ארץ חיים· רבי חיים סתהון
ארץ חיים חלק יורה דעה · סימן קסט
קס"ט סי"ז בהג"ה יש אומרים דמנהיגי הקהל מותרים ללות מן הגוי ברבית לצורך הקהל אע"ג דהוו כשלוחי הקהל ואע"ג דאחריות עליהם וחוזרין ולוקחין מן הקהל שרי דהוו כאפוטרופוס של יתומים דשרי בכהאי גוונא וכן נהגו להקל אע"ג דאין כאן היתר ברור. עי' ט"ז ס"ק כ"ב ולקמן סי' ק"ע סק"ג ובתשו' הגאון מהר"י אחי הט"ז סי' ה' ובחוות דעת בביאורים ס"ק ל"ג מ"ש עפ"י דברי הט"ו בחו"מ סי' קס"ג סעיף ג'. ובתשו' קול אלי' ח"א יו"ד סי' כ"ט. וכתב בתשו' אדמת קודש ח"א חו"מ סוף סי' ס"ג כי כן הוא מעשים בכל יום בעיה"ק ירושלים ת"ו אך השטר הוא נכתב על שם הכולל. והגוי הבע"ח תובע את הכולל ואת הפרנס ג"כ. וכמה פעמים תפסו את ממוני העיר ופני העדה בשביל חובם וחבשו אותם בבית הסוהר. ולכן ליכא איסור רבית. אבל אם השטר נכתב על שם הפרנס דוקא. והגוי אין לו דין ודברים עם הכולל כלל אלא עם הפרנס יש להסתפק אם מותר מטעם שהפרנס יש לו דין שותף עם בני העיר שכתב מור"ם בחו"מ סי' קכ"ח סעיף ב' והבית יוסף שם ותשו' משפט צדק ח"א סי' כ"א כ"ב או אפשר דאפילו הכי אסור וכו' ע"ש ובדף קל"ג ע"ג (ועי' תשו' מורינו הרב נלאנטי ריש כי' ז' וכתב הגאון חיד"א בשיורי ברכה אות ח' שנשאל הרב מהר"י זיין בעל פרח שושן בתשו' כת"י על מה סמכו רבני ומנהיגי ארץ ישראל שלוקחים מעות ברבית מיד הגוים וחוזרין ונפרעין קרן ורבית מהק"ק. והשיב דמותר ממ"ש מור"ם בחו"מ סי' וביו"ד סי' ק"ס סעיף כ"ב. ועוד כי כל הכתוב בפוסקים בענין זה הוא בממוני ופרנסי חוצה לארץ שלוקחים הרבית מיחידי הק"ק. אמנם פרנסי ומנהיגי ארץ ישראל שאין גובין מהיחידים שבארץ ישראל לא קרן ולא פירות אלא הכל מפרי צדקת אחינו שבחוצה לארץ הוי כאומר הילך סלע זה והלוה לפלוני עשרה דינרים דמותר כמ"ש מרן ז"ל בסי' ק"ס סעיף י"ג. והכי נמי אחינו שבחו"ל נותנים רשות לממונים להלוות לצורך ישוב ארץ ישראל. ואפילו מישראל יש מקום להתיר. ואין לומר כיון שאחינו שבחו"ל פורעים הקרן והרבית הו"ל כאילו הלוו להם ואסור. דהא אין חיוב עליהם לפרוע וכל מה שעושים הוא בתורת צדקה. ומה גם כי אין הדבר מוטל על עיר אחת או על אנשים מיוחדים כי אם איש אשר ידבנו לבו ואין החיוב אלא על יושבי ארץ ישראל. והו"ל כאומר הלוהו ואני נותן לך דשרי. ואפשר דמטעם זה אפילו מישראל שרי עכ"ל. ומ"ש דמותר ממ"ש מור"ם לעיל סי' ק"ס סעיף כ"ב. ר"ל לפי דעת קצת פוסקים שהובא בתשו' מהרי"ל סי' ל"ז ואגודה ב"מ פרק הזהב סי' ע"ג ופרק איזהו נשך סי' פ"ג ותשו' מיימוניות דשייכי לספר משפטים סי' י"ד ומרדכי ב"מ פרק המפקיד סי' רפ"ז שהובאו בב"י ובב"ח וכנה"ג לעיל סי' ק"ס הגהב"י אות נ"ה ואות ע"א ובהג"ה לקמן ריש סי' קע"ב ובש"ך שם סק"ח ובש"ך חו"מ ריש סי' ע"ב סק"ו ומל"מ פ"ד מהלכות מלוה הלכה י"ד ותשו' בעי חיי יו"ד סי' קפ"ב ומחזיק ברכה או"ח סי' רמ"ב אות וא"ו על דברי המג"א שם סק"ב. שהבינו מאי דאיתא בירושלמי מו"ק פ"ב ה' וסנהדרין ריש פרק בן סורר דלווין ברבית לחבורת מצוה היינו אפילו ברבית קציצה וכ"כ באור זרוע ח"א סוף הלכות צדקה דף ט' ע"ד וכן הבין הרב מהר"א בן טווא בתשו' חוט המשולש שבסוף תשב"ץ סי' ל"ד הובא במח"ב הנז"ל וכן הבין הרדב"ז בתשו' חלק חמישי סי' ב"א רמ"ג וסי' ב"א ש"ו הובא בשיורי ברכה לעיל סי' קס"א אות י"א וז"ל אם הוצרכו הציבור מעות למצוה מן המצות לוקחים אותו בדרך קרוב לשכר ורחוק להפסד ואם לא מצאו לוקחין אפילו ברבית קצוצה וכפשט הירושלמי דמו"ק. וטעמא שהתירו. שניתן למחילה ואנן סהדי שהנותן מוחל משום שכר מצוה עכ"ל. ועל זה סומכים בקצת מקומות שנהגו להקל להלוות וללוות לצורך קהל ברבית קצוצה כמ"ש מור"ם לעיל סי' ק"ם סעיף הנז"ל משום שמחשבים צרכי צרכי קהל לפיקוח נפש או לצורך מצוה כמ"ש מור"ם שם. והגם שכתב הט"ז שם סוף ס"ק כ"א דאיירי בגוונא שאין כאן רק ישראל רשע שרוצה להלוות דוקא ברבית דמותרים ללוות ממנו אבל המלוה פשיטא שעושה איסור וכ"כ מהר"ש אבוהב בספר הזכרונות דף מ"ב וכ"כ המח"ב הנז"ל וכ"כ בתשו' הגאון מהר"י אחי הט"ו סי' ה' הנז"ל דאיסור גמור הוא להלוות ברבית לצורך עניי הקהל כיון דמוטל על הקהל לפרנס ענייהם ומה שנהגו היתר הוא מנהג בטעות ע"ש (ואין שום אופן היתר ברור אלא שהקהל ימכרו עזר היין או עזר הבשר דהיינו הגאכיל"ה לקצת יחידי הקהל לפרוע הסך לזמנים ידועים והקונים יתחייבו להקהל בשטר ואח"כ ימכרו הקהל החוב ההוא למי שיתן להם המעות מיד כדלקמן כי' קע"ג סעיף ה') זה שייך בהלואה לצורך עניי קהלות חוצה לארץ אבל בארץ ישראל שאין גובים מהיחידים התושבים לא קרן ולא רבית אלא הכל נפרע מנדבות אחינו שבחו"ל ואין מוטל על הקהל לפרנס ענייהם אלא מן הבא מנדבות חו"ל וכמ"ש בתשו' משפטי שמואל סי' צ"ט ודרכי נועם חו"מ סי' כ"ב אפשר דיש להתיר אפילו מישראל וכמ"ש הרב מהר"י זיין הנז"ל. אך תמהני שלא הזכיר תשו' מורינו הרב מהרימ"ט ח"ב יו"ד סי' ל"ט שכתב וז"ל ועל אותם המלוים מעות לממוני העיר ירושלם ופרנסיה בריוח קצוב כך למאה. כי יפלא בעיני מעכ"ת גם בעיני יפלא ורע עלי המעשה כי מ"ש מעכ"ת שרצו לדמות לההיא דאמרינן (בכ"מ דף ס"ט ולעיל סי' ק"ס סעיף י"ג הנז"ל) שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה הילך ארבעה זוזי ואוזפיה לפלניא זוזי הא ודאי התם אין שום חשש שהלוה אינו נותן כלום אלא אדם אחר הוא שנותנן שלא מדעת הלוה כמ"ש כת"ר (ובתש' הרשב"א ח"ג סוף סי' רפ"ג כתב וז"ל ומה שאמרת שמותר לנאמני הקהל ליתן מנה למלוה כדי שילוה לקהל אסור ואסור. מפני שהנאמנים שלוחי הקהל הם זמנים הקהל הם נותנים. שאילו היו הנאמנים נותנים אותו מנה למלוה משל עצמן ועל דעת שלא ליקח מן הקהל. היה מותר כההיא דפרק איזהו נשך דף ס"ט אבל כל זמן שהם חוזרים ונפרעים מן הקהל אסור שאפילו הקהל שאמרו כל הנותן אינו מפסיד אסור, ולא התירו כן אלא כדליקה ובמזונות האשה כדאיתא ככתובות בפרק המדיר דף ע' ואיני מוצא בזה שום צד היתר עכ"ל ואולי עילה מצאו לומר שהפרנסים לוקחים לצורך הקהל והעניים ותלמידי חכמים בכללות. ורוצים ללמוד היתר מאותה שכתב הרשב"א בתשובה על מעות של עניים שהתיר להלוותן בקרוב לשכר ורחוק להפסד כדין נכסי יתומים ושוב אמר שקרוב הוא לומר שאין רבית אף להקדש עניים לפי שמעות אלו אין להם בעלים ידועים וגזבר לא בשל עצמו הוא מלוה והובא דבריו בב"י יו"ד סי' ק"ס. ורצו ללמוד דבר מדבר כשם שמותר ללוות משל עניים לפי שאין שם בעלים ידועים. כך מותר להלוות לצורכן הואיל ואין להם בעלים דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מן לוה למלוה מיוחד. ואין להם מזה סעד כלל. חדא שהרא"ש בתשובותיו חולק בדבר שאוסר לגמרי להלוות מעות עניים ברבית דאורייתא (וכמו שפסק מרן ז"ל לעיל סי' ק"ס סעיף י"ח) וכו' ונראה דלא אמרה הרשב"א ז"ל אלא בעניים דלא זכו ולא קייץ להו דממון שאין לו תובעים הוי וכו' אבל בעניים דקייץ להו וכו' כגון תלמידי חכמים שלוקחים פרס מדי שבת בשבתו וכן התלמידים שבתלמוד תורה והמלמדים והעניים אשר ארוחת תמיד ניתנה להם. קרינן ליה ממון שיש לו תובעים ובעלים מיוחדים וידועים הם. ובר מן דין בנ"ד כל בני העיר מיקרו בעלים. שהממון הבא מחוצה לארץ ניתן לצורכי העיר ולהוצאות שנותנים לאומות העולם שאלמלא כן היו צריכים לפרוע הכל משלהם. ואף מה שנותנים לעניים ולתלמידי חכמים. אפילו אי לא קייץ להו. הם נותנים מה שיצטרך להם והשאר לצורכי העיר. נמצא שהריוח הזה שנותנים החסרון הוא לבני העיר. והם עצמם הלווים ע"י טובי העיר שהם שלוחיהם וכיוצא בהם והם הפורעים. הרי זה רבית קצוצה שבאה מן לוה למלוה. ועל הצד השני שכתב כת"ר אם היו אלו המלוים קונים המעות הבאים מחוצה לארץ ממקום ידוע אם היה האחריות עליהם אם יארע אונס בדרך. היה אפשר להתיר להם. אבל הם נוגשים אצים אל הממונים לפרוע להם הרבית מדי חודש בחדשו. ופעמים שהם לוקחים ממקום אחר ברבית כדי לפרוע להם הרבית הא ודאי אסור כמ"ש כת"ר. ומוסיף אני על דברי כת"ר שאפילו בקיבלו אחריות אסור להתנות בכך דאין כאן מכר דדבר שלא בא לעולם הוא ועדין לא זכו הקהל באותם המעות שרגילים לבוא מדי שנה בשנה. ולכי אתא לידייהו דבני הקהל הוא דזכו. וחשיב הלואה ואסור. ולא התירו בירושלמי (ב"מ ריש פרק איזהו נשך ונפסק ביו"ד לקמן כי' קע"ג סעיף ד') אלא ליקח אדם שטרו של חבירו ומלוה על פה בפחות. ולקיחה של שטרות בכתיבה ומסירה. ולקיחה של מלוה במעמד שלשתן. דהשתא ברשותא דלוקח קיימי וכן כתב בהגהות אשירי כמ"ש הב"י סי' קע"ג (והש"ך שם סק"ח ואל"כ הוי רבית קצוצה וכמ"ש מורינו מהר"ם גלאנטי סי' פ"ח) ומטעם מכר התירו אבל בדבר דלא שייך ביה קנין אין זה מכר אלא מלוה. ובענין זה שמתנים לתת לערך עשרים למאה למאה מדי חודש בחדשו הא ודאי אגר נטר הוא ותניא (בב"מ דף פ"ד ונפסק ביו"ד לקמן סי' קפ"ג סעיף ט') ההולך לחלוב את עיזיו ולגזוז את רחיליו ולרדות כוורתו. מצאו חבירו ואמר לו כל מה שעיזי חולבות מכור לך כל מה שראילי גוזזות מכור לך מותר אבל אם אמר לו מה שעיזי חולבות כך וכך מכור לך. פירוש שאמר לו כו"כ סאין ואוזיל גביה אסור כ"ש בנ"ד שמחשבין כך למאה לשנה ורגילים לממני יומי ולממני שבועי עכ"ל ובקרית מלך רב ח"ב בקונטריס התשובות סי' מ' נשאל במי שנתן לפקידי ירושלים ת"ו איזה סך במתנה גמורה על מנת שיתחייבו לתת לו בתורת מתנה כו"כ בכל שנה וכן יתנו גם לזרעו אם יש בזה איסור רבית. והביא שם מחלוקת הרשב"א והרא"ש הנז"ל ואח"כ כתב וז"ל ועוד דבנ"ד אלו הפקידים כותבים שמתחייבים ליתן. וכיון שכן. הוו הם הלווים. ואף שאפשר שהגם שכתבו כן. אן החיוב עליהם כלום. ואם אין בכיס של ציבור כדי לפרוע אין לחייב אותם כי ידוע כי לא לעצמם לוקחים כי אם לציבור ומה להם בחיוב זה מ"מ נראה כי אין זה פשוט. דודאי דעת הנותן אינו אלא שיתחייבו ממש הם והבאים אחריהם דלא שדו אינשי זוזי בכדי (וכו הסכים החקרי לב חו"מ ח"א כי' מ"ז) ועי' במהרימ"ט ח"ב יו"ד סי' ל"ט הנז"ל) שעמד על טעם הנז"ל וכתב בסוף דבריו ובר מן דין בנ"ד כל בני העיר מיקרו בעלים וכו' והם עצמם הם הלווים ע"י טובי העיר שהם שלוחיהם והם הפורעים הרי זה רבית קצוצה שבאה מן לוה למלוה ע"ש ואף שבנ"ד נראה דלא שייך לומר כן כיון שבכל שנה באים פנים חדשות מכל הארצות אשר לא היו בעת החיוב. והראשונים. מהם מתו ומהם הלכו. וא"כ על מי חל החיוב. ועוד כי אלו הפקידים לא נעשו מדעת בני העיר אלא בכח איש זרוע לו הארץ וכי האי גוונא לא הוו שלוחי בני העיר כי אין לחייב לבני העיר מחמת חיובם כיון שלא נעשו מדעתם. וא"כ אם נאמר שאף הפקידים פטורים שהרי לא לעצמם הם לווים אלא לצורכי העיר נמצא שאין כאן לוה מבורר ואין מי שמחויב לפרוע כפי הדין. מ"מ נראה דאין להתיר וכו'. אך מ"מ בנ"ד דלא היה שם הלואה כלל אלא במתנה חלוטה יש להתיר מטעם מ"ש מהניימ"ט ח"א סי' קי"ז ד"ה ועוד מטעם אחר וכו' כיון דאין המעות חוזרין לבעליהם הראשונים לעולם וכו' ע"ש (ובשיורי ברכה לקמן סי' קע"ד אות ה'. כתב דמי שנותן הקרן כמתנה והמקכל מתחייב באיזה סך לכמה שנים פשטה הוראה להתיר) והגאון מהר"ש קלוגר בספר סת"ם בסוף קונטריס פרט ועוללות דף פ"ו ע"ד כתב וז"ל מה ששאל על מה שנהגו הגבאים בארץ ישראל ללוות ברבית לצורך העניים וכשבאים המעות מחוצה לארץ משלמין והוא על פי היתר עיסקא (פי' מה שכתבתי לעיל סי' קס"ז), ותמה הרי ידוע דאין העניים נושאים ונותנים בהמעות (עי' לקמן סי' קפ"ו סעיף ז') והביא מדברי הט"ז יו"ד סי' ק"ס ס"ק כ"א דאף לצורך פיקוח נפש. המלוה עושה איסור. הנה זה אינו תימה. דהט"ז מיירי ברבית קצוצה. אבל כאן דמיירי רק בתורת עיסקא והוי רק צד אחד ברבית דאם ירצו לשבע שלא הרויחו פטורין מן הרבית. וא"כ הוי רק רבית דרבנן. וזה מותר לצורך מצוה אף למלוה כמו במעות יתומים או שאר צורך מצוה כמ"ש ביו"ד סי' ק"ס סעיף י"ח (עי' פתחי תשובה שם ס"ק כ"כ ובקרבן פדה על ירושלמי מו"ק פ"ב ה"ג המ"ל ובפני משה על ירושלמי סנהדרין ריש פרק בן סורר הנז"ל ובכנה"ג ומל"מ ומחזיק ברכה הנז"ל ובהגהות חכמת שלמה למהר"ש קלוגר הנז"ל על או"ח סי' רמ"ב) וכו' עכ"ל. ותמהני על מה שכתב בפשיטות דצד אחד ברבית הוי רבית דרבנן דהגם כי יש פוסקים דס"ל כן אך כבר כתב הט"ז לקמן סי' ק"ע סק"ב דדעת מרן הש"ע ריש סי' קע"ד דהוי ורבית קצוצה וכן הסכים הט"ז. וכבר נשאל הגאון מהר"י אחי הט"ז בתשובותיו סי' ה' הנז"ל על נדון כזה ממש שהמנהיגים לווים ברבית לצורך עניי הקהל וכותבים שטר על פי היתר עיסקא. ופסק לאסור. כיון דאין העניים נושאים ונותנים בהמעות:
ק ע"ב ס"א המלוה את חבירו ומשכן לו בית או שדה ע"מ שיאכל פירותיו כל ימי המשכונא אם היא במשכנתא דסורא וכו' וכן אם התנה בעל הקרקע עמו (ר"ל אפילו התנה וכ"ש אם לא התנה וכמ"ש הש"ך סק"ג) שבכל זמן שירצה וכו' ויסלקו מהשדה או מהבית והוא יחזיר לו שאר הדמים ויסתלק מותר שמאחר שאין כח ביד המלוה לגבות מחובו כלום ולהחזיר הקרקע ללוה וכו'. עי' ש"ך סק"א ותשו' אבקת רוכל למרן ז"ל סי' קי"ב ותשו' מורינו הרב המבי"ט ח"א סי' רנ"ט וסי' ער"ה וח"ב סי' פ"ד דהגם דלדעת הרא"ש ז"ל מותר במשכנתא דסורא להתנות שיהיה כח ביד המלוה לגבות וכו' לא קיי"ל כן ע"ש וכן הוא המנהג בעיה"ק ירושלים ת"ו כמבואר במזבח אדמה סי' זה דף י"ג ע"ב בטופס נוסח משכנתא דסורא הנהוג לכתוב בעיה"ק הנז"ל שכתוב בו דוקא שיוכל הלוה לסלק להמלוה אחר עבור זמן שנה תמימה בכל עת שירצה אחרי ניכוי הסך המגיע לאותו הזמן אשר דר דר בה ולא להיפך. והנה לקמן סעיף ג' כתב מרן ז"ל דמשכנתא זו אם נותן המלוה ללוה דבר מועט לשנה בשביל שיקבל עליו איזה תיקון קל כגון שבירת קורה וכיוצא בזה מותר ואם נותן לו דבר קצוב לשנה כדי שיקבל אחריות מנפילה או שריפה יש מי שאוסר עכ"ל. ובבית יוסף אחר שכתב כן. כתב עוד וז"ל דרך נכון שיהיה בהיתר אחריות נפילה או שריפה כתבתי בסוף סי' קע"ד עכ"ל, ובבית יוסף ובש"ע סוף סי' קע"ד כתב וז"ל השוכר מחבירו בית או שדה בדבר מועט בשנה והקדים לו שכר עשרים שנה והתנו שאחר שנה או שנתים אם ירצה המשכיר להחזיר לו ינכה שכר הזמן שהיה הקרקע תחת ידו כמו שפסקו ויחזיר לו קרקעו מותר ובדרך זה יהיה אחריות קרקע מנפילה או שריפה על בעל הקרקע עכ"ל. ובתשו' כהונת עולם סי' מ"ג האריך לחזק ולקיים דרך ואופן כתיבת שטרי המשכנתות בסגנון זה בעבור האחריות הנז"ל וכ"ש המס שעל הקרקע דהא אפילו במשכנתא גמורה כתב מור"ם ז"ל לקמן סעיף וא"ו שהלוה מותר ליתן המס וכו' וכ"ש בנ"ד דאין כאן משכנתא אלא שכירות מוקדמת ע"ש. וכתב הרב מטה שמעון בתשו' מירא דכיא (שבסוף מע"ש ח"ג) סי' י"ב דף כ"ד ע"ג ואילך דעל פי הנז"ל נוהגים במדינתו לכתוב שטרי המשכנתות בלשון תורת שכירות מוקדמת דהיינו שפלוני בעל הקרקע קיבל מפלוני סך כו"כ בתורת שכירות מוקדמת בעד הקרקע לנכות מהם סך כו"כ לשנה ובמשלם שנין אלין תיפוק ארעא דא בלא כסף והתנו ביניהם שאם אחר מלאות כו"כ שנים יחזיר המשכיר להשוכר סך הנשאר מדמי השכירות מוקדמת. נתחייב השוכר למסור הקרקע פנויה וריקנית ליד המשכיר. וכותבים בתוך השטר אחריות הקרקע על המשכיר כיון שאין בשטר זה דין משכנתא דסורא כלל אלא כירות ממש לזמן קצוב דהיינו ערך השנים שיעלו לערך תום כל דמי השכירות מוקדמת סך כו"כ לכל שנה ויש לזה דין שכירות ממש דקי"ל בחו"מ סי' שי"ב אבל בעיה"ק ירושלים ת"ו שכותבים בלשון משכנתא דסורא חמש (כנוסח כהובא במזבח אדמה הנז"ל) אין כותבים אחריות על בעל הקרקע ע"ש באורך. וכתב הרה"ג מהר"ר רפאל מאמאן ז"ל אב"ד דעיה"ק צפת ת"ו בתשו' שהובא בפני יצחק ח"א יו"ד סוף סי' וא"ו כי פה עיה"ק צפת ת"ו נהגינן לכתוב המשכנתא בלשון תורת שכירות מוקדמת כנז"ל. וכתב שם דבכי האי גוונא אפשר להתיר להתנות אח"כ בתוך השטר שיוכלו שניהם לכוף זה לזה אחר עבור איזה זמן אחרי ניכוי סך המגיע לאותו זמן וכעין מה שהתיר מרן ז"ל ענין האחריות על בעל הקרקע כשנכתב השטר בתורת שכירות מוקדמת כנז"ל. וכל מה דאסור להתנות שיוכל המלוה לכוף ללוה להחזיר לו קרקעו ולגבות מחובו הנשאר היינו דוקא בשטר משכנתא דסורא גמורה שנזכר לשון הלואה ממש בפירוש ובעד ההלואה משכן לו הקרקע. ולא כשנכתב בלשון שכירות. והרב פני יצחק שם האריך בזה וכתב בסוף דבריו דהגם שמדברי הכהונת עולם סי' מ"ג הנז"ל דף מ"ו ע"ג שכתב וז"ל ותו דעכ"פ כל תנאי שבשכירות קיים ויכולים להתנות זה לסלק וזה להסתלק בתוך הזמן כשירצו עכ"ל וכן מתשו' מורינו הרב מהריט"ץ סי' רמ"א מתבאר דפשיטא ליה דבשכירות בכל גוונא מותר גם כשהתנה המלוה ע"ש מ"מ קשה לסמוך על זה אך כבר נהגו בכמה מקומות לכתוב שטר המשכנתא בלשון שכירות ולהתנות שיוכלו שניהם לכוף זה לזה אחרי עבור זמן הקצוב ביניהם ומאחר כי נהגו ומעשים בכל יום דנין כן אין לבטל המנהג ע"ש: