אור ברסלב
אריה דבי עילאי (שס) על קידושין דף מב:

אריה דבי עילאי (שס)· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ

על קידושין דף מב:

על קידושין דף מא.

ודף מ"ג בסוגיא דאין שלד"ע הנה הקשה הש"ך בסי' ל"ב ס"ק ג' עמ"ש התוס' בב"ק דף נ"ו ע"א דדוקא שוכר אבל אחר פטור אף בדיני שמים מגמ' דקדושין דף מ"ג דפריך בפשטו בדיני שמים מ"ט דת"ק משמע דבדיני שמים ליכא למ"ד למיפטר והגאון הח"ץ בתשובותיו סי' קל"ה כתב לחלק בין דיני שמים היכי דחייב לשלם מדיני שמים וע"ז כתבו התוס' דדוקא שוכר יש לו חיוב בדיני שמים לשלם אבל לא אומר דפטור מדיני שמים לשלם ממון אבל מ"מ יש לו עבירה ועונש בידי שמים על שהחזיק וסייע ידי עוברי עבירה (הן אמת דיש לראות קצת דבגמרא משמע שלח ביד פקח כו' משמע אף דלא אמר לו לך והדליק את הגדיש אלא מסר הבערה ביד פקח ג"כ משמע בגמ' דהי' חייב המשלח אי יש שליח לד"ע דהא הוי דומיא דרישא במסר ביד חש"ו דחייב בדיני שמים דמשמע דלא אמר לו לך והדליק כו' דהא פליגי בב"ק דף נ"ט ע"ב אי מסר לו שלהבת או גווזא סילתא שרגא דחייב א"כ כיון דלא אמר לו בפירוש לך והדליק גדישו של חבירו אין לחייבו מטעם דהחזיק ידי עוברי, עבירה. אך דא"כ לפ"ז קשה מה פריך בגמ' והא דתנן השולח את הבערה ביד חש"ו כו' נימא שלוחו ש"א כמותו והוצרך לתרץ אין שלד"ע תיפוק לי' דהאיך שייך בזה כלל שלוחו של אדם כמותו כיון דלא אמר לו לך ותדליק גדישו של חבירו רק מסר לו הבערה כו' וצ"ע) וזה דקאמרו בקידושין דבדיני שמים ודאי חייב ר"ל דיש לו עונש בידי שמים על שהחזיק ידי עוברי עבירה אך לפי"ז נתחזק ביותר הקו' שהקשה הש"ך מסנהדרין דף כ"ט דהרבה טענות הי' לו לנחש לטעון דבלא דבריו הנ"ל הוי מצינן לומר כתירוץ של האו"ת בסי' ל"ב דדוקא היכי דמשלח בר חיובא בדבר שייך שלוחו של אדם כמותו לענין דיני שמים וכאלו עבר המשלח העבירה אבל לענין אכילת עץ הדעת דלא היתה הנחש כלל בר חיובא בזה שלא לאכול מעץ הדעת אבל לפי דברי הח"ץ הנ"ל נשאר הקו' הנ"ל דהא אמרינן דהא דמחייבין בדיני שמים הוא רק מטעם דמ"מ החזיק ידי עוברי עבירה וגם דוחק לתרץ הקו' מהנחש דהנחש נענש בדינא רבה גם מה שתירץ הח"ץ דהנחש לא נצטווה שלא להסית כו' אין לדבריו הבנה והנה מה שהביא כן מדברי הרא"ש חפשתי ולא מצאתי בהרא"ש מזה אך בדברי התוס' בסנהדרין דף כ"ט מבואר כן דתירצו דא"כ כל מסית יפטור אף בדיני אדם אם טען כך דברי הרב כו' ע"ז תירצו שפיר כיון דכבר נצטווה שלא להסית א"כ הרי על המסית עבירה בפני עצמו שעבר על ציווי השם שציוה שלא להסית כו' א"כ אדרבא מוכח מדברי התוס' הנ"ל ההיפך ממ"ש הח"ץ כיון דתירצו דלכך מסית חייב אף בדיני אדם לפי שנצטווה שלא להסית א"כ מוכח מזה הא דקיי"ל בכל התורה כולה דהמשלח פטור מדיני אדם ע"כ דהתורה לא ציוותה בביאור גמור שלא להסית רק גבי ע"א. אבל בכל התורה כולה לענין שאר עבירות לא ציותה התורה שלא להסית לעבור עבירה אחרת ולכך פטור המשלח בדיני אדם מחמת דברי הרב כו', א"כ אף בזה דאמרינן דבכל התורה כולה דלא ניצטוה המסית בביאור גמור שלא להסית לעבור על אחת מכל מצות ד' אשר לא תעשינה ולכך פטור מדיני אדם אמרינן דמ"מ עונש בידי שמים יש א"כ הרי דיש עונש בידי שמים אף למי שלא נצטוה שלא להסית א"כ אדרבא הביא הח"ץ ראי' לסתור דאדרבא מדברי התוס' הללו נתחזק הקו' ביותר על הא דקאמר דהו"ל להנחש לטעון דברי הרב כו' וא"כ הח"ץ אנחית לון בחדא במה שהאיר עינינו בחילוק מושכל לסלק קושי' הש"ך מדברי התוס' דבב"ק מקידושין דף מ"ג ואתקיף לן בחדא דעפ"ז נתחזק הקושי' ביותר מהנחש ודוחק להעמיס בדברי הח"ץ חילוק שכ' האו"ת שהובא כאן דהנחש לא הי' בר חיובא דאין לשון הח"ץ סובל כלל כך וגם לפי דכתבנו ע"פ דברי הח"ץ דהעונש בידי שמים משום שהחזיק ידי עוברי עבירה נסתר ג"כ חילוקו של האו"ת הנ"ל גם מה שתירץ המ"ל בפ"ב מהל' רוצח דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן אף בידי שמים ג"כ נסתר לפי דברינו הנ"ל כיון דמ"מ החזיק ידי עוברי עבירה (וגם א"ל ע"פ דברי המדרש דהנחש הקדמוני הי' יצה"ר א"כ אדרבא מצווה הוא להסית ולא שייך גבי' החזיק ידי עוברי עבירה דודאי א"ל כן בלשון הגמרא דדייק מיני' דאין טוענין למסית מנחש הקדמוני כו') אך אפשר ליישב הקושי' מהנחש בדרך אחר עפ"י מ"ש המהרש"א באגדה בסוטה דף ט' ע"ב בעין יעקב פרק ראשון ת"ר סוטה נתנה עיני' במה שאין שלה כו'. וכן מצינו בנחש הקדמוני כו' הוא אומר אהרוג אדם ואשא חוה וכ' המהרש"א דהא חוה אכלה מקודם ותמות תיכף ומיד קודם לאדם וכ' דהנחש סברה כדעת הגוי' שהי' מתלוה עם ר' אבא המובא במדרש ילמדנו דחוה לא ניצטווה כלל ולכך לא תמות חוה רק דסבר הנחש דבזה יטעה האדם דלדעתו אף חוה נצטוית ויראה שלא מתה ויאכל אף הוא וימות וישא את חוה וא"כ בזה י"ל דאין עונש על הנחש אף בדיני שמים דהוי רק גורם דגורם ולא החזיק כלל ידי עוברי עבירה כיון דסבר שחוה לא נצטוית כלל רק דעי"ז יבוא אדם לעבור על דברי השם ובזה וודאי הי' לו לטעון דדברי הרב כו' ולא הי' לאדה"ר לשמוע לדברי חוה ובזה מיושב הלשון דאמר הרבה טענות כו' ואינו מפרש רק טענה אחת בדברי הרב כו' וכן הקשה המהרש"א בסנהדרין ומה שתירץ דהא דכל המוסיף גורע כו' הי' טענה אחרת זה אינו מבואר כלל בדברי הגמרא. אבל לפי הנ"ל שפיר טענה זו דדברי הרב כו' כולל שני טענות האחד דאף אם הסית לאדה"ר בעצמו מ"מ הרי דברי הרב כו' א"כ אף חוה לא היתה לשמוע אלי (רק דזה הטענה לא שייך בדיני שמים אך דמ"מ יש לכללה בלשון דהרבה טענות כו') ועוד דהא באמת הוא סבר דחוה לא נצטוויה רק דיבוא מזה דחוה יסיתה אף לאדה"ר יש לו עוד טענה זו דדברי הרב כו' דלא הי' לו לאדה"ר לשמוע לחוה א"כ שפיר הטענה זו דדברי הרב נכללו שני טענות א' מצדו לחוה (וגם דלא נצטרך לדחוק כמ"ש כאן בהג"ה הראשונה רק דאף ע"ז דהי' גורם דע"י דהסית לחוה ומכח זה נעשית תקלה לאדם ג"כ יש לו שני טענות א' דהא חוה סברה ג"כ שנצטוית על אכילת עץ הדעת א"כ לא היתה חוה ראוי' לשמוע אליו א"כ יש טענה אחת מצידו לחוה) וטענה ב' ג"כ מצד חוה לאדה"ר דלא הי' לאדה"ר לשמוט לחוה ג"כ מחמת דברי הרב כו' א"כ שפיר לפי סברת הנחש דדימתה בדעתו דבאמת טעה אדה"ר במה שציוה לחוה דחוה אינה כלל בכלל הציווי הי' להנחש שני טענות. ומוכח מזה דאין טוענין למסית ולכך לא טען לו הקב"ה לפי שלא טען הוא אך האמנם שדברי הח"ץ על קושי' הש"ך על התוס' בב"ק הם קלורין לעין עכ"ז יש עדיין איזה מקום לסתור ולתרץ קו' הש"ך זולת דבריו הנ"ל דהנה הסמ"ע סי' קפ"ב וסי' שמ"ח כתב בטעמו דדברי הרב ודברי התלמוד כו' דהיינו דסבר שלא ישמע לו והפ"י הקשה על זה דא"כ היכי דהמשלח הי' שוגג או אם השליח הי' שוגג להך דיעה דס"ל דאף בשוגג השליח שייך אין שלד"ע לחייב את השליח לא שייך כלל דסבר שלא ישמע לו כו' אך מ"מ י"ל דאין קו'. מזה על הסמ"ע די"ל דתרתי טעמי איתניהו הן הך טעם דדברי הרב כו' דסבור שלא ישמע לו והן הך טעמא דאין הב"ד אומרי' להשליח דלא הי' לך לשמוע ובשוגג המשלח דלא שייך דסובר שלא ישמע לו שייך הך טעמא דאנן ב"ד אומרי' להשליח למה לא רי' לך לדברי הרב ואף בשוגג השליח להך דיעה דג"כ אין שליח לד"ע וחייב השליח דע"כ הטעם דעכ"פ הי' לך לדקדק כו' כפי מה דבעינן למימר לקמן אי"ה וכפי מה דמרומז בש"ך סי' שמ"ח ס"ק ו' יעו"ש א"כ שייך להב"ד לומר להשליח דלכך אתה חייב דהי' לך לדקדק בזה דדברי הרב כו' אך לפ"ז י"ל כך דבשוגג השליח דעכ"פ לא שייך הך טעמא דסבר שלא ישמע לו י"ל אף דאין ב"ד מחייבי' את המשלח בדיני אדם משום דאומרי' הב"ד להשליח לא הי' לך לשמוע לדברי התלמיד כו' והי' לך לדקדק ולחוש אם אין איזה דבר עבירה בזה אבל מ"מ בדיני שמים חייב המשלח עכ"פ דשלח את השליח זה שהי' שוגג בדבר דידע שודאי ישמע לו ויעבור עבירה זו או בעשה מעשה ששכר לעידי שקר דודאי ידע משום חימוד ממון יעברו על דברי הרב אך במזיד השליח ולא שכרו המשלח להשליח רק אמר לו לעבור עבירה בזה י"ל דאין המשלח כלל חייב אפי' בדיני שמים די"ל דסבור הי' שלא ישמע לו א"כ למה לנו לחייבו בדיני שמים דהסית לחבירו לעבור עבירה כיון דסבור דלא יהני מעשיו דודאי חבירו לא ישמע לו לעבור עבירה א"כ כיון דלא יהני מעשיו מה חטא באמירה זו ואף דחבירו עבר לאח"כ העבירה אבל מ"מ אין ע"ז עונש אפי' בידי שמים משא"כ היכי דהשליח שוגג דידע המשלח דישמע לו השליח ולא שייך דסבור שלא ישמע לו רק דאנן ב"ד מחייבים מ"מ רק להשליח מטעם דלא הי' לך לעבור ע"ד הרב אבל בזה עכ"פ המשלח חייב בדיני שמים א"כ שפיר פריך הגמ' בקידושין בדיני שמים מאי טעמא דת"ק כיון דאיירי בגוונא דיואב דיואב הי' שוגג דלא דריש אכין ורקין כמ"ש מהרש"ל הביאו הש"ך בסי' שמ"ח דיואב הי' שוגג א"כ שפיר כיון דיואב הי' שוגג לא שייך טעם דסביר שלא ישמע לו רק אידך טעם דהי' לו ליואב לשמוע לדברי הרב כו' בזה שפיר חייב עכ"פ בדיני שמים (ועוד י"ל קצת דהתם ביואב אף יואב לא הרגו בידים רק נתנוהו לחוזק המלחמה לצד החומה כמבואר בפסוק וכן ציוהו דוד המלך ע"ה בעצמו א"כ יואב לא הרגו בידים והגרם לזה הי' רק דוד שציוהו להעמידו לצד החומה כו' וניכה ומת כו' כמבואר בפסוק א"כ אפשר בגוונא דיואב פריך שפיר מ"ט דת"ק למפטר המשלח בדיני שמים כיון דעיקר החיוב רק מצד גרמא והגורם הי' דוד המלך ע"ה) א"כ לפ"ז מתורץ על דברי התוס' וקידושין וגם קו' הש"ך מהנחש לק"מ דהא הנחש הי' יכול לטעון דסבור' שלא ישמע לו ובכזה פטורין אף מדיני שמים כיון דיכול המסית לומר סבור הייתי שלא יהי' נעשית העבירה כלל ועפ"י דברינו הנ"ל נ"ל ליישב קו' מהרש"א על מהרש"ל לקמן בתוס' ד"ה שלא מצינו בכל התורה כולה כו' ובאמת קושי' מהרש"א הוא על מהרש"ל דגריס בדברי התוס' דלא ידע השליח א"כ כיון דקיימינן עתה אליבא דשמאי הזקן ושמאי הזקן ע"כ איירי בידע דאי בלא ידע אף ב"ה מודו וכדברי תוס' הנ"ל א"כ ע"כ חידוש דנקיט רבא דלא אמרינן זה נהנה וזה מתחייב היינו בידע השליח א"כ מה מקשו התוס' ממעילה דהתם לא ידע השליח ואימא דרבא קאמר זה דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב היכי דשייך דברי הרב כו' זה נראה כוונת מהרש"א ודלא כהפ"י דכ' דדברי מהרש"א נפלאו ממנו דרבא קאמר כן מסברא פשוטה אליבא דכ"ע אמת דזה סברא פשוטה אליבא דכ"ע מ"מ הלא רבא קאמר כן אליבא דב"ש וב"ש איירי היכי דידע דשייך דברי הרב כו' מ"מ לא סבירא לי' סברא זו דדברי הרב א"כ ע"ז קאמר שפיר רבא דמודה ב"ש באומר לשלוחו כו' דזה נהנה כו' לא אמרינן היכי דשייך דברי הרב כו' משא"כ היכי דלא שייך דברי הרב כגון בלא ידע א"כ קושי' מהרש"א נכונה ועוד דע"כ צ"ל כן דרבא מיירי בידע דאי מיירי בלא ידע תיקשו למה אמר את"ל ס"ל לב"ש שני כתובי' כו' תיפוק לי' דאף לב"ה שייך דין זה היכי דלא ידע השליח אלא ע"כ דרבא מיירי היכי דידע השליח משא"כ בלא ידע השליח דלא שייך כלל דברי הרב כו' שפיר י"ל אף דזה נהנה דאל"כ רק אף דלא ידע ג"כ לא אמרינן זה נהנה כו' הדרה קושייתינו הנ"ל לדוכתי' למה לא קאמר רבא אליבא דב"ה ובלא ידע אלא ע"כ דרבא לא מיירי רק היכי דשייך דברי הרב כו' משא"כ בלא ידע א"כ מה מקשו התוס' ממעילה א"כ שפיר נתחזקה קו' מהרש"א הנ"ל אך מה שמקשה עוד המהרש"א דל"ל לתוס' למינקט כלל לא ידע השליח תיפוק לי' דאפי' ידע השליח ע"כ מתחייב המשלח על מעשה השליח א"כ הוי זה נהנה כו' שפיר כ' הפ"י דלק"מ וכן אמרתי מדעתי' דנפשי רק קצת בדרך אחר ממ"ש הפ"י די"ל דרבא קאמר זה נהנה כו' דוקא היכי דהי' להשליח להתחייב ולהמשלח דאינו חייב המשלח רק השליח כיון דנהנה משא"כ במעילה היכי דידע השליח דאין השליח חייב כיון דהי' מזיד א"כ אין מקום להשליח להתחייב ע"ז שפיר י"ל דהמשלח חייב דלמה יגרע חיוב המשלח בשביל שנהנה השליח דהא בזה נהנה כו' שייך דאף דבמקום אחר פטור השליח והמשלח חייב מ"מ כשנהנה השליח י"ל מסברא דהשליח חייב על הנאתו משא"כ היכי דהשליח בלא"ה לא מתחייב והמשלח חייב על מעשה השליח למה יפטור המשלח כשנהנה השליח (ואפשר קצת דקו' הפ"י על קו' המהרש"א דכתב עליו דבריו נפלאים ממני כו' כמו"ש הוא מכח זה דאם נימא כמו"ש דרבא איירי דוקא היכי דשייך דברי הרב כו' אז לא אמרינן זה נהנה כו' א"כ תיקשי על קו' המהרש"א הלז דהקשה למה כתבו התוס' דלא ידע השליח תיפוק לי' אף בידע השליח מ"מ עכ"פ המשלח חייב על הנאות השליח וזה נהנה כו' דהא על חיוב ופטור של המשלח היכי דהשליח בין כך ובין כך פטור לא שייך טעמא דדברי הרב כו' אלא ע"כ דס"ל לירא דלא אמרינן זה נהנה כו' אף היכי דלא שייך דברי הרב כו' כגון לענין חיוב המשלח היכי דהשליח פטור א"כ קשה אדברי מהרש"א מדידי' אדידי' דממ"נ קושיא אחת אין לה מקום אך אפשר דס"ל להמרש"א דאף לענין חיוב המשלח ג"כ שייך דברי הרב כו' כיון דידע השליח לא הי' לו לשמוע לו וכן מוכרח לפי מה שתירצו התוס' דמעילה איירי דנזכר השליח א"כ הא דקאמר במעילה דברי הרב כו' אינו רק לענין דהמשלח יפטור אבל השליח בלא"ה פטור כיון דנזכר) אך לפי הנ"ל יש ליישב קו' מהרש"א על מהרש"ל דגריס ולא ידע השליח א"כ קשה הא ב"ש פליגי אדב"ה רק בידע כו' כנ"ל די"ל כך דבאמת מודו התוס' דבמסקנא שייך אף בדלא ידע השליח ג"כ דברי הרב כו' וס"ל לב"ה דאף בלא ידע השליח ג"כ אין שליח לד"ע דהנה לכאורה ק"ל על התוס' דהוכיחו דבלא ידע לא שייך דברי הרב כו' מהא דנתנו לבכורות בנו כו' דמה ראי' הוא זה בשלמא גבי הא דנתנו לבכורות בנו שייך שפיר דלא שייך שם דברי הרב כו' כיון דהכהן סבור שהוא שלו ומה דקדוק שייך בזה דהא המשלח חייב על הגניבה שלו דגנב במזיד א"כ מה מקום לחייב הכהן כיון דסבור ששלו משא"כ גבי חיוב דבר עבירה דע"כ הא דמחייבינן שוגג אף דאונס באמת פטור משום דשוגג קרוב למזיד כו' וע"כ היינו דהי' לו לדקדק שלא יבוא לידי שוגג א"כ שייך שפיר דברי הרב ודברי התלמוד כו' דהי' לו להשליח לדקדק שלא יבוא לדבר עבירה ואף דציוהו המשלח הי' לו לחוש ולדקדק שלא לעבור על דברי הרב והנה סברא זו רמוזה בש"ך סי' שמ"ח ס"ק ו' אך אינו מבואר בדבריו חילוק זה בין דבר עבירה להא דנתנו לבכורות בנו ומטעם זה כ' לפרש הא דנתנו לבכורות בנו באופנים שונים ותמי' לי עליו דלפענ"ד נראה דבנתנו לבכורות בנו ודאי לא שייך כלל דהי' להשליח לדקדק כיון דסבור דהוא נותן לו משלו והמשלח הי' מזיד משא"כ בדבר עבירה דודאי שייך דלמה נחייב להמשלח אף דהי' שוגג מטעם דהי' לי לדקדק לכך הוי קרוב למזיד ולמה לא נחייב את השליח דהי' לו לדקדק לכן נ"ל לומר כך דהנה כ' עוד הש"ך בסי' שמ"ח הנ"ל דאחר דיליף מב' כתובים הבאי' כא' ואין מלמדין שוב לא אמרינן טעמי' דדברי הרב כו' רק דנימא דגזירות הכתוב היא כיון דמוכח משני כתובי' כי' אך באמת היא דוחק לומר דגזירות הכתוב לכן י"ל לכלול שני הטעמים כאחד ולומר כך דהנה כבר כתבנו דיש שני סברות בטעמי' דדברי הרב כו' הא' דסבר המשלח שלא ישמע לו שנית דאנן ב"ד אמרינן להשליח דלא הי' לו לשמוע אליו א"כ לפי"ז י"ל אחר דמוכח משני כתובי' הבאי' כא' כו' מוכח כטעם שני בדברי הרב דאנן אמרינן לי' להשליח שלא הי' לו לשמוע אליו כיון דמוכח כן ויב' כתובי' א"כ מוכח דאף בשוגג אין שלד"ע ובשוגג דלא ידע השליח לא שייך טעמא דסבור שלא ישמע אליו כנ"ל אלא ע"כ מוכח כטעם זה דבדבר עבירה אמרינן אנן ב"ד להשליח דלא הי' לך לשמוע א"כ זה שייך אף בשוגג השליח ולא ידע והנה כ"ז אחר דיש לנו ב"כ דמוכח דאין שלד"ע וגזירות הכתוב כמו"ש הש"ך לא מסתבר אבל קודם דידענו מב"כ והוי אמרינן רק מסברא דדברי הרב כו' י"ל דהסברא אינה נותנת רק במקום דשייך לומר דסבור שלא ישמע אליו דהיא סברא נכונה ודכתבנו לעיל דמטעם זה פטור אפילו בדיני שמים א"כ לפ"ז י"ל דהתוס' דהקשו על פירכת הגמ' ממעילה דקאי קידם דידע הגמ' דאיכא ב' כתובי' הבאים כאחד ולא הוי אמרינן סברת דדברי הרב כו' רק מסברא בעלמא וכבר כתבנו דהסברא אינה נותנת רק במקום דשייך לומר דסבור הי' שלא שמע אליו כו' לכך שפיר כתבו התוס' דהיכי דלא ידע השליח לא שייך סברא זו וכמו דנתנו לבכורות בנו דסבור שהוא שלו לא שייך סברא דדברי הרב כו' כן לפי סברא דהשתא דטעמא דדברי הרב כו' היינו דסבור שלא ישמע לו א"כ היכי דלא ידע לא שייך זה וע"ז תירצו שפיר דאיירי היכי דידע השליח שנזכר כו' א"כ בזה הסברא מבחוץ ג"כ נותנת אף דלא שייך דסבור שלא ישמע לו כיון דהמשלח הי' שוגג מ"מ כיון דהשליח הי' יודע שפיר הסברא מבחוץ דלא הי' לו להשליח לשמוע ולא הי' ראוי המשלח להתחייב כיון דהשליח הי' מזיד ועשה הדבר במזיד והנה כל זה למאי דאזלו התוס' לסברא דהשתא דלא אסיק אדעתי' מב' כתובים כו' משא"כ לפי מה דמסיק מב' כתובים א"כ מוכח דאף בשוגג אין שלד"ע ומוכח הסברא הנ"ל דאף בשוגג שייך הסברא דאנן ב"ד אומרי' להשליח דברי הרב כו' והי' לו להשליח לדקדק בכך ממילא נשאר במסקנא דאף דהיכי דהשליח שוגג מ"מ אשלד"ע ואינו דומה לבכורות בנו דהתם אין על השליח לדקדק כלל כיון דהי' סבור שהוא שלו א"כ במסקנא שפיר כתבו התוס' גבי מעילה לא ידע דבמסקנא קיימינן דאף בלא ידע שייך אין שלד"ע דס"ל לב"ה דהשליח חייב וב"ש מחייב המשלח ואמר ע"ז רבא דמודה ב"ש לזה נהנה כו' א"כ שפיר הקשו התוס' ממעילה אף דלא ידע השליח ומתורץ קו' מהרש"א על מהרש"ל: . על הסמ"ע סי' רצ"ב ס"ק ו' שתפס הב"ח והתוי"ט והש"ך ראיתי שכ' בס' קצות החשן ליישב דברי הסמ"ע עפ"י דברי המהרי"ט בקדושין דכ' על הרמב"ם דכ' בפ"ז מהל' מעילה הל' ב' דבכל התורה כולה אין שלד"ע אלא במעילה לבדה כו' דהוא משום דבשליחות יד מצינין לומר ג"כ דאין שלד"ע רק דהטעם דחייב משום דעכ"פ פשע במה שאמר לשליח לשלוח בו יד וכדדייק קרא דעל כל דבר פשע כו' יעו"ש. א"כ בזה מיושב דברי הסמ"ע דאמא פטור השליח כיון דלאו מטעם אין שלד"ע אתינן עלה רק מטעם פשיעה א"כ הי' לחייב השליח זה תורף דבריו ולפענ"ד נראה דאינו עולה כהוגן כלל ליישב דברי הסמ"ע דהנה אם נניח דלא כתירוץ הש"ך בשם הגאון אמ"ו דאף דגילתה התורה דהמשלח ג"כ חייב מ"מ י"ל דהשליח נ"כ חייב דאל"כ בלא"ה מיושבי' דברי הסמ"ע כדבר הגאון אמ"ו אלא ע"כ דנחזיק עתה דאין זה סברא כלל רק כיון דגילתה התורה דהמשלח חייב ממילא השליח פטור דלא מצינו דעל מעילה אחד יתחייבו שניהם (ומ"ש הש"ך הגע עצמך אם לא יהי' להמשלח לשלם ויהי' לשליח יגרע כח המפקיד כו' אינו מובן דודאי אם אינו יכול להשתלם מהמשלח חייב השליח כמו במעילה דיש שלד"ע וחייב המשלח ואפ"ה אם ניזכר המשלח דפטור ולא נזכר השליח אז השליח חייב וכמו"ש התוס' ד"ה אמאי מעל נימא אין שלד"ע כו') א"כ לפי הנחה זאת לא מתורץ דברי הסמ"ע בדברי מהרי"ט הנ"ל דהנה ע"כ צריך מהרי"ט הנ"ל להודות דלאו מטעם פשיעה לבד מחויב דא"כ תיקשי הא בנאנס אח"כ קיי"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס אם אין האונס בא מכח הפשיעה פטור וכאן חייב ומה גם דהרי בשליחות יד אף שהגבי' חביות ע"מ ליטול ממנה רביעית יין הוי שליחות יד וזה לא שייך מטעם פשיעה כיון דלא. פשע על כל החביות רק על רביעית יין שציוה לשלוחו ליטלו א"כ לא שייך זה מחמת פשיעה ומה גם דהלא מטעם פשיעה חייב לשלם כשעת הפשיעה כמו"ש הש"ך לקמן סי' רצ"ה ס"ק ו' ומטעם שליחות יד חייב לשלם כשעת הגזילה (ודוחק לומר דהכא באמת כך הוא דדוקא משלם כשעת הפשיעה דמטעם פשיעה מחייבינן לי' דהוא דוחק ועוד דא"כ לפ"ז הדרה קו' המהרי"ט לדוכתי' דא"כ מאי קאמר הו"ל שני כתובים ומה שתירץ דהכי קא קשיא להו דל"ל לחייב מטעם פשיעה תיפוק לי' דמחויב מטעם שליחות יד כיון דבכל התורה ילפינן דיש שלד"ע י"ל דאי מטעם פשיעה מחויב לשלם כשעת הפשיעה ואי מטעם שליחות יד יתחייב לשלם כשעת הגזילה) אלא ע"כ דכוונת מהרי"ט אינו דכאן אינו גזירת הכתוב כלל דיש שלד"ע רק דכאן חייב מטעם פשיעה דז"א מכל הלין טעמא דבררנו אלא דכוונת מהרי"ט דודאי צריכין לומר דגזירת הכתוב הוא דלתחייב כאן על מעשה השליח רק די"ל דגזירת הכתוב לא הי' דכאן יש שליח לד"ע רק דגזירות הכתוב הי' כאן דיתחייב ע"ז המשלח מטעם פשיעה א"כ עכ"פ כוין דסוף כל סוף הוא הגזירות הכתוב שיתחייב כאן מטעם פשיעה א"כ נהי דניחא ליישב בזה דברי הרמב"ם דכ' דבכל התורה כולה אין שליח לד"ע דרצונו לומר דאף דמצינו בשליחות יד אינו מטעם יש שלד"ע רק מטעם פשיעות המשלח אבל ליישב דברי הסמ"ע אין מקום כלל כיון דסוף סוף גזרה התורה בכאן דהמשלח יתחייב על מעשה השליח מכח גזירת הכתוב' א"כ הרי אמרינן דכיון שגזרה התורה שיתחייב המשלח ממילא השליח פטור דאף דאין שליח לד"ע היינו היכי דהמשלח פטור לא כן כשהמשלח מתחייב ואם לומר דהגזירות הכתוב לא הי' רק על שהמשלח יתחייב ולא שהשליח יפטור א"כ לא צריכין להקדמת המרי"ט רק מיושב ממילא כמו"ש הגאון אדמ"ו די"ל דגזרה"כ הוא רק על חיוב המשלח ולא על פטור השליח ואם נימא דאין זה סברא רק כיון דגה"כ על חיוב המשלח ממילא פטיר השליח א"כ גם אם נימא מטעם פשיעה ג"כ י"ל כיון דגזה"כ על חיוב המשלח ממילא פטור השליח כיון דאף לטעמא דפשיעה ע"כ אינו מצד הסברא לומר דהסברא נותנת שהמשלח ג"כ יתחייב אבל לא לפטור השליח דכבר כתבנו דע"כ אף אי מטעם פשיעה ע"כ ג"כ הוא גזה"כ כמו"ש לעיל א"כ כיון דגזה"כ דהמשלח יתחייב ממילא השליח פטור סוף דבר שדברי מהרי"ט הנ"ל אינם מעלים ארוכה כלל לדברי הסמ"ע זולת דברי הגאון אביו של הש"ך אך אפשר חילוק מה יש מ"מ לפתוח פתח כמחט סדקית דעל דברי מהרי"ט יתיישב יותר דברי אביו של הש"ך ז"ל דעל דברי אבי הש"ך בעצמו יש לפקפק ולומר כיון דבהא דבכל התורה כולה אין שליח לד"ע נכלל פטור המשלח וחיובו של השליח א"כ נימא כיון דכאן גילתה התורה גבי שליחות יד דיש שלד"ע ממילא דחייב המשלח ופטור השליח כיון דיש שלד"ע א"כ איזה הו"א דנימא שלד"ע דחייב המשלח וחייב אף השליח וכיון דגילתה תורה דיש שלד"ע דהמשלח חייב על מעשה השליח כאילו עשאו בעצמו א"כ למה נימא דהשליח ג"כ מתחייב וצ"ל לדעת אבי הש"ך דמ"מ כיון דהוא גזה"כ י"ל דלא חידשה התורה רק לחייב המשלח ג"כ ולא ליפטור את השליח אך דמ"מ הוא דוחק דמסברא י"ל כיון דגילתה התורה דבנידון זה יש שלד"ע ממילא חייב המשלח ופטור השליח משא"כ לפי דברי מהרי"ט הנ"ל שפיר אינו צריך לדחוק כ"כ דנימא דלא גילתה התורה כאן כלל דיש שלד"ע רק דהמשלח חייב מצד פשיעות ונהי דג"כ עכצ"ל דהוא גזה"כ דמצד פשיעה לבד א"א לחייב כמו שכתבנו דאין האונס מחמת הפשיעה כו' ועוד טעמי' אבל עכ"פ ניחא יותר על הסברא דהשליח ג"כ יתחייב ולא חייבתה התורה למשלח דחייב ג"כ לשלם מצד פשיעה רק היכא דשליח לאו בר חיובא או שאין לו לשלם או שלא ידע אך הנה י"ל קצת דאפי' לדעת מהרי"ט הנ"ל צ"ל או דלא כדעת הסמ"ע הנ"ל דהשליח ג"כ חייב רק כיון דהמשלח חייב ממילא דהשליח פטור או דס"ל כסברת אביו של הש"ך וכמו שאבאר דהנה במעילה ע"כ המשלח חייב והשליח פטור דהא אין מועל אחר מועל אף דבנזכר המשלח השליח חייב היינו משים דהמשלח פטור א"כ חזינן הא בלא נזכרו שניהם המשלח חייב והשליח פטור והנה לפי דברי מהרי"ט הנ"ל אינו כן בשליחות יד רק דשניהם חייבים מדכתיב על דבר פשע גילתה רק התורה דיהי' חיוב ג"כ אצל המשלח ולא לפטור השליח א"כ לפ"ז קשה קו' מהרי"ט א"כ מאי קאמר הו"ל מעילה ושליחות יד שני כתובי' הבאי' כאחד תיפוק לי' דאיצטרך שליחות יד מטעם פשיעה וא"ל כדברי מהר"ט הנ"ל דאי ילפינן כל התורה כולה ממעילה א"כ קשה ל"ל גבי שליחות יד תיפוק לי' דנילמד במכ"ש ואמת דכן מבואר בגמ' קדושין דף ל"ד ע"ב דאף אי רק אחד מהשני כתובי' מיותר ג"כ הו"ל דין שני כתובי' הבאי' כאחד אך מ"מ י"ל דז"א דאי הוי ילפינן ממעילה כמו דילפינן כל התורה הוי פטרינן להשליח וכאן רצתה התירה לחייב שניהם ולכך כתבה התורה על כל דבר פשע כדי לחייב שניהם את המשלח ואת השליח אלא ע"כ מוכח דלדעת מהרי"ט צ"ל או דלא כדברי הסמ"ע הנ"ל רק דאפי' או מטעם פשיעה מחייבינן להמשלח מ"מ פטור השליח כיון דהמשלח חייב ממילא שפטור השליח א"כ שפיר קשה דל"ל על כל דבר פשע או ניליף כל התורה ממעילה דיש שליח לד"ע א"כ ממילא נלמד שליחות יד במכ"ש או דס"ל למהרי"ט הנ"ל כדעת אביו של הש"ך הנ"ל דאף אי הוי ילפינן כל התורה ממעילה הוי ג"כ אמרינן רק לחייב המשלח ולא לפטור את השליח ואף דבמעילה פטור השליח היינו מטעם דאין מיעל אחר מועל כו' אך זה דוחק דבאמת אף אביו של הש"ך לא קאמר דשניהם חייבים היינו דוקא אי בכל התורה כולה אין שלד"ע וכאן גזירת הכתוב דיש שליח דאז אמרינן למה נאמר דחידשה התורה כל כך לחייב המשלח ולפטור השליח ולמה לא נימא דהתורה לא חידשה רק לחייב גם המשלח הא חיוב השליח במקומו עומד אבל אם נימא דילפינן כל התורה כולה ממעילה דיש שלד"ע בודאי הוי אמרינן לחייב המשלח ולפטור להשליח אלא ע"כ צ"ל דלדעת מהרי"ט ע"כ צ"ל דלא כדברי הסמ"ע רק דבשליחות יד ג"כ השליח פטור כיון דחייבה התורה את המשלא אף אי חיוב המשלח מטעם פשיעה מ"מ כיון דהמשלח חייב יהי' מאיזה טעם שיהי' ממילא פטור השליח א"כ עכ"פ אין דברי מהרי"ט מעלים ארוכה כלל ליישב דברי הסמ"ע:

והנה לפי דברי הגאון אדמ"ו של הש"ך שהמציא דבשליחות יד אף דגילתה תורה דיש שלד"ע אינו רק לחיוב המשלח ולא לפטור השליח ולפ"ז צ"ל דבטביחה ג"כ הי' ראוי להיות כיוצא בו לחייב המשלח ולא לפטור השליח ודוקא לענין טביחה ומכירה הא לענין מעילה א"א למצוא כלל בכה"ג דהא קיי"ל אין מועל אחר מועל וכ"כ בס' המקנה עפ"ז יצא לנו לתרץ עפ"י פשיטו דברי הרמב"ם פ"ז מהל' מעילה הל' ב' דכ' דלא מצינו בכל התורה כולה יש שלד"ע רק גבי מעילה די"ל דהיינו לפטור את השליח דגבי שליחות יד עכ"פ גם השליח חייב ובטביחה נהי דאין השליח חייב משום דאין הגונב אחר הגנב כו' מ"מ נהי דאינו מחויב ד' וה' אבל עכ"פ מחויב לשלם גוף הבהמה משא"כ במעילה אף גוף הקרן אינו חייב השליח רק המשלח א"כ שפיר כ' הרמב"ם דלא מצינו שליח לד"ע רק גבי מעילה והיינו לפטור את השליח דלא נמצא זולת מעילה. אך אמנם הנה יש לפקפק בגוף דברי הש"ך בשם אמ"ו ז"ל דכיון דהמשלח חייב א"כ אם יהי' השליח ג"כ חייב ע"כ דיהי' המשלח חייב לשלם לבעה"ב והשליח להשומר דהוא המשלח א"כ מן הראוי דהשליח יפטור כיון דעשה בציווי המשלח א"כ הוה כאומר לו קרע כסותי כו' ואף דבקרע כסותי צ"ל ע"מ להפטר מ"מ כיון דיש בשליחות יד ג"כ הגבהה ע"מ לחסר אעפ"י שלא חיסר קמה לי' ברשותי' לענין חיוב אונסין א"כ לא שייך כלל להפטר כיו דלע"ע אינו ענין חיוב כלל רק כשנאנס קמה לי' ברשותי' משא"כ כשצוה לו לשלוח יד א"ש אינו כלל כשולח יד רק כעושה מדעת ואינו בכלל שואל שלא מדעת א"כ כיון דהמשלח דהוא השומר חייב לשלם לבעה"ב א"כ שוב הוי מעשה השליח מדעת השומר אך צ"ל דז"א כיון דאף אם שלח השומר בעצמו בו יד קמה לי' ברשותי' לענין חיוב אונסין א"כ נהי דמעלה השליח נחשב להמשלח כאלו עשהו בעצמו מ"מ לא מהני בזה לפטור השליח מה שציוהו המשלח דהוא השומר כיון דפקדון ברשותי' דמרא איתניהו א"כ הוי כאומר לו קרע כסותו של חבירו מ"מ לפטור דקיי"ל בב"ק דף צ"ב ע"ב במשנה מפורשת דחייב יעו"ש א"כ ה"ה ה"נ ובפרט דהכא הרי אמר לי לך ושלח יד בפקדון של חבירו ומ"מ צ"ע עדיין קצת בזה עור יש לפקפק על דברי הש"ך הנ"ל בשם אמ"ו ז"ל דנהי דאם אמר לשלוחו לשלוח בו יד היינו לגוזלה כילה הי' שפיר מקום לחייב השליח או באומר להשליח לך וקח לך רביעית יין ג"כ נעשה השליח גזלן על הרביעית יין ושואל שלא מדעת על כל החביות כמו השומר בעצמו שנעשה שואל שלא מדעת על כל החביות בהגבהתו ליטול רביעית כמבואר בש"ע סי' רצ"ב ונימא דלא מהני חזרת שליח לבית השומר וכמו"ש הש"ך שם ס"ק א' דלא מהני חזרת השומר בהגביה ע"מ לחסרה ולא חסרה דנעשה על כל החביות רק שואל שלא מדעת א"כ ה"ה אף בנעשה השליח שואל שלא מדעת ג"כ לא מהני חזרתו כו' משא"כ באומר לשליח לך קח רביעית יין לצרכי א"כ נהי דעל רביעית יין חייב השליח כיון דאין שלד"ע הוי השליח הגזלן מ"מ על הא דקמה לי' כל החביות ברשותי' מטעם דניחא לי' דתיהוי כולה בסיס להאי רביעית לא שייך כלל כשלא שלח בו יד לצורך עצמו רק לצורך השומר א"כ לא נעשה השליח כלל שואל שלא מדעת על כל החביות רק השומר נעשה שואל שלא מדעת על כל החביות כיון דיש שליח לד"ע בשליחות יד לענין חיוב המשלח א"כ ניהו דעל חיוב השליח נימא דאין שלד"ע מ"מ האיך שייך לחייב השליח מטעם זה אי נאנס כל החביות כיון דלא לקח לצורך עצמו רק לצורך המשלח א"כ לא שייך גבי' דנעשה שואל שלח מדעת על כל החביות אך אפשר דכוונת הסמ"ע עכ"פ בשלח שליח לשלוח יד לצורך השליח דאז שפיר תיקשו דחייב השליח וצ"ע: והנה קצת יש ליישב דברי הסמ"ע הנ"ל בדרך אחר עפ"י מ"ש בס' נ"ב שאלה לפרש דברי הרמב"ם הנ"ל פ"י מהל' מעילה הל' ב' הנ"ל דבכל התורה כולה אין שליח לד"ע חוץ ממעילה דהיינו דבכלל אין שלד"ע נכלל אף ביטול המעשה כמו שהאריך שם וזה שייך רק לגבי מעילה דקיי"ל אין מועיל אחר מועיל א"כ אם הי' נתבטל המעשה לא הי' המשלח המועל רק השליח משא"כ בטביחה דהרי השור שחוט לפניך וא"א למיהדר לא שייך כלל ביטול המעשה וגם בשליחות יד כיון ששלח בו יד ג"כ לא שייך ביטול המעשה ולכך כ' הרמב"ם דדוקא גבי מעילה מצינו יש שלד"ע היינו לקיים אף המעשה אף דהי' מקום לבטלה ע"י שאין שלד"ע גילתה התורה דיש שלד"ע ע"כ תורף דבריו אך הנה מה שהניח דבשליחות יד לא שייך ביטול המעשה לא מסתבר כלל דלמה לא שייך ביטול המעשה כמו גבי מעילה דאם בטל המעשה לא יצא לחולין ולא מעל המשלח כן גבי שליחות יד אם בטל המעשה הגבהה שהגביה השליח ע"מ לחסר ולא חיסרה הרי לא נפסק כלל מרשות הבעלים וקמו ברשות הבעלים לאונסים ואם קיים המעשה הרי הוא ברשות המשלח לענין אונסין ונהי דבזה שהניח בטביחה דהרי השור שחוט לפניך נימא דלא שייך כלל שם ביטול המעשה משא"כ בשליחות יד דשייך ממש ביטול המעשה כמו. במעילה אך יש להעמוד דבריו בשלח שליח ע"מ לגזול כולה והוציאה מן העולם דבזה וודאי לא שייך ביטול המעשה רק משמע דעיקר שליחות יד היא רק במגביה ע"מ לחסרה או בנטל רביעית יין דאי לגזול כולה הא קיי"ל בגניבה באמת אין שלד"ע אך י"ל דמ"מ שליחות יד הנאמר בשומר הוי בכל ענין הן בשולח יד בכולה הן במקצתה ואינו דומה לגניבה שגונב מבית בעלים דבזה אשלד"ע משא"כ בשומר הוי בכל ענין אף ששולח יד בכולה גילתה התורה דבזה יש שלד"ע ולפ"ז היוצא מכל הנ"ל דיש שני ענינים בשליחות יד דבשליחות במקצתה שייך ביטול המעשה ואז לא יתחייבו שניהם באונסין לא המשלח ולא השליח ולא נפיק כלל מרשות הבעלים לרשות השומר או לרשות השליח כגון המעשה השליח או דהגבי' כולה ע"מ לחסרה ולא חיסרה או בהגבי' מקצתה בטל א"כ לא יצא כלל מרשות הבעלים ובשליחות יד בכולה ע"מ לגזול כולה בזה לא שייך כלל ביטול המעשה כיון דאי אפשר למיהדר א"כ שפיר י"ל דכוונת הסמ"ע להקשות דמנ"ל בכל עניני שליחות יד אימא רק כששלח יד לגזול כולה דוקא דאז לא שייך ביטול המעשה בזה חייב המשלח וממילא פטור השליח ודלא כדעת הגאון אמ"ו של הש"ך רק דעכ"פ קשה בשליחות יד במקצתה מנ"ל אימא דנתבטלה המעשת וממילא שניהם פטורים וע"ז תירץ דבשליחות יד במקצתה איירי בלא ידע כו' ובזה נתחזק גם דברי הנ"ב הנ"ל דבשליחות יד בכל ענין אינו בטל המעשה דבשליחות יד בכולה לה שייך כלל ביטול המעשה ובשליחות יד. במקצתה אמרינן דבאמת בטל המעשה רק דאיירי דהשליח לא ידע דבאמת לא בטל המעשה כשהי' השליח שוגג או דאינו בר חיובא או באין לו לשלם דהוי סברות הסמ"ע דהוי כאינו בר חיובא ועכשיו נבוא לעיין במ"ש הנ"ב דבטביחה וודאי לא שייך ביטול המעשה:

והנה לכאורה הי' מקום לומר דזה אינו דאף דהרי שור שחיט לפניך מ"מ בטל מעשה השליחות וכמו דאמרינן במעילה דבטל מעשה השליחות ולא נפיק כלל לחולין כן י"ל כאן בטביחה אף דא"א למיהדר המעשה והרי השור שחוט לפניך מ"מ י"ל דבטל מעשה השליחות אך באמת י"ל דהדין עמו דלא שייך כן בטביחה כלל דהנה באמת הא דמחלקינן לשני ענינים הא דאין שלד"ע לומר דניכלל בזה תרתי חדא דאין חיוב על המשלח שנית דהמעשה בטל הנה ע"כ ענין ביטול המעשה הוא לומר דלא יתחייבו שניהם רק דהמעשה בטל כל עיקר כגון כהן שאמר לך וקדש לי אשה גרושה דאמרינן דבטל המעשה של השליחות וכאילו לא נתחדשה וממילא אין כאן דבר עבירה לא אצל המשלח ולא אצל השליח משא"כ בא"א למיהדר המעשה ואז אמרינן בטל המעשה של השליחות יתגולל מזה חיוב על השליח כיון דא"א למיהדר המעשה א"כ יוצמח מביטול מעשה זאת חיוב אצל השליח מן הצד הגם דלא יתחייב השליח בד' וה' כיון דקיי"ל אין הגונב אחר הגנב כו' מ"מ יתחייב עכ"פ בגוף השור שטבח אכל א"כ אם נימא דיתבטל המעשה יתחייב השליח ואי אינו בטל המעשה חייב המשלח א"כ אין כאן רק ענין חיוב מי יתחייב אם המשלח או השליח ואין כאן כלל ענין נוסף בענין ביטול המעשה רק דבזה ענין החיוב שמי יתחייב או המשלח או השליח וענין ביטול המעשה דא ודא אחת הוא ולא שייך ענין ביטול המעשה נוסף על ענין החיוב רק היכא דאי יתבטל המעשה לא יתחייב שום אדם לא השליח ולא המשלח כמו לענין קדושין הנ"ל דאי בטל המעשה ולא נתקדשה כלל ממילא אין כאן דבר עבירה לא אצל השליח ולא אצל המשלח ואף דהתוס' בב"מ כתבו כן למ"ד קידש אינו לוקה מ"מ ע"כ צ"ל דיש דבר עבירה אף בקידש לבד דאי אין כאן דבר עבירה כלל בקדושין תיקשי למה לא יחולו הקידושין כיון דאין דבר עבירה בקידושין לבד אך לפי"ז תיקשו אמה שהניח הנ"ב הנ"ל דגבי מעילה שייך ביטול המעשה דלדברינו גם במעילה לא שייך לומר כן כיון דאם יתבטל המעשה ולא יצא לחולין ממילא דיתחייב השליח ואי לא יתבטל יתחייב המשלח א"כ הרי דענין החיוב וענין ביטול המעשה הוי דא ודא אחת לענין מי יתחייב ודוחק לומר דמ"מ כיון דלא יצא לחולין אי נתבטל המעשה אף דממילא דעי"ז יתחייב השליח מ"מ שייך לומר דענין ביטול המעשה הוא ענין בפני עצמו בלא ענין החיוב שמי יתחייב דא"כ מה חילוק בין זה לטביחה דגם בטביחה נימא הכי דענין ביטול המעשה הוא ביטול השליחות אף דממילא נמשך עי"ז כיון דבטל מעשה השליחות ממילא יתחייב השליח לשלם גוף השור שטבח או מכר א"כ ע"כ צ"ל דלא שייך לומר כן כיון דסוף כל סוף נמשך מענין ביטול השליחות הלז מי יתחייב א"כ הוי עיקר רק לענין החיוב שמי יתחייב א"כ ה"ה במעילה כו' ואדרבא בטביחה שייך יותר לומר דענין ביטול וענין החיוב לא שייכי' זה לזה כיון דענין ביטול המעשה יגרום דלא זה וזה יתחייב בד' וה' דהא המשלח לא יתחייב בד' וה' כיון דבטל המעשה והשליח ג"כ לא יתחייב כדקיי"ל אין הגונב אחר הגנב משלם ד' וה' עכ"ז אמרינן כיון דנמשך מביטול המעשה ענין החיוב על גוף השור שטבח או מכר א"כ הוי ענין ביטול אחד עם ענין החיוב כנ"ל א"כ כ"ש במעילה דלא שייך ענין ביטול המעשה בפני עצמו וענין החיוב בפני עצמו. והנה הגם שכ' בס' נ"ב שאלה ע"ה הנ"ל דכיון דאף דחייב המשלח מ"מ אי נימא דיתבטל המעילה א"כ לא יהי' נפיק לחולין ויתחייב אף השליח הנה אינו מובן כל עיקר דודאי כשיתבטל המעשה א"כ לא יתחייב המשלח על הגבהות השליח כמו"ש התוס' דאף על ההגבהה חייב כיון דכבר נתבטל המעשה א"כ לא נפיק כלל לחולין ע"י הגבהות השליח א"כ מה ענין למעילה דהא מעילה אינו רק במה שיוצא מרשות גבוה לרשות הדיוט וכיון דיתבטל המעשה א"כ לא נפיק כלל מרשות גבוה ברשות הדיוט כיון דאמרינן דאף השני מעל א"כ למה יתחייב המשלח (וא"ל דמ"מ מתחייב המשלח ג"כ על הנאות השליח א"א דהא כתבו התוס' דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ואינו חויב דק על הגבהות השליח אך אפשר לפי מה שאכתוב לקמן אי"ה דזה נהנה וזה מתחייב אינו רק באם כל העונש אינו רק על הנאת מעיו הא באם העונש אף באופן דליכא הנאת מעיו אף דהוא נתחייב ע"י הנאת מעיו מ"מ לא שייך בזה זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן וכתבתי דהיא סברת התוס' לקמן במה שמסופק ר"י יוע"ש) ואף אם נניח כמו"ש לעיל דבביטול המעשה אינו חייב על הגבהת השליח ג"כ יש לעורר בסברת הנב"י הנ"ל דגבי מעילה שייך שפיר ביטל המעשה עפמ"ש משום דאף אם יתחייב המשלח קרבן מעילה מ"מ כיון דבטל המעשה לא נפיק לחולין וחייב אף השליח דזה אינו דהא בהא תלי' באם יתחייב המשלח קרבן מעילה ממילא נפיק לחולין ואם אין המשלח חייב קרבן מעילה צא נפיק לחולין וכמ"ש הרמב"ם פ"ה מהל' מעילה דאם מעל במזיד כיון דאינו חייב קרבן מעילה לא נפיק לחולין א"כ חזינן דנתחלל ההקדש תלוי בחיוב קרבן מעילה ויעוין מזה במשנה למלך פ"ו מהל' מעילה הל' ד' מה שמפלפל שם על דברי התוס' בקורדם ובמה שמחלקין בין סבור שהוא של חבירו ובין סבור שהוא שלו וצ"ע גם יש לעיין מל דברי הנוב"י הנ"ל כיון דע"י ביטול המעשה יוצמח חיוב להשליח א"כ הוא רק בכלל דיש במעילה שלד"ע לענין חיוב א"כ אף ממילא פטור השליח אם לא דנימא כסברת אמ"ו של הש"ך וצ"ע אך דמ"מ יש להחזיר כסברת הנ"ב לומר במעילה דבטל המעשה לענין זה שכ' המשנה למלך פ"ז מהל' מעילה הל' ב' דאם נתחייב המשלח אז נתחייב תיכף משעת הגבהות השליח כיון דיצא מרשות הקדש לרשות השליח משא"כ אם לא יתחייב המשלח רק השליח אז לא יתחייב רק על הנאה ולא על הגבהה כיון דבהגבהה זו יצא מרשות לרשות א"כ שפיר י"ל ביטול המעשה במעילה שלא יתחייבו שניהם כגון במשלח שמתחייב על הגבהת השליח א"כ אם בטל המעשה ולא נפיק לחולין לא יתחייב המשלח כיון דבטלה המעשה ולא נפיק לחולין וגם השליח פטור כיון דהשליח אינו חייב על הגבהה רק על ההנאה א"כ שפיר דמזה דמוכח דבמעילה חייב המשלח מוכח ג"כ דאף המעשה אינו בטל והוי כמו בשליחות יד במקצת דכתבנו לעיל דבטל מעשה הגבהה וכתבנו דבשליחות יד במקצתה באמת בטל המעשה ולכך כ' הסמ"ע דאיירי בלא ידע השליח או דאינו בר חיובא משא"כ במעילה דאמרינן דגלי רחמנא דלא אמרינן דנתבטל המעשה ג"כ דא"ל דילמא באמת במעילה נתבטל המעשה והתורה לא איירי רק במחייב המשלח על הנאת השליח לפי מה שדעת ר"י שמסופק דאם אמר צא והתחמם בגיזי צמר דאמרינן גבי מעילה זה נהנה וזה נתחייב י"ל דז"א כיון דילפינן חטא חטא מתרומה ילפינן דבכל ענין חייב המשלח על מעשה השליח אך באמת הא דהמציא המשנה למלך הנ"ל דהשליח אינו חייב על ההגבהה ממ"ש הרמב"ם לא מעל אלא האוכל כו' י"ל דאינו מוכרח רק י"ל דטעמו של הרמב"ם כשנתערב עוד איסור אחר אז לא אמרינן שלד"ע אף על המעילה ולכאורה הוא קשה הבנה דכי מפני שנתערב איסור אחר עוד לכך לא אמרינן יש שלד"ע אף לענין מעילה דכתבה התורה דבמעילה יש שלד"ע וי"ל דסברת הרמב"ם מן התוספתא היא עפ"י דברים הנ"ל דחזינן דבמעילה גילתה התורה דלא נתבטל המעשה וכמו"ש הנ"ב הנ"ל א"כ י"ל כיון דנתערב שם איסור אחר א"כ הרי נתבטל המעשה מצד דמעורב שם איסור אחר א"כ ממילא פטור המשלח כיון דנתערב שם איסור אחר לבעל המעשה מצד אחר אחר שאמרתי כן מצאתי בס' המקנה ג"כ סברא זו ולפ"ז י"ל דבאמת הא דנתערב שם איסור אחר הוא באכילה הא בהגבהה אינו מתערב שם איסור אחר דהא דוקא על אכילה יש איסור מצד דהוא בשר עולה משא"כ בהגבהה א"כ ע"כ צריך הרמב"ם למינקוט אינו מתחייב אלא האוכל דאי על הגבהה הי' באמת מתחייב המשלח דהא בהגבהה לא נתבטל המעשה דדוקא ע"י אכילת בשר העולה בטל מעשה השליחות ולכך לא נתחייב רק האוכל וא"כ אין סברת המשנה למלך הנ"ל מוכרחת דלעולם י"ל הא בגוונא אחרינא דחייב השליח כגון בנזכר המשלח וכדומה י"ל דחייב השליח רק על הגבהה לבד. אך י"ל דאחזתי החבל בתרין ראשין כיון דסברת ביטול השליחות במעילה כתבתי דאין לה מקום רק עפ"י דברי המשנה למלך הנ"ל דעל הגבהה של שליח חייב רק המשלח אבל השליח לא חייב על הגבהתו דבלא סברא זו כתבתי דלא שייך כלל ענין ביטול השליחות במעילה דאם יתבטל השליחות ויתחייב השליח א"כ הוי כאין שלד"ע ואנן אמרינן דישלד"ע א"כ כיון דכבר גילתה התורה דיש שלד"ע במעילה לא שייך כלל ענין ביטול השליחות במעילה כאשר כתבתי לעיל בארוכה וסתרתי דברי הנ"ב דכ' דיתחייב המשלח ויתבטל המעשה דהשליח ג"כ יתחייב (וגם דלסברת נ"ב ג"כ א"א לומר בטעם הרמב"ם דע"י דנתערב איסור אחר של בשר עולה בטל המעשה דא"כ סוף כל סוף הרי לסברת הנ"ב אף בביטול המעשה מ"מ מעל גם המשלח ולמה כ' הרמב"ם דלא מעל אלא האוכל ולא המשלח כו') א"כ א"א לפרש כלל דברי ברמב"ם לומר הטעם לזה דלכך בנתערב איסור אחר לא מעל אלא האוכל כו' משום דבטל המעשה מחמת התערובות איסור אחר ולא חזקתי סברא זו לענין ביטול השליחות במעילה רק ע"י סברת משנה למלך דעל ההגבתה של השליח אינו חייב רק המשלח ולא השליח א"כ האיך אני סותר סברא זו של המשנה למלך בהגבהה עפ"י סברת ביטול המעשה דאין לה קיום רק עפ"י סברת המשנה למלך:

אך די"ל דסברות ביטול השליחות יש לה עוד מקום מצד אחר עפמ"ש לעיל דבשליחות יד במקצתה דאם נימא דנתבטל המעשה א"כ אינו חייב לא המשלח ולא השליח בזה יש מקום לומר אף דגילתה התורה דיש שלד"ע מ"מ י"ל דהיינו במקום דא"א לבטל המעשה כגון בשליחות יד בכולה דא"א למיהדר א"כ לא יבוא מזה רק מי יתחייב או המשלח או השליח משא"כ בשליחות יד במקצת נימא דלא גילתה תורה דיש שליח לקיים המעשה רק בזה נימא דבאמת בטל המעשה כל עיקר ואינו חייב לא המשלח ולא השליח א"כ לפ"ז י"ל גם סברא הפכית דהיכי דהשליח בלא"ה חייב א"כ שייך לומר לענין חיוב המשלח דבטל המעשה ולא יתחייב המשלח דהיינו כגון בקדשי מזבח דאף דנימא דמשלח חייב אז השליח ג"כ חייב כיון דבקדשי מזבח יש מעילה אחר מעילה א"כ כיון דיש מעילה אחר מעילה א"כ השליח בודאי חייב אף אי מעל שם המשלח מ"מ מעל גם השליח כיון דיש מועל אחר מועל בעולה וכלי שרת (אך דצ"ע בזה די"ל אף דיש מועל אחר מועל היינו כשמעל אחד דהיינו שנהנה בו ואח"כ בא השני דבבדק הבית כה"ג לא מעל השני דאין מועל אחר מועל אבל בקדשי מזבח מעל אף השני כיון דיש מועל אחר מועל א"כ מעל אף השני והיינו דוקא בשני מעשים משא"כ על אותה המעשה שהמשלח חייב על מעשה השליח לא שייך דשוב השליח יתחייב עלי' אף דיש מועל אחר מועל היינו בעשה מעשה אחרת ומטעם זה ג"כ לא מסתבר לי דברי הנ"ב לומר דאי בטל המעשה במעילה באומר לשליח תן חתיכה לאורחי' ועשה כן בלא שינוי אם הי' המעשה בטל הי' ראוי להיות דגם האורחין מעלו כיון דעדיין לא נפיק לחולין אף דחייב המשלח וכבר כתבתי לעיל דאין מסתבר כלל מטעם אחר אך גם מטעם זה יש לסתור דבריו דודאי מועל אחר מועל שייך בעשו שני מעשים אבל כשהמשלח חייב על מעשה השליח היינו על אכילת האורחי' האיך יתחייבו גם האורחין אך דדבריו אפשר ליישב דהמשלח חייב על מעשה השליח שהוציא מרשות הקדש לרשות הדיוט שנתן להאורחים והאורחים חייבים על אכילתן אך לפי"ז קשה יותר דבריו כמו"ש לעיל דאם לא נפיק כלל לחולין דהמעשה בטל איך יתחייב המשלח אך עכ"פ י"ל זה לנידון דידן כיון דנימא דהמשלח חייב על הגבהה והשליח יתחיי' על אכילה דהוי שני מעשים כיון דבקדשי מזבח יש מועל אחר מועל א"כ שפיר שייך ביטול המעשה לומר דנתבטל מעשה המשלח דלא נפיק לחולין א"כ באמת שאינו מתחייב המשלח אך לפ"ז א"כ בלא"ה דכתבנו לעיל לתרץ הא דנקיט הרמב"ם אלא האוכל משום דבהגבהה דעדיין לא עשה איסור אחר לא נתבטל המעשה י"ל דמוכרח הרמב"ם למינקיט אלא האוכל דאי אף השליח יתחייב רק על ההגבהה א"כ אם המשלח יתחייב לא יתחייב השליח על ההגבהה אף דיש מועל אחר מועל מ"מ לא שייך דיתחייבו שניהם על מעשה אחד א"כ ממילא לא שייך ביטול המעילה בזה רק שמי יתחייב או המשלח או השליח וכבר כתבנו דטעמו של הרמב"ם משום דנתערב איסור אחר בטל המעשה א"כ צריך הרמב"ם למינקיט אלא האוכל דאז השליח בלא"ה יתחייב כיון דיש מועל אחר מועל א"כ בלא"ה השליח חייב כיון דנהנה באכילתו א"כ יש שפיר לומר דבטל המעשה והמשלח פטור דא"כ דאפשר אף בזה לא שייך ביטול המעשה דנהי דהשליח יש לו חיוב מצד אחר מצד האכילה מ"מ אם נימא דהשליח מתחייב ג"כ בהגבהה ודלא כמשנה למלך א"כ אם נימא דבטל מעשה המשלח ולא יתחייב המשלח א"כ יתחייב השליח גם על מעשה הגבהה א"כ סוף כל סוף אינו ענין לביטול המעשה רק שמי יתחייב דאף דהשליח בלא"ה מתחייב על האכילה מ"מ אי יפטור המשלח על הגבהו' השליח מצד דבטל המעשה יתחייב השליח גם על ההגבהה דז"א דבוודאי הוא טעות גמור דהיכן מצינו המועל בהקדש שיתחייבו שנים על הגבהתו ועל אכילתו) א"כ כמו דכתבנו לעיל דהיכי דאי יתבטל המעשה לא יתחייבו שניהם אז שייך ענין ביטול המעשה נוסף על ענין החיוב כן י"ל להיפוך דהיכי דהשליח בלא"ה מתחייב אף אי המשלח ג"כ חייב א"כ ענין ביטול המעשה לראות אי המשלח יתחייב או דיבטל המעשה ולא יתחייב המשלח דא"ל דזה הוא רק לענין מי יתחייב או המשלח או השליח דז"א כיון דהשליח בלא"ה מתחייב א"כ שפיר י"ל טעם הרמב"ם כיון דאיירי באוכל בשר עולה דיש מועל אחר מועיל א"כ מצד התערובות איסור העולה בטל כל המעשה ואין המשלח מתחייב כלל וזה שכ' לא מעל אלא האוכל דמשמע דעל האוכל בוודאי יש איסור ברור והיינו כמו"ש כיון דיש מועל אחר מועל בקדשי מזבח ושפיר נקיט דוקא האוכל ולא הגבתה דבהגבהות השליח לא שייך ביטול המעשה כיון דלא עשה איסור בהגבהתו בשר עולה או כמו"ש בהג"ה דבהגבהה לא שייך יש מועל אחר מועל דעל מעשה אחת ודאי לא שייך זה:

והנה בסברא הנ"ל שאמרתי טעם לדברי הרמב"ם דבנתערב איסור אחר לא שייך אף על המעילה יש שלד"ע משום ביטול המעשה כנ"ל אח"כ מצאתי שכוונתי בזה לדעת ס' המקנה אמרתי ליישב דברי הטור סי' ש"ן שהקשה עליו המשנה למלך פ"ב מהל' גניבה על שכ' דאף דעשה שליח בפירוש לשחוט בשבת ג"כ חייב המשלח. וע"ז הקשה המ"ל דהא נצטרף איסור אחר דהיינו איסור שבת ובזה אין שלד"ע א"כ אף בטביחה ומכירה אין שלד"ע כמו"ש הרמב"ם לענין מעילה אם יצטרף עמו איסור אחר כו' יוע"ש, הנה מקודם כל נראה לי להביא ראי' לדברי הטור דע"כ הא בטובח ע"י אחר מיירי בעושה שליח בפירוש לשחוט בשבת דאם נימא בעושה שליח סתם על הטביחה ואזיל השליח וטבח בשבת תיקשי אמאי דפריך הגמ' בכתובות דף ל"ג ע"ב מי איכא מידי דאלו עביד הוא לא יתחייב ואילו עביד שלוחו יתחייב כו' ומשני איהו לאו משום דלא מחייב אלא משום דקלב"מ והתוס' הקשו ע"ז דהא אפי' לצאת ידי שמים אינו חייב כאן כו' עיי"ש וא"כ, ע"כ צ"ל דאיירי בעשה שליח בפירוש לשחוט בשבת דאי איירי, בעשה שליח סתם והלך השליח ושחט בשבת א"כ היכי שייך לומר מי איכא מידי דאלו עביד איהו כו' כיון דאיהו לא ציוהו כלל לשחוט בשבת וכי בשביל ששינה השליח ושחט בשבת לכך לא יהי' שליחות משום דאילו עביד איהו כו' א"כ ע"כ מוכח מזה כדעת הטור דאיירי בעשה שליח בפירוש לשחוט בשבת אך לענין קו' המ"ל הנ"ל על הטור סי' ש"ן הנ"ל מחמת דנתערב בו איסור אחר חוץ לדרכינו הנ"ל יש ליישב ולומר כך דהנה הקשיתי מכבר על הא דקאמר בריש שבת פטורי דאתי לידי חיוב חטאת קחשיב כו' והקשיתי למה לא קחשיב בבעה"ב או בהעני העביד עקירא ואמר לו לשני למיעבד הנחה דחייב כיון. דאם הי' שלד"ע והי' אחד אומר לחבירו עשה עקירה והנחה הי' מתחייב דהא יש שלד"ע א"כ הוי שלוחו כמותו רק דבאמת קיי"ל אין שליח לד"ע אך אם נימא דשליח דלאו בר חיובא חייב המשלח א"כ הרי על ההנחה לא הוי שליח בר חיובא (אך דבאמת זה טעות כיון דהשליח הוא בר חיובא לאותו דבר הוי בר חיובא כמו כהן שאמר לכהן קדש לי אשה גרושה אף דבגרושה שמקדש לחבירו אין הוא בר חיובא מ"מ כיון דהוא בר חיובא לאותו דבר הוי כבר חיובא כמו"ש התוס' בב"מ יוע"ש) גם הקשיתי על הא דאמרינן דאמירה לנכרי שבות ואיכא דיעה אחת בסימן רע"ו דבמקום מצוה לא גזרו על שבות ותמהני אמאי דזה ניחא אם חכמים גזרו רק על האמירה שפיר שייך לומר דבמקום מצוה לא גזרו משא"כ לפי מה דקיי"ל ברבית סי' קס"ט ביו"ד דיש שליחות לעכו"ם לחומרא א"כ תיקשי דיהי' איסור אמירה בכל ענין מטעם דהשליח לאו בר חיובא דהוא גוי ואז אמרינן יש שלד"ע וחייב המשלח וכמדומה שראיתי קושי' כזאת מבואר בשו"ת פני יהושיע על הא דמבעי' לי' בגמרא דב"מ דף צ' אי חייב באומר לנכרי חסום פרה זו כו' והנ"ל עפ"י מ"ש הרא"ש בנדרים דף ע"ב ע"ב הובא דבריו בס' קצות החשן בסי' קפ"ב על הא דפריך הגמרא והא לא שמע לי' כו' אף דמשוי שליח והשליח שומע משום דמידי דממילא לא שייך מינוי השליחות יוע"ש והקצות החשן כ' עי"ז סברות שאינם נכונים לפענ"ד והעיקר דכוונת הרא"ש הוא דלא שייך מינו שליחות רק לעשות לו דבר זה אבל לשמוע דבר זה לא שייך מינו השליחות כיון דאינו עושה שליח על איזה מעשה א"כ לפי"ז י"ל דבשבת לא שייך כלל למנות שליח כיון דקיי"ל מלאכת מחשבת אסרה תורה א"כ על הכוונה בהמלאכה דהוא רק ממילא לא שייך ע"ז מינוי שליחות ועל גוף המלאכה בלא המחשבה לא מתחייב בשבת דדוקא מלאכת מחשבת בעינן כו' א"כ לפי"ז מתורצים קושי' הנ"ל ובזה מתורץ גם הטור דהנה אף לסברת המשנה למלך בטעמו של הרמב"ם דהיכא דמעורב איסור אחר לא אמרינן יש שלד"ע היינו ע"כ באם הי' שייך על אותו מעשה מינוי השליחות על האיסור א"כ שפיר כיון דעל אותו האיסור האחר מתחייב השליח אף על זה דגילתה התורה דחייב המשלח ג"כ אינו חייב רק השליח כיון דחייב על איסור אחר אמרינן אף על איסור זה דחייב השליח וכמו"ש המשנה למלך כיון דהא דיש שלד"ע חידוש הוא כו' אין לך בו אלא חידושו משא"כ בנתערב איזה איסור דלא שייך כלל מינוי השליחות א"כ אין שם מקום לחייב המשלח א"כ י"ל דעל איסור זה דראוי לחייב המשלח לא נפטר המשלח בהתערב בו איסור אחר כיון דעל איסור אחר לא שייך כלל מינוי השליחות א"כ כיון דבררנו דבשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה לא שייך כלל מינוי השליחות כיון דהוא ממילא א"כ לא נפטור המשלח על הטביחה מחמת התערובות איסור שבת כיון דעל שבת לא שייך מינוי השליחות אך הנה כ"ז לדעת המשנה למלך דמפרש בהרמב"ם הנ"ל מחמת דנתערב איסור אחר אמרינן אין לך בו אלא חידושו דוקא כשלא נתערב איסור אחר ולא כשנתערב איסור אחר אבל לפי דכתבנו לעיל דטעמו של הרמב"ם דבנתערב איסור אחר אינו חייב המשלח משום כיון דנתערב איסור אחר א"כ בטל המעשה מחמת איסור אחר א"כ לפ"ז בלא"ה לא קשה קו' המ"ל על הטור כיון דבררנו לעיל דבטביתה דא"א למיהדר לא שייך ביטול המעשה בשום ענין א"כ שפיר כ' הטור דחייב המשלח אף בנתערב איסור אחר ואין להקשות על מה שכתבנו לעיל לתרץ דעת הסמ"ע בסי' רצ"ב דבשליחות יד במקצת די"ל דבטל המעשה א"כ למה יתחייב המחשלח והשליח ולמה לא נימא דבטל כל המעשה וע"ז כ' הסמ"ע דאיירי באין השליח בר חיובא או שלא ידע כו' א"כ קשה מה דקאמר הגמ' דשליחות יד ומעילה הוי שני כתובי' קשה הא מעילה לא נתבטל אף המעשה ובשליחות יד במקצתה נתבטל המעשה די"ל דז"א כמו"ש מהרי"ט הנ"ל לדרכו דעכ"פ קשה ל"ל בשליחות יד אי איתא דילפינן כל התורה כולה ממעילה ואף דכתבתי לעיל להקשות לפי מ"ש בס' קצות החושן לתרץ עם דברי מהרי"ט דברי הסמ"ע וכתבתי דז"א דלפי שיטות הסמ"ע דבשליחות יד חייב גם השליח א"כ לא שייך תירץ המרי"ט דא"כ ל"ל בשליחות יד דהא צריך לשליחות יד לחייב אף השליח א"כ אי הוי ילפינן ממעילה כמו בכל התורה דילפינן ממעילה הוי ילפינן אף על פטור השליח כמו לחיוב המשלח ז"א דזה שייך דוקא שם דענין יש שליח לד"ע כולל חיוב המשלח ופטור השליח וגם דלפי דברי מהרי"ט אינו החיוב של המשלח בשליחות יד משום דיש שלד"ע רק משום פשיעות המשלח וכדכתיב על כל דבר פשע רק דמהרי"ט קאמר דאם איתא דבכל התורה כולה יש שלד"ע דילפינן ממעילה א"כ תיקשי ל"ל בשליחות יד לחייב המשלח מטעם אחר דהיינו מטעם פשיעה תיפק לי' מטעם דיש שלד"ע בכל התורה כולה ע"ז שפיר כתבתי דז"א כיון דהתורה גילתה כאן בשליחות יד על כל דבר פשע דכאן אין שלד"ע דאי יש שלד"ע הי' פטור השליח ולכך מחייב רק מטעם פשיעת המשלח כדי שיתחייבו שניהם א"כ שפיר הקשיתי ובאמת זולת דברי המהרי"ט שרוצה קצות החושן לתרץ בם דברי הסמ"ע לא הייתי מקשה כלל על גוף דברי אמ"ו של הש"ך דבשליחות יד חייב אף השליח א"כ מה קאמר דהוי שני כתובי' הבאים כא תיפוק לי' דאינם באי' כאחד דבמעילה פטור אף השליח ואימא דבכל התורה כולה לא רצתה התורה למילף רק לענין חיוב המשלח ג"כ כמו בשליחות יד או להיפוך למיליף בכל התורה כולה אף לענין פטור השליח כמו במעילה אבל לענין שיתחייבו שניהם כמו בשליחות יד לא רצתה התורה למיליף בכל התורה כולה ולכך איצטרך למכתב גבי שליחות יד די"ל דז"א דאף דקצת משמע לשון הגמ' דשני כתובי' הבאי' כאחד דצריך שיהי' הדין שוה בשניתם ממש ע"כ צ"ל דלאו דוקא כאחד ממש ואף דיש חילוק קצת בין הנושאים ג"כ הוי שני כתובי' הבאים כאחד דאל"כ תיקשי בלא"ה לפי מה שרצו התוס' לומר לקמן דבמעילה יש מציאות להתחייב אף על זה נהנה כו' א"כ תיקשי ג"כ קו' כזו אימא דלא רצתה התורה למיליף מממילה רק בענין דמחייב המשלח על מעשה השליח כשלא נהנה גוף השליח הא כשנהנת גוף השליח זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן כו' או הרבה קושיות כאלו כמו הא דמחייב בשליחות יד אף בידע השליח ובמעילה דהוא בשוגג הרי לא ידע השליח אלא ע"כ דזה איך סברא לומר כן כלל רק כיון דאם נחזיק בסברא למיליף מכתוב אחר תיקשי לן על כתוב השני ל"ל מוכח דע"כ לא ילפינן מכתוב אחד בכל התורה כולה ואי דכתוב השני אינו דומה בכל צד לכתוב האחד א"כ אדרבא מזה מוכח עוד יותר דלא ילפינן מכתוב האחד בכל ענינים דהא כתוב השני אינו דומה לו בכל הענינים א"כ אדרבא עוד מוכח יותר דלא ילפינן מכתוב האחד כלל דודאי אין בנין אב למחצה ואם רצתה התורה למילף מכתוב אחד הוי ילפינן כל הענינים שמבואר בכתוב אחד (הן אמת לפמ"ש התוס' בקדושין דף מ"ה ד"ה אלא למ"ד תפילין כו' דשני כתובי' הוי עוד כמו מעוטא כו' א"כ י"ל דהמיעוט לא הוי רק לענין זה לבד אבל לא לכל העניני' כו' וצ"ע) א"כ שפיר כנ"ל דאין להקשות לא לשיטות הגאון אמ"ו של הש"ך ולא לפמ"ש לעיל בדעת הסמ"ע ולא בשיטות מהרי"ט בעצמו כלל הקושי' הנ"ל דלמא משום דאיכא איזה שינוי בין שני תלמורים לכך לא הוי שני כתובי' כמו שכתבנו דלא שייך לומר כן לפי מה שרוצה קצות החושן לכלול שיטת הסמ"ע בשיטות מהרי"ט ולומר דאם הוי אמרינן דשליחות יד ע"י השליח חייב המשלח משום דיש שלד"ע בזה הוי שפיר פטור השליח רק כיון דאין הטעם משום שלד"ע רק משום פשיעות המשלח בזה י"ל שפיר דמ"מ חייב השליח ג"כ א"כ לפ"ז מוכח מהא דכתבה התורה בשליחות יד על כל דבר פשע דהחיוב של המשלח הוא רק מטעם פשיעה ולא משום שליח לד"ע ולכך חייב גם השליח א"כ שפיר קשה דלא הוי שני כתובי' דא"ל כתירץ מהרי"ט דעכ"פ קשה ל"ל בשליחות יד (ובאמת שיטתו מוכרח בזה דע"כ יש ראי' אף מכתוב אחד המיותר אי הוי ילפינן לכל התורה מכתוב האחר דאל"כ קשה בלא"ה הא גזרה שוה דחטא חטא אינו מיותר וכמו שפירש"י דלרוב דברים היא למודה כו') תיפוק לי' ממעילה דז"א דאי ממעילה ילפינן דיש שלד"ע ובאמת בשליחות יד גילתה התורה דאין שלד"ע והחיוב המשלח הוא רק מטעם פשיעה והנה עפ"י מת שנתבאר לעיל יש ליישב קו' הפ"י דהקשה על הא דפריך הניחא למ"ד שני כתובי' הבאי' כא' אין מלמדין אלא למ"ד מלמדין מא"ל דנימא דמ"ד מלמדין ס"ל כב"ה דעל כל דבר פשע לגבי שליחות יד קאי לחייב ע"י שליח א"כ הוי ג' כתובי' מעילה ושליחות יד וטביחה כו' די"ל כך דהנה אף שכתבתי לעיל דבשני כתובי' אף דאמרינן לשון שני כתובים הבאי' כאחר מ"מ התוס' הנ"ל אך דיש לראות לפ"ז לא שייך כלל חיוב להשליח ואי לא הי' מתחייב המשלח דהא על הנאת השליח ליכא חיובא להמשלח מכח זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ועל הגבהות השליח בלא"ה אין השליח מתחייב וכמו"ש המשנה למלך כיון דאצל השליח לא הוי שינוי מרשות לרשות ואף דליכא להקשות דהוי השליח בזה כלאו בר חיובא משום דאינו מתחייב על הגבהתו דמ"מ בר חיובא מיקרי משום דהוא בר חיוב לאותו דבר ובהדיא מבואר דכל דהשליח בר חיוב לאותו דבר הוי בר חיובא אך מ"מ לא שייך כאן כלל ישלד"ע רק דהמשלח חייב על מה שהוציאו מרשות הקדש לרשות הדיוט ואיך שייך כאן דלא יהי' שליח לד"ע ויתחייב השליח כיון דהשליח לא הוציאו כלל מרשות הקדש לרשות הדיוט אך אפשר דבאמת לפי מה דתירצי התוס' באמת אינו מוכח כלל שליחות לד"ע במעילה ממה דחייב ממה דנתנו לחבירו כיון דהוא הוציאו מרשות הקדש לרשות הדיוט והראי' דיש שלד"ע במעילה אינה רק כפרש"י לעיל על שליח שלא עשה שליחותו כו' עשה שליחותו בעה"ב מעל ופירש"י דקנה השליח חלוק או טלית כאשר ציווהו המשלח מעל הבע"ב ואף דהשליח הוציאו מרשות הקדש לרשות הדיוט דהוא החנוני בשביל הטלית אבל באמת כשאמר לשליח לך ואכול כו' דחייב המשלח על הגבהות השליח באמת לא שייך זה יש שליח לד"ע רק דהשליח לא עשה שום מעשה המוציא מרשות הגבוה לרשות הדיוט לפמ"ש המ"ל הנ"ל דהשליח אינו חייב על הגבהות עצמו ודק המשלח חייב על הוצאתו מרשות הגבוה לרשות הדיוט ע"י נתינות לשליח וצ"ע:

תוס' ד"ה הנ"ל שלא מצינו בכל התורה כולה אמנם מסופק הי' ר"י כו' הקשה בס' אלי' רבא דא"כ למה קאמר רבא שלא מצינו בכל התורה זה נהנה אליבא דב"ש ולא אף אליבא דב"ה ולענין מעילה והנ"ל לומר כך דהנה לכאורה קשה כיון דהתחילו התוס' להקשות על הא דקאמר שלא מצינו זה נהנה כו' וא"ת והא איכא מעילה (ורצונם על הא דקאמר שלא מצינו כו' והא איכא) וכו' ותירצו דמעילה ליכא זה נהנה דלא מתחייב המשלח ע"י הנאת השליח כו' א"כ מה זה שכתבו אמנם מסופק הי' ר"י דליפשוט מיני' ובי' דאם נימא דבמעילה מתחייב המשלח באופן זה א"כ הדרה קו' לדוכתי' על הגמרא דקאמר שלא מצינו ודוחק דהי' מסופק ר"י באמת להקשות כן על הגמ' ולא רצה ליפשוט הדין מכח קושי' זו (וקצת הי' באפשר לומר כיון דאם נימא דמתחייב באופן כזה המשלח תיקשי קושייתי הנ"ל ואם נימא דלא מתחייב באופן זה קשה קו' הא"ר הנ"ל למה לא קאמר אף אליבא דב"ה א"כ כיון דקשה לכל צד מהבצדדי' א"כ מהא ליכא למיפשט מידי) וי"ל דלק"מ דשפיר קאמר דלא מצינו בכל התורה כו' ר"ל שלא חייבתה התורה רק על הנאת הגוף ובזה יתחייב המשלח רק על ההנאה שהי, להשליח זה וודאי לא אמרינן משא"כ כשלא חייבתה התורה על הנאה לבד כמו גבי מעילה דחייב אף על הגבהת השליח ממילא י"ל דהנאת השליח לא גרע מהגבהתו ויש לומר דזה הוא סברת צדדו הספק שמסופק ר"י ויש קצת סמך לזה דאל"כ נימא גם בבי שליחות יד וטביחה ומכירה דאם נהנה השליח במה ששלח יד כיון ששתה הרביעית יין או שאכל הבשר שטבח לא יתחייב המשלח דהוי זה כהנה כו' וזה וודאי דבר שאינו אלא ע"כ כיון דאינו בא החיוב מצד ההנאה דהא אפי' השליכו לאיבוד ולא נהנה כלל ג"כ מתחייב א"כ כיון דאינו בא החיוב על ההנאה אף שבאמת השליח נהנה ממנו מ"מ לא שייך בזה זה נהנה כו' א"כ ה"ה ה"נ במעילה כיון דאף בלא הנאה חייב אלו הי' שייך בדבר הגבהה מקודם א"כ אף בדבר דלא שייך הגבהה מקודם כגון דאמר לו הושט ידך לכד כו' מ"מ כיון דחייב המשלח בענין כיוצא בזה על ההגבהה לבד א"כ אין החיוב בא רק על הנאת השליח י"ל דזה לא שייך כלל לזה נהנה כו' ובאמת י"ל דמסתפק ר"י מהאי טעמא אם נימא כיון דיש חיוב גבי מעילה אף ע"י ההגבהה לבד שוב אף בהושיט ידך לכד ג"כ לא הוי זה נהנה כו' או דנימא כיון דסוף כל סוף כאן בהושט ידך לכד אין חיוב המשלח נמשך רק מהנאת השליח וזה נהנה כו' לא אמרינן והנה עוד יש לומר קצת בדרך זה אך מ"מ הוא בסיגנון אחר דהנה יש לדקדק על לשון הגמ' דקאמר שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב כו' וכי היכן מצינו בכל התורה כולה דיש שלד"ע הלא לא מצינו כן רק במעילה וטביחה רק דנימא דס"ל לב"ש דשני כתובי' הבאים כא' מלמדין כו' אבל איך שייך לומר שלא מצינו בכל התורה זה נהנה כו' דזה שייך אי הי' מצינו בכל התורה כולה דיש שלד"ע ומ"מ זה נהנה כו' לא מצינו הי' שפיר שייך לשון זה שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה כו' אבל באמת זיא דהא לא מצינו כלל בכל התורה דיש שלד"ע ואדרבא הא מקשה הגמרא בב"ק דף עא ובכתובות דף לג בפשיטות להיפוך וכי היכן מצינו שזה חטא וזה מתחייב וגם על גוף הסברא דזה נהנה יש לגמגם דמה חילוק כיון דשלוחו של אדם כמותו למה לא נימא אף בזה נהנה כו' וכאשר דגם הפ"י גמגם בזה ורוצה לומר כאן דנהנה השליח א"כ עכ"פ השליח יתחייב כאן דנהנה וממילא פטור המשלח והוא דחוק והנ"ל לומר כך אחר שיעמוד על דברי תוס' ר"י המובא בקצות החשן סי' קפ"ב דמקשה כיון דשלוחו של אדם כמותו מעתה נימא האומר לחבירו הנח תפילין או לבוש ציצית או שב בסוכה הוי כאילו עשה המשלח כן ותירוצו מחוסר ביאור וכאשר הבין הקצות החשן דכוונתו דעכ"פ לא עשה המשלח שום מעשה משא"כ בהפרשת תרומה דעכ"פ הנפרש מפירות המשלח כו' יעו"ש והקצות החשן מקשה עליו מהא דלך והרוג את הנפש דהי' מתחייב המשלח לולי דגילתה התורה דאין שלד"ע יעו"ש ורצה הקצות החשן לתרץ קו' עפ"י דברי הרא"ש דבממילא לא שייך שליחות וסובר דהיינו כשהשליחות הוא על דבר אחר כמו להפר נדרי אשתו שוב לא חלה השליחות על השמיעה דהיא ממילא וסובר דה"ה הכא דזה הוי ממילא במה שגוף השליח יהי' נחשב כגוף המשלח והנה הם דברים שמחוסרי' הבנה דמה ענין לממילא סברת הרא"ש לענין שמיעה היא פשיטה דבמלתא דהוא ממילא דהיינו דיהי' שמיעות האפטרופס כשמיעת הבעל זה שפיר הוי ממילא ולא שייך ע"ז כלל ענין שליחות דענין שליחות לה ניתפס רק בעושה המשלח להשליח לעשות איזה מעשה ולא לשמוע איזה דבר כיון דהשמעה הוא ממילא ועוד חוץ לזה הנה אין לשון הרא"ש מורה כלל כפי הבנת הקצות החשן לחלק לפי שלא עשה המשלח שום דבר יוע"ש ונראה דכוונתו פשוטה דהנה באמת הא דחידשה תורה דשלוחו ש"א כמותו זה שייך דעשיוה השליח נחשב כאילו עשה זה העשי' המשלח שציוהו לעשות עשי' זו אבל לומר דגוף השליח יעשה כגוף המשלח זה לא ניתן להאמר כלל א"כ שפיר באומר לשלוחו הנח תפילין הוי נחשב כאילו המשלח בעצמו הניחו אך לענין באיזו מקום הניחו בודאי אין לחשוב רק שהניחו על גוף השליח אבל האיך נימא דנעשה כאילו הניחו על גוף המשלח כיון דבאמת לא עשה השליח כלל מעשה כזו רק שהניחו על גופו ואטו גוף המשלח וגוף השליח נעשו כגוף אחד (אך יש לעיין לקמן בסוגי' דהן הן עדיו משמע קצת דרוצה לומר דה"א כיון דשלוחו ש"א כמותו והו"ל כגופו כו' ומ"מ אין ענין לכאן) א"כ באמת אם אמר לשלוחו הניח לי תפילין על ראשי בזה באמת הוי מעשה הקשירה שעושה השליח כאילו עשהו המשלח וכמו לענין תרומה דהוי הפרשת השליח כאלו הפריש המשלח וכאלו שחט הקרבן בעצמו וכאלו קודש בעצמו וכדומה בשאר ענינים אבל לומר דשלוחו ש"א כמותו והשליח עושה איזה מעשה בגופו הוי נחשב כאלו עשה זה המשלח בגופו זהו דבר שאין הדעת סובל כלל לומר על ענין מעשה השליח שעשה השליח דהוי עשאו בענין אחר אתמהה למה נימא כך אנו אין לנו אלא לומר שעשיות השליח כאילו תי' זה עשיות המשלח אבל לומר מה שעשה השליח בגופו נתחשב כאילו עשה זה בגוף משלחו מאין הרגלים לומר כך ולפ"ז נכון מאוד כוונת תירץ התוס' ר"י הנ"ל בלא שום גימגום ועפ"ז י"ל דזהו הוא בעצם סברת הגמרא דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן דהנה עפ"י המבואר בכתובות דף ל"ב ע"ב ובתוס' שם ד"ה ואי דלא מצי לאהדורי כו' דהמאכיל את חבירו דבר שחייבים עליו מיתה דאם היא ברצונו חייב האוכל ואם הוא באונס פטור האוכל אבל על המאכיל בוודאי ליכא הו"א כלל דיהי' עליו חיוב מיתה א"כ עכ"פ המאנס את חבירו באכילות איסור דאין על המאנס חיוב מיתה כיון דלא נהנה ועל ההנאה דוקא קפיד רחמנא וכן המביא על חבירו את הערוה דעל ההנאה קפיד קרא ואינו חייב על אכילת איסור רק כשאכלו בעצמו דנהנה גופו ומה גם דצריך למכלי' דוקא כדרך הנאתו א"כ כשציוה לשליח לאכול נהי דנחשב מעשה השליח כאילו הי' מעשה המשלח ממש א"כ אין לומר כאן רק דהוי כאילו תחב המשלח את החלב לגוף השליח כיון דעשיית השליח נחשב כאילו אותו מעשה עצמה עשה המשלח אבל מאין הרגלים לומר דהוי כאלו אותו החלב אכל המשלח או דהוא בעל את הערוה כיון דהוא לא נהנה והכא אינו חייב רק על הנאת הגוף א"כ האיך שייך לומר דגוף השליח שנהנה הוי כאילו גוף המשלח הוא שעשה מעשה זה בפועל וזהו סברת הגמרא בזה נהנה וזה מתחייב דלא אמרינן משום דבשני גופים דהיינו השליח והמשלח לא שייך לומר שלוחו של אדם להיות נחשב כגוף המשלח והראי' לזה קו' הר"י הנ"ל דא"כ ליהני באומר לחבירו הנח תפילין או לבוש ציצית וזה דבר שאינו ולכך קאמר שפיר שלא מצינו כן בכל התורה כולה דהיינו כוונת קו' הנ"ל דא"כ באומר לחבירו הנח תפילין כו' אך לפ"ז לא הקשו תוס' כלל ממעילה כיון דבמעילה אינו חייב על הנאת השליח דוקא רק על ההוצאה מרשות גבוה לרשות הדיוט אך י"ל דסברת התוס' בקושייתם כיון דסוף כל סוף אין החיוב בא רק מהנאת השליח דענין הנאה זו אין ענינה שייכות כלל להמשלח כמו שכתבנו ותירצו התוס' דבאמת אינו חייב כאן על ההנאה רק על ההגבהה ואח"כ מסופק ר"י והושט ידך לכד כו' דאין שם הגבהה כלל אי נימא דזה נהנה בזה מתחייב כיון דיש חיוב מעילה אף רק ע"י הוצאה מרשות לרשות א"כ אין החיוב על ההנאה כלל ובאמת אם תחב לו הקדש לחבירו ג"כ חייב קרבן מעילה רק התוחב א"כ שפיר חייב במעילה בזה ומ"מ לק"מ קושייתי שהקשיתי דא"כ היכי קאמר שלא מצינו בכל התורה כולה כו' דהיינו רק לומר היכי שאין החיוב רק על ההנאה דלא נתחשב הנאת השליח כאילו נהנה המשלח או דנימא כיון דסוף כל סוף אין כאן חיוב רק על ההנאה שהי' להשליח לא אמרינן זה נהנה כו' ואפשר דאין לחייב את המשלח מטעם דעכ"פ הוציא מרשות הקדש לרשות הדיוט כיון דאינו מחסר כלל רק דיש לו הנאה בשיבתו ע"ג עורות או בחימום על גיזי צמר או במושיט ידו לכד ואפשר דבזה אף אם תחב אחד לחבירו את ידו לתוך כד של שמן או לגיזי צמר או לישב ע"ג עורות ג"כ אינו חייב רק מי שנהנה א"כ יש לומר דאין חיוב למשלח בזה דהא כבר אמרנו דההנאה שיש להשליח לא שייך להמשלח אך מ"מ אין להקשות א"כ למה קאמר רבא דינו אליבא דב"ש ולא אליבא דב"ה גבי מעילה די"ל דאליבא דב"ה עכ"פ אין להביא ראי' שלא מצינו בכל התורה כולה דהא שפיר יש לחלק כמו"ש התוס' דכאן אינו חייב על סכ"ת השליח רק אהוצאה שמוציא מגוף ההקדש לרשות הדיוט (גם י"ל דאליבא דב"ה אין ראי' כמו"ש לעיל מהא דבכל התורה כולה לא נחשוב גוף השליח כגוף המשלח לענין הנחת תפילין וישיבת סוכה כו' די"ל כמו שהבין הקצה"ח בדעת ר"י לפי דהמשלח אינו עושה שום מעשה משא"כ אליבא דב"ש מוכח שפיר דאל"כ תיקשי מ"ש מצא הרוג את הנפש דמחייב שולחו וכמו שסתר הקצות החשן ראי' זו כנ"ל) וצ"ע בכל הנ"ל:

בגמ' דף מ"ג ע"א איתמר רב אמר שליח נעשה עד כו' מ"ט דבי רב שילא כו' אין להקשות למה לא קאמר דדבי ר' שילא איירי בקדושי כסף דהוי נוגע בתר דתיקון שבועת היסת כו' וכדכתבו התוס' לקמן בד"ה וכן בד"מ בשם הירושלמי דז"א דלשון ענין שליח נעשה עד משמע דמצד עצמו אין השליח יכול להעשות עד ולא מטעם נוגע דאל"כ לא שייך לומר דאין שליח נעשה עד רק דהא באמת נעשה עד בקידושי שטר רק דבקדושי כסף אף דנעשה עד מ"מ הוי נוגע דפסול וגם בקדושי כסף אי פטרו מתחלה משבועה נעשה עד כמבואר בש"ע סי' ל"ה וגם אפשר דמשמע לי' להגמ' דפלוגתא דרב ודבי רבי שילא איירי בכל ענין בין בקידושין כסף בין בקידושי שטר ועוד אפשר לומר כיון דהא דבתר דתיקון שבועת היסת הוי השליח נוגע היינו משום דהוי עד הצריך לשבע כמו"ש התוס' לקמן א"כ כיון דקאמר רב שליח נעשה עד משמע דהיינו כפירש"י דמצטרף שליח עם עד להיות שנים א"כ כיון דיש עוד עד אחד כבר אין אותו העד מחויב לשבע כיון דיש לו עד המסייע דפוטר מן השבועה אך דצ"ע בזה דהוי עיקר סהדותא רק באידך והוי כמו נפיק כולה ממונא אפומא דחד והנה אח"כ מצאתי שכ' כן הט"ז בסי' ל"ה דאם איכא שליח ועד לא הוי השליח נוגע כו' והח"מ רוצה ג"כ לומר מתחלה כך אך לאח"כ סותר זה ומטעם שכתבתי דהוי כולה סהדותא אפומא דחד יעו"ש ועיין עוד מזה בש"ך ח"מ סי' ס"ו והמגי' בט"ז האריך בזה להעמיד סברות הט"ז הנ"ל יעו"ש והנה מכאן יש קצת ראי' מדפריך מ"ט דבי רבי שילא ולא קאמר משום נוגע ובקדושי כסף כו' אך אפשר דבלא"ה אינו רוצה להעמיד פלוגתא דרב ורבי שילא לאחר שנתקנה היסת ועוד י"ל לפי המבואר בש"ע סי' ל"ה דקדושי כסף מ"מ הוי קידושי ספק א"כ לכך אי אפשר לומר דזה טעמו של רב שילא כיון דקאמר אין שליח נעשה עד משמע דלא הוי קידושין כלל, והנה באמת הפוסקי' תמהו על זה דלמה יהי' קדושי ספק כיון דהוי נוגע כו' עיין בח"מ ובב"ש וכתבו דהיא משום כיון דמן התירה אינו נוגע כיון דלית כאן שבועה דאורייתא דהא אין כאן רק שבועות היסת א"כ לכך הוי קדושי ספק אך לפענ"ד יש לראות דהי' מהראוי להיותם קדושין דאורייתא רק אי קדשה אחר צריכה גט מספק וצ"ל דבאמת כך היא הכוונה במה דקאמר קדושי ספק אמנם הלשון דתפסו הפוסקים ההם משום דליכא בכאן שבועה מן התורה לשון זה אינו מובן כלל כיון דסוף כל, סוף לאחר דתיקנו שבועת היסת הוא נוגע בעדות מה חילוק יש אם השבועה מדאורייתא או מדרבנן כיון דסוף סוף הוא נוגע בעדות לע"ע דכבר תיקנו חכמים שבועת היסת ויש לו נגיעה בדבר וצ"ל דהא באמת לאחר שנשבע כבר אינו נגוע רק דאמרינן דסוף סוף הוי עד שצריך לשבע והכא כיון דפטור משבועה מדאורייתא א"כ לא הוי רק עד שצריך לישבע מדרבנן ומ"מ נראה דספק זה דומה למה שנסתפק המשנה למלך פרק ז' מהל' תרומות הל' א' לענין כהן טמא שאכל תרומה שטמאה רק מדרבנן נראה דדבר זה תלי בפלוגתא דתנאי בסוכה דף כ"ג ע"א דקאמר טעמי' דר"י דבעינן סוכה הראוי' לשבעה וטעמא דר"מ דמדאורייתא מחזי חזי רק דמדרבנן הוא דגזרו וזה דומה ממש לכל עניני ספיקות הנ"ל ולפ"ז לפי מאי דקיי"ל גבי סוכה כר"מ דסתם מתני' כוותי' א"כ מוכח דאמרינן כיון דמדאורייתא ראוי' לשבעה אף דמדרבנן אינה ראוי' לשבעה שפיר כשירה ועדיין צ"ע בכל הנ"ל גם לעיין בדין המקדש באיסורי הנאה דרבנן כעת לאחר הרבה שנים שיצא לאור ס' שער המלך מצאתי שהקדמני בזה והנה מ"ש עוד הח"מ דאפשר דנוגע לא מיפסל לעדות אלא מדרבנן הוא דבר תמוה דבין לטעמי' דהע"ש בס' ל"ז בח"מ דנוגע הו"ל כבעל דבר ובין לטעמו של הסמ"א והש"ך שם דחיישינן שמא משקר א"כ מאין הרגלים להכשירו מדאורייתא ואפשר קצת דכוונת הח"מ דכאן בקידושין כיון דעיקר העדאת עדים אינו רק לענין קידושין אי נתקדשה או לא וענין הנגיע לענין ממון הוא מלתא אחריתא וכמו"ש המגי"ה בט"ז ליישב בזה דברי הט"ז יעו"ש באריכות לכך ס"ל דנוגע כה"ג לא מיפסל אלא מדרבנן והנה באמת יש לחזק סברא זו של המגי"ה בט"ז הנ"ל לדעת הע"ש הנ"ל דנוגע מיפסל רק מטעם דהוי בע"ד וזה לא שייך כאן דאיך י"ל דהוי בע"ד לענין אי נתקדשה האשה והנה באמת מלשון הירושלמי המובא במגיד משנה פ"ג מהלי' אישות הל' ט"ז ובשאר פוסקי' אמר ר' בא בר' חייא נראין הדברי' כשקידשה בשטר כו' א"ר יוסי כיון שהאמינתו התורה אפי' קידשה בכסף אינו נוגע בעדות כו' מלשון זה נראה בעליל כדעת הח"מ והב"ש הנ"ל כיון דלא הוי רק עד שצריך לישבע מדרבנן הוי עד כשר מדאורייתא והנה אף לסברא זו מ"מ זה שייך דוקא מחמת כיון דכשנשבע תו לא הוי נוגע וכקו' התוס' הזמה רק הכחשה: תוס' ד"ה ולא אמר אתם עדי ה"נ דלא הוי קדושין כו'. הנה הא דכתבו כאן חילוקי דינים בין טענות השטחה דאי לא טען לא טענינין לי' ובין טענות השבעה דטענינין אינו מובן כלל דמה ענינו לכאן. ואפשר דהרגישו על הא דקאמר אלא מעתה קידש אשה לפני שנים ולא אמר להם אתם עדי כו'. דמה פשיטא לי' יותר דהתם הוי קידושין ממה דקאמר כאן דלכך אין שליח נעשה עד משום דלא אמר ליה הוי לי עד וע"ז תירצו שפיר דהנה בקדושין ודאי דלא שייך טענות להשביע וגם טענות משטה לא שייך בקדושין עיין במשנה למלך פ"ג מה' אישות הל' י"ד א"כ אם נימא דעכ"ז צריך לאתם עדי ע"כ דנצטרך לומר דלא הוי שום עדות עד שייחד אותם בעל דבר א"כ לפ"ז תיקשי על החילוקי דינים שבין טענות משטה לטענות שלא להשביע באם לא טען כו' דתפיק לי' כיון דאפי' בלא טענות משטה או שלא להשביע אינו עדות כלל מצד עצמו כמו דאמרינן גבי קידושין דאף דלא שייך טענות הללו ג"כ אין העדאת העדים מהני בלתי ייחד אותם לומר אתם עדי כו' א"כ לפ"ז שפיר הא דקאמר אלא מעתה קידש אשה לפני שנים כו' ה"נ דלא הוי קדושין כו' לזה מוכח דאינו כנלענ"ד לפרש כוונת התוס' ודלא כמ"ש בעצמות יוסף דתוס' לא בעו כאן רק לכתוב החילוקי דינים דהוא דחוק:

ע"ב תוס' ד"ה לעולם קסבר כו' תימא כו' הקשה מהרש"א דל"ל להתוס' להקשות במגו דהיינו מגו דאי בעי אמרו אהדרניהו ללוה והיו נאמנים במגו דנאנסו תיפק לי' דנאמנים פרענוהו למלוה במגו דנאנסו וסיים המהרש"א ויש ליישב ונראה דכוונתו פשוטה דמצינן לומר דתוס' בקושייתם סברו כיון דאית לי' מגו דנאנסו אף דנאנסו שבועה בעי מ"מ עתה דנאמנים במגו דנאנסו לא צריכו אפי' שבועה כלל וכדמשמע מפשטות לשון תירוצים וי"ל דאפי' גבי פקדון א"נ אלא בשבועה כו' משמע דבקושייתם ס"ל דאפי' בלא שבועה נאמן בפקדון א"כ לא מצי להקשות דנימא דנאמנים פרענו למלוה במגו דנאנסו י"ל דז"א דא"כ ל"ל כלל למגו דממ"נ אם לענין להיות השלוחים נאמנים לפטור עצמם מהלוה תיפק לי' דנגד הלוה בלא"ה נאמנים קודם שנתקן שבועות היסת בטענתם דפרעו להמלוה ולא צריך להמגו רק שיהי' הלוה נאמן נגד המלוה שיהיו אלו השלוחים עדים נגדו שפטור הלוה מהמלוה ועל זה לא שייך כלל דיש להעדים מיגו לכך לא הוי נוגעים דנהי דנימא דנאמן אחד לגבי חבירו בלא שבועה במיגו דאף דעל טענות המגו בעי אשתבועי היינו אחד לגבי חבירו לפטור ממנו אבל לשוותן עדים זה וודאי דבר שאי אפשר כיון דעכ"פ הוי נוגעין בעדותם דאי הוי אמרו נאנסו בעי אשתבועי ועכשיו לא בעי שבועה ואין לך נוגע גדול מזה ולכך לא מצי התוס' להקשות דיהו נאמנים פרענוהו כו' במגו דנאנסו דלשוינהו עדים לא שייך לומר כן כיון דהוי נוגעים דאי אמרו נאנסו בעי אשתבועי משא"כ לפמ"ש התוס' שפיר יהיו עדים לפטור הלוה מהמלוה דהא אינם נוגעים בעדותם דהא מצי למימר אהדרינהו ללוה ובאהדרינהו ללוה היו נאמנים אף דצריך להחזירו בעדים נאמנים מ"מ במגו דאי בעי אמרו נאנסו ואף דבנאנסו בעי שבועה מ"מ ס"ל להתוס' בקושייתם עתה דמ"מ נאמנים באהדרינהו ללוה בלא שבועה כן נראה בכוונת מהרש"א ועוד יש ליישב קו' המהרש"א בדרך אחר עפ"י המבואר בס' נ"ב חלק ח"מ סי' י"ט ליישב קו' הש"ך על המהרי"ט דלא אמרינן מיגו מגברא לגברא דהקשה מכאן דקאמר דנאמנים לומר פרענוהו למלוה במגו דאי בעי אמרו אהדרינהו ללוה כו' דלק"מ דכאן לאו מתורת מגו אתינן עלה רק כדי דיהי' נאמנים לפטור עצמם מהלוה בטענות פרענוהו למלוה כו' יוע"ש והנה אם כי לכאורה לא נראה כדבריו דאי כדי לפטור העדים מן הלוה לא צריכו כלל למגו דבלא"ה בטענות פרענוהו למלוה נאמנים מצד עצמם דעדיין לא נתקנה שבועת היסת וע"כ צורך המגו הוא רק להיותם עדים נגד המלוה לפטור את הלוה אמנם אחרי העיון דבריו ברורים דודאי הלא העדים נאמנים נגד עצמם לפטור עצמם מן הלוה ששלחם בטענת פרענוהו למלוה ונאמנים בדיבורם הקל בזה והא דאינם חשובים לעדים נגד הלוה לפוטרו מהמלוה הוא רק מחמת דהם נוגעים דר"ל כיון דאין להם טענה אחרת לפטור עצמם מן הלוה רק בטענות פרעניהו למלוה ואי לא אמרי פרענוהו אמר פרענו כו' הוי נוגעים ולא הוי עדות נגד הלוה לפוטרו מהמלוה וע"ז קאמר שפיר בגמ' מגו ואינו רוצה לומר להיותם נאמנים במגו זו רק דרצה לומר כיון דהי' להם טענה אחרת לפטור עצמם מהלוה כו' בטענת אהדרינהו ללוה כו' תו לא הוי נוגעים בעדותם כיון דהיו יכולים לפטור עצמם מהלוה בטענה אחרת ולא אמרינן דנאמנים מטעם מגו רק דפעולת המגו אינו רק דלא למחשבינהו נוגעים ולהיותם נאמנים לפטור את הלוה מהמלוה משום כיון דנגד הלוה לפטור עצמם נאמנים בדבורם הקל רק דאמרינן מ"מ אינם נאמנים לפטור את הלוה מהמלוה דהוי נוגעים בעדותם דהיינו משום דאין להם טענה אחרת לפטור את עצמם משא"כ כשיש להם טענה אחרת לפטור עצמם תו לא הוי נוגעים כו' (ואפשר דהש"ך לא ס"ל לפרש כן דא"כ תיקשי למאי דקיי"ל הא דאמרינן מגו דמעיז לשאינו מעיז מ"מ לפטור שבועה לא אמרינן ממעיז לשאינו מעיז א"כ יש לראות למה דלא ס"ל להתוס' כרש"י בב"ק דאינו מעיו לפי שעשה לו טובה כו' וגם מסוגי' דידן יהי' קשה על שיטות רש"י דבפקדון נשבעין אף כופר הכל א"כ קשה הרי השלוחים הם רק נפקדים וכמו"ש התוס' ולמה לא נשבעים אף קודם שניתקן שבועות היסת שבועה מדאוריית' באומרים החזרנו ללוה הפקדון כו' אבל התוס' לא ס"ל כך רק דאינו מעיז לפי שחבירו מכיר בשקרו והיינו דוקא למי שהאמינו כדכ' הש"ך בסי' צ"ג סק"ד אבל פשיטא דלמי שלא האמינו כלל בתחלה דלא שייך שאינו מעיז א"כ תיקשי תיפק לי' דניחא להו לעדים לומר פרענוהו למלוה שאין הלוה מכיר בשקרם ואף דהמלוה מכיר בשקרם מ"מ המלוה הא לא האמינם מתחלה כלל מלומר אהדרינהו ללוה דהלוה מכיר בשקרם והוי העזה בשלמא אי הפירוש בגמרא דנאמנים במגו לא שייך לומר כן כיון דאמרינן מגו משאינו מעיז למעיז משא"כ לענין נגיעת העדים דהוי כמו לענין לפטור משבועה דלא אמרינן ה"ה לענין נגיעת העדים דגם נגיעת העדים אף בכל דהו דמצינין לומר איזה נגיעה יש לפוסלים וכמו דאמרינן בב"ב השנ' נוח לי והראשון קשה הימנו לכך ס"ל להש"ך דהפי' בגמרא דנאמנו במגו כו' וכן י"ל דס"ל להש"ך דאין סברא כלל לומר דאף דבטענה זו שהם טוענים עכשיו הם נוגעי' בעדותם מ"מ כיון דהי' להם מקום להתנצל ולטעון טענה אחרת תו לא הוי נוגעים דמ"מ כפי שהם טוענים עכשיו הם נוגעים בעדותם ואפשר לומר דתלו בדעת הע"ש והסמ"ע בסי' ל"ז דלדעת הע"ש דהוי כבעל דבר א"כ מה מהני דהי' להם מקום לפטור בטענה אחרת סוף סוף כפי שטוענים עכשיו הם בעלי דברים משא"כ לטעם הסמ"ע והש"ך דחשדינין להו כמשקרים ובזה לא חשדינן כיון דהי' מקום להם להתנצל בטענות שקר אחר משא"כ אם נימא דנאמנים במגו שפיר י"ל דאף דהם כבעלי דברים מ"מ הלא אף הבעל דבר עצמו נאמן כשיש לו מגו ולכך מקשה הש"ך שפיר דהא הוי מגו מגברא לגברא וצ"ע) אך דיש לראות דהנה לפי דברי הנ"ל א"כ קשה מאי מקשו התוס' לקמן דהא לא אמרינן מגו בשנים די"ל ג"כ כנ"ל דהכי לאו מטעם מגו אתינן עלה רק מטעם כיון דיש להם טענה אחרת לפטור עצמם תו לא הוי נוגעים בעדותם א"כ אף בשנים שייך לומר דסוף סוף כיון דיש להם טענה אחרת תו לא הוי נוגעים ואף דיש לדחוק ולומר דסוף סוף כיון דאין אחד יודע מה בלבו של חבירו תו הוי נוגעים כו' דזה דוחק ועוד דהנה יש לברר הדבר דהא לא אמרינן מגו בשנים דקשה לכאורה הא עכשיו טוענים שניהם בשוה ואי דעכשיו נתוועצו יחדיו איך לטעון א"כ לא שייך דאין אחד יודע מה בלבו של חבירו כיון דנתוועצו יחדיו לטעון בשוה וע"כ צ"ל דעכשיו איתרמי שנמצאו דבריהם מכוונים והא דלא שייך לומר מגו דאי בעי טענו טענה עדיפא משום דאין אחד יודע מה שבלבו של חבירו והאיך יכול לכלכל דבריו לטעון טענה עדיפא כיון דאין יודע מה בלב חבירו לטעון ואינו יכול לטעון רק את אשר בא בפיו לטעון ולא שייך מגו אך לכאורה הוא גופא קשי' למה לא נימא מגו דאי בעי הוו מתייעצו אהדדי לטעון איזה טענה שיהיו דבריהם מכוונים וצ"ל דז"א דקיי"ל מגו למפרע לא אמרינן א"כ ע"כ לא אמרינן מגו רק כמה שיכולין לטעון לפני הב"ד איזה טענה אחרת משא"כ במה שיכולין לטעון קודם בואם להב"ד לא הוי מגו כמו דלא אמרינן מגו למפרע וכ"ז אי נאמנים מחמת טענות המגו משא"כ אם נימא דא"צ כלל לטענות המגו רק כיון דיש טענה אחרת למטען לכך לא הוי נוגעים בעדותם כו' א"כ שייך שפיר לומר דלא הוי נוגעים כיון דמצי להתוועד יחד מקודם לטעון איזה טענה שיבואו דבריהם מכוונים וכיון דלאו מדין מגו אתינין עלה רק משום כיון דאית להו מגו לטעון טענה אחרת אז לא הוי נוגעין א"כ בזה לא שייך לומר דהוי מגו למפרע כו' דסוף כל סוף כין דיש להם לטעון טענה אחרת תו לא הוי נוגעים כו' ומזה ראי' לדעת הש"ך דרק מטעם מגו אתינן עלה ושפיר הקשה הש"ך דהוי מגברא לגברא גם יש לראות לענין מ"ש לעיל דלאו מחמת שיהיו נאמנים במגו אתינן עלה כו' רק דע"י המגו לא הוי נוגעין לענין מה שראיתי כתוב להביא ראי' דאמרינן מגו דמגו מדברי התוס' דהקשו דהיו נאמני' במגו דאהדרינהו ואהדרינהו במגו דנאנסו ולמ"ש אין ראי' כלל דסוף כל סוף כיון דהיו נאמנים לומר אהדרינהו במגו שוב לא הוי נוגעים אך אפשר דבתוס' אי אפשר לומר כך וכמו שכתבתי דא"כ לא הקשו כלל דלא אמרינן מגו בשנים:

ונחזור לגוף הענין לתרץ קו' המהרש"א עפ"י הקדמה הנ"ל שהקדמנו דהכא אינו צריך לטענות המגו להיות הנאמנות שלהם מכח המגו. דק דצריך למגו דע"י המגו אינה נוגעים בעדות כו' ועוד להקדים קו' הש"ך בסי' קכ"א ס"ק מ"ד דהאיך מצי למימר אהדרינהו ללוה באמר להם הלוה הולך לפלוני דאינו יכול לחזור דהולך כזכי בהלואה כו' דא"כ יתבענו המלוה למה החזרת כו'. והנה באמת ק"ל למה פירשו רש"י ותוס' דאיירי בהלואה כדפרש"י שלח לו חובו כו' וצ"צ כמו"ש בש"ך דלא אמר לו הולך ולמה לא נקטו בפקדון דיכול לחזור אף בהולך כמבואר בגמ' גיטין דף ד' והוא מבואר בסי' קכ"ה סעי' ב' יעו"ש וצ"ל דס"ל לרש"י ותוס' דמסתמא איירי בכל ענין כו' אבל עכ"פ בפקדון נמי איירי א"כ לפ"ז מתורץ קו' המהרש"א הנ"ל דרב ס"ל בהמפקיד דשומר שמסר לשומר פטור א"כ בין בטענת פרענוהו למלו' ובין בטענות נאנסו הכל פטור הנפקד מהמפקיד א"כ לא שייך כלל מגו דאי בעי אמרו נאנסו כיון דבעינן רק טענות המגו כדי שלא יהיו נוגעים בעדותם נגד המלוה (וגם יתכן יותר לפרש כך לפי מה דכתבנו לעיל לתרץ בזה קושי' התוס' דלא אמרינן מגו בשנים א"כ ע"כ ל"ל מטעם מגו נאמנים דהא לא אמרינן מגו בשנים וצ"ל רק מטעם מגו לא הוי נוגעים כו') זה שייך דלא הוי נוגעים נגד המפקיד כיון דיכולים לפטור עצמם נגד הניפקוד בטענות החזרנו לך משא"כ בטענות נאנס דלרב שומר שמסר לשומר פטור ואף בטענת נאנסו פטור הניפקד מהתפקיד א"כ בטענות נאנסו הוי נוגעי' בעדות' לפטור את הניפקד כו'. לכך הקשו התוס' דיהיו נאמנים נגד המפקיד במגו דהחזרנו והחזרנו במגו דנאנסו דעכ"פ כאן דיש להם טענה לפטור עצמם מהניפקד שוב לא הוי נוגעים בעדותם נגד המפקיד משא"כ בטענות נאנסו דהוא ג"כ טענה לפטור הנפקד מהמפקיד אך יש לראות דלענין פקדון שוב אינם נאמנים החזרנו ללוה במגו דנאנסו למ"ש המהרי"ט דמיגו מגברא לגברא לא אמרינן ולפמ"ש פטור הנפקד המפקיד בטענות נאנסו לפי דנימא דשומר שמסר לשומר פטור כו' (גם דיש לראות דאי בטענות נאנסו נפטור הנפקד מהמפקיד א"כ נימא דנאמנים פרענוהו למלוה במגו דהחזרנו ללוה והחזרנו ללוה אף דצריך לפורעו בעדים נאמנים במגו דפרענוהו למלוה והוא דוחק לומר מגו כזה א"כ האיך נימא נאנסו ונימא דנאנסו ג"כ פטור הנפקד מהמפקיד א"כ הוי ממש טענות נאנסו כטענות פרענו למלוה) ולפי כל הנ"ל י"ל קצת על הא דדקדק הפ"י על הא דסמכו התוס' קושייתם דיהיו נאמנים אהדרינהו לו במגו דנאנסו על תירץ הגמ' דלעולם קסבר כו' דלפי הנ"ל אפשר לכך סמכו על התירץ דבקושייתנו היו יכולי' להקשות כקושי' מהרש"א הנ"ל משא"כ מהתירץ דקשה דהא הוי מגו בשנים וי"ל כתידוצי הנ"ל דלא אמרינן מכח המגו נאמנים רק דמכח המגו שוב לא הוי נוגעין בעדותן כו' א"כ לא קשה קושי' מהרש"א הנ"ל כנ"ל אבל עכ"פ סוף כל סוף קשה קו' התו' במגו דאדרינהו ואדרינהו במגו דנאנסו:

והנה עוד יש לתרץ קצת קו' מהרש"א דאפשר דהא דס"ד דהתוס' בקושייתם לומר דאף דבנאנסו שבועה בעי מ"מ בהחזרתי לא בעי אשתבועי היינו עפ"י המבואר בח"מ סי' ע"ו בש"ך דשנים שקבלו פקדון דוקא בשטר נעשו ערבים זה לזה משא"כ בע"פ דאינו חייב כ"א רק מחצה א"כ י"ל דאין להם כלל דין שותפי' להיותם כנוגעין רק דכל אחד נאמן על המחצה שלו החזרתי והרי יש לו עד א' המסייע לו לפוטרו משבועה וכן השני ועיין ח"מ סי' ל"ד ש"ך והנה כל זה דוקא בטענות אהדרינהו משא"כ בטענות נאנסו דכבר כתבנו לעיל דבטענות הספק אין העד המסייע פוטר כמו דלא הי' מחייב בטענו בספק עפ"י העד כו' א"כ בטענות נאנסו דהוא טענות ספק דאין הלוה מכחישם בברי וכן בטענות פרענו למלוה דאין הלוה מכחישם בברי אין עד המסייע פוטרם משבועה שנגד הלוה עליהם א"כ לפ"ז שפיר מתורץ קו' מהרש"א דלא יכולי' להקשות דיהי' נאמנים פרענו במגו דנאנסו דז"א דזה הי' פשיטא להם כיון דנאנסו שבועה בעי אף בפרעו למלוה שבועה בעי וא"כ הוי עד שצריך לשבע לכך הקשו ממגו דאדרינהו דלא בעי שבועה אף דנאנסו בעי שבועה מ"מ אהדרינהו יש לכל א' עד המסייע על החצי שלו שהוא השני ולכך הוי ס"ד דאף דבנאנסו דאינו פוטר עד המסייע מחמת דהוא בספק ובעי שבועה מ"מ עתה באדרינהו דיש לכל א' עד המסייע על החצי לא בעי שבועה א"כ גם בפרענו דנאמנים דמגו דאהדרינהו לא בעי שבועה משא"כ בטענת פרענו למלוה דהוי ג"כ טענות ספק להלוה כמו טענות נאנסו ודאי בעי שבועה כמו נאנסו א"כ כיון דהי' ס"ל להתוס' דבטענות אהדרינהו לא בעי שבועה שפיר הי' קשה להו דאף בטענות פרענו דנאמנים במגו דאהדרינהו ג"כ לא בעי שבועה והתוס' תירצו דאף בטענות אהדרינהו ללוה ג"כ בעי שבועה אף דיש לכל א' עד המסייע על החצי שלו כיון דסוף כל סוף לולי טענות המגו דנאנסו לא הי' נאמנים כלל על אהדרינהו כיון דצריך להחזיר בעדים א"כ לא עדיפא מטענות המגו ובעי אף עכשיו בטענות אהדרינהו ג"כ לאשתבעי' ועיין בתוס' ב"ב דף ל"ד גבי נסכא דר' אבא יוע"ש:

גם יש לתרץ קו' המהרש"א עפמ"ש הסמ"ע סי' ק"א ס"ק י"ד דהא דנאמן במגו דנאנסו אף דהוא טענה דלא שכיחא משום דהוא אינו העזה כ"כ כמו החזרתי כו' א"כ לא שייך זה בטענת פרעון למלוה דג"כ לא מעיזי נגד הלוה ונגד המלוה לא מיקרי העזה כמו"ש לעיל בשם הש"ך דדוקא במילי דכפירה דכתבו התוס' היינו במה שהאמין אותם כו' משא"כ נגד מי שלא האמינם כו' לכך מקשו במגו דאהדרינהו דהא אמרינן מגו ממעיז לשאינו מעיז ובאהדרינהו שפיר הי' נאמנים במגו דנאנסו אח"כ מצאתי שכתוב כן בס' המקנה לתרץ כך והנה מ"ש שם עוד בשם אחיו הגאון ז"ל לתרץ הקו' של המהרש"א הנ"ל ולומר דלכך לא שייך מגו בשנים כיון דכל א' אומר לפטור נפשו אינו חושש אם יכחישנו חבירו ולפמ"ש התוס' בב"ב דלא שייך להיות נאמן במגו כשהי' צריך לשבע שבועות התורה על טענת המגו היכי דמכחיש לעד"א א"כ ה"ה ה"נ לא שייך מגו דנאנסו לפי שאינו יודע שמא יכחישנו חבירו ויצטרך לישבע שבועת התורה גם להכחיש את חבירו ובתרתי לא אמרינן מגו אך קושי' התוס' דבטענות החזרה הוא שפיר דנאמנים במגו ור"ל דיש להם מגו דאמר החזרתיו לך וכבר הי' מעיז נגד חבירו והי' לו מגו דנאנסו כיון דכבר מכחיש את חבירו א"כ לא הוי בתרתי והוי רק חדא להיות נאמן במגו אף דהי' צריך לישבע שבועות התורה על טענה שהי' לו לטעון עכת"ד. הנה דבריו אינם מובנים כלל מלבד דקשה עליו דא"כ האיך קאמרינן דיהיו נאמנים במגו דפרע במגו דהחזרתי תיפק לי' דהוי מגו בשנים דשמא הי' חבירו מכחיש טענות החזרתי א"כ הוי ג"כ תרתי לשבע נגד חבירו ולהעיז נגדו דהא גם בטענות החזרתי בעי אשתבועי כמו בטענות המגו דנאנסו ואי ס"ל דס"ל לתוס' עתה בקושייתם דלא יצטרך לישבע בטענה החזרתי כו' כבר בלא"ה מתורץ קו' מהרש"א כמו"ש לעיל אך זה אפשר לא ס"ל זה התירץ שכתבתי אליבא דמהרש"א דמ"מ יש לו מגו להיות נאמנים פרענו למלוה במגו דנאנסו ואף דנאנסו בעי שבועה מ"מ ס"ל להתוס' דאמרינן מגו בהאי ומה שכתבתי לעיל דמ"מ עכ"פ נוגעים נינהו אפשר לא ס"ל כמו שלא ס"ל להש"ך דהשיג אמהרי"ט במגו מגברא לגברא חילוק זה רק דס"ל דגם העדי' נאמנים בטענות המגו ואמנם גם חוץ לזה דבריו תמוהים דהאיך נימא דנאמנים פרענו למלוה במגו דהחזרנו ולא הוי מגו בשנים דהא לפטור כל אחד מתביעתו לא שייך זה כנ"ל גם בהחזרנו היו נאמנים במגו דנאנסו דלא שייך מגו בשנים משום דתרתי לא עבדי להכחיש העד ולהשבע נגדו ז"א דהא כבר הכחישו גם בטענות החזרנו כו' וזה חמוה דאטו אנן קאמרינן דודאי מכחשי אהדדי העדים אנן לא קאמרינן רק שאין כל אחד בטוח שלא יכחישנו חבירו אבל עכ"פ כאן י"ל להיפוך דלכך לא הוי מגו דאהדרינהו ללוה דחושש פן יסכים חבירו עמו ותו לא יהי' טענה עדיפא מזו דאז אף בטענות החזרתי לא יהי' נאמן דלא יהי' שייך מגו דנאנסו כיון דבאהדרינהו יהי' דברי שניהם מכווני' א"כ שוב לא יהי' להם מגו דנאנסו דהא יהי' מגו בשנים כיון דיהי' תרתי להכחיש עד ולשבע נגדו כו' (והנה מה שהקשיתי עליו תחלה אפשר אף אם ידעו התוס' בקושייתם דאף בהחזרתי בעי שבועה מ"מ לא קשה מידי מה שהקשיתי עליו דאפשר דמ"מ שביעה דאורייתא עכ"פ ליכא בטענות החזרתי והתוס' גבי נסכא דר' אבא לא כתבו רק דוקא גבי שבועה דאורייתא עיי"ש ועיין מ"ש הפ"י בכתובות דף פ"ה בעובדא דהני בני חוזאי דכ' שם להדיא דדוקא גבי שבועה דאורייתא כתבו כן התוס' גבי נסכא דר' אבא סברתם ועיין שהביא כן בשם הש"ך):

והנה עכשיו נ"ל לתרץ קו' התוס' הנ"ל כך וגם לתרץ הא דתמה בכה"ג הביאו האו"ת אות ז' עיי"ש על התשובות הרא"ש המבואר בטור וש"ע סי' ע"ב סעיף ל"ט וכן מבואר תמי' זאת בהב"ח על תשובות הרא"ש שכ' עוד טעם לזה משום דלא אמרינן מגו בשנים דהא אנן קיי"ל בשותפי' שבטוחים זע"ז אמרינן מגו בשנים כו' וכמו"ש התוס' כאן ונראה לתרץ דהנה לכאורה ק"ל עפמ"ש הח"מ באה"ע סי' ל"ה ס"ק ג' דבשליח וע"א מסייעו לא מהני דנפיק כולי' ממונא אפומא דחד סהדא כו' א"כ אף בטענות המיגו בעינן דיהי' לשניהם המגו א"כ קשה עמ"ש התוס' דהכא שניהם בטוחים זע"ז כו' דתיקשי כמו דקאמר הגמ' בשבועות דף ל"ב כפרו שניהם כאחד הא א"א לצמצם כו' א"כ קשה נהי דלעד הראשון יש לו טענות המגו דבטוח הוא דלהרויח ממון יאמר גם חבירו כמותו מ"מ בעד השני לא שייך מגו כיון דכבר שמע מה שטען עד הראשון אי אפשר לו להכחיש דבריו אך צ"ל כמו שתירץ שם הגמ' דתוך כ"ד של חבירו כו' ועיין רש"י ותוס' שם א"כ כיון דגם בעדים קיי"ל דיכול לחזור אף בתוך כ"ד של חבירו כמ"ש הסמ"ע בסי' כ"ט ס"ק ב' בשם כר"ן יע"ש א"כ יש לשני ג"כ מגו ובטוח הוא כשישמע הראשון דטענתו עדיפא יחזור מטענתו הראשונה רק דיש לראות כיון דהר"ן כ' הטעם דחד עדות הוא א"כ קשה כאן לפטור עצמם לא שייך זה דלענין לפטור עצמו לא שייך דחד עדות הוא כו' וא"ל דלפטור עצמם בלא"ה ניחא דקיי"ל בסי' פ' דיכול לחזור מפטור לפטור וכאן כבר ניפטר הראשון דהא לראשון הי' שפיר מגו י"ל דז"א דבסמ"ע סי' פ' הנ"ל מבואר הטעם דנאמן לחזור מפטור לפטור משום מגו דאי בעי עמד בטענתו הראשונה א"כ כאן דאמרינן דרצונם שימצאו דבריה' מכוונים א"כ לא שייך מגו דהא רצונו לחזור כדי שיהי' דברי שניהם מכוונים יחד א"כ לא יהי' נאמן לחזור אף מפטור לפטור א"כ קשה כנ"ל על עד השני אך י"ל דז"א דהא דכאן דצריכי' למגו היינו שיהיו נחשבים עדים נגד הלוה לפוטרו מן המלוה א"כ כיון דנחשבו עדים שפיר יש להם המגו הנ"ל דהא בעדים דתרווייהו חד עדות יכול כל אחד לחזור תכ"ד של חבירו כדברי הר"ן הנ"ל דחד עדות הוא כו' דהא ע"כ המגו הוא רק לענין שיהיו עדים דאי לענין לפטור עצמם בלא"ה פטורים בדבורם הקל קודם שנתקנה שבועות היסת לומר פרענו למלוה כו' א"כ כיון דהוא רק לענין עדות שפיר דמגו הנ"ל ולפ"ז מתורץ קו' התוס' הנ"ל דכ"ז לענין פרענו במגו דאהדרינהו משא"כ דיהיו נאמני' החזרנים אף דצריך לפרעו בעדים במגו דנאנסו שפיר הוי מגו בשנים דלא שייך בטוחים זע"ז כו' דעכ"פ קשה על השני דאין לו מגו כו' ובזה מתורץ תשובת הרא"ש הנ"ל דאיירי שם על שותף השני כיון דהוא לענין לפטור עצמם לא שייך מגו להשני כיון דאין הראשון יכול לחזור תכ"ד של השני וגם לא שייך דיכול לחזור מפטור לפטור כיון דאין לו מגו דאי בעי עמד בטענתו הראשונה כיון דאף שותפי' רצונם לכוין דבריהם יחד ומדוקדק דבר זה בתשובות הרא"ש לפי מאי דאיירי באמר השותף השני כך וכך יש לי בידך על משכון זה שכך אמר לי השותף וקאמר שם טעם הראשון דלא שייך מגו דלקוח דאימא השותף הראשון אינו רוצה לשקר כו' עוד דלא אמרינן מגו בשנים א"כ שפיר הוא מכוון יפה לדברינו הנ"ל ר"ל ועוד חוץ טעם הראשון אין לשני ג"כ מיגו כו' כנ"ל אך קו' מהרש"א דנאמנים פרענו במגו דנאנסו אין מיושב בדברינו אך כבר כתבנו לעיל איזה דרכים לתרץ קו' המהרש"א ובזה יש ליישב במה שראיתי מקשין לדעת הר"ן דלכך המלוה את חבירו בעדים א"נ לומר פרעתיך ביני לבינך במגו דפרעתיך בפני פלוני ופלוני כו' משום דאנן סהדי דהמלוה בעדים אינו משלם בלא עדים והוי מגו במקום עדים א"כ קשה כאן דלא שייך אנן סהדי כיון דאמרו פרענו למלוה א"כ יהיו נאמנים פרענו למלוה במגו דאהדרינהו ללוה ואהדרינהו ללוה במגו דפרעתיך בפני פלוני ופ' כו' וקו' זו בלא"ה אין לה מקום דמ"מ אם טענו אהדרינהו ללוה לא הי' נאמנים במגו דפרעתיך בפני פ' ופ' והלכו כו' דאנן סהדי כו' א"כ גם עתה אינם נאמנים פרענו למלוה במגו דאהדרינהו כיון דאף אהדרינהו אינם נאמנים כו' אך לפי דברינו הנ"ל ג"כ יש ליישב קו' זו דלא שייך כלל מגו בשנים לפטור מן הלוה כו' ודוקא כשפטורים מהלוה בדבורם הקל וצריכים למגו להיותם עדים לפטור הלוה מהמלוה שייך מגו אבל לפטור עצמם מהלוה הוה מגו בשנים:

ועפ"ז יש ליישב קו' התוס' ד"ה וכן בדיני ממנות על הירושלמי הדא דתימא בשטר כו' והנה מה שתירצו התוס' דאיירי בתר דתיקנו שבועות היסת מלבד דתיקשו קצת דכל כה"ג הו"ל לפרש עוד יש לראות לפי מ"ש המגיה בט"ז סי' ל"ה ס"ק ב' דעסק הקבלות מעות של האשה ועסק קדושין שלה לאו דא ודא אחת היא יוע"ש מ"ש לענין אי איכא עד א' המסייע א"כ עפ"י דבריו יש לראות דלא שייך ג"כ הא דכתבו התוס' דעד הצריך לישבע לא הוי עד דעל פי שנים עדים יקום דבר כתיב דיהי' מקוים העדות על פיהם דוקא לא שייך לזה כלל לגבי קידושין דצורך שבועה להעד הוא על קבלת המעות של האשה והעדאת העדים הוא לענין דנתקדשה זאת האשה א"כ כיון דאינו בענין אחד לא שייך לומר לפי שצריך לישבע שוב לא הוי עד והכי נימא דעד שנשבע מימי ו יהי' שוב פסול לעדות אתמהה אך לפי הנ"ל י"ל דהירושלמי איירי קודם תקנת שבועות היסת אך מ"מ בקדושי כסף הוי נוגע ממש ולא משום דהוי עד שצריך לשבע רק דהוי נוגע ממש עפ"י מה שנראה נ"א בב"ש ובסי' מ"ז ס"ק ז' דדעת הב"ח דאף בעדים לא אמרינן לענין קדושי אשה תוך כ"ד כד"ד ובאמת כן נראה דעת הב"ח בקונטרס אחרין א"כ כיון דהעדים אינם יכולין לחזור אף תוך כ"ד א"כ הדרה קו' התוס' הנ"ל לדוכתי' דהא הוי מגו בשנים דעכשיו לא שייך תי' התוס' הנ"ל דבטוחי' כו' כיון דזה לא שייך על עד השני כנ"ל ושפיר איירי הירושלמי אף קודם שתיקנו היסת והיינו מטעם הנ"ל אך לפי"ז יש לראות דהא תינח בשני עדים בעד אחד מא"ל דהא בעד אחד דהיינו בשליח אחד שייך שפיר מיגו ואפי' אף לאחר שתיקנו היסת ראוי להיות מהני לפמ"ש דהיסת אינו מגרע כלל אצל קדושין משום דלא שייך בקדושין עד הצריך לישבע כיון דהעדות הוא ענין אחר וכדכ' המגיה בט"ז אך באמת ז"א דהא בעד א' דהיינו בשליח אחד בלא"ה לא יצוייר דהא המקדש בע"א בלא"ה אין חוששין לקדושין ואי בפני השליח וע"א הוא באמת מחלוקת הט"ז והח"מ ולפי הנ"ל נימא כדעת הט"ז אף בלא עד המסייע פוטר ג"כ מהני העדאת העד עם השליח כיון דהשליח לבד יש לו מגו ואי דאחר תקנות היסת הוי עד דצריך לשבע כבר כתבנו דבזה דאין צריך לשבע על גוף העדות רק על דבר אחר לא הוי בכלל עד שצריך לשבע וצ"ע:

עוד יש לומר וליישב קו' התוס' הנ"ל ולומר עוד בסגנון הנ"ל דהירושלמי מיירי אף קודם תקנות שבועת היסת ותקנות שבועות היסת אינה מעלה ומוריד כלל לענין הנגיעה דלא שייך עד שצריך לשבע גבי קדושין כו' כיון דהעדות לא הי' לענין ממון רק לענין קדושין דהנה כ' הפ"י בכתובות דף פ"ה על מ"ש התוס' שם על הגמ' מגו דאיבעי אמרי להד"ם קודם שנתקנה שבועות היסת כו' דתיפוק לי' דאפי' קודם שניתקן שבועות היסת מ"מ הו"ל השליח בע"ד ממש ואפי' יותר מנוגע רק דהוא הבעל דבר כיון דבעי שלומי כדמסיק לענין שלומי שליח בין א"ל הב זוזי כו' ומ"ש הפ"י שם דקודם שניתקן שבועת היסת דהוי שליח עד לא מחייב שליח לשלומי דלא הי' צריך לתת לו בפני עדי' אחרי' דהשליח הוי עד לא מסתבר כלל דא"כ דיפטור השליח מלשלם עי"ז דנעשה השליח עד א"כ אין לך נוגע ובעל דבר יותר מזה ומסתברא יותר כמ"ש הפ"י שם מתחלה דהא דכ' התוס' קודם שניתקן שבועות היסת מיירי היינו כי היכי דלא תיקשי למאי דס"ד דאי אמר לי' הב זוזי ושקיל שטרא פטור השליח ומשמע דאפ"ה אינהו נאמנים במגו דלהד"ם וקשה הא קודם שניתקן שבועת היסת הוי השליח עד והנה אין להקשות לפ"ז על סוגיא דידן דקאמר דקודם דניתקן שבועות היסת לא הוי השליח נוגע תיפוק לי' דמסקינן שם דהשליח צריך לשלם א"כ הוי בע"ד ונוגע די"ל דז"א דכבר כתבו התוס' שם בד"ה לתקוני שדרתיך כו' דדוקא משום דהזכיר לו לקיחת השטר כו' אבל אי לא א"ל כו' מצי אמר לי את הימנתי' לי' כו' א"כ לפי"ז שפיר הכא לא צריך שליח לשלומי דלא אמרת לי הב ליה בסהדי דתיפק לי' דהכל יודעים דקדושין בלא עדים אינן קדושין כלל ואדרבא מנין היו להם להשלוחים לסמוך עצמם דהשלוחי' נעשים עדים א"כ כיון דודאי צריכי' השלוחי' לשלם שוב לא הוי עדות כלל לכך קאמר שפיר הירושלמי דבקדושי כסף אין שליח נעשה עד ואיירי אף קודם שבועות היסת:

והנה במה שכתבתי תחילה דאצל עד השני לכאורה לא שייך סברות התוס' דבטוחי' כו' א"כ הוי מגו בשנים הנה מצאתי בהפ"י כתובות דף פ"ה על הך עובדא דבי חוזאי הנ"ל דמקשה דהא לא אמרינן מגו בשנים והוא באמת קו' הב"ח והביא לשון התוס' דקדושין דבשותפין אמרינן מגו בשנים משום דהשותפי' מסתברא נועצו יחד האיך לטעון ולפי דבריו נסתר כל מ"ש לעיל בזה אך לא ידעתי באיזה מקום נמצא כן בדברי התוס' דלשון התוס' שלפנינו כאן בקדושין אינו רק דשותפי' בטוחי' זע"ז כו' ולעיקר קושייתו דהיא קי' הב"ח יש ליישב לפי דברינו הנ"ל דלא איירי בשטענו שניהם דנימא דאין השני יכול לסתור טענתו של ראשון רק דאיירי דאחד מן השותפי' טוען גם בשביל חבירו א"כ שפיר הוי מגו ולא הוי כלל מגו בשנים הנה במ"ש הר"ן לפמ"ש הא דקאמר מאי קסבר ר"כ אי קסבר המלוה את חבירו בעדי' צריך לפורעו בעדי' הני נוגעי' כו' דמאי הי' סלקא אדעתי' לומר כן ולהקשות ומה שייך הא דקאמר אלא קסבר כו' דמה הי' קשה לו לומר דר"נ סבר צריך לפורעו כו' וכתב דהי' ק"ל להגמרא אי סבר א"צ לפרעו א"כ ל"ל להלוה כלל עדים לפטור מהמלוה תיפק לי' דבטענת פרעתי לך שטוען הלוה סגי ומשני דמ"מ לעולם קסבר ר"ל א"צ לפרעו ואי דקשה א"כ ל"ל להלוה כלל עדים י"ל דבלא עדים לא הי' נאמן כיון דאינו אומר טענת ברי שהוא פרע אלא אומר שהשליח פרע כו' יוע"ש בר"ן וקצת נראה מהר"ן שם דהי' לו גירסא אחרת בגמרא יוע"ש. והנה לכאורה י"ל ע"ד הר"ן רק באופן אחר דזה ג"כ דוחק לומר דהמקשה לא ידע מזה דהא הלוה אין טוען טענת ברי שאני פרעתיך כו' אך ר"ל כך דהי' ק"ל להמקשן א"כ מ"ט דמאן דחולקין דאין השליח נעשה עד דפריך בגמ' לעיל טעמא מאי ומפרש דה"א שלוחו ש"א כמותו והוי כגופי' והכא הא הוא גופא נאמן בעצמו לומר פרעתי למלוה כו' א"כ מה סברא לומר דאין שליח נעשה עד א"כ לפ"ז תיקשי אדר"נ מה קמ"ל דשליח נעשה עד ומתרץ אלא לעולם קסבר כו' ולא קמ"ל כלל משום דהו"א שלוחו כגופו רק דהיא גופא קמ"ל דמיגו דיכול לומר אהדרינהו ללוה כו' לא הוי כנוגעים כו' כן יש לפרש ע"ד הר"ן הנ"ל. והנה עכשיו עיינתי במה שכתבתי כאן בשם ראיתי מקשין לדעת הר"ן דלכך המלוה את חבירו בעדים א"נ לומר פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למ"ה משום דאנן סהדי כו' א"כ יהיו נאמנים לומר פרענו למלוה במגו דאהדרינהו ללוה ואהדרינהו ללוה במגו דפרעתיך בפני פ' ופ' שכתבתי דקו' זו אין לה מקום דמ"מ אם היו טועני' אהדרינהו כו' לא היו נאמנים הנה עכשיו ראיתי דקושי' זו מבוארת בס' טעם המלך פ"ב מהל' אישות ובאופן דיש מקים לקושי' זו דהיינו שמקשה לדעת הר"ן יהי' נאמנים פרענוהו למלוה במגו דאהדרינהו ללוה בפני פ' ופ' והלכו למ"ה דלא שייך עכשיו אנן סהדי כיון דעכשיו אמרי' פרענו למלוה וזה הקושי' אינה מתורץ כלל במה שכתבתי שם ורק בקושי' זו יש לתרץ עפ"י מה שכתבתי סברא אחת לענין אחר ונכון לומר גם על קושיא זו דבאמת י"ל הא דלא ס"ל להר"ן תירץ הרא"ש דהרוצה לשקר ירחיק עדותו כו' די"ל דוקא כשטוען עכשיו פרעתיך ביני לבין עצמך דס"ל להר"ן דלא שייך סברת הרא"ש דהרוצה לשקר ירחיק עדותו דע"כ הכוונה דיאמרו כל העולם שבוודאי טוען שקר מחמת דהרוצה לשקר כו' וי"ל דס"ל להר"ן דזה אינו סברא משום דגם עכשיו יאמרו העולם שבוודאי משקר בטענתו במה שאומר שאף שהתרה אותו המלוה ואמר אל תפרע אלא בעדים אעפ"כ פרע לו בינו לבין עצמו דגם זה הוא טענה רעועה למאד בעיני העולם א"כ שוב יש לומר דיש לו מגו דפרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למ"ה דומה לענין שהעזה אף שאין אומרים מגו מאינו מעיז למעיז מ"מ ממעיז למעיז אמרינן מגו משא"כ כשטוען עכשיו פרעתי למלוה אף הר"ן מודה לתירוץ הרא"ש דהרוצה לשקר כו' ולא הוי מגו דעכשיו טוען טענה שנראה טובה בעיני העולם לא הוי מגו לטעון טענה שיהי' נראה שקר בעיני העולם דיאמרו הרוצה לשקר כו':

. והנה בענין מ"ש לענין קו' התוס' דהוי מגו בשנים לבאר הדברים ביתר ביאור דהא דלא אמרינן מגו בשנים דהיו יכולים להתיעץ יחד שימצאו דבריהם מכווני' משום דהוי מגו למפרע והיינו דוקא לפטור את עצמם שייך שפיר דלא שייך כלל להאמין במגו רק כשטענות המגו נולד לפני הב"ד ולא מגו למפרע (ואפשר עוד בטעם הדבר דלמפרע אינו מגו כלל דשייך לומר אערומי קא מערים ובזה יש להמתיק ענין מה שכתבתי דלתירץ התוס' להרויח ממון בטוחי' זה ע"ז שיכוונו דבריהם וכמשמעות לשון התוס' בכאן ודלא כפ"י שכ' בכתובות דף פ"ה דלהרו"ח ממון מתייעצים ביחד כיון דלהתייעץ מקודם הוי מגו למפרע ושייך ארעומי קא מערים ואינו מגו כלל אלא ע"כ רק כמשמעות לשון התוס' בכאן דלהרויח בטוחי' זע"ז והנה כ"ז לפטור את עצמם משא"כ כאן בסוגיין דהא דאמרינן דנאמנים פרעתי למלוה במגו דיכלו לומר אהדרינהו ללוה אינו ממש כדיני מגו רק הוא לשון מושאל כמו מגו בעלמא ועיקר הכוונה כיון דיש להם איזה טענה לפטור נפשם אף בלא מטענות פרעתי למלוה שוב הם עדים לפטור את הלוה מן המלוה במה שאומרים פרעתינהו למלוה וכן מבואר בריטב"א דאין הכוונה כלל דיש להם נאמנות מכח המגו רק דפעולת המגו רק דשוב אינם נוגעים בעדותם א"כ אף אם יש להם דרך לפטור א"ע באיזה טענה דהוא כמגו למפרע ג"כ נתכשר עדותן ובזה יש לתרץ קושית התוס' דאהדרינהו ללוה שוב אין להם נאמנות מכח מגו דנאנסו כיון דזה הוי מגו לפטור א"ע ושוב הוי מגו בשנים וגם קו' העולם דנאמן פרעתי למלוה להכשיר עדותן במגו דאהדרינהו ואהדרניהו ללוה הי' נאמנים אף למ"ד צריך להחזיר בעדים במגו דפרעתי למלוה. ובזה יש קצת מקום לקשר קישור לשון התוס' ד"ה והשתא במה שסמכו בקושייתם השני' אחרי תירץ קושייתם לקבלה אחר ולא מצי היא לעשות שליח לקבלה דלא אלימא כיד אבי' משא"כ אי הוי אמרינן דאף שליח לקבלה יכול לעשות שליח לקבלה אחר. למה לא תהי' הנערה יכולה לעשות שליח לקבלה אטו גריעה היא משליח ולפי"ז שפיר מתורץ קו' הרשב"א הנ"ל לפי שהקדמנו דגמ' קידושין דמוכח מושילחה יכולה לעשות שליח שליח אף דהוי מילי כו'. א"כ מקשה הגמ' תנן דגבי קדושין א"א לומר כלל דאין היא יכולה לעשות שליח אי יכולה לקבל הקידושין בעצמה כיון דהיא בעצמה יכולה לקבל הקידושין אף שלוחה לא גרע משליח שליח. ומתורץ קו' הרשב"א הנ"ל ולפי"ז יש ליישב קושי' התוס' הנ"ל להך דיעה דבש"ע אה"ע סי' ל"ה סעיף ו' דקדושין לא מצי משוי שליח במילו והנה הא דה"ה לקטנה או אי קטנה לא. תלוי אי נימא דההיקש דיצאה והיתה הוא לכל ענין. עיין תוס' ד"ה צווח ר"ל ויצאה והיתה כו'. והנה לכאור' דההיקש לא הוי לכל מילי מדבקדושין אינה יכולה לעשות שליח שליח כמו"ש להך דיעה הנ"ל ובגירושין ס"ל להש"ס דיכולה לעשות של"ח כו' והיא הו' רק כשלוח מאבי' ור' יוחנן הא לא ס"ל דיש להשוותם כו' דדוקא אליבא דר"ל מוכרחין לומר כמו"ש התוס' ד"ת צווח דיש לנו להשוותם כו' (ובזה יש ליישב ג"כ הסתירה של רש"י די"ל דלר"ל דס"ל הקישא דיצאה והיתה א"כ ע"כ קטנה לא דאי ה"ה לקטנה א"ב קשה על ההיקש דויצאה והיתה כיון דבקידושין ודאי קטנה לא. משא"כ לר"י דלא ס"ל הכרח מהקישא דיצאה והיתה א"כ י"ל ה"ה לקטנה וכעין זה פ' הפ"י) והנה לכאורה י"ל דנערה ולא קטנה מהקישא דויצאה והיתה מדקטנה קדושין ודאי לא כמו"ש התוס' ד"ה צווח ר"ל. א"כ מכח הקישא מהראוי לומר דה"ה גירושין דלא אך בלא"ה אי אפשר לומר דההיקש משוה בכל דבר דהא קיימינין עכשיו בסברת הי"א שבאה"ע סי' ל"ה סעיף ו' דבקדושין אין שליח עושה שליח במילי ובגירושין ס"ל עכשיו בהס"ד דיכולה לעשות שליח אף דהיא עצמה רק שליח מאבי'. אך דז"א דהא באמת מסקינין במסקנא דנערה אין יבולה לעשות שליח לקבלה. א"כ ההיקש שוה בכל מילי א"כ י"ל דנערה אבל לא קטנה משא"כ לפי מה דרצה לפשוט מהמשנה דנערה עשה שליח א"כ ממילא דנערה וה"ה לקטנה כיון דאין הכרח מתנגד לזה דהא ההקש בלא"ה אינו שוה לענין שליח שליח. ומיושב קו' התוס' הנ"ל:

או יאמר לתרץ קו' הרשב"א הנ"ל. על הא דפריך על ר"ל. תנן בו ובשלוחו אין כו' אימא דממעט רק בשלוחה דאין יכולה לעשות שליח. י"ל דר"ל ע"כ ס"ל דיכולה לעשות שליח. דאל"כ רק דלא אלימא כיד אבי' כו'. א"כ מה צווח ככרוכי' ויצאה והיתה הנה זה ניחא אם יש לה יד לעצמה שייך להקשות ויצאה והיתה משא"כ אי אף בגירושין אין לה יד דהא אמרינן דלא אלימא כיד אבי' כו'. ועוד דאי אין לה יד א"כ איכא סברא טובה לחלק כדאמר בגמרא. גירושין דמכנסת עצמה כו' ומה שייך ענין ההיקש בזה. כיון דאמרינן רק מטעם דהאב ניחא לי' כו' והוי כאלו האב עושה אותה לשליח ואמרינן היכי עושה האב אותה לשליח היכי דמכנסת לא היכי דמפקיע עצמה כו' א"כ מה שייך בזה כלל הא דצווח ר"ל ככרוכיא. כו' מכח ההיקש אלא ע"כ דס"ל לר"ל דיש לה יד א"כ ע"כ עושה נמי שליח כיון דיש לה יד. אך לפי"ז קשה מה משני ובשליחות ס"ב כר"י דקשה קו' מהרש"א למה קאמר ובשליחות ולא שייך תי' מהרש"א דכ' דבשליחות דאב קאמר יוע"ש כיון דאמרינן דקו' הגמ' על ר"ל לא הי' רק מחמת דמוכח דר"ל לא ס"ל טעמי' דשליחות רק טעם דיש לה אך די"ל דז"א דהא דכתבנו דלית לי' לריש לקיש טעם דשליחות יד רק דיש לה יד היינו אליבא דרבנן משא"כ כאן דאמרינן דר"ש ס"ל כר"י צ"ל דאפי' לא מצי להעשות שליח גם יש ליישב קו' הרשב"א הנ"ל קצת ולומר דלשיטת ר"ל ע"כ נערה יכולה לעשות שליח דר"ל ס"ל בב"מ דף ו' ע"ב דחצר משום שליחות איתרבאי ובגט משום ידה איתרבאי וכ' התו' שם בד"ה אי אמרת משום שליחות א"כ מצינו שליחות לד"ע כו' דהגמ' מדייק כן מכח התנא דאפי' בע"כ ואי משום שליחות לא עושה מתגרשת בע"כ ולא קונה יוע"ש א"כ לפי"ז צ"ל דמה משני הגמ' לענין גט כ"ע לא פליגי כו' צ"ל דהא דפסיקא לי' לתנא גופי' דחצר דגט משום ידה כיון דס"ל לר"ל דחצר דעלמא הוי משום שליחות וצ"ל כמו"ש רש"י שם ד"ה ת"ל ונתן מ"מ כו' דאי משום שליחות הא כבר כתיבא הכא ושלחה מלמד שהאשה עושה שליח א"כ כיון דהא דס"ל לחכמים דפליגי אר"י דבין היא בין אבי' היינו כפירש"י בסוגיא דידן ד"ה היא ואבי' שהרי גדולה היא ויש לה יד ואמרה התורה ונתן בידה כו' א"כ אם נימא דס"ל לר"ל דאין נערה יכול לעשות שליח תיקשי לר"ל דס"ל בכל התורה חצר משום שליחות מהא דקמרבה התנא חצר לבע"כ ולקונה וא"ל כתירוץ הגמרא דחצר דגט ודאי משום ידה י"ל דז"א כיון דהראי' רק כפירש"י הנ"ל דאי משום שליחות הא ככר כתיבא כו' י"ל דז"א כיון דנימא דס"ל לר"ל דנערה אינה יכולה לעשות שליח דלא אלימא כיד אבי' א"כ צריך הכא קרא אף לחצר דנערה דאינו מוכח מושלחה דהא נערה אינה יכולה לעשות שליח אלא ע"כ מוכח דס"ל לר"ל דנערה יכולה ג"כ לעשות שליח ושפיר מקשה הגמ' לשיטת ר"ל מהאיש מקדש את בתו בו ובשלוחו כו' גם יש לראות אף לפי הס"ד דגמר' בב"מ דס"ל לר"ל חצר משום שליחות אף בגט ג"ה י"ל דמוכת דנערה יכולה לעשות שליח כמו דמרבינן נערה דהיא ואביה ונפקא לן היא מדכתי' ונתן בידה כפירש"י כן יש להוכיח דיכולה לעשות שליח מדאתרבי חצירה וחצר הוא משום שליחות א"כ מוכח דיכולה לעשות שליח לקבל גיטה:

או יאמר לתרץ קו' הרשב"א הנ"ל כך די"ל דהא דקאמר הגמ' דלא אלימא כיד אבי' דלא תהי' יכולה לעשות שליח לא שייך כלל בקידושין דהנה הטעם דנאמר דאינה יכולה לעשות שליח הוא כדקאמר הגמ' משום אלימא כיד אבי' והנה אם נמצא איזה סברא לומר דעי"ז דלא תהי' יכולה לעשות שלוח יהי' לה עדיפות מאיזה צד דעי"ז דלא תוכל לעשות שליח יהי' אלים כחה באיזה ענין יותר ממי שיוכל לעשות שליח א"כ י"ל דלא שייך כלל לומר דלא אלימא כיד אביה הא אם לא יהי' אלים כחה בזה יהי' עי"ז אלים כחה מצד אחר:

והנה מבואר בגמ' כתובות דף ע"ד דתנאי דאפשר למעשה להתקיים ע"י שליח הוי תנאה תנאי משא"כ תנאי דא"א לקיומי למעשה ע"י שליח כו' יעו"ש א"כ בקידושין דישנה על תנאי כך וכך אם לא תוכל האשה לעשות שליח יהי' אלים ידה דאף דתעשה בעצמה מעשה על תנאי כמו דתקבל קדושין על תנאי כך וכך יהי' המעשה קיים והתנאי בטל כיון דגבי דידה א"א לקיומו מעשה דילה ע"י שליח לא הוי תנאה תנאי א"כ בזה יהי' עוד אלים כחה מדאבי' ואיך נימא דלא אלימא כיד אבי' ולכך לא תוכל לעשות שליח דנהי דהא דאין יכולה לעשות שליח היא גריעותא מצד א' אמנם הוא גם מעליותא מצד אחר שעי"ז הוי המעשה קיים ותנאי בטל א"כ יהי' בזה אלים כחת מכח אביה אך דבגרושין לא שייך זה דהא מתגרשת בע"כ ומה מהני תנאים דידה כו' משא"כ בקידושין דמדעתה ומהני תנאים דידה כו' והגם שכ' התוס' בכתובות דף ע"ד ד"ה תנאי דאפשר לקיומו ע"י שליח שטעמו של דבר שמחלקין בין תנאי דאפשר להתקיים ע"י שליח למה שאינו באפשר להתקיים ע"י שליח משום דתנאי דאפשר להתקיים ע"י שליח הוי אלים כחו טפי מפני שיוכל להתקיים דבריו אפי' ע"י שליח לכך סברא שיוכל להטיל בו אף תנאי כו' יוע"ש א"כ נסתר דברים הנ"ל דהא אדרבא הא עדיפות הוא לגבי אבי' שיוכל להתקיים מעשה דידי' אף ע"י שליח ושיוכל להטיל במעשה איזה תנאי שרוצה מ"מ הנה מצאתי בס' שער המלך סוף פ"ו מהל' אישות דכ' בשם ס' שיטה מקובצת לנזיר שכ' דמעשה שאי אפשר להתקיים ע"י שליח אלים מעשה דידי' ואף אי לא נתקיים התנאי לא נתבטלה המעשה א"כ הוא ממש כדברי הנ"ל דכיון דהיא אינה יכולה לקיים המעשה דידה ע"י שליח אלים עוד מעשה דידה ממעשה דאבי' דע"י מעשה דידה אף דלא נתקיים תנאה לא נתבטלה המעשה ועפ"י הנ"ל יש לפרש בדרך דרש הא דקאמר בגמרא רב אסי לא על לבי מדרשא דמדקדק ע"ז בס' אור חדש דל"ל למימר רב אסי לא על לבי מדרשא כו' יוע"ש שמאריך שם בדרך דרוש ולפענ"ד לפרש ג"כ בדבר דרש קצת גם לדקדק על לשון כמן ימא לטיגנא ועי' רש"י כשולה דגים מן הים כו' ולמה אמר דוקא בהך לישנא וי"ל כך דהנה על הא דקאמר ר"א לא על לבי מדרשא כו' י"ל כך דהנה הקשה הה"מ בפ"י מהל' אישות על הרמב"ם דלא כ' במשפטי התנאים דבעי מעשה דאפשר להתקיים ע"י שליח וכ' דסמך הרמב"ם עצמו אמ"ש בענין חליצה יעו"ש והכ"מ דחה דבריו וכ' דלא ס"ל להרמב"ם כלל דבעי במשפטי התנאים שיהי' המעשה יכול להתקיים ע"י שליח ונלענ"ד לומר כדעת הכ"מ דהרמב"ם לא ס"ל דבעי אפשר להתקיים ע"י שליח רק לומר טעם אחר למה דחה הרמב"ם סוגי' זו דכתובות דקאמר בפשיטות מכדי תנאי מהיכא גמרינן כו' יש תנאי דאפשר להתקיים ע"י שליח כו' דהנה הא דכ' רש"י בכתובות דף ע"ד ע"ב דתנאי ב"ג וב"ר אפשר להתקיים ע"י שליח שהרי משה ציוה ליהושע כו' הקשה עליו הפ"י דהא משה לא נתן משלו בלום כו' ועיין בס' הפלאה בזה. והמתבאר לפי פשיטו בדברי רש"י דבאמת משה נתן בכח ב"ד יפה אשר בידו ויהושיע הי' בזה רק כשליח אף דבאמת יהושע בעצמו חילק ארץ ישראל עפ"י כח ב"ד יפה מ"מ בזה הנתינה לב"ג ולב"ר ארץ סיחון ועוג לא הי' בכח ב"ד אשר בידו רק מציוה מפי משה רק הוא הי' כשליח אך מ"מ עדיין ק' על פירש"י דמי הכריח לרש"י לומר כך ולא כפשוטו וכמו"ש בס' הפלאה דאף דהי' החלוקה בכח ב"ד יפה שהי' ביד יהושיע מ"מ עכ"פ לא עדיף כח ב"ד יפה מאילו השבטים חלקו בעצמם ואם היו השבטים חולקים בעצמם הי' יכול להתקיים ע"י מה ששלח אחד שליח ואפשר דהי' קשה לרש"י דהא למ"ד בכתובות דף ק' וכאן בקדושין דף מ"ב דהגדילו אינן יכולים למחות ולדידי' לא ס"ל כמו"ש התוס' בגיטין דף ל"ד דלכך לא היו יכולים למחות לפי שכן הי' עפ"י הדיבור כו' אך רק דס"ל דבאמת יתומי' שבאו לחלוק וב"ד ומעמידין להם כו' הגדילו אינם יכולין למחות ולפ"ז האיך הי' חלוקת א"י אפשר להתקיים ע"י שליח דהא בשליח קיי"ל דשליח כא למנה בכתובות דף ק' (ונהי דאפשר לומר דמ"מ ברוחות אינה יכולים למחות וכדקא מחלק הגמ' בין תרומה לשליח משום דבתרומה מצי למימר להכי אמדתיך אבל הכא טעותא כו' מ"מ יש לומר כיון דפחות משתות א"א לצמצם כמו"ש רש"י ותוס' בקדושין דף מ"ב ע"ב ע"ש) ולכך כ' רש"י שהרי משה ציוה ליהושיע ורש"י לשיטתי' אזיל דס"ל בכתובות דף ק' דדוקא בשליח סתם פליגי ודלא כתוס' שם א"כ י"ל דשליח דיינים כ"ע מודו דאינם יכולים למחות ולכך הוצרך רש"י לפרש דהרי משה ציוה ליהושיע כו' דהי' שליח דייני' דהוא הי' מצווה מפי משה ולפ"ז יש לומר דהרמב"ם לא ס"ל כפרש"י דבשליח דייני' כ"ע מודו וכן מבואר ברמב"ם ולכך ס"ל דסוגיא זו ס"ל דהגדילו יכולין למחות א"כ צ"ל דלכך לא היו בחלוקת ארץ ישראל יכולי' למחות משום דהי' עפ"י הדיבור א"כ כיון דהי' עפ"י הדיבור הי' שפיר יכול להתקיים ע"י שליח דכמו דאף אצל הב"ד הי' יכולי' למחות רק דהיתה גזירות המקום שלא יוכלו למחות ה"ה אם הי' ע"י שליח משא"כ למה דקיי"ל הגדילו אינם יכולים למחות א"כ לא צריכין למימר כלל דהי' עפ"י הדיבור שפיר נדחה סוגי' זו מהלכה דהא אף בחלוקת א"י לא הי' יכול להתקיים ע"י שליח כיון דכח ב"ד יפה שאינם יכולי' למחות וע"י שליח יכולים למחות ולכך לא פסקה הרמב"ם במשפטי התנאים דנצטרך תנאי שאפשר לקיומו ע"י שליח. והנה כתבו התוס' בבכורות דף נ"ב ע"ב ובב"ק דף פ"ח ע"ב דלר' אסי ולשאר אמוראים אף דס"ל האחים שחלקו כלקוחות מ"מ לא הי' חלוקת ארץ חוזרות ביובל משום דהי' עפ"י אורים ותומי' וגזירות הכתוב א"כ מכ"ש דאין יכולי' למחות כו' א"כ לר' אסי נשאר הדין דתנאי שא"א להתקיים ע"י שליח לא הוי תנאי כו', א"כ אי הו"ל ר' אסי בבי מדרשא לא הי' חידוש במה דכל חבורתא פסקו כר' יוחנן ולא כר"ל כיון דעל ר"ל קשה ממשנה דהאב מקדש את בתו בו ובשלוחו בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא דשינוי דמשנינן האי מני ר"י הוא מקשינן עלה ומי מצית מוקמית לה כר"י כו' ומאי דמסיק כולה ר"ש ובשליחות סבר לה כר"י הוא שינויא דחוקא וא"ל כקושי' הרשב"א הנ"ל אימא דהיא אינה יכולה לעשות שליח משום דלא אלימא כיד אבי' ז"א כמו שתירצו קו' הרשב"א כיון דעי"ז יהי' אלים כחה בתנאי כמו"ש לעיל וזה דוקא לר' אסי דפליג על ר' יוחנן בהא דמחזירין זה לזה ביובל כמו"ש דלדידי' שפיר תנאי שא"א לקיומו ע"י שליח לא הוי תנאי משא"כ כיון דר' אסי לא על לבי' מדרשא ור' יוחנן בעצמו ס"ל דמחזירין זה לזה ביובל א"כ לא ס"ל דעפ"י הדיבור ואורי' ותומי' הי' כו' א"כ י"ל הגדילו אין יכולי' למחות כדקיי"ל להלכתא לא מוכח כלל דתנאי דא"א להתקיים ע"י שליח לא הוי תנאי א"כ לק"מ קו' הגמרא דבו ובשלוחו אין די"ל כקו' הרשב"א הנ"ל שפיר יש חידוש במה דפסקו כר"י ולא כר"ל כיון דלא קשה על ר"ל ממתניתין כלל או לומר כך על רב אסי לא על כו' עפ"י כל הדברים הנ"ל רק לומר דאי הי' רב אסי עייל הוי ידע דודאי פסקו כר' יוחנן מטעם הנ"ל דלשיטת ר' אסי כנ"ל קשה על ר"ל ממשנה דבו ובשלוחי אין כו' רק לפי שר' אסי לא עייל מספקא לי' מה אמרו בבי מדרשא כו' ואמר דאעפ"כ פסקו כר' יוחנן ובזה יש ליישב הא דקאמר לי' כמין ימא לטיגנא לרמוז לו דעפ"י הלכתא אחר דקיי"ל ממילא יש לפסוק בזה כר' יוחנן דעל ר"ל קשה ממשנה דבו ובשלוחו אך כי היכי דלא תימא אימא דתנאי שא"א להתקיים הוי תנאי א"כ ממילא ל"ק על ר"ל כקושי' הרשב"א הנ"ל ע"ז אמר כמין ימא לטוגנא יהי' נסתר זה דהנה אם נימא דאף תנאי שא"א להתקיים ע"י שליח הוי תנאי ואף דכל תנאי ילפינן בתנאי דב"ג וב"ר ע"כ צ"ל דלא נימא סברא זו שכ' רש"י דהרי משה ציוה ליהושיע כו' אך כבר כתבנו לעיל בסוגי' דשלוחו ש"א כמותו דלר' נתן דס"ל בב"ב דף קי"ז דלבאי הארץ נתחלקה וכ' התוס' שם בשם ר"ת דלדידי' קטני' לא נטלו כלל חלק בארץ יוע"ש א"כ לדידי' לא צריכין כלל לומר דהי' חלוקת א"י מחמת כחב"ד יפה רק די"ל מחמת שליחות כדעלה בדעת הגמ' לעיל דף מ"ב ול"ק הא דפריך ותסברא קטני' כו' כיון דלדידי' לא נטלו כלל הקטנים חלק בארץ א"כ כיון דלדידי' חלוקת הארץ מטעה שליחות שפיר י"ל דתנאי שא"א לקיים ע"י שליח לא הוי תנאי אך מאן מוכח אי כמ"ד ליוצאי מצרים או כמ"ד לבאי הארץ י"ל עפ"י מ"ש הרשב"ם בב"ב דף קי"ז בשם הספרי דלמ"ד ליוצאי מצרים מדרש לאשה תחלק הארץ כאשה לאפוקי רשעים כו' יעו"ש א"כ מוכח כמ"ד לבאי הארץ דאי כמ"ד ליוצאי מצרים ורשעים לא נטלו חלק קשה מבנות צלפחד למ"ד צלפחד זה מקושש אך די"ל דמקושש לש"ש נתכוין. אך דקשה אם לא עשה רק להודיע דיש עונש למה עבר עבירה חמורה לחלל שבת ולא עבירה קלה רק להודיע שיש עונש אך די"ל כמו"ש המהרש"א בחידושי' אגדות דבשבת הוי מלאכה שא"צ לגופי' אך אם נימא דמלאכה שא"צ לגופה חייב נסתר זה והנה מבואר בתענית דף כ"ד השולה דג מן הים חייב חטאת כו' יוע"ש ואף דהוי מלאכה שא"צ לגופה דהא הוא מתעסק אצל נטילת נשמה כו' מוכח מזה דמלאכה שא"צ לגופה חייבי' עליה א"כ שפיר מרמז בזה דכמין ימא לטיגנא ר"ל דהלכה זו כמו הלכה של השולה דג מן הים דחייבי' על מלאכה שא"צ לגופה א"כ ממילא ל"ל דמקושש לש"ש נתכוין א"כ מוכח דלא כמ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ רק לבאי הארץ, א"כ לא לקחו טפלים בארץ והוי חלוקת ארץ ישראל הנשיאים משום שליחות וממילא כל תנאי דא"א לקיים ע"י שליח לא הוי תנאי כיון דכל תנאי מתנאי ב"ג וב"ר ילפינן לה א"כ ממילא נדחה דברי ריש לקיש מהמשנה דבו ובשלוחו אין כו' או לומר על הא דקאמר רב אסי לא עייל כו' דהנה דברי התוס' בד"ה צווח ר"ל תמוה מאד מה שסיימו כיון שנישאת עיין מהרש"א ופ"י ונלפענ"ד לתרץ כך דהנה יש להקשות על מה שתירצו התוס' שם דמ"מ יש לנו להשוותם כו' דהא כתבו התוס' ביבמות דף פ"ו ע"א ד"ה אף מעשר ראשון טובל דכיון דלא מצי לאקושי לגמרי לא שייך אין היקש למחצה אך י"ל עפ"י מ"ש הפ"י כאן בריש קדושין כמה פעמים דלא שייך אין היקש למחצה כשנילמד רק מסברא בעלמא כו' א"כ י"ל דה"ה דאינו סותר ההיקש בזה לומר כיון דלא מצי לאקושי לגמרי לא נקיש כלל כיון דלא שייך בזה אין היקש למחצה כיון דאינו רק מסברא בעלמא א"כ י"ל הא דארוסה מקבלת גיטה הוא רק מסברא בעלמא דקרא דונתן בידה לא איירי רק בנשואה דכבר יצאתה מרשות אב משא"כ ארוסה דישנה עדיין ברשות אב ולא נימא כמו"ש מהרש"א דארוסה ג"כ כבר יצאתה מרשות אבי' א"כ כיון דארוסה דמקבלת גיטה היא רק מסברא בעלמא לא שייך בזה אין היקש למחצה ליליף דתקבל קידושי' כיון דלא שייך על דבר הנילמד מסברא הא דאין היקש למחצה והי' קשה לתוס' דהא נשואה מפורש בקרא ונתן בידה למה לא נימא דאין היקש למחצה כמו נשואה מקבלת גיטה כך הקבל קדושי' וע"ז כתבו שפיר דזה אין לומר כלל אין היקש למחצה דהוי כמדומה מי שנפסק ידו שיקבל קידושין לדמות בהקישא ממי שלא ניפסק ידו דלא שייך כזה אין היקש למחצה כיון דזה יש לי יד וזה אין לו א"כ ה"ה אין לדמות קידושין לגירושין של נשואה דליז יש לה יד ולת אין לה יד וא"ל דעדיין קשה ליליף בהקישא מגרושי ארוסה דכתבינן דג"כ אין לה יד כיון דהוי ברשות אביה כמו שכתבנו דלא כמהרש"א דכ' דאף ארוסה יצאה מרשות אבי' אך ע"ז י"ל דאף ארוסה בעצמה לא ידעינן דיכולה לקבל הגירושין כיון דהוא עדיין ברשות אביה ואינו מבואר בתורה ונתן בירה רק בנשואה ולא ידעינן בארוסה דמקבלת גיטה רק מסברא בעלמא א"כ בסברא לא שייך אין היקש למחצה וה"ה דלא שייך סברת התוס' דביבמות כיון דלא מצי לאקושי לגמרי כו'. והנה יש לתרץ קושי' התוס' כל עיקר הא דהקשו לקמן ד"ה צווח דמאי צוח ר"ל ויצאה והיתה הא בלא"ה לא יוכל לאקושי לגמרי מחמת קטנה כו' די"ל כך דהנה הקשה הפ"י בריש קדישין דף ג' על הא דקאמר כאן גירושין מכנסת עצמה משא"כ קידושין מפקעת עצמה כו' דמה מפקעת עצמה דהא באירוסין אינה יוצאת מרשות האב בכל דבר דכל שבח נעורים שזוכה האב בבתו (ומכאן ג"כ מוכח דלא כמהרש"א שכתבתי כאן) ופירש דהא דקאמר קדושין מפקעת עצמה היינו לענין כסף קדושין עצמם כיון דיש לו זכות לקבל כסף קדושין א"כ מסתמא אבי' ולא היא וכ"כ הפ"י עוד כן בסוגיא דידן בקיצור והנה נראה מדברי הפ"י דאם היתה היא ג"כ מקבלת הקידושין אז הי' גם כסף קדושין דידה וזה תימא כיון דקיימינן בהך סברא דקדושין מכנסת כו' והיינו כמ"ש רש"י דניחא לי' לאב כו' והוית כשלוחו א"כ מאין הרגלים אף בקידושין אם תקבל הקידושין דלא יהא הכסף של אבי' דלא שייך בזה השתא היא מקבלת קדושין כספא דאבי' כדאמרינן להיפוך לענין האב כיון דהא דהיא מקבלת הקדושין אינו רק מחמת שליחות דאבי' וצריך לדחוק לסברת הפ"י ולומר דמ"מ כיון דחזינן דזכתה התורה איזה זכות בזה לאב דהיינו כסף קידושין א"כ כיון דענין קבלת הקדושין הוי זכות מסתברא דאין שתי ידים זוכות כלל כאחת ואינה יכולה כלל לקבל הקדושין אף ליתן כסף הקידושין לאב א"כ לפ"ז י"ל דהא דלא ס"ל לר"ל דצווח ויצאה והיתה החילוק הנ"ל דגירושין מכנסת עצמה כו' היינו מחמת קושייתינו הנ"ל דאי ע"י שליחות של הנערה יהי' ג"כ הכסף קידושין של אב והנה כל זה ניחא בנערה דיכולה לעשות שליח משא"כ קטנה דאינה יכולה לעשות שליח כלל א"כ אם נאמר דקטנה יכולה לקבל גיטה ע"כ מטעם ריש לה יד וכמו"ש בתחילות הסוגיא בשם הרמב"ן א"כ כיון דיש לה יד שפיר הוי אף כסף קדושין דידה כיון דמחמת יד יכולה לקבל הקדושין שפיר שייך לומר בזה השתא איהי מקבלת קדוש' ואבי' שקול כספא כמו דאמרינן להיפוך אי האב מקבל הקדושין כו' א"כ שפיר יש לחלק גירושין דמכנסת עצמה כו' ומתורץ קו' התוס' לקמן והנה הא דהנחנו דקטנה אין נעשית שליח היא מבואר כן בהרמב"ן שהבאתי לעיל בתחילות הסוגיא תיכף יע"ש אך הנה הפ"י דגיטין דף ס"ד השיג על הרמב"ן בזה ממ"ש התוס' דף ס"ד ע"ב הנ"ל ד"ה שאני שתופי מבואות דקטן זוכה לעצמו ולאחרים מדאורייתא יוע"ש א"כ אם נימא דאף קטן אית לו' שליחות נסתר תירוצי הנ"ל על הא דצווח ר"ל ויצאה והיתה דשפיר יש לומר קטנה יוכיח והנה הא דאמרינן בגיטין קטן זוכה מדאורייתא היא מימרא דרב יהודא א"ר אסי שם דצרור וזרקו כו' א"כ ממילא מבואר בשביל דר' אסי לא על לבי מדרשא שפיר איסתפקו להו אי לא פסקי כר"ל משא"כ אי הי' נכנס ר' אסי לבי מדרשא ודאי היו נדחים דברי ר"ל דצווח ויצאה והיתה מחמת קושי' התוס' דא"כ קטנה כו' דלשיטות ר' אסי ניסתר תירוצי הנ"ל שתרצתי את קו' התוס' כנ"ל קצת יש לראות ולומר בסוגיא זו דאף למסקנא י"ל דקטנה הוי כחצר אבי' ואף. דמסיק דאינה משתמרת לדעת אביה י"ל דזה לא שייך בקטנה דקטנה י"ל דהוי משתמרת לדעת אבי' וכדאיתא בקידושין דף כ"ב ע"ב עבד קטן כבהמה דמי וכו' יוע"ש. והנה מה שהקשה הפ"י שהבאתי לעיל על הא דקאמר קדושין מפקעת עצמה דבמה מופקע רשות האב אחר האירוסין וכ' דלומר לענין הפרת נדרים לא מסתברא דממונא מאיסורא לא ילפינן כו' ולדידי לא מסתברא דיהי' שייך בזה ממונא מאיסורא לא ילפינן רק דאמרינן דלא ניחא לי' לאב דתצא בתו מרשותו בשום איזה ענין שיוצאת מרשותו ואפי' לענין הפרת נדרים דמה ענין ילפותא שייך בזה דנימא ממונא מאיסור' לא ילפינן וכדאמרינן כתובות דף מ"ו ע"ב וקדושין דף ד' לענין הפרת נדרים מיהא נפקא לה מרשותי' כו' אך זאת יש להקשו' אם נימא דהיינו דלענין הפרת נדרים א"כ מה פריך הגמ' והרי מאמר כו' דמפקעת עצמה כו' תיפק לי' דקיי"ל אף שומרת יבם שעשה בה יבמה מאמר אינו מיפר נדרי' כמבואר בש"ע יו"ד סי' רל"ד סעיף מ' ומ"א דרק האב לבד מיפר וכ"כ הרמב"ם פרק י"א מנדרים הל' ק"ג והוא מבואר בנדרים דף ע"ד וביבמות דף ק"ט ע"ב וצ"ע בזה גם א"ל לענין תרומה נפקא מרשותו וכדכתבו התוס' בכתובות דף מ"ו ע"ב ד"ה לענין הפרת נדרים מיהו נפקא מרשותי' דהא בלא"ה קיי"ל האירוסין והיבם פוסל ואינו מאכיל ולראות קצת מזה על הא דרב אסא לא על לבי מדרשא כו' ומה דאמר ר' אסי בכתובות דף מ"ח ע"ב מסירתה לכל אף לתרומה כו' גם י"ל על הא דקדושין מפקעת וגירושין מכנסת דהיינו דגירושין מכנסת דאב זכאי בכתובתה כשנתגרשה מאירוסין כמבואר במשנה המארס את בתו כו' בכתובות דף מ"ג ע"ב וקדושין מפקעת דסתם אירוסין לנשואין עומדין וכשנישאת היא שלה ואפשר דר' יהודה לשיטתי' בזה דס"ל דאף כשנשאת דהראשונה של אבי' ואפשר קצת לראות מזה אי ארוסה אית לה כתיבה בדלא כתב לה ואפשר לומר עפ"י זה על הא דקאמר ר' אסי לא על דר' אסי אית לי' דארוסה יש לה כתובה כמו"ש התוס' בכתובות דף מ"ד ד"ה והלכתא דכן מוכח ממה דקאמר ר' אסי שם ומיגבא מאימת גבי' כו' ר' אסי אמר אחר זה ואחד זה מן הנשואין רק דהא דאיבעי' לי' לגמרא אי ארוסה א"ל כתובה משום דאינו רוצה למפשט רק ממשנה או מברייתא קשור לשון המשנה נערה המאורשה הי' ואבי' כו' אר"י אין שתי ידים זוכות כו' וכל שאינה יכולה לשמור כו' אפשר כיון דר"י דס"ל אביה ולא היא ס"ל הא דכתיב ונתן בידה ממעט רק שוטה וכר' ינאי ביבמות דף קי"ב ע"ב לא כר' ישמעאל שממעעט שיטה מושלחה שמשלחה ואינה חוזרה ולפ"ז הא דוכל שאינה יכולה לשמור כו' נמשך לדר' יהודא כו':

תוכן העניינים

אריה דבי עילאי (שס)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה