אור ברסלב
ארץ החיים חדושי אגדות

ארץ החיים· רבי חיים טירר מטשטרנוביץ

חדושי אגדות

חידושי הלכות

ברכות דף ד' ע"ב מפני מה לא נאמרה נו"ן באשרי כו' במערבא מתרצו לה הכי וכו' עד אפ"ה חזר דוד וסמכן ברוה"ק שנאמר סומך ד' לכל הנופלים והנה לשון מתינו אין נופל כאן על הדרש דהול"ל במערבא דרשו לה הכי דאין תירץ בלא קושיא ונ' לפרש דהי' קשה לרז"ל הני תרי קראי דסתרי אהדדי דהרי דהע"ה אמר סומך ה' לכל הנופלים משמע שאין נופל בעולם שלא יהיו לו סמוכה והיכי קאמר שיש נפילה ונפלה ולא הוסיף קים ח"ו ע"כ מתרצי הבני מערבא שנפילה הלז תהיו באופן שלא תוסיף לנפול עבור ששחה לעפר נפשה. ע"ד והיו זרעך כעפר הארץ אז מקימי מעפר דל ויאמר התנערו מעפר קומי ירושלים וקים בתולת ישראל. ולפ"ז פי' הקרא סומך ד' לכל הנופלים למי שהוא נופל מכל וכל אז ודאי הקם תקום עמו ובל ידח ממנו נדח וע"כ דוד עבור שלא רצה לומר הנו"ן באשרי שגם לפי תירץ הבני מערבא הוא עזובה מאוד להיות נופל בארץ ע"כ גם זה הוי בכלל מפלתן של שונאי ישראל ורק שדוד חש אולי גביר הדילוג של נון באשרי ינוע לב בני ישראל לומר דעבור זה לא כתבה שיש בה מפלתן של שונאי ישראל ח"ו כפשיטות הקרא נפלה ולא תוסיף קום ח"ו ולא כתירץ בני מערבא וע"כ חזר וסמכן ואמר סומך ה' לכל הנופלים שזה כלל בידינו שאלקים יבקש הנרדף וסומך כל הנופלים בעולם ובודאי גם הוא מקום ורק עכ"פ כמו שתירצו במערבא בעת שלא תנפול עוד אך מאחר שהקרא זה בא כמתרץ ל"ת שדוד בעצמו אמרו ע"כ ארז"ל שגם זה ברוה"ק אמרו וברוח קדשו דלג הנון וסמכה בסמך כנ"ל ולכן אנו מתפללין יקום לנו את סוכת דוד הנופלת מאחר שכבר נפלה אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה ומקשים איך לא מצא כשיש ביטול תורה ושאר דקדוקים וכ' דלא מצא פי' לא מצא תרופה למכתו אף שפשפש ועשה תשובה ומתחרט גם על ביטול תורה מ"מ לא סרו היסורין ממנו ותלה בביטול פי' דבאמת על ביטול תורה א"א לאדם לעשות תשובה כ"א החרטה בלב כי הוא מעוות אשר לא יוכל לתקון כגון שבטל תורה יום א' א"א להשלים ביום השני כי הוא די לצאת בפ"ע כי בכל יום מחיוב להגות בה והגית בו יומם ולילה אך אם יסורין באי' על האדם והוא מצער עצמו מתוך הדחק, ולומד תורה הנה שכרו כפול ומכופל כי לפום צערא אגרא כדאמרינן כל המקיים מעוני וכו' וודאי שהקב"ה חושב שעה אחת כאלו עוסק יום אחד מתוך הריוח ובזה משלים הביטול תורה ואז הוא תשובה על עון ביטול תורה וזה שאמר הקרא אשרי הגבר אשר תיסרנו ואעפ"כ ומתורתך תלמדני כי המקיים את התורה מתוך הדחק חשוב בעיני ה' ע"כ וודאי מכפר על העבר שביטול מפני הצער היותר שיש לו עתה מכח התורה.

שם איזהו יסורין של אהבה שאין בהן ביטול תפלה נ"ל ע"פ מה שכתבתי על פסוק תעו במדבר וגו' עד ויצעקו אל ה' עד ויושיעם ולמה לא אמר בדרך עצה שיצעקו אל ה' ושורש הדברים הוא ע"ד מ"ש ברוך ה' אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי כי זה הסימן שהקב"ה חפץ בתפלתו. אז כשמביא עליו יסורין בכל זאת לא נשכח אהבת ה' מלבו ולבבו פונה לה' לערוך תפלה כמאמר הקרא ויצעקו בני ישראל אל ה' שאמרו רז"ל שתפסו אומנות אבותם פי' שלמדו מאבותם שיש זמן אף שהקב"ה מביא על האדם יסורין רצונו שיצעק אליו להיות נושע בה' וז"ש דוד הרי ראיתי שאף בעת צרתי לא הסיר ולא השכיח מאתי תפלתי לה' בזה בזה ידעתי כי חסדו עמי להושיע לי מכל צרותי ומתאוה לתפלתי וז"ש דוד אם אדם תועה במדבר או בישימון דרך ואעפ"כ הקב"ה נותן בלבו להיות לבו פונה אליו לצעוק לה' וזהו ויצעקו המה ממילא לה' אז ידעו שחפץ ה' בתפלה זאת להוציאם ממצוקותיהם וזהו אמרם איזהו יסורין של אהבה שחפץ ה' בתפלתו כמשרז"ל למה היו אבות עקרים שהקב"ה מתאוה לתפלתן וזהו כל שאין בהם ביטול תפלה על הדבר רק לבבו פונה מתוך היסורין וצועק אל ה' ומצפה לישועתו אז היסורין הם של אהבה ויצעקו אל ה' ויצילם:

דף ה' ע"ב על האי שופרא דבלי בעפרא קבכינא פי' שידוע שיסוד העפר שבאדם הוא הגורם לאדם עצלות שמתעצל לעשות את הדבר שעלה במחשבתו לעשותו שעבור כח העפר שבו מתכבד ויושב ואינו עושה והנה בדברי התורה והמצוה שצריך האדם לעשות ע"ד ושמרתם את המצות שאמרו רז"ל שלא תחמיצנה רק תיכף שבא לידך תקיימנה וי"ל שלזה רמז הקרא הלא כה דברי כאש נאום ה'. כי יסוד האש הוא הגורם זירוז וע"כ במצוה שחייב לזרז א"ע לעשותה בלי חימוץ צריך להגביר את יסוד האש ולתנהג בו וזהו כה דברי יהיו נעשין כאש מכח יסוד האש אשר באדם המזרזו אבל המהפכין רצון המקום כמ"ש המפורשים על פסוק כי דור תהפוכות המה שאדרבא בבא לידם מצוה לעשות מתנהגים ביסוד העפר ומתעצלים לעשותו בחימוץ. וכשבא לידם איזה תאוה גופניות או עבירה ח"ו למלאות תאותו אז משתמש בכח האש להיות לו לב בוער כאש והוא ביד לבו עד שממהר לעשותו לכן נקרא דור תהפוכות שמהפכין רצונו של מקום ע"כ אמרו על האי שופרא הוא התורה והמצוות שהם שפר הארץ והשמים דבלי בעפרא עבור יסוד העפר אשר באדם שמתעצר לעשותם עד שלפעמים מתבטל עי"ז מלעשותו לגמרי וקאמר על דרא ודאי קבכית העושה זאת להפך בזה רצון המקום. ואך בלעם אמר מי מנה עפר יעקב אף המצוות שאדם מישראל מקיים אף בהיותו בבחי' עפר ועצלות כי אפי' פושעי ישראל מלאים מצוות כ"ש בבחי' עפר לכן מי מנה.

עוד פי' ע"ז המאמר ל' אליעזר וכו' אי משום תורה וכו' עד להאי שופרא דבלי בעפרא וכו' פי שיש שאין מקיים המצוה מחמת שלא בא לידו ויש שבא לידו ועשתה שלא לשמה רק לכבודו ולהנאת גופו וליכא חיות בהמצוה להיות פרחת לעילא כי ליכא בה דחילא ורחימא רק נשארת למטה וכמו דברי גופניות וארציות נחשבת כי לא בא למעלות התורה להיות ראשה בשמים ונקראת בלי בעפרא ואמר אמת מה דלא אפסית בתורה מחמת שלא היו סיפוק בידי לעשות ע"ז אמרו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים מחמת שאין סיפוק בידו כמו עני שאין בידו להביא שור לעולה נאמר במנחתו ריח ניחוח אבל זה שבא לידו המצוה והתורה ולא זכיתי להעלות אותה למעלה רק עשיתי בלא דחילא ונשארה למטה בארציות ובלי בעפרא ועל דא ודאי קבכינא וכו'.

רבי חייא בר אבא חלש על לגבי' ר' יוחנן וכו' פי' שר' יוחנן ור' חייא ב"א סברי אף שיש בהיסורין ביטול תורה ותפלה הו"ל יסורין של אהבה ורחב"א הו"ל ביטול תורה ותפלה כמ"ש המהרש"א זללה"ה והנה מי שעובד את רבו שלא על מנת לקבל פרס ואוהב את ה' יותר מגופו ותורתו ותפלתו רק לנחת רוח לקונו כשנחלה כ"כ שאינו יכול לעסוק בתורה ותפלה אף שהיו יסורין של אהבה להרבות בשביל זה שכרו לעוה"ב ימאס בהן בשביל הנחת רוח שעושה כשיכול לעסוק בתורה ותפלה וז"ש לא הן ולא שכרן שיש לנו בהיסורין של אהבה כי אין חפצי בביטול הנ"ר בביטול התורה ומכח הזכות הזה שחפץ בתורה ותפלה אוקמי' ר' יוחנן וזה שפריך הגמ' על ר' יוחנן וליקום ר"י לנפשי' מאחר שגם זה כוונתו הטובה לתורה ותפלה ולמאס בשביל זה שכרו המרובה הבא בשביל היסורין ומשני אין חבוש וכו':

דף ו ע"א וכולהו כתיבי באדרעי' ולכאורה שלא לצורך הוא דידוע מתפלין שלנו שהוא ג"כ כן ואך שזה סיום המאמר הוא שהנה תפלין נקראים עו"ז הן בדבר הנזכר בהם שישראל נותנים עוז להקב"ה ביחוד שמו י"ת והן העוז שעשה הקב"ה וגאל אותם מן האומות ביד חזקה ובזרוע נטויה ותפלין של הקב"ה. ג"כ נקראים עוז בשניים א' שנותן עוז לעמו כמו ולתתך עליון ומי גוי גדול ואחד שעוז של הקב"ה מענין יצ"מ ושיש בידו כח וד' כגבור יצא וע"כ גם תפלין דמרי עלמא נקראין עוז והוא קא על תפלין של יד דקאמר ובזרוע עוזו ע"ב מסיים וכלהו כתיבי באדרעי' ע"כ נקראים עוז ואפשר שזה הוא עיקר שאלה של ר"ב ב"י הני תפלין דמרי עלמא מה כתיב בהו פי' התפלין שאתה אומר להיות נקראין עוז אין שייך כ"א אצלינו שעשה עמנו עוז וגבורה וגם אנחנו נותנים עוז לו אבל דמרי עלמא מה כתיב ע"כ שעוז שהוא עשה עמנו להצילנו בזה נתן עוז בנו לומר מי כעמך ישראל ושבח שלנו הוא ובו משבח הקב"ה בשבח שלנו ע"כ העוז הכתוב בתפלין שלנו יצ"מ כתיב משל הקב"ה ומשבח אותנו ויפה נקראים עוז וכן בזרוע בתפלין כתיב ג"כ כן ע"כ נקראים זרוע עוזו ושפיר וק"ל.

והנה עיקר ענין התפלין לבאר אותם ע"פ האמת והסוד עמוק עמוק לפרש נגד עיני הכל איך אמת שהקב"ה מניח תפלין וכתיב בהו מי כעמך ישראל וגו' אך להמשיל מעט דמעט הנה הדבר ידוע שלא כל העתים שוים אצל האדם פעמים שהוא מזדרז ושמח וטוב לב ובדוח דעתי' טובא ומתלהב לבו למצות בוראו ולפעמים בהפך לבו דואג ודעתו עכורה ומתעצל אפי' להושיט ידו למצוה ובאמת הצדיקים שומרים עצמם שח"ו לא יבואו לידי זו והכל מטעם שלא כל העתים שוים להיות עליו חיות הקודש רק והחיות רצוא ושוב לפעמים נתוסף על דרך מדריגת כרנ"ח וכפי התקבלות החיות פן זכות דעתו ושמחת לבו וזירז גופו כי הכל נמשך מהחיות שבו ולפעמים שנתגבר העצלות ודאגות בלב איש עד שאין מקום להתעורר עצמו לדבק בחיות שלו עד שיתעורר לבו בשמחה הגשמי כגון קחו לי מנגן וגו' או עשה לי מטעמים עד שיהיו ראוי לקבל או שרואה באיזה דבר הנאה לו או שמרבה השמחה בבניו ומשחק ומדבר עם התינוק והכל כדי לעורר השמחה ויהיו מקום לקבל האור החוות הקודש שיבוא עליו והנה החילוק מבואר בזמן שדעתו בדוחא אי בעי מיניה כל חללי דעלמא אמר ששכלו זך אז וגם לבו טוב לתת לכל מבקשו מה שבידו לעשות וגם אין דבר קשה לפניו והמצוה החמורה דומה עליו לקלה לעשות אותה בזריזות והנה אף שאני ד' לא שניתי ח"ו אך מדתו הכל מדה כנגד מדה וכפי אתערותא דלתתא כן מתעורר מלמעלה נגדו וכשאדם עושה המצוה בשלימות ובשמחה ובטוב לב ובזירוז בכלם מתעורר נגדו י"ת בתוספ' חיות לו ולכל העולם ברוב חדוה ושמחה למלאות לכל א' משאלותיו ובמי שיש בידו למלאות איירי ואז אשרי לאיש שככה נעשה בשבילו והוא בדוגמא שסיפור התינוק ושמחת האב בו גורם להיות ממילא בשמחה וחדוה ועי"ז מפיק כל השואל אותו כאו"א רצונו והנה ידוע שאין דבר מצוה המרבה שמחה לאדם כמו תפלין כמו שהשיב ר' ירמי' לר"ז ואביי לרבה דחזו דבדחו טובא ואמר תפלין מנחנא פי' התפלין מרבה בי הבדיחא והחדוה עבור החיות השלימות שבא לי על ידם ושמח אני במצוה וזהו ענין המושאל אצל הקב"ה אף שלא שייך בו שנוי ח"ו ולא שייך ענין התפלין הבאים לעורר על האדם החיות מ"מ אמר ר' יצחק שיש בחינה זו אצל הקב"ה והנה הורדת החיות הוא כתי בחי' האותיות כי כל אות הוא צינור לבד להשקות לאדם על ידו וע"כ שאל ר"ב ב"י תפלין דמרי עלמא מה כתיב בהו הרי לא צריך לצינורות של האותיות ואמר לו מי כעמך ישראל כנזכר לעיל שע"י סיפור התינוק מתרבה חדוה בלב אביו כך הקב"ה ע"י ישראל מתרבה חדוה ושמחה ומכח זה ממלא כל העולמות בטוב וחדוה כאלו האדם בזמן בדיחתו בעת שמניח התפלין כן הקב"ה עושה בשביל ישראל ונקרא אז הקב"ה מניח תפלין כי הכל אומרים כן כשרואים שממלא לכל אחד משאלותיו אומרים בדרך המשל בדחי דעתי' כמו מניח תפלין בדרך מאמר רז"ל כבן עזאי בשוקי טבריא וזה העת נקרא בכל העולם הקב"ה מניח תפלין לסי' בפיהם על כל הטובה הבאה עליהם והאל ע"י אתערותא דישראל מלתתא וזה שאמר שכתב בהם מי כעמך ישראל ששמח על מעלות הבנים ומי גוי גדול שנתגדלו ישראל ולתתך עליון ועל כל אלו הקראי מתחיל השמחה לפניו יתברך ויתעלה שמו וזכרו לעד ולנצח נצחים ונתפשט על כל הנבראים והיצורים והנעשים א"ס והוא לחום יכפר עון בדברי במקום הזה אך ראיתי לקדמונים שהכל מדברים זה בכה וזה בכה נבוא אל תוכן האמת אמרתי ג"כ לנגוע בקצהו.

דף ו' ע"ב וחנותי את אשר אחון אפי אינו הגון ולכאורה קשה תינח מה שטוב לרשע הוא כמ"ש רש"י ז"ל שבכמרו רחמו ו עליו בשעה שהוא שעת רצון אבל לצדיק להרע לו ע"ז אין טעם בפסוק וחכיתי וצריך לומר כתירוץ הנ"ל כאן בצדיק גמור כאן בצדיק שאינו גמור ממילא גם אצל הרשע יש תירוץ הנ"ל ונוסף עוד שלפעמים אף לרשע גמיר טוב לו מצד השעה שעת רצון וא"כ איכא למימר דלא פליג ר"מ ורק התירוץ הלז הוא מוכרח משום צדיק וגם הוא סבור דר"מ דלפעמים לרשע גמור שעה עומדת לו להטותו לטובה אבל להטותו לצדיק להיות לו רע מצד השעה אין זה ממדות הקב"ה ולא בכלל וחנותי את אשר אחון להיות משמע גם להרע לצדיק להיות לו רע מצד השעה ואך כר' דאפשר דגם זה נכלל בזה הפסוק ע"פ דברי התנחומא ד"ב וז"ל אמר הקב"ה למשה משה את סבור שיש לשום נברא אצלי כלום אין לשום נברא אצלי כלום ומה שאני נותן להם מתנות חנם אני נותן להם שנ' וחנותי את אשר אחון וכו' הרי שגם נתינת הצדיק נכלל בפסוק וחנותי ההוא מצד חן ומה שהיא מצד חן תלוי בשעה שלא כל העתים שוים ליתן מצד חן כ"א שעת רצון וא"כ לפי דברי ר"מ שהשיב לו הקב"ה וחנותי הוא תירוץ מספיק הן על צדיק והן על רשע כי מקרה אחד להם שנתינת הטוב והרע להם אינו תלוי כ"א בשעה והוא באמת מבואר בסה"ק שעיקר בשעת יציאת הנשמה באיזה יוצאת ואז הש"י משלם לכל או"א כדרכיו וכפרי מעלליו ולפי ענין שסבל בעולם הזה הן טיב והן ביש הכל ישלם לו בעוה"ב כמבואר הכל בזהר. והוא התירוץ של ר"מ שאשר הוא בגמ'.

שם ופליגא וכו' בשכר שלש זכה לשלש וכו' ולפי דברי המדרש רבה הובא בעין יעקב אין כאן פלוגתא רק דברי אלקי' חיים שאמר לו כשרציתי וכו' אבל אמר ר"י דסכנין בשם ר' לוי אעפ"כ. בזכות ויסתר וגו' כיון דההוא עשה לשם ה' ולכבודו אף שלא יפה עשה אחר כוונת הלב הקב"ה דן את האדם וזכה בשביל ויסתר לדבר פא"פ והנה להבין הענין כר' דהנה באמת דהחיות רצוא ושוב דחזר להסתכל במקום קדוש כזה כי יש מעילה בהקדש בראי' בעלמא כמאמר המשנה משלשין את האומנים בתיבות שלא יזונו עיניהם מן ההקדש כי מצד היראה מאיש שיראה האדם אינו יכול להסתכל בפניו כ"ש דכ"ש ממקום היראה והקדושה ח"ו להסתכל ואך בראי' כל דהוא סגי ולשוב להחזיר פניו והנה משה עבור היראה יתירה שהיו בו אולי יסתכל מעט יותר וימעול מעל בה' מקדושה שבו ע"כ גדר עצמו שלא יראה כלל וזהו כי ירא מהביט שירא שלא להביט יותר מן הצורך. ובאמת אין לעשות כן כי ראוי לצפות במרכבתו לידע גדולתו ית' ויתרומם וז"ש אלו לא הסתיר היו מראה לו גדולתו מה למעלה ומה למטה ורק משה שעשה כן מחמת שירא שלא להביט יותר דעתו לשמים היו אך טוב היו שלא יסתר וישמור עצמו מהבטה ע"כ על מה שהסתיר פניו מצד היראה מהבטה על זה קבל שכר ודיבור ה' פא"פ אבל מה שלא צפה כלל וכלל לא זכה לראות בזמן שרצה להיות צופה במרכבה ומה שלמעלה ומטה שהיו לו לצפות אז ולהיות נזהר רק מהבטה לחוד זה היו דבר הנכון וזה הוא דברי המדרש רבה על נכון.

שם דף ח לעת מציא זו אשה פי' משעל כלן מתפלל החסיד ורק שר"ח אמר זו אשה שבתחלה יתפלל על אשה כי בתחלה צריך לנסוב אשה ואח"כ ללמוד בטהרה ואמר ר"נ לאחר שנסב אשה אז צריך להתפלל לעת מצא זה תורה ואחר שלמד תורה והצליח בתובמ"עט צריך עוד להתפלל לעת מצוא זו מיתה ואף בעת מיתה שרואה שמת בטוב ומיתה יפה ומשופה בדעתו כדרך הצדיקים שמצוים את בניהם ללכת בדרכי ה' ורואים שבטוב נפטרו מן העולם אעפ"כ צריך עוד להתפלל שיתפללו על הקבורה וע"כ יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא הכולל כל הנ"ל ובכל עת משתנה תפלתו לדבר אחר והכל עת מצוא נקרא ואמר מר זוטרא אחת היא שצריך להתפלל עליו תמיד זה בית הכסא כי איזה עשיר זה שיש לו ביהכ"ס סמוך וכו' וצריך לאדם אף בעת מיתה ממש כי סימן טוב לאדם שמת מתוך חולי מעיים שממרק גופו מכל הטינופת שבו ויבא נקי באין פרש לזרות על פניו וע"כ באחת מתקיים תמיד להתפלל לעת מצוא ע"כ אמרו במערבא הא דמר זוטרא עדיף מכלהו אין לדחוק כמו שמפרש רש"י זללה"ה ורק במערבא אמרו כן כמו שמצינו בכמה מקומות שמשבח הלכה אחת בא"י או בבבל. והנה ענין הבקשה על אשה ידוע שצריך להתפלל שיזדמן לו בת זוגו כי לפעמים ינתן בת זוגו לאחר ולו נתן אשה שאין לה בן זוגה עתה ע"כ צריך אדם להתפלל שלא ינתן בת זוגו לאחר ולא יצטרך אחר לדחות מפניו ושלא יצטרך הוא לדחות מפני אחר וזה דוגמא ויירא ויצר שלא יהרג ושלא יהרוג. וענין הבקשה על התורה כדברי רז"ל למיסבר, או לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא סייעתא משמיא ואין זה בכלל יגעתי ומצאתי וע"כ צריך אדם להתפלל על תורה. וגם על מיתה מהני תפלה כי אף המיתה הוא לפי מעשה האדם יש שמיתה ממרקת עונותיו ומכפרת אעפ"כ אמרינן גדולה תפלה יותר ממעשים טובים שהרי משה היו בידו מעשים טובים ולא נענה כ"א ע"י תפלה לכן האדם שיש בידו מע"ט להנצל מיסורין אעפ"כ צריך להמע"ט עוד תפלה ואז ינצל מכל צרה וצוקה והמיתה קלה מכפרת עון כמו החמורה וגם הקבורה אע"פ שסימן טוב לאדם שלא בספד ונקבר כהלכה אעפ"כ התפלה מועיל לכל להיות נקבר כהלכה ויהיו מנוחתו כבוד ואעפ"כ יאמרו לו ינוחו על משכבותם בשלום והכל יענו בשלומו הטוב כי התפלה גורם יותר ממע"ט כנ"ל ועיין מה שכתב הרי"ף בחדושי הגדות בזה.

שם אמר רבא כו' אל תחתכו על גב היד איכא דאמרי וכו' ואל תשבו על מטה ארמית ח"ד וכו' פי' כי הנה כמו זר נחשב שיהיו רבא מזהיר את בניו בשעת מיתה דברים כהנה כי אל תחתכו נראה כדברי הבל ומה לו לרבא ודאי לא יהיו שוטים לחתוך ידם או לא תגנו בלא ק"ש כמי שמזהיר את בנו קטן לקרות ק"ש קודם שכיבה הלא אם ת"ח הוא א"צ אך הדרך הנכון הוא כך כי דרך החכמים כשמדברין מדברין דרך חידה והמבין יבין ואף העומדים שם שומרים ואינם מבינים ועושים סימנים כדי כשיזכור האדם מדבר זה יזכור דברי החכם שאמר לו בזה והנה רבא שרצה להזהיר את בניו הן מדרך היצה"ר והן מדרכי העולם בכלל אמר כך ראו שמדרך שנראה ישר בעיני איש פתאום בא לידי סכנה כגון החותך בשר לאכול ולהתענג ופתאום חותך בתוך ידו ומסתכן ע"י זה ונופל ומת כן כל דרך איש ישר בעיניו ואין היצה"ר אומר לאדם לעשות דבר שנראה הסכנה לעין רק אדרבא אומר לו מזה אין עון בידך ועשה זאת למען בריאות גופך ועשה תאותך כדרך בני אדם עד שיתרגל בתאוה הרעה ולפעמים מראה לו שחסר ממנו תאותו בהיתר ונלכד פתאום באיסור ר"ל וכך בדרכי עולם אם לא יהיו החכם עניון בראשו לראות מהתחלת הענין מה שיכול להיות בסופו ורק עושה בדרך כסיל בחשך הולך ובא עד קרוב לסכנת לסטים אז אין מקום להמלט ולברוח והחכם שעיניו בראשו רואה מרחוק לשמור עצמו לא להתקרב לסכנה והנה החכמים שבדור כשרצו לדבר לאחד לשמור מסכנת היצה"ר או משאר סכנות ושלא יבינו השומעים היו להם למשל אל תחתכו בשר על גב היד והשומע שומע לעצמו ומבין השני דברים הן בדרכי ה' והן בדרכי בני אדם ועוד נוסף אם הדבר כלול שני ענינים ממש מה טוב רמז לו בדרך מוסר עוד ענין השני אשר ג"כ בו והנה בימי רבא הי' זה למשל כשאחד רצה לומר לחבירו על דבר סכנה כנ"ל וגם על דרך קטטה ושלא יתגנה בעיני הבריות ולא יבא חילול השם על ידו ג"כ הוא למשל אל תחתכו ע"ג היד שלא יצא ממך דבר מאוס לבריות וע"כ רבא שרצה להזהיר את בניו בדרך כלל גדול כמעט על כל דרכי ה' ובני אדם אמר בלשון זה הכולל הכל כנ"ל ומפרש הגמ' איך כלל בזה כל הדרכים ואמר הרי איכא אינשי דאמרי מפני הסכנה כשרוצים להזהיר לחבירו על סכנה אומר לו אל תחתכו ע"ג היד ואיכא אינשי דאמרי כן משום קלקול סעודה וימאס בעיני הבריות ע"כ אמרו המשל הזה על כל אזהרה להזהיר לחבירו שלא יתגנה בעיני הבריות ושלא יתחלל ה' ע"י וימאס עכ"פ לקרוביו וכדי שלא יהיו חרפה לא נשא על קרובו אמרו ג"כ לשון זה וע"כ אמר רבא לשון זה לבניו כדי לכלול כל האיכא דאמרי וישאו משלם על כל דרכיהם לבל יתחלל שם שמים על ידיהם על ידם ולבל יסתכן מדרך היצה"ר וגם להיות כחכמים אשר עינם בראשם ולא להיות דרך איש ישר בעיניו עד שנופלים בסכנה ולא יוכלו קום ח"ו וכן ענין זה גבי אל תשב מאחר דאיכא דאמרי המשל הזה דלא תגנו בלא ק"ש כדי שיקבלו עליהם עול מלכות שמים בכל פעם אף בעת השינה יהיו ישן מתוך קבלת עמ"ש ואומרים המשל היה עליו ורבא שרצה להזהיר את בניו על קבלת עמ"ש וגם שלא יפגמו זרעם חלילה באשה מעממים אף שתתגייר מ"מ רוע מעלליו יפגום זרעה כלל הכל בזה הלשון מאחר שקצת אומרים בכה וקצת אומרים בכה וגם לשום על לבם מאמר שיכול לבא לידי רע אף שאין עתה נראה כלל כגון מעשה דרב פפא ע"כ התחכם ובא בדברים אלו והכל על נכון:

דף ט ע"א אין כא אלא לשון בקשה בבקשה ממך וכו' בבקשה מכם וכו' וקשה שהרי לא כתיב רק פעם א' נא ומהיכן נפקא לי' בקשה למשה ובקשה לישראל וכ' דנפ"ל מדלא כתיב כא דבר וגו' והוי ילפינן בקשה למשה או דבר באזני העם נא ישאלו וגו' ומדכתבי' לנא באמצע דרשינן לי' הכא והכא דבר נא והבקשה למשה שידבר וגם דבר ומהו תדבר נא באזני וגו' וילפינן בקשה למשה ובקשה לישראל והנה ענין הבקשה שהיו צריך שהיו ישראל אומרים.מה לנו להתעכב עוד כאן איזה ימים או שעות עבור השאלה וכדרך המשל שמביא הגמ' הוציאוני היום ואיני מבקש כלום ע"כ בקש מהם הקב"ה התעוררו עוד איזה שעות כדי שלא יאמר אותו צדיק. וישאילום וינצלו את וגו' פי' ששאלו המצרים להם אף דבר האחרון שלהם שלא היו הם יותר אף שראו שכשיתנו להם גם זה ישארו נמצודה שאין בה דגן או כמצולה מ"מ לא מנעו מהם. והנה ענין החילוק בין מצודה ובין המצולה ומה צורך במשלים הלא דבר אחד שנשארו המצרים ריקנים בלא ממון ואך הגמ' מפרש דחשה כיון דבאמת ישראל מחלי על חלקם ברכוש ובפרט מפני טורח דרך ובטוחים היו בה' שיספיק להם צרכם במדבר טוב היו שילכו כך ויתקדש שם שמים על ידם וזכותם יעמוד להם יותר ע"ד זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר ואי הלכו בלא לבוש ובלא ממון היו להם זכות יותר וגם שם ה' היו מקודש יותר שגברי ערטילאי הוציא למדבר בלי לבוש ובלא כסות ואין בידם לפרטה אף שו"פ והוא הספיק להם כל צרכיהם ואך האמת של דבר שרצון הבורא י"ת היו כדי שלא יוסיפו לבא בארך הזה עוד לשוב מצרימה וכדברי היודעי חן שאמרו שישראל הוציאו כל הניצוצין הקדושין אשר היו שם כדי שלא יצטרך עוד שיבאו ישראל לשם בשעבוד כדי לתקן שם והנה ידוע מה שנתמעט הקדושה מאדם או מאומה אף שנשאר בו כדי חייו כדי שלא יתמעט אומה מעולם אבל מעט דמעט קדושה בהם רק להחיותם בלא שום מותר וברכה אין בהם והנה כפי מיעוט הקדושה נתרבה הרע במקום הזה או באיש הלז או באומה ואם נופל ביד זה האיש איזה איש נקרא נופל ביד אכזרי ע"כ רצה הקב"ה שלא ישבו ישראל עוד לבא ח"ו בשיעבוד אכזרי שבהם שלא יכבד העבודה עליהם כי בעודם בקדושה רבה כתיב ועבדום ועינו אותם מחמת מזגם הרע וערות הארץ ורוב רע שבהם וכ"ש כשנתמעט החיות מהם וכנ"ל וע"כ כוונת הבורא היו שלא יפול ח"ו עוד אדם מישראל דהיינו להכניס עצמו תחת ממשלתם לעבדם מחמת הצלחה שיראה מהם ע"כ עשה הקב"ה אותם כמצודה שאין בה דגן אזי שום עוף לא יעוף שמה כדי לאכול כיון שאין שם דבר הצלחה וברכה ולא ילכד וזה היו נמי כוונת ישראל שידעו מזה ור"ל הוסיף עוד כי הנה לפי דברים הנ"ל אין לישראל להפיל עצמם תחת יד מצרים להיות להם לעבדים כי פתאום ילכד במצודה רעה אשר לא יוכל לצאת אבל לבא לגור אתם בלי שיעבוד תחת ידם רק להיות עמם בשלום שיתנו להם רשות לגור שם מפני אויב לפי דברים הנ"ל היו נראה להם דמותר וכמו שאמרו השארית ישראל לירמי' הנביא כי ארץ מצרים נבא ושם נשב אבל ירמי' אמר אף שום תשומו וגו' עד לגור שמה אף לגור שמה לבד ג"כ אסור וז"ש ר"ל לא כי כוונת הש"י לישראל להוציא כ"כ הניצוצות וחיות מצרים וממונם עד שיהיו כמצולה שהדגים מעצמם בורחים משם עבור שאין שם פרנסה וחיות להם ואף שאין שם מי שילכוד אותם במצודה ואף אפשר שהם בטוחים יותר שלא ילכדו מבני אדם אעפ"כ בורחים משם מפני שאין שם להחיות נפשם כך עשה הקב"ה מצרים שאף מפני יראה לא יברח אדם לשם כי שם תמותו כמ"ש הקב"ה להם ע"י ירמי' וזהו עשה כמצולה שאין בה דגים והכל בכוונה בדרך משל כנ"ל והוצאות הממון הכל היו בדרך הוצאות החיות והקדושה מאדם או מאומה כידוע ובעז"ה הכל על נכון:

שם לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי וכו' פי' אף לרוץ שהוא משונה כדאמר איסי בן יהודא בב"ק דף ל"ב אפ"ה התיר כאן משום כבוד מלכים חקור דבר כמ"ש רש"י זללה"ה לקמן דף כ"ח וז"ל יבחין כמה כבוד נוטלי שכר מצות יותר ממה שהיו כבוד א"ה ובזה יבא לקיים המצוה ביתר שאת והר"י כ' וז"ל מצוה להשתדל לצאת ולא כ' לרוץ ומדבר בת"ח אף לצאת מלמודו כי עת לעשות לה' הוא לחקור אחר כבודו ושכר מצותיו ע"כ הפרו תורתיך והש"ע שינה לשונו וכ' מצוה להשתדל לראות מלכים ולא כ' לא לרוץ ולא לצאת כי כיון שמצוה היא ודאי שרץ ברשות וגם עת לעשות לה' הוא לבטל מלמודו עבור מצוה ורק כ' לראות לאפוקי אם כבר ראה את המלך שאין מצוה תו בכך כדברי המ"א ור"י לא היו צריך למעט זה שהרי מובן מטעמו שאם יזכה יבחין דאם כבר ראה אותו ואינו בא עתה ביותר חיל וכבוד הרי יבחין. וזהו ההבדל שבין מלכי ישראל למלכי אוה"ע שבמלכי ישראל המצוה לראותן ולשבח לה' שחלק מכבודו ליראיו א"כ בכל פעם ופעם מצוה לראותן אבל במלכי אוה"ע שרק משום הבחנה לבד די בפ"א והנה ענין הברכה במלכי אוה"ע ברוך שחלק מכבודו כבו"ד הפירוש הוא כך כי ידוע שכל פעל ה' למענהו ולכבודו בעולם שיתגדל בעולם כבודו והנה חלק ה' השם והבינה לבני אדם להיותן מהקים מלכין לחד מנהון והעיקר הוא יסוד מלכות בית דוד כמו שכתבתי במ"א כי עיקר מלכות דוד ושלמה היו כדי שידריכו העם אחר ה' ואחרי יראתו הקדושה ולהדריך עם שלא יתפזרו ויהיו כצאן אשר אין בהם רועה וזה כבוד ה' וכבוד עמו שיהיו הם מלכים וידריכו את העם אחרי דרכי ה' ואך דרכי הש"י להיות הדבר שוה לעולם אין מפריד אחד מחבירו רק שוה לכל נפש אמנם צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם שנוטלין את המלוכה להתגאות בשבט המלוכה ומן הנכון היו ראוי שתנטל מהם הכבוד אבל חוק הוא שכל דבר שנתן הקב"ה לבני אדם לא ניטל מהם וזהו ענין הברכה שחלק מכבודו לבשר ודם:

חסר:

שם אמר ר"י משום רשב"י מאי דכתיב פיה פתחה בחכמה וכו' והנה המאמר הזה תמוה בעין כל רואה איך שייך זה דווקא לפסוק פיה פתחה וגו' דגם שאמר שדר בחמשה עולמו' ולא חשיב כ"א ג' עולמות מעי אמו ואויר העולם ומיתה ועוד שאומר יום המיתה משמע המיתה עצמה ואז הוא בעוה"ז ואין כאן כ"א שתי עולמות. אבל יניקה ומפלתן של רשעים אין עולם אחר בזה ואפשר מפלתן של רשעים נקרא עולם חדש ע"ד ג' ראו עולם חדש וזה ג"כ עולם חדש אתמול בורח מפני בנו והיום הניח לו מכל אויביו מסביב אבל לא עולם אחד שדר בו נקרא וגם יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים איך שייך הסתכלות בכוכבים קודם ימי יניקה והוי לי' להקדים ינק משדי אמו מקודם וגם איך רמז גמוליו דווקא על גמול זה של הנקה משדי אמו הלא זה גמול השני אף לאחר יציאה לעולם כמאמר הקרא כי אתה גוחי מבטן מבטיחי על שדי אמי כי יציאת התינוק לעולם ומפתח של חי' ביד הקב"ה והוא עושה כמאמר הקרא פתחת למוסרי והוא הגמול הראשון של יציאת האדם לעולם הגמול השני שהכין פרנסתו בשדי אמו שהוא מבטיחי על שדי אמי וא"כ מנ"ל שעל גמול זה מדבר הקרא דלמא אמר שלא לשכוח הגמול הראשון ואך בזה אפשר לומר שהוא ע"ד הפסוק גמולי מחלב או הגמל אותי ומאחר דמצאנו לשון גמול גבי חלב אף דהתם הפירוש נפרש מחלב מ"מ לשון גמול נכתב אצל חלב ע"כ יש לומר דבהחסד זה של החלב מדבר הקרא הנקרא גמול לכך כתיב גמוליו אך להבין בקצת כל הענין הנ"ל כראה לע"ד לפרש כמציץ מן החרכים קצת ותן לחכם ויחכם עוד ופתח ואמר שב"י נגד מי אמר שלמה פיה פתחה וגו' כלומר שכן היו דרכו אף שפי' פתחה בחכמה והיו רוצה לומר דבר השייך לחכמה ושכל האדם ונשמה השורה בשכל וחכמה. ואך מחמת שהשכל של אדם הוא מדברים הנסתרים שבאדם ואם נתרבה ונתגדל באדם נעלם גדולתו מעין כל רואה מלתת עיניו בו ומלשלוט עליו הרע והנה בהצדיק כשמבין בעצמו השנותו את טעמו לפני אבי מלך ד' ונתעלה חכמתו ושכלו ונשמתו במעלה אחר מעלה לפני ה' ורצה לתת השבח בזה לפני ה' שהטיב עמו בזה ואך מחמת שאין רצונו לגלות נסתרים להיותן ממים המגולים מפני הסכנה של הנחש הכרוך על עקבו ומן הגלוי היא יכולה לשתות ולא מן המכוסה ע"כ מסתיר גם השבח בדרך סתר וכאלו מדבר בדברים אחרים בחסדי הגופנית אבל הנסתר שבו הוא דבר סתר ונשמה שבו ושכלו והדברים הפנימים הם כמו הנשמה לגופו וזה הי' דרגות דוד אף שהיו מדבר נגד שונאיו או שאר דברי הגופנית ככל ספרו תהלים הכל חזר לנשמתו וחכמתו וזה שאמר שלמה בנו שהבין הכל וגם שהיו אחר מיתתו שאין להתפחד מעין ועמד וגילה סודו שאף שכל פתחי פי' לא היו אלא בחכמה ואף על לשונו היו תורת חסד שעושה עמד הקב"ה בדברי הגופנים ואח"כ מפרש חמשה חלקי הנשמה שזכה אביו לכלם וקודם שיגיע לדרגא נקראת המדריגה ההוא עולם מפני שהיא נעלמת מעיני האדם ובבוא האדם להדרגא נקרא בא לעולם אחר וה' חלקי הנשמה ידוע שהם נרנ"חי, והנה החלקים ההם המה מתחלקים בזה האופן אשר מבואר מהגמרא כי חלק הנפש הוא המעט דמעט ונקרא אצל אדם ימי עיבור כידוע ליודעים בדברים אלו כי המעט חלק הקדושה מונח ומתקפל בגוף ראשו על כרעיו כמו תינוק המונח במעי אמו ואין לו כח להתפשט בהגוף ולא לישא ראש כלל לכך מי שאין לו רק בחי' נפש נקרא נפש כי תחטא כי אין לנפש כח להתגבר על תאוות שבגוף ואך נפש הצדיק שנפשו שלם בה' אף שאין לו כח להתגבר על הגוף מ"מ תוכו ופנימיית שלו בוער בקרבו לה' לקדש שם קדשו ועכ"פ מתפעל ממנו גופו במקצת וע"ז העולם שדר בו אמר ברכי נפשי את ה' שאף נפשי יברך את ה' וכל קרבי אף שאז נקרא החיות רק קרבי שבקרבי הוא ובמעי כמו במעי אמי אעפ"כ אהלל את שם קדשו יצא לאויר העולם פי' שיצא לעולם שנקרא אויר ורוח שהוא חלק הנקרא רוח ואז ויחל רוח ה' לפעמו אז התחיל השכל של אדם להתחכם במקצת להבין דרכי ה' עכ"פ בדברים הנראים אליו בעולם שלמטה איך שהקב"ה משנה מזלות נגד ישראל או נגד צדיקים וגם מתבונן במקצת איך שהקב"ה ברא העולם ומנהיג אותו ע"פ התמנות כוכבים ומזלות והכל הוא מנפלאות הבורא י"ת ומתבונן מקצת דרכו על הארץ ומתפחד ממנו עכ"פ מצד יראת העונש אשר בידו לגדל ולחזק ובידו לענוש כי הכל ברשותו להרע או להיטיב וע"כ אמר שירה על זאת ואמר ברכו ה' כי הכל צבאיו ומשרתיו עושי רצונו ומה אנוש כי תזכרנו ינק משדי אמו הוא בחי' נשמה כידוע וע"פ השגה שלנו כי באמת הנשמה של אדם נקראת הבנה של אדם שמבין דבר מתוך דבר ונותן בלבו להבחין על דרכי ה' ועל דרכיו הנסתרים מבני אדם כ"א למי שנותן דעתו להבין ולהשכיל והנה הדבר הזה א"א לאדם להשכיל כ"א ע"י התורה הקדושה שמלמדת את האדם מה למטה ומה למעלה דאיך הקב"ה מתנהג בעליונים ובתחתונים ובפרט בפנימות התורה דאית בה אהבה ויראת ה' מצד גדולת הבורא ובזה קנה הבינה וזה קנה חכמה קנה בינה דזהו בא לעולם הנקרא יונק משדי אמו שיונק מן התורה לקנות בינה ונסתכל בדדי' פי' על זה הבחינה ג"כ מסתכל שדדי' ירווך בכל עת שכל זמן שאדם עוסק בתורה מוצא טעם וזה מחמת שאור שבה בא מאור אין סוף ובה מבין דרך ה' האמת שהוא בלי תכלית וקונה תבונה לעצמו זהו נשמה ואז אמר שירה אל תשכחו כל גמוליו וקאמר מאי כל גמוליו שעשה לה דדים במקום בינה שיהיו ממה לינק דהיינו מתורה והתורה מלמדת לאדם שלא יסתכל במקום ערוה או שלא יינק ממקום הטינופת כי ידוע שבזה נתחזק שבעוד שרק נפשו בו לבד יכול לשלוט על האדם כל הרע וגם עושה רק לפעמים ומעט ש שיכול הטוב לשלוט בו כנ"ל כעיבור בבית הרחם ובעוד רוחו בו אז שוה בשוה כפעם בפעם כשזה קם זה נופל אבל כשזכה לחלק הנשמה אז מזיקין בדלין ממנו ולא יכלו ליגע בו לרעה וזהו שלא יינק ממקום הטינופת כלל ואך חלק שעדיין לא נכנע לפניו הרע לירא ממנו ולהכנע לפניו ואין זה כ"א באדם שנקרא חכם שחכמת ה' בו לא ח"ו חכם להרע וזוכה למעלה גדולה להיות מאותן ההולכין לפני ה' והחלק הזה הסימן והחכמה תחי' את בעלי' כי לא די שהרע אין יכול לשלוט עליו אלא שאדרבא מיראתו נכנעין ונשפלין עד לעפר (חסר קצת תיבות) וזהו ראה במפלתן של רשעים איך שבא לדרגא שנופלין לפניו אז הבין שזכה לדרגא הנקרא חיה ונשמה לנשמה ומכנה בשם חכמה ובוודאי משפיע עליו הש"י משם י"ה ע"כ אמר אז הללוי' שהיא כמאמר רז"ל שהוא השם וקלוסו בתיבה אחת שמהלל לשם י"ה וזהו השירה יתמו וגו' עד הללוי' עוד יש דרגא אחת שהיא יחידה והוא השכל הנעלם באיש ורק השכל של אדם מקבל ממנו בעת שמעיין ומקשר עצמו במה שדבוק למעלה אז מתגלה ממנו לזה השכל דבר החדש ונקרא השכל הזה אלף שהוא פלא ונעלם לכן החכמה הנגלה נקרא אב בחכמה שיש בתוכו אלף הנ"ל והוא שני לו הנקרא ב' וכמו שכתבתי על פסוק בראשית ואך מחמת שזה השכל נעלם ואינו יכול לבוא אלא מי שמעיין היטב היטב בפסיקת הגשמיות וביטול המציאות אזי מתקשר רוחא ברוחא ואז מתבטל מטעמו וכאלו מת מן החיות שלו וגם צריך להתקרב למקום הזה בכל כחו ולמסור נפשו לה' כי במקום קדוש כזה מקום שבא החיות הזה אין כ"א עולם הכסיפה אשר נכסוף נכספת לבית אביך ועליך הורגנו כל היום וזה שאמר ר' עקיבא כל ימי הייתי מצטער ע"ז כי הוא הדורש כתרי אותיות והיו תמיד מעולם הכסיפה וכשנסתכל דוד שיש בו זה הדרגא שמסר נפשו לה' בכל לבבו אז שיבח ובר לה' ה' אלקי גדלת מאד וזה נקרא תוסף רוחם יגועון וזה שאמר ושבח אני את המתים מן החיים וגו' פי' ששבח את הממיתן עצמן בפסיקת הגשמיות בעת היותם חיים בעוה"ז אשר עי"כ המה חיים עודנה שזוכין למדריגה הנקרא חיים בעדן וזה עדנה חיים והנה אלו החמשה דרגות יש כנגדן חמשה פרצופין וחמשה עולמות וזה כללות העוצמות כלם וכללות אדם וזה שאמר הגמ' לקמן אנא הכי קאמינא הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי וא"ל לא אמרן אלא כנגד נשמה כנ"ל וכנגד הקב"ה שהיא כללות הנאצל ברא הכל נכלל בזה החמשה בדרך כלל ונתחלק כל אחד ואחד לפרטים רבים כידוע כן היא נכון הדבר לפענ"ד

שם הביא יסורין על חזקי' לכפר כל שעבר על העשה דפרו כי לפעמים עונשין גם על עשה ובפרט לסביביו נשערה מאד:.

שם לא תחי' בעוה"ב פי' אצלך לא נקרא המיתה חיות כאשר בשאר הצדיקים ע"ד ובניהו בן יהוידע בן איש חי כי המה הולכים מזה לעוה"ב שהוא מקור החיים לכל חי ואז צדיקים במיתתן דהיינו ע"י מיתתן בקרמין חיים שהוא הבי הלולא שלהם שהולכים למקור החיים שלהן אבל אתה לא תוכל לבא תיכף למקור החיות שלך כי לא השלמת רמ"ח מ"ט וגם לא כסיבת אתתא להתקן ע"י רזא דיבום או חליצה שלא יצטרך לבא לגלגולא וע"כ תצטרך לבא לידי גלגולא לכך מת אתה בעת מיתה נקראת לא מחי' כי לא תחי' תיכף לדבק ק במקור החיים עד אחר השלמה המצוה וע"כ בעת מיתתך מיתה נקראת ולא חיות כשאר אשר עולמם רואין בחייהם ומתדבקים בי תיכף כי אתה לא תוכל להתדבק בי תיכף עבור הנ"ל:

שם אפילו בעל החלומות אימר לו לאדם כי' אל ימנע עצמו מן הרחמים פי' ועכ"פ רחמים מיהו בעי ואל יאמר כי החלומות שוא ידברו רק אל ימנע עצמו מן הרחמים וכ"ש שלמה כי ברוב חלומות והבלים ודברים הרבה פי' שתאמר שגם זה ההבל ורעות רוח ולא אשים לבי לדבר ולשוב ע"כ אמר כי את האלקים ירא בדבר ולפ"ז הפי' הוי ר"ח היפוך מדברי ר"י ור"א שהם אמרו אפילו חרב חדה שנראה למסוכן אל ימנע ור"ח אמר אפילו רק בעל החלומות אמר לו אזי ג"כ אל ימנע כי לאדם טוב מראין לו חלום כדי שישוב ובשביל שתרוייהו אמרו לשון אחד אל ימנע לכן סמכו אהדדי מאמרם ז"ב:

או י"ל שרב חנן גופי' תרתי קאמר והוא ע"פ מה שאמרו בפ' הרואה רבא נמי כ' בחלום אדבר בו וכתיב החלומות שוא ידברו ומתרץ ל"ק כאן ע"י מלאך כאן ע"י שד ע"כ אמר ר"ח אף אם בחלום נאמר לאדם וכו' אל ימנע כי אף שבא ע"י מלאך אעפ"כ לא ימנע כי מהני רחמים ואף אם ע"י שד בדבר כזה צריך לרחמים מאחר שכבר ניתן פתחון פה לשטן תתפלל ותבקש רחמים על זה דף י"ב ע"ב כי זקיף זקיף כחויא פירש"י בנחת ראשו תחלה ואח"כ גופו הוא רמז לדרך היצה"ר שבא אל האדם להיות נזקף אח"כ ותחלה בא אל האדם בנחת להרים ראש תחלה בלאט לאט כמארז"ל בתחלה הלך ואח"כ אורח ואח"כ בעה"ב וכמו שהוא בזוה"ק פ' תולדות דאמר מה נחש בא בעקמומית פי' שעוקם עצמו וזוקף מעט מעט עד שנזקף על האדם מכל וכל וכן צריך האדם לבא עמו בעקמומית להיות ערום ביראה והצנע לכת עם ה' ולא להכניס עצמו ללכת בדרכי ה' כ"א מעט מעט ולגלות טפח ולכסות טפחיים שלא לגרות יצה"ר על נפשו לעמוד נגדו לשטן ומקטרג ולקנא במעשיו הטובים שעושה ע"כ ירום ראש תחלה בנחת עד שיתחזק מאד בכל המעשים טובים עד שיוכל לומר גירא בעיני דשטנא אז יזקוף כלו אבל מקודם לא יזקוף כ"א ראש לחוד הוא המחשבה טובה שבאדם ומשם יורד ללב טוב וכששניהם כאחד טובים המחשבה והלב אז יזקוף כל גופו במצות מעשיית בידים ורגלים וכל גופו ואז בא בעקמימות כחויא וזהו כי זקיף עצמו להיות גבה לב בה' יעשה בעקמימות כחויא זו להגביה עצמו בדרגא להיות סוף מעשה במחשבה תחלה דאז יוכל ויצליח בכל אשר יעשה והוא דרך התיקון כמו שעיות בהגבהת ראש הנחש עליו תחלה בנחת עד שזוקף עליו כל הגוף כן תקנו בראש תחלה ואח"כ גופו:

דף יד כי במה נחשב הוא אל תקרי במה האבק אלא במה שהקדים לו שלום כ' לפרש ע"פ המדרש בשעה שברא הקב"ה את האדם בקשו מלאכי השרת לומר לפניו שירה וכו' ופירשתי שם שבקשו להקדים לומר שירה לפני הקב"ה קודם האדם והפיל הקב"ה על האדם תרדימה ושייך שמא ימות וכמ"ש הקב"ה להמלאכים בשירת הים יאמרו בני שירה תחלה שמא ימות אחד מהם והנה לכאורה הי' ראוי עבור זה להקדים שלום לאדם קודם התפלה משום דאיכא תרתי שמא. שמא ימות הנותן או המקבל אבל נגד הקב"ה ליכא כ"א חד שמא שמא ימות הנותן והנה כל ס' יראים למדו לאדם דרך ה' לעשות המצוה ביותר מן המובחר אף שצריך שהיי' יותר וכאשר יעשה עתה המצוה לא תהי' עצהיו"ט טוב יותר להמתין ולעשותה בשלימות יותר וקצת ראי' להם מהקרבת הקרבנות שאסור בבמת יחיד בעת שיוכל לזבוח לפני ה' בבית בחירתו אשר שם שער השמים ויותר ראוי ונכון שיקובל הקרבן אף שיש המשך זמן ודרך רחוק ויש חשש באיש שמא ימות מ"מ כיון שכוונתו לקיים ביותר נכון הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה ע"כ אמר חדלו לכם מן האדם להקדים שלומו כי נשמה באפו בעבור שנשמה באפו ויש בזה תרתי ספקות בשמא ימות ותתבטל מצות הבאת שלום בין אדם לחבירו ע"כ מסיים הקרא כי במה נחשב הוא פי' מי במה שחשב לעשות הרי כאלו עשאו וע"כ רמזו רז"ל לזה אל תקרי במה פי' אין לימוד לזה הענין כ"א כנ"ל במצות בלוה יחד ולכן היא באותיות במה:

דף כט גמרא בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברת וכו' פירוש כי ידוע מאמר המקרא כאשר נפלתי קמתי פי' ע"ד מאמר רז"ל נפלה ולא תוסיף לנפול עוד אז קום בתולת ישראל פי' כי כן דרך עם בני ישראל כשבא לתכלית הנפילה אז עושה להם הקב"ה נס וישועה ע"ד שאמרו ע"פ ועלו מן הארץ פי' שממדריגה זו שהם על הארץ מזה יעלו וזה מאמר הקרא הלא בני ישראל העליתי מארץ מצרים וארם מכפתור פי' שאין דומה העלאת ישראל שהם מארץ ממש לשאר העלאות שאינם מהארץ והענין הוא מהידוע לי"ח וע"ד משל דאמרו רז"ל למה התינוק דומה במעי אמו לפנקס קפולה ראשו על כרעיו וכו' והענין הוא בעת קטנות ממש אין כח באבר לעמוד על מעמדו עד שיתקפל על חבירו ואז לא היה יכול להתקיים בעולם אם לא מחמת שמעי אמו מגין עליו ואוכל ממה שאמו אוכלת וזה הכל משל על עם בני ישראל בשעה שהמה אינם חזקים באבריהם עבור שאינם מחזיקים למ"ח מ"ע שבתורה ואז אין בהם כח לעמוד והמה כופלים בין האומות והקב"ה וב"ש לא יטוש את עמו בעבור שמו הגדול מה עושה בעת ההוא שרואה בהם כך אז להתנהג עמהם כאשה עם בנה בעוד שהוא בתכלית החלושות דהיינו כשמונח מקופל ורק החיות שלו במה שמונח תוך בטן אמו כך צריך הקב"ה לחסות עליהם להיותם כלולים בו ממש ומשלו הוא מספיק להם ע"ד אוכל מה שאמו אוכלת ואז מצמיח להם ישועה עבור שבאים לחסות למעלה מכנפי השכינה ובצל אל הם ממש ונעשים כקטן שנולד ומתחדש כנשר נעוריהם והולכים ומתגדלים בחסדי המקום עליהם כן הוא הענין וז"ש כשאתה מתמלא עליהם עברה אז צריך אתה לבא לבחי' אשה עוברה כנ"ל ואז יהיו כל צרכיהם לפניך ויבא להם מידך ממה שאתה אוכל כנ"ל והדבר מובן לי"ח:

שם ע"ב גמרא לא אדון אתה וכו' איכא דאמרי עד ולא דנתני לכף זכות. כ' לפרש מה מוספי הא"ד על לשון ראשון וגם מנ"ל להוסיף שאמרה לו שאין השכינה עמו ונראה דהנה הרי"ף כתב בזה"ל כי אשת קשת רוח פי' שאני מתקשה בדברי מסבת רוה"ק שיש בי הרי שרמזה לו שיש בה רוה"ק וכאשר הבינה שהוא לא ידע מזה אמרה לו לח אדון אתה לידע הרוה"ק שאני ידעתי בזה ע"י רוה"ק שיש בי ואך הא"ד דרשי הכי מתיבת אדוני אחד שאדוני הוא השכינה לכך אמרה לא אדוני לרמז על השכינה שנקראת אדני ואד מחמת זה לבד די באמרה לא אדון והי' ג"כ הרמז שאינה בנטפלת בך דרגא שראוי ליקרא עבורה אדון ואך לרמז לו ג"כ שאינו אדון שלה בהדרגא שהיא יודעת להקשות ולדבר ברוה"ק שבה מה שאין הוא מבין זאת ע"כ אמרה לא אדוני לא אדון שלי ואך לכל זה לא שייך אח"כ לומר כי אשה קשת רוח רק הי' די לומר לא אדוני שאין אתה יודע רק שאני אגיד לך קשת רוח אנוכי כמתחיל לספר המהות הדבר גם הי' קשה להגמרא לענין מה הקרא מספר בענין הגנות שדברה לו כי ודאי לא ניחא להצדקת שתתכבד בקלון הצדיק ע"ב דייקו הא"ד שלזה נכתב הקרא שאמרה לו דבר הראוי ללמוד ממני איך שצריך אדם לדון את חבירו לכף זכות ולבקש תחבולה איך ללמד זכות וזה רמזה בדבריה שאמרה לא לודוני לשון דן שלא נתת לבך לדון אותי לכף זכות ולשום על מחשבתך זאת ואז הי' הקב"ה משפיע לך האמת כי אשה קשת רוח אנוכי כדרך שנזכר כמה פעמים בדברי חז"ל חייך שכך הי' ודבריה לא לגנאי אך ללמד לאדם דעת ובזה אמרינן במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב ע"כ יפה עשתה שאמרה ורק מדלא אמרה לא דנתני כי אשה קשת רוח אנוכי ושנתה אמרי' לומר לא אדוני כמידון אנחנו מדברי' מה שהי' בלבה גם הני תרי:

ויין ושכר לא שתיתי פירוש שעלי ידע כי אשה קשת רוח היא כמו שאמרה מי לא ידעת כי אשה קשת וגו' ואך שסבור שבאמת אם לא שתת דין לא היתה מדברת כל כך וזה וזה גורם לדבר עד הנה ואמר לה הסירי יינך מעליך ותתפלל בדעת צלולה וזכה וברורה בלא הטחת דברים וע"כ אמרה היא שיין ושכר לא שתיתי כלל כדי שאוכל להתפלל כי שכור אסור להתפלל וע"כ אמר בגמ' מכאן לנחשד בדבר שאין בו וכו' וע"כ הודיעה לו זאת שאין בה זוז"ג רק שקשת רוח לבד היא וע"כ דברתי עד הנה וביותר לפמ"ש הרי"ף דאמרה קשת רוח שאני מתקשה בדברי בסבת רוה"ק שיש בי קשה יותר למה הי' לה לגלות מדה טובה שבה שמדברת מתוך רוה"ק מוטב הי' לה להקטין עצמה ויסבור שמתוך שכרות דברה כך אלא ע"כ שאם נחשד אדם בדבר חיוב עליו להודיע שאין בו ע"כ הוצרכה לפרסם הרוה"ק שיש בה כדי שתסיר החשד שבה וגם י"ל שהוא הוסיפה לומר לא שתיתי משמע אף שלא בדרך שכרות כמ"ש התו"ס בתענית דף י"ז ד"ה ויודע שהיין שבתוך הסעודה אינו משכר ומותר להתפלל אף זה לא עשיתי שלא שתיתי כלל וכלל ע"ב אמרו רז"ל מכאן לנחשד בדבר ואין בו ככל מזה אפילו מקצת שצריך להודיע ש"ף מקצת אין בו שלא יאמרו אף אם אין בו כלו יש בו מקצת ע"כ אמרה ולא שתיתי כלל אף מה שנקרא שתי' לבד לא שכרות אף זה אין בי גם יש לפרש יין ושכר לא שתיתי פי' אף שבאמת לפי הדין דווקא יין המשכר אסור אבל שאינו משכר או שאר משקים אף משכר מותר כמאמרם ז"ל נזיר דף ד' לאפוקי מדר"י אבל אני לא זה ולא זה עשיתי דהיינו יין אף שאינו משבר ושאר משקים המשכרים ג"כ לא שתיתי:

שם לפני בת בליעל וכו' כעובד ע"ז וכו' ופי' לפני בת בליעל דלא תתן אמתך כבת בליעל דבאמת הפירוש כאלו הוא כך כמו גבי אינש דעלמא הוא עבירה קשה לעבוד ע"ז כן הוא לההולכים לפני ה' ופעם אחד מתפלל מתיך שכרות נחשב כאלו עובד ע"ז שהוא עבירה חמורה כמו ע"ז מאחר שאינו משים יראת ה' נגד פניו להיות בעיניו כאלו עומד לפני המלך א"כ כאלו מסיר השגחת הש"י ממנו שאינו משגיח על האדם ועזב את הארץ תחת ממשלת המזל או הטבע וזהו כעובד ע"ז והוא ע"ד שאמר ר' יוחנן היכא דמי חילול השם כגון אנא דמסגינא ד"א בלא תורה שאף שאצל אחר חילול השם הוא ע"ז או מגדף אצל ר"י נחשב זה לחילול השם כן כל המתפלל מתוך שכרות נחשב כאלו אחר עע"ז והנה כבר מפורסם דברי קדשם של מפרשי' התורה שאמר הקב"ה למשה לך רד כי שחת עמך שישראל נחשבים כאלו כלם אדוקים באילן אחד זה בענף עליון וזה בענף תחתון ואם נוטים לענף אחד מאלו הענפים ומשפילים אותו לארץ אז לא לבד הוא בעצמו נוטה לארץ רק כל האילן בכלל נוטה עמו ואף הענף העליון נוטה עמו למטה ממה שהי' וז"ש הקב"ה למשה לך רד מגדולתך כי שחת עמך וכן להיפך אם הענף העליון מרכין עצמו לארץ אז ממילא הענף התחתון מגיע ממש לארץ וע"כ ע"י מעשה הרע שעושה הצדיק לפי ערכו עושה הקל שבישראל עבירה לפי ערכו אותו סוג עבירה בעביות יותר ע"ד המשל כמו כאן כאלו עובד ע"ז כי גורם זה שיגיע אחר לע"ז ממש וזהו שאמרה אל תתן אמתך שתהי' לפני הבת בליעל לפתחון פה לומר שאני הגורם לבא לידי דבר הנקרא בליעל זה ע"ז ממש כמאמר הקרא יצאו אנשים בני בליעל:

גמ' ותדר נדר עד ליתן לי פרוסה אחת כו' פי' שהי' קשה לר' אלעזר לישני' דקרא ותדור נדר ותאמר ה' צבאות מה זה שבאתה לידור נדר והאיך אמרה במקום הזה לשון צבאות אשר הוא שייך לבני בניהם כידוע וזהו שתמה ר"א ואמר שמיום שברא הקב"ה את עולמו לא הי' אדם שקרא להקב"ה צבאות רק מכונה בשם הוי' בלבד אם לא שמכוין נגד מדות התחתונית לבד ומכש"כ לעלות להתפלל על ה' כמ"ש ותתפלל על ה' והאיך קראה בשם צבאות וע"ז מתרץ שכך אמרה אף שהיתה לפני הקב"ה שהוא מלפני ה' במקום גבוה ואעפ"כ לא התפללה ליתן לה כ"א הדברים התחתונים הנקראים בשם בנים וצבאות כמאמר הקרא ונתת לי זרע אנשים ואמרו רז"ל כמשה ואהרן הרמוזים ג"כ כדרגות צבאות וע"ז הביא המשל לעני שעומד על הפתח ומבקש פרוסה המונחת בחצר החיצונה שש המלך אצל הפתח ומאחר שלא נתנו נו דחק ונכנס לפני ולפנים עד לפני המלך ומ"מ לא בקש מאתו רק הפרוסה הלזו המונחת בחצר החיצונה כך חנה אף שעלתה למקום הנדר ובבאה לפני המלך לא בקשה דבר כ"א מצבאי צבאות שבראת בעולם לתת לה פרוסה אחת היינו בן אחד דרמיז בדרגא דמשה ואהרן ודו"ק ובזה מתורץ קושיית מהרש"א שתמה על ר"א הלא מצינו שקראו הכתוב מקודם לזבוח לה' צבאות שר"א לא הקשה רק כנ"ל:

שם בפני אלקנה בעלי פי' כי לולא אלקנה בעלי לא הייתי יכול להסתתר כי לא תאמין בעצמך אולי אבא לידי חטא אבל בטוח אני בזכות אלקנה בעלי שלא יניח הקב"ה שבט הרשע על גורל הצדיקים שכך אסתתר וזהו במי שאמר ר"ע א"כ ילכו כל העקרות ויסתתרו ויש מהם שיעברו עבירה כי אין אפוטרופוס לעריות וגם משוח פרוצות שבהם שדעתם גם בתחלה לזנות ורק שיאמרו שמסתתרים בשביל העקרות שבהם א"כ הרוב יפסידו וזו אחת שלא קלקלה נפקדת והוי קרוב להפסד ורחוק משכר ע"כ טוב הי' שלא יודיע הכתוב זאת משום צנועות ומשום פרוצות הצנועות שלא יכשלו והפרוצות שלא יעשו בזדון לבם ולהראות טלפים הכשרים וזהו שדקדק ר"ע א"כ ילכו כל העקרות פי' שכלם ילכו ולא סיים ויפקדו דהוי משמע שכלם יפקדו רק אמר וזו שלא קלקלה שאחד מאלף תמצא שלא קלקלה:

שם גמרא בעני אמתך וכו' לפי פירוש המהרש"א שאמרה אמתך בכל אלו ע"כ אמרה אצל כל דבר תראה בעני אמתך ואל תשכח אמתך ונתת לאמתך פי' שכל אחד ואחד כדאי לעצמו וזה ראה בעני מאחר שאמתך אני במצות נדה וכן כלם ולדברי רש"י אין מדרך המתפלל לערוך תפלה לומר על שלא עברתי על עון מיתה לכך תן לי מתנה כי העובר ראוי לעונש ואין עובר גם לי גם לך לא יהי' אם לא שנאמר ע"ד מאמר רז"ל ע"מ שאמרה רחל ואם אין מתה אנוכי מכאן לאשה שאין לה בנים קרואה מתה ע"כ אמרה כיון שאין בי אחד מעונות שחייבין מיתה ע"כ ראוי שלא תשכחני ושתתן לי דבר שלא אהי' בכלל הקרואים מתים מאחר שלא עברתי על אחת מהן:

שם גמרא אמר ר' אלעזר על עסקי לבה וכו' ואמר ר' אלעזר משום ר' יוסי בן זמרא לפרש השייכות זה לזה נלע"ד דהנה אמרה דדים הללו שנתת על לבי למה ואך שאפשר הי' להשיב לה שבאמת תחלה נבראו כדי שתוליד בנים וע"כ נבראו לה דדים אך שגרם חטאה אח"כ ונגזר עלי' שלא תוליד ע"כ מביא הגמרא אידך דר' אלעזר משום ר' יוסי דהיושב בתענית בשבת וכו' לפי שהכל מתענגים וה"ה ביו"ט והנה בחנה כתיב ותבכה ולא תאכל וגם בפסוק המוקדם כ' אחרי אכלה ואחרי שתה בלא מפיק ה"א משמע דלא קאי על חנה שבאמת היא אמרה יין ושכר לא שתיתי דמשמע אף שתי' לא עבדה וכאן כ' שתה אלא דלא קאי על חנה רק היא נהגה כמו בכל יו"ט שבכה תבכה ולא תאכל ואחר אכלה אחר אכילת אחרים ואם מצד הגרמת החטא וגז"ד הי' ראוי לקרוע ממנה גז"ד של שבעים שנה אע"כ שמה שאיני מוליד הוא מפני שנולדתי במזל שחנה אינו יולדת ולכך נדרה נדר והתפללה על ה' הכל כדי שתעלה למעלה מן המזל ע"כ אמרה אם מתחלה נבראתי במזל שלא אלד דדים הללו למה א"ו שגרם החטא וא"כ תועיל תעניתי לתקן הכל לתת לי זרע אך תפלתי תן לי בן דוקא ולא בת וזרע אנשים וכו' וזהו שאמרה אל הנער הזה התפללתי כי ביחוד התפללתי על בן צדיק ובזה נ' לפרש מה שאמרה ג"פ אמתך וכנ"ל בשם המהרש"א ז"ל שאמרה בכל אלו הג' אני אמתך הוא כדי לתת לה הג' בקשות כי בקשה א' בקשה לתת לה זרע שנית בן דווקא שלישית זרע אנשים או גבר בגוברין או שקיל כמשה ואהרן ע"כ אמרה ג"פ אמתך שבזכות שלשה תתן לי בקשות שלשה:

דף לב כך אמר משה לפני הקב"ה וכו' פי' אף שהוכיחן על מעשה העגל אבל כשבא לפני הקב"ה למד זכות עליהם וכך אמר לפניו וזהו לפני הקב"ה לא לפני ישראל וזה שרמז רש"י בתורה וכתב הוכיחן על העגל בשביל רוב זהב פירוש שאף בשעת תוכחה אמר לשון המלמדת זכות ודי זהב בשביל רוב זהב שהשפעת מהם עד שאמרו די לכך עשו את העגל וזהו שמסיים רש"י זללה"ה ומביא הקרא וכסף הרביתי לה וגו' שהודה הקב"ה על הלמדת הזכות וזהו אלה הדברים אמר דבר משה אל כל ישראל לישראל אמר תוכחות אבל לפני הקב"ה למד עליהם זכות:

שם גמרא אין ארי נוהם וכו' עד וישמן ישורן ויבעט ונראה לפרש הג' משלים שהביא בגמרא שכל אחד מראה אופן אחר לאדם כדי להיות נזהר מיצרו הרע והנה דבי ר' ינאי לא אמרי אלא להיות נזהר מתענוגי מותרי העוה"ז כמו המשל קופה של בשר דהוא רוב דבר טוב לכך ארי נוהם מתוכו אבל תבן אף על קופה שלימה אינו נוהם לכך ירחיק אדם א"ע מרוב טובה של העוה"ז אבל צדיק אוכל לשובע נפשו לבד אינו מרבה להתענג ורק שליט לאכול ולשאת חלקו לבד לא מותר תענוג זו מתת אלהים היא אבל למלאות כריסו מאכילת לחם לבד שאין בו מתענוגי העולם אינו בכלל נוהם כמאמר רז"ל לחם שאלו כהוגן ובשר שלא כהוגן ולכך נתרעם משה ואמר לפני הקב"ה בשביל כסף וזהב שהשפעת להם יותר מדאי לכך מרדו. ובא רב אושעיא ללמד לאדם דעת שיבין בעצמו לפי נה שהוא אדם כי יש שמזגו רע ולבבו רם ויש בו שרש פורה ראש ורק התקנה שלו להכניע לבו בתענית כדי שיהי' לבו נכנע לפני ה' ומביא המשל מהפרה הסוררת שבעודנה כחושה אין עושת מעשי' הרעים ותיכף כשהבעלים מאכילים אותה אף דבר הראוי למאכל בהמה אינה ממתנת אף שעה קלה רק תיכף מבעטת בבעליו בעודנו מאכיל אותה כן האדם שרעים מעלליו אם רק ישבע תיכף מתגבר עליו מזגו הרע וזהו הטעה צדיק ורע לו שהקב"ה מבחין מזגו ולכך אינו נותן לו עושר כדי שיהי' לבו נכנע תמיד לפניו ולא יבעט ח"ו ואחר זה אר"ח ב"א אמר ר' יוחנן לומר לאדם אף שאין זה בו רק לבו נכנע ובטוח בה' אל יבטח לבו ע"ז להיות בוחר בתענוגי העולם ולא לחסר לנפשו כלום כי באמת אף שמצדו לא יבצר לעשות רק הרבה שכנים רעים עושים ע"כ ידמה לאדם תמיד כאלו הוא יושב בפתח של בית זונות כי חובו טמון בקרבו תמיד אף שהיצה"ר לפעמים מטמין עצמו מלהסית את האדם בזמן מה הכל הוא בערמה ובמרמה ואל יבטיחך יצרך כי כוונתו למען יאמין ויעמוד על עצמו להכניס את עצמו קרוב לעבירה ויתיצב על דרך לא טוב רע לא ימאס ע"כ מטמין חובו בקרבו אבל באמת האדם צריך לשמור עצמו ממנו ואשרי אדם מפרק תמיד מהאויב הפנימי ששוכן בתוכו וז"ש ר"י המשל שמושיבו בפתח של זונות שכמה וכמה צריך ליזהר והתקנה בזה למשוך לבו מתענוגי העוה"ז ואמר רב ששת ע"ז מלי כריסי' זיני בישי או מגו מיכלא ומשתיא ע"כ לא ימלא אדם תענוגיו רק ישייר קצת ממאכלו כדי שלבו יהי' נשבר ונדכה בו תמיד ולזה מביא הני קראי קרא הא' במרעיתם וישבעו שבעו הוא פי' למותר דהיינו אחר מרעיתם וישבעו שבעו ובדבר שרם לבם דהיינו בתענוגי העוה"ז ע"כ דוקא ע"ז שכחוני ורב נחמן הביא קרא לדר"א שידע האדם לבבו אם אין לז לב גבוה שבכל דהו מבעט ושוכח תיכף בבעליו המאכיל אותו וזהו הקרא ורם לבבך המיוחד לך לבד אף שאינו מדרך העולם לבעט בכך רק אתה ידעת שרם לבבך ושכחת בעוד שה' אלהיך והוא הנותן לך עתה הטובה וכמשל רז"ל לבן המורכב על כתף אביו ושואל היכן אבא כד אתה עושה ע"י רום לבבך ורבנן חזקו המשל של רחב"א שצריך לשמור מן השכנים הרעים ומביאין הקרא ואכל ושבע ודשן ופנה שתיכף פונה להשכן רע כי רק בהסרת פנים לבד נתפס כמ"ש וסרתם ועבדתם אלהים אחרים ולזה ההזר מאד מפני הדרך שיתרחק ממנו האדם זה שכן רע כי הרבה רעות שכנים רעים עושים ומביא ג' קרא דוישמן ישורון ויבעט סיוע לדברי רב ששת שלא ימלא אדם כריסו כי וישמן אף שהוא מישורון ומהולכי בתמים ואעפ"כ ויבעט לפי דרכו זה הנלע"ד פשוט:

שם גמרא עמד ונתחזק בתפלה פי' אף שרמז של הקב"ה שרמז לו להתפלל עליהם אין במשמע כ"א שלא ישמידם אבל שלא לענוש מקצתם או ביסורין אין במשמע במה שרמז לו ואך הוא עמד מעצמו ונתחזק על הדבר ובקש רחמים שימחול להם הכל וכן בהמשל שאמר המלך אלמלא אוהבי זה הרגתיך שכוונת המלך שהאויב יציל אותו מהכאה רבה קרוב להריגה אבל עכ"פ רוצה להכות אותו מכה זוטא על החטא שחטא ועמד האויב והצילו מיד מהכאה שני' וזה שדקדק הגמרא מיד עמד והצילו:

גמ' רגל אחד עאכ"ו ועיין מ"ש מהרש"א בזה ונ' דיש לדקדק דמהו מביא קרא דויחר אפי בהם ואכלם והוא אך למותר ובאמת בע"י גבי ר' אבהו אינו מביא רק פסוק ועתה הניחה לי ולא סוף הפסוק אבל לפי הגיר' בגמ' שמביאו קשה שהוא בלא צורך גם לפי המהרש"א שדרשת ר' אלעזר הוא מפסוק זכור לאברהם וגו' ולא משמע כן בגמ' דהא מביא קרא ואעשה אותך וגו' ע"כ כ' לתרץ הכל על נכון עד"ז שיש לדקדק למה כ' כאן ויחר אפי משא"כ גבי מרגלים רק כתוב סתם אכנו בדבר וגו' וגם גבי קרח כ' הבדלו מתוך וגו' ע"כ נלפע"ד לפרש דהנה ידוע דברי רז"ל ע"פ וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק וגו' מפני מה נאמר אף אצל אברהם ויצחק ולא נאמר אצל יעקב כי אצל יעקב לא הי' אף שהיתה מטתו שלימה וידוע שבעידן ריתחא מענישין האדם על כל דהוא וז"ש הקב"ה למשה ויחר אפי בהם פי' שיחר על אלו שאפי בהם מקודם דהיינו אברהם ויצחק ואכלם לזכור זכותם ורק ואעשה אותך לגוי גדול כי ביעקב נאמר לגוי גדול אשימך את הזכות הזה אשים עליך כי ידוע דיעקב ומשה כאחד הם וזה הדרש יש לדייק ג"כ ממה שאמר משה זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך בוא"ו נוספת פי' שמוטב שתזכור לאברהם ליצחק ולישראל משתזכור לישראל לבד וז"ש זכור לאברהם ליצחק ולישראל פי' כיון שאמרת לזכור זכור גם להם וזהו פי' דברי ר' אלעזר מה כסא של שלש רגלים דהיינו אברהם ויצחק ויעקב אינו יכול לעמוד והאיך אתה אומר לזכור של יעקב לבד ולזה מביא קודם דרוש של ר' אלעזר אפסוק ויחר אפי וגם אפסיק ואעשה אותך אבל עיקר סמיכת הדרש על פסוק זכור ששם מרומז הענין בתוספת הוא"ו ולישראל וכנ"ל לזה מביא רש"י ז"ל בחומש הדרוש הלז על פסוק זכור ואך לפ"ז נ' לגרוס פסוק ויחר אפי בגמ' קודם דרשת ר' אלעזר ולא קודם דרשת ר' אבהו כי שם מקומו על נכון ובזה נכון מה שמשה ברוב ענותנותו קרא לעצמו כסא באמרו כסא של רגל אחד והי"לל אין אני כדאי להיות כסא להקב"ה ואך שרמז על יעקב וכנ"ל ולא על עצמו כלל ולזה גבי מרגלים אמר הקב"ה למשה ואעשה אותך לגוי גדול שאף אתה מזרעם ולא כלה זכותם וכאן משמע שאינו נקרא תו על שמם אלא ש"מ שזה שאמר ויחר אפי בהם משמע באבות שכ' בהם אף כנ"ל:

תוכן העניינים

ארץ החיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה