ארץ חיים· רבי חיים סתהון
ארץ חיים חלק יורה דעה · סימן רצו
רצ"ו ס"א הזורע שני מיני תבואה או שני מיני ירקות עם זרע הכרם הרי זה לוקה שתים אחת משום שדך לא תזרע כלאים ואחת משום לא תזרע כרמך כלאים ואינו לוקה משום לא תזרע כרמך כלאים עד שיזרע בארץ ישראל חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכן אם חיפה אותן בעפר לוקה וכן אם זרע שני מיני ירק וחרצן או זרע אחד ירק וזרע אחד מין תבואה וחרצן במפולת יד הרי זה לוקה ואינו חייב מן התורה אלא על קנבוס ולוף וכיוצא בהם מזרעים שנגמרים עם תבואת הכרם אבל שאר הזרעים אסור מדבריהם וכן אסור מדבריהם לזרוע כלאי הכרם בחוצה לארץ ואין עודרין עם הגוי בכלאים אבל עוקרין עמו כדי למעט התיפלה. ובסעיף ג' אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים או ליטע גפן בצד הירק או התבואה ואם עשה כן אעפ"י שאינו לוקה הרי זה קידש ונאסרו שניהם בהנאה הירק או התבואה והגפנים ושורפים את שניהם שנא' פן תקדש המלאה הזרע וכו'. ובסעיף ס"ט כל השיעורים האלו שמרחיקים בין הגפנים והתבואה או הירק אינם אלא בארץ ישראל או בסוריא אבל בחוצה לארץ מותר לזרוע בצד הגפנים בתוך הכרם לכתחילה ולא אסרו בחוצה לארץ אלא לזרוע שני מיני ירק או תבואה עם החרצן במפולת יד ואם אמר לתינוק גוי לזרוע לו בחוצה לארץ מותר אבל לא יאמר לגוי גדול שלא יתחלף בישראל ואעפ"י שמותר לזרוע הירק בצד הכרם בחוצה לארץ הרי אותו הירק הזרוע שם אסור באכילה ואפילו בחו"ל והוא שיראה אותו לוקט ומוכר אבל ספיקו מותר. וכתב בהג"ה דיש אומרים דהואיל ומותר לזרוע ירק בצד הגפנים בחו"ל מותר לאכול אותו ירק ג"כ ואין לחוש אלא במקום דאיכא למיחש שנזרע שני מיני ירק או שני מיני תבואה עם חרצן במפולת יד ועל כן נהגו להקל במדינות אלו בירקות הנמצאים זרועות בכרמים כי לא שכיח שנזרעו באיסור. וכתב מורינו הרב המבי"ט ח"ג סי' קכ"ז וז"ל נאספו לי חסידים עושים משמרת למשמר התורה. להורות להם איך יתנהגו בענין חומר כלאי הכרם אשר הם אסורים באכילה ובהנאה. וראה בגינות הסמוכות לעיר קצת ירקות הנזרעות תחת גפנים. ופירשו קצתם מלאכול ירקות מאותן הגינות ומכל הירקות המובאות בעיר משאר גינות שאין ידוע אם אם יש בהן כלאים. ועל זה ראיתי לכתוב מה שיראה לי תנן בסוף ערלה. ספק ערלה בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר. ובחוצה לארץ יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט (כרם נטוע ירק. וירק נמכר חוצה לו. בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר ובחוצה לארץ יורד ולוקט. ובלבד שלא ילקוט ביד) ופירש רבינו שמשון. ספק ערלה כגון גוי שיש לו נטיעה של ערלה בגינתו ובידו פירות וכו' וכן לענין כלאים כדפרישית עכ"ל. ורש"י בסוף פ"ק דקידושין דף ל"ח ע"ב פירש על אמתניתין דכלאים דבסיפא דהאי מתניתין כרם הנטוע ירק פירוש שנזרע ירק בין הגפנים דהו"ל כלאי הכרם. וירק נמכר חוצה לו פירוש ויש לחוש שמא מירק שגדל בכרם הוא והו"ל ספק כלאים. בא"י אסור ובסוריא מותר ובחו"ל יורד ולוקט פירוש יורד הגוי ולוקט מן הכלאים ממש ומוכר לחבר. ובלבד שלא ילקוט ביד פירוש שלא ילקוט החבר עצמו ביד עכ"ל (משום דכלאים נוהג בשל גוי וכ"כ התוס' בקידושין דף ל"ו ע"ב ד"ה כל ובע"ז דף ס"ג ע"ב ד"ה אין עודרין והריטב"א שם והרא"ש סוף פ"ק דקידושין וכ"כ הרמב"ם בתשו' סי' ג' וכן צ"ל כוונתו בחיבורו פ"י ממאכלות אסורות ה"ו במ"ש דכלאי הכרם וכו' בין שזרע גוי וכו' ר"ל אפילו זרע בכרם שלו וכ"ש בכרם של ישראל. וכ"כ הפמ"ג לאוין קמ"ו דכלאים נוהג בשל גוי וכ"כ הרשב"א בתשו' ח"א סי' תת"ד וחלק חמישי סי' נ"ו וכ"כ המרדכי והר"ן סוף פ"ק דקידושין) משמע דבארץ ישראל דקתני אסור משום ספק כלאים. דוקא ספק כי האי דקרוב לודאי. שנמכר הירק חוצה לו שנראה שאותו הירק הוא מאותו הכרם. דמדקאמר חוצה לו ולא קתני חוצה. משמע שנמכר אצל הכרם ומ"מ אפשר שהירק הוא מכרם אחר שאינו כלאים והוי ספק (וכ"כ הר"ן בסוף פ"ק דקידושין דחוצה לו היינו. בפתח הגן) אבל אם נמכר ירק בחנות רחוק מאותו כרם. אפילו בארץ ישראל מותר וכו'. ואם כן אלו הירקות שמביאין למכור בשוק מכמה גינות איכא ספיקי טובא בכל יום. ספק אם הביאו היום ירק מעין זייתון (כפר הסמוך לעיה"ק צפת ת"ו) שיש בה גינה שיש בה ירק תחת הגפן או לא הביאו משם אלא ממקומות אחרים. ואם תימצי לומר שהביאו מעין זייתון. יש גינות שם שאין בהם שום ירק תחת הגפן ושמא מהן הביאו. ואם תימצי לומר שלא הביאו מעין זייתון אותו היום אלא מאותה גינה שיש בה ירק תחת הגפן ולא מגינות אחרות שיש שם או ממקומות אחרים שאין ידוע שיש בהן כלאים. שמא לא הביאו ו הירק שתחת הגפן אלא ירק שיש בה שאין בה כלאים. אבל לפי הדין כל ירק שנמכר במקום רחוק מאותה גינה מותר דליכא ספיקא כיון דיש גינות הרבה שמביאין מהן ירק ואין ידוע שיש בהן כלאים דכל דפריש מרובא פריש ויש ספק אחר אפילו אותן ירקות שתחת ענפי הגפן כיון שיש אויר בין הענפים שמא אותה הירק היתה תחת האויר שבין הענפים והאשכולות שלא נתקדשו כמו שנראה ממשנה דכלאים פ"ו מ"ג (פי' לעיל סעיף כ"ז). ואפילו שבכל המקומות שמביאין מהם אפשר שיש בהן כלאים. אפי' הכי רובא דרובא אין בהם. ואפילו אותם שיש בהם. רוב הירק שבכל גינות הוא ידוע שאין בהם כלאים כי אינן כרמים אלא גינות של ירק. אלא שבקצת צידי הגינות יש גפנים מודלות על קצת ירקות ואם כן יש רובא שאין בהם גפנים. ואותן שיש בהם גפנים הוא במיעוט הגן ועל כל ירק המובא לשוק למכור על ידי בעלי הגינות נאמר כל דפריש מרובא פריש. אע"ג דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואפילו רוב היתר ומיעוט איסור. היינו בשלוקח מן הקבוע ואינו ידוע אם היתר לקח או איסור אל בנמצא אמרינן הלך אחר הרוב רוב היתר מותר. והכא בנ"ד הוי כנמצא. שהביאו הגוים הירק בחנויות מן הגינות וכו'. ואעיקרא דדינא פירכא שנראה לי כי זה הירק שתחת גפנים אלו אינם כלאים מתני שהגפן גבוה הרבה מן הירק ואין סברא שיאסור הגפן באויר לירק של מטה יותר מן השיעור שאוסר הכרם לירק הנטוע בצידו תוך ארבע אמות או גפן יחידי תוך ששה טפחים. כי יותר יניקה יש לירק הנזרע תוך ששה מצד לחות הארץ ושרשי הגפן והירק ממה שיונק הירק באויר מסיכוך הגפן עליו. וכן מוכח לשון הרמב"ם הלכות כלאים פ"ח הלכה י"א (הובא לקמן סעיף ס"ה) וכו'. ואילו הירקות שתחת הגפן הענפים הן גבוהות הרבה מן הירק. והן גפן יחידית ולא כרם. שאינן שתים מכאן ושתים מכאן ואחת יוצא זנב. ואפילו היה כרם אין סברא שתהיה ההרחקה מן הסיכוך ארבע אמות אויר. והרמב"ם ז"ל פ"ו מהלכות כלאים הלכה ה' (הובא לקמן סעיף נ"ג) הביא מן הירושלמי שתי גינות זו על גב זו התחתונה עשויה כרם זורע את העליונה עד שהוא מגיע לאויר עשרה טפחים קרוב לכרם שאויר עשרה טפחים סמוך לכרם או לגפן יחידית אסור לזרוע בו. וכן הר"ש פ"ז דכלאים מ"ב הביא הירושלמי כרם יש לה אויר כרם יחידית אין לה אויר מן מה דאמר רבי בון בר חייא בשם רבי שמואל בר יצחק לאויר עשרה היא מתניא הדא אמרה אפילו גפן יחידית יש לה אויר. ואפשר דיש לה אויר דקאמר לגפן היינו אויר ו' ובמתניתין ובמתניתין דעציץ נקוב (שם ע"ח) נמי כתב הר"ש. כולהו מודו שנאסר. פי' לאויר עשרה כלומר שאסור להביא לאויר הכרם אבל אינו מקדש באויר כדפרישית לעיל עכ"ל. עוד אני אומר דסיכוך ממילא כי הני גפנים שעל גבי ירק אינם מקדשים דיניקת אויר קיל ואינו מקדש תוך שיעור הנזכר כי אם כשמסכך לכתחילה וכו' אבל אם ממילא נסחכך לא קידש וכו' ואלו הירקות שתחת ענפי הגפן הן רחוקות הרבה משרשי הגפן וכשגדלו הענפים של גפן נסתככו על הירק מעצמם וגם הם גבוהות הרבה מן הירק ופשיטא שירק שהוא תחתם מותר כמ"ש לעיל הצעיר המבי"ט עכ"ל. ובתשו' קול גדול למהר"מ בן חביב סי' ס"ג נשאל לענין גפן שהיא נטועה במקום אחד ושומים במקום אחר והכותל ביניהם. והשריגים והעלים עלו מראש הכותל וסיככו על גבי השומים בגובה יותר מעשרה טפחים. והשיב דהא דתנן בפ"ו דכלאים מ"ב ופסקה הרמב"ם פ"ח מהלכות כלאים ה"ח (ומרן ז"ל לקמן סעיף ס"כ) גפנים שהיו זרועים במדרגה גבוהה והעריס שלהן יוצא ומסכך על השדה אם עומד בארץ ובוצר את כולו רואין כל המקום שתחת העריס כאלו הוא מקום עיקרי הגפנים ואוסר ארבע אמות בשדה לכל רוח משפת הערים ואם אינו יכול לבצור עד שיעלה במדריגה או בסולם אין אסור לזרוע אלא תחת העריס בלבד עכ"ל י"ל דמיירי כששריגי הגפן הם נוטים על הירק בתוך עשרה טפחים אלא שכשאין בוצר את כולה והוא עומד בארץ דיש אשכולות גבוהים למעלה ממנו לא מיתסר לזרוע אלא תחת העריס ולעולם איירי דיש שריגי גפנים נוטים על הירק בתוך עשרה. ומצאתי להרב המבי"ט (בתשו' הנז"ל) שכתב דאין סברא שיאסור הגפן באויר לירק של מטה יותר מן השיעור שאוסר הכרם הירק הנטוע בצידו וכו' באופן דכללא דמלתא הוא שנתבאר דאין אוסר הגפן לירק רק בתוך עשרה טפחים. וכשהוא למעלה שרי. ואפילו היו שריגים למטה מעשרה. בנ"ד שלא סיככו אלא על גבי שומים שהוא מין ירק אחד יש להתיר דכבר נודע פלוגתא דרבוואתא לענין מין אחד עם הכרם עי' בכסף משנה פ"ה מהלכות כלאים ה"ז וכו' (עי' ט"ז סעיף ג' סק"כ ובספר עטרת תפארת על ברכות ח"ב דף י"א סוף ע"ג בזה) וכל איסור כלאים מחמת אויר הגפן הוא מדרבנן וכ"כ התוס' בב"ב דף פ"ב סוף ע"ב וכ"כ המבי"ט בספר קרית ספר פ"ו מהלכות כלאים. ועוד איכא בנ"ד טעם אחר להתיר כיון דהשריגים עלו מאליהן וכתב הרמב"ם פ"ה מהלכות כלאים הלכה י"א (ומרן ז"ל לקמן סעיף ז') וז"ל הרוח שעקרה פארות הגפן ושלחה אותן על התבואה יגדוד אותן מיד ואם אירעו אונס ולא סילקן הרי אלו מותרין ולא נתקדשו עכ"ל וכיוצא בזה כתב. בסוף פ"ו ע"ש באופן דבנ"ד אפילו היו השריגים בתוך עשרה טפחים יש להתיר וכ"ש בכ"ד שהשריגים הם למעלה מעשרה טפחים דשרי עכ"ל מהר"מ ק חביב ז"ל. והרשד"ם יו"ד סי' קצ"ג נשא ג"כ על הפרש שנפל בין חכמי צפת תוב"ב על ענין כלאי הכרם כי המנהג שם לאכול הירקות הנמכרות בשוק ואינם מדקדקים לדרוש ולחקור אם הם ממקום שנזרעו תחת הכרם או בכרם עצמו. ויש חכמים אנשי מעשה עתה מחדש מחמירים על עצמם ואינם קונים ירק אלא אחר החקירה הנזכרת. וחכמי העיר היושבים שם ראשונה מוחים בידם באומרם שמוציאים לעז על הראשונים ועוד שבאים לידי מחלוקת והשיב לקיים המנהג. ותוכן דבריו. דלא מבעיא אם הוא מידי דלא שכיח התם שיהיו רוב הירקות נזרעות במקום שיש כרם. דפשיטא דמותר כיון שאין ישראל לוקח ממקום הקביעות. אך אפילו שכיח התם שרוב הירקות נזרעות במקום שיש כרם מ"מ מותר כיון דלדעת הרא"ש שהביא הטור אפילו בארץ ישראל אינו נקרא כלאי הכרם אלא בזורע חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכן נראה ממ"ש התוס' במנחות דף ט"ו ע"ב ד"ה ואסרו וכו' ובקידושין דף ל"ט סוף ע"א והסמ"ג לאוין סי' ר"פ והגהות מימוניות פרק יו"ד מהלכות מאכלות אסורות אות ד' משם ר"י. וא"כ הגם דבארץ ישראל נוהגים לסמוך על הוראות הרמב"ם ולדעתו ז"ל לא בעינן שלשתן יחד במפולת יד אלא לענין מלקות על הזריעה אבל לענין אכילה חייב מלקות בארץ ישראל גם כשלא נזרעו שלשתן יחד. מ"מ המנהג הנז"ל יש לו על מה לסמוך מצד ספק ספיקא. ספק אם הלכה כהרא"ש או כהרמב"ם ואת"ל כהרמב"ם ספק אם זה הירק הוא מגן שנזרע הירק במקום הכרם או שמא הוא ממקום שאין בו כרם (עי' מה שכתבתי בקונטריס הכללים סי' י"ד). ועוד דלפי הסברות שהביא הרשב"א בחידושיו על חולין דף פ"ב יוצא לנו דבענין הירקות הנמכרות בשוק כיון דהן ירקות והן זרוע ובא. אפילו הוי ודאי שנזרעו בכרם אינם אסורים אלא מדרבנן. וא"כ בנ"ד הוי ספיקא דרבנן ולהקל. ועוד דאליבא דמ"ד בטלה קדושת הארץ הוי כלאים בזמן הזה מדרבנן וכו' (עי' מה שכתבתי לעיל סי' רצ"ג סעיף א' בהג"ה). וידוע גודל כח המנהג שאין לבטלו וכמ"ש וכמ"ש מהרי"ק שורש ט' ושורש נ"ד (פי' מה שכתבתי בקונטריס הכללים סי' ה') והרי התוס' בשבת דף מ"ח ע"א ד"ה דזיתים וכו' בקשו טעמים שונים לקיים המנהג אך על מה שהחכמים שבעיה"ק הנז"ל הכריזו בנידוי וחרם על אותם המחמירים על עצמם שאינם רוצים לאכול ירקות אלא אחר החקירה מאיזה מקום הן. בזה הפריזו על המדה וכי מפני שדבר פלוני מותר וירצה אחד או רבים להחמיר על עצמם. יכופו אותם או יגנו אותם על כך. הא ודאי דבר כזה אין לו שחר וכדמוכח מברכות דף ט"ז י"ז ומהרמב"ם הלכות תענית פ"ה ה"ט ומהטור או"ח סוף סי' תרכ"ד. ומה דאיתא בפסחים דף ן' דאל ישנה אדם מפני המחלוקת. הא כבר כתב הרא"ש הובא בב"י או"ח סי' תס"ח וז"ל משמע הא לא אפשר בלי מחלוקת היה לו לעשות מלאכה דגדול השלום ויש לו לעבור על מנהג מקומו כיון דלית ביה איסורא דאורייתא אלא שנהגו בו איסור להחמיר עליהם עכ"ל הרי שהטיל שני תנאים. אחד שאין בו איסור רק מנהג להחמיר לבד. שנית שאי אפשר בלי מחלוקת. הא חסר אחד מאלו. לא אמרינן בזה לא ישנה וכו'. ובנ"ד כיון דאליבא דהרמב"ם ואחרים איכא איסור איסור תורה מקרי ואפילו על הספק. וא"כ מי שירצה להחמיר טל עצמו תבוא עליו ברכה. ועוד אני אומר דלענ"ד אפשר לומר שלא אמרו אל ישנה וכו' אלא על ההולך ממקום למקום. ואפילו שדעתו להשתקע שם מ"מ בני העיר שהולך זה שם מחדש מקפידים שנוהג הפך מנהגם. אבל בן עיר שרוצה להחמיר על עצמו אין מקפידים בני עירו במה שרואים אותו מחמיר על עצמו בדברים שהם מקילים וכו' ע"ש באורך. ומהריק"ש בהגהותיו על סי' זה סוף סעיף ה' כתב וז"ל אין חוששין לסתם ירק הנמכר בשוק בארץ ישראל שמא מכלאי הכרם הוא דאחזוקי איסורא בכדי לא מחזקינן ובפרט במידי דלא שכיח כיון שאין דרך לעשות כן ועי' רשד"ם סי' קצ"ג וכן ראיתי שנהגו שם עכ"ל. והברכי יוסף סי' זה אות א' כתב משם זקינו הרב חס"ל וז"ל. אף במקום דשכיח כמו בעירנו עיה"ק חברון ת"ו שבכל שנה נוטעים קישואין בכרם כי כן דרכם. עם כל זה נראה להתיר הקישואין הנמכרים בשוק. לפי דאזלינן בחר רובא. ורוב הקישואין באין מחוץ לעיר שאין בהם חשש כלאים. אבל אם הגוים מסיחים לפי תומם שהם מהכרם. בודאי אסורים. ולא אמרינן להשביח מקחו מכוין כיון שהוא מסל"ת ועי' לעיל סי' רצ"ד סעיף כ"ח. ועוד יש להתיר שכל הכרמים שזורעים בהם הקישואין הם ילדות ואינם עושים פירות ועי' סעיף ט' יו"ד י"ב עכ"ל:
רצ"ז ס"א הזורע שני מיני זרעים כאחד בארץ ישראל לוקה וכו' ואחד הזורע או המנכש או המחפה וכו' לוקה ואחד הזורע בארץ או בעציץ נקוב וכו'. ובסעיף ב' אסור לזרוע כלאים לגוי ומותר לומר לגוי לזרוע לו כלאי זרעים (פי' ט"ז סק"א וברכ"י אות ב') ואסור לקיים בשדהו אלא עוקרן ואם קיימן אינו לוקה ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים בידו בחוצה לארץ ואפילו לערב הזרעים לכתחילה ולזרעם בחוצה לארץ מותר וכו':
רצ"ו ס"ה שנתערבה בכ"ג סאה וכו' כצ"ל וכ"כ בש"ע הישן משנת שכ"ז:
רצ"ז שני סי"א כחוב בספר החרדים במצות ל"ת התלויות בידים סי' ע"ה וז"ל ושמעתי מחכם אחד שראה שהרה"ג בדורו מהר"י קארו ז"ל שפעם אחת שהיה בכפר וראה יהודי מושך ברסן הסוס. ואחורי הסוס חמור קשור בחבל במרדעת הסוס. וקרא וגער ונזף בהיהודי עד שהתיר חבל החמור מעל הסוס. והורה לו שימשוך או ינהיג שניהם בלי קשירה עכ"ל:
רצ"ז שני סי"ב עגלה שהיו מושכין אותה כלאים אסור לישב בה אעפ"י שלא הנהיג מפני שישיבתו גורמת להם שימשכו העגלה וכו'. עי' לעיל סעיף וא'ו דסוס עם הפרדה הם כלאים זה בזה. ובסעיף ט' דהרוצה למשוך בשני פרדות צריך לבדוק בסימני אזנים וזנב וקול אם דומים זה לזה בידוע שאמן ממין אחד ומותרים. ובסעיף יו"ד דאסור למשוך בקרון בשני מינין בין שאחד טמא ואחד טהור בין ששניהם טמאים בין ששניהם טהורים וכו'. ובהגהות מרדכי סוף פ"ק דעירובין מבואר משם ר"ת ורשב"ם דאסור לישב בקרון שמושכים אותו סוס ופרד ע"ש. וכתב הש"ך לעיל בראש הסימן סעיף א' סק"א דמהא דסעיף יו"ד ומסעיף י"א. משמע דאפילו טהורה עם טהורה לוקה וכדעת הרא"ש והטור ודלא כהרמב"ם דס"ל דאינו לוקה בזה אלא אסור מדרבנן עכ"ל וכבר השיג עליו הרב שושנים לדוד על המשניות פ"ח דכלאים מ"ב וז"ל ולא ידענא מאי קאמר מר דהא עד כאן לא פטר הרמב"ם כששניהם טהורים או שניהם טמאים. אלא בהנהגה. אבל בהרבעה בהדיא כתב דלוקה בכל שני מינים והכא בראש הסימן מיירי בהרבעה והיכי בעי למידק מיניה דס"ל דלא כהרמב"ם. ומאי דטפי תמיהה לי שהרי לשון הש"ע הוא לשון הרמב"ם הרמב"ם ממש בריש פ"ט מהלכות כלאים. ומסעיף יו"ד נמי ליכא הוכחא אע"ג דהתם מיירי בהנהגה. דהתם לא כתב הש"ע אלא אסור ומצינן למימר אסור מדרבנן. ומיהו מסעיף י"א יש קצת הוכחה עם כי יש לדחות עכ"ל. ובדגול מרבבה כתב על דברי הש"ך וז"ל זה קאי על לקמן סעיף יו"ד וי"א אבל כאן בהרבעה גם הרמב"ם מודה עכ"ל. וכתוב בספר מגדנות נתן (הנספח לספר חק נתן) על ב"מ דף ח' משם מר אביו (הרב חק נתן) דראה נוהגים לרכוב בעגלה שמושכין אותה סוס ופרד ואין מוחה בידם ויש להם על מה לסמוך וכו' וכ"ש בשתי פרדות וכו' ע"ש ובתשו' הגיד מרדכי יו"ד סי' ח' וסי' י"ג ובתשו' נדיב לב ח"ב חו"מ סי' ס"ג ובתשו' פני יצחק ח"א יו"ד סי' ט'. וראיתי בתשו' כת"י להרה"ג כמהר"ר רפאל מאמאן ז"ל אב"ד דפה עיה"ק צפת ת"ו שנשא על זה והאריך לאסור. ושמעתי כי א"א ועט"ר הרה"ג כמהר"מ סתהון ז"ל אסר ג"כ: