אור ברסלב
ארץ החיים חידושי הלכות

ארץ החיים· רבי חיים טירר מטשטרנוביץ

חידושי הלכות

ויצא וישלח

עיין בתשובת שארית יוסף שאלה ד' שכ' שם דלא מהני בדבר שאין בידו אף לשעבד ולחייב גופו לזה כיון שאין בידו כלל ודווקא בדבר שאין ברשותו או לא בא לעולם אז מחייב גופו כשיבא הדבר הזה לעולם יתן לזה וכמ"ש הרמ"א ז"ל סימן ר"ט או אף שאין ברשותו עתה מצוי לקנות מחייב גופו לקנות בסך מה אבל לחייב א"ע שחבירו או אפילו בנו ובתו יעשו הדבר הזה אין מועיל חיוב גופו דאולי לא ירצו לעשות ועין כל הדברים אלו בנ"ש בתנאים ראשונים דמטעם זה מחייב אביו א"ע בקנס ואז כשלא רצו מחויב אביו לתת מה שחייב א"ע בקנס ממון אבל לכוף את בנו ובתו שיקיימו מה שחייב אביו או לכוף את אביו דווקא שיקיימו בנו ובתו הדבר אף שחייב גופו זה' אין מועיל. עיקר הדין הוא מהמרדכי שהביא הרמ"א בסי' נ' באה"ע באביו שחייב בתנאים שילך בנו אחר אשתו לדור עמה במקום אחר והכל מטעם שאין יכול להתחייב במה שאין בידו ואפילו בקנין כמ"ש הב"ש והח"מ באה"ע סימן כ' הנ"ל על דברי המרדכי הנ"ל והוא פשוט בין הפוסקים ואך כתבתי זאת שלע"ד נשמע מזה שאף לקנין דברי' דהיינו למה שארז"ל חוזר בשטר ואין חוזר בשדה כמו שהיא בח"מ סי' ל"ט וסימן רמ"ג וכיוצא בזה בכל קנין דברים שאין מתחייב בממון כ"א דברים וכמ"ש הסמ"ע בשנים שקבלו בקנין שישאו זא"ז דלא מהני דהוי קנין דברים נראה דלא מהני בזה גם כן חיוב הגוף לכן הוא הלכה פסוקה בגמרא ב"ב דף ע"ז חוזר בשטר משמע דלא מהני שום חיוב וקנין בשטר שלא לחזור בו וכן בש"ע לא כ' שום עצה לזה לעשות ע"י שיעבוד הגוף משמע דאין מועיל בזה דאין על מה לחול חיוב גופו ולכן בתנאים אף שהחתן והכלה הם עומדים על צד עצמן אין מועיל הקנין שישאו זא"ז רק שיקנו ויתחייבו בקנס ואז הקנין חל על הקנס ולא על גוף דעובדא ואין למידק זה מדברי המרדכי הנ"ל שכ' הטעם גבי מי שחייב א"ע שילך בנו אחר אשתו שאין נקנה באמירה מטעם שאין בידו ולא כ' דהוי קנין דברים כ' דהוא משו' טעם חדא ולא מיירי עתה מקנין דברים ורק מחמת שאין בידו לכן כתב כגון לילך אחרי' וכה"ג שמתחייב א"ע בשביל בנו וגם יותר נראה לומר דכ' זה על דברים שנקנה באמירה דהיינו שהוא עמד וקידש מתוך הדברים והוא מטעם דהוי כתנאי ממש אז אפי' שאף תנאי דברים בעלמא יועיל ובאמת אם היה המחייב עצמו עושה זאת היה מועיל ורק עבור שאין בידו לא מהני זה לכך אין מקפיד המרדכי למנות אף דברים שהם רק התחייבת דברים בעלמא אבל לחייב א"ע בדברים בעלמא כמו שאין מועיל קנין דברים וחוזר בשדה כן אין מועיל נמי חיוב ושיעבוד הגוף להתחייב א"ע וגופו לדברים בעלמא כ"א באופן שעושין בתנאים לחייב גופו לקנס ואז צריך לקיים הקנס אבל לא כופין לקיים גוף הענין וכן יש לעשות בכל השטרות הנעשין על כה"ג לכתוב בהם הקנס בביטול אסמכת' וקנין בבד"ח על הקנס והקנס יכוף לקיים כי יכול להרבות בקנס יותר מהשגת ידיו בכדי שיצטרך לקיים:

בח"מ סימן קפ"ז ס"ק י"ג ע"ש בסמ"ע ובש"ך סק"ז מה שמחלקין בין הדין דכאן למ"ש רמ"א בס"ס רס"ט ועי' ט"ז ולעד"נ שהחילוק מפורש ביניהם דהנה הדין דסימן רס"ט הוא מ"ש במרדכי בשם ראבי"ה שהביא הב"י בסי' קפ"ג שכ' שם וז"ל ראובן שבא לידו סחורה וכו' וכ"כ רמ"א הלשון קנה לנו ביחד סחורה פלונית משמע במה שלפניהם הם מדברים ולכן מדמה הרמ"א הדין הלז לרוכב על החמור וראה מציאה שהרוכב יכול ליטול בעצמו לכך אם יש דמים לראובן שיוכל ליקח הסחורה הוי דומה ממש למגביה מציאה וכן אם נתרצה הוי כבא לידו ואח"כ חזר והדין דכאן הוא בשם בה"ע והוא בדרך אחר שהסחורה אינה ביד המשלח כמ"ש בלשונו אי' זבינתא בדוך פלן ואינו דומה למגביה מציאה לחבירו דאין ביד המשלח לזכות בה לעצמו ורק מדין שלוחין היא ולא מדין מציאה לכן קבע רמ"א הדין בה' שלוחין ע"כ זה הדין דומה למ"ש המחבר בסעי' ב' מה שעשה עשוי ואז אפילו נתרצה קודם שבא לידו יכול לחזור בו אם לא שקנה במעות המשלח או קנה המשלח וכמ"ש המחבר בסעיף ג' וזהו החילוק האמתי שבין הני דינים:

מה שהשבתי על השאלה נשאל מאתי אם למכור החמץ בלא שטר ולהתנו' עם הנכרי שיקנה הקרקע בכסף לחוד והמטלטלין שבתוכו ע"י כסף ומשיכה שזה הוא כמו משיכה מה שהקרקע הוא של הנכרי והוא עבור הפקודת הנייר שהוא גזירה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה ותשובתי הי' שאין דעתי נוחה בזה טעם אחד אף שאמת כל האחרונים נשאו כליו של הב"ח אחריו להביא דבריו להלכה שפסק לעשות כן ומי יבוא אחריהם להשיב על דבריהם בפרט בעת דחק אך מ"מ דברי הב"ח הם מופלאים שכאן בא"ח צווח וקרא א"ע על דברי רמ"א שהביא דברי הב"י בח"מ סי' קצ"ד דאם התנה לוקח שיקנה בכסף לחוד קנה ושם כל האחרונים כולם כ"א כתבו שהב"ח הוא מהכת החולקים ודעתו כדעת הט"ז דלא מהני התנה ומה גם שאין דעתי נוחה לבטל כתיבת השטר דהרי הע"ת ל' ומאחר שבעו"ה ראיתי הרבה מקילין במכירת חמץ ראוי להחמיר עליהם בכל החומרות ועינינו רואות שבעיני המון עם עיקר סמיכתם ומה שנחשב בעיניהם למכירה הוא רק המעשה השטר כי הדיבור שבינם עם הנכרי הוא מעט דמעט ואין בהם כדי לגמור המקח עד שרבים טועים וסוברים שאין דבר כ"א כתיבת השטר ואם יתבטל השטר ולא יהיה כ"א הדיבור יחשב המכירה בעיניהם כחוכא ואיטלולא כי דבורם ולבם אינם שוים ומה גם שלפי"ד באמת אנו תולים כל גוף המכירה אף שידוע שבלב המוכר והקונה אינו כן להשוות לבו ממש למה שיצא ורק בערמה הם עושין ואך ההיתר הוא מחמת הכלל שמעשה מבטל המחשבה וכשהשטר נעשה כדין וכהלכה אתי מעשה השטר ומוציא מידי מחשבה הקלושה והרעועה אבל אם לא יכתוב שום שטר אין כאן מעשה הראוי' להוציא מיד מחשבה ומה גם להקטין הסך עבור לסמוך על תשובת כ"ש שכ' שמכירת החדרים הוא רק בשביל לקנות מטלטלין אג"ק וא"כ די בד' אמות קרקע בכ"מ שהוא אך דבריו סתומים ולא גלוים מאין יצא לו הדין חדש שיש לנכרי זה הקנין של מטלטלי אג"ק מה שלא מוזכר בש"ס ופוסקים אצל נכרי כסף ומשיכה במטלטלין ושטר בקרקע וכן ברמב"ם ספ"א דזכיי' משמע דמונה והולך קנינים של נכרי ולא מנה עמהם קנין של מטלטלי אג"ק דלפי"ד דהוי כמו ק"ס דאין קונה בנכרי וגם הטעם המבואר בש"ס ופוסקים דהנכרי לא סמך דעתי' שייך ג"כ בקנין אגב כיון דאין עושה מעשה בגוף המכירה והראי' עצמו של הנ"ש הנ"ל מר"י משמע נמי להיפך שהרי כ' לדינא שיקנה המקום של הבהמה ואם בשביל אגב כוונתו מה לי מקום הבהמה או מקום של מדינה אחרת כמבואר בח"מ סי' קצ"ד וכן משמע בי"ד סי' ש"ך דקפדינן דווקא על מקום הבהמה וא"כ דברי הנ"ש כ"ע אך עבור קושיתו מאי מהני מה שמקנה לו החדרים של החמץ להחשב כמשיכה הלא חצר מטעם שליחות ואין שליחות לעכו"ם נ"ל דמכח קושיא זו יש לנהוג לדינא שהנכרי יעמוד בשעת מכירה אצל מקום החדרים ואז הוי חצר מטעם יד ויש יד לנכרי ע"פ הדין:

יבמות דף כ' מתניתן אלמנה לכ"ג:

גמ' פסיק ותני ל"ש מן הנשואין ול"ש מן האירוסין בשלמא מן הנשואין עשה ול"ת וכו' אלא מן האירוסין יבא עשה וידחה כו' תו' ד"ה בשלמא מן הנשואין תימא דמן הנשואין כמי תקשה אמאי חולצת כיון דאינו עולה ליבום כו' אמר רב גידל כו' יש לך יבמה דעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ואיזה זה חייבי לאווין ופריך ואימא חייבי כריתות ומשני אמר קרא אם לא יחפוץ וכו' ופריך א"ה חייבי לאווין כמי כו':

תוס' ד"ה א"ה תימא לר"י היכי מצי למימר דאינה עולה לחליצה הא מיבמתו דשמעינן דאינ' עולה ליבום מהתם שמעינן דעולה לחליצ' כו' גמ' מסתברא חייבי לאווין תפסי בהו קידושין וכו' תוס' ד"ה מסתברא וי"ל דמשמע לי' השתא לדרוש מקרא דיבמתו לאסור יבום ולהתיר חליצה אבל קשה א"כ היכי הוי קבעי לאוקמי הקרא בח"כ וכו'. והנה לתרץ אלו הג' קושיות של תוס' נ' דכך יכול לתרץ דהנה לעיל בסוף השיטה דעלי' דף ז' ע"ב תירוצא של עולא דאיצטריך עלי' שלא תימא הואיל והותרה הותרה דהיינו היכי דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי ורבא מתרץ דף ח' ערוה גופא ל"צ קרא וכו' והקשה התוס' ד"ה רבא אמר וא"ת הא לכל הפחות אצטריך להיכ' דנשא מת ומת שלא תימא הואיל ואשתרי אשתרי וי"ל דרבא לית לי' דעולא וכו' ועוד איכא תירוצים אחרים בשיטה דעלי' כגון הקישא דר"י הרי דלהתירוצים אין אחרים אין להם קרא על מה דאשתרי עד שהוצרך לומר דלא ס"ל הואיל ואשתרי אשתרי והשתא פריך הגמ' ואימא ח"כ פי' אף דלפי פירוש של התירוץ דיבמתו מורה לאסור אעפ"כ יכול לדרוש אותו על ח"כ ולא תקשי הא ח"ב בלא יבמתו אסור מכח דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת אימא דמורה לנו היכי דנשא מת ומת דלא תטעי לומר הואיל ואשתני אשתני וא"כ י"ל דיבמתו קאי ע"ז לאסור יבום וע"כ מור' הקרא דמ"מ צריך חליצה וא"כ מתורץ בזה קושית התוס' ד"ה מסתברא שהקשה היכי בעי לאוקמי הקרא בח"כ והשתא יכולין לתרץ גם כן קושית התוס' ד"ה א"ה חייבי לאווין דהנה לפי הפשט של הגמ' דעיקר התירוץ הוא דיבמתו מורה לאיסור יבום ולהתיר חליצה רק הגמ' הקשה דבח"כ נמי איכא למימר הכי דצריך לאסור יבום כנ"ל ואימא דאצטריך חליצה וכשמשני הגמ' אמר קרא לא יחפוץ פי' אף אי תימא דקרא נמי אתא להכי לאסור יבום ליכא למימר הכא להצריך חליצה מחמת אם לא יחפוץ ואלא במאי מקוים הקרא דיבמתו ע"כ בחייבי לאווין דאתא קרא לאסור בהו יבום ולהצריך חליצה וע"כ פריך הגמרא ואימא חייבי לאווין פירוש כיון דבחדא מחתא מחתינהו הני תרתי כי כך הוי שרי יבום בח"כ מכח מה דאשתרי אלא מכח הקרא אסור יבום כך הוי אמרינן בחייבי לאווין דמותר יבום מכח דאתי עשה רק הקרא דיבמתו אוסר ליבום וא"כ מנ"ל דלא יחפוץ קאי אח"כ ויבמתו אח"ל אימא להיפך לא יחפוץ קאי אח"ל ויבמתו קאי על ח"כ היכא דאשתרי ויסולק בזה קושית התימא לר"י הנ"ל והשתא מתורץ גם בזה גם כן קושית התימא שהקשה בד"ה בשלמא דהקשה מן הנשואין גם כן תקשה אמאי חולצת דהשתא איכא למימר דזה ההפרש הי' בין המקשה למתרץ דהמקשן לא סבר לדרוש מיבמתו לדרוש תרוויהו לאסור יבום ולהצריך חליצה אף דידע מדרוש דיבמתו אך משמע לי' לדרוש להצריך חליצה לחוד אף במקום דאסור יבום וא"כ איכא למדרש מני' חייבי עשה או עשה ול"ת במקום דתפסי קידושין ע"כ ניחא לי' דמן הנישואין חולצת ולא קשה לי' כ"א במה דאין מתיבמת והתרצן מתרץ לו דע"כ הקרא קאי אחייבי לאווין ולא אחייבי עשה לחוד דקרא אתי נמי לאסור יבום וחייבי עשה בלא זה אסורה ליבם כמ"ש תוס' בד"ה מסתברא הפי' בתירוצא של הגמרא:

והשתא מתורץ קושית התו' התימ' בד"ה בשלמא דהמקשה רצה לדרוש זה מיבמתו להצריך חליצה גבי אלמנה מן הנישואין ואף דלכאורה איכא לתמוה אף שמסולק קושית התוס' מהמקשה קשה על המתרץ דלדידי' דדרשינן אח"ל א"כ במן הנישואין אף חליצה לא תיבעי אך באמת הגמ' מקשי גם על ח"כ רק מכח הקרא דלא יחפוץ דקאי על מקום דלא תפסי בהו קידושין כדמסיק אם כן במקום דתפסי קידושין אין דרש דלא יחפוץ דאל"כ ליכא לקיים הפסוק דיבמתו אם לא שנחלק במקום דתפסי קידושין מקיימין הקרא דיבמתו ובמקום דאין תופסין בהו קידושין מקיימין הקרא דלא יחפוץ א"כ בכ"מ דתפסי קידושין הן מחייבי עשה או ח"ע ול"ת הכל בחד כללא יכללו דאף דאין עולין ליבום עולין לחליצה דלא קאי עלייהו לא יחפוץ וכ"ה באמת לתירוצא של דגזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ויבמתו על אלמנה מן הנישואין וחייבי עשה ולא דרשינן לאסור יבום רק להצריך חליצה לבד ואז קשה אימא דאתי להצריך חליצה בח"כ אלא דהטעם משום דבח"כ לא תפסי בהו קידושין ובח"ל תפסי קידושין ולא קאי עלי' כלל האי קרא דלא יחפוץ וגם המקשה דהקשה ואימא ח"כ ולא ידע מן המסתברא לא קשה דלקשי אימא קרא אתי למן הנישואין כי לפי הנ"ל לא מקשה כ"א היכי דיכול לומר הואיל ואשתרי כגון דנשא מת ומת ואח"כ אבל אלמנה מן הנישואין תיכף בשעת מיתת אחיו נאסרה עליו ואין כאן הואיל ואשתרי אשתרי אף דלפעמים גם באלמנה מן הנישואין יכול להיות אשתרי אשתרי דהיינו במת אחיו ואח"כ נתמנה להיות כ"ג דהוי כמו נשא מת ומת ואח"כ ז"א קושיא דהמקשה כשרצה להקשות דאימא דאתי קרא לאסור דלא לימא הואיל ואשתרי אשתרי טפי עדיף לי' להקשות גם על ח"כ דאימא דגם שם צריך חליצה א"כ אין מקום לקושיות התוס' דמן הנישואין נמי תקשה לא על המקשן הראשון ולא על מקשן השני ולא על מסקנא דמילת' וק"ל:

ב"ק דף ל"א מה שהקשה המהר"מ שיף על מה שמתרץ התוספת ד"ה מה קודש דאי מהתם ה"א אפי' שוגג וקושיתו לפי דעת המקשן דס"ד אפי' בשוגג א"כ לפי דעתו קשה קושית התוס' לא ליכתוב קודש ולא לכם. ולפיע"ד ל"ק. דהנה לכאורה יש לתמוה על קושית התוס' שהקשה לא לכתוב קודש ולא לכם הרי תרווייהו צריכי דאיתא בחולין דף קי"ד ע"ב דיליף רב אשי מנין לבב"ח שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה בהנאה מנין כדר' אבוהו כו':

ופריך הגמרא מעשה שבת ליתסרו וכו' ומשני א"ק כי קודש היא לכם ואין מעשיה קודש תוס' ד"ה היא קודש ק"ק לר"י הסנדלר תיפוק לי' מכל שתעבתי והיתר הנאה מלכם. והנה לכאורה יש לתרץ קושיא הלז דהתו' בחולין דף ל"ג ד"ה דם שאין נשפך כמים כ' שם לתרץ קושית הר"י מאורלייניש דהקשה דדם קדשים יאסר בהנאה דלא הוקשו למים והתוכף תירוצו דשם כיון דדם חולין ודם קדשים מחד לא תאכל נפקא וגילה לן קרא דדם חולין מותר בהנאה א"כ לא תאכלו דמשמ' מינייהו תרי מיני דמים הוא אכילה לבד ולא הנאה ממילא דם קדשים כמי מותר בהנאה וא"כ איכא בזה לתרץ דהוצרך למכתב קרא דקדש גבי שבת כיון דשבת מותר בהנאה מלכם ואם יהי' נכלל בו גם איסור שבת ע"כ לומר דלא תאכל כל תועבה אינו רק אכילה לבד ולא הנאה וא"כ גם בב"ח לא נאסר בהנאה ובאמת אינו כן. ובזה מתורץ קושית המהרש"א שהקשה אמאי דמשני הגמ' על חורש בשור וחמור ק"ו משבת והקשה לר"י דשבת אסור יהי' חורש בשור וחמור נמי אסור מלא תאכל אך לפי הנ"ל יש לתרץ דבאמת על הנאה איכא ק"ו גם לר"י וא"כ אם נאמר לאסור שור וחמור יהי' רק באכילה א"כ לא תוכל להכניס אותו בכלל לא תאכל כל תועבה דאם לא תאכל כל תועב' רק אכילה במשמע א"כ קשה קושית התו' קודש למ"ל אלא מכח קודש הוצרך לומר דלא תאכל בין אכילה ובין הנאה במשמע וחורש בשור מותר בהנאה מכח ק"ו וא"א להכניסו בלא תאכל וגם אין להקשות לכם למ"ל דוודאי שבת מותר בהנאה דאל"כ ל"ל קודש נילף מלא תאכל אך י"ל דאי לא הוי כתיב לכם הו"א דשבת אסור בהנאה ובב"ח מותר לכך לא יוכל הקרא לכוללם יחד וא"כ לר"א דדריש מלא תאכל בין אכילה בין הנאה ליכא שום קושיא לר"י דאיצטריך קדש וגם לכם כנ"ל והתו' שהקשו בב"ק לא לכתוב לא קודש ולא לכם בוודאי לא לדעת ר' אבוהו מדבר דלר"א וודאי צריך לכם דלא לאסור שבת בהנאה מלא תאכל וכמ"ש התוס' בחולין דהיתר הנאה מלכם דשם אליבא דר' אבוהו מדבר וע"כ לדעת חזקי' מקשה שפיר דלא תאכל לא משמע רק איסור אכילה בלבד ע"כ ל"צ לא קדש ולא לכם ע"כ י"ל המקשה שהקשה יכול אפילו בשוגג לא אליבא דחזקי' מקשה דלדידי' איכא באמת למידק כקושית המהר"ם שיף דלא מצי למימר דהקרא אוסר אפי' בשוגג דאם כן קושית התוס' במקומה עומדת אבל לר"א אליבא דר"י דלדידי' לא קשה קושי' התוס' כנ"ל דאיצטריך תרוויהו כנ"ל עלי' קאי קושית הגמרא יכול אפי' בשוגג ע"כ מתרץ הגמרא דמחללי' מות יומת משמע דווקא במזיד וזה ההפרש שבין חזקי' ור"א דלר"א צריך קדש ולכם לדרש בפ"ע ומחללי' מות יומת לדרוש מזיד דווקא ולחזקי' ל"צ קדש ולכם כ"א להסמיך למחללי':.

תם ונשלם

תוכן העניינים

ארץ החיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה