ארץ חיים· רבי חיים סתהון
ארץ חיים חלק יורה דעה · סימן רסה
רס"ה ס"א ואבי הבן מברך בין חתיכת הערלה לפריעה אקב"ו להכניסו וכו'. כתב הש"ך סק"א משום דיש פוסקים לברך אחר המילה דשמא ימלך המוהל ולא ימול והוי ברכה לבטלה הלכך מברכים אחר המילה קודם הפריעה וכו' ע"ש. ומרן ז"ל בב"י סוף ד"ה וכתב עוד היכא דאיכא תרי ינוקי וכו' כתב וז"ל ואנו בארץ ישראל נהגנו שלא לחוש לשמא ימלך שהרי אנו מברכים ברכת אירוסין קודם קידושין עכ"ל (ובב"י אה"ע סי' ל"ד כתב ג"כ דהמנהג פשוט בכל ארץ ישראל ומלכות מצרים לברך ברכת אירוסין קודם הקידושין). וכתב בספר מכשירי מילה פרק ה' אות ג' דמזה נראה שמנהג ארץ ישראל לברך ברכת להכניסו וכו' קודם המילה ובתשו' מהר"מ אלשקר סי' י"ח כתב כי כן הוא מנהג מצרים ובשולחן גבוה יו"ד סי' רס"ה אות ב' כתב כי כן ראה נוהגים בעיה"ק ירושלם (וכן הובא מנהג ירושת"ו בתשו' הלק"ט ח"ב סי' קס"ט וכשם חדש על ספר יראים ק"א דף י"ח ע"ג) וכן הוא מנהג ארם צובה ודמשק ובבל וזולתם והגם שאנחנו סומכים על הוראות מרן ז"ל בש"ע מ"מ המנהג הישן לא זז ממקומו ע"ש באורך. ופה עיה"ק צפת ת"ו בזמנינו נהגינן לברך בין חתיכת הערלה לפריעה:
רס"ה ס"א בהג"ה ואם אין אבי הבן אצל המילה וכו' נוהגין שמי שתופס הנער מברך ברכה זו. כתב הרב שם חדש על ספר יראים ח"א דף י"ח ע"ב כי כן הוא מנהג ירושלם ת"ו ודלא כהרמב"ם פ"ג מהלכות מילה ה"א דפסק דאם אין שם אבי הבן אין לברך ברכה זו. כן מצאתי בתשו' מהר"י צאייח שהובא בתשו' אבקת רוכל סי' נ"ד דכתב דהגם שאנחנו בגלילותינו נוהגים על פי הרמב"ם ז"ל מ"מ יש כמה פרטים שלא נהגנו כוותיה ומכללם דינא דברכת להכניסו כשאין אבי הבן אצל המילה ועי' מה שכתבתי בקונטריס הכללים סי' יו"ד:
רס"ה ס"א כתב הש"ך סק"ד שצריך לומר צוה להציל וכו' בפתח תחת הצד"י של צוה. וכתב השולחן גבוה ס"ק י"ב כי כן הוא מנהג ארץ ישראל:
רסי'ה' ס"א כתב בדק הבית משם א"ח וז"ל במדרש תהלים סי' ה' בני ארץ ישראל אומרים יהא כאח לשבעה וכאב לשמונה:
רס"ה ס"ב אם אבי הבן הוא מוהל בעצמו מברך למול את הבן לדעת הרמב"ם. וכתב בהג"ה ויש חולקין וכן נוהגים שלא לחלק. כתב הברכי יוסף אות ז' דהגם דבתשו' מרן ז"ל כת"י איתא דלברך למול עדיף וכו' מ"מ על פי סוד הקבלה יש לברך על המילה בכל אופן והכי נהוג במקומותינו דלא להשנאה עכ"ל ועי' תשו' אשדות הפסגה יו"ד סי' ז' ועי' מה שכתבתי בקונטריס הכללים סי' י"ג. ועי' פתחי תשו' לקמן סי' רס"ו סעיף י"ב סק"ב וסי' ש"ה סעיף יו"ד ובספר אות ברית על הלכות גרים סי' רס"ח סעיף ה' סק"ז ובתשו' עמודי אש סי' ב' אות ל"ט:
רס"ה ס"ד ביו"כ וט"ב שאין היולדת יכולה לשתות אין מברכין על הכוס. עי' מה שכתבתי בחלק או"ח סי' תרכ"א סעיף ג':
רס"ה ס"ד עי' פ"ת סק"ו שהאחרונים התירו לקרות שם משמות שקודם אברהם אבינו ע"ה (ומצינו כגיטין דף י"א ע"ב כי רוב ישראל שבחוצה לארץ שמותיהן כשמות נכרים) ועי' בראשית רבה ריש פרשה מ"ט ותשו' יוסף אומץ סי' י"א אות ג' ושם הגדולים מער"ג אות א' סי' ל"ד:
רס"ה ס"ה מי שיש לו שני תינוקות למול וכו'. עי' פ"ת סק"י ונהר שלום על או"ח סוף סי' קמ"ז ובספר שמח נפש על הלכות ברכות דף מ"ב מ"ג:
רס"ה ס"ו כשהאב עצמו מוהל את בנו הוא מברך שהחיינו ואם המוהל הוא אחר יש אומרים שאין שם ברכת שהחיינו ולהרמב"ם לעולם האב מברך שהחיינו על כל מילה ומילה וכן נהגו בכל מלכות ארץ ישראל וסוריא וסביבותיה ומלכות מצרים. עי' מה שכתבתי בקונטריס הכללים סי' ב' וסי' יו"ד וסי' כ"ד:
רס"ה ס"י נותנין את הערלה בחול ועפר. כתב הטור וז"ל בדברים שבין בני מזרח ובין בני מערב ני מזרח מוהלים על המים ונותנים על פניהם ובני מערב מוהלים על העפר מן הדא דכתיב (זכריה הי' ע') גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו עכ"ל, והב"י הביא משם הגהות מיימוניות סוף פ"ג מהלכות מילה היפך זה וז"ל בני ארץ ישראל נותנים אותה במים משום דכתיב (יחזקאל סי' ט"ז) וארחצך במים בני בבל נותנים אותה בעפר משום דכתיב גם את בדם בריתך וכו' ולכך לוקחים חול לקיים דברי שניהם שהחול נקרא עפר ומים כדאמרינן בחולין דף כ"ז עופות מן הרקק נבראו עכ"ל. גם בספר יראים סי' י"ט ובפסקי ריקאנטי סי' תקצ"ט הובא הובא חילוף הנז"ל כמ"ש בהגהות מיימוניות. אך בעיטור ח"ב הלכות מילה ובתשו' הגאונים שערי צדק ח"ג שער חמישי סי' יו"ד וביש"ש סוף ב"ק בקונטריס חילוקי מנהגים סי' י"ז הובא זה כמ"ש הטור. ועל מ"ש הגה"מ שלוקחים חול לקיים דברי שניהם וכו' כתב היש"ש יבמות פ"ח סוף סי' ד' וז"ל ותימה מאחר דאנו נגררים אחר בני בבל בכל המנהגים בין לקולא בין לחומרא למה לא נעשה כמותם אבל קשה לסתור מנהג ההמון שנהגו בחול ואלו ואלו דברי אלד'יס חיים רק שיכוין בדעתו להגיע אל השלימות ותבוא עליו ברכה עכ"ל ועי' מה שכתבתי בחלק יו"ד סי' קי"ב סעיף ט' ובקונטריס הכללים סי' א':
רס"ה סי"א כתב הט"ז ס"ק י"ב משם זוה"ק פרשת לך לך דף צ"ד ע"ב דאבי הבן יאמר פסוק אשרי תבחר ותקרב ישכון חציריך והעומדים שם יאמרו סוף הפסוק נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך. וכתב הבית עובד דף קצ"א ע"ב דנהגו כן בארץ ישראל ואחר גמר הפסוק מוסיף אבי הבן ואומר פסוק אם אשכחך ירושלים וכו' ועי' הלק"ט ח"ב סי' קס"ט:
רס"ה סי"ב נוהגים לעשות סעודה ביום המילה. כתב השולחן גבוה לעיל סוף סי' קע"ח דנהגו בירושלים ת"ו בליל המילה לעטר השולחן בפירות ולאוכלם. גם הרב ויקרא אברהם דף קכ"ה ע"א כתב שמנהג ארץ ישראל לאכול בליל המילה מיני תרגומא וביום המילה עושים סעודת קבע. ושמעתי כי הרב מהר"ן אזולאי ז"ל אב"ד דפה עיה"ק צפת ת"ו בעל ספר שולחן הטהור על תרי"ג מצות. עשה תקנה והסכמה פה צפת"ו שלא לעשות סעודת יום המילה בבשר אלא בדגים משום שהם נמכרים אצלינו בזול יותר מן הבשר (עי' חולין דף פ"ד סוף ע"א) כדי שלא לבייש את מי שאין לו כעין מה דאיתא בתענית דף כ"ו ע"ב ומו"ק דף כ"ז. (וככר אמרו חז"ל בפסחים דף ק"ט דבזמן שאין ביהמ"ק קיים אין שמחה בנשר אלא ביין. ועי' או"ח סי' תק"ס). ומצאתי בספר כרם חמר ח"ב בתקנות גאוני המערב הקדמונים ז"ל סי' מ"ה שתיקנו תקנה כזאת במדינתם משום טובת העניים שלא יצטרכו להרבות בהוצאה. ונהגו בארץ ישראל ת"ו כי כל שמונת הימים ימצאו אנשים נעורים בבית היולדת על פי מה דאיתא בברכות דף נ"ד הובא במג"א סי' רל"ט סק"ו דהיולדת צריכה שימור וכן נהגו להרבות נרות בליל המילה עי' תוס' סנהדרין דף ל"ב ע"ב ד"ה אור: