ארץ חיים· רבי חיים סתהון
ארץ חיים חלק יורה דעה · סימן רא
ר"א סכ"ג אין שלשה לוגין פוסלין אלא א"כ יהיו שלימים ומראיהם וכו' כצ"ל וכ"כ בש"ע הישן משנת שכ"ז וכן הגיה השולחן גבוה:
ר"א ס"ל אבל השלג שמיעך חללו והברד וכו' כצ"ל וכ"כ בש"ע הישן הנז"ל:
ר"א סל"ב מקוה שיש בו מ' סאה מים וטיט רך וכו'. עי' תשו' חוקי חיים גאגין סי' יו"ד דף י"ז ע"ב שנשאל מהרה"ג מהר"ש העליר ז"ל אב"ד דעיה"ק צפת ת"ו על מקוה שבעיה"ק הנז"ל שכאשר מפנים ממנו המים חוזר ומתמלא ממי גשמים וע"י ק נראים אז המים עכורים מאד וגם משונים למראה אחר נוטה ללובן מחמת הטיט או הסיד שטחים בו הגגות ויש מי שמערער לפסול המקוה. ויען כי המקוה נעשה בזמן רבנים גדולים ז"ל וח"ו שהעלימו ק בדבר הנוגע לערוה וכו' האריך הרב השואל הנז"ל בדין דסעיף זה ולעיל סעיף כ"ה ובמשנה דפרה סוף פ"ח ומסיק לקיים המנהג ולהכשיר המקוה מכמה טעמים ובפרט ממה שפסק מרן ז"ל באו"ח סי' ק"ס סעיף ט' דמים עכורים מחמת טיט שנתערב בהם אם הכלב יכול לשתות מהם כשרים בין לנט"י בין למקוה. ושקו"ט בדברי הפרמ"ג שם בא"א ס"ק י"ב. והסכים עמו הגאון המחבר הנז"ל הלכה למעשה ע"ש. אך בתשו' דברי חיים להגאון מסאנז זצ"ל ח"ב יו"ד סי' ק"ב נשאל ג"כ מעיה"ק הנז"ל על זה והשיב להחמיר מחמת השינוי מראה:
ר"א סמ"ו כתב הרב גינת ורדים יו"ד כלל ד' סוף סי' ג' דכשמכשירים המקוה ע"י רבייה והמשכה. מעולם לא הקפידו בכל גלילות ארץ הצבי ת"ו לעשות חריץ. ותמה הרב על זה שהוא נגד רש"י ותוס' בתמורה דף י"ב. ובסי' ד' שם הובא תשו' הגאון מהר"מ בן חביב ז"ל לקיים המנהג ובסוף דבריו כתב וז"ל וכן המנהג בארץ ישראל להריק י"ט סאה על הגג ונמשכין למקוה ואין אנו מקפידין לעשות לא גומא ולא חריץ אלא המשכה דשלשה טפחים סגי לן כמ"ש מרן ז"ל בסעיף מ"ה עכ"ל ועי' תשו' דבר משה ח"א יו"ד סוף סי' כ"ד:
ר"א סנ"ב מצאתי במ"ע המאסף שנה תשיעית חוברת שביעית סי' פ"ה סדר הכשר המקואות הנהוג בין האשכנזים בעיה"ק ירושלים ת"ו וראיתי כי טוב להעתיקו כאן וז"ל. כת"ר שאל לבאר לו תכנית המקואות שלנו האשכנזים פה עיה"ק ירושלים ת"ו ומנהגינו בהכשרם. והנני למלא שאלתו. אצלינו נעשו שתי מקואות סמוכות זה לזה וכותל מפסיק ביניהן ובאמצע כותל המפסיק יש נקב כשפופרת הנוד. מקוה אחת להיות בה מים הכשרים. ומי הגשמים יורדים לתוכה ונקראת מקוה הכשירה. והשניה היא שטובלים בה ונקראת מקוה הטבילה. בימי הגשם יבואו מי הגשמים למקוה הכשירה מן הגגות דרך צינור של חרם. ויש שעשוי חלול בקרן זוית של בנין בית המקוה ודרך שם יבואו מי הגשם. ויש שעשוי צינור מהקאדוסעם של חרס שהם חלולים ואין בהם להחזיק (ואם א"א לעשות צינור של חרם עי' יו"ד סי' ר"א סעיף מ"ח נו"ב מהדו"ת יו"ד כי' קל"ז קל"ח וחת"ס יו"ד סי' קצ"ח קצ"ט והלאה וגידולי טהרה על הלכות מקוואות סי' ט') וכשבא להכשיר מקוה הטבילה פותחים את נקב השפופרת ויבואו מים כשירים ממקוה הכשירה למקוה הטבילה. וכאשר יגיעו המים עד השפופרת סותמין אותו. ומוסיפין מים שאובים במקוה הטבילה עד שיהי' גובה המים זרת ממעלה להטיבור (כמ"ש כיו"ד סי' קצ"ח סעיף ל"ו ויעוין לכושי שרד שם) וכשרוצים להחליף שוב את המים של הטבילה מוסיפים מים שאובים למקוה הכשירה עד שתהי' מליאה ופותחים שוב את השפופרת. וחוזר חלילה. וכך מחליפים המים כמעט בכל שבעה ימים. מקוה הכשירה מאה ושמונים צנטמעטער ארכה. מאה ועשרים צנטמעטער רחבה. מאה ועשרים צנטמעטער גובהה ולפי"ז יש בה ארבעה שיעורי מקוה (כי שיעור המקוה הוא שלש אמות מעוקבות דהיינו אמה על אמה ברום שלש אמות וכל אמה היא לערך ששים צענטימפטער והצנטימעטער הוא חצי אצבע והאמה של תורה היא ארבעה ועשרים גודלים שהם שלשים אצבעות) כדי שיהיה בה שיעור גדול בשופי מן השפופרת ולמטה ושיעור גדול מן השפופרת ולמעלה. וכאשר ירדו המים ממקוה הכשירה למקוה הטבילה. ישאר שיעור גדול ממים כשירים במקוה הכשירה ויבוא שיעור גדול למקוה הטבילה. ומקוה הטבילה מאה ושלשים צנטימעטער ארכה. ומאה ועשרים צנטימעטער רחבה. ומקרקעיתה עד השפופרת גובהה שמונים צנטימעטער. אשר בזה תקבל מים כשירים בשיעור גדול. ומוסיפים בה מים שאובים בערך עוד ארבעים צנטימעטער שיהיה גובה המים ערך מאה ועשרים צנטימעטער שהוא כמו זרת למעלה מהטיבור. ומה טעם אנו נוהגים להכשיר את מקוה הטבילה ממקוה הכשירה. ואמאי אין אנחנו נותנים מים שאובים פשוטים למקוה הטבילה ולהשיק את מקוה השאובה למקוה הכשירה בפתיחת השפופרת ותהיה גם המקוה השאובה כשירה ע"י השקה. היינו טעמא משום השיטה המובא בבית יוסף סי' ר"א (כפוף ד"ה כתב המרדכי) בשם הרי"ו ובש"ך ס"ק מ"א וס"ק קי"ב שיש אומרים שאם חיבר מקוה שאובה למקוה כשירה ע"י שפופרת הנוד. ונסתם השפופרת חוזרת השאובה לאיסורה. וכדי לחוש לדעת היש אומרים הנז"ל. ממלאים את מקוה הטבילה ממקוה הכשירה. כי להניח את השפופרת פתוחה תמיד. הוא דבר קשה. בשביל החימום שמחממין את המקוה. ושלא יתקלקלו המים הכשירים וגם שמא יהיה נסתם השפופרת באיזה זמן. הן אמנם שיטה זאת קשה לכאורה מאד דכפי הנראה ממתניתין פ"ו דמקוואות מ"ג. מכשרת השקה גם לאחר שכלתה ההשקה וכדאיתא ביו"ד סעיף נ"ה נ"ה וזוהי תמיהתו של הנז"ב יו"ד מהדו"ת סי' קמ"א ע"ש. אך עכ"פ הש"ך הביא. דיעה זאת וסיים ע"ז דטוב להחמיר לכתחילה. ועתה ראיתי בספר גידולי טהרה על מקוואות סי' יו"ד שהעלה ישוב לדעת היש אומרים הנז"ל מקושיא הנז"ל וחיזק אותה במסמרים והביא דעת הרבה רבוואתא דס"ל כן וסיים שאינו יודע מקום להקל בזה ע"ש (ומלשון המשנה שם פ"ו מ"ח ממלא בכתף ונותן לעליון פד שירדו לתחתון ארבעים סאה אין לדייק אמאי לא ע"י השקה כי י"ל בפשיטות שכאן אמרו עליון ותחתון. ודין דהשקה השמיענו במשנה ג'). וראיתי בחתם סופר יו"ד סי' ר"ג וסי' רי"ב וסי' רי"ד (הובא בפתחי תשובה סעיף ט"ו ס"ק ט"ו וסעיף ל"ו ס"ק כ"ד) שהביא המנהג של מדינתו והוא בעיקרו כמו מנהג שלנו אלא שהם משמשים בשתי המקואות לטבילה ושם כתב שמנהגם לעשות שתי מקואות סמוכים ונקובים זה לזה כשפופרת הנוד וכשמנקים האחת ומריקים אותה. מוסיפים בחברתה מים שאובים עד שתהי' מליאה. והמים יורדים עד השפופרת לתוך המקוה הריקנית. ואח"כ כשרוצים לנקות את השני'. מהפכים הסדר. מריקים את השני' ומוסיפים מים שאובים לתוך הראשונה שירדו מחנה לתוך השני'. וחוזר חלילה בכל פעם. ומראש נתקשיתי בזה מאי מועיל זה דאנחנו מכשירים מקוה הטבילה ממקוה הכשירה. אכתי כשאנו פותחים השפופרת. הרי קילוח הראשון של המים בא מכח אדם הפותח והרי זה תפיסת ידי אדם. וראיה לזה דהא אם אשקול עליו בדקא דמיא ע"י שהסיר את הדף המונע ומת. חייב עליו שהוא כזורק חץ (כדאיתא בסנהדרין דף פ"ז וחולין דף ט"ז) ואם יש בשטיפה הראשונה שלשה לוגין הרי באו ג' לוגין ע"י תפיסת אדם (והוא רק לדעת הפוסקים דס"ל דכל שבא ע"י תפיסת אדם אף כלא ע"י כלי הרי זה בשאובים. משא"כ לדעת הר"ש והראב"ד דתפיסת ידי אדם שלא ע"י כלי אינו פוסל אלא היכא דרוב המקוה נעשה כן עי' ט"ז סעיף ט"ו ה"ק כ"ז כ"ח ופי' התר גידולי טהרה כי' י"ד ושם השיג על הע"ז וס"ל דאף להראב"ד פוסל ג' לוגין מתפיסת אדם ע"ש) הן אמנם אף לו יהיה מקוה הטבילה כולו שאוב הרי הוא מתכשר בהחיבור למקוה הכשירה ע"י שפופרת הנוד. והכא נמי מתחברים שני המקוואות אך א"כ שוב אין אנו מרויחים לגבי שיטת הרי"ו ודעמי' (הובא לעיל אשר בעבור חששא לשיטה הנז"ל אנתנו מכשירים את מקוה הטבילה ממקוה הכשירה כמ"ש לעיל) והיינו יכולים שוב למלא את מקוה הטבילה במים שאובים ולהכשירה בהשקה ע"י שפופרת הנוד. וכדומה לזה נתקשה הט"ז ס"ק מ"ז וכתב שם לתרץ קושית הרמב"ן אהא דדין כלי מנוקב שהובא בסעיף מ' דמאי מועיל מה שאינו חשוב כלי מ"מ הא הוא בא ע"י אדם למקוה די"ל דהיכא שהוא גוד אחית שפיר הוי ניצוק חיבור. אולם בנ"ד אם נאמר שהקילוח נתכשר שוב ע"י ניצוק חיבור הרי הוא גוד אסיק ולא הוי חיבור. וכ"ש דקשה להרמב"ם דפסק דלא אמרינן אפי' גוד אחית וגם לפי מ"ש הט"ו לחלק בין היכא שהוא איסור דאורייתא לבין איסור דרבנן. הרי גם הכא לשיטת ר"ת הוי דאורייתא כמ"ש בב"ב פרק חזקת הבתים דף ס"ה דשלשה לוגין בתחילה פוסלים מן התורה אכן לפי מ"ש בשו"ת זכרון יוסף סי' י"ג בדבר מכונת הפלאמפי"ן שאפשר שיש להקל אם משיכת המים היא תמידית באין הפסק שמתכשרים ע"י השקה. ור"ל שהקילוח הוא עב כשיעור שפ"ה שמתכשרים ע"י השקה. הרי לפי זה ניחא גם בנ"ד דהמים היורדים בקילוח הראשון אפי' יהיו ג' לוגין. נתכשרו תיכף ומיד ע"י השקה כי עובי הקילוח הוא כשפ"ה. ומה שהקשה הרב גידולי טהרה סי' י"ד על הרב זכרון יוסף דמי יודע אם החלול מתחלתו ועד סופו הוא כשפ"ה. לא קשה בנ"ד כמובן. ולענין קטפרס. נצטרך לומר כמ"ש התוי"ט פ"ו דמקוואות מ"ח ד"ה אפי' ע"ש. אולם לענ"ד יותר טוב הי' לעשות הנקב קטן שיהי' ברור לנו שאין ג' לוגין בקילוח הראשון. ואף שיהי' הנקב פחות משיעור שפ"ה. אין קפידא מאחר שאנו מכשירים את מקוה הטבילה ממקוה הכשירה תו לא צרכינן רוחב שפ"ה. דפירצה אשר דרך הפירצה יעברו מים כשירים למקוה. לא בעינן דוקא שיהי' כשפ"ה. כי שיעור זה אינו אלא להשקה וחיבור (וכל עיקר שעשינו כשפ"ה הוא משום חשש שמא יארע שלא יריקו מקום הטבילה כראוי ותיפסל בשלשה לוגין. ותצטרך להתכשר ע"י השקה) ואם לא יהי' ג' לוגין בקילוח הראשון שוב ליכא תפיסת אדם דאנן פסקינן כחכמים שגם בתחילה אינו פוסל אלא ג' לוגין דוקא. וכמו שכתבתי לעיל ככה נהגו האשכנזים בירושלים ת"ו מזמן שנוסד בה בעזה"י הישוב החדש עד שנת תר"ס והרבה נצטערו הרבנים על מה שאין ביכולתם להכשיר את המקוה בימי הקיץ גם לשיטת הראב"ד. דהנה הראב"ד ס"ל דאם נתן סאה מים שאובים במקוה כשירה. ונטל סאה ממנה. כשר עד רובו. היינו שאם עפ"י החשבון נפחתו מימי הגשמים ולא יש בה רובו של שיעור פסולה (ומובא בב"י ד"ה וכתב הרא"ש וכו' ועוד להלאה שם ופי' חת"ס סי' רי"ד) וגם הרמב"ם ס"ל כן. אלא דלהרמב"ם פסול מדרבנן ולהראב"ד פסול מן התורה ועי' גידולי טהרה על מקואות סעיף כ"ד בנחל ס"ק כ"ו וס"ק ל"ה שס"ל להחמיר להחמיר בזה ע"ש ולפי שיטה זאת הרי כשהחליף שתי פעמים את המקוה א"א להכשירה עוד. דבפעם השלישי ליכא תו לפי חשבון רוב שיעור של מי גשמים ולפי מנהגינו שנוהגים להוסיף מים שאובים במקוה הכשירה ולתת ממנה למקוה הטבילה. הרי הכשר שלה דלא עפ"י שיטה הנז"ל. ובשנת תר"ס מצאנו תיקון לזה בעזה"י דאחרי עמל וטורח ומדידות. ראינו שיש מקום בקרן זוית אחת בבית המקוה שאפשר לחפור בו בעומק חפירה כשיעור מקוה ומכוונת לעומקה של מקוה הטבילה. ואז עשינו החפירה ממעטער מעוקב (מעטער על מעטער ברום מעטער) שתחזיק שיעור מקוה בשופי. ועומקה כנגד עומקה דמקוה הטבילה. ונקב חלול כשפ"ה עובר מן התפירה למקוה והנקב הזה בתוך החפירה הנהו למעלה סמוך לתקרתה היינו בגובה המעטער. ואל תוך החפירה יבואו מי גשמים דרך צינור של חרם. והמים שבתוך החפירה לא ישמשו אלא להשקה והמה תמיד על עמדם יעמודו. ונקב השפופרת הזה (המוכר מהחפירה למקוה הטבילה) יפתחו שעריו תמיד לא יסגר ולא יסתם. ונמצאו מי המקוה של הטבילה מחוברים תמיד למי הגשמים של החפירה ע"י שפ"ה הפתוח בכל עת וזמן. ואעפ"י שבאופן הזה שוב היינו יכולים למלא מקוה הטבילה במים שאובים אף לשיטת הרי"ו (שהובא לעיל) אחרי שמתחברים למימי גשמים ע"י שפ"ה הפתוח תמיד. בכל זה אין אנו משנים מנהגנו הקדום ואנחנו ממלאים את מקוה הטבילה ממימי הכשירה. פן יארע באיזה זמן איזה פיסול בהחפירה. או שיהי' בה סדק ויהיו מימיה זוחלין. או שתחסר לפעמים מן שיעור שלה. אי שיסתם השפופרת באיזה מקרה. לפיכך אנו אוחזים מעשה הראשונים להכשירה ממימי הכשירה. וגם השפופרת פתוחה להחפירה. והוא על צד היותר טוב. ופעם אחת בשתי שנים אנו מחליפים (ביום של גשם אשר יבואו בה בו ביום מי גשמים אחרים), גם את מי החפירה. ולא משום נקיות דוקא אלא גם משום הטעם כי במשך הרבה פעמים שמחליפים את המים ממקוה הטבילה יש לחוש שוב לשיטת הראב"ד הנז"ל כי בכל פעם שמריקים את מקוה הטבילה יחסרון מעט מים מהחפירה בגובה נקב השפופרת הפתוח וכשתתמלא מקוה הטבי' במימיה יתמלא חסרון החפירה ממים האלה ויכול להיות כי במשך שתים שלש שנים יהיה שוב החשש לדעת הראב"ד. ומטעם הרבנים הי'יו נתמנו משגיחים מיוחדים על המקואות ואין רשות להבלן לפתוח את השפופרת ממקוה הכשירה עד שיבוא אחד מהממונים על זה והממונה יראה אם לא נשאר מים ולחלוחית במקוה הטבילה ושלא ישאר בתוכה כלי קיבול וכדומה. והוא עומד מעת פתיחת השפופרת עד שיבואו המים למקוה הטבילה שיעור גדול של מקוה. ואז נותן רשות להבלן להוסיף מים שאובים במקוה הטבילה שתהיה ראויה לטבול בה. ואנחנו האשכנזים נהגינן היום לחמם את מקוה הטבילה בכל יום מטעם שהחולשה ירדה לעולם והכל חולים אצל הקור וכמ"ש החכמת אדם רק בהחימום דער"ש מדקדקין שיהיו המים בליל שבת רק פושרין עכ"ל:
ר"א סע"ד כל המקואות הנמצאים פסולין שחזקתן שאובין. כתב מרן ז"ל בב"י דמה שחילקה המשנה בריש פ"ח דמקואות בין ארץ ישראל לחו"ל בזה היינו בזמן שהיו ישראל שרוין על אדמתן אבל בזמה"ז שוה א"י לחו"ל:
ר"א סע"ה יש מי שאוסר להטיל יורה מליאה מים חמין לתוך המקוה לחממו וכו' (פו' לעיל כי' קצ"ח סעיף ל"א וכבית יוסף לעיל סוף סי' קפ"ז) וכתב מור"ם בהג"ה דיש מקילין וכו' ומ"מ יש להחמיר אם לא במקום שנהגו להקל אז אין למחות בידם עכ"ל וכ"כ הרדב"ז בתשו' הישנות סוף סי' צ"ה. ועי' שולחן גבוה לעיל סי' קצ"ח סוף ס"ק ע"ב. וחזון נחום פ"ה דמקואות מ"ה דף קפ"א ע"א. זרע אברהם יו"ד סי' י"ט. ומ"ש מורינו הרה"ג מהר"ר גבריאל איספיראנסה הובא בתשו' לב שלמה סי' ך'. ובית יהודה ח"ב סי' ל"ב וסוף סי' ק"ט. בריכות המים יו"ד סי' זה. תשו' חסד לאברהם אלקלעי יו"ד סי' כ"ט. והנה בדבר היתר חימום המקוה שעשו מעשה בעיה"ק חברון בשנת ש"פ שהובא בחזון נחום הנז"ל זכינו בזמנינו לתשו' נבחר מכסף להרב המוסמך מהר"י פינטו ז"ל (הרי"ף המפרש על עין יעקב) שנדפס מכת"י ושם בסי' י"ז הובא תשו' רבני עיה"ק חברון ת"ו שבזמן הנז"ל. להתיר בחברון ת"ו לחמם המקוה משום שכמה בנות ישראל נעקרות מפני הצינה והקור ואולי מתבטלת טבילת מצוה בזמנה וכו' ומבואר שם כי כתבו לחכמי ההוראה שבצפת וירושלים ת"ו והסכימו עמם גם הגיע לידם פסק מורינו הרב מהריט"ץ ז"ל שהתיר. ובדף כ"ג סוף ע"א כתוב וז"ל ואחרי שרוב בנין ורוב מנין מהפוסקים מתירים אין לנו לחוש לסברת יחיד. ובפרט כי רבותינו רבני צפת ת"ו מימי קדם בהיותה מליאה ועומדת על תילה התירו לעשות מעשה לכתחילה לחמם המקוה. וגם עתה מקרוב זה עשרים שנה כאשר בא הרופא הרב עובדיה ויליסיד נ"ע שחשש להיזק בנות ישראל ועשה מעשה על פי חכמי הדור וגם וגם פה בזמן החכמים החסידים הרב אברהם בן יקר והרב מלכיאל אשכנזי (הוזכר לשבח בשל"ה ריש מסכת יומא) קדושים אשר בארץ עשו מעשה לחמם המקוה גם אנחנו נלך אחרי עקבותיהם ללכת בנתיבותם כי מעשה רב. ואפילו הרב מהר"י קארו עשה מעשה לחמם המקוה נגד מ"ש בספרו סברת האוסר כי רבים מבני עליה הם המתירים (עי' מה שכתבתי בכללים כי' כ"ג) ועלייהו קא סמכינן עכ"ל. ועל פי זה כתב בתשו' רב פעלים ח"ב יו"ד סי' כ"ו דהגם שהעיד הרב בריכות המים הנז"ל דהסכימו רבני דורו שבירושלים ת"ו לאסור. הוא משום שלא ראו תשו' נבחר מכסף להרי"ף הנז"ל כי עדין לא נדפסו תשובותיו בזמניהם (עי' מה שכתבתי בכללים סי' ד') ואנחנו שזכינו לראות עדות גדולי הדור הקדמונים להתיר כנז"ל יכולים אנו לסמוך על זה ולהתיר:
ר"א סע"ה בהג"ה ובחמי טבריא מותר לכ"ע. עי' ב"י שכתב כן משם הגהות מרדכי סוף שבועות וכדמוכח מתענית דף י"ג להדיא דמותר. וכן פסק הרשד"ם יו"ד סי' קצ"ח דטבילה במקואות שבחמי טבריא מותר וכן אין לאסור הטבילה בהם משום שהמים מרים ואין ראוים לשתית בהמה (עי' ב"י או"ח סי' ק"ס). אך צריך שהנקב שבקרקעית המקוה שמשם יוצאים מימי המקוה בעת שמנקים אותו. יהיה סתום במטלניות שאין בהן שלש על שלש אצבעות (ובסברא ראשונה דלעיל סעיף ן') ע"ש באורך: