אריה דבי עילאי (שס)· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ
על קידושין דף מא.
האיש מקדש בו ובשלוחו הקשה בס' או"ח על לשון ובשליחו ולא קתני ובשליח ואפשר דקמ"ל דלא נימא כדר"ל לקמן כ"ט ע"ב דאינה יכולה לחזור בה דלא אתי דיבור כו' ובודאי אין חילוק בזה בין שליחות דידי' לשליחות דידה א"כ לר"ל אף הוא אינו יכול לחזור בו ובפרט לפמ"ש התוס' ד"ה לא קידשה עצמה כו' דר"ל דא"י לחזור בלא ידיעת השליח א"כ ה"ה לגבי דידי' ולכך תני ובשליחו לאפוקי מדר"ל לאשמועינן כ"ז שהוא שליחו לאפוקי אי ביטל דא"כ אין זה שליחו משא"כ אי הוי תני ובשליח סתם לא הי' נשמע זה. אך לפי"ז תיקשי קצת דמאי פריך הג' בשליחו מקדש בו מבעי' אימא דקמ"ל כעין הא דתני לקמן דף ע"ט מי שנתן רשות לשליחו כו' ואף דמהצריכותא דעביד שם בגמ' משמע דעיקר הרבותא דאם שלו קדמו ביטול שליחות השליח מ"מ יש לומר ג"כ דאיכא רבותא דאף אם שליח קדמו ה"א כיון דהלך לקדש בעצמו ביטל שליחות השליח א"כ י"ל דפירוש האיש מקדש בו ובשלוחו ר"ל אף אם שלח שליח ג"כ הוי שניהם מקודשת לו ובסיפא דהאשה מתקדשת בה ובשליחה איזה שקידם זה הקידושין תופסין כו': תוס' ד"ה השתא בשליחו מקדש בו מבעיא ואין שייך לתרץ הכא לאו דוקא ור"ל לא זו אף זו דלא שייך לשינוי הכא אלא בשני בבות כו'. הקשה בס' המקנה דדברי תוס' הללו סותרים למ"ש הם בעצמם בב"מ דף ע"ט ע"ב ד"ה השתא מניקה אמרת כו' דלא שייך לזא"ז כשהוא בכלל מ"ש בסוף כמו מפנין ארבעה וחמשה קופות כו' משמע הא בשני תיבות שייך לא זא"ז ונ"ל לומר כך אחר שנדקדק בלשון התוס' שכ' ואין שייך לתרץ הכא כו' דתיבת הכא הוא מיותר ועוד דמאי קו' לשנוי לזא"ז דודאי כל היכא דאיכא לשנוי ברווחא טפי לא משני כלל לזא"ז. אך נ"ל דכוונת התוס' כך לפי דמשני בלשון ראשון מצוה בו וכו' א"כ קשה ל"ל סיפא למימר דמצוה בה כו' וצ"ל כמ"ש המפורשים דה"א גבי דידה דלא מפקדה אפ"ו לא הוי כלל מצוה בה כו' אך לפ"ז תיקשי ניתני בסיפא לבד בה ולא ברישא כו' וצ"ל דלזא"ז קתני ל"מ בדידי' דמיפקד דמצוה בו כו' אלא אפי' בדידה דלא מפקדה ג"כ מצוה בה כו' וזה כוונת התוס' כיון דסוף סוף צריך להא לשנויי דלזא"ז כו' א"כ לשנוי תיכף לזא"ז וזה מדוקדק בצחות לשונם ואין שייך לתרץ הכא לזא"ז היינו כיון דלסוף צ"ל לזא"ז מתרץ הכא תיכף וע"ז כתבו שפיר דלא שייך הכא אלא בשני בבות כו' ור"ל דאינו דומה הלזא"ז דבשני בבות להלזא"ז דבשני תיבות ואם מחמת דוחק הי' אמרינן אף בשני תיבות לזא"ז כמו גבי ארבע וחמשה קופות אבל עכ"פ אין שייך לומר על המקשן דיתרץ הכא תיכף לזא"ז כיון דסוף כל סוף צריך ללא זא"ז דהא דצריך לזא"ז היינו בשני בבות דהאיש מקדש והאשה מתקדשת כו' משא"כ בשני תיבות כו':
בד"ה אלא אי איתמר דר"י ארישא איתמר כו' קצת י"ל קושי' התוס' דלא מצי כלל לתרץ רישא במכירו דהנה יש לדקדק על קו' הגמ' השתא בשלוחו מקדש בו מבעיא כו' אימא דקמ"ל בשלוחו דומיא דבו כמו בעצמו יכול לקדש איזה אשה שירצה כן מצי למשווי' שליח לקדש לו איזה אשה שיתרצה השליח ולא נימא דדוקא כשמיחד אשה פלונית לך וקדש לי מצי משוי שליח משא"כ כשתולה בדעתו דשליח לקדש איזה שירצה השליח אימא לא וקצת הי' ה"א דזה הוי כעין ברירה כשתולה בדעתו של שליח. ומה גם דבאמת אינו מהראוי לעשות כך כדי שלא יבוא לידי תקלה כמ"ש תוס' גיטין דף ס"ד ונזיר דף י"ב דהא דאסור בכל הנשים היינו מטעם קנסא שלא פירש (וי"ל אפשר דתלוי אי שמא ימות חיישינן אך דז"א דאף אי לא מת השליח ג"כ איכא להאי חששא שמא ילך למדינת הים ולא יאמר איזה אשה קידש א"כ ג"כ איכא לתקלה דלא מצי האיש ההוא לישא אשה ליבטל מפ"ו כו') לכן קמ"ל דשלוחו דומי' דבן וגם אפשר דהי' ה"א כיון דלא ייחד לו איזה אשה א"כ נימא דאדעתא דהכי וודאי לא עשאו שליח ליאסור בכל הנשים ולתקוני שדרתיך כו' קמ"ל דמ"מ מקודשת אף שאסור הוא בכל הנשים ושלוחו דומיא דבו דלא ייחד לו כלל כמו שהוא בעצמו אינו מיחד לו איזה אשה רק מקדש איזה אשה שרוצה ה"ה שלוחו. אך אפשר לומר דהנה הקשה בס' א"ח על דקתני האיש מקדש כו' ומפרש בריש מכילתן דמעיקרא תני לישנא דאורייתא ולבסוף תני לישנא דרבנן דאסר לה אכ"ע כהקדש ומדקדק בס' הנ"ל דהוא גופא טעמא בעי למה דוקא בכאן תני לשון האיש מקדש דאסר לה אכ"ע כהקדש ולפי הנ"ל יש לתרץ קו' א"ח הנ"ל וגם קושייתי הנ"ל דהנה לפי לשון המשנה דקתני לישנא דרבנן דאסר לה אכ"ע כהקדש א"כ לא זא"ז לפרש כמ"ש לעיל דנקיט בו ובשלוחו לומר דאף דיבוא לידי תקלה מזה שיהא אסור בכל הנשים והא דנימא לתקוני שדרתיך כו' דהא קתני דאסור לה אכ"ע כה קדש אי בשילח שליח ומת השליח או לא בא לומר איזה אשה קידש א"כ אדרבא היא לא נאסרה אכ"ע דכל אחת נאמנת לומר לא נתקדשתי וכמ"ש התוס' בנזיר והמקדש נאסר בכל הנשים א"כ אדרבא דהוא נאסר אכ"ע כהקדש אלא אפי' אף לפמ"ש תחלה לומר דקמ"ל שלוחו דומיא דבו דהא כיון דאין מיחד איזה אשה אינו יכול לעשות שליח לקדש או מטעם ברירה או מטעם קנס כמ"ש לעיל ג"כ ל"ל הכי כיון דקתני במשנה דאסור לה אכ"ע כהקדש א"כ ע"כ דלא מיירי בכה"ג שאינו מיחד לשלוחו שום אשה דבזה לפעמים הי' ג"כ המקדש נאסר אכ"ע כהקדש כגון במת השליח או בהלך למד"ה ולא בא לומר איזה אשה שקידש כו' ובמתני' קתני האיש מקדש להורות דאסר לה אכ"ע כהקדש משמע דלא מיירי בכגון זה א"כ שפיר מיושב קושייתי הנ"ל. וממילא מתורץ קו' הא"ח הנ"ל דאי לא הוי קתני לישנא דהאיש מקדש להורות דאסר לה אכ"ע כהקדש לא הוי שמעינן דמצוה בו כו' דאי דהוה קשה השתא שלוחו כו' היינו יכולין לתרץ כקושייתי הנ"ל אכ"ע דנקיט לישנא דאסר לה אכ"ע דמוכח דלא כקושייתינו הנ"ל ממילא מוכח דמצוה בו כו' ולפ"ז מתורץ קושי' התוס' דאי נימא דר"י ארישא איתמר רק דמסתמא לא מיירי מאסורא ומסתמא מיירי במכירה כו' ולכך הוצרך ר"י לומר מצוה בו כו' הדרה קו' הא"ח לדוכתי' למה קתני במשנה דאסור לה אכ"ע כו' וא"ל כדי דיהא מוכח מצוה בו כו' (או ללשון שני איסורא) ז"א דבלא"ה אי אפשר לומר כקושייתי הנ"ל דמיירי באינו מיחד אח"כ אשה דאז אסור לקדש עד שיראנה כו' ולכך קיימינן עכשיו בסברא זו דאיירי במכירה. אלא ע"כ מוכח דמשנה איירי באינו מכירה ובאמת משום אסורא כו' ולכך קתני לשון הקדש דאסר לה אכ"ע כהקדש דאל"כ לא הוי שמעינן אסורא כקושייתי הנ"ל דאימא דקמ"ל אף באינו מייחד לשליח איזה אשה כו':
בא"ד הנ"ל הקשה מהרש"א ק"ק דל"ל להתוס' לומר דמתני' סתמא קתני בין מכירה בין אין מכירה לו יהי' דמתני' חדא קתני או במכירה או באינו מכירה מ"מ קשה מנ"ל לר"י דאיירי במכירה ושמעינן מצוה כו' דלמא באינו מכירה כו'. והנה לכאורה לק"מ קושי' המהרש"א עפ"י דכתבו התוס' ד"ה אסור לקדש אשה עד שיראנה כו' אע"ג דקתני האיש מקדש לכתחלה לא נקיט לי' אלא לאשמועינן דין קידושין והנה תירוצם דחוק קצת א"כ דוקא לפי דכתבו דמתני' סתמא קתני בין במכירה כו' עכצ"ל כתירוצם דלא נקיט לשון לכתחלה רק לאשמועינן דין קדושין משא"כ אי הו"א דהמשנה איירי או במכירה או באינו מכירה רק דהי' ק"ל מנ"ל לרב יוסף דאיירי במכירה ומצוה כו' דילמא באינו מכירה וכו' וכקושיית מהרש"א ע"ז הי' וודאי מקום לומר דלרב יוסף לא מסתבר לי' דלשון לכתחלה לא נקיט רק משום קידושין ולכך הוכח רב יוסף מלשון לכתחלה דאיירי במכירה ומצוה כו' לכך הוכרחו תוס' לומר דסתמא קתני אח"כ מצאתי שכעין זה תירץ בא"ח בש"ש רק בשינוי קצת אך השינוי שכתב שם קצת בדרך אחר לא נלענ"ד וגם י"ל דהי' מוכרח לומר דהאיש מקדש אף לכתחילה דאי דיעבד קשה מסיפא דקתני כשהיא נערה לאשמועינן דאסור לקדש את בתו כשהוא קטנה והך איסורא אינו רק לכתחלה הא דיעבד וודאי מקודשת א"כ ע"כ מתני' אשמועינן רק לכתחלה. והנה בדרך פלפול קצת י"ל לסתור תירוצי הנ"ל שתרצתי לקו' מהרש"א דהנה כ' רש"י לא נפקא ממשמעות דהא אף וגירשה נוכל לומר שמגרשה ואינה חוזרת כו' כן הוא תורף דברי המהרש"א: והנה לכאורה איכא למימר בהיפוך מדברי המהרש"א רק דמשלחה כו' לא נפיק מלשון וגירשה דבשלמא לשון שילוח שייך לומר דמשלחה לנפשה ואינה חוזרת משא"כ לשון וגירשה משמע אף בחוזרת היא מגרשה בע"כ וכן משמע קצת מדברי התוס' ולפי פי' ר"ת קשה דושלחה בתרא דרשינן שלשה דרשות ושלחה קמאי לא דרשינן רק למשלחה ואינה חוזרת לבד וקשה דהא עדיין יש למידרש מושלחה קמא ג"כ כמו מושלחה בתרא והמהרש"א הוצרך לדחוק בזה דלפר"ח לא דרשינן כלל ממשמעות ושלחה קמא ג"כ אינו מיותר כו' יוע"ש. ולדברינו לא נצטרך לדחוק רק דנימא כיון דושלחה קמא קאי למשלחה ואינה חוזרת שוב צריך לכתוב לשון ושלחה ולא לשון וגירשה דמלשון וגירשה הי' המשמעות סותר קצת את הדרשא דדוקא בלשון שילוח שייך למידק מדרשה דה' שמשלחה ואינה חוזרת משא"כ בלשון גירושין משמע אף שחוזרת הוא מגרשה וא"ל דמ"מ נדייק משמעותא דושלחה לבד מדלא כתיב לשון גירושין מוכח שמשלחה ואינה חוזרת ול"ל עוד ה' יתירא י"ל דממשמעות לבד ג"כ אינו מוכח שמשלחה ואינה חוזרת דדוקא כשכתיב ושלחה עם שמשלחה ואינה חוזרת ולפ"ז שפיר דברי ר"ח דושלחה קמא צריך רק על משלחה ואינה חוזרת וכיון דושלחה קמא למשלחה דאינה חוזרת שוב צריך לזה המשמעות ויתורא דה' א"כ לפי"ז מתורץ קי' המהרש"א כיון דנדרוש ושלחה קמא לדרשא דמשלחה כו' שוב צריך לזה כל לשון ושלחה והמשמעות והדרשא דה' אך דכל זה טעות דא"כ מה מתרצים התוס' דמשלחה בתרא יש שתי דרשות מ"מ קשה מהיכי נפקא לן שלשה דרשות שלוחו ושלוחה ושליח שליח כיון דכל לשון של ושלחה קמא מידרש רק למשלחה ואינה חוזרת כו' ודוחק לומר דכוונת התוס' דושלחה בתרא יש שלשה דרשות דגוף ושילחה מיותר דהו"ל לכתוב ונתן בידה להמשמעות דושלחה ולא כתיב וגירשה ודרשה דה' דכל זה אין במשמעות לשון התוס' דכתבו דושלח בתרא יש שתי דרשות והו"ל לומר מושלחה בתרא יש שלשה דרשות וכמו שדייק בלשון ר"ח דמושלחה בתרא דריש כולהו וגם א"ל דכוונת התוס' דמושלחה בתרא יש שתי דרשות וה"ה מושלחה קמא יש שתי דרשות דגוף ושלחה הוא מיותר דהו"ל לכתוב ונתן בידה ודרשה דה' א"כ לפ"ז יש שפיר למידרש חד דרשה למשלחה ואינה חוזרת מג' דרשות לכל עניני דרשות דדוקא אי ושלחה קמא לא דרשינן רק משמעות שפיר הי' סברא לומר כדכתבנו דכל ושלחה רק למשלחה ואינה חוזרת דכיון דדרשה דה' מורה למשלחה ואינה חוזרת שפיר צריך לכתוב ושילח כדי דיהי' משמע משלחה ואינה חוזרת דמלשון גירושין לא משמע כך משא"כ אי אמרינן דגוף ושילחה הוא מיותר דהול"ל רק ונתן בידה ולשתוק ועוד דושלחה מיותר א"כ שפיר כיון דאיכא ב' דרשות יש לדרוש אחת למשלחה ואינה חוזרת ואחת לשליחות. אך באמת הוא דחוק לפרש כך לשון התוס' דלא כתבו רק מושלחה בתרא יש שתי דרשות ולא הזכירו כלל ושילחה קמא. אך מ"מ לפי' מהרש"א דנימא אף לתירוצם דרשינן מושלחה קמא משמעות דושלח' קמא ולא וגירשה שהוא עושה שליח קשה היא גופא למה בושלחה בתרא קאמרינן דכל התיבה של ושילחה הוא מיותר דדי לכתוב ונתן בידה ולשתוק ולמה לא נימא כן אף בושילחה קמא באמת המהרש"א לשיטתי' דכ"כ להדיא בפירש ר"ח דושילחה קמא אינו מיותר רק דלא ידעתי דלמה לא כ"כ המהרש"א אף לתירץ הראשון של התוס' דושילחה קמא אינו מיותר אבל ע"כ צ"ל כן לפירוש המהרש"א אבל באמת קשה היא גופא למה ושילחה בתרא מיותר דהו"ל לכתוב ונתן בידה ולשתוק ושלחה קמא אינו מיותר כו' וצ"ע לפי' מהרש"א אך מ"מ גם פירושי להעמיס כן בלשון התוס' דאף ושילחה קמא מיותר גם כן א"א דל' התוס' אינו סובל כן כלל עוד אפשר לישב קצת קו' מהרש"א הנ"ל ולומר דס"ל להתוס' דדוקא דושלחה קמא איכא למידרש גם ממשמעות דכתיב ושלחה ולא כתיב וגירשה לאפוקי ושלחה בתרא א"א למידרש ממשמעות כיון דכתיב ושלחה קמא א"כ אין דרך המקרא לשנות בדיבורי' לכתוב בקמייתא לשון ושילחה ובבתרייתא לשון וגירשה כו' וכה"ג איתא במס'. והנה אם היינו יכולין להעמיס בדברי התוס' כמ"ש מתחלה לומר דקושי' התוס' הוא דנימא דושילחה קמא קאי רק למשלחה ואינה חוזרת דבזה בעי גוף כל הקרא דושילחה כאשר הארכנו לעיל לתרץ בזה קושי' מהרש"א רק דהא דתירצו מושילחה בתרא דריש שתי דרשות כוונתם כמו שכתבנו דמושילחה קמא דרשינן נמי שתי דרשות והא דדייקו התו' בלשונם רק ושילחה בתרא משום דושלחה קמא הרי עינינו רואות דדריש בגמרא להדיא תרי דרשות על שלוחו ושלוחה רק ושלחה בתרא דמשמע מלשון הגמרא דלא דריש רק דרשה אחת דשליח עושה שליח ע"ז דייקו התוס' דאף מושילחה בתרא איכא למידרש שתי דרשות מ"מ י"ל דקו' מהרש"א לא נסתלקה כלל במה שכתבנו כדמוקי ושילחה קמא למשלחה ואינה חוזרת שוב בעי כל תיבת ושילחה לדרשה זו דמ"מ עדיין קושי' מהרש"א במקומה עומדת נימא דבאמת מסתבר טפי לאוקמא הדרשות על שליחות תחלה א"כ יש לדרוש מושילחה קמא שליחות דידי' ושליחות דידה ומושילחה בתרא ממשמעות לשון ושילחה מדלא כתיב וגירשה נימא דנפקא שליח עושה שליח דהא עכשיו קיימינן בסברות המהרש"א בקושי' שלו דאף ממשמעות ושילחה בתרא נוכל למידק שליח עושה שליח א"כ אייתרא לי' דרשה, דה' יתירה בושילחה בתרא אוקמינן לה למשלחה ואינה חוזרת כיון דכבר כתיב לשון ושילחה על שליחות שוב נוכל למידק מדרשה דה' יתירה שמשלחה ואינה חוזרת אך לפי ההוצעה הנ"ל נוכל לישב קו' מהרש"א ע"ד פלפול קצת דע"כ מוכח דדרשה דמשלחה ואינה חוזרת לא דייקינן רק מושלחה קמא ולא מושלחה בתרא דהנה כ' הפ"י לתרץ קושי' התוס' הנ"ל עפ"י מ"ש בגיטין דלרש"י לא פליג ר' ינאי דיליף מונתן בידה מי שיש לה יד עם תנא דר"י דיליף מושלחה שמשלחה ואינה חוזרת דונתן בידה איצטרך דאפי' ע"י אביה שאביה משמרה שלא תחזור ג"כ אינה יכולה להתגרש דדוקא מי שיש לה יד לגרש ע"י עצמה מתגרשת אף ע"י אביה דהיינו שעושה לאבי' שלית משא"כ מי שאין לה יד כו' א"כ מוכח מכאן דעכ"פ מי שיש לה יד מתגרשת אף ע"י אביה והיינו ע"כ ע"י שליחות א"כ ממילא מדרשה דמשלחה ואינה חוזרת ג"כ מוכח שליחות כן הוא תורף דברי הפ"י אך באמת י"ל דאינו מובן דברי הפ"י דהא תינח אם נוקי קרא למשלחה ואינה חוזרת ממילא מוכח אף דין שליחות אבל עדיין קשה להיפוך אימא הקרא אתי לשליחות ומנ"ל משלחה ואינה חוזרת. אך י"ל דמ"מ הדין עם הפ"י דאדרבא נימא דמסתברא לי' להש"ס דמשלחה ואינה חוזרת מסתברא טפי למוקי קרא וממילא מוכח דין שליחות וכמו דכתבנו לעיל דלמהרש"א קשי' לי' להיפוך אימא דמסתברא טפי לשליחות וממילא מוכח מה' יתירא משלחה ואינה חוזרת כדי דלא יהי' תיקשי קו' התוס' על הגמ' כן י"ל להפ"י להיפוך ועוד קצת י"ל דבזה נתחזק קו' המהרש"א הנ"ל לפי מה שפירשנו דקו' מהרש"א אזלא בממ"נ אם דרשה הראשונה למשלחה ואינה חוזרת א"כ ממילא מוכח שליחות וכקושי' הפ"י הנ"ל ואם דרשה בתרא למשלחה ואינה חוזרת א"כ קשה שפיר קו' מהרש"א דאיכא למידרש דמשלחה ואינה חוזרות מה' יתירא. אך לפי מה דנפרש לתרץ קו' מהרש"א דע"כ מושלחה דרשינן למשלחה ואינה חוזרות נתחזקה קו' הפ"י הנ"ל לומר דמשלחה ואינה חוזרת מוכח ממילא דין שליחות כו' אך עתה נתרץ מקודם קושי' הפ"י חוץ מהנ"ל ולומר דממשלחה ואינה חוזרת אינו מוכח כלל דין שליחות דהנה כתבו המפורשים כמה פעמים בהסוגי' והוא מהריטב"א על דברי התוס' דלקמן דכתבו בזה ודילמא שאני התם דאית לי' שותפות בגווי' דמוכח מהרי שאמר לו רבו כו' והקשה הריטב"א דלמה מביא לעיל המשנה דחבורה שאבדה פסחה ולא המשנה דהרי שאמר לו רבו ותירץ דאי מהמשנה דהרי שא"ל רבו י"ל מטעם זכי' וכן מביא הפ"י ג"כ הקדמה זו כמה פעמים בסוגי' לפ"ז י"ל דנסתור תירץ של הפ"י הנ"ל דעדיין קשה לב"ש דס"ל לא יגרש את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר א"כ כיון דבלא זה אסורה עליו מחמת דבר ערוה א"כ ממילא הגט הוא זכות לה דע"כ לא אמרינן בגיטין דף י"א ע"ב דגט חוב הוא לאשה הוא רק משום דמפסדת מזונה הא בנמצא בה דבר ערוה בלא"ה אין לה מזונות א"כ הוי גט זכות לה ואפי' במקום קטטה ובמקום יבם קא מבעיא לן בגמ' ביבמות דף קי"ח ע"ב לומר דזכות הוא לה מכ"ש כה"ג א"כ עדיין קושי' התוס' במקומה עומדת דאכתי תיקשי לב"ש והא חזינן בפירוש דהתוס' מקשו לחד תנא וכמ"ש הפ"י בעצמו דהתוס' דהקשו ממשלחה ואינה חוזרת ע"כ דלא תיקשו להו רק לתנא דר"י ולא אליבא דר' ינאי דדריש מונתן בידה כו' א"כ כמו כן י"ל דקושי' התוס' יהי' איך נפרש אליבא דב"ש ולפ"ז יש ליישב קושי' מהרש"א הנ"ל לפי מה שפירשנו אותו דע"כ מוכח דושילחה קמא קאי לשליחות. ובזה יתחזק יותר תירוצו של הפ"י הנ"ל לומר דממשלחה ואינה חוזרת דדרשינן ברישא מוכח דין שליחות רק דהלא כבר סתרנו דברי הפ"י מחמת זכי' וכמ"ש והוא דע"כ מוכח דושלחה קמא קאי למשלחה ואינה חוזרת דא"א לומר כלל דושלחה בתרא קאי למשלחה ואינה חוזרת דתיקשי לב"ש דס"ל דלא יגרש אא"כ מצא בה דבר ערוה א"כ היכי נוקי קרא למשלחה ואינה חוזרת דהיינו קטנה תיפוק לי' דקטנה בלא"ה אינה נאסרת עליו דפתוי קטנה אונס הוא וכאשר תמהו הראשונים על הרמב"ם שפסק בפ"ג מהל' א"ב ובפ"ב מהל' סוטה דקטנה שזינתה נאסרה על בעלה וא"ל דקאי הפסוק דמשלח כו' לשוטה י"ל דוודאי אף בשוטה דאין לה דעת ג"כ פיתוי שלה אונס הוא ואח"כ מצאתי שכ"כ להדיא המ"ל בפרק אחד עשר מהל' אישות הל' ח' בדף מ' שם ע"א יע"ש וצ"ל דאיירי באשת כהן וזה ניחא בפרשה ראשונה דמיירי מדין גט לבד משא"כ ושלחה בתרא דאיירי דלא יכול בעלה הראשון לשוב לקחת' א"כ א"א לאוקמא באשת כהן דכהן בלא"ה אסור בגרושה א"כ שפיר מוכח דמושלחה קמא דרשינן למשלחה ואינה חוזרת (אך אפשר לסתור הנ"ל ולומר דאיירי בעתים חלומה ועתים שוטה לפמ"ש הב"י בא"ע סי' קי"ט בשם תשובות רבינו שמשון דעתים חלומה ג"כ ממעט מטעמא דגרירה יוע"ש א"כ איכא למימר דאיירי קרא בהכי וזינתה בשעת חלומה אחר שאמרתי כ"ז מצאתי לבעל א"ח בהקדמתו לקידושין דהעיר בזה דלב"ש דלא יגרש כו' האיך יפרש משלחה ואינה חוזרת ומתרץ או באשת כהן או שזינתה ואח"כ נשטתה ויש לראות מזה גם למ"ש לתרץ קו' הפ"י דהוי זכות אצלה כיון דאינו מחויב במזונותיה דבשוטה מבואר בטא"ע בשם הרמ"ה דמחויב במזונותי' אך די"ל דמ"מ אין זה סברא כלל כיון דתיכף שזינתה הפסידה מזונותי' ולמה יתחייב במזונותי' לפי שנשטתית והטור בשם הרמ"ה לא איירי כלל בשזינתה רק בלא זינתה שרוצה לפטור מהמזונות מחמת שרוצה לגרשה) גם יש לעיין על כל מה שכתבתי דדברי התוס' אזלי לב"ש דאפשר דליתי' דלב"ש מצינן למילף כל התורה כולה לשליחות מטביחה בשלמא לב"ה הוי שליחות וטביחה שני כתובי' הבאי' כא' כו' אך דז"א דלב"ש מעילה וטביחה שני כתובי':
בגמ' ואלא הא דתנן האומר לשלוחו כו' פיחת כו' הקשה הפ"י ל"ל לאתויי סיפא דפיחת כו'. והנה לכאורה לק"מ קושי' הפ"י דהרי מבואר בב"מ דף ק"ב דאליבא דאביי דיאוש שלא מדעת הוי יאוש לא צריך לאוקמא כלל בשווי' שליח רק כיון דלכו ידע ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי' וא"ל דהא הגמ' קאמר בב"מ ה"נ מסתברא כו' מבואר מזה דאף לאביי צריך לאוקמי בשוויי' שליח ז"א דכבר האריך בזה הט"ז ביו"ד סי' של"א ס"ק ט"ו בשיטת הרמב"ם דלא צריך כלל במסקנא לאוקמי' בשוויי' שליח א"כ לא הי' מוכח כלל מהרישא לכך צריך להביא מסיפא דפיחת כו' דלא עשה כדעת בעה"ב רק דמצי למימר בהכי אמדתיך כמ"ש התוס' בד"ה פיחת א"כ שפיר מוכח מזה שליחות אך אפשר לסתור זה ולומר דאף מרישא נוכל למידק דדוקא במסקנא דכבר מוכח שליחות שפיר נוכל לומר אף בדלא שוי' שליח רק כיון דלכי ידע ניחא לי' בתחלה נמי ניחא לי' משא"כ אם נימא דלא מהני שליחות כלל וא"ל דעכ"פ לבסוף כי ידע וניחא לי' הוי כזכי' ועדיף משליחות זהו באמת תירוצו של הפ"י דמרישא ה"א מטעם זכי'. אך אפשר לתרץ קו' הפ"י כך עפ"י מ"ש התוס' דבירושלמי מפרש שלשה מדות מקראי א"כ ה"א דמכאן מוכח דין שליחות דאל"כ למה לי קראי על אותן שלשה עדות דהא מדאורייתא חטה אחת פוטרת כו' ואי דדעת ב"ה יפה להוסיף יוסף כפי מה שירצה אלא ה"א דהני ג' שיעורים בעי לענין שליח דאי יודע דעתו של בע"ה רעה יתרום בא' מס' ואם יפה בא' ממ' ואי בינונית בא' מנין א"כ ממילא מוכח מכאן דין שליחות אבל עתה דמביא הסיפא דפיחת כו' ואי נימא דמדאורייתא השליח דוקא לתרום כדעת בעה"ב למה יהי' תרומה בדיעבד הא מדאורייתא אין לחלק בין תחלה לדיעבד אלא ע"כ דהני ג' מדות מקראי אסמכתא בעלמא נינהו פריך שפיר מנ"ל דין שליחות או י"ל עפ"י מה שאמרתי לפרש הא דקאמר בגמ' שכן ישנו חול דר"ל בשלמא בדבר שאין בו קדושה שייך שפיר דיעשה שליח משא"כ בדבר מצוה וקדושה הי' הסברא דמצוה בו כו' ולא כמו אליבא דאמת דשלוחו כמותו רק מצוה בו לקבל שכר טפי וכדפירש"י לעיל ד"ה מצוה בו כו' אפי' לעכובא בדבר מצוה א"כ לפי"ז י"ל דהגמרא רוצה לפשוט דשלוחו של אדם כמותר דאפי' לכתחלה מצי משווי שליח והא דמצוה בו כו' אינו רק לקבל שכר טפי כפרש"י וכי היכי דלא נימא אימא דנקט בדעבד שליח אז נתקיים מעשה השליח משא"כ לכתחלה אינו ראוי לעשות שליח דמצוה בו כו' אינו לקבל שכר טפי רק לחייב לעשות המצוה עפ"י עצמו דווקא והגמ' רוצה לפשוט דאפילו לכתחלה מצי לעשות שליח וזה שפיר מוכח מבבא דפיחת עשרה כו' דהקשו התם דהא עכ"פ לא פירש לו בהדיא שמתרצה ותירצו כיון דהרבה בני אדם כו' מצי למימר לי' להכי אמדתיך כו' וזה שייך דוקא אי מצי לכתחילה לעשות שליח א"כ הרבה בני אדם ג"כ עושין שליח מצי למימר בהכי אמדתיך משא"כ אי לכתחילה לא משוינן שליח א"כ אין בני אדם עושין כלל שילוחים:
תוס' ד"ה פיחת פי' בקו' כו' וי"מ איפכא עיין בס' המקנה דכ' דהליש מפרשי' כך משום דהוא דרך לאזא"ז ומפרש הלזא"ז שיש עפ"י דרך הי"מ קצת בדרך רחוק עיי"ש ולא ידעתי דהי' יכול לפרש כפשיטו לזא"ז דכשפיחת התרומה ונתן א' מששים א"כ ודאי לא שייך כלל לומר דהא לא פירש לו שמתרצה לגרוע משא"כ בהוסיף אתרומה דהא דנימא לי' בעה"ב דהא לא פירש לו בהדיא שמתרצה כו' וכדהקשו התוס' באמת בתר הכי קמ"ל דאף בזה מ"ל בהכי אמדתיך וכתירץ התוס':
בא"ד הנ"ל וקשה דמ"ש מהא דאמר כו' ע"כ צריך לפרש דמשמע להתוס' דתרומתו תרומה היינו כל התרומה שנתן ולא כתרומה שהי' רגיל הבע"ב ליתן ולכך קשי' להו דאם היינו יכולין לפרש דתרומתו תרומה היינו כמו שרגיל הבעה"ב לא הוי מקשו התוס' מידי דבשלמא התם בב"מ הוי כאומר לשלוחו הנח עירוב בצפון והניח בדרום כיון דשינה בגוף הדבר דנתן היפות שלא היו ראוי' ליתן משא"כ הכא דומה לאומר לו הנה בצפון והלך והניח בצפון ובדרום דאותו שבצפון עירובו עירוב ובדרום לא הוי עירוב ה"ה נמי שמה שתרם כמו שהי' הבע"ב רגיל ליתן בזה לא שינה ולא שינה רק על ההוספה ואותה הוספה נימא דבאמת אינה כלל רק דמשמע להו להתוס' לפרש כמו שכתבתי דתרומתו תרומה היינו כפי שתרם השליח וא"כ לפי"ז דנימא דלכך ניחא לי' לבעה"ב שלא לסתור מעשה השליח אף בההוספה משום דאז יארע לו הפסד יותר אי יסתור מעשה השליח לגמרי דהא יהי' התרומה מדומע ולא יכול ליקחה לעצמו ועוד יצטרך להפריש תרומה על ההוספה שהוסיף השליח אי יסתור מעשיו אך י"ל דזה טעות דאם איירי שהכל מעורב ומדומע א"כ בלא"ה אף גוף התרומה שתרם כמו שרגיל בעה"ב יכול בעה"ב לסתור דל"ד להניח בצפון ובדרום דלא קלקל כלל העירוב שבצפון משא"כ בזה שקלקל לו כל ההוספה בזה אי יחזיק מעשה השליח למעשה קיימת וכן הוא מבואר בר"ש ותי"ט על סיפא דהך משנה דקתני ולא נתכווין להוסיף יוע"ש ולא הוצרכתי לומר כמ"ש מתחילה רק כי היכי דלא נדחי דאימא דלא איירי כשהכל מעורב רק למשל שאחד מנון מונח בפ"ע ועוד ההוספה עד לחלק מ' מונח בפ"ע ע"ז שפיר אמרתי דמשמע להו להתוס' דכל התרומה שתרם השליח הוי תרומה וע"כ דאיירי כן דאל"כ תיקשי אסיפא דקתני ואם נתכוין להוסיף כו' אין תרומתו תרומה:
בד"ה שכן ישנה במחשבה כו'. ומיהו מהיקשא דויצאה והיתה לא הוי מצי מפיק כו' הנה רגילי' העולם לדקדק על לשון מפיק ואפשר קצת לפרש עפ"י שהקשו המפורשי' דמנ"ל בתרומה וקדשים שליח עושה שליח ואפשר לומר עפ"י שפירשנו הפירכא דישנו חול משום דמצוה בו כו' א"כ י"ל דזה הפירכא שייך רק לענין שליח ראשון משא"כ לענין שליח שני דשליח ראשון עושה לשליח שני י"ל דאין שייך כלל פירכא זו דישנו חול א"כ נוכל ללמוד מגירושין וקידושין לתרומה וקדשי' דשליח עושה שליח דליכא למיפרך על שליח ראשון ועושה לשליח שני הך פירכא דישנו חול אך לפ"ז נתחזק יותר קו' המפורשי' דמאי הקשו התוס' ל"ל היקשא כו' דהא לא הוי מרבינן בתרומה גופה דשליח עושה שליח אך צ"ל דס"ל להתוס' כמ"ש המפרשי' כיון דמוכח שליחות בכל התורה וגילתה תורה בחד מקום דהשליח יכול לעשות שליח שני ממילא דה"ה בכל התורה כן וי"ל דדייקו התוס' כן דא"ל כמ"ש דילפינין מגרושין משום דפירכא דישנו חול לא שייך לגבי שליח ראשון שעושה לשליח שני א"כ לק"מ לפי"ז קו' התוס' וי"ל דהתוס' הוכיחו דכן היא דבשלמא גוף השליחות דילפינין בהיקשא קידושין מגירושין שפיר אף דצריך היקשא לשאר דברים י"ל דמ"מ אין היקש למחצה אבל לענין שליח עושה שליח ע"כ ל"ל דילפינין קידושין מגירושין בהיקשא דהא צריך היקשא לכמה דברי' ואין לומר דאין היקש למחצה י"ל דהנה כתבו התוס' ביבמות דף פ"ו ד"ה אף מעשר ראשון טבל דהיכי דלא מצי לאקושי לגמרי לא אמרינן אין היקש למחצה. והנה הובא בש"ע אה"ע סי' ל"ו סעיף ה' דשליח דקדושי אשה אינו יכול לעשות שליח אחר דמילי נינהו משא"כ בשליח המקדש דמבואר בסי' ל"ה סעיף ו' שם דאם מוסר לו כסף הקידושין שמיד הבעל יכול לעשות שליח שני א"כ עכ"פ ליכא לאקושי קדושין לגירושין בכל ענינא ושוב לא אמרינן אין היקש למחצה בזה א"כ בקידושין בעצמו לא ידעינין שליח עושה שליח מהיקשא ואף בתרומה וקדשי' לא ידעינין דאי מגירושין לבד איכא למיפרך שכן ישנו בע"כ כו' אלא ע"כ צ"ל כסברת המפורשי' הנ"ל כיון דמוכח שליחות בכל התורה כולה וגילתה תורה בחד מקום דשליח עושה שליח ממילא הוי רק גלוי מלתא בעלמא דבכל התורה כולה אין חילוק בין שליח אחד לשני וזה כוונת התוס' דהקשו מקודם ומיהו קידושין הוי אתי כו' וכי היכא דלא נימא דאיצטרך היקשא לשליח עושה שליח כו' ע"כ כתבו ומיהו מהיקשא דויצאה והיתה לא הוי מצי מפיק שליח בקדשי' ותרומה כנ"ל דהא איצטרך לשאר דרשות ומאין היקש למחצה א"א למילף כל היכי דאי אפשר למילף בכל ענין אלא ע"כ דשליח שליח היא לפשיט מגילוי מלתא בעלמא בגירושין א"כ נתחזקה קושייתם היטב. ואפשר עוד עפ"י דהי' דוחק להם לתרץ דהיקשא דויצאה והיתה לא מייתרא דמ"מ עכ"פ תיקשי על אלא דברייתא למה נקיט מטעם ההיקש ולא מהילפותא דמה הצד מתרומה וגירושין וכדהתחיל לומר אשכחן בגירושין כו'. וכ"ת דיליף מגירושין כו'. לכך נקטו בצחות לשונם ומיהו מהיקשא דויצאה והיתה לא הוי מצי מפיק לכלול שניהם דההיקש אינו מיותר מחמת דאיצטריך לשאר דרשות מכח זה וממילא לא מצי מפיק מההיקש על שליח עושה שליח וכמ"ש דלא שייך אין היקש למחצה כיון דלא נוכל למילף לכל דבר א"כ שפיר נקיט ההיקש ע"ד ממ"נ דבאמת מההיקש לבד אולי הי' מיותר הוי שפיר צריכות להיקש. אך דלכך לא נוכל למילף מההיקש לפי שאינו מיותר. א"כ כיון שאינו מיותר בלא"ה לא קשה ל"ל ההיקש כן הי' באפשרי לפרש כוונת התוס' לולי שהי' מהזרות קצת להעמיס כן בלשון התוס' אך עם כל זה הסברות הם נכונים מצד עצמם. והנה הקושי' דשליח שליח בקדשי' מנ"ל מצאתי לאור חדש שהביא קו' זו בשם הריב"ש והריב"ש מתרץ מדכתיב ושחטו כו'. אף דשליח שוחט קורא הפסוק כאלו היו הבעלים שוחטין מוכח מזה דיד שליח ממש כיד בעליו אף לעשות שליח. והנה על קושי' הנ"ל דמנ"ל שליח שליח בקדשים ותרומה י"ל כך דלריב"ק ע"כ ושחטו לשליחות אף בלא שותפות וכמ"ש התוס' ד"ה ודילמא שאני התם דאית לי' שותפות בגווי' כו' דאחד שוחט פסחים הרבה א"כ בתוך אותן פסחי' הי' ג"כ איזה פסחי' שלקח איש שה לבית והלא מויקחו להם איש שה לבית ג"כ דייקינן שליחות א"כ כיון דאחד שוחט פסחי' הרבה ואף אותו פסח הנקח לאיש שה לבית א"כ הוי שליח שליח וא"ל דעדיין קשה מנ"ל תרומה די"ל דבזה שפיר נוכל למילף תרומה מקדשים דאין לפרוך מה לקדשי' שכן רוב מעשיהם ע"י שליח דאטו רוב מעשיה' ע"י שליח שליח. אך דעדיין יש להקשות דהא על ויקחו להם איש שה לבית יש לומר דבאית לי' שותפות וכדפריך הגמ' אך אפשר דבשלמא. לענין שליחות הראשון י"ל דלעולם אין שליחו כמותו רק הא דיכול לעשות שליחותו היא משום דאית לי' שותפות בגווי' וכדבעינן למימר לקמן בטעמו של דבר דבשותפות יש סברא לומר דיכול להיות שליח עפ"י מ"ש הרא"ש בגיטין דף י"א בטעמא דמ"ד דהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרי' לא קנה משום דאף דעשאו התורה לשליח של אדם כמותו מ"מ במקום שחב לאחרים לא עשאו התורה שליח של אדם כמותו. והנה מבואר בב"מ ובכמה מקומות דאף דהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרי' לא קנה הכי דזוכה גם לנפשי' אמרינן מגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' א"כ חזינן אף היכי דלא עשאו התורה לשליח של אדם להיות כמותו כגון במקום שחב לאחרים מ"מ אמרינן דהיכי דזכי לנפשי' זכי לחברי' ועיין ב"מ דף ח' וט' ובש"ע סי' ק"ה בסמ"ע ס"ק ב' ובש"ך ס"ק ב' א"כ שפיר סברת הגמרא דהיכי דאית לי' שותפות דזכי לנפשי' יכול לזכות גם לחבירו. והנה כ"ז שייך באם השותף עושה מעשה שליחות כגון שהוא השוחט וכדומה משא"כ בכה"ג דשליח עושה שליח איך שייך לומר מגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' הא לנפשי' לא זכה כלל רק לנפשי' עושה שליח אחר. והיא כבר שליחו של אידך א"כ האיך יכול לעשות שליח לחבירו כיון דלחבירו הוי שליח שלוחו וקיימינין עכשיו בסברא דאין יכולין לעשות שליח שליח א"כ איך שייך לומר בזה מגו דזכי לנפשי' המשל בזה זה האיש שקונה שה לבית הוא שלוחם של כל בני הבית ועושה שליח לשחוט. הנה אי הי' היא בעצמו השוחט הי' שפיר אף אי הי' אמרינן דל"א שלוחו של אדם כמותו מ"מ הוי אמרינן מיגו דזכי לנפשי' כו' משא"כ כשבעל הבית עושה שליח אחר לשחוט וקיי"ל עכשיו דשלוחו של אדם כמותו רק דשליח שליח אינו יכול לעשות א"כ איך שייך מגו דזכי לנפשי' כו' הא אינו זוכה לנפשי' כלל רק עושה שליח א"כ איך שייך לזכות לחבירו לעשות שליח לחבירו הא לחברו הוי שוב שליח שליח באמת חי לא הוי אמרינן כפירושי בזה לחלק בשותפות מחמת מגו דזכי לנפשי' רק דהוי אמרינן דשותף לא הוי כשליח רק קצת כיד בעלים היי מקום לחלק אף לענין שליח שליח משא"כ לפי פירושי הנ"ל לא שייך זה כלל. אך דמ"מ לר' יונתן דלא נפיק כלל מן ושחטו שליחות נשאר הקו' הנ"ל מנ"ל שליח שליח בקדשי' ותרומה ולפי דברי אלו א"א לומר אליבא דר' יונתן כדברי הריב"ש הנ"ל מדכתיב ושחטו דמוכח דיד שליח כיד בעלים לעשות אף שליח אחר דא"כ לא מקשה הגמ' מידי אליבא דר' יונתן לחלק בין שותפות וכנ"ל כיון דאמרנו בשליח שליח לא שייך לחלק בין אית לי' שותפות ללית לי' שותפות א"כ כיון דמוכח אפי' שליח שליח בלית לי' שותפות מכ"ש שליח ראשון לבד ועיין עוד לקמן מה שאכתוב אי"ה בזה: בד"ה נפקא לי' מדריב"ק הנה כ' הפ"י על הא דציינו התו' קושייתם על התרצן ולא על המקשן משום דבפרו של אהרן ה"א מטעם זכי' משא"כ עתה תיקשי א"כ מאי מייתי מושחטו אימא ג"כ מטעם זכי' אלא ע"כ דלא ס"ל להש"ס לחלק בהכי. והנה אין הבנה לדבריו לכאורה דבאמת משמעות הריטב"א המובא בהמפורשים דכ' לתרץ קו' שהקשה גם המהרש"א בתוס' ד"ה ודילמא דלמה לא מייתי לעיל ממתניתין דהרי שאמר לו רבו כו' משני דהא דהתם מטעם זכי' משמע דטעמא דזכי' פשיט אף אי נימא דאין שליח ש"א כמותו א"כ מאי קאמר הפ"י דא"כ עתה קשה מאי יליף מושחטו כו' נימא מטעם זכי' דז"א דהא לריב"ח גוף הקרא דושחטו מיותר א"כ ע"כ אתי להורות טעמא דשליחות ולא טעמא דזכי' דהוא פשיט מסברא. ובזה ישבתי מה שהקשה האור חדש על הריטב"א הנ"ל דא"כ מאי כתבו התוס' לקמן על הגמרא דפריך ודילמא ה"מ היכי דאית לי' שותפות בגווי' דמוכח אף דל"ל שותפות מהרי שאמר לו רבו כו' דהאיך מוכח מהרי שאמר לו רבו דילמא התם מטעם זכי'. והנה מ"ש האור חדש דמ"מ מוכח מדמהני תנאי דמהני אם גדי שלי כו' ואי לא מהני שליח הוי תנאי דא"א לקיימו ע"י שליח דלא הוי תנאי לא נלפע"ד דדוקא במסקנא דידענא שליחות בכל התורה כולה אמרינן שפיר דבעינין דומיא דב"ג וב"ר מה התם אפשר ע"י שליח משא"כ בה"א זו דלא ידענו שליחות בכל התורה כולה א"כ אף בב"ג ובב"ר אי אפשר לקיימו ע"י שליח א"כ לא בעינן כלל בעי לקיימו ע"י שליח וא"ל דאף דלא ידעינן עתה בקדשים שליחות משום דליכא למילף וגירושין משום דאיכא למפרך מה להנך שכן ישנו חול משא"כ שאר דברים דישנן ג"כ חול כמו חלוקת הארץ שפיר איכא למילף שליחות מגירושין וקידושין א"כ שפיר בתנאי דב"ג וב"ר אפשר לקיומו ע"י שליח א"כ אי איתא דבקדשים לא מהני שליחות לא מצי להתנות שום תנאי משום דאינו דומה לב"ג וב"ר גם י"ל דבחלוקת הארץ בלא"ה ידעינן שליחות מדכתיב ונשיא אחד כו' וכדלקמן י"ל דכ"ז אין בו ממש דאדרבא תיקשי' קושי' הגמ' לקמן איך הי' בתנאי דב"ג וב"ר אפשר לקיימו עי"ש ותיסברא הא איכא קטנים דלאו בני שליחות נינהו וכדכתיב ערים לטפינו אלא ע"כ דאין הכוונה דוקא ע"י שליח רק ה"ה דאפשר לקיומו ע"י זכי' וכמו שהי' חלוקת הארץ רק ע"י זכי' וב"ד מעמידין להם אפטרופסי' לחוב ע"מ לזכות א"כ כיון דאפשר לקיים התנאי ע"י אחר באיזה אופן שיהי' הוי תנאה וכדפירש"י בכתובות דף ע"ד ואפשר לקיומי' מעשה של תנאי ע"י שליח כי התם שמשה ציוה ליהושע בן נון שהי' שלוחו של משה א"כ אין לדברי הא"ח כלל קיום גם דוחק לתרץ קושייתו על הריטב"א הנ"ל ולומר דדוקא לעיל דאינו מחלק בין שותפות לאינו שותפות הוי אמינא דטעמו דמתניתין דהרי שא"ל רבו הוא מטעם זכ' והא דלא מפרש טעמא להדיא דזכי' משום דקיימינן דאין אומרין שליח ש"א כמותו בכל התורה א"כ א"צ המשנה כלל לפרושי משא"כ לקמן דמדקדק בין שותפות ללא שותפות ובשותפות אמרינן דיכול לעשות שליח א"כ אי איתא דטעמא דמשנה דהרי שא"ל רבו משום זכי' הו"ל לפרושי כיון דאיכא שליחות בעולם כגון בשותפות דכל זה דוחק. ומה גם דצריך לפרש דדוקא במלך ומלכה דלא קפדי בין גדי לטלה אבל בשאר בני אדם הוי חוב ועיין גם בפ"י בזה. גם דוחק לפרש דע"כ הא דהביאו התוס' ראי' מהרי שא"ל רבו כו' ע"כ צ"ל דר' יונתן וודאי לא פליג אמשנה זו דנשנית סתמא אליבא דכ"ע א"כ בשלמא לעיל דהביא ראי' אף לריב"ק דיש שליחות שפיר לא מצי להביא ממשנה דהרי שא"ל רבו דה"א דהתם הטעם משום זכי' משא"כ עתה דכבר הוכיח לריב"ק שליחות א"כ א"א לומר דהמשנה הרי שא"ל רבו הוא מטעם זכי' כיון דהמשנה אתי' ככ"ע א"כ האיך נימא דאליבא דריב"ק הוא מטעם שליחות ואף בשאר בני אדם ואליבא דר' יונתן היא מטעם זכי' ודוקא במלך ומלכה אך כ"ז ג"כ דוחק לתרץ קושי' האור חדש הנ"ל על הריטב"א. ודרך הפשוט הוא בריטב"א כך דבשלמא לריב"ק שפיר נוכל לחלק בין זכי' לשליחות וא"ל א"כ קשה קו' הפ"י הנ"ל א"כ האיך יליף מושחטו דילמא התם מטעם זכי' י"ל א"כ ל"ל ושחטו כיון דלריב"ק פסוק דושחטו מיותר ובא רק להורות דאחד שוחט בשביל כולם משא"כ אליבא דר' יונתן פריך שפיר ודילמא שאני התם דאית לי' שותפות בגווי' וא"ל מנ"ל באמת אף בלא שותפות י"ל ממשנה דהרי שא"ל רבו וא"ל דלמא התם מטעם זכי' ז"א דא"כ איך קאמר לדר' יונתן דמוכח מיני' תיפוק לי' דמיני' אינו מוכח כלל כיון דלא מייתרא קרא שוב י"ל דילמא התם ג"כ מטעם זכי' א"כ עפ"ז נסתר גם מה שתירץ הפ"י הנ"ל על הא דציינו התוס' קושייתם על התרצן ולא על המקשן ואין להקשות על הכלל שהנחנו לפי דברי הריטב"א אפי' לא צריך קרא מטעם זכי' דמסברא שמעינן לי' דהא עפ"י מסקנת הפוסקי' כמבואר בר"ן על הא דקאמר לקמן מנין ששלוחו ש"א כמותו שנאמר ונשיא אחד דבאמת אף דקאמר הגמרא ותסברא קטנים בני שליחות נינהו כו' אלא כו' מנין שזכין כו' א"כ מוכח דזכי' לאו מטעם שליחות דהא אמרינן דאף בקטני' לא מצינן לומר מטעם שליחות דלאו בני. שליחות נינהו ומ"מ אמרי' מטעם זכי' מ"מ פסקו הפוסקי' דזכי' מטעם שליחות רק בה"א זה קאמר הגמ' דנימא זכי' עדיפא משליחות אבל במסקנא אמרינן זכי' מטעם שליחות וכדאמרינן בב"מ דף ע"א דקטן דל"ל יד לשליחות אף בכלל זכי' אינו כ"א מדרבנן ובחליקת הארץ לא אמרינן כלל מטעם זכי' רק משום דחלוקת הארץ הי' מוחזקת ביד אבותינו ולא הי' צריך לשום זכי' ועיין בר"ן באריכוה ובמהרי"ט בתוס' קידושין עכ"פ כיון דבמסקנא אמרינן דזכי' מטעם שליחות וכל דל"ל שליחות ל"ל זכי' כ"א מדרבנן א"כ האיך נימא דזכי' פשיט מסברא י"ל כך דוודאי זכי' פשוט מסברא והא דקאמרינן דזכי' מטעם שליחות היינו כשמזכהו שלא בפניו וכדקיי"ל זכין לאדם שלא בפניו בזה שייך שפיר הא דזיכה לו שלא בפניו דאמרינן מסתמא ניחא לי' הוי בכלל שליחות וקטן דליתי' בכלל שליחות לית' בכלל זכי' דכל קטן הוי כשלא בפניו כיון דאין לו דעת וכדפרש"י כאן בדף מ"ב דקטנים כשלא בפניו דמי משא"כ כשמזכהו בפניו בזה י"ל דהסברא פשוטה כהריטב"א דאף אם נימא דלא אמרינן שלוחו ש"א כמותו מ"מ כששלחו בדבר שהוא זכות לו בזה ודאי מהני ודוקא בדבר שהוא חוב קצת צריך למילף מהתורה דשש"א כמותו הא בדבר זכות גמור היא פשוט מסברא וזה הוא כעין סברת הגמרא לקמן לחלק בענין שליחות בין שוהפות ללא שותפות רק דהגמרא קאמר אף על שותפות מקרא ואנן בשיטת הריטב"א אמרינן דכשמשלח את חבירו בדבר זכות גמור פשוט מסברא דיכול לעשות שליח וא"צ קרא לזה אך אחר שבאנו לידי זה ג"כ לא קשה מה שהקשיתי לעיל על קושי' הפ"י האיך יליף מושחטו דילמא מטעם זכי' דא"כ ל"ל קרא דז"א דהנה הקשה המהרש"א על קו' התוס' דאמאי לא יליף מדאיצטרך בפרו של אהרן כו' די"ל דה"א ליליף מפרו של אהרן מה התם בעי בעלי' אף קדשי' בעי בעלי' ותירץ דא"כ ל"ל כלל בפרו של אהרן דתיפוק לי' שליחות מנ"ל והנה כל זה שייך אשליחות דהסברא פשוטה דשליחות מנ"ל משא"כ לגבי זכי' דאמרנו להיפוך דהסברא פשוטה דלזכות בפניו ודאי יכול וכמ"ש הריטב"א א"כ שפיר קושי' הפ"י הנ"ל האיך יכול ללמוד מושחטו שליחות אימא דהתם טעמא משום זכי' וא"ל א"כ ל"ל קרא וכו' י"ל דצריך קרא כי היכי דלא נלמד מפרו של אהרן דבעי בעלים וא"ל אי נלמד מפרו של אהרן א"כ ל"ל בפרו של אהרן וכתירץ המהרש"א הנ"ל דז"א דבשלמא תי' המהרש"א הי' על שליחות שפיר תירץ דאף אי לא נכתב הוי קיימינין מסברא דשליחות מנ"ל ובוודאי בעי בעלים משא"כ לענין זכי' דאמרינין דהסברא פשוטה מבחוץ דיכול לזכות לו א"כ שפיר בעי קרא בפרו של אהרן דבעי בעלים דהיינו דאינו יכול אחר לשחוט אפי' בפניו ומטעם זכי' שפיר ה"א למילף. שאר קדשי' מיני' לכך צריך ושחטו ולעולם דושחטו איירי משום זכי' ונתחזקה קו' הפ"י בטוב. אך לפ"ז נוכל לומר דהפ"י מדויל ידי' משתלם לפי מה שתירץ בעצמו קושי' מהרש"א באופן אחר והיא ג"כ נכון דלא מצינן למילף כלל מפרו של אהרן דחוקה כתיב בי' ואפילו כהנים אחרי' אין יכולין לסחוט א"כ בזה אזיל לי' נמי קושייתו בכאן דמנ"ל מושחטו שליחות דלמא משום זכי' די"ל כנ"ל דא"כ קרא ל"ל וא"ל כנ"ל דה"א ללמוד מפרו של אהרן וכקו' מהרש"א הנ"ל של כסברת הפ"י הנ"ל דמפרו של אהרן לא יוכל למילף דחוקה כתיב בי'. ועפ"ז נבוא לתרץ דברי התוס' דציינו על התרצן באופן אחר מדברי הפ"י הנ"ל עפ"י כל הסברות הנ"ל. ועוד נ"ל לדקדק חוץ מדקדוק של הפ"י הנ"ל במה דציינו על התרצן נ"ל לדקדק עוד דקדוק דאמאי ציינו עצמם על נפקא לי' מדריב"ק דממ"נ אי הוי קוסיית' אליבא דהתרצן הי' להם לציין על גוף דברי ריב"ק ושחטו וכי כל הקהל שוחטין כו' ועפ"י כל הנ"ל נוכל לישב כל זה בטוב דהנה לכאורה דקדקתי על קושי' התוס' אמאי לא יליף מדאיצטרך בפרו של אהרן ועפ"י תירץ המהרש"א הנ"ל דליכא למילף מיני'. דא"כ ל"ל בפרו של אהרן. דהנה ודאי לא קשי' דלא לכתוב גם בתרומה ובגירושין דהא תרומה וגירושין א"א למילף מקדשים שכן רוב מעשיהם ע"י שליח אלא ע"כ דלא קשי' להו רק דלא לכתוב גבי קדשי' משא"כ בתרומה וגירושין לכתוב רחמנא א"כ י"ל כקושי' מהרש"א הנ"ל דה"א למילף מפרו של אהרן וא"ל א"כ ל"ל בפרו של אהרן כתירץ מהרש"א הנ"ל י"ל כי היכא דלא נטעה למילף מתרומה וגירושין אף דא"א למילף מהן דאיכא למיפרך שכן ישנן חול אצל קדשים זה שייך באמת כדבעינן למילף מנייהו לענין שליחות אמרינן דאיכא למפרך אבל אולי לא נאמר בפרו של אהרן דבעי בעלים י"ל דהוי לן טעות לומר דלא פרכינן שכן ישנן חול אצל קדשי' גם תירוצו של הפ"י הנ"ל על קושי' מהרש"א דליכא למילף כלל מפרו של אהרן משום דחוקה כתיב בפרו של אהרן ג"כ נוכל לסתור ע"ד זה ולומר דעכ"פ לכך איצטריך ושחטו למילף מפרו של אהרן ודלא למיפרך דהתם חוקה כתיב אך אמנם אחר העיון ליתא לקושי' הנ"ל כלל דודאי כל דאיכא למיפרך איזה פירכא טובה ודאי פרכינין אף מסברא ולא שייך כלל דיהי' נמשך איזה טעות דלא הוי פרכינן פירכא זו דודאי פרכינן כל מה דמצינו למיפרך א"כ שני התירוצי' היינו של המהרש"א ושל הפ"י שניה' טובי' דאין לסתור תי' המהרש"א כמ"ש דה"א למילף מתרומה וגירושין דודאי לא היינו יכולי' למילף מתרומה דגירושין כיון דאיכא למיפרך שכן ישנו חול אצל קדשי' ומאין הרגלים לומר דלא הוי פרכינן שכן ישנו חול כיון דהוא פירכא טובה וגם תירץ הפ"י הוא נכון דאיכא למילף מדאיצטרך פרו של אהרן ש"מ שליחות בקדשי' דא"ל דאדרבא נילף במה מצינו בפרו של אהרן בעי בעלי' כו' די"ל דזה לא מצינו למילף דחוקה כתיב בי' כו'. וא"ל דהוי טעינין שלא לפרוך פירכא זו זה אינו כלל דלמה לא נפרוך כל מה דמצינו למיפרך. ובזה יבואר דברי התו' הנ"ל במה שהעמידו דבריה' לא על דברי המקשן ולא על גוף בריי' דריב"ק רק על לשון המתרץ נפקא לי' מדריב"ק כי היכי דלא יבא המתעקש לעקש ולומר כסברתינו הנ"ל דהוי טעינין שלא למיפרך פירכא זו אך מלשון המתרץ דנפקא לי' מדריב"ק מוכח הוכחה גלוי' ומבוארת דאין זה סברא כלל לומר דהוי טעות שלא למיפרך איזה פירכא רק כל מה דמצינו למיפרך ודאי פרכינן. דהנה יש לדקדק על דברי המתרץ דקאמר נפקא לי' מדריב"ק דקשה על המתרץ ל"ל להביא הברייתא דריב"ק תיפוק לי' מגוף הקרא דושחטו וכדמשני באמת לקמן אף לר' יונתן דדריש ושחטו על אכילת פסח דלא מעכב מתרץ הגמ' דמ"מ נוכל למילף מיני'. וכדמשני לקמן מיני'. הגם דבאמת יש לישב קו' זו דמגוף הקרא ליכא למילף וכקו' הגמרא לקמן דלמא דאית לי' שותפות משא"כ לריב"ק דע"כ אחד שוחט הרבה פסחי' וכדכתבו התוס' לקמן ד"ה ודילמא. ובאמת באיזה אופן אחר שנכתב אי"ה נכתוב באמת כן לתרץ קו' זו דמייתי מדריב"ק ולא קאמר מיני'. אך מ"מ י"ל באופן זה דנאמר דאין זה תירץ מספיק דא"כ לא ירד המקשן והמתרץ דהכא לחלק בין היכא דאיכא שותפות לליכא שותפות דא"כ מאי מייתי משנה דחבורה שאבדה פסחה דאיכא לדחוי שמא התם מחמת שותפות כו' וכן נאמר באופן זו לתרץ קושי' זו דלא יליף מיני' מטעם זכי' דהיינו דמיני' לא מצינן למילף דאיכא למימר מטעם זכי' משא"כ מדריב"ק דמייתרא קרא להכי ע"כ מוכח דלא מטעם זכי' רק מטעם שליחות דאי מטעם זכי' ל"ל קרא להכי תיפוק לי' דהסברא מבחוץ ג"כ דמטעם זכי' יכול לעשות שליח אלא ע"כ מדמייתרא קרא להכי מוכח דע"כ מטעם שליחות. אך לפ"ז קשה מה שכתבנו לעיל אימא לעולם דהקרא אתי להורות טעם זכי' דא"ל על זכי' לא צריך קרא י"ל דה"א ללמוד מפרו של אהרן דבעי בעלים דוקא. וא"ל כתירוץ מהרש"א דא"כ ל"ל בפרו של אהרן י"ל דה"א מטעם זכי' והא אחר שוחט וכנ"ל וא"ל כתירוץ הפ"י הנ"ל דא"א ללמוד מפרו של אהרן משום דחוקה כתיב בי' י"ל כמו שרצינו לסתור את דבריו דמ"מ חששה התורה אי לא כתבה ושחטו כו'. דלא נטעה למילף מפרו של אהרן דבעי בעלי' דוקא ולא נפרוך דמה לפרו של אהרן דחוקה כתיב בי' א"כ עדיין קשה על התרצן למה לא קאמר מיני' ואי דמיני' לא מצינין למילף דה"א משום זכי' גם עתה דמביא קרא דושחטו י"ל מטעם זכי' אלא ע"כ צ"ל דסברא זו מופרכת ונסתרת כל עיקר לומר דחששה התורה שלא נטעה למילף אף דאיכא פירכא למיפרך כו' דלמה הי' התורה לחוש על זה דבוודאי כיון דאיכא פירכא טובה למיפרך הוי פרכינן א"כ שפיר מוכח מושחטו דאין הטעם משום זכי' דאי הטעם משום זכי' ל"ל קרא וא"ל כנ"ל דה"א למילף מפרו של אהרן כיון דלא שייך תירץ דא"כ ל"ל בפרו של אהרן דשליחות מנ"ל דהא זכי' היא סברא מבחוץ די"ל כמו שתירץ הפ"י דבלא"ה ליכא למילף מפרו של אהרן דחוקה כתיב בי' כו' דזה אין סברא כלל דחששה התורה לטעות שלא ניפרוך פירכא זו דלמה להתורה לחוש לטעות כזה כיון דאיכא למיפרך פירכא טובה ודאי דניפרוך אותה וא"כ לפ"ז דמוכח כל זה מהמתרץ דנקט נפקא לי' מדריב"ק ולא נקיט נפקא לי' מיני' מהאי קרא ושחטו וכנ"ל ולכך סמכו התוס' קושייתם רק כאן דא"כ ל"ל כאשר רצינו לומר על קו' התוס' דה"א ללמוד מפרו של אהרן דז"א כיון דמוכח מדברי המתרץ הנ"ל דלא שייך טעות בכזה שלא למיפרך איזה פירכא טובה ונכונה א"כ שפיר י"ל או כתירץ מהרש"א הנ"ל. דא"כ ל"ל בפרו של אהרן דא"ל כקושייתינו הנ"ל דה"א ללמוד מגירושין ותרומה דז"א דיש למיפרך מה להנך שכן ישנן חול אצל קדשי' דא"ל דלמא היה טעות שלא למיפרך פירכא זו דכבר מוכח מדברי המתרץ דנקיט נפקא לי' מדריב"ק דע"כ לא אמרינן כה"ג דחששה התורה לטעות כזה דבוודאי כל מה דאיכא למיפרך פרכינן או כתי' הפ"י דא"א למילף מפרו של אהרן דחוקה כתיב בי' דג"כ א"ל דהיה לן טעות שלא למיפרך פרכא זו כיון דמוכח מהמתרץ דע"כ לא אמרינן כך. א"כ מתורץ היטב דצריכין התוס' לסמוך קושייתם רק על לשון המתרץ דקאמר נפקא לי' מדריב"ק:
או לומר על דברי התוס' הנ"ל דציינו עצמן על התרצן ועל הא דקאמר נפקא לי' מדריב"ק להקשות דלמה לא יליף מפרו של אהרן כך. דהנה הא"ח מביא בשם הריב"ש דהקשה מנ"ל שליח שליח בקדשי' ותירץ מדכתיב ושחטו כו' משמע דאף דהבעלי' אינם שוחטין אלא אחד שוחט הרבה פסחי' הוי כאלו שוחטין הבעלי' עד דאני קורא בהם ושחטו כל הקהל וגו' א"כ מוכח מזה דיד השליח כיד הבעלי' דמי. ומה בעלים עושי' שליח אף שליח הראשון ידו כיד הבעלי' לעשות שליח שני ולפ"ז לא הקשה התוס' כלל אמאי לא יליף מפרו של אהרן דצריך קרא דושחטו עכ"פ לשליח שליח. אבל עתה דקאמר נפקא לי' מדריב"ק ולא קאמר מיני' גופא כנ"ל באופן ראשון וצ"ל כנ"ל דאי מיני' ה"א מטעם זכי' משא"כ עתה אי מטעם זכי' ל"ל קרא אך אימא דקרא מורה על שליח שליח אלא ע"כ כמ"ש המפרשים כיון דידעינין שליחות וידענו בגירושין דכמו דעושה שליח ראשון כן יכול השליח ראשון לעשות שליח שני ממילא אף בכל התורה כולה אין חילוק בין שליח לשליח שליח או כמו שכתבתי לעיל דשליח ילפינן מגירושין דלא שייך פירכא דישנו חול לענין שליח עושה שליח א"כ שפיר הקשו התוס' אמאי לא יליף כו': או יש לומר על דברי התוס' דציינו עצמם על התרצן עוד באופן אחר דהנה כתב הר"ן על האי דריב"ק וז"ל והלא אינו שוחט אלא אחד דנפקא לן מדכתיב תזבח שלא יהיו שנים שוחטין זבח אחד כדאמרינן בחולין בפ' השוחט דף כ"ט ואפ"ה אמר רחמנא ושחטו דמשמע שכולם שוחטין והיינו משום שהוא שוחט בשביל כולם ובשליחותם כו' עכ"ל הר"ן והנה לכאורה תיקשי ל"ל להר"ן להוסיף אדריב"ק מדכתיב תזבח שלא יהיו שנים שוחטין תיפוק לי' דאף בל"ז יש להוכיח מדכתיב ושחטו דאחד שוחט פסחים הרבה כמ"ש התוס' בד"ה ודלמא ואפשר דהר"ן הרגיש דקשה על הרי"ף דמביא ברייתא זו מדריב"ק דמנין ששליחו של אדם כמותו כו' וכבר ידוע דאין דרך הרי"ף להביא דיני קדשים שאינם נהוגים בזמן הזה. ע"כ דלא הביא ברייתא זו רק ללמוד מיני' דין שליחות דבכל התורה כולה וקשה טובא דהא מסקינין בגמ' דמקדשים ליכא למיליף שכן רוב מעשיהם כו' הגם די"ל כמ"ש הרא"ש דיליף כל התורה כולה מבנייהו דגירושין וקידושין מ"מ הא הרי"ף לא העתיק כלל ושילחה גבי גירושין ולא העתיק רק קדשים לבד לכן נ"ל להר"ן לתרץ זה ולומר כך דהנה באמת יש לדקדק אף אלשון שאמר ריב"ק מנין ששלוחו ש"א כמותו שנ' ושחטו כו' אלא מכאן שש"א כמותו מלבד דהוא כפל ענין במילות שונות וכי כל הקהל שוחטין והלא אינו שוחט כו' עוד זאת קשה על לשונו דקאמר מנין ששא"כ כו' וסיים אלא מכאן ששא"כ כו' דהלא לא מוכח מכאן כלל ששא"כ בכל התורה כולה רק בקדשים והול"ל מנין ששלוחו ש"א כמותו בקדשים ולשון מנין שש"א כמותו משמע דקאי על כל התורה וגם יותר הי' ניחא עוד הלשון לומר שליחות בקדשים מנ"ל ולא לומר שלוחו של אדם כמותו משמע דאכל ענינים שלוחו של אדם כמותו. לכך ס"ל להר"ן כך דבאמת ריב"ק יליף מכאן בכל התורה כולה שליחו ש"א כמותו ודריש באמת ושילחה דגבי גירושין לדרשא אחרינא ואתם גם אתם קאי מה אתם בני ברית כו' ואף דמקדשים ליכא למיליף דאיכא למיפרך שכן רוב מעשיהם ע"י שליח י"ל כך דבאמת אי לא הוי ילפינן רק דקדשים יכול לעשות שליח אז שפיר לא הוי ילפינן כל התורה כולה דאיכא למיפרך שכן רוב מעשיהם כו' משא"כ עתה דק"ל עכ"פ על לשון ושחטו דכתיב בלשון רבים דהא באמת אינו שוחט אלא אחד דהא כתיב תזבח שלא יהי' שנים שוחטין כו' וכמ"ש הר"ן שפיר נשמע מזה דבאמת אינו מצד גזירת הכתוב לומר רק בקדשים עושה שליח לפי שרוב מעשיהם כו' דא"כ עכ"פ קשה על לשון ושחטו דהא אינו שוחט אלא אחד ואטו משום דרוב מעשיהם ע"י שליח לזה הוי השליח כיד הבעלי' ממש למיקרי עשייה השליח כאילו עשאו הבעלים בעצמם אלא ע"כ מדכתיב ושחטו משמע כיון דהשליח שוחט הוי כאילו יד הבעלים בעצמן שוחטי' לכך כתיב ושחטו משום שאדם שולח הוא כמותו ממש א"כ שפיר ליכא למיפרך שכן רוב מעשיהם כו' דזו הפירכא היתה שיכת רק על הילפותא אי מותר לעשות שליח אבל כיון דילפינן מלשון ושחטו דע"כ כלל גדול דשש"א כמותו כו' א"כ מוכח כן בכל התורה כנ"ל לפרש לשון הברייתא לדעת הר"ן ובזה מדוקדק מאד לשון הגמ' דקאמר נפקא לי' מדריב"ק ולא קאמר כדר ב"ק כו' כיון דריב"ק קאי ג"כ על דין שליחות כמותו ולפי הנ"ל שפיר דבאמת שקלי וטרי' דהש"ס ע"כ לא סבר ממש כריב"ק כיון דלריב"ק מוכח מכאן לכל התורה כולה וכאן אמרינן דושלחה בגירושין קאי על שליחות ואתם גם אתם אלא ע"כ דלא ס"ל ממש ככל דברי ריב"ק למיליף כן בכל התורה כולה רק דעכ"פ בקדשים בעצמם ס"ל למילף מילפותא דריב"ק ולכך קאמר שפיר נפקא לי' מדריב"ק כו' ר"ל מהילפותא דיליף ריב"ק בכל התורה כולה יליף הברייתא הנ"ל עכ"פ בקדשים גופייהו עכ"פ כיון דשקלי' וטרי' דידן לא ס"ל למיליף בכל התורה מקדשים ולכך צריך בתרומה וגירושין דרשות בפני עצמם לכך פריך שפיר הגמ' דליכא למיליף מקדשים דאיכא למיפריך שכן רוב מעשיהם כו' משא"כ הרי"ף פסק כריב"ק ממש שפיר הביא הברייתא דריב"ק למיליף מיני' לכל התורה כולה והוא כוונת הר"ן הנ"ל ליישב דברי הרי"ף כנ"ל ולפ"ז מתורץ דברי התוס' הנ"ל דעל המקשן לא מצי להקשות דילמא ס"ל להאי שקלי' וטרי' דשחיטת פרו ש"א בזר כשירה דלדידי' לא שייך כלל מדאיצטרך בפרו ש"א כמ"ש התוס' במנחות דף י"ט ע"א ד"ה גלי בפרו של אהרן וגם על גוף הברייתא של ריב"ק לא מצי התוס' להקשות כיון דריב"ק אומר כן כדי ללמוד מכאן בכל התורה כולה א"כ לא מצי למיליף מדאיצטרך בפרו של אהרן דהתם איכא למיפריך מה לקדשים שכן רוב מעשיהם ע"י שליח לכך הקשו התוס' רק הא דקאמר נפקא לי' מדריב"ק דצ"ל כנ"ל דלא סבר ממש כריב"ק דהא ריב"ק ס"ל למיליף מכאן בכל התורה כולה א"כ ל"ל ושילחה בגירושין ואתם גם אתם אלא צ"ל דלא סבר ממש כריב"ק רק בילפותא דקרא ושחטו משא"כ לר' יונתן דליכא למילף מקרא דושחטו כל עיקר א"כ צ"ל דסבירא לי' רק כריב"ק במה ולא ממש בכל דבריו יותר הול"ל דכבר כר"ש במנחות דף י"ט דס"ל דפרו של אהרן פסולה בזר וס"ל למיליף מדאיצטריך בפרו של אהרן כו' כמ"ש התו' במנחות דף י"ט ע"א ד"ה גלי בפרו של אהרן כו' א"כ שפיר קשי' ל"ל כיון דע"כ התרצן בלא"ה לא משני רק כחד תנא דהוא כריב"ק ודלא כר' יונתן ועוד כריב"ק ג"כ לא סבר כוותי' בכל מנין כו' יותר הול"ל כר"ש דיליף מפרו של אהרן כו'. אחר שאמרתי כל הנ"ל ראיתי דא"א לפרש כן הלשון הר"ן דהר"ן כ' בעצמו לבסוף על לשון הרי"ף דנקיט הא דריב"ק דלאו דוקא אלא דמיני' ומגירושין ילפינן בכל התורה כולה אך מ"מ י"ל כן לפענ"ד בדברי הרי"ף כאשר כתבתי:
א"י לתרץ על הא דציינו היש מפורשים עצמם רק על התרצן עוד באופן אחר דהנה יש לפרש דברי הר"ן הנ"ל דהוסיף על דברי ריב"ק הא דאין שנים שוחטין זבח א' משום דכן משמע מכפל הענין דקאמר ריב"ק וכי כל הקהל כו' והא אינו שוחט אלא א' כו' והא דבאמת איצטריך לי' לדריב"ק לומר כך היא כדי דלא נימא דבאמת לא מוכח כלל מקרא דושחטו דאימא דמטעם זכי' דמצי לזכות לו וכמ"ש הריטב"א הנ"ל כמה פעמים דאף א' לא ידענו שאדם יכול לעשות שליח מ"מ מטעם זכי' יכול לעשות וכאשר הארכנו בביאורו ת"ל דלא תיקשי עליו דהא קיי"ל זכי' מטעם שליחות א"כ עכ"פ אינו מוכח מושחטו דאימא התם מטעם זכי' ולכך י"ל דכך היא הוכחת ריב"ק אמת אם הי' גוף ההוכחה ממה דיכול לעשות שליח בזה שפיר הי' מצינו לומר דהכא מטעם זכי' אבל אמר הוכחת ריב"ק הוא מדכתיב ושחטו דמשמע דשלוחו של אדם הוא כמותו לגמרי דאל"כ האיך כתיב ושחטו לשון רבים הא שנים אינם שוחטי' אלא ע"כ דמעשה השליח הוא ממש כמעשה ידי הבעלים הן לזכות הן לחובה וכעין הא דכתבתי לעיל בשם הריב"ש וענין שליח שליח ובדברי הר"ן הנה יש לדקדק דעכ"פ מבואר מ בריו דאי היו שנים שוחטים זבח אחד לא חי' מוכח שליחות וקשה אמאי כיון דנימא דאין יכול לעשות שליח א"כ מה מהני ששניהם שוחטין כיון דכל אחד אינו עושה המעשה לגמרי רק בזיר וסיוע וצירוף חבירו וצירוף חבירו לא מהני לי' כיון דהוא שליח (אמת לפי מה שפרשתי בדברי הר"ן הן לפי שפרשתי באופן הא' יכול לומר דאי שנים שוחטין זבח אחד עכ"פ לא מוכח שליחות בכל התורה והן לפי מה שפרשתי באופן זה הי' שנים שוחטין י"ל שוב משום זכי' אך מ"מ בלא פירש"י הנ"ל יש לדקדק כן על שטחית לשון הר"ן דמשמע דאי היו שנים שוחטי' זבח אחד לא הוי מוכח שליחות) אך י"ל כך דהנה בחולין דף כ"ט רצה לומר שם דרב ס"ל דלענין שחיטה מחצה על מחצה כרוב אך דמסיק שם דבאמת רב מודה לענין שחיטה ולא נאמר רק לענין היו ישראל מחצה טהורי' כו' א"כ לפ"ז י"ל אי הוי אמינא דשנים מותרים לשחוט דבר אחד הוי מצינן למימר דלא מוכח מכאן שליחות רק הוי אמינט דמחצה על מחצה כרוב א"כ כיון דשחטו שנים מתחלה ועד סוף הוי כששחט כל אחד מחצה ונימא דמחצה ע"מ כרוב א"כ אף בלא מעשה חבירו נתכשר במעשה דידי' ועיין שבת דף צ"ג ע"ב דקאמר שיעור אחד לכולן וצ"ע. אך לפ"ז יש לומר דאף שנים שוחטין זבח אחד דהנה מבואר בחולין דף כ"ט וביומא דף ל"ב ע"ב בתוס' ד"ה א"כ הו"ל עבודה באחר דשנים דאינם שוחטין זבח אחד אין חילוק בין כששניה' שוחטין בבת אחת או בזה אחר זה. ומבואר שם בגמרות הנ"ל כל דהי' הכשר שחיטה ע"י אחד שוב מותר השני לגמור ולמרק יותר יוע"ש א"כ לפ"ז י"ל דשנים שוחטין זבח אחד מתחילה ועד סוף והא דכתיב תזבח שלא יהיו שנים שוחטין כו' היינו אם שניהם שוחטין רק הכשר שחיטה משא"כ כששוחטין כולה א"כ הוי כמו ששחט כל אחד מחצה ונעשה הכשר שחיטה ע"י אחד לבד ולא מקלקל הסיוע של השני ועיין ביו"ד ס"ס כו' בדין כשר ופסול אוחזין בסכין דמביא הש"ך דעה אחרת דלא כמבואר במחבר ויעויין בשמלה חדשה שם ויש ראי' משם לדברינו אלו א"כ ליכא לפרושי דברי הר"ן כך דא"כ אף משנים שוחטין אין ראי' וצריך לפרש לשון הר"ן או כמ"ש באופן הראשון וכמו שכתבתי בהג"ה כאן לעיל דלפי מ"ש שם ל"ק על הר"ן רק שהקשיתי כן לפי שטחיות הפשוטה שבדברי הר"ן. אך לפי"ז נוכל לומר דלסברא שאמרנו דאם נימא מחצה על מחצה כרוב אין ראי' מהא ששנים שוחטין זבח אחד כנ"ל ונימא דבאמת ריב"ק דמביא ראי' מהא דשנים שוחטין זבח אחד הוא באמת לא ס"ל דמחצה על מחצה כרוב וכפי שהוא באמת אליבא דמסקנה דאף רב מודה דלענין שחיטה דמחצה ע"מ אינו כרוב א"כ שפיר הוכיח ריב"ק מהא דאין שנים שוחטי' זבח אחד ואעפ"כ כתיב ושחטו דמוכח דשלוחו ש"א כמותו ובא לשלול דלא נימא משום זכי' וכמו שאנו עתה באופן זה לפרש דברי הר"ן דמפרש כן כדי לשלול טעמא דזכי' ולפ"ז נוכל לומר באם נאמר כסברא הנ"ל דשנים יכולים לשחוט זבח אחד באם שוחטין כולה באם ס"ל מחצה ע"מ כרוב מ"מ בפרו של אהרן וודאי אסור אהרן לשחוט עם עוד אחד עפ"י מ"ש הט"ז ביו"ד סי' ד' ס"ק ד' והעולה שם מדבריו דיש חילוק בין הפוסל בשחיטה ובין מי שאינו מכשיר בשחיטה דמי שאינו מכשיר בשחיטה שייך לומר דל שחיטתי' מהכא נתכשר ע"י מעשה זו משא"כ במי שפוסל א"כ י"ל בשלמא בכל שחיטות קדשים אי נימא דבעי בעלים אבל מ"מ לא כתיב חוקה לפסול מי שאינו בעלים רק דממילא מובן כיון דבעי בעלים א"כ ממילא כל שלא עשאו הבעלים עצמן לא נתכשר א"כ עכ"פ לא נתכשר שלא ע"י בעלים א"כ כששחטו שנים עכ"פ היינו הבעלים ועוד אחר לא מיפסל משום דעכ"פ נתכשר ע"י הבעלים וכן תרי גברא בחד זיבחא דאסור מ"מ כאן נתכשר ע"י האחד משא"כ בשחיטות פר כה"ג דמיפסל אחר דאהרן וחוקה כתיב א"כ אם שחט אהרן עם עוד א' עכ"פ פסלה האחר א"כ לפ"ז לא מקשו התוס' מידי מדאיצטריך פרו של אהרן כו' אימא דאיצטרך פרו של אהרן שלא ישחוט אהרן עם עוד אחר וא"ל הא בלא"ה אין שנים שוחטין זבח אחד י"ל הא כתבנו דכששוחטין מתחילה ועד כל גמר השחיטה כולה ונימא מחצה על מחצה כרוב ליכא קפידא כנ"ל משא"כ פרו של אהרן אף בזה פסול דאהרן וחוקה כתיב כנ"ל לכך לא מצי התוס' להקשות על המקשן משא"כ על התרצן דקאמר נפקא לי' מדריב"ק וכבר הקדמנו דריב"ק דקאמר וכי כל הקהל כו' והלא אינו שוחט כו' הוא כמ"ש הר"ן דכתיב תזבח שלא יהיו שנים שוחטי' כו' ובא לשלול טעמא דזכי' כאשר כתבנו א"כ מוכח דאף בגמר השחיטה מתחילה ועד סוף כולה ג"כ אסור לשנים לשחוט זבח אחד בקדשים וע"כ דלא ס"ל כסברות הנ"ל שכתבתי או דלא ס"ל מחצה על מחצה כרוב א"כ ליכא למימר דפרו של אהרן כתיב כדי דאף שנים לא ישחטו דהא בלא"ה אין שנים שוחטין זבח אחד א"כ שפיר מקשו התוס' אמאי לא יליף מפרו של אהרן כו' ולכך הוצרכו לציין עצמם רק על התרצן:
אך אופן הלז יש לסתור דא"כ אף עתה לא הקשו תוס' כלל דאימא כנ"ל דפרו של אהרן בא להורות דלא ישחוט עם עוד אחר כו' וא"ל דהא בלא"ה אין שנים שוחטין זבח אחד וס"ל לריב"ק דבשום אופן שיהי' אין שנים שוחטין מ"מ י"ל דזה אינו דהא כתבו התוס' בחולין דף כ"ט ע"ב ד"ה תרי גברי בחד זיבחא דלכתחילה הוא דלא שחוט שנים אבל בדיעבד כשר ולכך איצטרך ושחט את פר החטאת כו' דאהרן וחוקה כתיב למפסל אף בדיעבד. עוד י"ל על הא דציינו התוס' עצמם על התרצן די"ל כך דהנה עפ"י מה שכתבתי לעיל לפרש הא דאמר שכן ישנו חול דר"ל דבדבר מצוה מהראוי שלא לעשות שליח רק שיעשו הבעלים ולא דיהי' רק מצוה בו לחיוב מצוה בעלמא כפירש"י לעיל דכי עסיק גופי' במצוה מקבל שכר טפי א"כ י"ל דלא מקשו התוס' מידי מפרו של אהרן דעדיין מנ"ל דאפי' לכתחלה שלוחו ש"א כמותו אימא לכתחלה מהראוי להיות על הבעלי' אך בדיעבד אי עביד ע"י שליח כשר אף בדיעבד וא"ל דלא שייך בדאורייתא תחילה ודיעבד ז"א דמוכח מכמה מקומות דאף מדאורייתא יש לפעמים חילוק בין תחילה לדיעבד וגם בחולין דף כ"ט ע"ב כתבו התוס' לענין שאין שנים שוחטין זבח אחד דדוקא לכתחילה אף דנפקא מקרא דתזבח כו' א"כ איכא למימר דלכתחלה ראוי לעשות בעצמו ובדיעבד אף כי עביד שליח לא מיפסל ולכך צריך בפרו של אהרן כדי למיפסל אף בדיעבד ולעולם דבשאר קדשים דכשר בדיעבד לכתחילה צריך לעשות ע"י עצמו וכעין הא דאמרינן לענין סמיכה ותנופה לא סמך כו' מ"מ הקרבן כשר אלא שחיסר מצוה א"כ לא מצי התוס' להקשות כלל. אך מהתרצן מקשו שפיר עפ"י דברי הש"ך ביו"ד סי' ל"ב ס"ק י"א דכל דלא אפשר הוי כדיעבד יוע"ש א"כ קשה גם מושחטו אין ראי' לענין לכתחילה אף דכתיב ושחטו כו', אף לכתחלה י"ל דהתם לא אפשר הוי כדיעבד וא"ל דבאמת אפשר שכל אחד ואחד ישחוט פסח שלו בעצמו י"ל עפ"י מ"ש לעיל דריב"ק נפקא לי' שליח שליח לאיש שה לבית אבות, ומושחטו דהוי שליח שליח כנ"ל א"כ מוכח דסבר אין שוחטין את הפסח על היחיד דאי שוחטין עה"י תיקשי מנ"ל שליח שליח דהא צריך איש שה לבית אבות דאיש זוכה כו' ואיש לפי אכלו דשוחטין את הפסח על היחיד וכדפריך הגמ' לקמן אלא ע"כ דס"ל אין שוחטין עה"י א"כ הוי לא אפשר דישחוט בעצמו כיון דצריך להמנות עכ"פ שנים על כל פסח וא"ל דישחטו שניהם הא אין שנים שוחטין זבח אחד ואף די"ל דז"א דהא כתבו התוס' בחולין דאין שנים שוחטין כו' הוא דוקא לכתחילה ולא דיעבד ועכשיו קיימינן בסברא דכל דלא אפשר הוי כדיעבד עכ"פ ע"ז קשה דהא ריב"ק מדייק באמת מלשון ושחטו דהא אין שנים שוחטין זבח אחד וכמ"ש לעיל דצ"ל כן כדי לשלול טעמא דזכי' א"כ עכ"פ אזיל הוכחת ריב"ק מהא דאין שנים שוחטין והא אמרינן כל דלא איפשר הוי כדיעבד א"כ כיון דלא איפשר מותר לשנים לשחוט את הפסח אלא ע"כ צ"ל דסבירא לי' לריב"ק דאף בדיעבד אין שנים שוחטי' זבח אחד א"כ הדרה קו' לדוכתי' מנ"ל להוכיח דאף לכתחילה שליחו ש"א כמותו אימא דוקא דיעבד רק דהתם בפסח הוי דיעבד כיון דלא אפשר באופן אחר כיון דאין שוחטין את הפסח עה"י ואין שנים שוחטי' זבח אחד אפי' דיעבד אלא ע"כ דלא מסתבר לי' לריב"ק לחלק כלל בין תחלה לדיעבד לענין שליחות א"כ שפיר הקשו התוס' על התרצן אמאי לא יליף מדאיצטרך בפרו של אהרן כו'. או יאמר לתרץ הא דציינו התוס' עצמם רק על התרצן ולא על המקשן ואף לא על גוף הברייתא דריב"ק רק על המתרץ דקאמר נפקא לי' מדריב"ק דהנה הקשה הפ"י למה לא ניליף שליחות בקדשים מדאיצטריך גבי סמיכה בקדשים וסמך ידו ולא יד שלוחו דאין השליח סומך במנחות דף צ"ג ע"ב מוכח מזה דשליחו כמותו. אך באמת י"ל דקו' זו לק"מ דכמו שתירצו התוס' דלא מצינן למילף מפרו של אהרן דהיא חטאת דליתא בע"כ כמו שגורם המהרש"א. והנה סברא זו הפוכה מסברת הגמ' דפרכינן מה לגירושין שכן ישנן בע"כ משמע הא דאיתא בע"כ יותר מצי משוי שליח ובסברא זו קאמרינן איפכא הא דליתי' בע"כ ורק בדידי' תלי' מילתא משווי יותר שליח הגם דאפשר קצת לומר דהתם המשלח יכול לעשות עשי' זו בע"כ של האשה וכאן כופין לחייבי עולות לעשות עשי' זו מ"מ אין רצוני לפלפל בזה ומסתברא דבאמת הגמ' קאמר פירכא דלפי דאיתא בע"כ יכול לעשות שליח ואף דשליחות דידה ליתא בע"כ עכ"ז כיון דאיתא למעשה זו בע"כ דידה נוכל לעשות פירכא דיכול הוא והיא לעשות שליח והתוס' כתבו לפי גרסת המהרש"א המוכרחת אף דהגמ' קאמר דמלתא דאיתא בע"כ יכול יותר לעשות שליח היינו דנוכל לומר פירכא כזה מ"מ י"ל ג"כ פירכא להיפך וזיל הכא קא מדחי' לי' כו' דמה דליתא בע"כ רק תלי בדעת הבעלים יכול יותר לעשות שליח ואם כי הוא קצת דחוק נסבול יותר הדוחק במעוטו מלכנוס כפשוטו פשט הגמ' בפלפולים זרים לחלק בין שליחות דידי' לדידה ועכ"פ היוצא מהנ"ל דאיכא סברא לכאן ולכאן א"כ על קו' הפ"י הנ"ל יש לתרץ להיפך דאי מדאיצטרך וסמך ידו כנ"ל הוא דוקא עולה דאיתי' בע"כ דהא ממשכנין אותו וכסברת הגמ' גבי גירושין דמה דאיתא בע"כ מסתברא יותר לעשות שליח וא"ל דמ"מ ניליף משניהם מדאיצטרך פרו של אהרן מוכח חטאת דליתא בע"כ ומדאיצטרך וסמך ידו מוכח עולה דאיכא בע"כ י"ל דז"א כיון דנימא דמפרו של אהרן מוכח חטאת א"כ שוב ליכא למילף עולה מדאיצטרך ידו גבי סמיכה דאימא דניליף מיני' דסמיכה וכעין קו' מהרש"א על קו' התוס' מדאיצטרך פרו של אהרן וא"ל כתירוצי שם גם כאן דא"כ ל"ל גבי סמיכה י"ל דצריך עכ"פ בסמיכה דקאי לכל הקרבנות כולם אף דבעולה כתיב וסמך מ"מ ילפינן סמיכה לכל הקדשים דכולם בעי סמיכה א"כ הו"א למיליף מדאיצטרך בפרו של אהרן דעכ"פ בקרבנות דליתנייהו בע"כ כמו חטאת דיכול לעשוה ע"י שלוחו:
אך לפי"ז לא צריכין לכל האריכות ליישב קו' הפ"י רק מצינן למימר בקיצור דליכא למילף מדאיצטרך גבי סמיכה דהא עכ"פ איצטרך גבי סמיכה לענין חטאת דכבר נשמע שליחות מדאיצטרך פרו של אהרן. אך לפי כל הנ"ל תיקשי למה להו להתוס' לתרץ סברא חדשה והפוכה מדברי הגמרא לומר דהא דליתי' בע"כ יכול יותר לעשות שליח נימא כסברת הגמ' בעצמה ומ"מ לא קשה קו' התוס' דהנה לפי זה נימא הא דלא נוכל למילף מדאיצטרך גבי סמיכה וסמך ידו כקו' הפ"י הנ"ל די"ל כמו שתרצנו לעיל דאפשר לומר דוקא עולה דממשכנין דהיא בע"כ יכול לעשות שליח ולא חטאת והוי ממש כסברת הגמ' דכל דאיתא בכלל בע"כ יותר גורם לעשות שליח וא"כ לא תיקשי קושי' התוס' מדאיצטרך פרו של אהרן די"ל כקו' המהרש"א הנ"ל דאימא בחטאת דליתא בע"כ נילף מפרו של אהרן וא"ל א"כ ל"ל של הריטב"א דנימא על הא דהרי שא"ל רבו מטעם זכי' דהא זכי' מטעם שליחות. והנה אמרתי על הא דקאמר הגמ' בב"מ דף ע"א דכל דלית לי' שליחות לית לי' זכי' ולמה לא נימא באמת אף דלית לי' שליחות מדאורייתא מ"מ יש לו זכי' כמו קטן דאמרינן זכין לאדם שלא בפניו א"כ אף דהקטן הוא שלא בפניו, מ"מ זכין לו א"כ האיך נימא כיון דלית לי' שליחות הא מ"מ כיון דאנן ידעינן דכשיגדיל זכות הוא לו ולמה לא נעשה לו איזה דבר דזכות הוא לו וכאשר הוא באמת לאותם פוסקים דבאמת זכי' לאו מטעם שליחות ועדיפא משליחות ולא גרסי' בגמ' דב"מ קטן אית לי' זכי' מדרבנן רק דאית לי' זכי' אפי' מדאורייתא והיינו מטעם הנ"ל דבשלמא בנכרי דלא ייתי לעולם לכלל שליחות א"כ לא שייך אצלו זכין כו' משא"כ אצל הקטן אף דלע"ע הוי כשלא בפניו מ"מ כשיגדיל בוודאי יהי' ניחא לי' זכות זה א"כ הוי כמזכה לאדם גדול שלא בפניו ואיך שייך לומר דזכי' הוא מטעם שליחות דאנן סהדי דזכות הוא לו דעביד לי' שליח וכיון דאין שליחות לקטן לא שייך גבי' זכי' כמ"ש התוס' בכתובות דף י"א ד"ה מטבילין כיון דזכות הוא לו גם כשיגדיל א"כ הוי כאילו מזכין לגדול שלא בפניו ואף דהני פוסקים דזכיה מטעם שליחות הוכיחו כן מהגמרא דב"מ דגרסו אית לי' זכי' מדרבנן מ"מ תיקשי על הגמ' גופא מ"ט וי"ל דס"ל להגמרא דמוכח כן מתרומה דממעטינין נכרי דלא יתרום אף דלפעמים הוי זכי' אלא ע"כ אפי' במלתא דזכיה ג"כ אמעיט נכרי מלהיות שליח לישראל א"כ ע"כ כמו דאינו יכול להעשות שליח כן אינו יכול אפי' להעשות שליח בדבר זכות ומוכח דזכיה מטעם שליחות (אך לפ"ז ניסתור הא דכתבתי לעיל דאף למאן דס"ל זכיה מטעם שליחות וכל דלית לי' שליחות כו' מ"מ מודו דבפניו עדיף זכיה משליחות ולפי טעם זה נסתור זה) ועפ"ז מיושב היטב הא דאמר בב"מ שליחות דכל התורה כולה מתרומה גמרינן לה וכ' הר"ן כאן בקדושין דאין הכוונה על הא דשלוחו ש"א כמותו דבאמת מסקינן כאן דלא מצינין למיליף מתרומה אלא דמתרומה ילפינן דגוי אינו בשליחות דמה אתם כו' דקשה עליו דל"ל להביא לזה מתרומה תיפיק לי' דאף אי מקדשים וגירושין ילפינן לה שליחות דכל התורה כולה ג"כ מוכח דאין עכו"ם נעשה שליח כמו דאמרינן כאן דא"צ שים קרא לזה רק מדר' חייא בר' אבא אמר ר' יוחנן דאמר אין העבד נעשה שליח נפקא דהוא מסברא וכמדומה שראיתי מקשין קו' זו ולפי הנ"ל מתורץ דאף דאמר ר"ח ב"א א"ר יוחנן מסברא דאין העבד בעשה כו' לפי שאינו בתורת גיטין היינו להיעשות שליח דהיינו בגט דחוב הוא לאשה משא"כ לזכות י"ל דמסברא לא שמעינן דאינו יכול לזכות ולכך הוצרך הגמ' לומר בב"מ דמתרומה נפקא וא"ל א"כ מה צריך הגמ' כאן לתרץ תי' אחר דה"א הואיל דאית' בתרומה דנפשי' כו' ולהקשות דלר"ש ליכא לומר כך תיפוק לי' דצריך קרא דגם אתם לאפוקי אפי' זכיה י"ל דעכ"פ א"א לדייק כן ולומר דקרא קאי על זכיה דבשלמא על שליח הנעשה מדעת המשלח שפיר י"ל דאתם גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית דר"ל דלא תמנו לשליח רק למי שהוא בן ברית משא"כ על העכו"ם הרוצה לזכות לבעלים דלא שייך לומר כן תרימו גם אתם דלא יהי' המזכה לכם מי שאינו בן ברית כיון דהמזכה עושה מדעתי' דנפשי' לזכות לבעלים שלא בפניהם וע"כ צ"ל דגוף הקרא קאי על שליחות דזה שפיר שייך לומר דלא יהי' שלוחכם מי שאינו בן ברית רק כיון דהתורה מיעטה שלא יהי' שלוחו עכו"ם מוכח מזה דזכיה מטעם שליחות וכל דלית לי' שליחות לית לי' זכי' דאל"כ למה למעט עכו"ם שרוצה לזכות לישראל א"כ שפיר לכך קאמר הגמ' בב"מ מתרומה גמרינן למעט מי שאינו בן ברית ואף דמקדשים וגירושין ג"כ הוי מצי למעט מי שאינו בן ברית מסברא מ"מ לא הוי ידעינן על זכיה דאינו יכול לזכות ג"כ עכ"פ היוצא מכל הנ"ל דמוכח דזכיה מטעם שליחות וכל דלית לי' שליחות לית לי' זכיה מהא דכתיב אתם גם אתם וממעטינן מי שאינו בן ברית. א"כ לפי הנ"ל אתי שפיר הריטב"א הנ"ל דלעיל בגמ' לא מצי מייתי הא משנה דהרי שא"ל רבו כו' דלעיל דעדיין לא ידע מהא דאתם גם אתם לרבות שלוחכם ומה אתם ב"ב כו'. ועוד יש לומר שהי' הוכחה דזכיה לאו מטעם שליחות די"ל דלא הוי סבר הגמרא כמו דמסיק אלא כדרבא בר ר' הונא כו' מנין ליתומים שבאו לחלוק כו' א"כ כיון דלא הי' יודע דחלוקת הארן משום אפטרופס הוי הי' מוכח ע"כ דזכיה לאו מטעם שליחות דאי מטעם שליחות וכל דלית לי' שליחות לית לי' זכיה א"כ קשה על קטנים שהיו בחלוקת הארץ דלאו בני שליחות נינהו אלא ע"כ מוכח דזכיה לאו מטעם שליחות וכמ"ש הר"ן א"כ לא הוי מצי להביא המשנה דהרי שא"ל רבו די"ל מטעם זכיה וא"ל הא זכיה מטעם שליחות י"ל דעכשיו בסברא זו קיימינן דזכיה לאו מטעם שליחות כנ"ל משא"כ עתה דקאי לדר' יונתן דס"ל לבאי הארץ נתחלקה הארן דכתבנו לעיל דלדידי' ל"ק ותסברא הא איכא קטנים כו' דלדעת ר"ת לא נטלו לדעתו טפלים הנכנסים לארץ א"כ כיון דליכא הוכחה דזכיה לאו מטעם שליחות א"כ אמרינן ממילא דזכיה מטעם שליחות א"כ שפיר מוכח מהרי שא"ל רבו דא"ל מטעם זכיה דהא זכיה מטעם שליחות א"כ מתורץ דברי הריטב"א הנ"ל וגם הא דסמך קושיא זו דוקא לכאן דמ"מ י"ל אולי זכיה לאו מטעם שליחות מסברא ואף דנסתר לדר' יונתן הוכחה מחלוקת הארץ מ"מ איכא למימר דאפשר מסברא דנפשי' לומר זכיה לאו מטעם שליחות ולכך לא פריך בל"ז לר' יונתן מנ"ל דאפשר לומר דאף דלר' יונתן נסתר הוכחה מחלוקת הארץ מחמת דטפלים לא נטלו חלק בארץ כיון דלבאי הארץ נתחלקה מ"מ עכ"פ לא מוכח דג"כ מטעם שליחות א"כ לא הוי מצי למיפרך אדר' יונתן דאפשר דאף דנסתר ההוכחה הנ"ל מחלוקת הארץ מ"מ דלמא ס"ל מסברא דזכי' לאו מטעם שליחות א"כ איכא למימר מיני' וא"ל דילמא דא"ל שותפות כו' מנין הי' להוכיח דאף דלית לי' שותפות יכול לעשות שליח ואי ממשנה דהרי שא"ל רבו י"ל מטעם זכיה וס"ל דזכיה לאו מטעם שליחות אכן עתה דמביא הקרא דאתם גם אתם גבי תרומה למעט בני ברית ומוכח מזה אף זכיה ג"כ ל"ל ומוכח דזכיה מטעם שליחות א"כ שפיר כיון דנסתר לר' יונתן ההוכחה מחלוקת הארץ ויש הוכחה מתרומה דזכיה מטעם שליחות א"כ ל"ל דטעמא דמשנה דהרי שא"ל, רבו מטעם זכיה כיון דזכיה מטעם שליחות אלא ע"כ דישנו לשליחות אף דלית לי' שותפות פריך שפיר הניחא לריב"ק אלא לר' יונתן כו' דאי מיני' קשה דלמא דא"ל שותפות ובאמת מוכח ממשנה דהרי שא"ל רבו דאף דלית לי' שותפות ג"כ יכול לעשות שליח או יש לתרץ הא דמקשה הגמ' דוקא אחר דפלפול באתם גם אתם הניחא לדריב"ק אלא לר' יונתן כו'. דהנה הקשיה לעיל כיון דמוכח דשליח עושה שליח באם שליח הראשון הוי שותף ג"כ ממש שוב מוכח דאף פשיטו שליח עושה שליח א"כ מה פריך הגמ' לדר' יונתן דלמא שאני התם דא"ל שותפות בגו כו'. די"ל דבשלמא לפי הא דכתבתי לעיל דמוכח בכל התור כולה שליח עושה שליח מגירושין דלא שייך למפרך לענין שלי עושה שליח פרכא זו דישנו חול אין להקשות כיון דמוכח שלי עושה שליח בכל התורה מכ"ש שליח דזה טעות דהא דמוכח דשליח עושה שליח היינו בתר דמוכח באיזה מקום דיכול לעשו שליח ראשון אז מוכח מגירושין דאין חילוק בין שליח ראש לשליח שני.
אבל כל זמן דעדיין לא מוכח דיכול לעשות שלי ראשון האיך נימא דשליח עושה שליח. אך הא קשה לפי שכתבו דאם מוכח דשליח ראשון שהוא שותף עושה שליח שני ג"כ ולענין עשיית שליח שני אין חילוק בין שהוא שותף ושאינו שוה כיון דלא שייך מגו דזכי לנפשי' לענין עשיית שליח שני כאשר כתבתי שם. א"כ לפ"ז נוכל לומר דאם הי' מפורש בהדיא בקרא דשותף יכול להיות שליח ראשון יכול לעשות אף שליח שני א' מוכח מזה דאף מי שאינו שותף ג"כ יכול להיות שליח דאי דוקא מי שהוא שותף יכול להיות שליח א"כ איך יכול למנות שליח ש כיון דלענין מניות שליח שני לא שייך מגו דזכי לנפשי' כ כנ"ל. א"כ מה פריך הגמ'. אימא דס"ל לר' יונתן כמ"ש הריב בתשובה הובא לעיל דמושחטו דמשמע דיד השליח השוחט ה כיד הבעלים. וכאלו היו הבעלים בעצמם שוחטים יש ללמוד הבעלים יכולים לעשות שליח אף השליח יכול לעשות שליח א"כ כיון דמוכח דשליח עושה שליח מה איכא למפרך לדר' יונתן אימא דהי' לו שותפות כו' תיקשי בשלמא לענין הא דיכול להיות שליח ראשון שפיר מחמת דהוא שותף ומגו דזכי לנפשי' כו' משא"כ למנות שלוחים יותר לא שייך מגו דזכי לנפשיה אלא ע"כ דאף בלא שותף מטעמיה דמגו דזכי לנפשי' ג"כ שלוחו ש"א כמותו (אמת דיש לסתור זה דבשלמא לעיל לדריב"ק שפיר כתבתי כך כיון דהשליח השני אינו שותף רק שליח ראשון מחמת שה לבית אבות אבל שליח השני השוחט אינו שותף דלריב"ק יליף מושחטו דאחד שוחט פסחי' הרבה אף דאינו שותף כלל כמ"ש התוס' משא"כ לדר' יונתן דילפינן דשליח עושה שליח כדהריב"ש דכתיב ושחטו משמע דיד השליח כיד הבעלים א"כ כמו שהבעלים יכולים לעשות שליח כן השליח כו' א"כ מה הבעלים אינם יכולים לעשות שליח רק לשותף כן השותף הראשון אינו יכול לעשות שליח שני רק ג"כ לשותף א"כ שייך ג"כ בשותף השני מגו דזכי לנפשי' כו'. מ"מ י"ל דמוכח כן מהא דשותף הראשון יכול לעשות לשותף שני דלא שייך בענין מניות השלוחין מגו דזכי לנפשיה כו'). אך די"ל דשפיר פריך הגמ' דס"ל לגמרא דלא דרשינן כלל ושחטו כהריב"ש הנ"ל וא"ל א"כ מנ"ל שליח עושה שליח י"ל כמ"ש לעיל מגירושין דפירכת ישנו חול לא שייך לענין שליח עושה שליח כנ"ל. ויש לומר דיש הוכחה לזה דלא מקדשים ילפינן שליח עושה שליח מדפריך הגמ' אתם גם אתם בתרומה ל"ל ונימא דצריך על שליח עושה שליח וכאשר כתבו המפורשים. וא"ל דאדרבא כיון דבקדשים ג"כ מוכח דשליח עושה שליח ובגרושין מפורש השליח ע"ש א"כ כמו דאיכא למילף במה הצד שליחות ראשון כן יש למילף שליחות שני י"ל דז"א דלכאורה איכא למיפרך על מה הצד שכן ישנן בע"כ אם נימא דפסח ג"כ כופין וממשכנין כו'. אך י"ל דז"א די"ל קידושין יוכיחו. והנה כבר כתבנו לעיל דלענין שליח עושה שליח לא ידעינן בקדושין ג"כ דא"ל מהיקשא דלא שייך אין היקש למחצה בשא"א למיליף כל הענינים כמ"ש לעיל. וכאן א"א למיליף כל הענינים דשליחות דידה ע"כ ליתא בשליח עושה שליח דמילי לא ממסרי לשליח. א"כ עדיין קשה מה פריך ל"ל גבי תרומה נימא דצריך על שליח עושה שליח דליכא למילף במה הצד דאיכא לומר שכן ישנן בע"כ וא"ל קידושין יוכיחו דלענין שליח עושה שליח לא ידעינן אף בקדושין ב"כ. א"כ שפיר קשה מה פריך אלא ע"כ צ"ל דלא ילפינן כלל שליח עושה שליח מקדשי' רק מגירושין וכנ"ל דל"ש פירכא דישנו חול לענין שליח עושה שליח. א"כ שפיר מקושר דבל"ז לא הוי מצי למיפרך הניחא לדריב"ק די"ל כנ"ל דמוכח דאין חילוק בין שותפות לבלא שותפות כמו דמוכיח שליח עושה שליח בקדשים וכנ"ל אבל עתה דפריך על תרומה אתם גם אתם ל"ל א"כ מוכח דלא מקדשים ילפינן שליח עושה שליח פריך שפיר הניחא לדריב"ק כו':
עפי"ז יש ליישב מה שראיתי בס' אור חדש שמקשה על דברי הרמב"ם בפ"ד מהל' תרומות דכ' שליחות בתרומה מאתם גם אתם תיפוק לי' כקוש' הגמ' ממה הצד דגירושין וקידושין כמו דילפינן כל התורה כולה. ולפי הנ"ל נימא כך דס"ל להרמב"ם דלכך לא תירץ הגמרא דצריך אתם גם אתם לתרומה בשליח עושה שליח משום דיכולין זה ג"כ למילף ממה הצד. ולא ס"ל להגמרא הפירכא הנ"ל דמה להצד השוה שישנן בע"כ די"ל פסח אינו בע"כ דאין ממשכנין לפסח וכמו דבעינן למימר לקמן. אך דבקדשים גופא מנ"ל דשליח עושה שליח. י"ל כמו שכתבנו לעיל אליבא דריב"ק דשה לבית אבות כו' ונעשה שליח ושחטו ס"ל כדריב"ק דאחד שוחט פסחי' הרבה כו' א"כ הרי שליח עושה שליח. והנה זה דוקא למ"ד אין שוחטין את הפסח על היחיד דאי שוחטין עה"י צריך איש שה לבית אבות לאיש זוכה כו' ואיש לפי אכלו דשוחטין על היחיד וכדקאמר לקמן א"כ שפיר הרמב"ם לשיטתי' דפסק דשוחטין את הפסח עה"י בפ"ב מהל' ק"פ א"כ שפיר צריך אתם גם אתם לשליח עושה שליח. מקשין העולם מאי פריך בגמ' דלא לכתוב רחמנא בקדשים כו' תיפוק לי' דהוי ילפינן קדשים מפרו של אהרן וכדברי המהרש"א וא"ל דא"כ ל"ל בפרו של אהרן ג"כ כתירץ המהרש"א י"ל דאי לא הוי כתיב בפרו של אהרן הוי ילפינן פרו של אהרן ג"כ מגירושין ותרומה דהא עכשיו לא קיימינן פירכא זו דישנו חול גם מקשין מה פריך דלא לכתוב בתרומה כו' איכא למימר כך דהוי ילפינן מפרו של אהרן וא"ל דלא לכתוב גם בפרו של אהרן י"ל דה"א למיליף במה הצד מקדשים וגירושין ונ"ל דלק"מ דהנה מבואר במנחות דף ס"ט דאי לא הוי נכתב בפרו של אהרן הוי דרשינן ההיקש דוסמך ושרט דבעי בעלים א"כ שפיר לא הוי נוכל למילף תרומה מפרו של אהרן דע"כ ל"ל בפרו של אהרן וא"ל דהוי ילפינן אף בפרו של אהרן במה הצד דקדשים וגירושין מ"ל דז"א דהא דרשינן וסמך ושחט דבעי בעלים דוקא וא"ל דהוי אמרינן דע"כ לא דרשינן היקשא דוסמך ושחט מכח מה הצד דזה ודאי אינו דא"כ ל"ל להגמרא לומר שם מדגלי רחמנא בפרו של אהרן אלא ע"כ דמכח ילפותא דמה הצד לא הוי סתרינן להיקשא דוסמך ושחט ואף דהיקשא דוסמך ושחט כתיב אכל הקדשים א"כ אף בלא מה הצד הרי כתיב גבי קדשים ושחטו א"כ ע"כ דלא דרשינן ההיקש הנ"ל ז"א דא"כ תיקשי אהגמרא הנ"ל דל"ל לשנות מדגלי רחמנא כו' אלא ע"כ מושחטו לא הוי ידעינן רק דאיתנייהו בע"כ דיכול לעשות שליח וכפירכות הגמ' על גירושין שישנו בע"כ והיקישא דסמך ושחט הוי דרשינן על קדשים דליתנייהו בע"כ ואף דבעולה כתיב וסמך ושחט מ"מ הוי דרשינן רק על קדשים דליתנייהו בע"כ כן צ"ל ע"כ מדפריך הגמ' במנחות אימא וסמך ושחט להקיש דבעי בעלים ולא משני הרי כתיב ושחטו כו' אלא ע"כ כנ"ל הגם דאי הוי אמינא להיפוך נסתר כל זה דהנה הא דכבר כתבתי כמה פעמים דפסח איתא בע"כ דממשכנין עליו היינו לפי מה דכן משמע מדברי התוס' לפי גרסת המהרש"א דמקרא ושחטו מוכח קדשים דאיתניהו בע"כ לכן עלתה בדעתי להמציא דוחק זה דפסח איתניהו בע"כ אך באמת לא מסתברא לומר כך דדוקא חייבי עולות ממשכנין לפי דאתי לשהונהי אבל פסח דקביעי לי' זמן ובחובות הקבוע להם זמן לא שייך ב"ד ממשכנין כמו בחטאת דאמרינן במשנה דעירכין דף כ"א דאין ממשכנין לפי דאתי לכפרה לא אתי לשהונהי מכ"ש בחובות הקביע להם זמן דאפי' בל תאחר לא שייך גבייהו כדאמרינן בר"ה דף ה' פסח כדי נסבא ודוחק לומר דלא אתו לשהות את הפסח למקריב פסח שני למאן דאית לי' דשני תשלומין דראשון בפסחים דף צ"ג ומסתברא לומר יותר דפסח הוי בכלל קדשים דאין כופין רק הא דקאמר מושחטו אף דבלא"ה ידעינן מפרו של אהרן קרבנות דליתניהו בע"כ דישנם בשליחות לפי גרסת המהרש"א צ"ל כיון דאיכא קרא יתירא דושחטו לשליחות ע"כ דקאי על קרבנות דאיתניהו בע"כ משא"כ קרבנות דליתניהו בע"כ כבר ידענו מפרו של אהרן והא דקאמר הגמ' לקמן לר' יונתן מיני' א"כ קשה דהא מיני' לא מצינן למיליף דהא פסח ליתניהו בע"כ י"ל דר' יונתן אינו מחלק כלל בין קדשים דאיתניהו בע"כ וא"ל א"כ נימא לדר' יונתן דמוכח שליחות מדאיצטרך בפרו של אהרן י"ל דס"ל להגמרא אי לא הוי לדר' יונתן איזה ראי' מפורשת דיש שליחות הי' מסתבר יותר לאוקמא קרא דושחטו על שליחות ולא על אכילות פסח ולהכי משני מיני' ר"ל כיון דמיני' לבד מוכח גם שליחות ג"כ מידרשי' לי' ושחטו על אכילת פסח דלא מעכבא משא"כ אי רק מדאיצטרך פרו של אהרן נוכח לה הי' מסתברא להגמרא דהי' לו לר' יונתן ביותר לומר דגוף קרא דושחטו קאי לשליחות עכ"פ נראה לומר כפי הפשוטו דפסח הוי בקרבנות דאין כופין ולכך לא קאמר הגמ' לסתור ההיקש דוסמך ושחט מחמת ושחטו די"ל דוסמך ושחט קאי על עולה דממשכנין כו' ולכך משני הגמ' מדגלי בפרו של אהרן א"כ מוכח דושחטו קאי על קרבנות דממשכנין כדלעיל דאי קרבנות שאין ממשכנין תיקשי כבר מוכח מדגלי בפרו של אהרן כו' ובזה נתיישבא נמי מה שהקשה הפ"י על תירוצם של תוס' לפי גרסת המהרש"א א"כ מה קאמר במנחות מדגלי בפרו של אהרן כו' הא לא גלי רק בקרבנות דליתניהו בע"כ ואכתי נימא דהקישא דוסמך ושחט קאי על עולה דממשכנין ולפי הנ"ל מיושב דבלא"ה קשה על הא דקאמר אי מה סמיכה בבעלים כו' תיפוק לי' הא כתיב ושחטו כנ"ל אלא ע"כ דמושחטו לא ידעינן רק בקדשים דליתניהו בע"כ ואח"כ משני מדגלי פרו של אהרן כו' א"כ מוכח מדגלי פרו של אהרן מדכתיב ושחטו דאפי' קרבנות דאיתניהו בע"כ ומיושב קו' הפ"י אחר שאמרתי זה מצאתי כי כן תירץ קו' הפ"י ג"כ בס' אור חדש על התורה בפרשת ויקרא יוע"ש א"כ עכ"פ העולה דפסח ליתי' בע"כ א"כ אי לאו דגלי רחמנא בפרו של אהרן הוי דרשינין ההיקש דוסמך ושחט דבעי בעלים א"כ נסתר הנ"ל דעכ"פ בקדשים דליתי' בע"כ הוי ילפינן מושחטו א"כ שפיר לא מתרצא קו' העולם הנ"ל די"ל דאי לא ככתוב בתרומה הו"א למילף מפרו של אהרן דבעי בעלים ואי דא"כ ל"ל בפרו של אהרן י"ל דהו"א למיליף מושחטו דלא צריך בעלים והקישא דסמך ושחט לקדשים דאיתניהו בע"כ אך מ"מ ע"ד פלפול נוכל לומר קצת דפסח איתניהו בע"כ וגם אפשר כיון דבכלל פסח יש מותר הפסח דקרב שלמים וכמבואר בפסחים א"כ הוי פסח ג"כ כאיתי' בע"כ וגם לפ"ז נתיישבה קו' הפ"י הנ"ל יותר בטוב המוקדם דפריך אי מה סמיכה בבעלים א"ל דהא כתיב ושחטו די"ל דקרא דושחטו קאי לקרבנות דאיתניהו בע"כ א"כ נימא הקישא דוסמך ושחט קאי לקרבנות דליתניהו בע"כ א"כ שפיר משני מדגלי בפ. של אהרן כו' אף קרבנות דליתי' בע"כ וגם דמתוס' מוכח ו"כ כפי הפשוטו דפסח הוי בע"כ וכדכתבתי לעיל לפי גרסת מהרש"א דא"כ מה מתרצו דמפרו של אהרן הוי אמינא דוקא קדשים דליתניהו בע"כ קשה אלא מעתה דכתיב ושחטו ג"כ איכא לומר דוקא קדשים דליתניהו בע"כ אם נימא דפסח ליתניהו בע"כ וא"ל כנ"ל מדאיצטרך ושחטו ע"כ דקאי על קרבנות דאיתניהו בע"כ דקרבנות דליתניהו בע"כ מוכח מפרו של אהרן עדיין קשה א"כ מה קאמר לקמן לדר' יונתן מיני' כו' ואשר כתבתי לעיל הוא דוחק עכ"פ לפ"ז יש קצת מקום לומר דפסח איתניהו בע"כ א"כ שפיר לק"מ קושיתי הנ"ל דליכא למימר דהוי ילפינן תרומה מפרו של, אהרן דא"כ תיקשי ל"ל פרו של אהרן ואי דהוי ילפינן ממה הצד י"ל הא אי לא כתיב פרו של אהרן הוי דרשינן להקישא דוסמך ושחט לקרבנות דליתניהו בע"כ ודמוכח שליחות מושחטו הוי אמרינן משום דפסח הוי בע"כ אלא ע"כ מדאיצטרך פרו של אהרן דבכל התורה כולה יש שליחות וגם קו' הראשונה של העולם על קו' הגמרא ל"ל בקדשים ג"כ מיושב על דרך זה דא"ל דה"א למיליף קדשים מפרו של אהרן דא"כ ל"ל פרו של אהרן וא"ל כי היכי דלא ניליף מתרומה וגירושין לפי מאי דקיימינן עכשיו דלא ידענו מפירכא שישנו חול י"ל דז"א דבלא"ה ליכא למיליף פרו של אהרן ממה הצד דתרומה וגירושין כיון דעל קרבנות דליתניהו בע"כ איכא הקישא דוסמך ושחט דבעי בעלים רק על זה יש לפקפק דא"כ קשה כפשוטו מה פריך הגמ' ל"ל בקדשים י"ל דאי לא הוי כתיב בקדשים דהיינו בפסח דאיתא בע"כ הוי ילפינן כל הקדשים דבעי בעלים מהקישא דושחט וסמך דודאי עכשיו דכתיב ושחטו נוכל לומר דמ"מ הוי דרשינן להקישא ולחלק בין קדשים דאיתניהו בע"כ לליתניהו בע"כ משא"כ אי לא הוי כתיב ושחטו דודאי לא הוי מחלקינן לכך והוי ילפינן כל הקדשים מהקישא דוסמך ושחט דבעי בעלים וא"ל על מה שתרצתי קו' העולם על קו' הגמ' דל"ל בתרומה מכח הקושיא דוסמך ושחט דהא הגמ' במנחות דף י"ט לא קאמר הקישא דוסמך ושחט רק אליבא דר"ש יוב"ש א"כ עדיין קשה דהא כאן פריך הגמ' ל"ל בתרומה אף אליבא דחכמים י"ל דז"א דקושייתם לא הי' רק אליבא דר"ש דבלא ר"ש י"ל דסבירא לי' להגמ' דפרו בזר כשירה א"כ לא נוכל למיליף כלל מפרו של אהרן אלא ע"כ דקושייתם עכ"פ לר"ש דע"כ ס"ל פרו בזר פסולה כדכתבו התוס' במנחות דף י"ט ד"ה מדגלי בפרו של אהרן. והנה עפ"י תירץ על קו' העולם הנ"ל על קו' הגמרא ל"ל בתרומה ועפ"י סברא שכתבתי לעיל דזכיה מטעם שליחות מוכח מאתם גם אתם למעוטי בני ברית בתרומה נוכל לישב קו' הר"ן ושאר ראשונים על הגמרא דקאמר לקמן ותסברא הא קטנים לאו בני שליחות נינהו וכו' אלא ע"כ מטעם זכיה תיקשי הא כל דלית לי' שליחות לי' לי' זכיה כמבואר בב"מ דף ע"א יוע"ש ולפי הנ"ל נוכל ליישב כך דהנה לכאורה קשה לי על הא דקאמר אלא כי הא דרבא כו' מנין שזכין כו' תיקשי הא זכיה תיפוק לי' דנפקא מאיש זוכה ואפשר דצ"ל דקרא דנשיא אחד הא לא מייתרא ונ"ל לתרץ כך דהנה מקשה באור חדש על הא דפריך הגמ' ואלא הא דאמר רב גידל כו' תיפוק לי' מהכא דילמא ממונא מאיסורא לא ילפינן וכדאמרינן כתובות דף מ"ו ע"ב. והנה אני מדקדק עוד דלמה פריך הגמ' ואלא הא דאמר ר"ג א"ר כו' תיפוק ליה ולמה לא קאמר דל"ל כאן פסוקים על שליחות תיפוק ליה מהתם וא"ל דמ"מ בעי על תרומה וקדושין דליכא למילף מהתם דאיכא למיפרך שחלוקת הארץ ישנו חול מ"מ קשה עכ"פ ל"ל בגירושין תיפוק ליה מהתם (גם לראות על תרומה דע"י חלוקת הארץ הי' מפרישין תרומות ומעשרות ומביאין בכורים ועיין בס' המקנה שהאריך בכאן בענין בכורים לחלוקת הארץ) וא"ל דהגמ' לא יוכל למפרך ל"ל בגירושין משום דממונא מאיסורא ג"כ לא ילפינן כדאמרינן בב"מ דף כ ע"ב היכי פשיט מר איסורא ממונא יעו"ש א"כ נתחזקה ביותר קו' הא"ח הנ"ל דא"כ מה פריך עתה על דר"ג א"ר נילף מהכא די"ל ממונא מאיסורא לא ילפינן אך י"ל דמצינן לומר דהגמ' לא פריך הכא ל"ל בגירושין שליחות די"ל מה לחלוקת הארץ שאינו בע"כ משא"כ גירושין שישנו בע"כ וכסברת התוס' בד"ה נפקא לי' כו' דבע"כ גורם יותר שלא לעשות שליח וא"ל א"כ ל"ל בגירושין דידה עכ"פ י"ל דז"א חדא דכבר הוכרחנו לומר בכל הסוגיא דפריך לעיל מה לגירושין שישנו בע"כ דקשה דעדיין תיפוק לי' מגירושין דידה דצ"ל דכיון דישנו לגירושין בע"כ הוי פירכא לכל ענין שליחות דאיתניהו בגירושין אף דליתא לדיד' מדידה בע"כ א"כ ה"נ להיפוך הוי פירכא מה שחלוקת הארץ לא הוי בע"כ וגירושין הוי בע"כ ועוד דכאן בלא"ה לק"מ ל"ל שליחות דידי' כיון דיכול ליתן גט לאשתו בע"כ א"כ יכולין למיליף מחלוקת הארץ די"ל דז"א דה"א כיון דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא זכה מטעם הרא"ש שזכרתי לעיל דבמקום שחב לאחרים לא זכתה התורה לעשות שליח א"כ ה"א כיון דהבעל חב להאשה לא יכול לעשות שליח ובאמת כן עלה בדעת הנודע ביהודה בסי' ב' באה"ע לומר כן לחדש דין חדש דע"י שליח א"א לגרש בע"כ וכבר כתבתי על הגליון הנב"י שלי להקשות עליו וכעת שנדפס גם המ"ב מתרץ דבריו אבל עכ"פ אנן בדידן נוכל לומר דלכך לא מייתרא שליחות דידי' דבגירושין דא"א ללמוד מחלוקת ארץ ישראל דאיכא למימר כיון דהבעל חב להאשה לא יוכל לעשות שליח. ועוד דבאמת ע"פ דברי המהרש"א לעיל בתוס' ד"ה ושלח ושלחה דשליח דגירושין דידי' ממשמעות גמרינן ליה ושליח עושה שליח ליכא למיליף ממשמעות ודקדקתי לעיל דלדברי מהרש"א צ"ל דשליח דגירושין דידה ג"כ ליכא למיליף ממשמעות א"כ ליכא ריבוי יתירא על שליחות דידי' דהוא רק ממשמעות וגם לא שייך דל"ל ג' ריבוים תיפוק ליה דיהי' נשמע שליח גירושין דידה ושליח שליח משני ריבוים דהא על שליחות דידי' לא צריך קרא דז"א דהא הריבוי שהוא מהמשמעות לא יוכל להיות על שליחות דידה ולא על שליח עושה שליח. ולפ"ז יש ליישב הקושי' של אור חדש הנ"ל אימא דממונא מאסורא לא ילפינן דהנה לכאורה יש לדקדק לפי סברות התוס' ד"ה נפקא ליה לפי גרסת מהרש"א דיש למיפרך אף להיפך דסברא דליתא בע"כ יש יותר לעשות שליח א"כ מה פריך לעיל ונכתוב רחמנא בתרומה וניתי הנך כו' סיפוק ליה דהיקשא דויצאה והיתה לא מייתרא וגירושין ליכא למיליף מתרומה דיש למפרך מה לתרומה דליתי' בע"כ לכך יכול לעשות שליח כסברת התוס' הנ"ל משא"כ גירושין דאיתא בע"כ. אך י"ל כך דהא דאזלו התוס' בתר איפכא לומר דיש סברא להיפך לומר דמה דליתא בע"כ הוא גורם יותר לשליחות הוא מחמת ההכרח מדאיצטרך קרא בקדשים תיפוק ליה מפרו של אהרן אבל בס"ד דלא הוי ידעינן כלל מקרא דבקדשים לא הי' לנו הכרח לומר סברא להיפך דהא דליתי' בע"כ משווי יותר שליח עכ"פ היוצא מזה דאי לא הי' לנו הכרח להכריח סברא זו דהא דליתי' בע"כ משווי יותר שליח לא הוי אמרינן סברא זו רק הוי אמרינן בסברא הפשוטה שבש"ס דכל דאית בע"כ משווי יותר שליחות ולפ"ז שפיר מקשה הגמרא על רב גידל א"ר בדרך ממ"נ דהנה הא וודאי דיש סברא אחת או לומר דממונא מאיסורא לא ילפינן או דאיסורא ממונא לא ילפינן ובאמת כן דרך הש"ס זיל הכא קמדחי ליה לפעמים מדחי דאיסורא מממונא ליכא למילף ולפעמים להיפך אבל לומר בדבר אחד הדבר והפיכו א"א א"כ שפיר מקשה ל"ל הא דאמר ר"ג א"ר וא"ל דממונא מאיסורא לא ילפינן א"כ לפי שיטות סברא זו דממונא מאיסורא לא ילפינן מוכח להיפך דאיסורא מממונא ילפינן א"כ תיקשי ל"ל שליחות בגירושין וא"ל כנ"ל דמה לחלוקת הארץ שאינו בע"כ י"ל דסברא זו לא מוכח כלל דאיתא לסברא זו דהא דליתי' בע"כ יכיל יותר לעשות שליח דהא ההכרח לסברא זו הי' מדאיצטרך קרא לשליחות בקדשים ולא ילפינן מפרו של אהרן ועכשיו בלא"ה לא קשה מידי דניליף מדאיצטרך בפרו של אהרן די"ל כתירוץ המהרש"א דה"א דניליף מיני' וא"ל דא"כ ל"ל בפרו של אהרן י"ל דה"א למיליף מחלוקת הארץ וא"ל דליכא למילף מחלוקת הארץ דיש לפרוך שכן ישנו חול י"ל דז"א דזה שייך אי מחזקינן בסברא דאיסור מממון לא ילפינן כן י"ל דקודש מחול אף ששניהם דבר איסור ג"כ לא ילפינן אבל אי קיימינן דאיסור מממון ילפינן א"כ בוראי הממון הוא חול ודבר איסור אינו חול אלא ע"כ דילפינן כך א"כ ליכא למפרך שכן ישנו חול א"כ לכך איצטרך גבי פרו של אהרן א"כ ליכא הכרח לסברא זו דבע"כ לא מצי משווי שליח (ואף אם נדחק לומר דאף אם אסורא מממונא ילפינן מ"מ יש למפרך שישנו חול מ"מ עכ"פ בזה שייך לומר כנזכר אצלינו לעיל בסוגיא זו דהי' טעות אי לא נכתב פרו של אהרן שלא למיפרך פירכא זו דישנו חול ואף דאמרנו דאין מקום לסברא זו דבל דאיכא למפרך פרכינן י"ל דבזה לא שייך זה כיון דקיימינן דאיסור מממון ילפינן א"כ אין זה פירכא דישנו חול מרווחת כל כך עכ"פ לומר דהוי ידעינן פירכא זו מסברא) א"כ כיון דליכא הכרח לסברא זו דהא דליתא בע"כ משווי יותר שליח א"כ הדרה קושי' לדוכתי' ל"ל שליחות בגירושין ותרומה וקדשים (ולפמ"ש בהג"ה דבאמת יש למיפרך נגד תרומה וקדשים שחלוקת הארץ ישנו חול אף דנימא איסור מממון ילפינן עכ"פ קשה ל"ל בגירושין וגם דלעיל כתבנו בהגה"ה דחלוקת הארץ לא הוי חול יותר מתרומה דע"י החלוקה ג"כ היו מפרישין תרומה ומביאין ביכורים) כיון דלא נימא עכשיו בסברא זו פירכא דחלוקת הארץ ליתא בע"כ א"כ מקשה הגמ' שפיר בדרך ממ"נ עכ"פ היוצא לנו מכל זה דמוכח דאליבא דרב איתא לסברא זו דהא דלית' בע"כ משווי יותר שליח ודייק לסברא זו מפרו של אהרן ולכך לק"מ ל"ל שליחות בגירושין תיפוק לי' מנשיא אחד רק דהגמר' מקשה ל"ל לר"ג א"ר לדייק מנשיא אחד תיפוק לי' מהכא (אך דיש לראות דאין זה הכרח כיון דלהכרח זה מוכח ממילא ג"כ דאסורא מממונא לא ילפינן דאי הוי ילפינן לא הי' מוכח הכרח זה מפרו של אהרן וכאשר כתבתי כאן באריכות א"כ דבלא"ה ע"כ מוכח דאיסורא מממונא לא ילפינן א"כ שוב בלא"ה לק"מ ל"ל בגירושין תיפוק ליה מחלוקת הארץ כיון דאיסורא מממונא לא ילפינן א"כ שוב לא צריך לומר לרב דצריך לפרוך דהא דליתי' בע"כ משוי יותר שליח) עכ"פ כיון דנימא להוכיח כנ"ל דרב ע"כ סובר דהא דליתי' בע"כ גורם לשליחות א"כ יש ליישב קו' הר"ן הנ"ל ע"פ שכתבתי דהא דמוכח דזכיה מטעם שליחות הוא מאתם גם אתם דבתרומה לפ"ז שפיר בסברא דאנן קיימינן עכשיו דמוכח דרב אית ליה דהא דליתי' בע"כ גורם יותר לשליחות לא מוכחא כלל הך סברא דזכיה מטעם שליחות דהנה לפי התירץ שתירצנו על קו' העולם הנ"ל דאימא דצריך בתרומה כי היכא דלא ניליף מפרו של אהרן ואי דא"כ ל"ל בפרו של אהרן י"ל כי היכא דלא נלמד משאר קדשים ותירצנו דאי לא הוי כתיב פרו של אהרן לא הוי ילפינן כלל משאר קדשים לגבי פרו של אהרן דהפסח אית' בע"כ יכול לעשות שליח ודייקנו עוד מהיקשא דוסמך ושחט כו' משא"כ לסברות רב דהשתא דמוכחא דהכי דליתא בע"כ איתניהו יותר בשליחות א"כ נסתור תירצינו הנ"ל על קושי' העולם א"כ הדרה קושי' העולם לדוכת' דצריך אתם גם אתם גבי תרומה לענין גוף השליחות ולא למעט לשאינו בכי ברית א"כ בסברא דהשתא לא מוכח כלל זכיה מטעם שליחות ולכך קאמר הגמ' בסברא דהשתא דזכיה לאו מטעם שליחות משא"כ לפי המסקנא דדייקינן מנשיא אחד למטה רק דמעמידין אפטרופסין א"כ לא מוכח שליחות כלל לק"מ ל"ל שליחות בכל התורה ניליף מנשיא אחד למטה א"כ הדרינן לקמייתא דהא דאיתא בע"כ גורם יותר לשליחות א"כ נסתר תירוץ העולם על קושית הגמ' דאתם גם אתם ל"ל וכנ"ל וצריך לומר דקאי למעט נכרים א"כ שפיר מוכח במסקנא דזכיה מטעם שליחות. אך יש לסתור כל הנ"ל דהא רב ס"ל ביומא דף מ"ב דשחיטת פר בזר כשירה א"כ לא מוכח כלל מפרו של אהרן כמו שכתבו התוס' במנחות דף י"ט הנה הי' נ"ל קצת להביא ראי' מדברינו דזכיה לאו מטעם שליחות דאם נימא דזכיה הוא מטעם שליחות תיקשי מהכא דהנה תרצנו לעיל קו' התוס' ל"ל שליחות בקדשים ת"ל מדאיצטרך פרו של אהרן משום דאי מפרו של אהרן הו"א דבדיעבד מהני כשעשאו ע"י שליח אבל לכתחלה צריך לעשות בעצמו דוקא ומנין ששלוחו כמותו ממש אך מושחטו דלכתחילה מוכח שפיר אך לפ"ז יש לדייק א"כ מושחטו ג"כ לא מוכח עפ"י סברת הש"ך ביו"ד סי' ל"ג ס"ק י"א דכל דלא אפשר הוי כדיעבד א"כ כיון דאין שוחטין את הפסח עה"י ובשנים אי אפשר למשחט זבת אחר אי נימא דאין שלוחו כמותו לכתחלה וא"ל דהיכי דאית לי' שותפות בגיוי' יכול להיות שליח י"ל דז"א לפי סברא דהשתא דנימא דבדיעבד מהני שליחות רק דלכתחילה צריכים הבעלים בעצמם לעשות א"כ הוי רק מטעם מצוה בו א"כ לא שייך חילוק בין שותפות לבלא שותפות דלא שייך כאן דבשותפות י"ל מגו דזכי לנפשי' כו' משא"כ אי מטעם מצוה בו כו'. אך י"ל דז"א כיון דזכיה עדיפא משליחות איכא למימר דאף דהי' הו"א דצריך לעשות בעצמו זה דוקא שלא יעשנו ע"י שליח משא"כ ע"י שותפות דהוי מגו דזכי לנפשי' הוי כעושה בעצמו ולפ"ז הי' מכאן ראי' דזכיה לאו מטעם שליחות:
תוס' ד"ה הנכרי והכותי עיין מהרש"א דהקשה על קו' התוס' על רש"י אימא דס"ל לרש"י דכ"ע אין קנין לעכו"ם רק דאיפלגי באי מירוח העכו"ם פוטר. ולכאורה לק"מ קושייתו דא"כ דסבר ר"ש אין קנין רק מחמת דמירחם העכו"ם פטור א"כ מה פריך ולר"ש כו' אימא דמש"ה הוי בתרומה דנפשי' דאם מירחם ישראל דהיינו שלקח מעכו"ם חייב בתרומה וא"ל דסבירא לי' להמהרש"א דזה לא מיקרי דאיתא בתרומה דנפשי' כיון דעכ"פ העכו"ם לא מתחייב בתרומה דז"א דהא לפי תירץ התוס' דאיירי שגדלה שליש ביד ישראל וגם מירחם הישראל א"כ מוכח דאליבא דחכמים דמחייבי בזה מיקרי מחמת זה איתא בתרומה דנפשי' כו' אך י"ל דקו' מהרש"א דלמא ס"ל לרש"י דלא כר"ת דפטורה דלקוח אינו אלא לאחר מירוח רק דאפי' קידם. אך מ"מ יש ליישב קו' מהרש"א הנ"ל דהנה לכאורה קשה על הא דפריך הגמ' הא ל"ל קרא מדר"ח בר אבא אר"י נפקא כו' אימא דצריך קרא אף דעכו"ם שותף וכדלקמן דקאמר בשותפות יש יותר סברא לשליחות קמ"ל דאפי' בעכו"ם שותף ג"כ אינו נעשה שליח רק דז"א דממ"נ לר"ש דס"ל דעכו"ם אינו בתרומה דנפשי' א"כ מה מהני שותפות כיון דלא שייך מגו דזכי לנפשי' כיון דאינו בתרומה דנפשי' ולחכמים דפליגי אר"ש א"כ בלא"ה ניחא כיון דאיתא בתרומה דנפשי' בלא"ה ל"ק מדר"ח ב"א אר"י כיון דאיתא בתרומה דנפשי' אך לפי הנ"ל קשה שפיר אם נימא דאף ר"ש ס"ל אין קנין רק דמירוח פוטר א"כ י"ל כשעכו"ם שותף עם ישראל דאז הוי מירוח של ישראל א"כ הוי אף חלק העכו"ם חייבת בתרומה א"כ שפיר י"ל מגו דזכי לנפשי' כו' א"כ מה פריך ולר"ש כו' אימא דקאי למעט שותפות על אופן זה אך אפשר דמ"מ ז"א דגבי העכו"ם אף אם נימא דאיתא בתרומה דנפשי' היינו דתבואה שלו חייבת בתרומה ואם תרם תרומתו תרומה אבל מ"מ לא שייך גבי העכו"ם מגו דזכי לנפשי' דאטו עכו"ם מוזהר להפריש תרומה. ויש ליישב קצת קו' מהרש"א דכ' דא"ל דפלוגתא או מירוח העכו"ם תלי בזה אם יש קנין או אין קנין דא"כ בלא"ה קשה דפליגי תנאי בפלוגתא דאמוראי קדשים ממעילה וכל זה לאחר דכתיב בתרומה דילפינן במעילה חטא חטא מתרומה. אך א"כ לרב לא מייתרא גבי תרומה א"כ מנ"ל למעט גוי משליחות כיון דלא מייתרא אתם גם אתם דצריך לגופי' כנ"ל. אך י"ל דלרב ג"כ מייתרא בתרומה דאיכא למילף תרומה מחלוקת הארץ דכתבנו דאין למפרך שחלוקת הארץ ישנו חול כיון דהיו נותנים תרומות ומעשרות ובכורי' על חלוקת הארץ א"כ שפיר מייתרא גבי תרומה למדרש מיני' מה אתם בני ברית וכ"ז אחר דכתיב ונשיא אחד כו' כן יש להקשות קו' זו והנ"ל כי ישובו דהנה יש לתרץ קו' העולם לעיל אימא אי לא הוי כתיב בתרומה הוי ילפינן מפרו של אהרן ואי מדאיצטרך פרו של אהרן י"ל כי היכי דלא ניליף ממה הצד דגירושין וקדשים די"ל כך כמו דחזינן דהגמ' עשה פירכא מתרומה לקדשים שכן ישנו חול ור"ל דתרומה לגבי קדשים הוי חול כן י"ל למיפרך מקדשים וגירושין דאיירי בקדשים קלים שכן ישנו חול נגד קדשי קדשים דהוא פרו של אהרן ועד"ז יש ליישב גם קו' המהרש"א הנ"ל דאין להקשות ל"ל בקדשים שליחות ליליף ממעילה וטביחה דיש לתרץ שכן ישנו חול ואף דבכלל קדשים המועלים בהם יש ג"כ קדשי המזבח מ"מ כיון דיש ג"כ קדשו בדק הבית והגז"ש דחטא חטא צריך להורות דיש שליח לד"ע א"כ לא מוכח קדשי מזבח וי"ל דוקא על קדשי בדק הבית יש ללמוד דשלוחו של אדם כמותו ולא על קדשי מזבח משום דעל קדשי בדק הבית יש למיפרך נגד קדשי מזבח ג"כ מה לקדשי בדק הבית שכן ישנו חול ומה גם דקדשי בדק הבית בלא"ה אפשר למיליף מתרומה דליכא למיפרך על תרומה נגד קדשי בדק הבית שכן ישנו חול וגם אפשר ליישב הקו' הנ"ל ולומר דאף מחלוקת הארץ יש למיפרך שיש להנשיאים שותפות בגווי' ומיגו דזכי לנפשי' כו'. אך אפשר דלא שייך גבי חלוקת הארץ הך פירכא דאית להנשיאים שותפות בגווייהו כיון דאחר דחילקו ארץ ישראל לשבטיו חילקו עוד אח"כ בין בתי אבות א"כ כיון דהנשיאים כבר קיבלו חלקם ואח"כ עשו חלוקה בין שני בתי אבות א"כ כבר לא שייך דאית להו שותפות כו' כיון דכבר קיבלו חלק המגיע להם ובזה ניחא לי על מה דקשה על דברי התוס' דכתבו בד"ה יתומים שבאו דאין להוכיח דלא בעינן באו מחלוקת הארץ דע"כ היו שם כמה יונקי שדים משום דהי' עפ"י הדיבור ועפ"י אורים ותומים דע"כ א"ל בכוונתם דהא דהי' עפ"י הדיבור לא הי' מהני רק לענין דהוי כאלו באו דהא הא דלא באו אין לחלק היינו משום דלמה לן לחלוקה ודוקא בבאו כו' א"כ התם דהי' ע"פ הדיבור לחלוק הוי כבאו דזה א"א לפרש בכוונתם דבגיטין דף ל"ד כ' להדיא כן אף לענין שהגדילו דלא היו מוחין ובודאי דע"כ אין יכולים למחות דאל"כ איך לא נמצא אחד דלא מחה (ועוד דא"כ נמצאו קבורים בקברות שאין שלהם וכדדייק הגמ' בב"ב דף קי"ב גבי פנחס לענין ירושת הבעל אי דאורייתא) אלא דע"כ דאין יכולים למחות א"כ ע"כ צ"ל רק בכוונת התוס' שכתבו מחמת שהי' עפ"י הדיבור ואו"ת אלים טפי וא"כ ע"כ אריך לדחוק הא דמביא הגמ' ראי' מינה דב"ד מעמידים להם אפטרופסן משום דלאו לגמרי מדמה לה כמ"ש התוס' בגיטין הנ"ל והמהרש"א כאן ולמה להו להך דוחק ולא כ' כפשוטו דהתם בחלוקת ארץ ישראל אף דהי' כמה יונקי שדים שלא באו מ"מ כיון דהי' גדולים ג"כ ביניהם לכך הי' צריך לחלוק וכדכתבו התוס' עצמם בכתובות דף ק' ע"א ד"ה ובוררין דלפי' ר"ת דבוררין בגורל יש לחלק מהא דשני אחין שחלקו כו' דהכא כל היתומין קטנים ואין אחד תובע לחלוק וע"כ ס"ל להתוס' סברא זאת למונח קיים דאל"כ תיקשי על מה שכתבו לקמן בד"ה ובוררין דאין צריך גורל דהלא בחלוקת א"י הי' ע"פ גורל ואח"כ מצאתי שכן הקשה הפ"י בכתובות דף ק' הנ"ל ומתרץ דהתם שאני לפי שהיו ביניהם גדולים כו' א"כ ע"כ מוכרחים התוס' לסברא זו דאין לתרץ קו' הפ"י ולומר דבאמת לשמואל דס"ל הגדילו יכולים למחות י"ל דלכך הי' הגורל בחלוקת א"י כדי דלא יהיו יכולים למחות דא"כ נימא דלר"נ דס"ל אינם יכולים למחות ס"ל דחלוקין בגורל לאו דוקא דלדידי' יש שפיר ראי' מחלוקת א"י א"כ מה פליגי שמואל ור"נ כיון דלכ"ע בגורל אינם יכולים למחות א"כ זה וודאי לא ניתן להאמר כלל גם אין לתרץ קו' הפ"י ולומר דלא ילפינן כלל מחלוקת הארץ רק לענין העמדת אפטרופסים אבל לא יותר כמו דלא ילפינן לענין דלא צריך באו ולענין הגדילו דיכולים למחות דכ' התוס' בגיטין והמהרש"א כאן דלאו לגמרי מדמי להו וכו' דז"א דלענין גורל מפורש בפירוש בב"ב דף ק"ו ע"ב כתחלתו של א"י מה תחילתו של א"י בגורל אי מה להלן בקלפי ואורים ותומים כו' אלא ע"כ מוכרחין אינו לתרץ הפ"י הנ"ל דבארץ ישראל היו בהם גדולים א"כ למה הוכרחו לחלק דהתם עפ"י הדיבור ולא משום דהתם הוי ג"כ גדולים ונהי דלא ניחא להו לפרש כהרמב"ם פ"י מהלכות נחלות הל' ד' מימרא דר"נ דאיירי דמקצתן גדולים כו'. אבל עכ"פ דסברא בפני עצמו שפיר יש לה מקום א"כ מחלוקת א"י אין ראי' דאף דלא באו הקטנים מ"מ הלא באו הגדולים. אך אפשר דבלא"ה הוכרח לחילוק זה דחלוקת ארץ ישראל שאני דהיתה עפ"י הדיבור כי היכי דלא תיקשי עלי' דשמואל דהגדילו יכולים למחות וכדכתבו התוס' בגיטין דבזה החילוק דהתם גדולים ג"כ הוו אין מתורץ זה. אך דמ"מ יש לראות דע"כ מוכח מהתוס' דכל מה דאפשר להשוות חלוקת ארץ ישראל לדינא דידן משווינין להו דאל"כ תיקשי עפ"י מ"ש התוס' דבחלוקת א"י הוי כמה יונקי שדים א"כ למה קאמר הגמ' ותסברא דהא שליחות הוא והא קטנים לאו בני שליחות נינהו כו' ול"ל להגמרא למימר דקטנים לאו בני שליחות נינהו תיפוק לי' דאפי' היו קטנים בני שליחות מ"מ הא הוו כמה יונקי שדים ביניהם וכמ"ש התוס' וא"ל כתירוץ התוס' דהי' עפ"י הדיבור דא"כ אף שליחות לא מוכח מיני' על כן צריך אני לפרש דברי התוס' דכ' דהי' עפ"י הדיבור א"כ צ"ל דלאו לגמרי מדמי להו כו' וכדכ' מהרש"א כאן וכדכתבו בגיטין דף ל"ד דכוונתם הוא כך דכל מה דהוא באפשר להשוות חלוקת א"י לדינא דידן מדמינין להו (אך דז"א דא"כ מ"ט דשמואל דהגדילו יכולין למחות למה לא ניליף מחלוקת א"י ולמה נאמר כמ"ש התו' בגיטין דהתם הי' עפ"י הדיבור כיון דיש להשוותן ולומר דדינא הוא דהגדילו אינם יכולין למחות ואפשר קצת כיון דבטעו אף ר"נ מודה דיכולין למחות א"כ וכי נימא דבחלוקת א"י לא היו יכולין למחות אף בטעו אך דמ"מ ז"א דודאי בזה הוא סברא טובה כיון דהי' עפ"י הדיבור ואו"ת דלא הי' שום טעות וצ"ע בכל הנ"ל) א"כ בשלמא לענין יונקי שדים ע"כ כיון דלא איפשר באופן אחר ע"כ דהועילה סברא זו דהי' עפ"י הדיבור ולכך לא הי' יכול הגמרא למיפרך מיונקי שדים כיון דלא איפשר א"כ וודאי הי' מהני סברא זו דהי' עפ"י הדיבור (דא"ל דהי' להם להמתין עד שיגדלו והקטנים שעתידין להולד אינם בכלל זה בין למ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה ובין למ"ד לבאי הארץ כו' מ"מ לא מיקרי זה אפשר באופן אחר להמתין עד שיגדילו) אבל בקטנים פריך שפיר דא"ל דגם בקטנים כיון דלאו בני שליחות נינהו א"כ ג"כ לא הי' אפשר א"כ הועיל סברא זו דהי' ע"פ הדיבור דז"א כיון דהגמ' פריך ותסברא מטעם שליחות כו' אלא מטעם זכיה א"כ שפיר הוכיח הגמ' דע"כ לאו מטעם שליחות רק מטעם זכיה ומקטנים דא"ל דלא אפשר י"ל כיון דאפשר בזכיה ואין להקשות לפ"ז א"כ מה פריך ותסברא הא זכות הוא הא חובה נמי איכא א"כ לפ"ז כיון דלא הוי' זכות שוב אפשר לומר דגדולים מטעם שליחות דשלוחו ש"א כמותו בין לזכות בין לחוב וקטנים דלאו בני שליחות נינהו שוב לא הוי אפשר א"כ ע"כ הועילה סברא זו דהי' עפ"י הדיבור כו' כיון דלא אפשר בזכיה לקטנים כיון דלאו זכות אלא חובה נמי איכא אך דז"א דהמקשן דפריך ותסברא הא זכות הוא הוי ידע מהך מימרא דר"נ דיתומים שבאו לחלוק כו' דב"ד מעמידין להם אפטרופסן כו' א"כ שפיר כיון דב"ד מעמידין להם אפטרופסן לא נצטרך לומר לא מטעם שליחות ולא מטעם זכיה ועל המקשן דלעיל דפריך ותיסברא והא שליחות הוא והא קטנים כו' ולא פריך מיונקי שדים שפיר י"ל דפריך רק משום דעל יונקי שדים דלא אפשר ניחא לומר דהי' עפ"י דיבור משא"כ על קטנים דאפשר מטעם זכיה כנ"ל כיון דלא ידע הא דב"ד מעמידין להם אפטרופסין כנ"ל עכ"פ היוצא מזה דכל מה דיש להשוות חלוקת ארץ ישראל דלא נצטרך לומר מחמת דהי' עפ"י הדיבור הי' שלא כדינא דידן יש להשוות א"כ עדיין תיקשי על התוס' אף דהוכרחו לחילוק דהתם הי' עפ"י הדיבור משום כי היכי דלא תיקשי אדשמואל דס"ל הגדילו יכולין למחות וכדכ' בגיטין מ"מ לענין שבאו לא הי' מצטרך להם חילוק זה וטפי הו"ל לומר דמחלוקת א"י אף דהיו יונקי שדים שלא באו מ"מ כיון דהי' כמה גדולים ביניהם ב"ד מעמידין להם אפטרופסין וכדאנו בלא"ה מוכרחים לחילוק זה כתירץ הפ"י הנ"ל דלא תיקשי לפי מה דכ' דבוררין בלא גורל ותיפוק לי' דבחלוקת א"י הי' עפ"י גורל ודוחק לחלק ולומר דדוקא לענין החילוק אי חולקין בגורל או אף בלא גורל ס"ל לחלק בין כולם קטנים לדאיכא בינייהו גדולים משא"כ לענין אי צריך באו דוקא דהא בודאי הוא סברא טובה לומר כיון דאיכא גדולים בהדייהו והם מבקשים החלוקה אף דאיכא קטנים דלא באו מ"מ צריך לחלוק וב"ד מעמידין להם אפטרופסים וכדפסק הרמב"ם פ"י מהל' נחלות הל' ד' להלכתא ונהי דהתוס' לא ניחא לפרשי מימרא דר"נ במקצת גדולים ומקצת קטנים אבל גוף הסברא ודאי היא סברא נכונה. אך נראה דהוכרחו התוס' לחילק הנ"ל דשאני חלוקת א"י דהי' עפ"י ב"ד ואורים ותומים דאל"כ עדיין תיקשי דודאי היו איזה משפחות ובתי אבות בישראל שלא נשארו רק קטנים לבדם וזה חלקו נמי הנשיאים שחלקו כל א"י א"כ עדיין תיקשי האיך חלקו כל א' ואף לאותה משפחה שלא נשארו ממנה רק קטנים לבד ג"כ היו חולקין א"כ לא שייך לומר מחמת אפטרופסן דא"כ עכ"פ באותו בית אב שלא היו נשארים רק קטנים לבד לח הי' להנשאים לעשות חלוקה ומסתמא חלוקת א"י הי' בכל ענין כמו דצריך לומר על תוס' גיטין דהקשו למ"ד הגדילו יכולים למחות מחלוקת ארץ ישראל ולמה נא תירצו כיון דמסקינן דיכולין למחות ברוחות כו' וכפירש"י דיש לו סמוך לאותו שדה שדה אחרת שירש מאבי אמו כו' ובחלוקת א"י לא הי' שייך זה אלא ע"כ דחלוקת א"י הי' בכל ענין אף דהי' אחד ניטל מחלק אמו ומחלק אביו והי' יכול למחות ברוחות כו' לכך הוצרכו לחלק כיון דהי' עפ"י הדיבור לכך לא יוכלו למחות עכ"פ היוצא מזה דא"י דנתחלקה אף לבתי אבות נתחלקה בכל ענין אף אם לא הי' נשאר באיזה בית אב רק קטנים ולכך הוצרכו התוס' לחלק בהך דבעינן שבאו דוקא כיון דהיתה עפ"י הדיבור כו' א"כ נסתר אף תירוצי שרציתי לתרץ קו' המבוארת לעיל דמחלוקת א"י יש לומר דהיו לנשיאים שותפות כו' כיון דחילקו את ארץ ישראל אף אח"כ דכבר קיבלו חלקם אך אפשר דמ"מ שייך כיון דזכו לעצמם עכ"פ באותו החלוקה שהי' עם א"י ומיגו דזכי לנפשייהו כו' וצ"ע עדיין אך אפשר דבלא"ה לח שייך התם הך סברא דמנו דזכי לנפשייהו כו' לחלק בין היכי דא"ל שותפות כו' כיון דאין הזכיה שביניהם רק להפרד איש מעל אחיו ולעשות חלוקה ביניהם א"כ לא שייך בזה מיגו דזכי לנפשי' כו' וסברא כזה ראיתי באיזה מפורש:
בגמ' ר' יונתן אומר מנין שכל ישראל יוצאין בפסח אחד כו' הנה לכאורה קשה דהא עכ"פ אין לכל אחד מישראל חלק בו שוה פרוטה וכדאמרינן בסוכה דף כ"ז ע"ב כל האזרח מוכח דיוצאין בסוכה שאולה משום דאין לכל א' מישראל שוה פרוטה וע"ש ברש"י ותוס' ודוחק לומר דשאני התם דמיתרא כל האזרח להכי אבל אי לא הי' מיותר הוי אמרינן כיון דיש לכל אחד מישראל חלק בו שפיר הוי של כולם ואפשר דהכא שאני דאפשר לקנות מתרומת הלישכה דהוא ממחצית השקל כמו כל קרבנות הציבור הניקנים מתרומת הלשכה דהוי לכל ישראל חלק בסתם כו' משא"כ סוכה לא שייך לקנות מתרומת הלישכה דהיינו ממחצית השקל כו' ועיין במשנה למלך פרק ז' מהל' מעילה הל' ו' שהביא ראי' דמטבע אין לה ביטול מדאורייתא מהא דכהנים דורשין מקרא זה לעצמם כו' דאם מטבע בטל ברוב א"כ הרי שקלי הכהנים בטלים ברוב ולפי הנ"ל אין זה ראי' כ"כ כיון דע"כ צ"ל דלא נתבטל זה בתוך זה רק דהרי הוא של כולם דאל"כ קשה הרי אינו מגיע לכל אחד מישראל שוה פרוטה אלא ע"כ דלב ב"ד מתנה עליהם דיהי' כמו של כל א' וא' וצ"ע בזה גם לראות דא"כ לא פריך בגמ' דילמא משום דאית לי' שותפות בגוי' דתיקשי דאף דקיי"ל שחיטה בזר כשירה אבל מ"מ לא אמעוט כהנים ולפי הנ"ל אין להכהנים שותפות כיון דאין נותנים מחצית השקל א"כ יהי' שחיטה דוקא בזרים ולא בכהנים א"כ ל"ל והקריבו הכהנים מקבלה ואילך מצות כהונה אבל שחיטה בזר כשירה תיפוק לי' דקרבנות הציבור א"א לשחוט רק זרים ולא כהנים וצ"ע:
תוס' ד"ה יתומים שבאו כו' קצת אפשר ליישב קו' התוס' שהקשו מיונקי שדים שלא באו עפ"י מ"ש הש"ך בנקודת הכסף ביו"ד סי' קס"ב על הט"ז ס"ק ה' שם לחלק בין האי דאמרינן הכא ותסברא הא זכות הוא כו' דאיכא דניחא לי' בהר כו' לבין מ"ש הר"ן גבי פרוזבל דזכות אף שנמשך ממנו חוב מ"מ הוי זכות דהר"ן איירי דהחוב נמשך אח"כ כמו גבי שמיטה כו' משא"כ הכא דהחוב הוא תיכף יוע"ש א"כ לפ"ז י"ל לדעת הנך פוסקים דס"ל דבאמת זכיה לאו מטעם שליחות רק עדיף משליחות ולא גרסו בב"מ דף ע"א קטן דאתי לכלל שליחות א"ל זכי' מדרבנן רק אית לי' זכיה לבד והיינו מדאורייתא ודלא כמ"ש הר"ן דבמסקנא בלא"ה א"א לומר מטעם זכיה דקטן דלית לי' שליחות מדאורייתא אף זכי' ל"ל א"כ יש ליישב קושית התוס' ולומר דביונקי שדים או בקטנים איכא למימר מטעם זכיה ולא שייך להקשות דהא חובה איכא דאיכא דניחא לי' בהר כו' דדוקא בגדול שייך איכא דניחא לי' בהר משא"כ בקטנים דאין לו דיעה נכונה עד שיגדיל ואז יהי' שייך לומר דבזה ניחא לי' וכדקאמרינן יתומים שבאו כו' הגדילו יכולים למחות ולר"נ אינם יכולים למחות משום מאי כח ב"ד יפה אבל לא שייך כלל גבי קטן איכא דניחי' לי' וכדהשיב הר"ן ז"ל ע"ד התוס' דמפרשו דוקא שבאו דטענות קטן מידי מששא אית בי' יוע"ש א"כ כיון דהחוב לא נמשך עכ"פ תיכף רק לאח"כ כשיגדיל א"כ י"ל שפיר דבזה זכין לאדם כו' אף שנמשך ממנו חוב לאחר זמן וכמ"ש הר"ן לענין פרוזבל א"כ שפיר י"ל דבקטנים מהני טעמא דזכין לאדם כו' וכן ביונקי שדים רק דשיטת הגמרא אזלי כך דמעיקרא פריך דע"כ לאו מטעם שליחות דא"כ תיקשי קטנים אלא ע"כ מטעם זכיה א"כ שוב לא מוכח שליחות די"ל אף בגדולי' מטעם זכי' ואח"כ פריך ותסברא הא חובה כי' ר"ל דבגדולים א"א לומר כלל מטעם זכיה דחובה איכא ונמשך מהזכות תיכף ומיד אלא דעל הגדולי' איכא למימר מטעם ב"ד מעמידין להם אפטרופסי' וכדכ' הרמב"ם דר"נ איירי בגדולים וקטנים והקטני' מטעם זכיה דלא נמשך אצלם החובה מיד רק לאח"ז ובזה זכין לאדם אף שנמשך ממנו חוב (אך דז"א דהא התוס' לא ניחא להו לפרש מימרא דר"נ כמ"ש הרמב"ם דאיכא גדולים וקטנים א"כ מה מייתי הגמ' ראי' ממימרא דר"נ דאיירי בכולם קטנים לדעת התוס' לחלוקה שנתנו להגדולים) ועפ"ז אפשר ליישב קצת שלשה מימרות דרב גידל א"ר דהם סותרים זא"ז די"ל כמו שנראה מהתוס' דיתומים דוקא שבאו א"כ משמע דלא ס"ל להתוס' כסברות הר"ן ז"ל הנ"ל דקטן מידי ממשא אית ביה א"כ גם סברתינו הנ"ל דכתבנו דלא שייך גבי קטנים דהוא חוב משום דאיכא דניחא לי' כו' רק אעפ"כ לא אזניח את כל דברי מכל וכל ולומר דאפ"ה בקטני קטנים דהיינו יונקי שדים עכ"פ ודאי לא שייך דאיכא דניחא לי' בהר כו' א"כ מ"מ מתורץ קו' התוס' מיונקי שדים דביונקי שדים שפיר י"ל דהוי זכות ואף דנמשך ממנו כשיגדילו ויהי' ניחא להם בהר כו' מ"מ דבר שהוא תיכף זכות אף דנמשך ממנו חוב לאח"ז מ"מ זכין לאדם כו' כדברי הש"ך הנ"ל גם נימא דלגדולים לא מהני העמדת הב"ד אפטרופסים א"כ מוכח מיני' שליחות מגדולים דלא מהני העמדת אפטרופסים רק בקטני' דלא שייך שליחות וג"כ זכיה ליתי' לגבייהו דהא חובה איכא כו' מהני להו העמדת אפטרופסים דהא באו (וגם דעוד מהני בדרך ממ"נ דאם כהתוס' דמהני לדבר זה ריצוי קטן הרי באו ולדברי הר"ן דקטן מידי ממשא אית בי' אף לדבר זה א"כ שוב לא שייך דחובה הוא דאיכא דניחא לי' כו' כיון דקטן לית בי' ממשא) ולקטני קטנים דהיינו יונקי שדים דלא מהני העמדת אפטרופסים דהא לא באו מהני לדידהו טעמא דזכי' דהא לגבי דידהו לא שייך דחובה איכא דאיכא דניחא לי' כיון דאין זה החוב מיד רק לאח"ז ואפשר לומר דכוונת הגמ' דמקודם פריך דעכ"פ ליכא לאכוחי שליחות כיון דע"כ בקטנים מטעם זכיה א"כ י"ל אף על הגדולים טעמא דזכיה והאיך מוכח שליחות דאפשר דזכיה עדיף משליחות (ואפשר דאיירי בקטני קטנים דהיינו יונקי שדים ואח"כ פריך ותסברא מקטנים בני דעת כמו הפעוטות דמקחן מקח כו') ואח"כ קאמר דאפי' טעם דזכיה ליכא לפרושי דקשה קטנים דשייך לגבייהו איכא דניחא לי' בהר כו' דלא נימא כדברי הר"ן דקטן מידי ממשא כו' ועכצ"ל לדידהו לא מהני רק טעמא דהעמדת אפטרופסין אך אמנם גוף דברי הש"ך שבנקודת הכסף הנ"ל לחלק בין היכי דהחוב נמשך תיכף ובין היכי שהחוב נמשך לאח"ז אינו מובן לי דלמה אינו מחלק כך דביותר יש לומר ולחלק דכשהזכות והחובה נמשכים מצד אחד בזה לא שייך זכין לאדם כדברי הגמ' כיון דאיכא דניחא לי' כו' הוי זכות מצר הזכיה וחוב מצד אחר באותו דבר עצמו משא"כ גבי פרוזבל דהדבר דהוא לזכות להקנות לו קרקע לא תשתנה לחוב בשום אופן רק דנמשך מזה איזה דבר אחר איזה חובה דבלא זה לא הי' יכול לגבות דהי' משמע בזה שייך סברת הר"ן אף דנמשך מהזכות חוב מ"מ שייך זכין כו' וא"א באמת להעמיס כן בדברי הש"ך דא"כ לא השיג כלל על הט"ז כיון דלענין הקנאה לענין סאה בסאה הוי ממש כמו בפרוזבל דנמשך מחמת איזה סיבה אחרת להזיק לו מחמת זכות זה אבל סברות הש"ך לחלק אם החוב בא תיכף ומיד או שבא לאח"ז זה אינו מובן לענ"ד וקצת כזה הסברא שכתבתי מרומז בש"ך ח"מ סי' ק"ה ס"ק ה' יוע"ש וצ"ע. מה שהקשה הר"ן ושאר מפורשים על הא דקאמר בגמ' ותסברא משום שליחות והא קטנים כו' אלא כו' זכין כו' תיפוק לי' דהא קיי"ל בב"מ דף ע"א דזכיה מטעם שליחות וכל דלית לי' שליחות לי' לי' אף זכיה מדאורייתא יוע"ש וכבר הובא קושי' זו לעיל הנה יש לעיין בתוס' קידושין דף י"ט ע"א ד"ה אומר אדם דהיכי דדעת אחרת מקנה יש לקטן זכיה מדאורייתא וצ"ע ועיי"ש בתוס' כתובות דף י"א ד"ה מטבילין:
רש"י ד"ה והא הוי נמי קטנים כו' והלא אין שליחות לקטן כו' דגבי ושלח ושלחה כו' א"ל דילמא באמת כתבה התורה ונשיא אחד להורות אף לקטנים. אך די"ל דז"א דכיון דכתיב בגירושין למעט קטן ע"כ צ"ל דכאן הטעם משום זכיה ולא דכאן ממעט קטן משליחות וכאן מרבה קטן לשליחות ועוד כיון דשיטת הגמ' קאי אמה דפריך על רב ל"ל ונשיא אחד תיפוק לי' שליחות מהכא כו' ע"ז קאמר שפיר ותסברא והא קטנים כו' וא"ל דבאמת מרבה אף קטנים לשליחות א"כ בלא"ה ל"ק ל"ל ונשיא אחד תיפוק ליה מהכא אך יש לראות על רש"י דכ' מאיש בגירושין ממעטינן קטן דתיקשי לסברת התוס' לעיל דיש למיפרך דהיכי דישנו בע"כ מהראוי יותר שלא לעשות שליח כו' ולכך י"ל דדוקא בחטאת דליתא בע"כ יכולים לעשות שליח כמ"ש התוס' לעיל לפי גרסת המהרש"א א"כ יש למיפרך מה לגירושין שאין קטן בכלל שליחות משום דאיתא בע"כ וא"ל דגירושין דידה לית' בע"כ מדידי' י"ל דכבר תפסנו לעיל כמה פעמים גירושין לאיתא בע"כ לפי שיכול לגרשה בע"כ גם יש לראות דאיך אפשר למעט קטן משליחות דגרושין תיפוק לי' דאיך מצינו אשה לקטן כמו דאמרו בקידושין דף י"ט ואפשר דלפירש"י שם בקידושין מצינו אשה לקטן וכדמוקי התם כגון ביבם בן ט' כו' משא"כ לפי' התוס' דהתם ד"ה ומדאורייתא חזי' לי' נסתר זה ואפי' די"ל דרש"י לשיטתי' בקידושין הנ"ל מ"מ תיקשי לשיטת התוס' מנ"ל למעט קטן משליחות אך אפשר דס"ל להתוס' כמ"ש המשנה למלך פ"י מהל' גירושין הל' ג' בשם הר"י ברזולי דקטן שקידש לו אביו אשה דיש בהם חשש קידושי תורה כו' יע"ש. אך נראה דז"א דזה ע"כ למ"ד זכיה לאו מטעם שליחות וקטן אף דלית לי' שליחות א"ל זכיה א"כ תיקשי עכ"פ לפמ"ש התוס' בכתובות דף י"א מתחלה דזכיה מטעם שליחות וכל דלית לי' שליחות נ"ל זכיה א"כ א"א כלל קדושין בקטן א"כ תיקשי מנ"ל למיעטא מזכיה ושליחות דא"ל מאיש דכתיב גבי גירושין דקשה האיך מצינו אשה לקטן וגם דיש להקשות בין לפמ"ש לדעת רש"י קדושין דף י"ט דיש אשה לקטן כגון ביבם בר ט' כו' ובין לשיטות התוס' דכתבנו דס"ל כר"י ברזולי מ"מ תיקשי קו' המ"ל פ"ק מהל' גירושין הל' ג' הנ"ל דתיפוק לי' דאף בלא שליחות אין קטן יכול לגרש אפי' בעצמו כמו שאין יכול לקדש דאפשר לומר כמ"ש המ"ל במקדש שיחולו הקידושין כשיגדיל וכך מגרש באופן זה. ובאמת לפי הנראה דכל הפלפול שמפלפל המ"ל פ"י מהל' גירושין הנ"ל על הטור שם הי' לו לפלפל על דברי רש"י כאן ותמה אני שלא הביא דברי רש"י כלל. ואפשר דיש לפרש דברי רש"י דר"ל דאיש דגבי גירושין לא קאי רק אושלחה דכתיב בגירושין דעושה שליח וקמ"ל דדוקא איש אבל אין לעשות לקטן שליח א"כ דהוא לדידן לא נעשה שליח ממילא אנן לדידי' ג"כ לא נעשה שלוחו וכדאמרינן בב"מ דף ע"א יוע"ש או אפשר דכוונת רש"י דאיש דכתיב גבי גירושין רק למילף מיני' בעלמא דאין קטן עושה שליח וכדסיים רש"י וילפינן מני' בעלמא ובזה יש ליישב דלמה כ' רש"י מגירושין ולא מקדושין כיון דכי יקח כתיב בקדושין נימא דממעט דאין יכול לשלוח שליח לקדש לו אשה ולפי הנ"ל שפיר דבאמת בקידושין וגירושין עצמם לא שייך זה דבלא"ה אין הקטן בעצמו ג"כ יוכל לקדש או לגרש רק דאיש בא להורות כדי דנילף מיני' בעלמא א"כ זה שייך דוקא בגירושין דכתיב בהדיא ושלחה לרבות שליח אבל לא גבי קידושין דלא כתיב בהדיא שליחות רק ילפינן בהקישא דויצאה והיתה כו'. קצת יש להקשות דהא מוכח שליחות מהא דקאמרינן בכתובות דף מ"ח ע"ב לזנות פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל וזינתה הרי היא בחנק וע"כ היינו דוקא לשלוחי הבעל דאי להבעל בעצמו ונתייחדה עמו היינו נכנסה לחופה ולא נבעלה למאן דס"ל דעיקר חופה היינו יחוד א"כ מוכח שליחות דאל"כ מה מהני מסירה ליד שלוחי הבעל כיון דאין שלוחו ש"א כמותו ובשלמא לפמ"ש התוס' שם בדף מ"ט ד"ה ואימא ה"מ דפירכת הגמ' ואימא ה"מ קאי ע"ז דמנ"ל דלזנות קאי אמסר האב כו'. אפשר ליישב קצת דאפשר דאין ראי' מכאן וכמו שהקשו בעצמם על תירץ הגמ' כבר פסקה תנא דבי ר"י דלא מצינן למיליף מנדרים משא"כ לפי' רש"י שם יעו"ש וצ"ע:
דף מ"ב ע"ב תוס' ד"ה הא דטעו כו' ה"ה דמצי למימר הא דטעו בשתות כו'. הנה לכאורה לפמ"ש המגיד משנה בדעת הרמב"ם פרק כ"ב מהל' מלוה הל' ט"ו דלכך כ' הרמב"ם דב"ד ששמו לטורף בנכסי לוקח דאף שטעו בכ"ש דחוזר משום דאין מוטל על הלוקח לפרוע חובות המוכר הוי הב"ד לדידי' כשלוחים בעלמא א"כ לפ"ז לכאורה תיקשי מה פריך בגמ' דר"נ אר"נ דאמר הלכה כחכמים נימא דהא דאמר ר"נ הלכה כחכמים איירי בשום הדיינים ששמו לטורף בנכסי לוקח ולכך מכרן בטל כיון דאין על הלוקח לפרוע חובות המוכר כמ"ש המ"מ הנ"ל דא"ל דא"כ מאי טעמא דרשב"ג דאמר מה כח ב"ד יפה כיון דאין להם רק כדין שלוחי' דודאי י"ל דרשב"ג פליג על סברא זו וס"ל דמ"מ דין ב"ד יש להם וא"ל א"כ אמאי נקיט שפיחתו או הותירו שתות והלא בשום הדייני' ששמו לטורף בנכסי הלוקח אמרינן דאפי' בכ"ש מכרן בטל דודאי זה אינו קושי' דא"כ תיקשי לפמ"ש המהרש"א דס"ל לשמואל אליבא דחכמי' דה"ה בכ"ש מכרן בטל אמאי נקיט פחתן או הותירו שתות אלא ע"כ צ"ל דנקיט שתות לרבותא דרשב"ג אך לפמ"ש לקמן במהרש"א על תוס' ד"ה ה"ג בקונטרס הא דאמרן יותר משתות כו' דרשב"ג איירי אף ביותר משתות א"כ ליכא לומר דנקיט לרבותא דרשב"ג דא"כ לינקט אף ביותר משתות וצ"ע) א"כ ה"נ איכא למימר דנקיט שתות לרבותא דרשב"ג אבל לחכמים אף בכ"ש מכרן בטל. אך צ"ל דאין זה קושיא כיון דנקיט שום הדיינין סתמא משמע אף בכל ענין אף ששמו לטורף מנכסי' הלוה שלא בפניו או מהיתומים (ובאמת יש לראות עמ"ש רש"י דווקא על שום הדיינין ששמו נכסי לוה למלוה שלא בפני לוה או שלא מדעת ולא נקיט אף מהיתומים) א"כ שפיר פריך הגמ' דר"נ אדר"נ אך לפ"ז לק"מ קושי' התוס' דעכ"פ כיון דשום הדיינים איירי בכל ענין א"כ איירי עכ"פ אף כששמו לטורף בנכסי הלוקח ואף בכה"ג פסק ר"נ הלכה כחכמים ובכה"ג אפי' בכל שהוא כמ"ש הרמב"ם והמ"מ הנ"ל כתב לדעתו מלתא בטעמא. אך אפשר דקושי' התוס' אזלא כך דאף אם נימא אפי' דחכמי' פליגי בכל ענין אפי' בפחות משתות מ"מ י"ל דר"נ לא פסק כחכמים רק בשתות דוקא וטעם לזה י"ל כך דהנה לכאורה מה שייך כח ב"ד יפה היכא דטעו למה יהי' כח ב"ד יפה בזה אף לטעות ומה חילוק יש בין דטעו באיזה דין היכא דטעו בדבר משנה או דטעו בשומא. אך על פחות משתות כיון דלכך הוי במקח וממכר שא"צ אפי' להחזיר אונאה דפרש"י בד"ה כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפי' פחות משתות חוזר שאין זה כשאר אונאות דקיי"ל בהזהב כו' דהתם א"א לצמצם הדמים כו' א"כ בפחות משתות דא"א לצמצם והוי טעות בדבר שהדעת טועה שייך שפיר לומר בזה מה כח ב"ד יפה כיון דדרך לטעות בכך משא"כ בשתות דאין הדעת טועה בכך ולפ"ז אפשר ליישב קצת קו' המהרש"א דמקשה על התוס' דאם נימא דחכמים מודים בפחות משתות א"כ תיקשי אדשמואל יוע"ש ולפי הנ"ל י"ל דאף דחכמי' לא מודו כלל בפחות משתות מ"מ י"ל דר"נ לא פסק כחכמים רק דוקא בשתות דאין הדעת טועה בכך ולא שייך מה כח ב"ד יפה משא"כ בפחות משתות דהוא בכדי שהדעת טועה דשייך מה כח ב"ד יפה וצ"ע בכל הנ"ל. והנה יש ליתן טעם על סברת הרמב"ם דב"ד ששמו בנכסי הלוקח חוץ טעמו של המ"מ ולומר כך דהיכי שייך לומר דכל פחות משתות הוי מחילה היינו דוקא מלוקח למוכר או ממוכר ללוקח או מנכסי הלוה או מנכסי היתומים דאין להם על מי לחזור משא"כ מהלוקח דהלוקח חוזר אח"כ על נכסי הלוה או על נכסי היתומים או משועבדים לפי מה דקיי"ל אחריות ט"ס א"כ לא שייך גבי לוקח כלל ויתר בפחות משתות ואפי' בכ"ש כיון דהלוקח אינו מותר כלל רק דחוזר וגובה מנכסי המוכר כשימצא ועכשיו דהב"ד טעו בכ"ש יש ללוקח היזק עפ"י מ"ש הש"ך בסי' קט"ז ס"ק ג' כשיטת הרב המגיד דאם הוזלה אינו גובה כפי דמים שנתן רק כפי ששוה עתה א"כ יש ללוקח היזק מה ששמו את הקרקע בפחות מדמי שווי'. ובזה לא שייך דמחיל הלוקח דדוקא ביתומים שאין להם על מי לחזור או הלוה שגובי' ממנו או במקח וממכר מהלוקח למוכר או ממוכר ללוקח שייך דאין אדם יכול לצמצם ומחיל פחות משתות משא"כ בלוקח דאינו מוחל כלל וכלל רק דחוזר על נכסי המוכר שלו. (אך אפשר דהא דאמרינן דאין אדם יכול לדקדק כו' ומחיל פחות משתות היינו משום כיון דאין אדם יכול לצמצם כו' א"כ יש לפעמים אונאה מצד המוכר ולפעמים מצד הלוקח א"כ י"ל כעין הא דאמרינן אגב דבעי למיקני' כו' דלכך כל אחד מוחל דהוא ספק שמא לא נתאנה כלל ואז אם יש איזה אונאה שמא נתאנה חבירו ולא הוא א"כ לפי סברא זאת אף כששמו לטורף בנכסי לוקח ג"כ שייך סברא זו דהא אם יטעו ביוקר דהיינו ששמו אותו יותר מכדי שווי' ירויח הלוקח לפי המבואר בסי' קט"ז הנ"ל דהיוקר הוא ודאי של לוקח א"כ אגב דבעי למיקני' אי יהי' לטובתו כו' כיון דא"א לצמצם שיוו המקח כו'. אך אפשר דגם זה לא שייך בלוקח כיון דאם נתאנה הלוקח יש ללוקח הפסד גמור כאשר כתבנו לדעת המ"מ הנ"ל שהסכי' עמו הש"ך בסי' קט"ז הנ"ל. ואם נתאנה הב"ח דהיינו ששמו את השדה ביותר מכדי שווי' אף דהלוקח מייתר מ"מ אינו מייתר כל כך כיון דהיוקר אינו יכול לגבות ממשועבדים וכדכתיב הש"ך להדיא בסי' קט"ז הנ"ל ס"ק ב' יעו"ש. אך לשיטות הטור והמחבר בסי' קט"ז דלא ס"ל כהמ"מ בהוזלה שאכתוב לקמן לא שייך סתירה זו. אך מ"מ גוף הסברא לומר הטעם דלכך מחיל משום דרוצה בתקנתי שלפעמים יתאנה חבירו הוא דבר בדוי מהלב דהפשוטו הוא רק משום דאין דרך לצמצם מחיל כו' משא"כ בלקוחות דלא מחיל כלל רק יחזור אחר נכסי הלוה המוכר שלו) וגם לשיטות הטור והמחבר שבסי' קט"ז הנ"ל דלא ס"ל כהמ"מ בהוזלה רק דאף בהוזלה כותבין לו טרפא כפי שנתן עבורה א"כ אין ללוקח שום היזק כיון דלוקח בחזרה כל המעות שנתן עבורה י"ל דיש למצוא איזה מציאות אחרת דיש ללוקח היזק כגון דנתן עבורה ת"ק זהו' ועמדה באלף ואם לא היו טועין הב"ד בשומא רק היו שמין אותה כמו ששוה באמת שהיא אלף זהו' היו כותבין ללוקח טירפא באלף דהא בהוקרה גובה הלוקח כמו ששוה עכשיו ועכשיו ששמו הב"ד בפחות מאלף זהו' יטעו בכ"ש א"כ הרי יש ללוקח היזק וכבר כתבנו דבלוקח לא שייך דמחיל על פחות משתות דבלוקח לא שייך זה כיון דהא חוזר וגובה מנכסי הלוה כמ"ש לעיל ואף דלא כתבנו טעם רק דנתאנה לוקח ולא בנתאנה הטורף כבר כ' המ"מ בזה דכל היכי דבאיזה צד הדין שבטל מקח מחמת איזה טעם כן הדין בצד השני אף דלא שייך גבי' שום טעם דאין סברא דרק בצד אחד ליבטל מקח ובצד השני לא יוע"ש רק זאת' יש להשיב על דברי הנ"ל דא"כ לפי דברי לא שייך דינו דהרמב"ם הנ"ל רק בב"ד ששמו לטורף בנכסי לוקח הא בנכסי מקבל מתנה דאין לו על מי לחזור הי' בפחות משתות אינו בטל מקח ומסתימות לשון הרמב"ם לא משמע כך אך מ"מ צ"ע. עוד י"ל קצת בטעמי' דהרמב"ם הנ"ל דב"ד ששמו לטורף בנכסי לוקח דאף בטעות כל שהוא בטל דהנה הא דשתות מחזיר אונאה ופחות משתות לא אינו תלוי רק לפי המקח למשל אם יש כמה שותפי' שקנו מקח אחד ונתאנו שתות או יותר משתות והשותפים ההם עומדי' תיכף לחלק ביניהם למה לא נימא דכל אחד על חלקו מגיע רק פחות משתות לא אמרינן כך רק אמרינן כיון דזה המקח נתאנה בשתות או ביותר ועיין בסי' רכ"ז סעיף ג' דפעמים אזלינן בתר שתות המקח ולפעמים בתר שתות הדמים ועיין במ"ש הסמ"ע שם אבל בתר הלוקחי' אם הם רבים ודאי לא אזלינן א"כ עכ"פ אם יש על מקח זה אונאות שתות אף דרבים הם מתחלקי' בשתות זה ומגיע לכל א' פחות משתות מ"מ כיון דמקח זה יש בו אונאות שתות מחזיר אונאה או ביתר לבטל מקח א"כ לפי זה י"ל בנידן דידן דאף בפחות משתות שטעו ב"ד לגבות מנכסי לוקח לנכסי טורף הוי כיתר משתות עד"מ בעל חוב שהי' חובו תת"ק זהו' ונתנו לו הב"ד קרקע השוה אלף זהו' בעד תת"ק תו' לפי שהם שמו את הקרקע רק בתת"ק זהו' ונתאנה לוקח מ"מ לדעת הטור והמחבר בסי' קט"ז דלוקח שנתן אלף זה' והוזלה מ"מ כותבין לו טירפא באלף א"כ הרי נתאנה לוקח שהוציאו מתחת ידו קרקע השוה אלף בתת"ק וג"כ הרי נתאנה הלוה דהא הלוקח נתן באמת עבורה אלף א"כ כשיכתבו לו הב"ד טירפא באלף ויגבה הלוקח מנכסי הלוה בסך אלף זה' ואילו לא היו טועי' הב"ד והיו שמים כפי השומא האמיתות לא הי' הקרקע של לוקח יוצא כולה מתחת ידו רק על סך תת"ק כיון דהבע"ח אין חובו אלא בתת"ק והי' נשאר ללוקח קרקע בסך מאה זה' ולא הי' גובה מנכסי הלוה רק תת"ק זה' א"כ הרי נתאנה הלוקח וגם נתאנה הלוה א"כ המאה זה' הוו כמאתים זה' והוי שתות ועוד יותר וא"ל א"כ למה אף בנתאנה הבע"ח בטל מקח י"ל דכבר כתבנו בשם המ"מ דכל שנתאנה לוקח חוזר ממילא אף דנתאנה בע"ח ג"כ חוזר ובנתאנה לוקח יש שפיר טעם שיחזור כיון דהפחות משתות עולה לשתות ויותר (וגם י"ל דהלוקח שיחזור ויגבה מנכסי הלוה קרקעות ואין באפשר לצמצם בשיווי המקח א"כ ג"כ יהי' אפשר טעות על פחות מהשתות א"כ עולה הפחות משתות לשתות וגם יש לומר אף זולת זה דהפחות משתות עולה לשתות מ"מ י"ל דלא שייך דמחיל אונאתי' רק במי שהקרקע יוצא מתחת ידו אבל גבי הלוה דיחזיר יותר מכפי מה שמגיע אף אם ישלם מעות ג"כ לא שייך דמחיל כו') ואף לדעת הה"מ והש"ך בסי' קט"ז ס"ק ג' דחולקי' על הטור והמחבר מ"מ י"ל בכגון זה להיפך באם נתאנה הבע"ח ושמו לו הב"ד קרקע השוה תת"ק באלף וחובו באלף והלוקח אף שלא נתן רק תת"ק מ"מ כותבין לו טירפא באלף א"כ הרי נתאנה הבע"ח וגם נתאנה הלוה א"כ גם הפחות משתות עולה לשתות ויותר כן י"ל קצת בדעת הרמב"ם הנ"ל אך דמ"מ אינו מספיק כיון דהרמב"ם כתב אף בכל שהוא חוזר ולפי דברינו הנ"ל עכ"פ בטעו כל שהוא או בטעו בפחות מחלק י"ב עכ"פ דאף בין שניהם לא יעלו לשתות אזי מהראוי עכ"פ שלא לבטל מקח וצ"ע בכל הנ"ל. אך לפי הנ"ל יש ליישב קצת קו' התוס' לקמן ד"ה הנ"ל בקונטרס הא דאמרן יותר משתות כו' דהקשו שם על פירש"י וע"ק דלפי' הקונטרס גרס מעיקרא יתר משתות במלת' ומייתי ראי' ממשנה דשום הדיינין כו' ואמאי מייתי ראי' מינה הא משנה זו לא איירי כלל ביותר משתות כו' וא"כ לא יהי' דומה בדומה כו' וכפי הנראה מדקדוק לשון התוס' דעיקר קושייתם כמ"ש מהרש"א שם דנהי די"ל דרשב"ג דפליג אף ביתר משתות אבל מ"מ לא הוי דומה בדומה כו' כיון דהמשנה לא איירי בהדיא ביותר משתות א"כ לפי דברינו הנ"ל יש ליישב קצת קושי' זו ולומר כיון דהמשנה דשום הדיינים איירי בסתמא בכל ענין וכמ"ש לעיל ואף בב"ד ששמו לטורף בנכסי לוקח א"כ הוי השתות יותר משתות ושפיר הוי דומה בדומה דהמשנה איירי אף ביתר משתות כנ"ל: