ארץ החיים· רבי חיים טירר מטשטרנוביץ
חידושי הלכות ואגדות
ארץ החיים
זה הדף נכתב בעיה"ק צפת תו"בב:
בברכות ד' ב' ע"ב ברש"י ד"ה כדי להרחיק עד ויתחייב כרת וכן בק"ש לזרז וכו' פי' אף שבק"ש אין בו כרת מ"מ מאחר שרגיל לומר עוד יש לי שהות לכן עשו תקנה:
ברש"י ד"ה הקטר חלבים וכו' לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל וכו', ול"נ דלהכי נקוט לה הכא שמזה איכא למידק דנאכלין ליום א' מצוותן עד שיעלה עה"ש דהרי אמרינן פסחים דף נ"ט ע"ב כל כמה דלא מתקטרי איברים כהנים לא אכלי בישרא וא"כ האיך יכול לומר דכל הנאכלין ליום א' לא יהא רשאי לאכול כ"א עד חצות שהרי אפשר שלפעמים לא נקטרו האברים עד ע"ה אלא ודאי דנאכלין נמי מצוותן עד ע"ה רק להרחקה עבדו חז"ל:
בתוס' ד"ה ליתני דשחרית כדאשכחן בתמיד וכו' פי' דהתוספת מפרשים קושיית הגמ' בכפל חדא מ"ש דתני דערבית ברישא וגם קשה ליתני דוקא דשחרית ברישא כדאשכחן בתמיד:
תנא אקרא קאי ברש"י ומשום למד חובת הקריאה פי' מצוות ק"ש מפורש בקרא לזה מדרש חז"ל ללמוד לנו האיך לקרות ק"ש אך לפרש התחלת וסוף הזמן או בשכבך תחלת שכיבה או כ"ז שב"א שוכבין:
בגמרא מכדי כהנים אימת קאכלי בתרומה וכו' עיין בתוס' ד"ה והא קמ"ל וא"ת הא תנינן וכו' נ"ל ליישב דהנה לשון הגמ' מכדי כהנים כאלו הי' קשה להגמרא גם על כהנים למה הם אוכלים תיכף בהערב שמש ולא נתנו חכמים בהם שום הרחקה שיאחרו הזמן ואם יש בהם איזה איחור זמן א"כ אין המשנה מפרשה זמן ק"ש אלא סותמת ובודאי פשיטא לתנא דמתני' דהכהנים אינם נדחים מזמנם הקבוע להם שהוא סוף הערב שמש וטעם הדבר מאחר דאיכא הכרה שלימה בדבר שהוא צאת הכוכבים והוא דוגמת מאמרם ז"ל בין שש לשבע לא טעו אינשי לכן מקשה הש"ס הלא הסימן הקבוע הזה אף בק"ש וודאי שאין לאחר התחלת זמן ק"ש מכח גדר והרחקה שהרי ניכר הוא ע"י צה"כ. ובדבר הניכר לא עשו הרחקה ובזה מקשה הגמ' מכדי כהנים אימת קאכלי וכו' וליתני צה"כ מפורש דזהו הסימן הגורם שלא לעשות הרחקה בין לכהנים ובין לק"ש וע"ז משני דבאמת לא כהנים באו ללמד על ק"ש אלא שבא ללמד ונמצא למד דכהנים אכלו בשעת צה"כ בלא שום הרחקה ולזה מיושב קושיית התוס' מה שכבר נשנה במשנה העריב שמשו אוכל בתרומה דבכאן הי' הו"א דחכמים עשו גדר והרחקה ואשמועינן הכא דא"צ הרחקה בשביל שהזמן גורם שהוא צה"כ ולז"א הגמ' והא קמ"ל פי' אף הא קמ"ל דכפרה לא מעכבא:
גמרא סיפא ודאי פליגי רישא מי לימא פליגי פי' דלכאורה הי' נ' לומר דרישא ודאי פליגי דאל"כ אלא דעני וכהן חד שיעורא הוא קשה כאן קושיית הש"ס לימא משעת צה"כ ולא שייך כאן תירוץ הגמ' מילתא אגב אורחא. אלא ודאי דלאו צה"כ הוא אך יש לומר דנקוט שיעור דעני משום סיפא שסוף הזמן הוא כשעומד מלאכול פתו וזוהי שדקדק סיפא ודאי פליגי לכן אפשר להסתפק דברישא לא פליגי ונקיט שיעור דעני ולא נקיט צה"כ משום סיפא:
ד' ג' מאי קסבר והנה רש"י פי' הי' לו לומר זמן הניכר וכו' וגם בד"ה והא קמ"ל לימדך שיש היכר לכל אדם בדבר דכי היכא דאיכא ברקיע וכו' והרא"ש כ' מילתא אגב אורחא קמ"ל דאיכא משמורת ברקיע כי היכא דאיכא בארעא הרי משמע מלשונו דאין מקפיד על ההכרה רק דקמ"ל דאיכא ברקיע כה"ג' וזה דלא כפיר"שי אך י"ל דרש"י שמסיים לאשמעינן על הכרה דארעא הוא לפי' שפיר"שי דעיקר קושיית הגמ' הוא שאין לדברי ר"א הכרעה עד מתי הוא זמנו ולכן צריך לפרש שיש הכרה אבל דעת הרא"ש י"ל דמפרש קושיית הגמ' שר"א לא פירש דבריו אימתי הוא סוף האשמורה אם שליש הלילה או רביע הלילה דמספקינן בי' אי סבר ג' משמורת הוי הלילה או ד' לכן מתרץ הגמ' דאשמעינן מלשון אשמורת דיש אשמורת ברקיע ג"כ כעין בארעא ובארעא חזינן דהוי ג' ע"פ הסימנין שאמרו א"כ ידוע לנו דעתו שהוא עד שליש הלילה:
בגמ' נ"מ למאן דגני בבית אפל וכו' ולכאורה הי' יכול לומר גם על תחלת האשמור' ונ"מ לאורתא למאן דהוא בבית אפל לידע זמן התחלת ק"ש של ערבית דאין לומר דהגמ' לא רצה לומר דקאי על תחלת משום דר"א אמר עד סוף האשמורה. ז"א דהרי חזינן דהגמ' מסתפק בדברי ר"א ואמר אי תחלת אשמורת קא חשיב ולא דייק מזה ע"כ ודאי מטעם שיכולין לפרש דר"א דאמר עד סוף האשמורה הוא סימן להתחלת אשמורה שני' דאי כבר כלה זמן אשמורה ראשונה ואין לו לקרות עוד וא"כ כה"ג יכול גם כאן דקרי להו סוף משמורה ראשונה.וכן הי' הו"א של הגמ' לכן צריך לפרש דזה הי' באמת להגמ' לדוחק לפרש שכ"א קורא לסוף משמר ראשון ע"ש התחלת השני' דמוטב היל"ל עד תחלת משמר שני לכן עתה דמסיק הגמ' דצ"ל למאן דגני בבית אפל מוטב לתרץ עד סוף דוקא קאמר עד סוף אשמורה ראשונה וגני בבית אפל לזמן ק"ש של שחרית:
בדף י' פי' פתחה בחכמה ותורת חסד עד לשונה נגד מי אמר שלמה כנגד דוד שדר בחמשה עולמים ולמד זה מלשון תורת חסד על לשונה על כל חסד וחסד שעשה עמו הקב"ה למד לשונו לומר שירה:
גמרא א"ל מאי דכתיב ברכי נפשי את וכו' עד הכי קאמינא לך הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי ומתרץ כנגד הקב"ה וכנגד הנשמה פי' שלא די לו במה שדרש רשב"י על שדר בחמשה עולמות כמו שנ"ל בגמ' דהי' קשה לו להמקשה למה אמר דוקא בלשון ברכי נפשי ולא בשאר דרך לכן קאמר לו מלבד השבח הנז"ל שנתן שבח להקב"ה מעין כל חסד וחסד אגב אורחא אמר ג"כ זה לפי שיש לו ג"כ חמשה מעלות יש לשבח להקב"ה שיש בו חמשה מעלות וכל קרבי את שם קדשו הוא פי' על הנשמה כמו שאמר לעיל צר צורה בתוך צורה ומטיל בו רוח ונשמה:
ע"ב אמר רב מני גדול הקורא וכו' פירוש מאחר דהברכות מפורש שאומר א"כ לא הפסיד קאי על השכר וש"מ גדול הקורא:
גמרא שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות אע"ג דמוטה כשר אף לב"ה ומה איכפת לן אם יקבעו כן הלכה אך הטעם אם לא יוכל אחד להיות מטה כגון שהולך בדרך ואין החבורה ממתנת עליו לא יקרא כלל זהו הגריעותא שיצא מזה שיקבעו הלכה כב"ש:
שם לחוב בעצמך שכברת על דברי ב"ה פי' כה"ג שהיא בדרך ואין החבורה ממתנת וכשאר בעצמו ואעפ"כ הוא מוטה נקרא עובר על דברי ב"ה שמורה שאינו יוצא כדבריהם אף במקום סכנה וזה שאמר וסכנתי בעצמי וע"ז השיבו מאחר שבמקום סכנה עשית כך כדאי היית לחוב שעברת אבל בביתו בלא מקום סכנה אין כקרא עובר על דברי ב"ה בזה מאחר שאין ראי' דהוא דוקא עובר על דברי ב"ה דאפשר דממילא עושה כן דבאמת יוצא בזה לב"ה:
דף י"ב פתח בחמרא וסיים בשכרא מאי בתר עיקר אזלינן וכו' והא דלא בעי אם צריך להפסיק תיכף כשנזכר שהוא שכר ולברך ברכה אחרת על שכר אלא ש"מ דאם בדיעבד יצא אין להניח הפתיחה לבטלה רק יגמור ויצא בדיעבד וכ' לפרש בזה פירוש המקרא לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא פי' אף ההזכרה שהי' בטעות ולשוא לא תשא על מגן רק גמור ויצא בד עבד שם, דתמרי נמי מיזן זיין פי' דזה אשמעינן הברייתא ואין לומר דאתי לאתוי' דסבר שכרא דזה פשיטא דיוצא והכא עיקר הרבותא דתמרי נמי מיזן זייני ויוצא בדיעבד בברכת המוציא:
דף כ"ד שוק באשה ערוה פי' אף לגבי עצמה כי בשרה כ' הרא"ש שלגבי עצמה אינה ערוה אבל שוק אף לגבי עצמה הוי ערוה ולא תקרא ק"ש בהגלות שוקה וזהו שדקדק בקרא גלי שוק וקרא לזה תגל ערותך פי' גלי הדבר שהיא ערותך לנפשך היא ערוה ותראה חרפתך לך לעצמך נתכבה חרפה ובושת דבר מגונה ואין לקרות כנגדה:
רש"י בד"ה שוק באשת איש ערוה להסתכל בה והנה הלשון אשת איש אינו מובן כי באשה אחרת שאינה אשתו אין חילוק בין א"א לפנוי' אם לא שנאמר דכוונת רש"י ג"כ כנ"ל דלגבי עצמה איירי ואך שסבר שאשת איש כשמסתכלית בשוקה זוכרת את ההזדווגות לכן הוי ערוה אבל לא פנוי' ולכן כתב לשון להסתכל כי הסתכלות מורה שימת על לבה הסתכלות מרחוק:
רש"י ד"ה זה התולה תפיליו ורמז לך הכתוב שיתלו חייו ולכאורה לדבריו אין הדורשי רשומות מוסיפין על הת"ק כי אין בקרא רמז על תליית חייו רק התפלין הוא חייו וזהו והי' חייך אבל מה שתולין לו חייו אמרינן מסברא כיון שהתפלין נקראו חייו והיא תולה אותם יתלו גם חייו וא"כ גם לדעת ת"ק הוא עבור זה דידוע שהתורה והתפלין נקראו חייו שהרי כתיב בהם למען ירבו ימיכם ע"כ צ"ע ולפענ"ד:
סמיך אסיפא דקרא דעביר שחייך שהוא התפלין תלויים שתלית אותם לכן ופחדת יומם ולילה ולא תאמין בחייך ט"כ מצאתי מה שנכתב בצפ"ת תו"ב:
שם אם חלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הן ומ"מ לקבלם באהבה כדברי רב סחורה וכן דברי האמוראים דפליגי איזה יסורין של אהבה שאין בהם ביטול תורה או תפלה הוא ג"כ לנ"מ הזה לקבלם באהבה וכ"מ מתחלת הקרא מוסר ה' בני אל תמאס כי ודאי יסורין שממרקין עונותיו של אדם הוא וודאי אף אם לא קבלם מאהבה דהכי נלמד משן ועין והתם אין צריך העבד לקבל באהבה וא"כ צריך לפרש את דברי רחב"א אמר ר' יוחנן שמתחיל ביסורין של אהבה ואמר אלו ואלו יסורין של אהבם ומסיים בק"ו משן ועין שבתרי מיני יסורין מדבר דהיינו דדורש מה דמתורתך תלמדנו לא על היסורין שמדבר בהם תחלה רק קאמר דקאי הקרא על יסורין אחרים שממרקין עונות אשר עבור זה ג"כ נקראו יסורין של אהבה מה שאדם צריך לקבלם באהבה וא"כ ביסורין שממרקין הפשפוש עיקר ואחר הפשפוש כשלא מצא צריך לשמוח בהם בהיסורין ושל אהבה נקראו:
שם יכול אפילו לא קבלם מאהבת ת"ל אם תשים אשם וגו' פי' ומשום זה אינו מביא רב סחורה הפסוק את אשר יאהב ד' יוכיח כי כוונתו להודיע מסיפא דקרא שצריך האדם לקבלם באהבה ובשמחה וגם שכרו אשר כפל בעוה"ז ובעוה"ב כי ותלמודו מתקיים בידו הוא עוה"ב כי אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו ומכח סיפי' דקרא הוציא רב סחורה הפסוק מפשט שפירש רש"י בישעי' מ"ג שכתב וד' חפץ להחזירו למוטב כי בהיסורין של החזרת מוטב א"צ קבלתם באהבה דהרי נלמד משן ועין וכנ"ל וא"כ מה תשים אשם נפשו אלא למדרש וה' חפץ באדם לזכותו והיינו דריש לקיש פי' לענין הדין שוים אבל זה למד בק"ו וזה למד בגז"ש והנה ודאי הגז"ש אינה מופנה דא"כ למה לי הא איכא ק"ו אף דלכאורה הברית במלח מופנה דדי בי' לכתוב ולא תשבית מלח מעל מנחתך י"ל דצריך להגזירה שוה שכ' התו"כ פרק י"ד משנה ואו אך ר"ל קבל מרבו לדון בו גם גז"ש זו ור"י לא קבל הגז"ש ודן מק"ו אבל לדינא הכל חד והיינו דר"ל.
אלא מה ת"ל ומתורתך ומפסוק אשר לא הסיר תפלתי לא חש להשיב דבאמת בשתים שבח דוד את ד' שחסדו עלי ביסורין של אהבה אף אם הי' מסיר תפלתי' הי' יסורין של אהבה רק שגם זאת עושה לי שלא הסיר תפלתי. ג' מתנות נתן הקב"ה לישראל וכו' הנה לכאורה קשה הרי ארץ ישראל ותורה הם מעשה שהי' ועל הארץ מביא ראי' ממ"ש כי כאשר ייסר איש את בנו וגו' וא"כ גם אתורה הי"ל להביא ראי' ממה שהי' אם הי' ע"י היסורין כי אם לא הי' ע"י יסורין הרי נסתרו דברי רשב"י אלא שהי' ע"י יסורין א"כ הו"ל להביא ממעשה שהי' אך יש לומר דבאמת שתי פנים נתונה התורה אחד כמו שנתן הקב"ה תורה לישראל על הר סיני וכלם שמעו וקבלו ואחת ענין יותר נכון ע"ד מאמר רז"ל כל ארבעים יום למד משה תורה ושכחה עד שנתן הקב"ה לו במתנה כי אחר שסבל יסורין מ"ם יום לא אכל ומים לא שתה וזהו מאמר רז"ל תורה למשה ניתנה ומשה עין טובה נהג בה ונתנה לישראל ר"ל אותה הנתונה במתנה להיות מתקיים בידו ולא ישתכח ויתבטל זה למשה לבד ניתנה והוא גם זה נתן לישראל שיהי' אצלם גם זה במתנה ולא יתבטל מהם וזהו נמי הדרש של רב סחורה שדרש שתלמודו מתקיים בידו פי' שע"י יסורין נעשה אצלו במתנה ויתקיים אצלו ויש לפרש בזה נמי יתלה בביטול תורה פי' שעד עתה אף שלמד התורה לא הי' מתקיים בידו ונתבטל ממנו ע"י שכחה ועתה ע"י יסורין יתקיים מעתה בידו ואין להקשות א"כ מה תלה ולא מצא שייך בזה י"ל שתלה שכבר מתקיים בידו ע"י יסורין שהי' עליו כבר ע"כ בידוע שיסורין של עתה הם של אהבה, ונחזור לענין ע"כ לא הביא רשב"י ראי' ממה שהי' בנתינת התורה כי רשב"י נמי קאמר ג' מתנות טובות ודקוא ניתן במתנה זו הוא ע"י יסורין אבל שכלם שמעו מפי הגבורה בה"ס שהוא שמיעה לחוד והוא המעשה שהי' מזה לא מיירי כלל ולפי דברים הנ"ל רשב"י ור"ס ורבא כלם אמרו דברים אחדים:
קובר את בניו מניין וכו' וכ' הרי"ף שנאמר תוקד עון אבית וגו' אימא דנענשו בנים בחטא אביהם אבל אין מתכפרין בכך ונוסף אף שמשמע דבעון מזוזה בניו של אדם מתים מדכתיב למען ירבו בקיום המזוזה וכיוצא בדברים שארז"ל מ"מ מכל אלו לא משמע שיתכפר בזה העון רק דהעון גורם זה שימותו בניו ע"כ פריך הגמ' מניין שמכפר וגם אף אם נאמר שמכפר העונות אלו הרמוזים בתורה שעבורם בנים מתים אבל אתנא דתני סתם מוחלין על עונותי' מניין זו קושיית הגמ' בשתיים. ולכך הוצרך להש"ס אתייא עון עון דלתרץ מנלן דמכפר הי' די לומר הפסוק לחוד ומשלם עון אבות וגו' ומשלם משמע שמכפר כמ"ש המהרש"א ז"ל אבל הקושיא מנלן דעל כל עונות מכפר ע"כ אתיא עון עון מת"ת וג"ח מה אלו מכפר על כל עונות אף זה מכפר על כל העונות פי' אף שהמיתה לא הי' רק מחמת עון מזוזה אמנם כשמתו הבנים הצער מכפר על הכל דומיא העושה עבירה ומתבייש בה מכפרין לו על כל עונותיו ובזה מתורץ כמי מנ"ל דתורה לחוד מכפרת הרי בקרא כתיב בחסד ואמת יכופר וגו' ואימא דוקא בשניהם יחד אלא דזה ילפינן להיפוך מקובר את בניו בגז"ש דבזה לחוד כתיב ומשלם משמע שבזה לחוד די לכפר ה"ה בתורה וג"ח כל אחד לבדו מועיל לכפר רש"י ד"ה דהוי לי' בנים ומתו הוי יסורין של אהבה שהאבלות מכפרת על עונותיו והנה רבים מקשים דרש"י סותר א"ע שכ' בעל"ד שיסורין של אהבה הוא בלא עון כדי להרבות שכרו בעוה"ב יותר מכדי זכיותיו ולפי מ"ש במ"א על פסוק ד' נתן וגו' מילקוט שמעוני שעוד ענין יסורין של אהבה איכא דהיינו שהקב"ה נותן לו בחשאי מתנה כדי להתפרע ממנו חוב המגיע לו ממנו נגד המקטרג וזה אינו רק אם נוטל ממנו מה שנתן לו הן בנים הן ממון אבל כשנותן עליו יסורי הגוף אין שייך זה ע"כ גבי יסורי שבגוף אינן של אהבה אא"כ באין ברא שום עון רק כדי להרבות שכרו אבל בהוי לי' בנים ומתו אף שמכפר עון יסורין של אהבה נקראו כנ"ל ע"כ כ' רש"י אף שהאבלות מכפר עון נראה אהבתו בו שנותן לו מקודם וגובה מדילי' נגד המקטרג:
דף ה' ע"ב ר' חייא ב"א חלש על לגבי' ר' יוחנן וכו' פי' שר"י ור' חייא ב"א סברי אף שיש בהיסורין ביטול תורה ותפלה הו"ל יסורין של אהבה ורחב"א הו"ל ביטול תורה ותפלה כמ"ש המהר"שא זללה"ה והנה מי שעובד את רבו שלא על מנת לקבל פרס ואוהב את הן יותר מגופו ותורתו ותפלתו רק לנחת רוח לקונו כשנחלה כ"כ שאינו יכול לעסוק בתורה ותפלה אף שהי' יסורין של אהבה להרבות בשביל זה שכרו לעוה"ב ימאס בהן בשביל הנחת רוח שעושין כשיכול לעסוק בתורה ותפלה וזהו שאמר לא הן ולא שכרן שיש לכו בהיסורין של אהבה כי אין חפצי בביטול הנ"ר בביטול התור' ומכח הזכות הזה שחפץ בתירה ותפלה אוקמי' ר' יוחנן וזה שפריך הגמ' על ר' יוחנן ולוקים ר"י לנפשי' מאחר שגם זה כוונתו הטובה לתורה ותפלה ולמאס בשביל זה שכרו המרובה בשביל היסורין ומשני אין חבוש וכו':
שם ליעיין מר במילי' וכו' פי' כי תחלה צריך לפשפש במעשי' ואח"כ לתלות ביסורין של אהבה ע"כ לא צריך התוס' לתרץ כאן הם הי' יודעים שלא נתן שבישא רק אח"כ שאמרו מי חשיד קב"ה קשה הלא יש יסורין של אהבה בלא חטא ע"כ צריך לתרץ שהי' יודעין מזה ורב הונא נמי הבין מדבריהם אלו ששמעו עלי' איזה דבר וכמ"ש התוס' אלא אמר אי איכא בכאן אותו ששמע עלי בבירור יאמר ולא יבוש בפני בדבר אף שאין כאן חילול השם כי לא יחולל ש"ש לומר עלי' דעביד דינא בלא דינא כי יאמרו שיסורין של אהבה הם אעפ"כ יאמר כדי לתקן המעוות כי אלו לא הבין ר"ה כן לא הי' אומר לרבנן שיאמרו כי ודאי יאמרו לו דבמקום שיש ח"ה אין חולקין כבוד לרב וכאן איכא ח"ה דיאמרו עביד דינא בלא דינא א"ו הבין כדברי התוס' ע"כ אמר אפשר דאיכא בכאן ואינו אומר מחמת דליכא ח"ה דאותן שאינן יודעין מהחטא יתלו ביסורין של אהבה:
רש"י ד"ה מי שבק וכו' עד יותר מחלקו ולכאורה דברי רש"י אלו אינן כופלין על לשון הגמ' קא גניב לי' כולי' אך דרש"י סבר דאי אפשר לפרש כפשוטו דגניב כל הזמורות דא"כ מה גניב מיני' ר"ה כיון דלא נטל כלום וגם מה שמעו דלא יהיב שיבשי לאריסא הא אין לו שיבשא וגם איך גנב כולי' הלא ידוע שלכל כרם יש זמורות אלא פי' הגמ' מי קא שביק לי מידי מינה פי' מחלקו לא שבק דקא גניב כולי' חלקו מקודם ולא נשאר לפני אפי' חלקי בשלימות וזה שאמרו לו בתר גנבא גניב שאתה גונב מה שגנב הגנב. לו בזה חלקו המגיע לו ממך לכך פי' רש"י שגנב יותר מחלקו בא"ד וכי אני חשוד בעיניכם וכו' ולכאורה למה לר"ה להיות חשוד בעינם רק הי' להתנצל בדבר הידוע לו שגונב ממנו יותר מחלקו גם דברי הגמ' קבילנא עלי דיהיבנא לי' ולא הוזכר בגמ' שפייס' על העבר כי העבירות שבין אדם לחבירו צריך לרצות את חבירו ומה תקן בזה שלא יחטא להבא וכי הימים הראשונים יפלו אלא נ' לומר דבאמת על רב הונא אין עון מאחר דאריס ידע שכן דרכו וע"מ כן ירד לשדה רק דרבנן חשבו בזה שיוכל לבא בזה מכשול לאריסים אחרי' שירדו סתם ויאמרו מאחר שר"ה אינו נותן הדין כן ויפסידו שלא כדין וא"כ אם זה הי' קשה לרבנן לא מתרץ ר"ה שהוא יודע שגנב אצלו מ"מ נפיק מיני' חורבא לאריסים אחרים שאין גונבים ויאמרו שהדין כר"ה ע"כ כ' רש"י ז"ל וכי אינו חשוד בעיניכם שהם יודעים שאין אריס שלי כשאר אריסים שאין אני נותן לו רק מחמת חשד גניבה ולא ילמדו ממני לאריסים אחרים כשרים וא"כ נגד החריש לא חטא רק מכח תקלה שיוכל לבוא ממנו ע"כ קבל עלי' אף שלא איך הדין שלא יצא מת"י תקלה לאחרים ע"כ בקבלה להבא בלבד די ולא הי' צריך לפייסו על העבר:
שם אילימא לפני מטתי ממש לכאורה אין הבנה לזה לאיזה מעלה נחשב לו להתפלל לפני המטה ממש אם לאו שנאמר שבאמת ידע הס"ד שאין כוונתו רק סמוך לקימה קאמר ולא הקשה כ"א על לשון לפני סמוך הו"לל וקאמר אילימא דמילתא אגב אורחא קמ"ל דיתפלל סמוך לקימה ולא יעשה שים מלאכה ולגדר לא יתרחק מהמטה ויתפלל לפני המטה וקמ"ל דמותר להתפלל בהפסק מטה בינו לכותל ע"כ פריך והא אמר ר"י אמר וכו' ומשני אלא אימא סמוך פי' שצריך לעקור הלשון לפני ממקומו ולומר סמוך כי לא מצאנו טעם להיות הסמוך ולפני מוטה ממש אף שיהי' באופן שלא יפסיק בינו לכותל כגון שכותל ארוך הוא ושאר חלק מזרח מהכותל אצל המטה מ"מ אין להקפיד ע"ז ולאשמועינן הדין שאף בהפסק המטה לבין הכותל מותר אינו מכח רב יהודא ע"כ צריך לעקרו ולימא סמוך למטתי שלא יעשה שים מעשה אבל אינו מדבר ממקום התפלה. ובזה מתורץ ק' הבאר היטיב בסי' צדיק ס' כ"א ש"כ ולא הבנתי שא"כ מה הי' מתפאר אבא בנימין שהפסיק במטה בינו לכותל דבאמת התפארות שלו הוא סמוך למטה ורק אגב אורחא קמ"ל שהיתה תפלתו לפני המטה ממש תיכף לקימה וקא"ל אגב שמותר להתפלל אף שמפסיק בינו לבין הכותל ובזה מצאנו ישוב לדברי הב"י דמחלק בין מטה למטא העשוי לשכיבה למה לי' להגמ' לעקור תיבת לפני ממקומה ולומר לא תימא לפני מטתי לשני הגמ' דאשמועינן הדין היכא שהמטה עשיי' לשכיבה ואשמועינן דפעמים מותר לפני המטה ממש א"ו שאין חילוק וכ"מ מדברי התוס' במלת כ' שכ' אבל מטו כ' שאין זה קבוע ולכאורה ק' מה כ' הא מפורש בגמ' הוא דאוסרין להתפלל לפני המטה [וכן מצאתי בב"ח דדייק מזה קושיא על הב"י] משום שאין קבוע הוא אלא כוונת התוס' הוא דבאמת במטה הפשוטה מפורש בגמ' אך אפשר הי' לנו לחלק בין מטה למטה או עשוי לשכיבה שמן הסתם נקרא קבוע שאין עשוי לטלטלה ממקום למקום או שנאמר בדעת האדם תלוי הדבר שיקבע אותה להיות שלא לזוז אותה ע"כ קאמרי התוס' שנ' מדברי הגמ' שאין לחלק בשום אופן דאל"כ לישני הגמ' דזה אשמועינן בתיבת לפני שיש איזה מטה שיוכל להתפלל לפניו ובה הוא מדבר ולא ימחוק תיבת לפני ממקומה ואך אותן מטלת שעושין בקבע שקובעין הרגלים בארץ או בכותל הנקרא פרימוסט בל"א זה אינו בכלל מטה כלל כי זה ממש קבוע בכותל או בארץ ואינו יכול לטלטלה כלל ממקומה וא"ל דהב"י מיירי בזה הענין ואז לא קשה עליו מדברי התוס' דא"כ מה לו לחלק בין זמן התלמוד לזמה"ז בין מטה למטה הי"ל לחלק אם לא שנאמר דבזמן התלמוד לא הי' עושין כלל מטות קבועות בארץ כי מאחר שדרכם הי' לאכול על המטות אף שהי' להם ב' א' לאכילה וא' לשכיבה מ"מ לפעמים הזדמן אורחים ונטל אותו של שכיבה ג"כ לאכילה משא"כ עתה שעושין קבועים בארץ אך עכ"ז הי' להב"י לפרש שבקבוע בארץ מיירי ומדלא מפרש כ' שאין מחלק בכך ע"כ חלקו עליו אבל בקבוע בארץ כ' דאין חולק בזה ול"ק לישני הגמ' על אבא בנימין כן דבקבוע בארץ מיירי ז"א חדא דבזמן התלמוד לא הי' עושין כן כלל כנ"ל וגם לפי הנ"ל דאגב אורחא אשמעינן דין חדש ובקבוע בארץ א"צ כלל לאשמעינן דעדיף מארון ותיבה דפשוט אצל התוס' וכל הפוסקים דלא הוי הפסק ע"כ א"א לשנות כך אבל לדינא כ' דפשוט דמותר בלי פקפוק כלל וכלל ולא צריך לפנים
תוס' ד"ה אלא אימא סמוך למטתי:
אבל ראי' דשרי וכו' ועיין מהרש"א זלל"ה מה שהקשה על דברי מהרש"ל ותוכן דבריו שלרש"י אף קודם זמן ק"ש אסור ללמוד וז"א כמו שדייק הב"ח מכמה ראיות איך דוד עסק בתורה מחצות לילה וגם דבר רחוק לאסור קודם זמן ועכ"פ הי' לומר חצי שעה קודם אבל לאסור אף מי שקם בחצות לילה זה אין הדעת סובלת שרש"י יאסור זה וא"כ י"ל מתני פרקי' לתלמידים קודם חצי שעה ואך שאף החצי שעה אינו מוזכר כלל בשים פוסק רק שהטור והש"ע סי' מ"ט כתבו בפשיטות ללמוד אסור משהגיע זמן ק"ש ותפלה וגם הב"ח דייק בסי' עי"ן שאם התחיל בהיתר שלא פליגו הרמב"ם והראב"ד וסברו שאף לגמור מותר ומכ"ש שלא לאסור לגמור קודם הגעת הזמן ע"כ דברי המהרש"א צ"ע בזה ואך בק' המהר"של והב"ח כי אותה הקושיא הקשה ג"כ הב"ח בסי' פ"ט נ' לומר דתוס' דייקו שפיר דאף בהגיע זמן מותר ולא שייך לומר שמא מטריד בלימודו דהנה בדף י"ד סבר הגמ' למימר דרב כר"י בן קרחה ס"ל ויותר מר"י שאף שום מצוה אסור להקדים קודם קבלת עול מלכות שמים ולא משום טרדא הוא ופריך הגמ' דהא ר' חייא בר אשי אמר דמתני' לן פירקין מקודם וכמו שפירש"י מקדים לעסוק בתורה דהוא עשיית המצוה וע"ז קאמר הגמ' וכ"ת בדלא מטא זמן ק"ש איירי ואי כדעת רש"י אף בלא זה שסבר כרי"בק איכא איסור שלא יטרד בלימודו בהגעת זמן לימא הגמ' הא ע"כ בלא מטא זמנו איירי אף לדידן דבמטי זמן אסור לכ"ע וא"כ כשאיירי בלא מטא זמנו אין למידק ג"כ שסבר כריב"ק דלריב"ק ג"כ לא שייך קבלת עמ"ש כ"א בהגעת זמן דווקא והגמ' קאמר בלשון וכ"ת וגם זה לא מטעם דא"כ יש לאסור מכח הטרדא רק מטעמא דריב"ק ובאמת אי איכא איסור טירדא הוא טפי עדיף מודריב"ק דהא אנן לא פסקינן כריב"ק ומותר לעשות מצוה קודם קבלת עמ"ש ומטעם טירדא אסרינן הן תורה הן מצוה שיש בה חשש שיעבור זמן ק"ש בשביל שיטרד בה והי"ל להגמרא לעשות עיקר מזה ולדייק דבלא מטי זמן ק"ש איירי וגם קושיית הגמ' שם א"כ מה אסהדתי' דרב חייא ב"א וא"כ בהגעת זמן מיירי ומותר לעשות מצוה מקודם וקשה איסור טירדא להיכן אזיל א"ו דאף בהגעת זמן אין איסור ללמוד זו דעת התוס' להנצל מפי האריות אלו הב"ח ומהרש"ל נמצא תופס הדברים הוא דהתוס' דייקי אי הלכה כן הוי להגמ' למידק מינה וליפרך מינה א"ו דאין הלכה כן אבל רוב הפוסקים פסקו כדברי רש"י דאסור ללמוד ומה שלא דייק הגמ' הוא מטעם דבההו"א דרב איירי בהגעת זמן א"כ י"ל דרב תנא הוא ופליג ובאמת הלכה כרב באיסורין רק באמת רב לא איירי רק קודם זמן ק"ש וכמו שמסיק הגמ' דרחב"א העיד בד"א לברך על המשנה א"כ איכא למימר דבהגיע הזמן אף רב מודה דאסור וכ"פ הפוסקים דאסור בהגיע זמן ק"ש אף אם נאמר דזה כחוק לומר שלפי ההו"א יחלוק רב ובאמת לפי ההו"א צ"ל כדעת התוס' דמותר ללמוד מ"מ לפי המסקנא י"ל דאסור בהגיע הזמן ופסקו להחמיר כפי שי"ל לפי המסקנא של הגמרא וק"ל דברים אלו
שם שנים שנכנסו להתפלל וכו' פי' שנכנסו רק בתורת שנים נועדו יחדיו בזמן שאין הצבור מתפללין או שהצבור הם קרובין לסיים תפלתו אז החיוב על זה שנכנס עמו יותר מעל שאר העם אבל אם נכנסו בשעה שהצבור התחילו להתפלל אז החיוב על כלם לא על זה לבד ואף על הנכנס אחריו רק בשעת תפלת הצבור ובזה צדקו דברי הש"ע סי' צ' אם נשאר אדם יחידי ול"ק קושית הב"ח זללה"ה ע"ש כי הש"ע דבר בסתם ב"א הבאים להתפלל בבה"כ וסוברים שיגמרו עם הצבור ולפעמים הש"ץ ממהר ונשאר יחידי בבה"כ כי וודאי שוים שנים שנכנסו לנכנסו להתפלל עם הצבור שכלם נכנסו לגדר זה וחייב האחרון להמתין והא דלא אמר אבא בנימין כלשון הש"ע אם כשאר אדם יחידי בבהכ"נ דאבא בנימין מביא הקרא דמדבר בלשון יחיד טורף נפשו באפו ואי בצבור הי' להקרא לכתוב בלשון רבים דאלו הלכו כלם ביחד מבהכ"נ ואינם ממתינים על האחד הנשאר אז תפלת כלם תועבה וטורפים מהם כי לאיזה מהם מפיק להיות יוצא מן הכלל אם לא שנשאר אחד מהם עם המתפלל ואז הדין כשנים אבל הקרא הי' צריך לדבר בלשון רבים כי כלם בגדר הזה אם יוצאין בשוה ע"כ קאמר דהקרא מדבר בשנים שנכנסו וה"ה בנכנס בשעה שהצבור מתפללין והש"ע מדבר בדבר המצוי שאדם נכנס להתפלל (בשעה שהצבור מתפללין) עם הצבור ודברים אחדים הם עם דברי הטור והגמ' ומר אמר חדא ולא פליגו ולשון נשאר כן משמע כי לא כתב אם מתפלל אדם יחיד בבה"כ דהוי משמע שכיון להתפלל יחידי שנכנס מאוחר ונשאר משמע שסבר לגמור עם הצבור והדברים פשוטים הם וא"כ לפ"ז גם בבהכ"נ אם נתאחר וידע שלא יגמור עם הצבור א"צ להמתין עליו אבל יותר נ' לומר דבבה"כנ אין חילוק אף שבא מאוחר דהטעם כשנכנס יחידי בשעה שאין הצבור מתפללין דאין חבירו צריך להמתין שמגלה שאין מתפחד ביחידי וזה דווקא בשעה שאין תפלת צבור אבל בשעה שהוא תפלת הצבור כל אחד עוקר מביתו שסבור שיתפלל עם הצבור כי כן דרך העם לבוא זה קודם וזה מאוחר מעט וכ"א בכוונה להתפלל עם הצבור גם זה שבא ומצא שהצבור קרובים לסיים מה הוי לי' למיעבד אף שלבו סוער בקרבו ומתפחד ולא בא אדעת זה ולכן דקדק אבא בנימין לומר דוקא שנים שנכנסו משום הדיוק דבשנים הוא דאיכא חילוק דוקא בבואם יחד אבל בבא לבסוף נראה שאינו מתפחד אבל בצבור אין חילוק כי לא נחית אדעתא דהכי להשאר לבד וכ"מ בדברי הרמב"ם פ"ט מה"ת הלכה י"א וז"ל שרוב העולם באין להתפלל ויהי' שם מי שנתאחר לבא ולא השלים תפלתו וישאר לבדו בבהכ"נ ויבא לידי סכנה לפיכך וכו' הרי שעשו תקנה בפירוש להמתאחר ולא אמרינן מסתמא אינו מתפחד כדמשמע מדברי א"ב וא"כ לכאורה דברי הרמב"ם סותר דברי אבא בנימין אלא החילוק הוא כנ"ל דלהתפלל עם הצבור אפילו המאוחר שבהם נקרא הולך להתפלל עם הצבור ונתוועד עמם והולך אדעת שסבר שיגמור עמהם ואם ישאר יחידי יתפחד ויבא לידי סכנה כדברי הרמב"ם הנ"ל ע"כ דברי הש"ע נכונים וזה נ' יותר מן הראשון ומוכרח מכח דברי הרמב"ם שלא יסתור דברי אבא בנימין וק"ל:
דף ו' ע"א אין תפלה של אדם נשמעת וכו' ולכאורה א"כ מי שהוא אנוס ולא יוכל לבוא לבהכ"נ לא יתפלל כלל כיון שאין שומע לו מאת המלך וזה רחוק ומשמע מכל הסוגיות מי שהוא אנוס יוכל להתפלל בביתו אם לא שנאמר אין תפלה של אדם בטוח שודאי נשמעת אלא בבהכ"נ שאז ודאי נשמעת או קרוב לשמוע וע"כ אף אם לא התפלל עם הצבור יתפלל בבהכ"נ כמו שהוא בש"ע בסי' צ' בשם ר"י אף ביחיד ואין לומר דאף בצבור מיירי דאין להתפלל רק בבהכ"נ דאין נשמעת הרי בעשרה שמתפללין שכינה עמהם ובודאי במקום ששכינה שם נשמעת ואין חילוק בין עשרה למתפלל עם הצבור רק משום ברוב עם הדרת מלך כמ"ש המ"א בסי' הנ"ל אלא ביחיד איירי שאין בטחונו להיות נשמע כ"א במקום רנה שם תהא ויתקיים בו לשמוע אל הרנה ואל התפלה וכן נמי נ' לקמן דהשכינה מצוי בבהכ"נ ליחיד הוא דלעשרה מצוי' בכל מקום:
תוס' וחד לא מכתבי וכו' וכל מעשיך כו' מדה טובה אך נראה דאין דומה הך מיכתבי מילייהו להך דכל מעשיך בספר נכתבין דהתם נכתב כללות המעשה הן לטב הן לביש והך מיכתבי מילייהו ממש דברי התורה שיצא מביניהם כמ"ש המהרש"א זללה"ה:
שם גמ' אלו תפלין שנאמר ד' עוז לעמו יתן והא דאיתא בזבחים דף קי"ו שאמר בלעם לאומות ובקש ליתן לבניו שנאמר ד' עוז לעמו יתן ואי עוז לא קאי רק על תפלין אמאי אמר בלעם דוקא מצוה זו אם לא שנאמר שרצה לומר להם דבר שיכול להתברר להם כשיראו כולם ששם ה' נקרא על ישראל וייראו מהם מחמת תפלין שבראש ובזה יתוודע להם העוז שבתורה ואפשר שמשום זה באמת נקראים התפלין עוז משום שהם העוז של תורה שנתגלה ע"י העוז שבהם שאומות רואים ומתייראים מהם ומתגלה שבכל מצוה ומצוה יש בו כח וזכות להציל רק שהרבה רווח והצלה שהתורה והמצות מגינים ומצלו מכמה גזירות ומכל מחלה אשר שמתי במצרים ומכפן ורעב ואך הנראה לעינים שלא יוכל לומר עליו מקרה הוא אין כל כך כמו התפלין אשר לעיני העמים כי נפל פחדם עליהם אז מודים בעוז ע"כ סתם עוז הוא פי' מה שהוא עוז של תורה שמתגלה על ידו אבל באמת שכל התורה עוז ודקאמר אין עוז אלא תפלין פי' אין גלוי העוז אלא מכח תפלין ע"כ בקרא שכ' סתם עוז יש לפרש יותר בתפלין מבמצוה אחרת ובפרט במקום שאין לפרש על כללות התורה כמו הכא שכבר כתיב בימינו זה תורה אז ודאי בתפלין הקרא מדבר כי אין עוז במצוה יחידית כמו בתפלין כנ"ל:
רש"י ד"ה עוז לעמו וכו' עד וראו וגו' וייראו ממך רבים מקשים מה בעי רש"י בזה שאינו כו מוסיף על דברי הגמ' ונלע"ד שהיה קשה לרש"י זללה"ה הרי ר' אליעזר הגדול אומר אלו תפלין שבראש וכאן אמרינן ובזרוע עוזו זה תפלין שנקראו עוז והרי דיד לא נקראו עוז דאין האומות מתייראין מהם ע"כ כ' רש"י דאין זה דבאמת שנקראים עוז לישראל מחמת ששם ד' עליהם ואז עוזו עליהם אין חילוק בין דיד בין דראש רק ביד כ' והי' לך לאות אתה תהי' יודע אבל תפלין שבראש שהוא בהתגלות נבהלו ונחפזו רעדה אחזתם:
אבל באמת אלו ניתן לעין רשות לראות בדיד והי' ג"כ נבהלים. וזש"כ וראו ויראו שאין הראש גורם בשום מעלה היראה יותר מן היד ב"א במעלת הראי' אבל כח שיש בזה יש בזה וכשם שזה נקרא עוז כך זה נקרא עוז ולמדין זה מזה ודברים אלו מדוקדקים עם דברי התוס' ד"ה אלו תפלין שכ' וז"ל בגבהו של ראש ונראין דשייך בהו וראו וכן משמע דברים אלו בדברי רש"י בפ' הקומץ דחלה דמשום תפלין שבראש יראו האומות כו' ולא כתב דמשום זה ייראו האומות והוי משמע דקאי על מה שכתב מקודם דהיינו שי"ן ודל"ת אלא דמ"ש מקודם שכתוב בו רוב השם שי"ן ודל"ת לא קאי כ"א על מה שמתחיל כי שם ד' וגו' ע"ז מפרש באיזה אופן יש בו שם ה' אבל היראה אינו כ"א ממה שהוא בגובה הראש דהיינו התפלין עצמם ע"כ מחלק רש"י וכ' דמשום תפלין של ראש ייראו האומות מפני שהן בגובהן של ראש כמו שכ' התוס' כאן והקרא דקאמר כי שם ה' ומשמע בפשטות שהיראה מחמת שם ה' י"ל דהקרא לסימנא בעלמא נקיט וראו מה יראו בהתפלין של ראש דהרי שם ה' עליך ובכלל זה הם תפלין שבראש ובגבהו של ראש הן וזה יראו הכל ע"כ ויראו ואינו מדבר מהקשר שאין בכלל ראי' להם לפנים שאינו בגובה של ראש הרי דלא נתן שום מעלה לשל ראש כ"א מה שהוא נראה וזהו שדלג רש"י כל הקרא שמביא הגמ' ולא כ' כ"א וראו ויראו אבל במעלה שוים ושל יד נקרא עוז כמו של ראש כי העוז בו להיות האומות מתפחדין ממנו רק שאין בגלוי לכל ואז שפיר הראי' שלבורא וכו' וק"ל:
ומי כעמך ישראל וגו' והא דלא מייתי קרא דשמואל ב' ז' דכתיב מי כעמך כישראל המוקדם ואך כעמך כישראל משמע דהחשיבות משום תרווייהו חדא מי כעמך ועוד כישראל פי' מה שהם עמך לבד כדאי ומה שהם ישראל ג"כ כדאי לבד ע"כ מביא הפסוק של דה"י א' י"ז שכתוב בו מי כעמך ישראל שאין בהם חשיבות כ"א מה שהם עמך וזה לבד די שהחשיבות שלהם הוא מאחר שהלך אלהי' לפדות ובחר אותם מכל אומות ולא נטל לעצמו אומה החשובה באותו עת רק פדה לו עבדים באותות ובמופתים וכמ"ש המדרש כפ' המשל למלך שרצה לישא אשה ושמע על שבוי' אחת ופדאה ונשאה לאשה עבור שהיתה בת גדולים ומלכים וזה חשיבות בין האומות שראו שפדה ה' אותם ובזה משבח הקב"ה ג"כ את ישראל שאין דוגמתם וכן או הנסה אלהי' לבא הכל הוא שבח של ישראל מכח הבחירה שבחר בהם ה' ומ"מ שבח ישראל מיקרי שבאמת מכח אהבה שאהב את אביהם אברהם יצחק ויעקב והנה לכאורה הו"ל להזכיר הפסוק של אשרך ישראל הכתוב בתורה אך מאחר דפסוק מי כעמך הוא ענין יצ"מ אשר הלך אלהי' לפדות ובתפלין ג"כ יציאת מצרים ע"כ הוא הקודם וע"כ כשסדרו בגמ' הפסוקים אמרו אשריך ומי כעמך בחד ביתא ואית בהו יצ"מ ואו הנסה בחד ביתא הרי תרי דאית בי' יצ"מ ותרי כי מי גוי גדול ומי גוי גדול בחד ביתא ולתתך עליון בחד ביתא הרי תרי דלית בהו יצ"מ כמו תפלין שלנו קדש והי' כי יביאך אית בהו יצ"מ ושמע והי' אם שמוע לית בהו יצ"מ ואפשר דהסדורה דפרשות איך יהי' איזה ראשונה לא קפיד הגמ' לפרש אי הוי דיצ"מ קודמין או אפשר דאין קפידא רק שיזכור בהם דיצ"מ:
דף ו' ע"ב כל הרגיל לבוא לבהכ"נ הקב"ה וכו' פי' רגיל לבוא לבד ואף לא להתפלל רק לשמוע ע"ד אנשים באים ללמוד נשים לשמוע וכן ת"ח מברך וע"ה יוצא וכן ע"ה יוצא בתפלת ש"ץ ע"כ אמר ר' יצחק אף זה שאין בו רק רגיל לבוא לבהכ"נ ולא להתפלל שם רק לשמוע והו"א דאין הקב"ה מקפיד על ביאתו והן ולאו שוין כי למה לו רמוס חצרי ע"כ אמר דז"א רק שהקב"ה שואל עליו ואמר מי בכם ירא ה' שאין עושה כ"א שומע בקול עבדו של השם הוא הת"ח או הש"ץ המתפלל ומוציא אותו בשמועתו וכ"כ המהרש"א זללה"ה קול עבדו זה הש"ץ ואמר הקב"ה עתה הלך חשכים. הרגיל פי' הרגיל לבוא הי' לו לבטוח במצוה מאחר שלא התרפה ידין ממנו הי"לל לבטוח:
וגם מי שהוא צדיק בדבר זה הקב"ה מדקדק בו:
אף הלך חשכים אף שיצטרך ללכת בלילה שהדין גבי אחר שיצטרך ללכת בלילה א"א להתפלל בצבור כמו שהוא בש"ע סי' ס' ס' י"ז בשם אגודה ע"ש אך ברגיל לבוא אף בהלך תשכים הי"לל לבטוח וגו' וזהו שמחלק ר' יצחק הרגיל מאיש אחר דבלא יצטרך ללכת בלילה אף אחר אין רשאי לילך מהתפלה ומזה דקדק האגודה דין שלו דאי אף באחר צריך ללכת בלילה מה חילוק בין רגיל לשאינו רגיל א"ו כנ"ל.
או יאמר מי בכם וגו' עד יבטח בשם ד' פ' ששומע בקול עבדו דהע"ה שאמר לעצמו בדרך עצה גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי פי' כשאדם הולך במקום חשך וצלמות יתקשר עצמו בד' ע"ד תעו במדבר עד יוציאם מחשך וצלמות כי כשמחזירים פניהם לה' לבטוח בו אז ינצל מכלם וז"ש מי בכם ירא ה' אשר שומע בקול עבד ה' זה דוד אשר יעץ ואמר מי שהלך חשכים ואין בידו מצות שנקראים נר ע"ד נר מצוה וכמארז"ל משל למהלך בדרך שהזדמן לו וכו' כך בהזדמן המצוה הוי כנר לו אבל מי שאין נוגה לו שאין הולך עתה לדבר מצוה מה יעשה יבטח בשם ד' ע"ד כי אתה עמדי ומי ששומע לעצה זאת אין מניח התפלה בשביל פחד לילה אך עתה שראיתי שאין הוא עושה כן עכ"א מי בכם שתהי' יראתו שלימה אבל זה אין שומע דאי שמע הי"ל לבטוח בשם ה' ולא להתפחד מלכת בלילה להניח בשביל זה התפלה ובפרט הרגיל ודבוק במצוה זו לא הי"ל להתרפות ידיו ממנה:
שם אם לדבר מצוה הלך וכו' פי' שקשה בדברי הפסוק וודאי מי שהלך חשכים אין נוגה לו אלא במצוה קמיירי וע"ד מאמר רז"ל בסוטה על פסוק כי נר מצוה וגו' דקאמר שם משל למהלך באישון לילה ואפילה ומתיירא וכו' וכו' ונזדמן לו נר ניצול מן הקוצים שהנר מאיר במקום החשך להנצל עכ"פ מהקוצים אשר שם אבל התורה נקרא אור היום הרי דבמצוה נקרא הולך בחשך רק דהמצוה מאיר במקצת כנ"ל אבל התורה נקרא אור היום והנה כדי להתקיים הלך חשכים ונוגה שעכ"פ מאיר במקצת אין לפרש זה כ"א במצוה ע"כ אמר אם לדבר מצוה נוגה לו בחשך ואם לתורה אין חשך מיקרי ע"כ דוקא במצוה איירי כדי לקיים שניהם חשך ונגה:
שם אמר רי' בשעה שהקב"ה בא בבית הכנסת וכו' פי' שהרי בבהכ"נ הקב"ה מצוי אף ליחיד כמו שהוכחתי לעיל דאי עשרה דוקא הלא אכל בי עשרה שכינתא שרא וע"כ בא הקב"ה אף בשביל יחיד לבהכ"נ ומ"מ כשלא מצא עשרה כדי לענות לפניו קדיש וקדושה כועס ואמר מדוע באתי ואין איש וגו' ודברי מהרש"א שכ' שבאה השכינה לפי שבעשרה קדמה ואתיא. וז"א חדא מטעם הנ"ל שבבה"כ א"צ לעשרה דוקא ועוד מספיקא לא עקרה נפשה ומתתמא כדקדמא שכינה ע"ד שיבאו עשרה אז באים עשרה דאל"כ גם השכינה לא באה אלא כנ"ל ומה שנ' קצת מדבריו דבאמת יהיה עשרה אבל לא כאחד גם זה דוחק דלא מיקרי עשרה להקדים להם שכינה אא"כ יבאו כאחד להיות אלהי' נצב בעדת אל:
שם ונשמת אומרים עלי' וכו' פי' לא שחייב כל אדם לומר עלי' כן רק מי שרוצה לספדו בשבח הזה אסור לומר כ"א מדת חסיד עשה כדי שלא יבינו העולם שהדין כן מצד הדין ובאמת אינו רק מדת חסידות כמו שהוא בטוש"ע סימן צדיק ס' י"ט אין לשנותו כ"א לצורך גדול ואם מלי מצד הדין לא הי' כותב רק בסתם צריך לקבוע מקום א"ו שרק מדת חסידות הוא ע"כ לצורך גדול אוקמא אדינא ע"כ הרוצה לספר עלי' השבח הזה צריך לומר עלי' אי חסיד שתפס דרך חסידות:
שם אל המקום אשר עמד פי' אף לכאורה קאמר קרא ענין אחר שבא למקום שהתפלל ביום אתמול לפני הקב"ה על הסדומים וא"כ אין משם ראי' אך דקשה למנ"מ הכתוב לאיזה מקום הלך להשקיף על פני סדום וגם מה נ"מ להודיע שבהשכמה הי' דוקא אלא אגב אורחא מודיע לנו הכתוב וישכם אברהם בבקר זו בקרו של אברהם שתיקן תפלת שחרית ואמר קרא אל המקום אשר נוד שם תמיד בתפלה ומשם עשה השקפה ג"כ אבל בשביל ההשקפה לא הוי הוצרך לאשמועינן לא ההשכמה ולא המקום.
אמר אביי לא אמרן אלא למיפק אבל למיעל מצוה פי' שלא תימא כמו מי שרץ במיפק כראה שרץ מן המצוה שהי' עלי' למשא כן הרץ לבהכ"נ הו"א כמי שרץ כמי שנושא משא ורוצה להשליך מעלי' מהר ע"כ קאמר אדרבא מצוה למירהט:
שם היוצא מבהכ"נ אל יפסיע וכו' ואף שפסיעה גסה בלא זה מגונה ונוטל אור עיניו אך כאן קאמר דהו"א מבהכ"נ מותר דהנה הכלל ידוע מקום שלא גזרו חכמים בהליכת המצוה גם בחזרה לא גזרו כדי שלא יכשל לעתיד לבא שפעם שנית לא ירצה לעשות המצוה כך הוי ס"ד שיהי' מותר לרוץ לבהכ"נ ומבהכ"נ כדי שיבאו הכל להתפלל קמ"ל דלא ואל יפסיע וע"כ בא אביי לומר הואיל ואין תקנ' בדבר לממהר שירוץ הו"א גם הנכנס לא ירוץ שמיחזי ג"כ כמשא כנ"ל ע"כ קאמר דלא אלא מצוה למרהט ועיין מהרש"א זללה"ה מ"ש בזה הנה אף כי הגירסא שלנו יש לפרש כן אבל הרא"ש ז"ל שכתב לא אמרן אלא בדנפיק אבל בדעייל לא משמע כדבריו ואף דהמ"א בסי' צדיק סעיף י"ב מביא פוסקים דקאמרי הכי אבל לא לפרש דברי אביי אמרי הכי אלא לדינא כי באמת הדין כן ובדברי אביי אפשר לפרש כנ"ל דמ"ה תלי מיעל במיפק:
שם ואמר רבי חלבו וכו' חוזר להא דאמר רב חלבו היוצא מבהכ"נ קאמר עתה ואמר רב חלבו אף שהפסיק רב הונא ואמר המתפלל אחורי ביהכ"נ לא חשיב הפסק הואיל וגם הוא מדבר מענין בהכ"נ וגם אפשר שחוץ מהטעם שכתבו המפורשים בדברי רב הונא אפשר נמי הטעם במתפלל אחורי ביהכ"נ מראה שדומה עלי' למשא דלא גרע מיושב אצל הפתח בבה"כ דנראה עלי' למשא כ"ש אחורי ביהכ"נ וכי מהדר אפי' לבי כנשתא כיון שמחזיר פניו ומתפלל עם הצבור מראה שלא מחמת שרוצה לסלק מעלי' המשא רק מחמת דחקות ביהכ"נ וא"כ לפי זה רב הונא ורב חלבו דברים אחדים הם ע"כ חזר הגמ' עתה ואמר ואמר רב חלבו כאלו שני הדינים מחוברין יחד ולפ"ז לא הי' צריך להגיה בגמ' ולגרוס אמר רב חלבו א"ר הונא כל המתפלל:
שם יהיה זהיר בתפלת המנחה וכו' דאין לומר דהכתוב מספר המעשה אימת היה בשעת המנחה א"כ דלא כ"מ לנו מזה. ל"ל לספר אימת הי' אע"כ דנפקא לן מזה לומר שבזכות תפלת מנחה היה, וע"כ יש לנו ליזהר בתפלת המנחה:
תוס' בד"ה שאלמלא כו' וי"ל כלם. ולכאורה אין פנאי לפרש למי יכלה וכלה הרגע אך נ' לומר כלם הוא ר"ת כלה ליוצא מצרים או כלה לעם מאשה או ליושב ממולי בא"ד א"נ י"ל מכיון שהתחיל באותה שעה הי' אפשר להזיק אף אח"כ נמצא לפ"ז יש ללמוד מכש"כ כשעומד להתפלל בעת רצון אזי כל התפלה נתקבלה ברצון כי מדה טובה מרובה מע"כ י"ל בהתפלות שאדם מתפלל שתפלתו יהיה בעת רצון יוכל לומר נוסח התפלה שהשעה שהוא עומד להתפלל יהיה עת רצון שדי בכך שהחחלת התפלה יהיה בעת רצון ואז יתקבל כל התפלה ומברכותיו של אדם שהוא ת"ח שהוא יודע שא"צ לעת רצון על כל שעת התפלה רק בהתחלה לבד סגי:
דף ז' ע"ב מלה"ד לאדם שיצא עלי' שט"ח וכו' עד מש"ה אמר מזמור רבים מקשין דאין המשל דומה לנמשל מה שסיים כיון דחזי דאבשלום הוא שמח וכו' ולא מטעם דפרע החוב ואין שייך להמשל דהשמחה הוא משום פריעת החוב והנראת דבאמת פריעת החוב דאבשלום הוי בבריחה לבד וכמו שמשמע נמי לעיל גבי קשה תרבות רעה שנאמר מזמור לדוד בברחו וכתיב בתרי' מה רבו צרי משמע דעל הבריחה לבד אמר מה רבו צרי וה"ה כאן דהבריחה הוא הפרעון וה"ק הגמ' סבור שמא עבד או ממזר והבריחה מקמי עבד אין חשוב כ"כ לפרוע בהם החוב ובודאי הפרעון יהיה כי בנפשי יבואו לקחת נפשי כיון דחזי דאבשלום הוא אמר מקמא תרבות רעה בתוך ביתו של אדם הוי הבריחה הבריחה לחוד ג"כ לרב צער נחשב והבריחה עצמה וודאי הפרעון כי ודאי בנפשי לא אבא כ' סתם ברא מרחם על אבא וא"כ ודאי פרעתי הבריחה לחוד ולכך שמח ואמר מזמור ולפי"ז הנמשל דומ' למשל ממש ועפ"י דברים אלו י"ל דר"י בשם רשב"י דאמר לעיל קשה תרבות רעה שנאמר מזמור לדוד בברחו וגומ' וכתיב בתרי' מה רבו צרי הם שתי ראיות שקשה תרבות רעה אחת שנא' מזמור לדוד בברחו וקשה קושית הגמ' דהכא קינה מיבעיא לי' אלא ע"כ דהבריחה לחוד הוי פרעון ש"מ דתרבות רעה של אדם הוי קשה כ"כ דבריחה לחוד הוי פרעון חוב ועוד דעל הבריחה לחוד כתיב מה רבו צרי ואלו אף במלחמה שרואה המלחמה ורבים כחול הים נאספו למלחמה וכ' יהגו ריק וגומ' ולריק נחשב בעיני':
הא במילי דידי' והא במילי דשמיא:
והנה קשה כל התירוצי' לא מתפרשי לתרץ על הקרא דאל תתחר במרעים מיירי כה"ג אבל התירוץ הלז מפורש בקרא שמרי תורה יתגרו בם מיירי במילי דשמיא דשומרו תורה מתגרים ברשעים שלא שמרו התורה והפסוק אל תקנא מיירי במילי דידי' ככתוב אחרי' כי כחציר מהרה ימלו וגו' ולמה לא מתרץ כן רשב"י אלא כ' דרשב"י קאמר דמקרא הזה אין להוכיח זה דבאמת הקרא קאמר אל תתחר להיות כמרעים ומפסוק יחילו דרכיו לא הקשה רשב"י דפשוט הי' לו בשעה משחקת שאני חד תירוצים אחרים רק דקאמר דמפסוק זה דאל תתחר אין למידק מיני' שום תירוץ כי הפירוש בו שלא להיות כמרעים:
ואבע"א שעה משחקת לו שאני ורבים מקשים הלא זו התירוץ הראשון הא ברשע שהשעה משחקת לו הא ברשע וכו' ואפשר לומר שעה משחקת לו לצדיק קאמר דאל"כ תיבת לו מיותר דכבר אמר ר' יצחק רשע שהשעה משחקת וא"כ א"צ לומר רק שעה משחקת שאני ולו דקאמר קאי על צדיק שעה משחקת לו לצדיק שזוכה להיות לבו יגבה בד' צבאות ולקנא בעושי רע לנקום בהם נקמת ד' צבאות אז הוי שעה משחקת לצדיק זה שאני אז ודאי יתן לו לבבו גבור כארי ומצחו כנחושה לעמוד ברזל ולחומת מבצר נגד הרשע הרע מאחר שהדברים יוצאין מלב למען שם ה' אבל באמת מי שאין עושה מתוך שלבו גבוה בד' לקנא בעושי עולה ורק שמתוך שהוא מורגל בטוב הרואה בעושה רעה מתקוטט עמם דרך מקרי ולבו בל עמו לשם ה' באמת כי לא גבה לבו בד' כלל אז בודאי לא יצליח והגמרא קרא לזה הענין אצל צדיק שעה משחקת או שעה משחקת ממש אצל צדיק ג"כ שאני ומותר להתגרות נופלים תחתיו ורבים מקשים איך משמע בקרא שנופלים תחתיו הא אין כתיב רק שהם לא יוסיפו לענותו ואך כ' כי ונטעתיו ושכן תחתיו משמע שישראל יושבין בטח באין שונאים שולטים עליהם ומה ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו אלא דקרא ה"ק ושכן תחתיו פירוש ואוביהם יפלו תחתם אך מחמת פחד שלא יתגברו עוד כדרך ויקם קין שאז"ל אין קם אלא מי שנופל תחת חבירו ומתגבר וקם ע"כ אמר קרא ולא ירגז עוד מעתה ולא יוסיפו בני עולה מעתה לענותו ע"כ מאחר שכתב הכתוב ולא ירגז ולא יוסיפו אחר ושכן תחתיו משמע שאויביהם תחתיהם ומחמת פחד שלא יתגברו עליהם כדרך הקם ממפלתו קאמר ולא יספו לקום כי נפלו ולא תוסיף לקום עוד:
שם למד לא נאמר עיין בהרי"ף חדושי אגדות ונ' עוד דהני מקצר בשבח אלישע שמשמע שלא למד אצלו וגנאי הוא לו אם לא שהשמוש גדול מהלימוד והשימוש הוצרך להזכיר כמאמר רז"ל מאחר שנעשה נס על ידו במים גם עתה יהי' לנו מים על ידו ומאחר שהזכיר הגדול ומשבח אותו בדבר גדול אין כבוד עוד להזכיר את הקטן כמארז"ל משל לאחד שיש לו אלפי אלפים דינרי זהב ומשבחין אותו בכסף לא גנאי הוא לו:
דף ח' שכני הרעים הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי את ישראל פי' כי שכן רע כקרא מי שמחשב צד אחד ובד השני אינו מחשב כדברי המדרש פ' וזאת הברכה שאמר הקב"ה למשה מעשה את דמי למי שיש לו שכן רע והוא מחשב כל הכנסותיו ואינו מחשב הוצאותיו נמצא השכן רע מחשב צד אחד דהיינו הכנסה ואין מחשב צד השני דהיינו הוצאות כי מי שאין הולך לביה"כ או עוזב איזה מצוה ואם מחמת שמזלזל במצוה ואין רוצה לעשותה בלי שום טעם הרי אף המזלזל במצוה אחת דרבנן נקרא אפיקורס ומין יחשב אם לא שעוזב מחמת טעם הדבר כגון שירא עכ"פ מחמת הפסד ממון וא"כ הי' ראוי להיות חושב הפסד מצוה נגד שכרה ומי שאין מחשב כן רק הפסד לבד רבא השכר נקרא שכן רע והנה דבר זה שייך בכל המצות ואך בבהכ"נ שכיח יותר שצריך לבטל ממלאכתו או ממשא ומתן שלו ערב ובקר והחנות יהי' סגור ונראה לאדם ההפסד לעינים ואך מי שיש לו עיניו בראשו יודע ובטוח במצוה כי שומר מצוה לא ידע דבר רע ולא יגיע לו היזק לא בגופו ולא בממונו וגם מצות ביהכ"נ הוא מצוה חשובה שהני אמרו רז"ל שכל הברכות נתהפכו לקללות חוץ מזו שהי' רצונו לומר שלא יהי' בתי כנסיות בישראל ואמר מה טובו אהליך וגו' זו הברכה לא נתהפך וזהו ויהפך לך את הקללה לברכה כי אהבך ד' וא"כ במצוה זו עשה הקב"ה דבר שיפול בישראל ויתקיים ע"כ מי שעוזב מצוה זו מחמת שאין חושב כ"א צד אחד כועס הקב"ה בכפליים ואומר מעדה רעה זו שבאדם שמכונה בשם שכן רע נוגע עד נחלתי שהנחלתי להם ע"י היפוך הקללה לברכה כי ידעתי שדבר זה צריך לישראל כמו נחלה שיהיה בתי כנסיות בישראל והפסוק דקדק את עמו את ישראל ע"ד שכתבתי במ"א יעו"ש:
תמה למען ירבו על האדמה כתיב אבל בח"ל לא ורבים מקשים איך ס"ד דהמצוה לא יגין על האדם כ"א בא"י ולא בחו"ל ואדרבה בתורה משמע להיפך דכתיב למען תחיון ובאת וירשת את הארץ משמע דהחיות בח"ל וחוץ מזה מועיל שתבא ותירש עוד את הארץ אך נלפע"ד בהיפך שזה בעצמו תמה ר"י ואמר הא למען ירבו ימיכם על האדמה כ' ואם נאמר דהא למעט ח"ל זה א"א שזכות המצוה לא יעמוד בח"ל ואי נאמר דקרא אמר שאף בא"י מהני מהכ"ת דלא יגרע א"י מח"ל ואם לומר שתשאר ישיבה הרי ודאי אם לא יגרום החטא מהכ"ת לא יושאר כ"א במקום שדר שם א"ו שהקרא קאמר שהמצוה תגרו' שירבו הימים וגם ותיטב על האדמה אף שעתה הוא בח"ל יבא לא"י ע"ד ובאתם וירשתם את הארץ כך תגרום מצות תפלין ומזוזה שירבה ימים ויבא לא"י ע"כ תמה ואמר איכא סבי בבבל וא"כ כיון דמאריכין ימים ודאי קיימו מצות תפלין ומזוזה או כיבוד אב ואם אשר כתיב בהם אריכות ימים ושם כתיב על האדמה וצ"ל הפירוש שתזכה לבא אל האדמה וא"כ מדוע אינם זוכים לבא לכאן להיות דרים בארץ זו הי' תמה דר"י כיון דאמרו לי' דמקדמי ומחשכי וכו' אמר היינו דאהני להו פי' אפשר דאינם מקיימין כלל המצות שכתוב בהם אריכות ימים ומה שהם האריכו ימים הוא מטעם הביהכ"נ כדאמר ריב"ל וכו':
אמר רב חסדא לעולם יכנס אדם וכו' והנה גירסת כל הפוסקים הי' שרב חסדא למד מפסוק לשמור מזוזות פתחי והי"מ שפירשו שיעכב מלהתפלל עד שישהא שיעור הילוך שני פתחים מפרשים לשמור לשון עכבה ומטעם כדי שיכוון ויתישב דעתו ומזה למדו חסידים הראשונים שישהו שעה אחת מאחר שראו שהקרא מקפיד לשהות מעט החמירו הם על עצמם יותר שיתישבו דעתם יותר לכך לא הקשה הטור על דיעה זו מקרא מזוזות פתחי רק על מהר"ם הקשה לפי סברתו שלא יסתכל א"צ קרא על זה והנה הב"ח ז"ל שמפרש דעת הי"א מטעם משא צריך לשהות צ"ע דהלא טעם משא הוא שייך לאחר התפלה ג"כ דנראה עליו כמשא עיכוב ביהכ"נ ויהי' מזומן סמוך לפתח לצאת ולפי דעתו דמותר לישב סמוך לפתח רק שימתין מעט נהי דקודם התפלה אין דומה למשא הא אחר התפלה נראה כמשא בשלמא לדיעה דצריך ליכנס שיעור בי פתחים א"כ אחר התפלה צריך לצאת שיעור ב"פ ולא הוי כמשאוי אלא ודאי עיקר הטעם של הי"א כדי שיתישב דעתו וכן משמע בדברי התוס' ש"כ זה לעיקר הטעם כדי שתתישב דעתו ואח"כ כ' שגם בזה לא יהי' כמשאוי דהיינו עכ"פ קודם התפלה אבל אי הוי הטעם משום משאוי לחוד הוי צריך לעשות תקנה אף לאחר התפלה כיון דקרא מקפיד שלא יהי' נראה כמשאוי מה לי קודם התפלה מה לי אחר התפלה ולהי"א אין תקנה לאחר התפלה א"ו לא דרשי טעמא דקרא משום משאוי רק משום יישוב הדעת ומשא הוא רק לטפל ולא לעיקר משום זה הפליגו התוס' בשיעור שמונה אמות לפי דעתם כי בשיעור ח' טפחים אין די להתיישב אפילו כל דהו וא"כ לפי דיעה זו צריך עכ"פ שיסיח דעתו מדברים אחרים וישב וישתוק שיעור הלז ויתישב לבו וא"כ דברי הש"ע שכתב לחוש לכל הפירושים וכתב שהשיעור הוא ח' טפחים צ"ע וגם לא כ' החילוק שלדעה זו צריך לשתוק ולא לדבר וגם להסיח דעתו מכל ענינים משא"כ לכל הדיעות וזה הכל לפי מה שסברו שגם לדיעה זו מטעם ונשא הוא אבל ז"א כנ"ל דא"כ גם לאחר התפלה הי' לעשות תקנה לשהות עכ"פ שיעור שני פתחים וצ"ע:
לא הוי מצלינא אלא היכי דהוי גריסנא והנה הרמב"ם בפ"ח מפרש בעשרה דווקא והר' יונה מפרש אף ביחיד ואחריו נמשך הטור בסי' צ' דאף ביחיד קאמר ולכאורה היו נ' לומר דהר"י כ' זה לפי שיטתו שאף ביחיד יש להתפלל בביהכ"נ ולכאורה אין לו מקום מוצא לזה ואף שתאמר שהי' גורס אין תפלה של אדם נשמעת אלא בביהכ"נ ולא גרס בשעה שהצבור מתפללין מ"מ מנ"ל דביחיד איירי דהרי סתם תפלה בביהכ"נ משמע כדרך שמתפללין בביהכ"נ בצבור ואף צ"ל דהי' קשה לו הרי בעשרה שכינתא שריא בכל מקום כמו שאמר ר' אבין בר אדא אמר ר"י דף ואו ע"א ומן הסתם היכא דשכינתא תמן מתקבל צלותא דאל"כ למה באה וא"כ היכי קאמר ר' יוחנן אין תפלה נשמעת אלא בביהכ"נ הרי בעשרה בכל מקום נשמעת אלא סבר דר"י ביחיד איירי וזה מעלת ביהכ"נ יותר שאף ביחיד דבריו נשמעין משא"כ בשאר מקומות שאין כשמע ונתקבל ביחיד אם לא בעת רצון עניתיך אף ליחיד כן נ' דעת ר"י וא"כ מזה למד הר"י לכאן כמו דבעשרה שכינתא שריא ואמרינן דנתקבל תפלתו בודאי כן ה"נ דאמרינן אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה ואיכא תמן שכינתא ודאי דנתקבלה תפלתו שם וא"צ לעשרה:
וא"כ הטור דפסק שם דיחיד א"צ להתפלל בביהכ"נ כי מפרש דברי ר' יוחנן דווקא בצבור ולא חייש לקושיא הא אף בלא ביהכ"נ שכינתא שריא וע"כ סבור דהשראת השכינה אינה ענין לקבלת התפלה וא"כ אמאי פסק בכאן להתפלל אף ביחיד מטעם שהקב"ה מצוי בד"א של הלכה הלא קבלת התפלה אין ענין לזה ודי לכו להקל עכ"פ ביש עשרה והוא הקיל אף ביחיד ואך על דברי הטור יש לומר דטפי עדיף מקום הלכה ממתפלל בעשרה בלא ביהכ"נ דהתם ביה"כנ ותפלה בעשרה מחד קרא נפקא מפסוק נצב בעדת אל וא"כ כיון דביהכ"נ שוה במעלה וודאי דיש לה עדיפות עוד עכ"פ בזה שבביהכ"נ ודאי ישמע תפלתו בכל עת כמ"ש הרמב"ם פרק ח' ובעשרה ליכא מעלות אלו אבל מקום הלכה הוא עדיף בביהכ"נ במעלה כמאמר הקרא אוהב ד' שערי ציון מכל וגו' וגם לשון ר' חייא אין לו להקב"ה בעולמו משמע דעדיף ובמקום עדיף לא דבר ע"כ טוב להתפלל במקום הלכה אף ביחיד אך הרמב"ם ז"ל שהיא פסק בהיפך במקום הלכה בעשרה דווקא הרי אין ניתן המעלה שאוהב ה' ובהלכה א' פרק הנ"ל ב' הכ"מ דמשמע מדברי הרמב"ם דאף ביחיד יתפלל בביהכ"נ מדלא כ' להתפלל בצבור וזה הוא ודאי כדברי ר"י הנ"ל והיא ודאי מכח קושיא הנ"ל דבעשרה שכינתא שריא ובודאי מקבל תפלתן וא"כ גם במקום הלכה שאין להקב"ה אלא ד"א של הלכה ראוי לקבל עבור זה אף תפלה של יחיד ומדאוסר להתפלל ביחיד ש"מ שאין זה ענין לקבלת התפלה א"כ יש לומר אף דהי' לו גירסא כר"י ע"כ צ"ל דבצבור איירי כנ"ל וגם דלא קשה קושיא הנ"ל וצ"ע על דברי הכ"מ דדברי הרמב"ם עצמו איכא למימר דבצבור איירי ולא צריך לפרש דסמיך מה שקודם לזה איירי בצבור גם זה בצבור איירי ורק דברי הכ"מ צ"ע.
תוס' ד"ה מהדר אפי' וגרס וכו' והאי דאהדר אפי' כדי שיכוון פי' הא דאהדר אפי' תמיד דאי להורות הלכה למעשה דאף במהדר אפי' מותר הי' די בפ"א ושתים או לפעמים כך ולפעמים כך א"ו עשה כדי שיכוון וביותר נ"ל דבאמת לא בכל עידן הוי מהדר אפי' רק דהגמרא קאמר דרב ששת גריס וגם זאת עשה שהוי מהדר אפי' לפעם ובאמת שעשה כן לפעמים כדי להורות הלכה למעשה שמותר בהחזרת פנים רק דהתוס' כ' דלמה באמת עשה כן הלא טוב לתת כבוד זה לתורה שלא להחזיר פנים ולהיות הלכה ואין מורין כן ומתרצי כדי לכוון עשה כן והורה בזה למי שצריך לכוון בגירסתו שמותר להחזיר פניו
דף ח ע"ב תוס' ד"ה ואפילו עטרות ודיבון שאין לו תרגום ידוע פי' מפני שאין צורך כ"כ בתרגום וכו' וצריך לקרות ג' פעמים עברי פי מי שאין ידוע לו התרגום ירושלמי יקרא שלש פעמים בעברי כדי לידע שיש כאן חיוב קריאה שלש פעמים וסיימו מ"מ יותר טוב לקרות פעם ג' בתרגום פי' שיהדר לידע התרגום ירושלמי שיש בהם אבל אותן שאין בהם תרגום כלל אין חיוב הקריאה בהם שלש פעמים ודברי התוס' אלו לפי פירוש זה ממש דברי הרא"ש ז"ל וא"צ למה שהב"ח ז"ל מחלק ביניהם ואמר שאין לדברי התוס' במשמע לקרות העברי ג' פעמים רק דווקא התרגום ירושלמי ובאמת מסידור לשון התוס' משמע כדברינו הנ"ל ו"נ דבחומשים שלנו שכתיב בהם התרגום הוא לקוח מתוס' כדי לצאת בו דברי היותר מטוב שב' התוס'
גמרא תנא לי' רבי חייא וכו' ה"ה דהיל"ל ובלבד שלא יקדים ולא יאחר דאגב אמר לי' דעוד יש עיכוב בדבר מכח היום דלא יהי' לו לעונג נפש מה שצריך לקרות התורה שמו"ת או יש לומר דרב ביבי בר אביי כבר עב השנה ולא השלים ומה הוי לי' למיעבד ורצה עכ"פ לעשות כן ע"כ אמר לו עבור זה האיסור אבל בהא דסבור לאקדומינה ולא עבר זמן השלמה ע"כ אמר לו הסבא דלא תעביד כן רק להמתין על זמן שיבא אח"כ.
תוס' ד"ה ישלים וכו' עד וזה השלמה פי' שלא תאמר להשלים החסרון דהיינו אם התחיל בפרשה ולא השלים אותה ישלים עם הצבור אבל התחלה א"צ להיות עם הצבור ע"כ כתבו התוס' דלא כן רק דגם התחלה צריך להיות עם הצבור רק שמיום א' אף דלא נקרא מקמי שבת יכול להתחיל ויש לו שהות כל השבוע רק שישלים עם הצבור דהיינו בשבת וע"ז קאמרי דעבור זה כקרא השלמה מאחר דהחיוב מתחיל מקודם ונמשך עד שבת ואז נשלם הזמן נקרא השלמה ע"ד כלן תשלומין זה לזה אבל לא להתחיל מקודם ולהשלים בשבוע זו עם הצבור.
אבל אי איכא פיתחא אחרינא לית לן בה והקשה הב"י בסימן תרע"א גבי חצר שיש לו ב' פתחים צריך להדליק בשתיהן אל"כ יאמרו כמו דבהאי לא מדליק בהא כמי לא מדליק ואמאי לא חיישינן הכי גבי בה"כ כמו דבהאי פתחא לא עייל באידך נמי לא עייל אך הדרך הפשוט דביהכ"נ שכל אחד יש לו מקום קבוע ואולי זה האיש יש לו מקום קבוע אצל הפתח האחרת ע"כ צריך דוקא למיעל באחרת ולא בזה אבל בנ"ח למה ידליק באחרת יותר מבזה ע"כ יאמרו כמו שבזה לא הדליק גם באחרת לא הדליק כלל ומצאתי זה בט"ז סי' תרע"א ואך עוד י"ל דהכא לא משום חשד נגעו בי' שאפילו אין שם מי שרואה אסור לעבור אחורי בהכ"נ שנרא' ככופר בה' שהעם מתפללין והוא חולף ועובר אבל כשיש פתח אחר אין נראה מזה פריקת עמ"ש דאיכא דעבר מזה ונכנס בזה וחשש רואים אין בזה לומר שיחשוב אותו שאינו רוצה ללכת לביהכ"נ דא"כ בשעה שהצבור מתפללין גם בשוק יהי' אסור ללכת שיאמרו שאינו הולך להתפלל עתה שהצבור מתפללין והוא הולך בשוקים וברחובות אלא דז"א דכמה דברים יש שפוטרים את האדם מלכת לביהכ"נ דהיינו עסקו במצוה ולזה ידון אותו לכף זכות לומר במצוה עסיק כן זה ההולך אצל ביה"כ אין חשש בזה מפני חשד הרואים דידי' שיאמרו שהוא פטור ללכת עתה לביהכ"נ אלא שנראה בעצם כפורק עול בזה שעובר הפתח אבל כשיש עוד מקום מבוא איך פורק עול בזה שעובר ואינו נכנס והא ראי' דמנח תפלין לית לן בה הא אכתי איכא חשד דאין הולך להתפלל אלא דזה אין חשש כנ"ל אלא דנראה כפורק עול ולכן במניח תפלין דנראה עלי' מלכות שמים לית לן בה ע"כ באיכא שני פתחים ליכא נמי משום פורק עול ואך לפ"ז הי' דגם בשני פתחים מרוח אחת נמי לית לן בה דבשעה שעובר לפני כל פתח ופתח אינו כ' כפורק עול כיון דאפשר למיעל באחרינא והנה הרמב"ם פ"ו כ' שני פתחים משני רוחות אבל באמת דיש להרמב"ם שיטה אחרת בזה שהרי הטור בסי' צדיק כ' וז"ל שנראה ככופר ואם לבוש תפלין נראה שאינו כופר אבל הרמב"ם כ' וז"ל שהתפלין מוכיחין עלי' שרודף אחר מצות ואינו מבטל תפלה משמע באמת שדעתו מפני החשד שיאמרו שמבטל התפלה ולא משום פורק עול ואפשר על הרמב"ם קאי קושית הב"י אך הרמב"ם נשמר מזה שכ' בפ"ג מהלכות חנוכה ה"י וז"ל שמא יאמרו העוברים ברוח זו לא הניח נר חנוכה ולא כ' שיאמרו כשם שלא הניח ברוח זו כך לא הניח ברוח אחר כי באמת דעתו מי שיודע שיש לו ב' פתחים ודאי יאמר שבודאי או שמא בפתח האחרת הניח כמו גבי תפלה שהרואה יאמר שמא ילך בפתח אחר אבל החשש מפני העוברים ברוח זו ואינם יודעים שיש כאן פתח אחר בחצר זו כי אינם עוברים תמיד רק ברוח זו ורואים הפתח או עוברים היום בפעם הראשון ואומרים שיהודי הדר בחצר זה לא הניח על פתחי נר חנוכה הרי מדלא כתב סתם שמא יאמרו העוברים שלא הניח נר חנוכה נשמר מזה דסתם העוברים היודעים משני פתחים מהם אין חשש כמו גבי ביה"כ ממש ואין חילוק ביניהם כלל זו הוא שיטת הרמב"ם אבל באמת לדברי הטוש"ע אין חילוק בין שני הפתחים מצד אחד או לשני רוחות כנ"ל לכן לא כתבו הטור והש"ע דברי הרמב"ם שמשני הרוחות הם הפתחים כי אין זה לפי שיטתם:
גמ' אלמא לאחר שעלה ע"ה ליליא הוא הוי מצי להקשות עלה מברייתא דלעיל דף ב' ע"ב שמביא והי' לנו וגו' והיום למלאכה דמפורש שם דמעלות השחר יממא הוא אלא דנירא לי' למפרך מגופא דברייתא שהוא גופא קשיא וגם על החרצן דקאמר לעולם ליליא הוא לא קשה מבנייתא דלעיל דמפורש בה שהיא יום דלפי פי' התוס' הוי ליליא לענין שאר מצות אבל לענין ק"ש יום הוא י"ל מה דכתיב והי' לנו היום למלאכה הואיל ולענין חד הוי יום קרי לי' יום ודברים אלו צ"ל גם באיכא דמתני בין בס"ד בין על התרצן כנ"ל וגם אין להקשות על פי' הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דקיימו כלהו בחדא, שיטה וס"ל דמעלות השחר עד נץ החמה לא, יום ולא לילה רק בדיעבד נחשב ליום וגם ללילה נחשב אם לא קרא ק"ש בלילה מחמת אונס שמותר לקרות אחר שעלה עה"ש ב"ק מברייתא דקרי לעה"ש יום ואמאי קרי לי' יום טפי מלילה דבאמת יותר נחשב יום דאי קרא ק"ש אף בלא דוחק אחרי שעלה עה"ש יצא חובת ק"ש וכן כל המצות שעשה משעלה עה"ש יצא אבל לענין ק"ש של לילה אם לא הי' אנוס בלילה אף שעבר הלילה אינו יוצא והוי מעוות לא יוכל לתקון הרי דיותר שייך ליום מלילה אף לפי שיטתם:.
דף ט ע"א סקטר חלבים וכו' ואילו אכילת פסחים לא קתני פי' לא הוי תני הקטר חלבים הו"א דלא תנא אלא מה שאמרו בו חכמים עד חצות ופסחים לא אמרו בו עד חצות דמה דקתני עד חצות הוא דעת ר' אלעזר בן עזרי' אבל מאחר דתנא הקטר חלבים לומר דבר שמצותו בלילה כל הלילה משום זה ניתני נמי אכילת פסחים שמצותו עד עה"ש. והיותר נראה דמה שהביא ר"ג הקטר חלבים דלא אמרו בו חכמים עד חצות נ' או דהשאלה כך הי' או דר"ג הי' מסופק בשאלתם והיינו די"ל דתרתי שאלו חדא אי זמן ק"ש עד עה"ש או עד חצות כרבנן וגם אפשר ששאלו עוד אם יוכלו לקרות אף אחר עה"ש כדברי כ"ש שאמר משום ר"ע ובאמת לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש אנן עסקינן הלכה ככ"ע דלא פליגי אהדדי וע"י אונס מותר לקרות אחר עה"ש ואף דבאמת בני' של ר"ג לא הי' אנוסים כמו שכ' הרא"ש מהם נמשך לבם אחר המשתה אך אפשר דהם לא ידעו החילוק דר"ע דוקא מחמת אונס קאמר ולא פליג עם רשב"י אלא חשבו דפליגי ור"ע מתיר אף בלא אונס לקרות אחרי עה"ש וע"כ שאלו הלכה כדברי מי או י"ל דסברי שהם חשובים אנוסים ושאלו לר"ג ור"ג השיב להם בדרך כלל על שניהם כאחד או מחמת דידע ששאלו אותו בתרי או שהי' מסופק והשיב להם לשון דישתמע לתרי אפי ואמר אם לא עלה עה"ש חייבים אתם כי זמנה עדי' עה"ש אבל אח"ז אין לקרות כי לפי האמת הם לא הי' אנוסים כי דוקא שכור ממש חשוב אונס והוא ראה שאינם שכורים ממש וכיון שתשובה שלו בשתיים שקודם עה"ש חייבים ולאחר עה"ש אין להם לקרות ע"כ הי' צריך להביא ראיות בשתים אחת שכל מה שאמרו חכמים עד חצות מצוותן עד שיעלה עה"ש ולזה אמר ולא זו בלבד ואך צריך עוד ראי' דאחר עה"ש חשוב יום ואין עוד זמן ק"ש של לילה כ"א מחמת אונס והראי' הנכונה בזה שהקטר חלבים נפסלין בעה"ש ומביאין קדשים לבית הפסול ואי הוי מדאורייתא נחשב ללילה איך נפסלין קדשים לכך הביא להם ראי' זו דבאם שאלו לו שאלה אף על אחר עה"ש יהי' להם תשובה נצחת ואי לא מ"מ נפיק מינה דדבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה כמ"ש רש"י ז"ל וע"כ לפ"ז פריך הגמ' הי' לו להביא ראי' נמי מאכילת פסחים שאינו נאכל אלא בלילה וזמנו קצר דאין לו יום ולילה ואי לאחר עה"ש נחשב ללילה במקום דחק כזו הי' להם לאכול אחר עה"ש כדי שלא יבא לידי נותר אלא ודאי דאין עה"ש מהלילה ומדלא הביא להם ר"ג ראי' זו ש"מ דסבור ר"ג דפסח אינו נאכל אלא עד חצות ורמינהו וכו':
מאי חפזון חפזון דמצרים פי' אחר שלמד הגז"ש צריך לומר חפזון דמצרים ור"ע דלא למד הג"ש ובלילה הזה אצטריך לד"א כנ"ל אמרינן מן הסתם חפזון דישראל כיון דהקרא בישראל מיירי כמ"ש ואכלתם אותו בחפזון משמע חפזון שלהם שיחפזו ללכת:
רש"י בד"ה ויום אחד לא שיהי' נאכל ביום פי' שכבר נתמעט אכילת יום מבלילה ההוא ובסוף ערבי פסחים כ' רש"י ז"ל עוד אי נמי דלא נתמעט מקרא כ"א יום הזביחה אבל לא יום המחרת והו"א דנאכל ביום השני וזה מיסתבר יותר לפי לשון הגמרא ויהי' נאכל לב' לילות ויום אחד משמע לפי פשוטו שיהא מותר לאכול ואלו לפירושו דהכא צריך לפרש ולחלק היום מהלילות ויהי' הפירוש ויהי' נאכל לב' לילות ומחמת היום לא יעשה כנותר ללילה שני'. והוא דחוק:
תוס' ד"ה אלא בין תכלת שבה וכו' עד ועושין בה חוליא של תכלת וחוליא של לבן ולפי דבריהם כך הפירוש בגמ' אילימא בין גבבא דעמרא חיורא וכו' פי' ואז לא יתלה הק"ש בציצית כי ההיכר מגבבא דעמרא דעלמא בליליא נמי מידע ידיע ואלא דוקא בין תכלת שבה דהיינו בציצית ואז תלי הק"ש בציצית וזה דאמר במנחות ראה מצוה זו הוא לפי המסקנא דהכא דמסיק דוקא בין תכלת שבה:
אמר אביי לתפלין כאחרים מילתא פסיקתא נקוט תפלין דבציצית איכא פלוגתא אי לילה זמן ציצית ולרבנן דר"ש מנחות דף מ"ג אף בלילה מברך אבל תפלין אף לרבי יעקב ורבנן מנחות דף ל"ו דסברי לילה זמן תפלין מ"מ מודים דמדרבנן עכ"פ אסור להניח בלילה שמא יישן בהם ומעתה לכ"ע זמן הנחתן משיכיר לכך קאמר לתפלין ולא לציצית וגם לא קאמר לק"ש כשצריך לצאת לדרך דהתם אף משעלה ע"ה יצא כמו שהוא בהרי"ף והרא"ש וכרשב"י לעיל דף ט' ע"ב:
תוס' ד"ה לק"ש זמן ק"ש מתחיל משיעלה עה"ש וזמנו וכו' דלא כדעת הרי"ף והרא"ש דלדידהו אין זמן ק"ש לאחר עה"ש כ"א למי שדחוק לצאת לדרך או מי שקרא באקראי יצא אבל מי שרגיל לקרות כן אינו יוצא כלל כן משמע בטור סימן כ"ח אבל לדבריהם דווקא אחר שיכיר אבל קודם שיכיר לא כמ"ש התוס' דף ט' ע"ב ד"ה לא לעולם אבל קודם הכרה אף בדיעבד לא יצא ואף לדוחק לצאת וא"כ מי שרגיל לקרות קודם הכרה לכ"ע יצא דלדעת התוס' לא יצא מכח הכרה שצריך להמתין עד שיכיר ולדעת הריף והרא"ש לא יצא עבור שרגיל לעשות כך ולדברי התוס' דברי אביי מתפרשין לתפלין אף למצוה כאחרים אבל לק"ש למצוה כוותיקין אבל למי שרוצה להקדים לק"ש נמי הדין כן ויותר נ"ל דלק"ש ודאי משיכיר הוא משום דכתיב וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת כמו ש"כ התוס' בד"ה אלא ולכך דקדקו התוס' דף ט' ע"ב ד"ה כחא עד שיכיר בין תכלת ללבן דלגבי ק"ש הדין כן ולא כאחרים וכן נראה דעת הרא"ש בזה שלא לפסוק בהא כאחרים מטעם הנ"ל שנזכר במנחות וראיתם וזכרתם ולפי הנראה בכאן ד' שיטות הרי"ף והרמב"ם דעה א' דתרי זמנים איכא למצוה כוותיקן ולדחק לצאת מעה"ש ולדעת התוס' ליכא חילוק בין דחק רק למצוה כוותיקין ולרוצה להקדים משיכיר ודוקא משיכיר וכנ"ל דעת רבינו יונה והרא"ש שוין בזה דג' זמנים איכא ואחריהם נמשך הטור וש"ע זמן א' כוותיקין למצוה זמן ב' לדוחק לצאת מעה"ש כרשב"י זמן ג' לרוצה להקדים פליגי להרא"ש דווקא משיכיר מטעם הנ"ל ושוה בזה לדעת התוס' ולרבינו יונה כאחרים משיראה את חבירו והנה הטור וש"ע אף שהי' בזה לפסוק כתוס' והרא"ש דמשיכי' הוא ולא משיראה את חבירו שהוא דעת יחיד אף דטעמו משום שצריך להניח תפלין מקודם שהוא ודאי משיראה ע"כ גם בק"ש ימתין וזה באמת לכ"ע צריך להניח תפלין כי הקורא ק"ש בלא תפלין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו ונ"מ כשהזמן משיכיר הוא כמי שאין לו תפלין או בשבת וי"ט דאינן זמן תפלין וא"כ הש"ע שדבר בהווה באדם שיש לו תפלין וא"כ רוב הימים יש לאחר זמן הק"ש בשביל התפלין ובעבור שלא יטעה בין שבת לחול ע"כ קבעו זמן ק"ש כדעת רבינו יונה כשיראה את חבירו כנלע"ד:
הב"ח זללה"ה הקשה אמהרש"ל אדמפיק סמיכות גאולה לתפלה מקרא דיהי' לרצון אמרי פי וגו' דבקרא כ' ברישא תפלה והדר גאולה דהיינו צורי וגואלי וקושייתו הלא כ' תפלה קודם הגאולה ולפע"ד פי' דקרא אני מתפלל שיהי' לרצון אמרי פי מאחר שעשיתי וקדמתי לפניך שאתה צורי וגואלי וסמכתי גאולה לתפלה ע"כ ראוי לקבל תפלתי ולענות אותי ע"ד שהטור למד מהירושלמי שמחמת סמיכות גאולה לתפלה יענך ד' כך הוא התפלה הזאת יהי' לרצון אמרי פי עבור שצורי וגואלי מקדם שסמכתי וספרתי איך שתה הגואל באמת וגאלת את ישראל ואך לכאורה יש להקשות בזה לפי דברי מהרש"ל ז"ל הו"ל להגמרא לומר שקרובה תפלתו להתקבל כמאמר הקרא יהי' לרצון מאחר שעורי וגואלי וגמרא לא קאמר אלא שאינו ניזון כל אותו היום כמו שמשמע מפסוק יענך ואך יש לומר דבאמת קשה הרי תפלת ערבית דאיכא פלוגתא בגמ' אם צריך לסמוך קאמר ר"י כל הסומך מובטח שהוא בן עוה"ב ובשחרית דלכ"ע צריך לסמוך דגאולה מעליא מצפרא הוי היכא אמר דאינו אלא שאינו ניזוק כל אותו היום וגם הפסוק יענך ה' ביום צרה לא משמע כן שאינו ניזוק כל אותו היום רק ששכרו הרבה מאד שביום צרה שיקרא אל ה' יענהו מכל צרותיו ע"ד ביום רעה ימלטהו ה' שממלט אותו כשיגיע עלי' יום רעה ולא אמרינן דווקא באותו יום אך בודאי בעד המצוה העצמיית של סמיכת גאולה לתפלה דהיינו כמ"ש רש"י ז"ל בדף ד' ע"ב שמספר בשבח המקום וקלוסו ומתוך כך מתקרב הקב"ה אלי' ומתפלל לפניו ואינו עושה כדברי המשל שהביא רש"י בירושלמי להיות דופק על פתחו של מלך וכשהמלך פותח מתרחק והולך אז בעד זה וודאי שכרו כפול ומכופל בעוה"ב כדברי ר"י כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא וכ"ז הוא בתפלת ערבית שאמר ר"י ואך איכא עוד בדבר אחד בסמיכת גאולה לתפלה דשחרית יותר מערבית דהיינו להיות מן הזריזין לכוון השעה לקרות ק"ש עד הנץ החמה ולסמוך לה התפלה מיד אחר הנץ החמה ובעד זירוז המצוה וההידור בשעה היותר יפה בעד זה היא תשלום השכר בעוה"ז והנה רמז בזה הפסוק יענך ה' ביום צרה פי' שיענך קאי על התפלה והיא תהי' ביום כדברי הברייתא ונמצא מתפלל ביום הרי דהקרא מדבר מן המזרז וקאמר דחוץ ממה שבטוחין אנו לקבל שכר כל מצוה ומצוה מאתו י"ת יש בזה שכר בעוה"ז שה' יענה אותו ביום צרה ואך שיום הכתוב בקרא מרמז על יום התפנה כנ"ל שיענך במה שאתה מתפלל לפניו אחר הנה"ח וא"כ עכ"פ בטוח הוא בשכרו בעוה"ז שעכ"פ הצרה של יום הזה אינו מגיע אליו לבד מה שיקובל תפלתו ושכרו לעוה"ב וזהו עידותו של קהלא קדישא שבירושלים אין ללמוד זה כ"א מפסוק יענך וא"כ ולפ"ז איכא למימר דשני פסוקים כאחד טובים יהי' לרצון על סמיכת גאולה לתפלה שמתקבל התפלה ושכרו ידוע בעוה"ב ויענך במה שמזדרז ביום להתפלל תיכף ינצל מיום צרה וצוקה ובזה צדקו דברי הא"ז שכתב דבשבת אין צריך לסמוך גאולה לתפלה מאחר דאינו יום צרה ולכאורה יש בזה לתרץ קושיית הראב"ד על הרמב"ם בפ"ג ה"ז ומחזק הקושיא שלו הלח"מ בפ"ז הלכה י"ח שכתב הרמב"ם דגם בערבית צריך לסמוך גל"ת ובה"ג כ' דיתפלל של שבת בע"ש ומקשה הראב"ד דהרי צריך לסמוך גאולה לתפלה ואפשר לומר דהרמב"ם סובר כהא"ז דבשבת א"צ לסמוך שאינו יום צרה ומה שלא כתב כן בפ"ז גבי תפלת שחרית שסמך עצמו על מה שהקדים גבי ת"ע מאחר שאצלו שוים דהא פסיק כר"י דאף בערבית צריך לסמוך כך הי' נראה לתרץ דברי הרמב"ם ואך לפי דברי הנ"ל נראה דא"ז דקדק להביא הקרא דיענך לומר דזה הנלמד מקרא דיענך דהיינו לדקדק לעשות כוותיקין לגמור בהנץ ולסמוך התפלה ביום זה א"צ בשבת שאינו יום צרה וממילא ינצל מכל רע כי שבת היא מלהזיק אבל גוף סמיכת גל"ת שדומה לדופק על פתחו של מלך בשבחיו ובקלוסיו של יצ"מ ולילך אח"כ ולא יסמוך תפלתו שדומה למפליג בעת שהמלך פותח זה ודאי ראוי בשבת יותר מבימי החול שידוע שבחול הקב"ה מקבל תפלות ישראל ע"י שליח ובשבת מקבל בעצמו והמלך בעצמו כבי"כ הוא הפותח והאיך יפליג אדם וילך משם א"ו לא דבר הא"ז מזה ולא עלה על דעתו הק' רק שחייב בשבת בזה בכפליים הן בשחרית והן בערבית למי שסובר כר"י ובזה צדקה קושית הראב"ד והלח"מ הנ"ל ובזה מתורץ ק' המהרש"ל על הירושלמי דהלא בפסוק ראשון דיהי' לרצון בעצמו יש תרווייהו תפלה וגאולה אך הירושלמי מביא זה הפסוק על אופן השני דסמיכת גאולה לתפלה כנ"ל כנלע"ד:
מאי רני עקרה לא ילדה פי' שהמין הקשה כי הוא פירש הקרא כאלו אומר טעם למה רני משום דלא ילדה ולא הי' לה חבלי לידה וע"כ הקשה מאי רני בזה שלא ילדה הרי לא לתוהו בראה לשבת יצרה והשיבה ברורי' כי לא ילדה אין טעם לזה רק הטעם הוא משום דרבים בני שוממה ואם ילדה אפשר דמבני שוממה יהי' ואף שיש חסרון אצלה מ"מ גם מעלה נמצא בזה שעכ"פ אין לה בן רשע וכסיל אשר תוגת אמו אך דקשה לה למה באמת ככתב הכפל כי היינו עקרה היינו לא ילדה וזהו דקאמרה אלא שאתה תקשה אותי לפי התירוץ שלי מאי עקרה לא ילדה ע"כ צריך לומר דלא בעקרה מדבר המקרא רק רני כנסת ישראל על זה שדומה את לעקרה כי בזה שאת דומה לעקרה תרויח שלא ילדה בנים רשעים לגיהנם ורני קאי על עקרה כמו שעקרה אינה יולדת כך את לאו ילדת בנים לגיהנם כוותה וסיימה לו מי הם הבנים לגיהנם כוותיכי ורמזה לו שטוב לו שלא נברא כי סופו יורש גיהנם:
כל התולה בזכות עצמו כו' עד לולא משה בחירו עמד בפרץ וגו' רבים מקשין דהרי אף דבזכות אבות הוי מ"מ משה הי' המעתיר בעד ישראל ועל ידו נעשה התשועה ואף שבזכות אבות הי' ראוי לומר לולי משה התפלל עבורם והזכיר זכות אבות כדי להזכיר להם עתה זאת לא היתה התשועה נעשה וע"כ ראוי להזכיר משה על זאת גם רבים מדקדקין כפל הלשון בפסוק לשלום מר לי מר מה זה שתי פעמים מר בפסוק והי' די בניטל מרה אחת אך לפרש הענין מה זה תולה בזכות אחרים ממ"נ אם זכותו אינו כדאי בע"כ צריך לתלות בזכות אחרים ואם בזכותו לבד כדאי להנצל איך מזכיר זכות אחרים ותולה בו מאחר שאין לו צורך אלא הענין הוא כך שזה הכלל גדול שנים שעשאו דבר אחד ולא הי' אחד יכול לעשותו הוי כאלו כ"א עשה כלו כמו לא הי' אחד יכול להוציאו והוציאו שנים וכש"כ למדה טובה שנים שהצילו את אדם ולא הי' אחד יכול להצילו הוי כאלו כ"א המציל וא"כ זה הניצול ומספר הצלה שלו פעמים אומר זה הי' מצילו ולפעמים אימר זה הי' מצילו ושניהם אמת רק לפי העת והזמן הצריך לו להזכיר וזהו הענין שבאמת הן בהצלת ישראל ע"י משה הן בהצלת חזקי' זכות שניהם הי' בה ואך משה שהשפיל עצמו כאלו אין זכותו בה כלל עשה הקב"ה להיפוך לתלות הכל בזכותו כי מאחר שבאמת גם הוא הי' המציל ויכול לקרות על שמו כל הצלה אבל התולה בזכות עצמו אף שגם זכותו בזה מ"מ כיון שצריך עוד לזכות אחר ויכול להקרות ההצלה ע"ש האחר תולין בו כל שם הצלה בזכות האחר מאחר דהוא סבור שאין צריך עוד זכות אחר מראין לו שלהיפוך שהאחר הוא המציל והנה חזקי' שאמר לו הקב"ה למעני ולמען דוד עבדי סבר שרק זכות אחרים ולא מחמת זה שתולין לו ואין בו זכותו כלל ובשתים חרה לו אחת שצריך לזכות אחרים ואחת שאין זכותו מועל אף להצטרף לאחרים וא"כ צעק מר לי מר ואמר ר"י משום ר' יוסי דבאמת לא כן הוי רק משום דתלה בזכות עצמו ע"כ תלה לו בזכות אחרים אף שזכותו הי' גם כן בו:
רש"י ד"ה כשמואל הרמתי עד הי' נושא כל כלי תשמיש בית עמו ואהל חניותו שלא ליהנות מן אחרים יש לדקדק מה מפרש רש"י הכל אף האהל אך הענין כך דיש להקשות מנ"ל שאל יהנה כשמואל דלמא שמואל בעצמו ג"כ הי' נהנה אם הי' מוצא אחד שיש לו ורוצה כמאמרם בגמרא יש שיש לו וכו' ומזה פחד שמואל אבל אלישע שמצא הרוצה ויש לו לכך נהנה אבל בגמ' מוכח שלא ליהנות כלל מאחרים משמע אפילו ממי שיש לו ורוצה ואין הטעם מהזולת רק הטעם שהוא אינו רוצה ליהנות ומנ"ל הא משמואל לכך פירש"י שאף האהל וכלי תשמיש של בית שזה ודאי לכל אדם מישראל ניחא לעשות מצוה בממונו בדבר שאין בו ח"כ ובפרט דריסת הרגל בחצירו ובאהל שלו שנקראים דברים אלו ויתור שהכל מוותרים דברים אלו וזה אין המניעה מצד הנותן רק מצד המקבל שלא רצה לקבל וליהנות שאז ש"מ שפיר משמואל שאבא יהנה כלל ולא מיחזי כיוהרא:
לפי שאין גבהות לפני המקום שנא' ממעמקים כו' וגירסת הר"ף והרא"ש אע"פ שאין ראי' לדבר לדבר שנא' ממעמקים ולכאורה תיקשי מה שאין מבואר כן בדברי הגמ' בהרא"ש עצמו בדברי ר"י בר' חנינא פסיק ואמר שנאמר ולא קאמר בלשון זכר לדבר ובהתניא קאמר דרק משום זכר לדבר הוא ואך יש לומר כי הנה בהגמ' אמר ריב"ח לא יעמוד במקום גבוה ויתפלל אלא במקום נמוך ויתפלל שנא ממעמקים וכן בהתניא קאמר אלא במקום נמוך לפי שאין גבהית לפני המקום שנאמר ממעמקים ולכאורה הי' להקשות אם הדין להתפלל דוקא במקום נמוך וכדברי הפסוק ממעמקים למה להם לחלק לתרתי בבי ליתני בחד בבא לא יתפלל אלא במקום נמוך וממילא נתמעט הגבוה דהני הכל נתמעט ממעמקים אלא מדלא אמר בחד בבא ש"מ דתרתי טעמים איכא ומעיקרא אמר לא יעמוד במקום גבוה ואיכא למימר בי ב' או ג' טעמים א' כמו שאמר מהר"י אבוהב דשמא מטריד בתפלתו מפחד נפילתו ב' איכא למימר דחשיב בזה מקטני אמנה כמו המגביה קולו בתפילתו היא מקטני אמנה כאלו מראה שח"ו בלחש אינו שומע כך העולה למקום גבוה להתפלל כאלו אינו שומע מן הארץ אשר הוא עומד שם ג' שמראה האדם גבהות בעצמו שמרים עצמו על מקום גבוה ומהראוי אדרבה להשפיל עצמו לעמוד במקום צר כעני בפתח מרוב הכנעה ושפלות מאלו הטעמים קאמר לא יעמוד אדם במקום גבוה והנה לפי ב' טעמים הראשונים אין איסור ואפילו מצוה ליכא בדבר כ"א במקום הגבוה אבל במקום השוה ומקום הנמוך אחד הוא אבל לטעם הג', לא די בזה שלא יעמוד במקום גבוה כי אף מצוה לעמוד במקום נמוך להראות יותר הכנעה ועל זה הטעם מתפרש הקרא דמן המעמקים כפשוטו דטוב להתפלל לפניך ממעמקים כדי להראות הכנעה לפניך אבל לפי הטעמים הנ"ל צ"ל דפסוק ממעמקים ה"פ אף ממעמקים קראתיך ולא תאמר שאין כבוד ה' בזה כי אין גבהות לפני המקום אלא כיון שריב"ח כפל ואמר אלא במקום נמוך ש"מ דהם סברו אף הטעם הג' לכך מצוה הוא להתפלל בדרך שפלות ועניות ע"כ אמר אמר הגמ' שנאמר ממעמקים אבל באמת על דין הראשון דלא יעמוד במקום גבוה איכא עוד שני טעמים הנ"ל והמה חזקים יותר אף למי שסבור טעם ג' דאי תימא דכלם שוים וכלם לעיכוב הדק"ל דאם העיכוב דוקא להתפלל בנמוך לימא הדין האחרון ולא יצטרכו לומר שלא יתפלל בגבוה א"ו דמקום נמוך הוא למצוה ומקום גבוה הוא לעיכוב מכח שני טעמים הראשונים ואין להקשות לפי זה דהשני טעמים ראשונים חזקים מטעם הג' למה אמר בברייתא לא יעמוד על כסא וכו' עד לפי שאין גבהות הלא אין זה טעם מספיק כ"א לפי טעם ג' היל"ל א' מב' טעמים הראשונים שהם מספיקים אף לעיכוב כי הטעם הג' אינו אלא למצוה כנ"ל ואך כ' דבאמת הברייתא הק' מה שאמר ברישא לא יעמוד מטעמים הידועים ואך אם ירצה השואל לשאול אין לדחות מפני טעמים אלו שלא לעמוד במקום גבוה משום קטני אמנה או משום פחד שלא ליפול הרי כבוד ה' בזה להיות מתפלה בפניו במקום גבוה וחשוב ומשים דברים בעלמא ידחה כבוד ה' ע"כ אמר לפי שאין גבהות לפני המקום להיות מקום גבוה חשוב דוקא יותר אף לפי ב' טעמים הראשונים רק שוה לפניו כי מתפרש הקרא שאף ממעמקים יש לו לקרות אל ה' וכיון דאין כבודו בכך מוטב למנוע מלהתפלל בגבוה מב' טעמים הנ"ל ולטעם הג' הדבר נכון ממילא לפי שאין גבהות רק דוקא במקום עמוק כדרך עני כמ"ש תפלה לעני ואך לפי חכ"ל אצ"ל דהטעם לפי שאין קאי רק על בבא השני' אלא במקום נמוך וכפי הטעם הג' רק גם הב' טעמים קאי וכנ"ל וא"כ לכל הטעמים צריך הפסוק דממעמקים לטעמים ראשונים שלא יאמר כבוד ה' וידחה לטעמים אלו משום עת לעשות כבוד ה' הפכו תורתך קאמר הקרא דאין זה רק דשוה אצלו כמאמר הקרא שאף ממעמקים ע"כ עדין לעיכוב ולא לעמוד על מקום גבוה מכח הב' טעמים הנ"ל שאינם נדחים ממקומם ולטעם הג' הקרא שמצוה לעשות כן ואך החילוק לטעם הג' דרשי הקרא כדכתיב ודוקא ממעמקים לקרות לה' ודבריהם נשמע מהקרא ממש אבל הב' טעמים אחרים אינם מפורשים בקרא והקרא אינו מועיל כ"א דלא תיקשי על הב' טעמים לדחותם לכן ילפינן מקרא כנ"ל ואף זה לא כדכתיב ממעמקים קראתיך אלא לומר אף ממעמקים ע"כ אין זה ראי' גמורה רק זכר לדבר והגמרא דלא קאמר זכר לדבר דקאי על בבא שני' ולא במקום נמוך וגם דסובר הברייתא וריב"ח הטעם הג' א"כ יספיק זה הטעם גם על בבא ראשונה ואז הוי ראי' גמורה ולא זכר אבל הרא"ש זללה"ה דלא כתב כלל אלא במקום נמוך משום דלא כתב אלא מה שלדינא אבל דבר מצוה לא וסבר דטעם הג' אינו אלא למצוה ולא לעיכוב וא"כ הראי' מהקרא הוא כנ"ל לב טעמים הראשונים ורק לראי' דאף ממעמקים שוה ולא הקרא כדכתיב ע"כ קאמר הרא"ש זללה"ה דרק זכר לדבר הקרא דממעמקים אך הרמב"ם והטור נמשכו אחר לשון הגמ' וכ' הרמב"ם בפ"ה יתפלל במקום נמוך והטור בסימן צדי"ק כ' ג"כ שיתפלל במקום כמוך מקרא דממעמקים דהראב"ד ז"ל בהלכה ז' פרק הנ"ל רוצה להחמיר עוד יותר עבור הדין דיתפלל במקום נמוך קאמר אף כשהחזר מיוחד למעלה אשר לדעת כל הפוסקים א"צ לירד מאחר דמוקף במחיצות כמ"ש הרמב"ם והטוש"ע והוא אמר אם אפשר לירד ירד כדי לקיים מצות ממעמקים ומהתימא על הש"ע שלא הביא כלל דין מקום נמוך אף בשם יש מי שאומר מאחר שכמה פוסקים כתבו כן וגם גמרא ערוכה וסתם ברייתא כן וצ"ע. כנ"ל נכון לפרש דברי הרא"ש שהוסיף על דברי הגמ' ואף לתרץ דברי' עצמם שבדברי ריב"ח כתב סתם שנאמר ממעמקים ולא כתב שהוא זכר לדבר כמו שכ' בדברי הברייתא ואך כ' דמצינו שהרא"ש שינה הגירסא בדברי ריב"ח מדברי הגמ' שהגמרא אמר אל יעמוד משמע שבא לאסור שלא יעמוד במקום גבוה והרא"ש כ' לשון אחר מנין למתפלל שלא יעמוד במקום גבוה ויתפלל ולפי זה הלשון איכא למימר פירושו של דבר מנין שלא יהי' מצוהבכך לעמוד דוקא במקום גבוה להתפלל שזה כבוד המקום ע"כ זה דייק שפיר מפסוק ממעמקים ממ"נ איך שיתפרש הקרא או דוקא ממעמקים או אף ממעמקים מ"מ אין מצוה להיות המקום גבוה ע"כ לא כתב זכר לדבר כי ראי' גמורה הוא ואך בברייתא כ' לשון הגמ' אל יעמוד וכו' דא"כ לא הוי כ"א זכר לדבר כנ"ל ועיין ברא"ש שבדברי ריב"ח אין משמעות אחר כי כ' מנין למתפלל שלא יעמוד שמשמע שלא יצטרך לעמוד דוקא וכן נכון להתפרש כדי שלא יסתרו דבריו זה את זה נלע"ד: