף פסוק כ"ב דדוקא יין ושמן חייבים בתרומ"ע חן התורה אבל זיתים וענבים עצמן קודם דריכה פטורים וישראל שיש לו גפן או זית ורצה לאכול הענבים והזיתים כמות שהם אוכל דין תורה אך מדרבנן חייבים ואם דרכן אז חל עליהם חובת תרומ"ע מן התורה (והובא כבית יוסף או"ח סי' רכ"ה בשם מהרי"ל משם הרמב"ן ופי' רמב"ן פרשת משפטים סי' כ"ב פסוק כ"ח ובשיטה מקובצת כ"פ דף פ"ח. וכן כתב הרמב"ן ח"ג סי' ר"ג. וכן דעת רבינו יונה ברכות פרק אלו דברים הובא בבית יוסף או"ח סי' קנ"ח דדוקא תירוש ויצהר דהיינו יין ושמן חייב מן התורה וכ"כ הלבוש שם סעיף ואו. וכתב מורינו הרב מהרימ"ט ח"א סי' י"ח כי כן הוא לפי הירושלמי דחלה סוף פ"ב וכן נראה דעת המג"א סי' ש"ז סעיף כ"ב סק"ל. וכ"כ מהרש"א בחידישי אגדות על יומא דף ע"ו ד"ה דבר וכו'. ועי' תוס' רעק"א ס"ב דתרומות מ"ו ובתשו' מורינו הרב המבי"ט ח"ב סי' קצ"ו ובספר ווי העמודים על ספר יראים סי' קע"א ובתשו' עין משפט למורינו הרב מהר"ר עזרא מלכי יו"ד סי' י"א דף מ"ה) נמצא דקודם דריכה דמי לתבואה שלא הביאה שליש דפטורה ולכי גדלה יותר חל עליה חובת תרומ"ע. והקונה ענבים או זיתים מן הגוי ע"ד לדורכן. מדרבנן אין אתה מחייבן שהרי נגמרה מלאכתן ביד הגוי לאכילה. וכשדורכן דחל עליהם חובת תרומ"ע מן התורה כיון דנגמרה מלאכת היין והשמן לחיוב ביד ישראל חייב מה"ת עכ"ל. ובתשו' רבינו בצלאל אשכנזי סי' ב' בקונטריס החכם הרב מהר"ר יוסף אשכנזי ז"ל (שהזכרתי לעיל סעיף ד' ד"ה פירות) ערער על מנהג עיה"ק צפת ת"ו בענין הנז"ל וכתב וז"ל והמנהג השלישי הוא כי הגוי מביא לבית היהודי את הענבים הראויות ליין והיהודי גומר את מלאכתן ועושה ועושה מהם יין ומעשר את היין. והנה כיון שהוא מעשר את היין צריך הוא לומר שאותם הענבים שהביא הגוי לא נגמרה מלאכתן ביד הגוי כיון שהם ליין לא נגמרה מלאכתן אלא משיקפה (דהיינו שישלה החרצנים והזגים מעל פי החבית) והנה אם ידרוך היהודי את כולם הרי יעשר את היין של כולם מפני שכולם חייבים במעשר. ואם לא ידרוך אלא חציים וישמור את האחרות לאכילה או אפילו כשלא ידרוך אפילו אחת מהן אלא ישמור את כולם לאכילה אז חייבים במעשר שהרי אותם הענבים כולם היו חייבות במעשרות מן התורה לפי דעתו אלו יעשה מהן יין והנה עתה שלא נעשה מהן יין מי פטר אותם. כי המירוח אינו תלוי אלא בדעת הממרח והרי דעתו של גוי לא היתה אלא ליין ומה שהישראל נמלך עתה אינו עושה שמלאכת הגוי היתה מירוח למפרע. כי אפילו היה נמלך בעל המלאכה עצמו אינו מועיל למפרע כגון ישראל שליקט ענבים לאכילה שהמירוח שלהם הוא כדין כלכלה דתנן כלכלה משיחפה וכו' וכיון שחיפה אסור לאכול מהם עראי ואפילו יהא נמלך אח"כ לדורכם לא יהא מותר לאכול מהם עראי בעבור שנמלך לדורכם דתנן (פ"א דתרומות מ"ט) הרי שתרם זיתים על זיתים לאכילה וענבים על ענבים לאכילה ונמלך לדורכם אינו צריך לתרום ואמרי' עלה בירושלמי מפני שנמלך הא לא נמלך (אלא שמתחילה היה דעתו לדורכם) תרומה ויחזור ויתרום. הרי מה שנמלך בעל המלאכה אינו מעלה ומוריד לחייבו כ"ש לפוטרו וכ"ש מה שנמלך היהודי על מעשה הגוי שאינו פוטרו וכן תנן נמי שאינו מועיל מה שנמלך אפילו בעל המלאכה עצמו לפטור דתנן (פ"ד דמעשרות מ"ב) כלכלת שבת ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין ר"י אומר אף הלוקט כלכלה לשלוח לחבירו לא יאכל עד שיעשר. ור"ל כלכלה שליקט לצורך שבת ונמלך לאכול ממנה בערב שבת ב"ש פוטרין אם יאכל ממנה עראי בערב שבת וב"ה מחייבים אפילו באכילת עראי בערב שבת אעפ"י שנמלך (עי' לקמן סעיף קי"ג) וכן דברי ר"י פירושם על זה הדרך. הנה מכל אלו שמענו שאפילו מה שהוא עצמו נמלך על מעשיו אינו מועיל לפוטרם. מכ"ש שאינו מועיל מה שהוא נמלך על מעשה הגוי. וא"כ מי התיר לאכול אותם הענבים שהביא ליין אפילו אכילת עראי כשראו פני הבית. כ"ש אכילת קבע כי לא אמרו רבותינו (במנחות דף ס"ז ועי' לקמן סעיף פ"ד) מערים אדם על תבואתו להכניסה בחוץ כדי שיהיה הוא אוכל אלא כדי שתהיה בהמתו אוכלת ופטורה. ואעפ"י שיש חולקין על זה. מ"מ אכילת קבע מי התיר להם. ולא זו בלבד כי אפי' כשהענבים בתוך הגת שבבית וחציו של אשכול נדרך. לוקח בעל היין את שאריתו. וכן בני הבית באים ולוקטים כלים מלאים מן הגת ומעלים אותם לבית ואוכלים אותם בלי מעשר. ואין פוצה פה ומצפצף בדבר לומר מדוע תעשו כזאת עכ"ל. והרשד"ם יו"ד סי' קצ"ב השיב על דבריו וז"ל לא ירדתי לסוף דעת השואל דמאחר שכוונתו לומר כי לא נגמרה מלאכתו ביד הגוי לפי שהם ליין וגמר מלאכת היין עד שיקפה. א"כ א תופס עליהם ואומר או אפילו בשלא ידרוך אפילו ענבה אחת מהם חייבים במעשר א"כ מי התיר לאכול אותם הענבים שהביא ליין אפילו אכילת עראי כשראו פני הבית כ"ש אכילת קבע. ותימה על עצמו שהרי כפי דבריו אכילת עראי חותר שכן כתבו הרמב"ם פ"ג ממעשר וסמ"ג. (הובא בסעיף זה) הכניסם לבית קודם שתיגמר מלאכתם הרי זה אוכל מהם עראי. גם מה שתמה שאפילו כשהענבים בתוך הגת שבבית וחציו של אשכול נדרך לוקח בעל היין את שאריתו. לא ידעתי מנין ראה איסור בזה. שזה אכילת עראי ומותר. שהרי גדולה מזו אמרו שלוקח מן הגת ושותה ומן הצינור ושותה אפילו שהתחיל לירד לבור וכו' (פי' לקמן סעיף פ"ו) וא"כ איך אמר מי התיר להם. לא ימנע. אם נגמר מלאכת הענבים כשהביאם הגוי בבית היהודי. מותר לאכול אפילו קבע כיון שגדלו ברשות הגוי ונגמרו ג"כ על ידו קודם שהביאם לבית היהודי כדפרישית לעיל. ואם נאמר שכיון שלוקטין ענבים לעשות יין לא נגמר מלאכתן עד שיקפה. א"כ אכילת עראי מותר ודאי. עוד נ"ל שכל דברי השואל הם נבואה בעיני דמאחר שהגוי נוטל אותם מן הכרם. מי הגיד לנו שדעת הגוי ליין. אינו כן. אלא הוא לוקט אותם למוכרם כדי שהלוקח יעשה מהם כרצונו ולהיות שלאכילה כבר נגמרה מלאכתם ע"י הגוי. אוכלין מהם אפילו אכילת קבע. ואם שמא לקטן הגוי ליין ונמצא שהגמר ביד ישראל. מעשר מדבריהם. כפירות הגוי שלקחן ישראל וגמרן שחייבים בתרומ"ע מדבריהם ותמה אני מדברי השואל. מנין ראה שמי שלקט ענבים לדרוך אינו יכול לאכול מהם. לא מצינו זה בפוסקים. אלא שהענין הוא שכל ישראל שליקט פירותיו לאכילה וכוונתו להביאן לביתו. הענבים משיחפה נגמרה מלאכתן ומותר לאכול מהם עראי עד שיראו פני הבית. ראו פני הבית אסור לאכול מהם מהם אפילו עראי עד שיעשר. ואם כשלקטן היתה כוונתו ליין אפילו ראו פני הבית מותר לאכול מן הענבים עד שידרכו. והיין שיצא מהם מותר לשתות ממנו עד שיקפה. אך הלוקח ענבים מן הגוי. אני רואה שעושים הדין הגמור בני ארץ ישראל על הדרך שאמרתי. ואין ענין הראיות שהביא לנדון זה כלל. כי המשנה שהביא הרי שתרם וכו'. הפירוש הוא לאשמועינן דכיון שתרם והפריש בשעת חיובו יכול לאכול מפירותיו אח"כ ואינו צריך לתרום עוד גם הלוקט הכלכלה. אשמועינן שכיון שנגמר מלאכתו ונקבע למעשר אינו יכול לאכול, אבל כל דבר שמירוח הגוי פוטר אותו אינו מחויב עכ"ל הרשד"ם. ועי' תשו' אדמת קודש ח"א יו"ד סי' כ"א ביאור דברי הרשד"ם הנז"ל וע"ש מה שכתב משם מורינו הרב המבי"ט ח"ב סי' קצ"ו. וכתב הרב מהר"י הכהן בספרו אהלי יהודה אות מ' דיני מעשר לענין הקטניות הנקרא גארוואנסו"ס (תומו"ס בלשון ערבי וערביסי'ן בלשון אשכח) שמביאים הגוים בסלים כשעדין הם לחים עם העשבים והמוץ והקליפות שלהם וקונים אותם מהם ועושים תבשיל אין נוהגים בירושלים ת"ו להפריש מהם תרומ"ע. וכן בקטניות הלחים שקורין אבא"ס. ויש להם על מה לסמוך ע"ש ועי' בתשו' רבינו בצלאל סוף סי' ב' הנז"ל ובספר ארץ חפץ נתיב ד' דין כ"ו בהערה שם דף כ"ח ריש ע"ב. ועי' מה שכתבתי לעיל סעיף ד' ד"ה כתב מוה"ר עזרא מלכי וכו'. וד"ה כתב הברכ"י וכו':