אור ברסלב
אריה דבי עילאי (שס) על קידושין דף מד:

אריה דבי עילאי (שס)· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ

על קידושין דף מד:

על קידושין דף מב:

סוגי' דקטנה שנתקרשה שלא לדעת אביה כו' אפכוהו שדרוהו לקמי' דרב כי' מקשין העולם על רש"י דכתב דרב איתבי של שמואל הי' כו' א"כ גם עתה ניחוש שיאמר רב כמו שיאמר עתה בשם שמואל מחמת אהבתו והנה אפשר קצת לומר דבאמת מר' עוקבא ובי דינא דבכפרי ידעו דהדין עם שמואל וידעו דודאי רב לא ישא פני גבר לפסוק שלא כהלכתא וכן ידעו דודאי מפסיק רב כדינא דהדין עם שמואל בזה ולא מחמת אהבת שמואל כלל רק מחמת לפסיק בדינא וזה ידעו הם בעצמם רק דחששו שמא יבוא איזו מאן דהו ח"ו להרהר ולומר דרב עשה כן בשביל אהבתי לשמואל ומתוך כך לא יצא הדין לאמיתו ולכך אפכוהו ושדרוהו וידע דודאי יפסיק הדין כקרנא כפי שאפכוהו לומר כן בשם קרנא דצריכה גט וצריכה מיאון. דהא הם ידעו דפסק רב כך כיון דהדין באמת כך לפי דעתם ובוודאי אף רב יפסיק כן ובזה יצא הדין לאמיתו בלי שום פקפק והרהור כלל אך היא דוחק לפרש כך וגם דיש לראות דאפשר דיוכל אף רב לפסיק בזה כשמואל אף דלא כהלכתא מחמת חכם שהתיר או שאסר אין חבירו רשאי כו' עיין יו"ד סי' רמ"ב והעולם מתרצים דכעת שאפכוהו ודאי לא יפסוק מחמת אהבה שלא כדין ולהקל דאם גט למה מיאון כו' משא"כ אם לא הפכוהו יש חשש דיפסיק בשמואל להחמיר אף דהדין באמת דא"צ שניהם גט ומיאון מה חשש אם יצטרכו שניהם והנה מקשה ע"ז בס' אור חדש דכל ענין קדושין יש קולא מחמת חומרא כגון נתקדשה לאחר והנה לתרץ קושייתו כמו"ש הסמ"ע בח"מ סי' ק"ך ס"ק ה' דמ"מ כיון דמתקדשת עתה הוי חומרא כו' יעו"ש וכעין סברת התוס' בקדושין דף ב' ע"א ד"ה ב"ש אומרי' בדינר דלאו להכי איתשל כו' יעו"ש די"ל דז"א דבשלמא בנידון הסמ"ע שפיר כיון דשייך לומר אוקמוהו אדינא כמו"ש הסמ"ע בעצמי משא"כ כאן אם יודע רב דהדין באמת דא"צ גט ומיאון איך יפסוק דצריך שניהם שלא כדין מחמת שהוא חומרא כיון דיוכל לצמוח מזה איזה קולא אכן באמת קושיות האור חדש אינו מובן כל עיקר דבאמת אם הי' חומרא זו של הצטרכות גט ומיאון רק איזה חומרא פשוטה שפיר הי' מקום לקושייתו שמא יבוא מזה איזה קילא אמנם באמת אינו כך דהא חומרא זו דהצטרכות גט ומיאון היא רק להורות דיש כאן מקום ספק באשה זו ולכך הצריכוה גט שמא נתרצה ומיאון שמא לא נתרצה ויאמרו אין קדושין תופסין באחותה א"כ עכ"פ מהצרכת גט ומיאון ידעו דיש ספק באשה זו א"כ מה מקים לחשש שמא יבואו להקל מזה כאשר יש ויש בקדושין מאיזה חומרא בא קולא כיון דנראה מוכח מזה דצריכה גט ומיאון דיש באשה זו ספק קדושין א"כ ממילא בכל ענין שיארע ילכו בכל הצדדין להחמיר א"כ שפיר אף אם מדינא אין צריכה גט ומיאון יוכל רב להחמיר מחמת אהבתו של שמואל כיון דאין חשש קילא מזה דהא יתוודע לכל מהצרכת גט ומיאון דיש אצלה ספק ושפיר תירוצי של העולם הנ"ל וקושיות האור חדש לק"מ אך לפי הנ"ל יש לי להקשות כך עפ"י מ"ש המשנה למלך פרק ו' מהל' אישות הל' ק' להסתפק באם ציוה לשליח לקדש לו אשה והלך השליח וקידשה קידושי ספק באם מקודשת כל עיקר כיון דשינה השליח מדעת משלחי ונראה משם דדעת המ"ל במסקנתו דאינה מקודשת א"כ לפ"ז הדרה קו' לדוכתי' האיך יחמיר רב להצריך גט ומיאון אי מדינא לא צריכה שניהם הא יבוא מזה קילא דכשיראו שמצריכין שניהם יוכיחו דיש כאן באשה זו ספק קידושין א"כ אם ישלח אח"כ לקדש אחותה ויפסקו דלא תפסו הקדושין משום דהשליח שינה מרעת משלחו ובאמת כ"ז לפי מה שיראו שצריכה גט ומיאון וידונו מזה שיש אצלה ספק א"כ באחותה ליכא ספק ויאמרו דאין אחותה מקודשת ובאמת הדין דלא צריכה שניהם רק מיאון לחוד וקדושין תופסין באחותה וא"ל דהא לא שייך ספיקא של המשנה למלך הנ"ל רק כשהמשלח משלח לקדש קדושי וודאי והלך השליח וקידשה קדושי ספק דשינה השליח מדעת משלחו משא"כ כשמצוה המשלח לקדש לו אשה זו אף דיש באשה זו איזה ספק קידושין עכ"פ לא שינה השליח כלל מדעת משלחו י"ל דעדיין יש לחשוש שמא יאמר לשליח לך וקידש לי אשה סתם וילך השליח ויקדש אחותה של זו דשפיר שינה השליח מדעת משלחי שציוהו לקדש לו אשה המתקדשת קדושי ודאי והלך וקידש לו אשה שנתקדשית רק קדושי ספק ויאמרו דאין קדושין תופסין ובאמת לא הוי קדושי ספק כלל ודוחק לומר כיון דקיי"ל בנזיר דף י"ב האומר לשלוחו צא וקדש לי כו' אסור בכל הנשים כו' ופירשו התו' שם ד"ה אסור בכל הנשים דהוא מטעם קנס שלא פירש לו איזה אשה כו' א"כ מוכח מזה דהוא שלא כהוגן לשלוח שליח לקדש לו אשה סתם רק לפרש להדיא איזה אשה שרוצה שיקדש לו השליח וגם דאיכא ריעותא דיש חשש שאסור בכל הנשים א"כ י"ל דלא יחשוש רב להך חששא דשלח שליח לקדש לו אשה סתמא דלא שכיח דכל זה דוחק דאיך פסוק רב שלא כהלכתא מחמת דהוא להחמיר אי איכא שום צד שיוכל לבוא לידי תקלה וגם דוחק לומר עפמ"ש התוס' לקמן ד"ה הכל יודעין אחות חלוצה דרבנן כו' לחלק בין אבי' דאין רגיל אצל כלתו משא"כ באחות אשתו כו' ולכך עשו חכמים תקנה שמא יארע שיקדשנה כו' א"כ י"ל דדוקא לגבי דידי' דרגיל אצלה כו' יש לחוש שמא יארע שיקדשנה משא"כ בשליח דלא יעלה בדעתו לקדשנה דכ"ז דוחק ובאמת אין עיקר זה כוונת התו' לקמן רק לחלוק בין היכי דאסורה לאחר מיתה ובין היכי דמותרת לאחר מיתה (והנה עוד יש להקשות כעין קו' זו עפ"י מ"ש המשנה למלך פ"ט מהל' אישות הל' ו' להסתפק דאשה דמקודשת מספק לא מצי משווי שליח לקדש לו אשה זו לאחר שתתגרש משום דכל מידי דאיהו לא מצי עביד כו' וכאן לא מצי מקדש לה קדושי ודאי כו' ואח"כ הביא דתלי בפלוגתא דה"ה והב"י פ"ז מהל' אישות הל' י"ד ובפלוגתא דרש"י ותוס' פי"א דיבמות גבי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה כו' והנה הגם דהמ"ל איירי דוקא באומר לשלוחו קדשה לי לאחר שתתגרש דהיינו דהמקדש רוצה לקדשה קדושי ודאי ובזה שייך דאיהו לא מצי עביד כו' משא"כ באומר לשלוחו צא וקדשה לי קדושי ספק דאיהי מצי עביד לקדשה קדושי ספק מ"מ עכ"פ תיקשי דיוכל לבוא מזה חומרא באם נימא צריכה גט ומיאון שמא ישלח אחר לקדשה קודם שנתגרשה ומיאנה שתתקדש לו לאחר שתתגרש או שהיא יקדש את אחותה אח"כ ואח"כ יקדשנה עוד איש אחר שתתקדש לו לאחר שיגרשנה הראשון שקידשה וכיון שנחזיק כל זה בקדושי ספק נימא דאין הקדושין תופסין כלל כיון דאיהו לא מצי עביד לקדשה קדושי ודאי כדברי המשנה למלך הנ"ל ובאמת כיון דהדין דלא חיישינן כלל לשמא נתרצה א"כ לא הוי קדושי ספק כלל ותפסו בה הקידושין שע"י השליח) והנה י"ל לתרץ קו' הנ"ל כך דהנה לכאורה יש להקשות קושייתי הנ"ל אף בלא חשש שיקדש הוא את אחותה רק לחשוש כפשוטו שיקדש איש אחר ע"י שליח אשה זו קודם שנתגרשה ויאמרו דאינה מקודשת כיון דאמר לו המשלח קדש לי אשה סתם הי' כוונתו על וודאי קדושין ולא על ספק קידושין וא"כ שינה השליח על דעת משלחו כדברי המשנה למלך פ"ז מהל' אישות הל' כ' הנ"ל אך י"ל דקושי' זו לק"מ דהא באמת הא לא נשאל רב רק אם הדין דצריכה גט ומיאון כשמואל או במיאון לבד סגי כקרנא אבל עכ"פ מיאון ודאי צריכה כמו"ש התוס' לקמן לרב ושמואל דמיאון בעי אף בלא שידוך וכמו"ש מהרש"א לקמן דאף דמיאון בשידוך הוי מחמת חששת גט מ"מ י"ל דאף בלא שידך דליכא חששת גט בעי מיאון כו' א"כ כיון דע"כ בעי מיאון מדרבנן תי ליכא חששא שמא יקדשנה אחר ע"י שליח כמו שהקשיתי ונימא דהוי ספק קדושין אצלה ויאמרו דלא הוי קדושין כלל דהא שינה השליח מדעת משלחו שאמר לו שיקדש אשה שתתקדש קדושי וודאי כו' י"ל דז"א דסוף כל סוף אף לפי האמת אינה מקודשת דהנה כמו שכ' המ"ל באם קידשה קדושי ספק דהוי השליח שינה מדעת משלחו כן כ' המ"ל בעצמו לענין אי קידשה השליח קידושין דרבנן כו' (ובזה דנ"ד יש לספק אף לענין דאשל"ע והמעשה בטל כדהביא המשנה למלך בפ"ב מהל' רוצח בשם המהרי"ט דאף בדרבנן אין שלד"ע אך דיש לראות דאפשר דלא שייך כאן שליח לד"ע דזה שייך דווקא באם מקדש שניות לעריות דמדרבנן אסור לקדשה משא"כ דצריכה רק מיאון מדרבנן וכ"ז שלא מיאנה הוי כמקודשת קדושין דרבנן מה ענין שלד"ע לזה וצ"ע) א"כ אף לפי דין האמת דלא חיישינן שמא נתרצה מ"מ עכ"פ בעי מיאון מדרבנן א"כ הוא מקודשת לראשון מדרבנן כ"ז שלא מיאנה א"כ לא תפסי בה קידושין של השני שע"י השליח כיון דשינה השליח מדעת משלחו דקידש לו אשה דמקודשת לראשון מדרבנן א"כ לפ"ז לק"מ מה שהקשיתי דאין כאן כלל חשש ריעותא שמא יקדשנה אחר ע"י שליח כיון דאף לפי ההלכתא דלא חיישינן שמא נתרצה מ"מ לא תפסי בה קדושי שני שע"י שליח קודם מיאון וא"ל דעדיין יש לחוש שמא יקדשנה אחר ע"י שליח קודם הגט ואחר המיאון דמחמת קדושי דרבנן ליכא כיון שכבר מיאנה ומחמת קדושי ספק לשמא נתרצה איכא וא"כ יראו דצריכה גט עוד יאמרו דיש בה קדושי ספק לשמא נתרצה לו וידחו קדושי שני שע"י השליח מחמת דשינה השליח מדעת משלחו לקדש לו אשה קדושי ספק והוא לא רצה רק קדושי ודאי כו' אך די"ל דז"א כיון דכבר הסכימו כל המפורשים כפי שנכתוב לקמן אי"ה דצריכה גט ומיאון היינו גט קידם ואח"כ מיאון א"כ ממ"נ אם יקדשנה אחר המיאון כבר הוא אחר הגט ג"כ והוי מקודשת קדושי וודאי ואי יקדשנה קודם הגט שוב שייך תירוצי הנ"ל דבלא"ה שינה השליח מדעת משלחו מחמת רבעי מיאון מדרבנן ולחשוש חששא רחוקה שמא תמאן מקודם לא חיישינן לחששות כאלו כיון דבאמת אין הדין כך רק דבעי גיטא קודם מה"ת לחשוש שתמאן מקודם ויקדשנה אחר ע"י שליח בין מיאונה לגגרושי' כיון דיפסוק רב דבעי גיטא קודם (אך יש לחשוש שמא יקדשנה כהן אחר הגט והמיאון ויאמרו דהוי ספק קדושין שמא נתרצה והוי גרושה ואסורה לכהן א"כ שינה השליח מדעת משלחו ואף דקיי"ל קידושין תופסין בחייבי לאוין מ"מ הא עכ"פ קידש לו השליח אשה שאין ראוי' לקיימה מחמת דהוא ספק מגורשת א"כ יאמרו שאינה קידושין כלל כדברי המשנה למלך הנ"ל כל ששינה השליח מדעת משלחו באמת הוי קדושין כיון דלא חיישינן כלל לשמא נתרצה האב וצ"ע) גם יש לראות לפמ"ש המשנה למלך הנ"ל בפ"ו מהל' אישות הנ"ל הל' כ' שם דאי אמר המשלח דלא קפיד על הא דצריכה מיאון מדרבנן על הא דמקודשת מספק לשמא נתרצה מקפיד אך אפשר הוא חששא רחוקה ומלתא דלא שכיח לחשוש כן גם יש לראות דהנה בזה שכתבתי מתורץ גם קושי' שהקשיתי בהג"ה לחוש שמא יקדש אחר את זאת ע"י שליח ונימא במלתא דאיהו לא מצי עביד כו' כיון דסוף כל סוף אינה מקודשת מטעם דשינה השליח מדעת משלחו לקדש לו אשה דמקודשה מדרבנן אך בזה שפיר יש לחוש שמא אותו האיש המשלח יאמר שאינו מקפיד על זה משא"כ אי מטעם כל מידי דלא מצי עביד לא מצי משווי שליח לאו בקפידא דידי' תלי' מילתא וא"ל דאף כשהיא מקודשת מדרבנן ג"כ שייך לומר כל מידי דאיהו לא מצי עביד כיון דמקודשת מדרבנן י"ל דזה אינו בלל לומר כיון דמקודשת מדרבנן הוי איהו לא מצי עביד כו' כיון דעכ"פ מדאורייתא איהו מצי עביד ויכול לעשות שליח והא אי' דהמשנה למלך פ"ט מהל' אישות הל' ו' דמסתפק בקדושי ספק מחמת דאיהו לא מצי עביד אינו מזכיר כלל להסתפק אף בקדושי' דרבנן כו') והנה גם קושי' שהקשיתי מתחילה שמא יקדש הוא את אחותה ע"י שליח לכאורה לא מתורץ בתירוץ הנ"ל כיון דזה החשש הוא שיקדש את אחותה אחר הגט והמיאון של זו אך י"ל דג"כ מתורץ בדרך הנ"ל דהנה מבואר במשנה דיבמות דף ק"ח ע"ב שם דקטנה דצריכה מיאון אי יצאה מבעלה בגט אסורה בקרובי' והיא אסור בקרובותי' ולכך תירצו התוס' בד"ה אלא לאו דקידשה איהי נפשה דאירע שלא מיאנה רק נתגרשה ונפסלה בגט זה לכהונה וגם אפי' בגט דידי' ומיאון דחברי' קיי"ל בש"ע אה"ע סי' קנ"ה וסי' קמ"ד כשם שאסורה לו כך אסורה לאחיו וכשם שאסורה לקרובי' כך הוא אסור בקרובותי' ומבואר ביבמות שם דהחילוק שבין גרושין למיאון הוא דבגירושין דיהיב לה הוא גיטא בע"כ אזל ומשבש לה ויחזירנה מבעל השני ולכך אסורהו לחזור לו וכיון דאסורה לחזור לו ג"כ אסורה לקרוביו גזירה אחיו אטו הוא והוא אסור בקרובותי' כו' משא"כ במיאון דיצאתה מדעתה א"כ כבר שבשה ולא אישתבשה כו' והנה י"ל אנן בנידון דידן אם נימא דהדין באמת דא"צ גט ומיאון רק במיאון לבד סגי אי איתרמי שהחמיר אחד על עצמו ויהיב לה גט ומיאנה בו דלכאורה נראה דמותר בקרובותי' והיא מותרת בקרובי' ולא הוי דינא כקטנה הצריכה מיאון ויצאתה בגט לבד דהא כאן הי' ג"כ מיאון וגם אין לחלק בין אם הי' מיאון קודם הגט או הגט קודם דחילוק זה הוא מבואר שם ביבמות שם לענין אי גירשה והחזירה ומיאנה בי' דאתי מיאון ומבטל לגיטא דקודם משא"כ אי מיאנה קודם ואח"כ יצאתה בגט אבל הכא הי' בפעם אחת המיאון והגט ומה גם דבאמת כאן הא דצריכה גט וצריכה מיאון היינו שהגט צריך להיות קודם כמ"ש המפורשי' מלתא בטעמא א"כ כראה לכאורה דמותר בקרובותי' והיא מותרת בקרובי' אך לאחר העיון נראה דאינו כן רק דהוא אסור בקרובותי' והיא אסורה בקרוביו דהנה מקשין כל המפורשי' לפי מה דקאמר רב לקמן בין היא ובין אביה יכולי' לעכב א"כ תיקשי למה קאמר רב צריכה גט ומיאון תיפוק לי' דמיאון לבד סגי אף אם נימא דנתרצה האב וכדמפרש ר' אחא ברי' דרב איקא כו' מ"מ כיון דאף עיכוב שלה מהני והלא אין לך עכוב גדול יותר מזה שממאנת בו ותירץ בס' עצמות יוסף דכאן מיירי דהיא אינה ממאנת בו רק רצונה להנשא עמו אך דהוא מוציאה בגט וכיון שהוא מוציאה בגט כופים הב"ד אותה שתמאן בו ג"כ כדי לצאת מהחששא שיאמרו אין קדושין תופסין באחותה א"כ לפי"ז כיון דעיקר החילוק בקטנה שיכולה לצאת במיאון בין יוצאת בגט ליוצאת במיאון הוא דבמיאון יוצאת מרצונה משא"כ בגט אך בנ"ד דבאמת יוצאת בגט רק שהב"ד כופין אותה שתמאן בו א"כ הרי היא כיוצאת בגט דהוא אסור בקרובותי' והיא אסורה בקרוביו א"כ שפיר מתורץ קושייתי הנ"ל דאם יארע שישלח שליח לקדש לו אשה וילך השליח ויקדש אחותה של זו תהי' באמת אינה מקודשת אף דאליבא דאמת אינה צריכה גט רק מיאון לבד סגי מ"מ הרי היא כשיוצאת בגט כיון דהיא אינה רוצה לצאת מת"י וכנ"ל א"כ אסור עכ"פ מדרבנן באחותה וכבר כתבנו לעיל דהמשנה למלך כ' דאף באסורה לו מדרבנן שייך ג"כ שליח ששינה מדעת המשלחו כמו ששייך בקידשה קדושי ספק ומתורץ בזה שפיר קושייתי הנ"ל (גם יש לראות דכאן אפשר שייך שפיר אשלד"ע ובטל המעשה כדלעיל בהג"ה רק דלעיל פקפקתי דבאשת איש אפשר לא שייך זה משא"כ כאן דאסורה לו מדרבנן הוי ממש כשניות) ובזה יש לראות קצת על דאמרו הא מר עוקבא וב"ד דכפרי' ומשמע קצת דשלחוהו לקמי' דמר עוקבא ואח"כ אפכוהו ושדרוהו לקמי' דרב הגם די"ל דמר עוקבא שלח לו לקמי' דרב מ"מ למה שלחוהו לקמי' דרב דוקא ולפי הנ"ל ניחא דדוקא לרב דס"ל בין הוא ובין אביה יכולי' לעכב מהני ההיפוך שהפכוהו דברי שמואל וקרנא אך לאחר כל ההוצעה הנ"ל יש להקשות אמאי דקאמר רב לקמן לא עשה בה מאמר א"צ אלא חליצה בלבד מה אמרת תבעי מיאון כו' הכל יודעין אחות חליצה מדרבנן כו' קשה אכתי ניחוש שמא ישלח שליח לקדש לו אשה וילך השליח ויקדש לו אשה זו ויאמרו דאין הקדושין תופסין כלל כיון דשינה השליח מדעת משלחו וקידש לו אשה שאסורה לו מדרבנן ובאמת שמא לא נתרצה לראשון א"כ לא הוי אחות חליצה כלל (גם יש לראות להקשות קו' זו לענין שלד"ע דכתבתי לעיל דאם יקדשנה ע"י שליח יאמרו דהשליחות בטל מחמת דאין שלד"ע כו') אך י"ל דזה לק"מ דבשלמא לעיל שפיר הי' מקום לפלפל ולומר דיהי איזה ריעותא מזה דנצטרך גט ומיאון כו' כיון דהחזקנו בסברא דנימא לפי האמת ס"ל לרב כקרנא דלא חיישינן כלל לשמה נתרצה א"כ שפיר הי' מקום לפלפל כפי מה שכתבתי לעיל באריכות משא"כ כאן דבאמת ס"ל לרב לחוש לשמא נתרצה ולשמא לא נתרצה א"כ ה"א דצריכה חליצה היינו מחמת ספק שמא נתרצה א"כ מאי אית לן למימר האיך לא נצריכנה מיאון ולא ידעו מהספק כלל וידמו בדעתם שבוודאי נתרצה האב ויחזיקו לזו בחזקת אחות חליצה בודאי שהיא אסורה מדרבנן וידחי את הקדושין אם יקדשנה ע"י שליח י"ל דז"א דהא אף אליבא דאמת דאינו ודאי שנתרצה רק ספק שנתרצה ג"כ אין הקידושין תופסין כמו"ש לעיל בשם המשנה למלך דבקדושי ספק י"ל דמשנה השליח מדעת משלחו א"כ אף אליבא דאמת דאינו ודאי נתרצה רק ספק נתרצה ג"כ לא הוי קדושין וא"ל דהא אחות חליצה אינה אלא מדרבנן א"כ הוי בספיקא ספק דרבנן ולקולא ומקודשת וכיון דספק דרבנן לקולא לא שייך כלל שינה מדעת משלחו בזה י"ל דז"א לפי המבואר בש"ך יו"ד סי' ק"י בכלל ס"ס דין י"ט בשם הד"מ דכל ספק דהוא מצד עצמו דאורייתא רק מצד אחר בא לו שהוא מדרבנן לא אמרינן בכה"ג ספק דרבנן לקולא א"כ ה"נ כיון דעיקר הספק שמא נתרצה לראשון היא מדאורייתא וכמו דחששנו לה להחמיר להצריכה חליצה מחמת ספק זה א"כ אף דמצד אחר בא לו שהוא מדרבנן דהיינו לענין אחותה שאחות חליצה אינה רק מדרבנן מ"מ כיון דעיקר הספק היא מדאורייתא הוי ספיקא להחמיר א"כ אף אליבא דאמת לא תפסו הקדושין ע"י השליח כיון דשינה מדעת משלחו וקידש לו אשה המקודשת רק מספק וגם דכאן אף בלא דברי הד"מ הנ"ל דכל שהעיקר הספק הוא מדאורייתא כו' י"ל ג"כ דכאן הוי דאיירי באין אביה כאן. והגט יהי' לאחר שתגדיל ותעשה נערה. אך הא באמת קאמר שמואל צריכה גט מקודם וא"כ תיקשי תיכף אם אין אבי' כאן מי יקבל גיטה דא"ל דתקבל גיטה בנערותה א"כ בנערות ליכא מיאון כמ"ש התוס' (ודוחק לומר דאתיא כמ"ד דאף משתגדיל יכולה למאן. משום דכיון דהנשואין הי' בקטנות ועיין במשנה למלך בפ' ב' מהל' אישות הל' ב') אך אמנם יש מקום לתרץ הקושי' שהקשו דהא בין היא ובין אבי' יכולי' לעכב א"כ הרי במיאון לחוד סגי די"ל דלקמן איירי בלא שידכו ולכך בין היא ובין אביה יכולים לעכב. משא"כ כאן דאיירי בשדכו שפיר יש לומר דעיכוב דידה לא מהני כלל. וזה דקאמר אם גט ר"ל בשידכו דהוי זכות א"כ למה מיאון דלא ס"ל החשש שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה. ואם מיאן ר"ל בלא שידך א"כ ל"ל גט תיפוק לי' דהמיאון לחוד סגי כיון בדלא שידוך בין היא ובין אביה יכולים לעכב. אך אמנם עכ"ז עדיין אינו מתורץ דבקושיות אם גט לחודי' סגי. ולהיות לזכרון שכל מה שאני כותב כאן בסוגי' זו הוא רק דרך הערה ושקליא וטריא. וגם לראות על אם גט למה מיאון עפמ"ש הש"ע אה"ע דאף בהלך האב למדינת הים יש לחוש שמא אם שמע הי' מתרצה. ועפ"י דברי הפ"י הנ"ל דאם גט כשאבי' כאן ואם מיאון כשאין אבי' כאן. ולתרץ קו' התוס' ד"ה מאן דמתני הא. על רש"י דאיכא דאמרי אמר עולא כו' דאיירי אף בשידכו דהא פריך מקודם אע"ג דשידכו די"ל דבאמת אם נימא דנתרצה האב מהני מקשה הגמ' בפשיטות ואע"ג ששידכו דא"ל דס"ל לעולא דאף נתרצה לא מהני עיין פ"י שכ' ג"כ זה א"כ קשה דלאמורא הו"ל לפרש כן וכ"כ הפ"י רק דבלשון איכא דאמרי י"ל דא"צ לפרש דהנה הקשת תוס' קטנה כו'. דלמה לא נקיט נערה כי'. וי"ל דקטנה הוי יותר רבותא דאעפ"כ חיישינן שמא נתרצה ולא אמרינן כיון דאסור לאב לקדש בתו כשהיא קטנה כו'. משא"כ לאיכא דאמרי קשה עילא לענין מה נקיט קטנה אדרבה נערה יותר רבותא דמ"מ לא חיישינן לנתרצה אלא ע"כ דעולא סבר דאף נתרצה לא מהני ולכך אין חילוק בין נערה לקטנה א"כ מוכח דעולא ס"ל דנתרצה לא מהני. ועוד יש לראות ולהיות לזכרון מה שיש להעיר ולהקשות על תירוץ התוס' ד"ה קטנה דבנערה לא שייך מיאון כו' דהא לר' יהודה שייך מיאון בנערה דהא איהו ס"ל דעד מתי הבת ממאנת עד שירבה שחור כו' רק דהמ"ל בפ"ב מה"ל אישות הל' ב' דדוקא על קדושין שנתקדשה בקטנותה ס"ל לר' יהודה דמהני המיאון דהנערה. משא"כ על קדושי נערותה ודאי לא מהני מיאון יוע"ש. אך דז"א דזה שייך דוקא אם נערה היא ואבי' אבל לפי מה דקיימינן השתא דנערה אבי' ולא היא א"כ נערה אין לה קדושין כו'. משמע קצת דהא דצריך מיאון בלא שידכו כמ"ש התוס' ד"ה אלא הוא משום גז רה אטו שידכו ולכך ניחא הא דכתבו התוס' לקמן ד"ה בפירוש אמר מר כו' כיון דהלכתא דלא חיישינן שמא נתרצה כו'. ולכך ממילא דאף מיאון אין צריכ' משא"כ אם לא נימא כדברי הנ"ל רק דמיאון הוא ענין בפני עצמו דגזרו רבנן בקטנה אף שנתקדשה שלא לדעת אביה דתבעי מיאון וכדמשמע מדברי המפורשי' תיקשי א"כ על מה כתבו התוס' לקמן משום דהלכתא דלא חיישינן שמא נתרצה לכך אף מיאון אינה צריכה דמה ענין זה לזה קצת י"ל דבלא שידכו הוי דרך בזיון דהא אמרינן לעיל שם דף י"ב ע"ב דרב מנגיד אמאן דמקדש בלא שדוכי אך דהיא טעות דהיינו דמקדש בלא שידוכין כלל. אבל כאן היינו דלא שידך תאב אבל יכול להיות שהיא נשתדכה מקודם בעצמה ואח"כ נתקדשת. אך יש לראות דאפשר דהוי כנתקדשה שלא לדעת וניסת שלא לדעת דנעשה בת מעשה יתומה בחיי האב וכפירש"י דהפקיר זכות כו': על סוגיא כיצד עשה בה מאמר כו' רש"י ד"ה כיצד עשה בה מאמר כו' שמא לא נתרצה בקדושי ראשון כדי נסבא.

לכאורה קשה דאם נתרצה לראשון אף דלא נתרצה לשני י"ל כרבי לעיל דף מ"ד דמאמר איתא בע"כ אך יש לראות למ"ש התוס' לעיל ד"ה במאמר בע"כ לרבי כו' דמ"מ צריך להודיע כו'. ועוד דמאמר בע"כ ע"כ לא הוי רק מדרבנן רק בזה כתבו התוס' ורש"י לא נחית לזה וצ"ע גם צ"ע לענין קו' רש"י ותוס' דלקמן לומר נתרצה לראשון כו' וקושיית התוס' שם לראות בענין ספק ספיקא. דספק שמא נתרצה לראשון ואת"ל כו'. עוד עלתה ברעיוני בדרך הערה ושקליא וטריא בסוגיא זו דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' רב אמר בין היא בין אביה כו' להקשות ג"כ למה אמר קטנה ולא אפי' נערה. וכקו' התוס' דף מ"ה ע"ב ד"ה קטנה וכאן לא שייך תי' התוס' דאין מיאון בנערה כיון דלא איירי כאן כלל ממיאון. רק מעיכוב כו' ואפשר לומר דהא דכ' התוס' בד"ה בין היא ובין אבי' כו' דאם היא מעכבת חוב הוא לאב ואם הי' יודע לא הי' מתרצה י"ל כך כיון דעיקר הזכות הוא ליתן את בתו לאנשים דחל על האב משא"כ כשאינו מתרצה הבת א"כ בוודאי לא ירצה למוסרה לחופה שלא לדעתה א"כ מה זכות היא לו. כיון דאין יכול למוסרה לחופה. והנה זה שייך דוקא בקטנה משא"כ בנערה דהא קיי"ל נותנין לבתולה שנים עשר חודש וגם קיי"ל דאין בין נערות לבגרות רק ששה חדשים א"כ המסירה לחופה לא שייך כלל להאב: גם על מ"ש המקנה ובס' א"ח על הא דאיתבי' ר"ה לר"א מאם מאן ימאן כו'. דמה הוי ס"ד לומר דאיירי בפיתה לשם אישות וכ' כי היכי דלא תיקשי קו' הראב"ד לדעת הרמב"ם דלוקה משום לא תהי' קדשה א"כ הא אין לוקה ומשלם כו' ולכך סבר דאיירי בפיתה לשם אישות דאינו לוקה משום לא תהי' קדשה. כו' אך לא כתבו דא"כ האיך מתרץ בפיתה שלא לשם אישות ואיך מתרצ' קו' זאת וי"ל להוסיף על דבריהם כך. עפ"י מ"ש הב"ש סי' ל"ג ס"ק ה' דחזקה דאין אדם עושה בעילתו בעולת זנות הוי כאמר. א"כ י"ל דלעולם דאיירי דפיתה בפני עדים שלא לשום אישות ולא בפירוש לשם זנות. רק דפיתה סתמא א"כ מלקי לא לקי כיון דחזקה דאין אדם עושה כו' הוי כאמר. ובזה ניחא לשון הגמ' לומר שמשלם קנס כמפותה דלשון כמפותה הוא משולל הבנה. ולפי הנ"ל י"ל דר"ל דמשלם קנס כמו מפותה ממש דפיתה בפירוש לשם זנות דמשלם קנס. (רק דהא ז"א דאם פיתה בפירוש לשם זנות אינו לוקה ומשלם): מה שהקשה בשער המלך פרק ז' מהל' אישות הל' י"ב אם נימא דכ"ז שלא חל הקידושין אינו יכול לגרש א"כ האיך כ' הרשב"א דחשש שמא נתרצה היינו שמא יתרצה כו' דהא כיון דלע"ע. צווח רק דחיישינן שמא יתרצה לבסוף א"כ עדיין לא חלו קדושיו. א"כ מה קאמר צריכה גט כו' דהא לחשש זה לא מהני גט י"ל דלק"מ דכאן מהני הגט עכ"פ באם כבר נתרצה. ועל שמא יתרצה לאחר הגט אין למיחוש כלל דהא הריצוי אב מהני מטעם כיון דהאב מרוצה הו"ל הקדושין שנתקדשה שלא. מדעתו זכות. וכל זה קידם הגט משא"כ לאחר שנתגרשה מה זכות היא לו וא"ל דזכות הוא לו למשוי' קדושין ובאמת יתבטל הגט כיון דהגט הי' קודם שחלו הקידושין י"ל דסוף כל סוף כיון שהמקדש אינו רוצה לקיימה ומיגרשה א"כ מה זכות הוא לו אך די"ל דז"א. דא"כ בלא"ה מהני המיאון עצמו וכמ"ש התוס' לקמן ד"ה בין היא ובין אבי' דכשהבת ממאנת שוב לא הוו זכות לאב א"כ תיסגי במיאון לחוד וצ"ל כמ"ש העצמות יוסף הובא לעיל דשאני עיכוב הבת מהמיאון דהמיאון אינו עכוב רק לפי שחב"ד פוסקין דכשרוצה לגרשה צריך אף מיאון. אבל היא באמת היא רוצה בהקדושין א"כ אף בהגט ג"כ יש לומר דאף דהב"ד פוסקין דהקדושין הללו לא מהני כיון דשמא אין האב מרוצה ולא הוי אפי' קדושין מדרבנן א"כ אסור לכונסה מטעם שמא אין האב מרוצה ומי ימסרנה לחופה. ונהי דנימא כדאמר לקמן דאם תהי' נישאת שלא לדעת ג"כ הוי מעשה יתומה בחיי האב דע"כ הפקיר אב זכותו כו'. מ"מ י"ל כיון דלע"ע אין הקדושין קדושין כלל א"כ אסור לכונסה בלא קדושין. וגם דאפשר דאף נשאת שלא מדעת דצריכה גט מחמת דהפקיר זכותו שיש לו בה. מ"מ לא מהני הנשואין שלא מדעת לשווי' הקדושין למפרע עכ"פ יש לומר דבאמת גם הבעל אינו ממאן] בה לגרשה בע"כ. רק דעחמת דהב"ר מוסקין לו דאסור לכונסה לכך מגרשה. אבל באמת לא ניחא לי' בהגט רק דבעל כורחו נותן הגט א"כ י"ל אם האב יתרצה יהי' לו זכות דיחולו הקדושין ויתבטל הגט:

גם מדאורייתא. רק דבזמן הגוביינא גובה מיני' ואף מגלימא כו'. אבל מ"מ לא הוי תיכף כמשועבדי' אצלו קודם זמן הגוביינא והנה לפי' הי' מקום ליישב קו' התוס' סוף ב"ב על הרשב"ם דכ' שעיבודא דאורייתא דכתיב יוציא אליך את העבוט כו' דהקשה התוס' דמה ראי' דהא מיני' ואפי' מגלימא כו'. ולפי הנ"ל י"ל כך עפמ"ש האור חדש לעיל דמהא דקונה משכון מוכח דמלוה קונה (ולעיל השגתי עליו בזה) א"כ לפי דבריו דמהא דקונה משכון מוכח דמלוה קינה י"ל הטעם דמלוה קונה מחמת דהוי שעיבוד קרקעות כו'. א"כ שפיר מוכח מזה דיוציא אליך העביט כו' דבע"ח קונה משכון דשעבודא דאורייתא כו' ויש לראות עפי"ז גם הא דכ' הרשב"ם ומ"ד ל"ד וקרא במשכנו שלא בשעת הלואתו כו' דקשה קו' התוס' לא ידע רבי מה קאמר כו'. ולפי הנ"ל י"ל כך. דהנה ע"כ הא דכ' הרשב"ם דלמ"ד ל"ד וקרא במשכנו שלא בשעת הלואתו. דהא למ"ד דאורייתא איירי קרא אף במשכנו בשעת הלוואתו דז"א. דהרי מפורש להדיא בקרא במשכנו שלא בשעת הלואה וכדקיי"ל דהא דבע"ח קונה משכון אימור דאמר ר' יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו כו'. ולפי הנ"ל י"ל כך דמ"ד ש"ד ס"ל ראי' הנ"ל מקרא דיוציא אליך ודבודאי הקרא איירי רק במשכנו שלא בשעת הלואתו. ואי הי' בשעת הלואתו לא היתה מלוה כלל רק ממון. רק דבודאי הקרא במשכנו שלא בשעת הלואתו ורק דס"ל לדייק מזה דמלוה קונה. וע"כ אף דמלוה להוצאה ניתנה ואיך קני לי' להמשכון אלא ע"כ דקני ליה במה שמוחל לו שיעבוד קרקעותיו כו'. ומוכח דשעבודא דאורייתא ומאן דס"ל ל"ד לא ס"ל לדייק כנ"ל רק ס"ל כמו שהשבתי אני לעיל על האו"ח דמהא דקונה משכון אין ראי' כלל רק כיון דתפיס לי' בחובי' לכך קני לי' לקדש בו אשה ולקנות עבדים וקרקעות כו'. וזה כונת הרשב"ם וקרא במשכנו שלא בשעת הלואה ר"ל דהא קרא איירי באין לו מה לגבות א"כ שפיר כיון דתפיס לי' לגוביינא קני' לי' ולעולם אין ראי' כלל מזה דש"ד והנה י"ל להביא קצת ראי' למה שכתבתי לעיל בהג"ה דכשמקדש במשכון השוה יותר על החוב צריך לומר לה דאינה מקדשה רק בדמי החוב דאל"כ רק דנימא דאף דשוה המשכון יותר מכדי החוב מ"מ כיון דקני לי' לכולי' לגבות ממנו יכול לקדשה אף בכולה א"כ תיקשי אמה שהקשה התוס' בב"מ דף פ"ב ע"ב. ד"ה אימור כו'. וא"ת כך הי' יכול לקדש במעותיו כו'. דהא מצינו למימר דכשרוצה לקדש אשה בכל המשכון ששוה יותר מחובו א"כ לא הי' יכול לקדש במעותיו דאינם הרבה כ"כ כמו המשכון כשהמשכון שוה יותר מעל חובו. אחר כותבי זאת מצאתי לש"ך סי' ע"ב ס"ק ט' דמשמע מיני' קצת דיכול לקדש אשה בכל המשכון ובקצות החושן העיר עליו שם דבודאי אינו יכול לקדש בכל המשכון שהוא יותר על חובו יוע"ש ונ"ל כדברי הקצ"ח ולא עוד אלא שצריך לפרש שאינו מקדש בכל המשכון. דאל"כ שמא אינה רוצה להתקדש רק בכל המשכון. וכמ"ש הרא"ש לענין התקדשי לי בפקדון והלכה ומצאתה שנגנב כו'. עוד יש לתרץ הקושי' שעל הרמב"ם דפסק דבמכר קנה ובקדושין אינה מקודשת א"כ מה פריך הגמרא ותסברא כו' דהנה רש"י כ' בכתובות דף ע"ד ע"א המקדש במלוה במחילת מלוה. והתוס' כתבו ולפירושו צריך לחלק בין במחילת מלוה ובין בהנאת מחילת מלוה דמקודשת כדאמרינן בקידושין ולרבינו יצחק אינו נראה דשמא אין לחלק כו' יוע"ש. והנה י"ל בשיטות התוס' דהטעם לחלק בין מחילות מלוה להנאת מחילת מלוה היא כך. דהנה מחילה שמוחל מלוה של מאה זוז בודאי המחילה אינה שוה כ"כ א"כ הנאת המחילה ודאי פחותה מסך המלוה עצמה א"כ כשאומר לה הרי את מקודשת לי במלוה זו ואמרינן דכוונתו למחילת המלוה הוי כמקדש במנה ונמצא מנה חסר דינר. דהא המחילה של מאה אז אינו שוה כ"כ כמו המלוה. וכאן לא שייך כסיפא מלתא למתבעי' כו' משא"כ באומר בפירוש בהנאת מחילת מלוה א"כ הרי אומר בפירוש שאינה מקדשה רק בהנאת מחילת מלוה וכמו שהיא שוה הנאת המחילה בכך הוא מגרשה. כו' והנה י"ל דהא דכ' רש"י דמקדש במלוה היינו במחילת מלוה. ולא במעות מלוה כמ"ש התוס' משום דס"ל לרש"י דאין זה דרך העולם כלל לקדש במעות שנתן אתמול ובודאי כשמקדש במלוה היינו במחילת מלוה. אך לפי הנ"ל דלדעת רש"י לכך המקדש במחילת מלוה אינה מקודשת דהוי כמקדש במנה ונמצא מנה חסר דינר א"כ תיקשי מה פריך מהא דקתני ושוים במכר כו' הא במכר אף במנה ונמצא חסר דינר קנה וכדמוקי לה להברייתא בנמצא מנה חסר דינר דקתני סיפא ושוים במכר כו'. א"כ קשה מאי פריך ותסברא. וי"ל דזו היא באמה שיטת הרמב"ם דמחלק באמת בין קדושין למכירה. אך הגמרא דפריך ותיסברא הוא כך. דהנה הקשיתי על הא דקאמר מאי לאו בהא קא מפלגי דמר סבר מלוה להוצאה כו' תיקשי הא קיי"ל מאן אחרים ר"מ ומאן י"א ר' נתן כדאיתא בהוריות דאסקינהו לי' לר"מ בשם אחרים ולר' נתן בשם י"א א"כ איך ס"ל לר' נתן דהמקדש במלוה מקודשת הא לקמן דף מ"ח ע"ב ס"ל דאפי' הוסיף לה נופך משלו אינה מקודשת מטעם דהוי מלוה ופרוטה ודעתה אמלוה. א"כ מוכח דס"ל לר"נ דהמקדש במלוה אינה מקודשת וס' המקנה וס' א"ח הרגישו בזה וחילקו בין מלוה שהיא בעין לאינה בעין ולפענ"ד נראה עפ"י מ"ש רש"י מלוה להוצאה ואינו חייב להעמידה בעסקא כו'. מבואר דמאן דס"ל מקודשת ס"ל דלאו להוצאה והיינו דחייב להעמידה בעסקא. שיהי' מצוי בידו כל אימת שיתבענה ולכך מקודשת דהוי כאילו היא ברשות המלוה תמיד כיין שהוא תמיד בעין או המעות או העסקא וכ"כ הפ"י יוע"ש א"כ שפיר דכ"ז שייך במלוה מעות משא"כ לקמן דאיירי כשהיא חייבת לו בעד שכירות דבזה בוודאי אינה מחוייבת להעמידה בעסקא לכך מודה ר' נתן דאינה מקודשת וס"ל דאף דהוסיף נופך אינה מקודשת דמלוה ופרוטה דעתה אמלוה. כו' ולפי"ז פריך הגמ' שפיר ותסברא דע"כ אי אפשר לתרץ כמו שתירצנו דבמלוה לכך אינה מקודשת אף דהוי במחילת מלוה משום דהוי כמנה חסר דינר משא"כ במכר. דז"א דע"כ א' פליגי במקדש במלוה אי להוצאה כו' ע"כ נצטרך לומר דמקדש במלוה היינו במעות מלוה ולא במחילת מלוה דאי במחילת מלוה הדרה קו' הנ"ל לדוכתי' די"א דהכוונה אדר' נתן דס"ל לקמן דאם הוסיף נופך כו'. וא"ל כדלעיל דכאן הטעם דחייב להעמידנה בעסקא משא"כ לקמן. י"ל דז"א דא"כ דנימא דטעמו דחייב להעמידנה בעסקא. ולכך הוי ברשות המלוה א"כ תיקשי דלא מהני כלל מחילתו כמבואר בח"מ סי' רמ"א סעיף ב' בהג"ה דלא שייך לשון מחילה אלא במעות שחייב אבל אם יש לו חפץ ביד חבירו לא מהני לשון מחילה א"כ האיך אפשר לומר דטעמי של ר"נ משום דמחויב להעמידה בעסקא. והוי ברשות המלוה א"כ הוי כיש לו חפץ ביד חבירו דלא מהני לשון מחילה כלל ודוחק לומר דלר"נ ס"ל דהמקדש במלוה היינו במעות של מלוה כו' דזה דוחק שיפלגו ת"ק ור"נ בזה אי סתם מקדש במלוה היינו במעות מלוה אי במחילת מלוה וגם א"ל דבאמת גם ר"כ מודה דסתם מקדש במלוה היינו במחילת מלוה משום דלא שייך לקדש במעות מלוה שנתן אתמול. וזה דוקא לת"ק דלהוצאה ניתנה ואינה מחויב להעמידה בעסקא א"כ הוי אינה בעין. א"ש סתם מקדש אינו מקדש רק במחילת מלוה משא"כ לדידי' דלאו להוצאה רק חייב להעמידה בעסקא. א"כ י"ל דמקדש במעות המלוה שישנם ברשות המלוה ביד הלוה דגם זה דוחק לפרש כן וכיון דנימא דלת"ק מקדש במחילת המלוה. א"כ ה"ה לר' נתן ג"כ מקדש במחילת המלוה. ומה גם דאי מקדש במעות שהוא ביד הלוה דרשות המלוה עלי' לא שייך כלל המקדש במלוה רק דהמקדש במעות שישנם בעין ביד הלוה שרשות המלוה עלי' כו' ולכך פריך שפיר ותיסברא כו'. והיינו דוקא להברייתא דקתני וי"א כו' א"א לפרש כך משא"כ אליבא דאמת שפיר פסק הרמב"ם לחלק בין קדושין למכר מטעם הנ"ל דסתם מקדש מקדש רק במחילת המלוה. ולכך אינה מקודשת דהוי כמקדש במנה ונמצא חסר דינר משא"כ במכר דשפיר קני. ולפי הנ"ל מתורץ ג"כ מה שמדקדק הפ"י על הא דקאמר מאי לאו בהא קא מפלגי דמ"ס מלוה להוצאה ניתנה כו' דלמה לי' למימר כך לא הו"ל למימר רק מ"ס מקדש במלוה מקודשת ולפי הנ"ל שפיר לכך קאמר הכי כדי להורות דדוקא במלוה להוצאה פליגי ומ"ס לאו להוצאה ור"ל דחייב להעמידה בעסקא הא בשכירות דלקמן דלא שייך דחייב להעמידה בעסקא. בודאי אינה מקודשת כו'. וגם מתורץ לפי"ז דא"צ לפרש ותיסברא ר"ל הא ברייתא מתרצא והא משבשתא כו'. ולפמ"ש א"צ לפרש כך. רק דותיסברא קאי דאי אפשר כלל לפרש דפליגי אי להוצאה אי לאו דא"כ תיקשי דבל"ז ל"ק ותסברא דמצינן למימר דבקידושין הוי מחילת מלוה כמנה ונמצא חסר דינר וכמ"ש לעיל כו' משא"כ עתה דא"א לפרש במחילת מלוה דא"כ תיקשי דר' נתן אדר' נתן וכמ"ש לעיל:

ובזה שכתבתי יש ליישב קו' מהרש"א על הא דפריך לקמן לימא כתנאי התקדשי לי בשט"ח כו'. ולמה לא אמרינן דג"כ פליגי במלוה ברשות בעלים לחזרה. ולפי הנ"ל י"ל קצת בדרך אחר ממ"ש לעיל רק כמ"ש קצת לעיל ואח"כ דחיתיו מלומר כך ועכשיו י"ל לתרץ קו' מהרש"א הנ"ל כמו שדחיתי לעיל די"ל דכשהמלוה ברשות בעלים לחזרה כשהוא מקדש במלוה הוא מקדש בטעות המלוה שהיא ברשות הבעלים דבמחילת מלוה לא שייך כיון דמחילה לא שייך על דבר שהוא בעין כו'. א"כ שפיר כיון דקתני התקדשי לי בשט"ח ולא קתני התקדשי לי במלוה משמע דמקדש במחילת המלוה. דהיינו במה שמחזיר השט"ח א"כ א"א לאוקמי כשהוא בעין ופליגי במלוה ברשות בעלים לחזרה דא"כ לא מהני מחילה בדבר שהיא בעין והתם אי אפשר לפרש במעות מלוה כיון דקתני התקדשי לי בשט"ח משמע דר"ל במחילת מלוה. או יאמר כך על הרמב"ם הנ"ל דהנה הקשה המהרש"א על הא דקאמר לימא כתנאי ולא מוקמא לה במלוה ברשות בעלים לחזרה קמפלגי. ונ"ל לתרץ דהנה הא"ח בש"ש הקשה למה לא קאמר במלוה דאחרים פליגי כו'. וכדלקמן. ונראה דלק"מ עפ"י מ"ש התוס' לקמן לחלק בין מלוה דידה לדאחרים. דבמלוה דאחרים הוא זכות חדש יוע"ש בד"ה לעולם שט"ח דאחרים. והנה הקו' שהקשינו לעיל דהאיך מוקי דפליגי במקדש במלוה הא מאן י"א ר' נתן ור' נתן ס"ל לקמן גבי הוסיף נופך דג"כ אינה מקודשת משום דדעתה אמלוה כו'. הוא מבואר ג"כ בס' המקנה וס' א"ח ומתרצין דכאן איירי במלוה שהיא בעין. ולפ"ז מתורץ דהנה כתבתי בסוגיא דקידשה בתמרה דהחוב שנעשה עליה בשעת קדושין הו"ל דין מלוה דאחרים כיון דהוא זכות חדש שלא הי' קידם הקידושין כו' א"כ לקמן במלוה הנעשה בעד שכירות של שירים ונזמים ג"כ הוי כדין מלוה של אחרים כיון דהוא זכות חרש מה שלא הוה לה קודם התחלת הקידושין א"כ שפיר אין יכול לומר דכאן איירי במלוה דאחרים ומטעם זכות חדש דא"כ תיקשי דר"נ אדר"נ לקמן למה אף אם הוסיף נופך אינה מקודשת תיפוק ליה דאפי' בלא נופך אא רק בשכר ג"כ הו"ל להיות מקודשת כיון דהוי זכות חדש מה שלא הי' לה קודם התחלת הקידושין ולפ"ז מתורץ גם קו' המהרש"א הנ"ל דהנה הש"ך בסי' ל"ט ס"ק מ"ט רוצה ליישב קו' הרשב"א על הרמב"ן דהלוה יכול לכוף להמלוה בשטר שבידו להלוות לו ממה דקאמרינן בגמ' דלחד תנא אפי' כשהוא בעין ולא שלח בה הלוה יד הוא ברשות בעלים לחזרה. ורוצה הש"ך לומר דהגמ' מיירי דהלוה רוצה בעצמו לשלם רק דהחילוק שביניהם אי יחזור לו אותו המעות עצמו. כו' ואח"כ כ' הש"ך עצמו דהיא דוחק. ולא משמע בגמ' כך. ולי אפשר ליישב כך. עפ"י מ"ש בשער המלך פ"ה מהל' אישות על מה שהקשה הלח"מ על הא דכ' הרמב"ם הי' בידה שאלה או פקדון דקשה כיון דבשאלה קיי"ל דבקע בו קנאה א"כ אינו נותן לה כלום. ומתרץ השער המלך עפ"י דברי התוס' הנ"ל דמ"מ הוי עכ"פ זכות חדש דמתחילה הי' בתורת שאלה ועכשיו היא שלה. משא"כ בהלואה דהוי רק להוצאה ואינו זכות חדש כלל. א"כ לפי"ז אפשר לומר אף בנידן דידן כך. דאף דהלוה יכול לכוף את המלוה שלא יטול מידו מעות הלואתו. ושיוציא הוא את מעות המלוה לצורכו מ"מ עתה עכ"פ קודם שהוציא הוי רק כשאלה ביד הלוה דהא כ"ז שהוא בעין הוא ברשות המלוה לחזרה ואף דמ"מ אינו ברשותו להחזיר מטעם אחר שהלוה יכול שוב לכופו שילוח לו מ"מ המעות הוי כאילו רשות המלוה עליו (ומהגם דאף אי יכפנו הלוה יכול לטול מעותיו שהם בעין ולחזור ולהלות לו. ומהגם דאם מתרמי לי' עסקא להמלוה יכול ליטול מעותיו דכיון דכ"ז שהיא בעין הוא רק ברשות המלוה. רק דהחיוב חל על המלוה שילוה מעות להלוה. אבל לא דוקא מעות הזאת) א"כ כיון דעכ"פ רשות המלוה על מעות הללו הוי כנותן לו זכות חרש דעד עתה הוא בידו בתורת הלואה. דהיינו שיכול לכופו שילוה לו משא"כ עתה הוא שלו. וכמו שמתרץ השער המלך על שאלה אף דקני לי' השואל לעשות בו מלאכתו כל ימי משך השאלה כו'. ועיין עוד לקמן בזה בביאור הדברים ביותר. ולפ"ז מתורץ קו' מהרש"א הנ"ל לפי דהוכחנו דר' נתן לא ס"ל הך סברא דתתקרש מחמת שנותן לה זכות חדש וכמו שכתבנו כאן להוכיח כן מדר' נתן דהוסיף נופך כו'. א"כ לכך לא יכול הגמרא לאוקמא פלוגתא זו אי מלוה ברשות בעלים לחזרה כו' ומתורץ קושי' מהרש"א הנ"ל:

והנה יש לראות קצת ליישב בזה דברי הרמב"ם עפ"י מ"ש הרב המגיד בפרק ה' מהל' מכירה הל' ד' דהרמב"ם דכ' במכר קנה היינו בחוב שע"י מכר יוע"ש ומ"מ כתב הלח"מ דקשה על סוגי' דקידושין דלא מוקי בחוב שע"י מכר ורצונו לפמ"ש הה"מ שם דחוב שע"י מכר הוי כחליפין שהחליף המכר הראשון במכר שני. והנה כ"ז שייך בקניות קרקע משא"כ בקידושי אשה דקיי"ל אין אשה ניקנית בחליפין לכך לא פליגי רק אי מקודשת במלוה דחליפין לא שייכי לגבי אשה ולא פליגי רק אי מקודשת מצד המלוה בעצמותה ולכך ושוין במכר כו' דבמכר שייך חליפין כו' (והנה חוץ לדרכינו י"ל עפ"י מה שתירץ בס' המקנה ובס' א"ח הקושיא דר"נ אדר"נ דכאן איירי כשהמלוה בעין ולקמן איירי במלוה שע"י שכירות דאינה בעין ולפ"ז מיושב דא"א לפרש כך כלל דא"כ תיקשי דר"נ אדר"נ ולא שייך תירוצם הנ"ל כיון דהחוב שע"י מכר ג"כ אינו בעין ולכך לא מוקי הגמ' כך משא"כ הרמב"ם דפסק אליבא דאמת שפיר פסק דבמכר קנה בחוב שע"י מכר מחמת חליפין כדברי הה"מ משא"כ באשה דלא ניקנית בחליפין) והנה עכ"פ נלמוד מדברי הרב המגיד דזה הוי כחליפין וצ"ל דכיון דאיירי בחוב שע"י מכר והיינו דלא זקף במלוה א"כ אם לא הי' ניקנה המכר ההוא בעד ההלואה מן המכר הראשון לא הי' נקנה כלל המכר הראשון ללוקח כדין עייל ונפיק אזוזי כן צ"ל לפרש דברי הה"מ א"כ שפיר הוי חליפין דבל"ז איני יודע לפרש דברי הרב המגיד דלמה יהי' זה כחליפין אך עכ"פ יהי' איך שיהי' מבואר בדברי הה"ע דאם לא הי' איזה חילוף ההלואה הנ"ל לא הי' נקנה מכר ראשון א"כ י"ל דלכך לא מוקי הגמ' כך כמ"ש משום דאף דאין אשה נקנה בחליפין וגם אין מקודשת במלוה מ"מ כיון דבמלוה מקודשת מטעם זכות חדש א"כ הי' ראוי בחוב שע"י מכר ג"כ להתקדש מטעם דהוי כזכות חדש וכדכתבתי לעיל לענין שאלה בשם ס' שער המלך כיון דאם לא היתה מקודשת לא הי' נקנה לה המכר הראשון כיון דעייל ונפיק אזוזי כו' וכדמוכח מדברי הרב המגיד דזולת חילוף ההלואה הנ"ל לא הי' נקנה המכר הראשון אך לפי"ז תיקשי גם על הרמב"ם דסתים דהמקדש במלוה בכל ענין אינה מקודשת ותיפוק לי' דבחוב שע"י מכר מהראי' שתתקדש לפי דברי הנ"ל. ומה גם די"ל דזה לא הוי זכות חדש במה שנתקיים המכר וזולת זה הי' מתבטל. אבל עכ"פ אינו זכות חדש וצ"ע:

בגמ' אמר ר' נחמן הונא חברין מוקי לה במילי אוחרי כגון שאמר התקדשי לי במנה ונמצא חסר דינר כו'. ואלא הא דא"ר אלעזר כו' מנה חסר דינר כסיפא כו'. הנה הגם שמפרשים בלשון הברייתא דקתני מלוה דר"ל מלוה שנתתייב לה הבעל מ"מ קשה דמאי פסקא בלשון המקדש במלוה דלא נשאר חייב רק דינר כו'. דאם נתן רק דינר באמת מקודשת וישלים א"כ האיך נוכל באמת להעמיס בלשון המקדש במלוה דנ"ח דינר ואפשר דסתמא דמלתא כי נשאר חייב לא נשאר חייב רק דבר מועט דאין מדרך העולם לקדש בממון הרבה וליתן רק דינר. ואפשר עוד לראות עפ"י דיש להסתפק דלמאן דס"ל דקדושין לטבועין ניתנו אי נימא דוקא במה שכבר נתן לה הא בכה"ג בנידן דידן דנתחייב לה עוד דינר א"צ ליתן לה יותר או דילמא כיון דלטבועין ניתנו ואף בקדושי דלא הוי כלל קדושין מחמת איזה ספק אמרינן דניתנו לטבועין עין בש"ע אה"ע סי' נ' לענין קדושי ספק בח"מ ובב"ש שם. א"כ י"ל. דאף במה שכבר נתחייב לה חייב לשלם לה. ונראה דתלי בהנך דיעות המבואר בב"ש סי' כ"ט סקי"ג אי צריך לומר הרי עלי מלוה כו' דאם אמר הרי עלי מלוה. א"כ הרי נתחייב בחיוב גמור כדקיי"ל באומר הרי אני חייב לך מנה בפני שני עדים וכאן היו שני עדים שקידש בפניהם וגם לא שייך כאן בקדושין טענות השטאה והשבעה. א"כ הוי כשטר העומד לגבות שכגבוי דמי וזכתה בה היא כיון דלטבועין ניתנו. א"כ אף אם לא יהי' קדושין ג"כ יתחייב לשלם והנה לפענ"ד י"ל דבמנה חסר דינר שייך שיאמר הרי עלי מלוה דלא נימא כיון דכבר נתן לה צ"ט זהו' תוותר לו מותר הדינר לכך צ"ל הרי עלי מלוה משא"כ באמר מנה ונתן דינר דאצ"ל הרי עלי מלוה כיון דהכל רואין דאמר הרבה ונתן מעט. א"כ לפי"ז י"ל דשפיר יש להעמיס בלשון הברייתא דהמקדש רק דחסר דינר.

דהנה לכאורה קשה הלשון המקדש במלוה נהי דמפרשים דר"ל מלוה שנתחייב לה עתה. מ"מ קשה בשלמא במלוה דידה או דאחרים שייך שפיר כיון דלע"ע יש להם שם מלוה משא"כ במקדש במנה ונ"ח דינר. דאין ע"ז שם מלוה רק באם תהי' מקודשת אז יהי' מלוה עליו להחזיר לה דינר. משא"כ אי אינה מקודשת אינו מלוה עליו כלל. א"כ איך קורא התנא דברייתא המקדש במלוה. כיון דמיני' קיימינן אי מקודשת אי אינה מקודשת ואי אינה מקודשת אין לה שם מלוה כלל. אך אי נימא דאף במה שנתחייב לה הוי קדושין לטבועין לענין שצריך להחזיר לה א"כ שפר יש לקרותו מלוה כיון דאף אי לא תתקדש יצטרך להחזיר לה המלוה ואינו דומה לקדושי טעות המבואר באה"ע סי' נ' דהתם במקדש בטעות וכמ"ש הב"ש שם ס"ק ג' דאיירי בכדי שהדעת טועה. משא"כ כאן יש לדמות לקדושי ספק המבואר שם. והנה כ"ז במנה חסר דינר דאומר לה הרי עלי מלוה כמ"ש א"כ כבר נתחייב לשלם לה א"כ שפיר קרי לה התנא דברייתא המקדש במלוה. משא"כ המקדש במנה ונתן לה דינר דאינו מדרך העולם לומר דברים יתירים שהם עליו מלוה א"כ אינו צריך להחזיר לה מעות המלוה באם לא תהי' מקודשת כו'. א"כ לא הי' שייך לקרות בשם מלוה. א"כ שפיר בלשון המקדש במלוה יש להעמיס רק מקדש במנה חסר דינר כו':

ועפ"י הנ"ל יש ליישב מה שמקשה בס' אלי' רבה לפי מה דמוקי לה במנה חסר דינר. למה תני ושוין במכר כו' ולא תני ושוין במנה ונתן לה דינר דמקודשת וישלים. ולפי הנ"ל י"ל כך וליישב עוד דקדוק א' דקאמר ושוין במכר שזה קנה. מה לשון שזה לא הול"ל אלא ושוין במכר שקנה כו' ולפי הנ"ל י"ל כך. דהנה יש ליישב קושי' התוס' לקמן ד"ה לעולם בשט"ח דאחרים דמ"ש שט"ח דאחרים. כו' ותירצו דהוי זכות חדש כו'. ואפשר לתרץ קצת בדרך אחר עפ"י מ"ש בפ"ה מהל' אישות הל' א' להסתפק באם מקדש באיסורי הנאה רק דהיא חולנית וראוי לה איסורי הנאה או להיפוך דהוא חולה אי בתר נותן אזלינן או בתר מקבל יעו"ש היטב בדבריו. והנה משמע שם למסקנת דבריו אזלינן בתר תרוייהו היינו בתר הנותן ובתר המקבל א"כ לפי"ז שפיר בשלמא בהמקדש במלוה דידה דאף ששוה אצל הנותן משום דיכול למוכרה בדרכי הקנאה או במעמד שלשתן מ"מ אצלה אינו שוה כלום והא בעינין דיהי' שוה אצל שניהם ואצלה אינה שוה לכלום. והיא אינה מקבלת כלל וכלל כיון דמלוה להוצאה כו' משא"כ במלוה דאחרים שפיר שוה לתרוייהו כיון דיכולים למכרה כן יש לתרץ קושי' התוס'. והנה י"ל דמתא דקמ"ל הפלוגתא בחסר דינר אי כסיפא כו' ואידך ס"ל דלא כסיפא כו'. הא אילו הוי כסיפא כו' אך דבאמת ישלים לה מ"מ אינה מקודשת דלא סמכא דעתה מוכח דבעי שיהי' שוה אצל תרוייהו. דאי בתר נותן לחוד סגי א"כ קשה הא הנותן ישלים לה אלא ע"כ כיון דהיא לא סמכה דעתה אינה מקודשת ומוכח דבעי שיהי' שוה אצל תרוייהו. א"כ י"ל דבזה ממילא מוכח דהמקדש במלוה דידה אינה מקודשת כיון דבעי שיהי' שוה אצל תרוייהו. ומלוה דידה אינה שוה אצלה כלום א"כ עכ"פ בהא דקתני המקדש במלוה דאיירי במנה חסר דינר כו' מוכח שני דינים אי הפלוגתא בחסר דינר ואי דמוכח מזה דהמקרש במלוה דידה אינה מקודשת ולכך קאמר ושוין במלוה שזה קנה ר"ל בחלוקה זו דמנה חסר דינר. הא חלוקה שני' דהמקדש במלוה דידה דמוכח מהנ"ל דאינה מקודשת גם במכר לא קנה דמלוה אינו קונה אף במכר כיון דלהוצאה ניתנה ומתורץ קו' הא"ח הנ"ל דלכך נקט ושוים במכר כדי ללמוד הנך דינים דמוכח מיני' ג"כ דבמכר לא קנה מלוה כו' כנ"ל:

הנה כ' הב"ש' בסי' כ"ח ס"ק י"ז בשם הב"ח והפרישה דאף בשאלה דידעה מסתמא הסכום מ"מ כיון דהיא חייבת לשלם הוי מלוה ופרוטה אך הב"ש חולק ע"ז גם הביא כן בשם הט"ז דחולק דאימא דאין דעתה להתקדש במה שהיא חייבת יוע"ש. ול"נ להביא ראי' לדברי הב"ח והפרישה דאל"כ תיקשי אגמר' דקאמר ה"ד אי דקיבל אחריות כו' דקשה דהא בפקדון דחייבת באחריות ע"כ ידעה הסכום דאל"כ אינה חייבת כלל באחריות כל דמי הפקדון כמבואר בח"מ סי' רצ"א סעיף ד' דנטירותא דכספא קבל עליו כי'. ועיי"ש בסי' ע"ב סעיף ח' (אך דאין זו קושי' דאפשר לאוקמי' כגון שהפקיד אצלה כיס מלא זהובי' והיא אומרת שאינה יודעת כמה הי' דחייבת כמבואר בח"מ סי' רצ"ח. אך אפשר דהתם שאני דפשע בו והוי כמזיק כו' משא"כ בנגנב כו' וצ"ע) ואפשר קצת דקיבל אחריות לאו דוקא רק לומר כגון שחייבת באחריות ור"ל כגון ששלחה בו יד במקצתה דחייבת בכולה ולפ"ז אפשר קצת ליישב מה שהקשה בא"ר אהא דפריך ליפלוג ולתני בדידי' כו' אימא דנקיט מלוה כדי ללמד לדרשב"א מקודשת במלוה פרוטה הנשאר בעין משא"כ אי הוי תני פקדון שקיבל אחריות דאין חידוש במה שנתקדשה בפרוטה הנשארת עכ"פ. ולפי הנ"ל שפיר דאף בפקדון כיון שאיירי ששלחה בו יד א"כ ממילא אף הנשאר בידה כבר חזר להיות מלוה בידה כמבואר בסי' רצ"ב דכלתה שמירתו כו' א"כ מוכח דמקודשת במלוה שהוא בידה בעין. ולפי זה יש ליישב קו' הפ"י דמקשה על קו' הגמרא. דפריך דניפלוג וניתני בדידה בד"א שלא קיבל אחריות כו' דקשה אימא אף דמקדש במלוה מקודשת היינו במקדש בפירוש במלוה דדעתה להתקדש במלוה משא"כ במקדש בפקדון שסברה שהיא בעין איך מקודשת במלוה דהא לא נשתייר שו"פ ולפי הנ"ל אפשר ליישב דע"כ מוכח דאף בכה"ג מקודשת דאל"כ קשה כיון דהוכחנו דבפקדון דקיבל אחריות ע"כ ידעה הסכום א"כ קשה האיך תני דבפקדון שנשתייר שוה פרוטה מקודשת תיפוק לי' כיון דידעה הסכום א"כ הי' דעתה להתקדש בדבר שהוא בעין דוקא אלא ע"כ כיון שקיבלה אחריות ונתחייבה לשלם לא אמרינן הכי. והנה אין להקשות על שיטות הב"ש והט"ז הנ"ל דא"כ מה קאמר מלוה ברשות בעלים לחזרה כו' תיפוק לי' דהא במלוה ודאי ידעה הסכום וגם לא הוי כמלוה ופרוטה כיון דהי' דעתה להתקדש בדבר שהוא בעין דוקא די"ל דז"א דדוקא בפקדון שנגנב והיא חייבת באחריות שייך לומר כך דהא קידשה בפקדון דוקא. משא"כ במקדש במלוה סתם אף שהיא סברה שהוא בעין מ"מ בזה הוי דברים שבלב. אך באמת צ"ע לפי מה דנימא דהמקדש במלוה אינה מקודשת רק כשלא שלחה בה יד דהיא ברשות בעלים לחזרה אפשר דצריך לפרש כן דוקא לפני העדים שהיא מקדשה במלוה שהוא בעין תחת ידה וכמו שהמציא הנ"ב המבואר בקונטרס האחרון בתשובת ב"ח ממ"ש הב"ש סי' ל' ס"ק ט' דאי לא ידעו העדים אי הוי קרוב לה. כו' דאינה מקודשת דהוי כמקדש בלא עדים מזה המציא הנ"ב הנ"ל במקדש בגזל לאחר יאוש רק שלא נודע לעדי הקדושין שכבר נתייאש כו'. דהוי ג"כ כמקדש בלא עדים יוע"ש א"כ ה"ה במקדש במלוה שהוא בעין דהיינו שלא שלח בה יד דצריך שיהי' ידוע כך לעדים דאל"כ הוי כמקדש בלא עדים:

אך באמת צ"ע בזה ממ"ש הב"ש בעצמו סי' ל"א ס"ק ו' דהוי ספק קידושין לפי שהעדים עצמן מסופקין שמא שוה פרוטה במדי א"כ כיון דקידשה בפירוש במלוה שהיא בעין הדרה קו' לדוכתי' על דעת הב"ש והט"ז הנ"ל אח"כ מצאתי לס' שער המלך שהקשה קו' זאת על רשב"א דאמר מלוה הרי היא כפקדון יעו"ש בפרק ה' מהל' אישות הל' י"ח ד"ה וראיתי למהר"ש יונה כו'. אך לפמ"ש בעצמו בדיבור הסמוך לזה ד"ה אך ק"ל בדברי הרא"ש כו' דכ' שם ודע שחילוק זה שכתבתי לדעת הרא"ש י"ל כו' א"כ קשה דמה פריך בגמ' היינו מלוה הא איכא למימר דדוקא במקדש במלוה כו'. משום דלא קאמר לה המלוה שיש לו בעין בידך כו' מבואר מדבריו דלא כמ"ש דצריך לומר דוקא במלוה בעין ושיהי' ידוע כך להעדים. א"כ לק"מ קושייתו הנ"ל ממלוה שבדיבור הנ"ל ד"ה וראיתי למהר"ש יונה שהקשיתי גם אני לעיל דדוקא גבי פקדון י"ל דלא הי' דעתה להתקדש רק בדבר שהוא בעין כיון דקאמר פקדון בפירוש משא"כ במלוה דלא קאמר בפירוש שהוא מקדשה במלוה שהוא בעין כו' א"כ אף דסברה שהוא בעין מ"מ לא הוי רק כדברים שבלב כו' כן י"ל. והנה עוד אפשר לומר קצת דמ"ש הרא"ש דלא ידעה סכום הפקדון אינו ר"ל שלא ידעה מתחלה כלל סך הפקדון דהוא דוחק לקבל פקדון ושלא תדע הסך וגם דקשה כאשר הקשיתי לעיל מפקדון שקיבלה אחריות דודאי ידעה הסכום דאל"כ תוכל לומר נטירותא דכספא קבילת עלי כו' וגם דקשה ממלוה כנ"ל רק די"ל דהכוונה של לא ידעה הסכום היינו דר"ל דאינה יודעת אולי נגנב או נאבד ממנו והוי כלא יודעת הסכום משא"כ ביודעת הסכום ר"ל דהיתה מדמה בדעתה שבודאי לא נגנב ואח"כ מצאה שנגנב א"כ בכל ענין שייך לא ידעה הסכום הן בלא קיבלה אחריות הן בקיבלה הן בשאלה הן במלוה כו' אך דעדיין קשה קצת במלוה דמקדשה סתם ואינו מפרש במלוה שהוא בעין הוי כידעה הסכום דלא שייך דלא ידעה הסכום דשמא נגנב דסוף כל סוף הרי ברשותה נגנב בשלמא בפקדון שקיבל אחריות או בשאלה שייך שפיר לומר כן דאף דהיא חייבת באחריות מ"מ כיון שהוא מקדשה רק בפקדון ושאלה שהיא בעין א"כ לא ידעה הסכום מה שהוא בעין משא"כ במקדש במלוה סתם ולא מפרש במה שבעין א"כ הרי ידעה סכום ההלואה דאף דנגנב מ"מ ברשותה נגנב והוא אינו מקדשה כלל בדבר שבעין כו' ואפשר קצת דמטעם זה סברי רבנן דבי רב דמלוה ברשות בעלים לחזרה וה"ה לאונסין דהיא לכאורה קשה מאוד לענין מה הוסיפו עוד לענין אונסין. אך לפי הנ"ל שפיר דהי' קשה להם קו' הנ"ל משא"כ אם דכשנגנב או נאבד ברשותו נגנב או נאבד שפיר שייך לומר דלא ידעה הסכום דשמא נגנב כו'. אך לפי המסקנא דבאונסין באמת ברשותה צריך לומר איזה תירץ אחר על הקו' הנ"ל או כמ"ש הרשב"א דמקדשה בכל צדדי קידושין וכמו שהסכים הפ"י: או יאמר על מה דקשה לענין מה הוסיפו רבנן דבי רב עוד לענין אונסין דהוי ס"ל לדוחק דאם נימא דאונסין ברשותה א"כ האיך יתכן דאף כשנגנב או נאבד מקצת ההלואה כדאיירי הברייתא דנשתייר שו"פ כמ"ש התוס' דאין ר"ל דנשתייר ששלחה יד להוציא לצורכה דא"כ לא הוי שוב ברשות בעלים לחזרה רק דאיירי דנגנב או נאבד כו' דקשה מאוד כיון דהיא תצטרך לשלם הגניבה ואבידה למה יהי' עוד המותר ברשות בעלים לחזרה משום דהוי בעין ועדיין לא שלחה בהם יד להוציא לצרכה כיון דחייבת לשלם הגניבה איך לא תזכה במותר להוציא לצורכה עד זמן פרעון הנקבע והוא דבר שהשכל מתנגד דלא נימא כך. וגם יש עוד לראות עפ"י המבואר בב"ק דף ק"ח ע"ב דאחד זה ואחד זה עושה דין ופירש"י דר"ל דהוא משלם לבעלים ומוציא מן הגנב א"כ הרי תחת הממון שהיא חייבת לשלם בעד הגניבה עכ"פ קנתה אותם המעות באם יוכר הגנב א"כ כיון דאותו המעות הוי כשלה א"כ הרי שלחה בהם יד לקנות המותר להוציא לצרכה הן אמת שלפי מה שכ' הפרישה סי' הנ"ל ובשער המלך פ"ה מהל' אישות הל' י"ח הנ"ל דאף אם ברשותו לאונסין מ"מ חייבת בגניבה ואבידה א"כ נסתר הכרח זה שכתבתי אך אם לא נימא כדבריהם רק דנימא דאונסין וגניבה שוים בזה א"כ י"ל להכריח כנ"ל דע"כ מוכח דברשות לאונסין ולגניבה ואבידה א"כ כיון דהיא אינה נפסדת בגניבה ואבידה הנעשית א"כ הוי המותר ברשות בעלים לחזרה כן י"ל דעת הנך רבנן דבי רב ורבה השיב דאינו כן:

גם יש לומר על הנך רבנן דבי רב דסברו ה"ה לאונסין דהוכיחו כן דהי' קשה להם קושי' מהרש"א בתוס' ד"ה אלא מלוה דלמה נקט הת"ק במילתי' דנגנב או נאבד ונשתייר שו"פ תיפוק לי' דאפי' כל המלוה בעין ברשותה ג"כ אינה מקודשת כיון דלאו ברשות בעלים לחזרה קאי. ולפ"ז להנך רבנן דבי רב שפיר הוי רבותא לת"ק ג"כ דה"א דדוקא כשכל המלוה בעין לכך אינו עומד לחזרה לרשות בעלים כיון דהלואה היה להוצאה נתנה משא"כ כשנגנב מחציתה או כולה ואם נימא דהוא ברשות בעלים לחזרה יהי' ברשותם ג"כ לאונסין א"כ י"ל דאף היא ניחא לה שתהי' ברשות בעלים לחזרה לכך קמ"ל דאף בזה אינו ברשות בעלים לחזרה ורבא דמסיק דלא כרבנן דבי רב צ"ל דבאמת מתרץ כדמתרץ המהרש"א דהוא לרבותא דרשב"א או דדומיא דפקדון כו'. גם יש עוד לומר כעין דברי הנ"ל רק קצת באופן אחר דהנה הש"ך בסי' ל"ט ס"ק מ"ט רוצה לתרץ קו' הרשב"א על הרמב"ן דמלוה ברשות בעלים לחזרה כו' דאיירי דהלוה בעצמו אינו רוצה להחזיק בהם כו' רק שדוחק עצמו בזה יוע"ש דחוזר אח"כ מחמת הדוחק ולפי הנ"ל שפיר הוא מרווח דאיירי דהאשה (הלוה) רוצה שיהי' ברשות בעלים לחזרה כדי שתפטור מהגניבה ואבידה רק דלרבנן דאינו ברשות בעלים לחזרה ממילא חייבת בגניבה ואבידה ולכך הי' ס"ל לרבנן דבי רב דברשות בעלים לאונסין: בגמ' נימא כתנאי התקדשי לי בשט"ח או במלוה ביד אחרים כו' הקשה מהרש"א אימא דאיירי שהיא ברשות בעלים ודוחק לומר דהא איפלגו בה חדא זימנא בברייתא דא"כ קשה האיך רצה לאוקמא כמה פעמים בסוגיא זו דכמה ברייתות מחלוקת שוין והנה לדעת הגי"ת המובא בש"ך סי' ל"ט ס"ק מ"ט דמחלק בין כשיש שטר לליכא שטר לק"מ דהא איירי בשט"ח כו'.

והנה הש"ך טען על הגי"ת דלא עדיף שטר ממה שכבר הלוה ונתן המעות עיי"ש דכ' שם הש"ך דהרשב"א כ' כן להדיא יוע"ש ואפשר קצת לומר דהחילוק שבין שטר לבלא שטר דבשטר דנותן הלוה שכר הסופר א"כ כיון דכבר אפסדי' המלוה מעות הנייר ושכר הסופר לא הוי כדברים בעלמא דאין בהם ממש רק משום מחוסרי אמנה כו' כן י"ל קצת לולי דבגי"ת עצמו שהביא הש"ך אינו מבואר חילוק זה והנה לפי החילוק שכתבתי א"ל דנסתר התירץ הנ"ל על קו' מהרש"א שכתבתי דע"כ בהך ברייתא איירי דאין בנייר שוה פרוטה דאל"כ היתה מקודשת מדין הנייר כמבואר בברייתא אחרת דז"א דאף דאין בנייר ש"פ מ"מ כבר אפסדי' שכר הסופר דהוא יותר מפרוטה דבנתינות שכר הסופר לא שייך דתיקדש בי' אך אפשר דאם נימא דמהני לשטר שלוה בו ופרעו לחזור ללות בו ביום ע"י עדי מסירה. א"כ אפשר שתוכל להתקדש אף בשיווי נתינות שכר הסופר כיון דראוי עוד לחזור וללות בו כו' וצ"ע: והנה לישב קו' מהרש"א הנ"ל י"ל כך עפ"י מ"ש לעיל להקשות דבמלוה ברשות בעלים לחזרה א"כ הוי כפקדון לא שייך בי' כלל לשון מחילה וכדקיי"ל דלא שייך מחילה בדבר שהוא שלו בעין ביד חבירו כמבואר בסימן רמ"א סעיף ב' בהג"ה וצריך לומר דמקדשה במעות המלוה ולא במחילת מלוה ואף לשיטות רש"י בכתובות דף ע"ז דהמקדש במלוה היינו במחילת המלוה היינו כשאינו ברשות בעלים לחזרה לא שייך שיקדש עכשיו במעות שנתן אמש. משא"כ כשהוא ברשות בעלים לחזרה שפיר י"ל דמקדשה במעות שהוא בעין ת"י עתה. והנה מבואר בב"ש סי' כ"ח ס"ק ך' דיש חילוק בין אומר התקדשי לי בשטר כו' א"כ י"ל לנידן דידן דאי אומר התקדשי לי בשטר דאף דאין לומר דכוונתו על הנייר או דאין בנייר שו"פ דעכ"פ כוונתו במה שמחזיר לה את הנייר דהיינו דהוא מוחל לה את המלוה א"כ עכ"פ מוכח דאין מקדשה במעות מלוה רק במחילת מלוה מדקאמר לה התקדשי לי בשטר כו' א"כ מוכח דלא איירי ברשות בעלים לחזרה, דא"כ לא מהני מחילתו על דבר שהוא בעין. או יש ליישב קו' מהרש"א דיש להקשות למה נקיט כלל שט"ח לפי מה דקס"ד עכשיו דפליגי בהמקדש במלוה וצ"ל דקמ"ל דאף דיש בנייר שו"פ מ"מ אין דעתה כלל על הנייר דה"א מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה קמ"ל דשאני מלוה ופרוטה מזה שאין דעתה על הנייר שבאותו מלוה יותר מהמלוה עצמה וכאשר נראה מפרש"י לקמן. ד"ה אינה מקודשת ואפי' הנייר שו"פ דלאו דעתה להתקדש בפרוטת הנייר אלא במה דכתיבא בי' כו'. ולמה לא כ' רש"י בפשיטות דמלוה ופרוטה דעתה אמלוה. אלא ע"כ אף באם מלוה ופרוטה דעתה אפרומה. מ"מ שאני נייר של השטר חוב דאין דעתה על אותו הנייר. רק במה דכתיבא בי' כו'. וכ"כ הפ"י בכוונת רש"י לקמן יוע"ש וכן מבואר זאת בדברי הפוסקים באה"ע סי' כ"ח דאף למאן דסבר דעתה אפרוטה מ"מ שאני נייר של השט"ח דודאי אין דעתה עלוי' יותר מן החוב יעו"ש ולפ"ז מוכח ע"כ דלא איירי במלוה שהיא בעין דאי המלוה הוא בעין קשה מה הי' ה"א כלל לומר דדעתה אפרוטה. דהנה באמת הא דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה. הוא מטעם שמעות המלוה אינה בעין והפרוטה היא בעין. ויותר ניחא לי' לאינש דבר שהוא בעין. משא"כ אם המלוה בעין בזה לא שייך כלל לומר מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה. כיון דאף מעות המלוה הוא בעין א"כ שפיר מוכח דע"כ לא איירי הברייתא במלוה שהוא בעין אי ברשות בעלים לחזרה כו':

או יאמר לתרץ קי' המהרש"א הנ"ל. די"ל דהמקשה סבר דהא דפליגי במלוה ביד אחרים דהיינו מלוה ע"פ שביד אחרים וכ"ע סבירא להו דמעמד שלשתן הוא בין במלוה ובין בפקדון כו' וכ"ע אית להו דשמואל כו' ופליגי אי אשה סמכה דעתה כו' א"כ לפי"ז מוכח ע"כ דלא איירי במלוה שהיא ברשות בעלים דאם נימא דהתקדשי לי בשט"ח איירי במלוה שהא בעין ופליגי אי ברשות בעלים לחזרה קאי כו' א"כ משמע דדומיא דהכא במלוה שביד אחרים מיירי ג"כ שהמלוה היא בעין ולפ"ז תיקשי אי המלוה הוא בעין איך שייך פלוגתא דר' מאיר וחכמים אי אשה סמכה דעתה שלא ימחול תיפוק לי' כיון דהמלוה הוא בעין וס"ל לר"מ דהוא ברשות בעלים לחזרה דודאי לא מצי למחול דומיא דמבואר בש"ע סי' ס"ו דאי כתב לי' שטרא בשמי' דלוקח דלא מצי שוב המוכר למחיו. כו' יעו"ש והוא מהגמ' דאי פיקח מקרקוס לי' זוזי כו'. א"כ ה"נ כיון דהמלוה הוא בעין וס"ל לר' מאיר דהוא ברשות בעלים א"כ הרי הוא עתה ברשות הלוקח כו'. דהיינו ברשות האשה ואף לחכמים דס"ל דלאו ברשות בעלים לחזרה כו'. מ"מ נראה דלא שייך מחילה כלל כיון דטעמי' דמחילה מבואר בפוסקים משים דיש על הלוה שני שעבודים כו' משא"כ כשמעית המלוה הוא בעין א"כ לא אשתעבוד לא גוף הלוה ולא נכסיו כלל. וסברא כזו מבוארת בפ"י רק לענין אחר שם. א"כ י"ל דאף לרבנן דלאו ברשות בעלים לחזרה קאי. מ"מ כיון דהמלוה הוא בעין הוי כמו פקדון דבוודאי לא שייך לומר כשיש לאחד פקדון ביד חבירו ומקנהו במעמד שלשתן דעצי מחיל הפקדון להנפקד כו' זה בוודאי דבר שאינו. א"כ ה"ה במלוה שהיא בעין לא שייך מחילה וצ"ע בזה:

או יאמר לתרץ קו' המהרש"א כך. דהנה כבר כתבתי לעיל לתרץ קו' הרשב"א על הרמב"ן המבואר בש"ך סי' ל"ט ס"ק מ"ט רק לעיל כתבתי קצת בחסרון ביאור. וכאן נ"ל להוסיף בו עוד ביאור דהנה הך קושי' שהקשה הרשב"א על הרמב"ן מהא דקאמר מלוה ברשות בעלים לחזרה קאי כו'. לכאורה אין לו מובן. די"ל דאף דהלוה מצי כייף לי' להמלוה שילוה לו כמו שיכול הלוה לכוף להמלוה כשנתן לו שט"ח כו'. מ"מ היינו דוקא כשיצטרך הלוה להוציאם משא"כ כ"ז שהם בעין ברשות הלוה הוי אותו המעות ברשות המלוה. ובאמת מצי לכוף להמלוה שילוה לו מעות אחר. אבל אותן המעות עכ"פ שהם בעין הם ברשות המלוה והוי דומיא דצמר שכ' הש"ך דאף דחייב ליתן לו צמר אבל עכ"פ אותו הצמר אינו חייב ליתן לו רק צמר אחר א"כ ה"ה ה"כ כיוצא בו. אף דכשיצטרך הלוה להוציאם יצטרך המלוה להלוות לו. מ"מ עכ"פ אותם המעות שהם בעין הם ברשות המלוה ויכול לקדש בהם. אך צ"ל דקו' הרשב"א הוא כך דעכ"פ למה תהי' מקודשת דהא כמו דאינה מקודשת במה שמוחל לה המלוה משום דכבר הי' המלוה בידה א"כ אינו נותן לה כלל. א"כ ה"ה בזה דאינו נותן לה כלל. לא מבעיא דסתמא לא יקבל המלוה המעות שהוא בעין ואח"כ ילוה מעות אחרים דהפוכי מטרטא ל"ל. אלא דאף אם יקבל המלוה מעות שהוא בעין וילוה מעות אחר מ"מ כיון דעכ"פ אף בלא הקדושין מחויב המלוה להלוות המעות להאשה הלוה. א"כ אינו נותן לה כלל בעד הקידושין. ולפ"ז שפיר מיושב קו' הרשב"א הנ"ל עפמ"ש בשער המלך פ"ה מהל' אישות הל' י"ח על קושי' הלח"מ מ"ש הרמב"ם שאלה. משום דאף דבאמת קנאו השואל להשתמש בו כל זמן משך שאלתה. מ"מ הוי עכ"פ זכות חדש במה שהי' עד עכשיו עכ"פ בדרך שאלה ועכשיו הוא בדרך קנין. א"כ י"ל דדוקא מלוה שאינה בעין דאינו נותן לה כלל כיון דלהוצאה ואינה בעין כלל. משא"כ במלוה שהוא בעין והיא ברשות בעלים לחזרה. אף דבאמת אינו ברשות בעלים לגמרי דהא הלוה מצי כייף להמלוה שילוה לו כקושי' הרשב"א על הרמב"ן. מ"מ כיון דסוף כל סוף אותם המעות שהוא בעין הוא עכ"פ ברשות המלוה. וא"ל דמ"מ אינו נותן לה דהא אף בלא קידושין מחויב להלות לה כו'. י"ל דא"כ הוי ממש כשאלה שכ' השער המלך דהוי זכות חדש. א"כ ה"כ בזה דהוי זכות חדש דאף דהי' מחויב להלות לא הי' בידה רק בדרך הלואה. אבל עתה היא שלה. ומתורץ קו' הרשב"א הנ"ל. ולפ"ז מתורץ גם קי' מהרש"א הנ"ל דהנה י"ל דהמקשן סבר דפליגי במלוה ביד אחרים אי מקודשת בשביל שנותן לה זכות חדש כו', א"כ א"ל דאיירי במלוה ברשות בעלי' לחזרה דתיפוק לי' דלרבנן דס"ל דאינה מקודשת בשביל זכית חדש כמו דפליגי אמלוה שביד אחרים א"כ תיפוק לי' דאף דהי' ברשות בעלים לחזרה מ"מ אינה מקודשת כקי' הרשב"א הנ"ל דהא אינו נותן לה כיון דאף דהמלוה שהוא בעין הוא ברשות בעלים מ"מ הלא צריך להלוות לה מעות אחר. והא דכתבתי דמ"מ הוא זכות חדש לא ס"ל לרבנן בלא"ה דלתקדש בי כמו דלא ס"ל לרבנן דתרקדש במלוה שהיא ביד אחרים. וא"ל דבאמת פליגי בזה אף לענין זה אי תתקדש בזכות חדש א"כ מקודשת במלוה שהוא ברשות בעלים ודכ"ע ס"ל דמלוה ברשות בעלים לחזרה. י"ל דא"כ ת קשי לענין מה כפלו בפלוגתא בהתקדשי לי בשט"ח ובמלוה שביד אחרים כיון דהכל הולך אל מקים א'. אי מתקדשת בזכות חדש. הגם דמהתוס' לקמן דף מ"ח ד"ה כי קאמר רב בפקדון לא משמע כך מדהקשו דנימא דשני הפלוגתת הוא רק לענין אי מצי מחיל. מ"מ מן הש"ך ח"מ סי' ס"ו ס"ק צ"ז בד"ה לפיכך נראה ברור כן יוע"ש דכ' ואי משום תרתי ל"ל הא איכא למימר כדכ' הרמב"ן וסייעתו דחדא לאשמועינן להודיעך כוחו דר"מ וחדא להודיעך כחו דרבנן כו'. ואף שיש לדחות זה כו' מ"מ אינו נראה יוע"ש. ולפ"ז י"ל כמ"ש הש"ך דיש לדחות כך דלא שייך לומר חדא להודיעך כוחו דר"מ כו' א"כ שפיר קשה תרתי ל"ל. ומתורץ קו' מהרש"א הנ"ל:

בגמ' בפלוגתא דר' ורבנן קמפלגי כו' ואבע"א כו' והכא בדר"פ קמפלגי כו'. ולכאורה קשה מאוד דמה ענין דפליגי לענין קדושין בסדר הקנין א' שטר ניקנה בכתיבה ומסירה או כתיבה לבד או בעי דיכתוב קני לך כו'. בשלמא אי פליגי בדשמואל ניחא דקמ"ל דאשה לא סמכה דעתה. או דקמ"ל אף דמכירת שטרות דרבנן מ"מ מקודשת מדאורייתא כדבעינן למימר לקמן או אי פליגי במעמ"ש י"ל ג"כ דקמ"ל דמאן דס"ל מעמ"ש אף במלוה קמ"ל דהוי קנין גמור אפי' שתתקדש בו אשה. אבל אי פליגי באותיות אי ניקנה במסירה לבד קשה מאוד מה ענין לפלוגתא זו לענין קדושין דודאי פשיט היכי דניקנה להלוקח. כה"נ אשה מתקרשת בו. וכדומה שראיתי כן באיזה ספר שמקשה כך. ונ"ל לומר כך דאפשר דקמ"ל דאף באשה ג"כ אינה מתקדשת אי הי' בלא כתיבה דה"א דתתקדש אף בלא כתיבה. עפ"י המבואר בש"ע סי' ס"ו סעיף י"ז דאם תפס הלוקח אין מוציאין מידו א"כ כיון דהא דמקודשת במלוה כתבו התוס' דהוי זכות חדש כו'. א"כ י"ל אף בזה כיון דהוי עכ"פ. זכות חדש כשתתפס קמ"ל דא"ה אינה מקודשת. וא"ל הא מבואר בש"ע סעיף הנ"ל דעכ"פ בעי אמירה דלהוי אם תפס לא מפקינין כו'. י"ל אפשר דאיירי דהי' אמירה וגם אי פליגי בדר"פ אפשר לומר דאיכא רבותא לענין קדושין דה"א דאף דבעלמא בעי קני לך איהו וכל שעבודא כו'. כאן בקידושין תיסגי בקני לך לבר עפ"י המבואר בסי' ס"ו בש"ך ס"ק ו' דבמכירה לא קני אפי' הנייר אי לא הקנה בכתיבה ומסירה משא"כ בקדושין או במתנה כיוצא בה דעכ"פ קני הנייר ח"כ י"ל דבשלמא במכר לכך לא מהני קני לך לחוד בלא וכל שעבודי' דאימא דהנייר בעלמא הקנה לו. כיון דבלא קני לא קנה אפי' הנייר. משא"כ בקידושין דבלא קני ג"כ קנתה הנייר ה"א דמהני קני לחוד בלא וכל שעבודי' לכן קמ"ל דאף בזה פליגי ולפ"ז יש ליישב קו' התוס' ד"ה דכ"ע לית להו דרבי כו' דע"כ לא מצי למימר דכ"ע א"ל דרבי ופליגי בדר"פ דא"כ הדרה קי' הנ"ל לדוכתי' למה פליגי דוקא בקידושין דא"ל עכשיו כמ"ש לעיל דקמ"ל דאף בקידושין בעינן קני לך איהו וכל שעבודי' דלא תימא דאף קני לך לחוד סגי כיון דבלא קני קנתה הנייר מפני קני לחוד. דהא עכשיו קיימינן דאף במכירה אותיות ניקנית במסירה. ומ"מ בעינן דיאמר בע"פ כו'. וגם א"ל כמ"ש תחילה דקמ"ל דאינה מקודשת אף דהוי זכות חדש לענין אי תפסה. דהא לא מהני אי תפס בלא אמירה כמבואר בש"ע ח"מ סי' ס"ו סעיף י"ז הנ"ל וכאן אם נימא דבדר"פ קמפלגי איירי בלא אמר א"כ מתורץ קו' התוס':

או יאמר לתרץ קו' התוס' כך. דהנה לקמן בדף מ"ח בד"ה כי קאמר רב בפקדון כ' התוס' והא דקאמר לעיל המוכר שט"ח לחבירו כו' היינו דוקא כשאין הלוה בפנינו כו'. והנה הקשה הא"ר בש"ש ע"ז דא"כ מה פריך לקמן קשי' דר"מ אדר"מ אימא דלעיל איירי ר"מ כשהלוה בפנינו ולכך ס"ל לר"מ דמקודשת משום דאין יכול למחול. וכאן איירי כשהלוה אינו לפנינו ולכך פליגי ר"מ ור"א וס"ל לר"מ דאינה מקודשת מחשש שמא תמחול. והנה דבריו בזה תמוהים דהא באמת הקשו תוס' נימא דפליגי במעמד שלשתן אי יכול למחול כו'. א"כ ע"כ מה שתירצו התוס' דמוכח דבמעמד שלשתן אינו יכול למחול לית בי' פלוגתא כלל. דאם יש ה"א לומר דפליגי בזה א"כ הדרה קו' התוס' לדוכתי' אימא דפליגי בזה אי מעמד שלשתן יכול למחול. אלא ע"כ ס"ל להתוס' דבזה אין מקום לקבוע פלוגתתן כלל דבזה כ"ע מודו דאינו יכול למחול. א"כ מה זה שהקשה בכאן דנימא דפליגי לעיל כשהלוה בפנינו הא כשהלוה בפנינו דהוא מעמד שלשתן ליכא לקבוע פלוגתתן כלל. ואיך פליגי בזה לעיל. אך לפע"ד כך יש להקשות דמאי קשי' לי' דר"מ אדר"מ. אימא דלעיל פליגי אי בעינן קני לך כו'. או אי אותיות ניקנית במסירה. וחשש מחילה ליבא התם כלל דאיירי כשהלוה בפנינו וכאן איירי דהלוה אינו בפנינו ופליגי בדשמואל או אי אשה סמכה דעתה. וגם דבזה לא שייך תירוץ התוס' ד"ה אי לימא בשט"ח דאחרים דהלשונות שוין כו'. ודוחק לומר גם כאן תירוץ התוס'. לכן נלפענ"ד דיש מקים לומר אף לדברי התוס' דמעמ"ש אינו יכול למחול מ"מ במוכר שט"ח לחבירו אף דהלוה בפנינו יכול למחול עפ"י מ"ש הסמ"ע בסי' ס"ו ס"ק ע"א דהו"ל כאילו זקפו במלוה רק להקונה כו' יע"ש. או לפמ"ש הסמ"ע סי' קכ"ו ס"ק ה' שם קצת טעם אחר כעין זה. ולפ"ז י"ל דכ"ז דוקא כשמקנה לו רק במעמד שלשתן הו"ל כאילו נזקף במלוה מהלוה להקונה. לאפוקי כשהי' באמת במכירה. רק דהיה הלוה באותו מעמד מ"מ כיון דלא הקנה לו מצד קנין של מעמ"ש. רק מצד שמכר לו לכך לא הוי כנזקף במלוה מהלוה להקונה וכעין דאמרינן בב"מ כיון. דנפלו לו עלי' גילה דעתו דבנפילה ניחא לי' דליקני' בד' אמות לא ניחא לי' לקנות כו' כן י"ל כאן כיון דמכר לו במכירה גילה דעתו דלא הקנה לו מצד מעמ"ש א"כ לא הוי כלל כנזקף במלוה מהלוה להקונה. אך י"ל דמ"מ אינו מתורץ קו' הנ"ל שהקשיתי כסגנון קו' הא"ר הנ"ל הן אמת דאם נימא דלעיל פליגי בדר' פפא וכ"ע לית להו דרבי שפיר מתורץ קושיתי הנ"ל דלא מצי למימר דלעיל לא מצי למחול משום דאיירי דהלוה בפנינו וכאן פליגי כשאין הלוה בפנינו אי מקודשת ולא נימא שמא ימחול משום די"ל כמ"ש דאף דהלוה בפנינו יכול למחול כיון דפליגי בדרב פפא א"כ איירי דכ' לו קני לך האי שט"ח רק לא וכל שעבודי' וכדפי' רש"י לעיל א"כ י"ל דגילה דעתי' דבמעמד שלשתן לא ניחא לי' להקנות מדכ' לו קני לך האי שטרא כו' משא"כ למאי דקאמר לעיל דפליגי אי אותיות ניקנית במסירה א"כ ליכא למימר דגילה דעתו דבמכירה ניחא לי' להקנות ולא במעמ"ש מדמסר לו השטר דז"א דאף אי מצד מעמ"ש בעינן דימסור לי' שטרא כמ"ש הפוסקים בסי' ס"ו סעיף כ"ט יוע"ש א"כ עדיין אין קושיתי מתורצת מכל וכל דעדיין מצי לומר דלא קשה דר"מ אדר"מ דלעיל פליגי אי אותיות ניקנית במסירה ומצר מחילה אין חשש דאיירי דהלוה בפנינו א"כ אינו יכול למחול משום מעמ"ש וכאן איירי כשהלוה אינו בפנינו ופליגי אי יכול למחול וביותר קשה לפמ"ש הש"ך בסי' ס"ו ס"ק ע"ו לסתור ראיית הרשב"א דהלוקח א"צ להחזיר הנייר והא דלא קאמר בגמ' קשיא דרבנן אדרבנן משום דאיכא למימר כאידך הלשונות דפליגי בכ' ולא מסר כו' א"כ ע"כ הא דמקשה דר"מ אדר"מ קאי אף להלשונות דפליגי בכתב ולא מסר א"כ נהי דלהך לישנא דפליגי בדר"פ כתבתי דאפשר לומר דלא כמ"ש התוס' מ"מ עכ"פ קשה להך לישנא דפליגי בדרבי וצ"ע:

אך עכ"פ היוצא מזה דאף לפמ"ש דלא כמ"ש התוס' רק דאפי' כשהלוה בפנינו מ"מ במכירה יוכל למחול משום דגלי אדעתי' דבמע"ש לא ניחא לי' להקנות לפ"ז יש לתרץ קו' התוס' ד"ה דכ"ע לית להו דרבי דאינו יכול לומר דכ"ע א"ל דרבי ופליגי בלא אמר כו' דא"כ ת קשי האיך נימא ואבע"א בדשמואל קמפלגי וע"כ דנימא דכ"ע אית להו דרבי ואיירי במסר לו א"כ תיקשי הא אינו יכול למחול כיון דהלוה לפנינו וא"ל דגילה דעתו דבעמ"ש לא ניחא לי' להקנות דז"א דבשלמא עכשיו כדאמרינן דכ"ע לית להו דרבי ובעי כתיבה ומסירה שפיר יש ראי' מהכתיבה דבמע"ש לא ניחא לי' להקנות דא"כ ל"ל הכתיב' משא"כ אי כ"ע א"ל דרבי ואיירי במסר לחוד א"כ מה גילוי דעת יש דלא ניחא לי' להקנות במע"ש דהא אף אי מקנה לי' במע"ש בעי דימסור לו וכמ"ש וא"ל דאיירי באמר לו בע"פ קני לך כו' א"כ גילה דעתו דבמע"ש לא ניחא לי' להקנות י"ל דז"א דבשלמא מהכתיבה שפיר יש ראי' דבמע"ש לא ניחא לי' להקנות משא"כ מהאמירה בעלמא דא"ל בע"פ קני לך איהו וכל שעבודי' אין ראי' לסתור קנין של המע"ש וא"ל דנוקי הגמ' באין הלוה בפנינו י"ל כיון דסתרנו לעיל דברי התוס' דאף בהלוה דפנינו יוכל למחול א"כ י"ל דניחא לי' להגמ' לומר דכ"ע לית להו דרבי כדי דנוקי בכל ענין כהך אוקימתא דבשמואל פליגי בין כשהלוה בפנינו ובין כשאינו לפנינו דזה דחוק לי' להגמ' לאוקמי' דוקא כשאין הלוה בפנינו גם י"ל דמסתמא איירי דומיא דמלוה שביד אחרים דאיירי במלוה ע"פ ובמעמד שלשתן א"כ איירי כשהלוה בפנינו וגם במלוה ע"פ י"ל דבלא"ה צ"ל דאיירי כשהלוה בפנינו דאי אין הלוה בפנינו אפשר דאשה לא סמכה דעתה כלל שמא יכפור זה החוב כל עיקר. אך י"ל לפי מ"ש הש"ך בסי' ס"ו ס"ק צ"ז דמע"ש לא מהני לעשות מלוה בשטר כו' א"כ י"ל דנסתור כל הנ"ל בלא"ה דלא שייך כלל מדהקנה בכתיבה ש"מ דבעמ"ש לא ניחא לי' להקנות די"ל דלכך הקנה בכתיבה כדי לעשותו מלוה בשטר גם לפי מ"ש הסמ"ע סי' קכ"ו ס"ק מ"ז והש"ך שם ס"ק כ"ח דבמע"ש אינו בע"כ של לוה ודלא כמ"ש התוס' בגיטין דף י"ג ע"ב דאפי' בע"כ של הלוה א"כ י"ל לכך הקנה בכתיב' כדי שאפי' לא יתרצה הלוה כו' אך לפ"ז ל"צ התוס' לומר דהלוה אינו לפנינו אלא ה"ה ישנו לפנינו רק דהלוה אינו מרוצה לזה: תוס' ד"ה כי קאמר רב כו' וא"ת כו' יש לתרץ קצת קו' התוס' דלכאורה קשה ל"ל הא דקאמר בברייתא והרשה עליהם תיפוק לי' דהא קנה מצד מעמד שלשתן וצ"ל דהא לרבותא דאף דלרבנן לא מהני מעמ"ש במלוה מ"מ ה"א דמקודשת משום דהא הרשה אותה עליה א"כ אינו יכול לומר לאו בע"ד דידי את ומה גם דהא אף אי מעמד שלשתן לא קני מ"מ פשוט אי כבר נתנו להמקבל בודאי קנה וכדכ' הש"ך בפשיטות סי' ס"ו ס"ק ס"ו ואע"ג דפשיטא באומר לחבירו תן מנה שלי כו' התם היינו מפני שנתן לו במתנה וזה שלוחו כו' א"כ ה"א דבהרשה א"כ היא יכולה להוציא מהלוה א"כ אף דלא קנתה מצד מעמד שלשתן מ"מ כשתוציא מהלוה תזכה בהממון קמ"ל דאפי' בהרשה מ"מ אינה מקודשת וכ"ז אי פליגי אי מהני מעמד שלשתן משא"כ אם נימא כקושי' התוס' דפליגי מצר המחילה הדרה קו' לדוכתי' ל"ל והרשה עליהם כו'. הנה מבואר בש"ך סי' ס"ו ס"ק ע"ו דהביא הרשב"א ראי' דהלוקח א"צ להחזיר הנייר דאל"כ למה פריך הגמ' דר"מ אדר"מ ולא דרבנן אדרבנן יוע"ש (ועל מה שתירץ הש"ך דנוכל לומר כאידך לשונות דפליגי בכ' ולא מסר ואשה סמכה דעתה השיג האו"ת שם דא"כ עדיין קשה אימא דתפרע להמקדש כו' ובזה לא שייך סמכה דעת' כו' אפשר לומר דכאן אינו נאמן לומר המוכר פרוע לפי מ"ש הש"ך דאינו נאמן לומר פרוע רק במגו דמחילה עיין בש"ך בסי' ס"ו וכאן אפשר אינו רוצה למחול כדי שלא להפסיד לעצמו דאי יהי' לאשה שוב נימא דכסף קידושין הוי כנכסי מלוג א"כ עכ"פ הבעל אוכל פירות אך י"ל דאפשר יפרע לו בפני עדים) אך הנה באמת קו' הרשב"א לכאורה אינו מובן די"ל דבאמת אף הסוברין דצריך להחזיר הנייר היינו דאינו יכול לתפוס הנייר על כל הדמים שנתן להמוכר הא שיווי דמי הנייר בוודאי צריך הלוה להחזיר דהא מבואר בפוסקים דעל שיווי דמי הנייר הוי הנייר של הלוה כמשכון ביד המלוה א"כ כנגד דמי הנייר הוי כמלוה על המשכון ומכר חובו לאחר ומסר לו המשכון דשוב אינו יכול למחול כמבואר בסי' ס"ו סעיף ל' וע"ש א"כ כיון דכנגד שיווי דמי הנייר אינו יכול למחול כלל א"כ הרי הלוה חייב ליתן להלוקח כנגד דמי הנייר א"כ ע"כ לא סברו החולקין דצריך להחזיר הנייר היינו דאינו יכול לתופסו אכל הדמים שנתן הא כנגד שיווי דמי הנייר דאין המוכר יכול למחול צריך הלוה להחזיר ובזה יש לראות על מה שהקשה הש"ך ס"ק נ"ט על הטור באה"ע דשמין את הנייר כו' דהא צריכה להחזיר הנייר ולפי הנ"ל שפיר דהא כנגד דמי הנייר חייב הלוה לשלם גם יש לראות על קו' הש"ך אימא דס"ל להטור דלכך חיישינן למחילה ולא אמרינן דיצטרך המוחל לשלם מדיני דגרמי משום דס"ל דאין צריך לשלם רק הדמים שקיבל וכאן בקידושין לא קיבל דמים משא"כ נגד שיווי דמי הנייר דיצטרך המוכר לשלם כדעת חכמי פרובנציא אח"כ מצאתי שמבואר כן גם בס' שער המלך פ"ה מהל' אישות. אך הנה עיינתי בדברי הרשב"א בגיטין דף כ' ע"ב דלאחר דהוכיח דבמלוה על המשכון אינו יכול למחול נגד המשכון כ' הא דא"צ להחזיר הנייר לפי שהנייר הוי כעין משכון מבואר מזה דבאמת הא דדעת הרשב"א דא"צ להחזיר היינו כשאין הלוה נותן דמים עבור הנייר הא כשהלוה נותן דמים עבור הנייר ודאי מסתברא דצריך להחזיר א"כ מוכח מזה דהחולקי' ס"ל דצריך להחזיר הנייר אפי' בלא דמים מהלוה א"כ שפיר הביא הרשב"א ראי' הנ"ל לדבריו. ובאמת גם בלא"ה ע"כ מוכח דהרשב"א דס"ל דא"צ להחזיר הנייר היינו רק עד שיחזור לו הלוה דמי הנייר דודאי א"ל כלל איזה סברא דלא יצטרך להחזיר הנייר אף שיחזיר לו הלוה דמים עבורו דא"ל כמבואר בס' או"ת סי' ס"ו ס"ק ו' דיכיל לומר לדידי שוה כל חובי דלא מסתברא כלל לא מבעי' לדעת הבי"ת שבש"ך סי' ע"ב ס"ק ק"א דאף במלוה על המשכון צריך להחזיר המשכון כשנותנים דמים עבור שיווי המשכון א"כ ודאי כ"ש בנידן דידן אלא אפי' לדעת הש"ך דחולק עליו שם מ"מ י"ל דדוקא התם כיון דעכ"פ חייב כל החוב משא"כ כאן שמחל לו זה א"כ אין הלוה חייב לו כלום יותר משיווי דמי הנייר שאין המוכר יכול למחול א"כ האיך יכול לומר לדידי שוה כל חובי כדי שלא יצטרך להחזיר הנייר כיון דאין לו עליו חוב כלל לאחר שמחל לו המוכר וכי נימא כיון דקיי"ל אפי' בכ' לי' שטרא בשמי' דהלוקח אין המוכר יכול למחול וא"כ מכ"ש כשכבר גבה הלוקח גוף החוב דלא שייך כלל מחילה כאן וגם הוא נלמד במכ"ש מדין משכון דג"כ הטעם לפי שתפוס בידו כו' א"כ הכי נימא דיכול הלוקח לומר לדידי שוה כל חובי כי היכי דיהי' תפוס בידו ולא יוכל המוכר למחול זה ודאי דבר שאינו א"כ ה"ה זה נמי בכיוצא בו האיך יכול לתפוס הנייר בעד כל החוב כיון דבאמת יותר משיווי דמי הנייר הי' יכול המוכר למחול א"כ כיון דה' יכול למחול לא שייך כלל לומר אפי' לדידי' שווי' כל חוב כיון דאין לו חוב כלל כיון דהי' יכול המוכר למחול מדינא אלא ע"כ מוכח דהמחלוקת שבין הרשב"א לשאר הפוסקים אי צריך הלוקח להחזיר השטר היינו רק אי צריך הלוה לתת לו דעים עבור השטר. והנה יש לתרץ קו' הרשב"א שהקשה אם נימא דצריך להחזיר הנייר א"כ למה לא פריך הגמ' דרבנן אדרבנן י"ל כך דהנה הרמב"ן כ' בב"ב דף ע"ז להוכיח דמכירת שטרות דאורייתא מסוגיא דידן דקאמר דפליגי במכירת שטרות תיפוק לי' כיון דלא הוי אלא מדרבנן ולא מסתבר כלל להרמב"ן לומר דמקודשת היינו מדרבנן והקשה עליו הפ"י והאו"ת סי' ס"ו ס"ק א' דא"כ האיך נפרש גבי מעמד שלשתן דהיא ודאי מדרבנן דהא אמרינן בגיטין דהוא כהלכתא בלא טעמא ודוחק לתרץ דס"ל להרמב"ן דדוקא כשהקנה לנולדים מסיק הגמ' בגיטין דף מ"ד דהוי כהלכתא בלא טעמא משא"כ בהקנה לילודים י"ל כמו שאמר אמימר דנעשה כאומר לו משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך כו' והוי מדאורייתא דהוא דוחק לומר פלוגתא חדשה דבהקנה לילודים במעמ"ש יסבור הרמב"ן דהוי דאורייתא וגם דוחק לומר דיסבור הרמב"ן דאיירי במלוה ע"פ שהוא ברשות בעלים לחזרה דהוי כפקדון דהוי דאורייתא כמ"ש הפני יהושע בסוגי' דידן ד"ה אלא לאו בשט"ח דידה כו' יעו"ש דמלבד דהוא דוחק גדול לפרש כך עוד הלא מופרך הוא מכמה טעמים חדא דודאי ליכא למימר כלל דכ"ע ס"ל מלוה ברשות בעלים לחזרה דהא פליגי לעיל בזה וגם דאי איתא דיכול להעמיד הברייתא במלוה ברשות בעלים א"כ לוקמי הפלוגתא בכה"ג וכדמקשה המהרש"א באמת ותירץ דאי אפשר לפרש כן בלשון מלוה ודוקא לעיל קתני דומיא דפקדון כו' וגם דגוף דברי הפ"י לא משמע כן בגיטין דף י"ג ע"ב בתוס' ד"ה גופא א"ר הונא כו' וגם אין לתרץ שיטות הרמב"ן הנ"ל כמו שתירץ הב"ש בסי' כ"ח ס"ק ו' בשיטות היש"ש לחלק בין מעמד שלשתן כיון דהוי קנין מדרבנן עכ"פ ממילא הוי קדושי דאורייתא ובין מקדש בגזל א"כ י"ל ה"ה ה"נ כשיחזיר וימחול יהי' כמקדש בגזל מדאורייתא אך דז"א דמלבד דלא שייך לדמות זה כלל לגזל כיון דבשעת שקידש הי' שלו רק דאח"כ יכול למחול אף גם זאת דגוף סברת הב"ש אי אפשר להולמו כלל דמה חילוק במעמד שלשתן דהוא קנין מדרבנן דאמרינן דהוי קדושי דאורייתא או יאוש כדי אם קנה מדרבנן מפני תקנת השבים דא"ל דבשלמא מעמד שלשתן אי לא הי' נקנה לא היתה מתקדשת מפני שאין נותן לה א"כ י"ל כיון דקני מדרבנן ממילא הוי קדושי דאורייתא משא"כ קידשה בגזל אף דהי' נותן לה מ"מ אינה מתקדשת מצד דקידשה בגזל א"כ לא שייך דכיון דקני מדרבנן ממילא הוי קדושין דאורייתא כיון דאף דהיא קנתה מ"מ הוי כמקדש בגזל דבאמת ז"א דהא מבואר שם דלאחר יאוש מקודשת משום דיהי' שינוי רשות בידה א"כ מוכח כשהיא קנתה ממילא מקודשת ולא אמרינן כלל דסוף כל סוף קידשה הוא בגזל אלא ע"כ דכשהיא קנתה ממילא מקודשת וי"ל דכוונה הב"ש הוא דבשלמא במעמד שלשתן אף דאינו קנין מדאורייתא מ"' עכ"פ אם כבר בא לידה אינה צריכה להחזיר וכדכ' הש"ך בסי' ס"ו ס"ק ס"ו ואע"ג דפשיטא באומר לחבירו תן מנה שלי כו' ש אתי לעיל בת ס' ד"ה כי קאמר רבי משא"כ בגזילה דמדאורייתא מחוייב להחזיר מצד והשיב את הגזילה א"כ י"ל דבזה לא שייך ככל כיון דקני מדרבנן יהי' מקודשת מדאורייתא כיון דמדאורייתא צריכה להחזיר לפ"ז יש לתרץ דברי הרמב"ן הנ"ל דבשלמא במעמד שלשתן אינה צריכה להחזיר ולכך אף דהוא רק קנין מדרבנן י"ל דהוי קדושין דאורייתא משא"כ במוכר שט"ח לא מבעיא להך דיעה דבסי' ס"ז סעיף י"ז דאי לא הקנה בכתיבה ומסירה אי תפס מפקינן מיני' א"כ מכ"ש דמדאורייתא דליכא מכירת שטרות כלל מכ"ש דאף אם תפס חייב להחזיר וכיון דחייב להחזיר מדאורייתא לא שייך דיהי' קדושין דאורייתא לפי דמדרבנן הוי קנין אלא אפי' לאידך דיעה דבסעיף י"ז הנ"ל דאי תפס לא מפקינין מיני' מ"מ י"ל דכל זה במכירת שטרות דרבנן רק לא הי' כתיבה משא"כ בדאורייתא דליכא כלל מכירת שטרות דודאי אם תפס מפקינין מיני' א"כ כיון דבדאורייתא צריכה להחזירה הוי דומיא דגזל דכ' הב"ש. אך באמת לא מסתברא לי דא"כ הכי נימא דהמקדש במה שקנה בקנין ארבע אמות שלו שתיקנו חכמים דאינם קדושין דאורייתא כיון דמדאורייתא לא הוי קנין והי חייב להחזיר הגם דמדברי הב"ש לקמן סי' ל' ס"ק ו' אין ראי' לזה דהוא לא איירי רק דהקדושין זרק לתוך ד' אמות דהוא קנין מדרבנן מ"מ הסברא בעלמא ג"כ נותנת דאם מקדשה במה שקנה בקנין ד' אמות דהוי מקודשת מדאורייתא וצ"ע:

אמנם יראה לתרץ דברי הרמב"ן הנ"ל כך די"ל דודאי לא פליג הרמב"ן דהיכי דהוי קנין מדרבנן דהוי ממילא קדושין דאורייתא וכדמוכח מזרק לתוך ד' אמותי' דהוא רק קנין מדרבנן שכ' הב"ש לקמן סי' ל' סק"ו רק דהא דמדייק הרמב"ן דמכירת שטרות דאורייתא מסוגיא דידן הוא כך. דהנה יש לדמות מלתא למלתא דכמו דקיי"ל בסי' כ"ח סעיף כ"א לענין המקדש באיסורי הנאה מדרבנן דכמו דהתם אינה מקודשת אף מדאורייתא דעכ"פ אינו נותן לה כלום כיון דאינו שוה מאומה מדרבנן ה"ה ה"נ להיפוך כיון דיש לזה קנין מדרבנן א"כ הרי נותן לה והוי קדישין אף מדאורייתא. אח"ז מצאתי שהב"ש בעצמו סעיף כ"א הנ"ל ס"ק נ"ב מדמה מלתא למילתא בזה שכתבתי א"כ לפ"ז י"ל לפי מה דס"ל להתוס' הובא לקמן בב"ש סי' כ"ח ס"ק י"ג דבחד דאורייתא אינה מקודשת הא בתרי דרבנן מקודשת ונראה שהוא שיטת הרמב"ן לקמן רק דמחלק בין שעות דרבנן דאיכא למטעי יוע"ש א"כ י"ל כאן לה פיך דאי איכא חד דרבנן מקודשת כנ"ל ומשא"כ אי איכא תרי דרבנן אינה מקודשת כמו לקמן בחד דאורייתא וחד דרבנן אינה מקודשת ובתרי דרבנן מקודשת א"כ ה"ה כאן להיפוך דבחד דרבנן מקודשת ובתרי דרבנן אינה מקודשת א"כ י"ל דהרמב"ן ס"ל הא דתירצו התוס' דלכך במלוה דאחרים מקודשת משום דנותן לה זכית חדש וס"ל דהזכות חדש הוא, דוקא במה שנשתעבדו לו נכסי הלוה האחר דאי גוף ההלואה לא הוי אף זכות חדש דהא אינו נותן לה עתה כלום דבשלמא במעמ"ש י"ל דהוי זכות חדש כיון דנשתעבד לו עתה ע"י מעמ"ש גוף הלוה וכמ"ש הסמ"ע סי' ס"ו ס"ק ע"א וסי' קס"ו ס"ק ה' יוע"ש משא"כ במכירת שטרות דכ' הסמ"ע בסי' קכ"ו ס"ק הנ"ל ושאר פוסקים בסי' ס"ו דשיעבוד הגוף אינו יכול למכור אף אם מכירת שטרות דאורייתא יוע"ש היטב אלא ע"כ דהוי רק הזכות החדש במה שנשתעבד לי' נכסי הלוה בשלמא גבי דידה לא שייך דהתקרש במה שמוחל לה השיעבוד של הנכסים דמ"מ אינו זכות חדש והוי רק משום דמוחל לה גוף המלוה וזה אינו זכות חדש משא"כ במלוה דאחרים דהוי זכות חדש וס"ל להרמב"ן דסוגיות הש"ס דילן ס"ל שעבודא לאו דאורייתא ואף דבאמת ס"ל להרמב"ן דקיי"ל שעבודא דאורייתא כמ"ש הש"ך סי' ל"ט ס"ק כ' מ"מ כיון דתלמודא רוצה לתרץ דברי רב ורב הא ס"ל שעבודא לאו דאורייתא דרב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה ע"פ כו' א"כ דשעבודא לאו דאורייתא אי נימא דמכירת שטרות דרבנן הוי תרי דרבנן אחד דשעבודא ל"ד ושני דמכירת שטרות דרבנן והוי תרי דרבנן ולכך לא הוי קדושי דאורייתא אלא ע"כ דמכירת שטרות דאורייתא והוי רק חד דרבנן ולכך מקודשת אפי' מדאורייתא א"כ שפיר במעמד שלשתן דבלא"ה לא נשתעבדו נכסי במלוה ע"פ רק דגוף המלוה ניקנה לה במעמ"ש שפיר הוי זכות חדש כיון דגוף הלוה נשתעבד לה משא"כ במלוה בשטר דהשיעבוד שעל גופו אינו נמכר כלל א"כ אינו רק שעבוד נכסים משא"כ במעמ"ש דגוף הלוה נשתעבד לזה וכמ"ש הסמ"ע סי' ס"ו ס"ק ע"א הבאתיו גם לעיל ושפיר הוי רק חד דרבנן ומקודשת אף מדאורייתא כיון דקנתה מדרבנן (גם י"ל עפ"י מ"ש התוס' ד"ה המוכר שט"ח כו' דמכירת שטרות הוי דרבנן ולכך לא אלים כוחו כו' וע"כ צריך לפרש דלא תיקנו חכמים כלל דלא מצי למחול דאי הוי מתקנין בפירוש דלא מצי למחול א"כ מה חילוק בין מה שתיקנו בגוף הקני' או במה שתיקנו דלא מצי מחיל לפ"ז קשה מ"ט דר"מ דלא סבירא לי' לדשמואל בשלמא אי נימא דמכירת שטרות דאוריית' רק כסברת ר"ת דלכך יוכל למחול לפי שיש שני שעבודי' שיעבוד הגוף ושיעבוד נכסי' כו' שפיר פליגי בסברא משא"כ אי מכירת שטרות דרבנן א"כ קשה מ"ט דר"ע וע"כ דפליגי בסברא זו דר"מ ס"ל דבאמת תיקנו חכמים דיכול למכור וגם דלא יוכל למחול א"כ י"ל דהוי תרי דרבנן חדא דיכול למכור וחדא דלא יוכל למחול ובודאי אין חילוק בין כשהתרי דרבנן הם בענין אחד כמו נידן דידן או הם בשני ענינים) ולפי"ז יש לי שב קו' התוס' שהקשו בכתובות דף פ"ו ובב"ב דף קמ"ז ע"ב דאם ימחול יצטרך לשלם מדיני דגרמי די"ל דמאן דס"ל דחייב לשלם מדיני דגרמי כל הממון ס"ל דלא כהרמב"ן הנ"ל רק דאף דמכירת שטרות דרבנן לא הוי תרי דרבנן דהנה מ"ש בהג"ה כאן אפשר לדחות בקל ומובן מעצמו וגם מ"ש דהוי תרי דרבנן משום דס"ל לרב דשעבודא ל"ד ג"כ י"ל דס"ל דאף בלא השיעבוד הוי ג"כ זכות חדש א"כ אף בלא השיעבוד היא מקודשת א"כ שוב לא הוי תרי דרבנן א"כ מתורץ קו' התוס' הנ"ל דאם נימא דהתקדש מטעם שיצטרך המוחל לשלם הי שפיר תרי דרבנן דהא קיי"ל דיני דגרמי קנסא א"כ הוי רק תקנתא דרבנן א"כ הוי שפיר תרי דרבנן חדא דגוף מכירת שטרות הוא רק דרבנן שנית דשמא ימחול והא דיצטרך לשלם מדיני דגרמי הוא רק מדרבנן ולפ"ז מתורץ גם קו' הרשב"א הנ"ל דכל זה בכל דמי ההלואה משא"כ בדמי השטר דחייב המוחל לשלם אף בלא דיני דגרמי כמ"ש הש"ך בסי' ס' ס"ק נ"ט ועוד בשם חכמי פרובענציא א"כ דאף בלא דיני דגרמי חייב לשלם א"כ שוב לא הוי תרי דרבנן א"כ ליכא חששא שימחול ויצטרך להחזיר הנייר דהדרא קושי' לדוכתי' דיצטרך המוחל לשלם:

תוס' ד"ה אילימא בשט"ח דאחרים כו' וא"ת ומאי קו' לישני דלעיל איירי דאמר לי' קני כו' הקשה המהרש"א על לשון דאמר דכתבו התוס' יעו"ש. ונלפענ"ד לתרץ כך אם לא נימא כמ"ש הש"ך סי' ס"ו ס"ק נ"ד ודנימא דאף בקידושין לא קנתה הנייר כיון דהטעם דאין קנין לחצאין א"כ מה חילוק בין מכירה לקידושין א"כ לק"מ קושי' התוס' דלימא דהכי איירי דלא אמר קני דא"כ האיך אמרו חכמים שמין את הנייר תיפוק לי' דאף הנייר לא קנתה כו' ולכך הקשו התוס' דלישני דלעיל כ"ע אית להו דרבי דאותיות ניקנית במסירה רק פליגי לעיל אי בעי אמר כו' ותירצו משום דלית הלכתא כרבי לכך קאמר אליבא דהלכתא דלית הלכתא כרבי והנה כ"ז ניחא לעיל דיכול לתרץ כ"ע אית להו דרבי ודכ"ע לית להו דרבי מתרץ יותר כמו שהוא אליבא דהלכתא משא"כ כאן דמקשה דר"מ אדר"מ שפיר קשה דלישני דכ"ע אית להו דרבי ולעיל איירי באמר ופליגי אי יכול למחול וכאן איירי, בלא אמר א"כ כיון דאותיות ניקנית במסירה נהי דלא אמר מ"מ עכ"פ קנתה גוף הנייר דבשלמא אי אותיות אינם נקנים במסירה ובעי כתיבה שייך שפיר אין קנין לחצאין ואף גוף הנייר לא קנה משא"כ אי אותיות ניקנית במסירה ולא בעי אמירה רק כדי לקנות השעבוד א"כ עכ"פ בלא השיעבוד קנתה הנייר ולכך הקשו התוס' בדקדוק דלעיל איירי באמר וכאן בלא אמר:

תוכן העניינים

אריה דבי עילאי (שס)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה