ארץ חיים· רבי חיים סתהון
ארץ חיים חלק יורה דעה · סימן נג
נ"ג ס"ב וכן בעוף וכו'. כתב הגאון מהר"ח בכר דוד אבולעפיא ז"ל הובא בתשו' אהל יוסף להשו"ג יו"ד סי' כ"ט דף מ"ט ע"ג וז"ל כל ימי היותי בעיר אלד'ינו צפת ת"ו היו עיני רואות לחכמי העיר הלכה ומורין כסברת מור"ם בנשבר הגף סמיך לגוף לשער ברוחב אגודל אף שאין שם עוקץ בשבירה אף שמרן ז"ל חלוק עליו ולדידיה אין הטרפות תלוי אלא ביש שם עוקץ והרב הכנה"ג בהגהב"י אות כ"ג בסיום דבריו כתב דיש קולא וחומרא לדעת מרן ז"ל וקולא וחומרא לדעת מור"ם ז"ל דבנשבר סמוך לגוף יש קולא לסברת מרן דבאין בו עוקץ מותר מה שאין כן לדעת מור"ם דאסור. וברחוק מן הגוף יש חומרא לסברת מרן דאם יש בו עוקץ אסור מה שאין כן לסברת מור"ם דאפילו הכי שרי. ומעתה לא ביש לי במה שמחמירין בנשבר סמוך לגוף באין שם עוקץ אלא מה שמקילין ברחוק מן הגוף ביש בו עוקץ הוא חימה כיון דקיבלו עליהם הוראות מרן ז"ל. ואפשר דהקדמונים נ"ע לא ס"ל הא דהכנה"ג דסבור דמרן ז"ל אף ברחוק מן הגוף מחמיר ביש בו עוקץ ועי' מטה יוסף ח"א יו"ד סי' וא"ו עכ"ל והרב אהל יוסף בסי' ל' דף נ"ה סוף ע"ב השיב לו דמנהג זה שכתב מור"ם ז"ל היא הלכה רווחת בכל המקומות כי קיימו וקבלו שיעור זה לצאת מידי ספק. שלפי דברי מרן ז"ל אם הוא סמוך לגוף צריך בדיקת הריאה ואין אנחנו בקיאים בדורות הללו בבדיקת ריאת העוף וכמ"ש מור"ם ז"ל דלא מהני בדיקת וכו'. ואע"ג דלא הצריך מרן ז"ל בדיקה אלא ביש בו עוקץ. והמנהג נתפשט בכל גוונא. היינו משום דאנו חוששין שמא בשעת השבירה היה בו עוקץ ואח"כ באורך הזמן עלה בו קרום ועור ובשר ולכן אין העוקץ ניכר. וכבר ידוע דהגם דקיבלנו עלינו הוראות א ז"ל היינו דוקא בדברים שאין בהם מנהג ידוע. אב היכא שכבר הוקבע המנהג הקדום מזמן הראשונים אזלינן בתר מנהגא לקולא ולחומרא (עי' מה שכתבתי נכללים סי' ה') והיינו טעמא דמנהג צפת ת"ו ושאר מקומות בהא דנשבר הגף ע"ש באורך. והגאון חיד"א במחזיק ברכה סוף אות ך' כתב על זה. דהא ודאי דסברת מרן ז"ל דברחוק מן הגוף מותר אפילו ביש בו עוקץ וכמ"ש המטה יוסף וכ"כ התורת יקותיאל והפרמ"ג בש"ד סק"ט ודלא כהכנה"ג, ומנהג הזה לשער באגודל לא בצפת ח"ו בלבד נהגו כן. כי כך נהגו בכל ארץ ישראל ומצרים וטורקייא להחמיר בזה. ומ"ש האהל יוסף דהחמירו שמא היה עוקץ וכו' הוא תימא. דלדידיה דתפס לעיקר כהכנה"ג וכו' מה יושיענו לומר דהחמירו מספק עוקץ ואיך מכשירים בעוקץ כשהוא רחוק ומרן ז"ל אוסר. ולומר שהיו נוהגין כך בצפת ת"ו מקודם מרן ז"ל ומרן חיבר הש"ע בצפת וסתם לכתוב היפך המנהג אין לו שחר ובודאי דגם מרן ז"ל היה מורה כמנהג הקדום שנהגו בזמן רבו מהר"י בי רב ואיך כתב בש"ע להיפך. ולא דמי הא למה שכתבתי במקום אחר. ויותר אפשר לומר דהרב המבי"ט שחי איזה שנים אחר מרן ז"ל הנהיג כן. וכשקבלו אח"כ הוראות מרן. כבר כבר נתפשט המנהג עכ"ל. ובאות ט"ו כתב דדוקא בפחות מאגודל סמוך לגוף מנהגינו להטריף וכו' והיינו כמ"ש מור"ם דאפילו ברוחב אגודל מצומצם מותר. ובאות כ"ו כתב דברוחב אגודל אף שרואה שנצרר הדם יש להקל לדידן בני ארץ ישראל וטורקייא ודלא כמור"ם ז"ל שהחמיר בזה. ובאות י"ג כתב דהגם שנחלקו האחרונים ז"ל אי בעינן רוחב אגודל אפילו בנתרפא יפה יפה וחור ונקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו עי' ש"ך סק"ו ופרמ"ג שם. מ"מ לדידן בני ארץ ישראל נראה דבזה יש להתיר בלי רוחב אגודל כשהוא בערב שבת וכיוצא היכא דליכא עוקץ כלל ומקום חיבורו כבוכנא באסיתא קיים ואין ניכר ריעותא בצלעות:
נ"ג ס"ד נמצא הגף וכו'. כתב המחזיק ברכה אות ל"ח ואילך דלענין דינא נראה דבנשבר סמוך ממש לגוף ואין בו עוקץ הגם דנהגינן להחמיר ולהצריך רוחב אגודל היינו בודאי נשבר מחיים אבל היכא דמספקא לן אם נעשה מחיים או לאחר שחיטה יש להתיר אך אם הושחר פי המכה או נצרר הדם יש לאסור משום דנראה דנעשה מחיים וכן אם רואין שום ריעותא בצלעות או בריאה יש לאסור. ואם נשבר סמוך לגוף ויש בו עוקץ יש לאסור אף בספק נעשה מחיים וכן בנשמט: