אריה דבי עילאי (שס)· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ
על יומא דף סב:
התנצלות מהמביא לבה"ד:
במה אכף ואודה לאלהי מרום אשר הביאני עד הלום וזיכני לברך על המוגמר ספר חידושי ארי' דבי עילאי על מס שנשלם עתה ממכבש הדפוס שהשאיר ברכה אחריו חותני זקיני הרב הגאון הקדוש מוה' ארי' ליבוש זצוקלה"ה האבד"ק ווישניצא אשר כבר יצא מוניטין שלו בחיבוריו הגדולים וקדושים היינו ספר ארי שבחבורה על מס' כתובות שנדפס זה כמה שנים ע"י חותני הרב המאוה"ג חו"פ מוה' אה ריש זצ"ל בן המחבר הנ"ל וכמה גדולי הלומדים הפצירו בי בבקשתם שאדפיס אנכי את הספר הנ"ל פעם שנית לגודל חביבת הספר בעיניהם ואיננו בנמצא כעת לקנות ומחמת שאין לכסף מוצא ולגודל בגידת הזמן אשר כעת לא יכולתי למלאות מבוקשם. וספר שו"ת ארי' דבי עילאי אשר מסר לידי כאדמו"ר הרב הגאון הקדוש מצאנז זלה"ה בשנת תרל"ג להביאו לבהד"פ כאשר רשמתי בתחילת ספרי שו"ת הנ"ל דברי קדשי של כאדמו"ר הנ"ל חוץ מההסכמה שנדפסה על השער של ס' שו"ת שנדפסה ע"י בשנת תרל"ד והפיצותי הספרים על פני תבל עד שלא נשאר ס' אחד בביתי למכור וכשניטל עטרת ראשינו מעלינו שנלקח ארון הקודש לגנזי מרומים כאדומ"ר מצאנז ז"ע ועכ"י מסר לידי ש"ב הרב המאוה"ג חו"פ מוה' טובי' ליפשיץ נ"י האבד"ק בריגיל נכד המחבר הקדוש וחתן הרב הקדוש מראדשיץ זלה"ה כת"י מאבי זקינו הנ"ל על מסכתות אחרי ראותו כי השלמתי ספר שו"ת הנ"ל כליל תפארת להדפיס ג"כ חידושי ארי' דבי עילאי ואמנם אנכי יראתי לנפשי להתחיל לקבוץ פרממונאנטין מחמת שהתחילה אז מיעוט השפע מאחב"י עד שחיזק ידי הרב הגאון הצדיק מוה' יחזקאל שרגא האלברשטאם נ"י בהרב הגאון הק' מצאנז זלה"ה ופקד עלי להתחיל לקבוץ פרעמונאנטין וחתם א"ע ראשון על הפנקס שלי שהתחלתי לקבוץ פרעמונאנטין בתחילת שנת תרל"ח ונסעתי מעיר לעיר לא נחתי ולא שקטתי עד קודם חג הפסח משנת תרל"ט ובראותי אז שקיבצתי חתומים ערך אלף ושני מאות עם מ"ק ועכ"ז לא נשאר בידי אפי' אר"כ להוצאת הדפוס מחמת גודל הוצאת הנסיעה ובגידת הזמן שנחזקה יותר ויותר נבוכו רעיני בהעלותו על לבי ומוחי יראת עונשי מגזילת הרבים וחילול השם ר"ל באם ח"ו לא אוכל לגמור את החיבור להביאו תחת מכבש הדפוס ולהפיצם להבעה"ח אצלי וכמעט יצאתי מדעתי אולם זאת היתה נחמתי שבוודאי לא יצא מכשול מצדיק הנ"ל שיעץ אותי להתחיל ושארי צדיקי דורינו שבאו עה"ח אחריו ובעברי בחזרה לביתי על חג הפסח בשנה שעברה דרך ק' פרעמישלא אזרתי כגבר חלצי והשוותי א"ע עם המדפיסים ועזבתי את החיבור אצלם ובקשתי מהם שידפיסו עכ"פ קונטרס א' בכדי שיהא בידי לראי' ואקח עמי למדינת רוססישפולין להראותם התחלה ובבואי לביתי לויתי מעות לשלוח למדפיסים בעד הקונטרס הראשון ואח"ז שלחתי לאחדים להמדפיסים עד איזה מאות ר"כ ותלי"ת שמצאתי חן בעיניהם והטיבו עמי לגמור את החיבור כת"י שעזבתי אצלם אף שאני נ"ח להם יותר ממה שהתניתי עמם בהקונטראקט והבטחתים לשלם להם החוב לאחדים בלקיחת הספרים מהדפוס בכל פעם מאה ספרים ואמסרם להקונים הבעה"ח ואקח מהם תשלומי מעות לפמ"ק שנתנו לי אשלח בכל פעם מעות על ספרים אחרים ליקח מהדפוס. לזאת אבקש מאוד מאחב"י הבעה"ח אצלי בפנקסי שלא יתכפנו עמי בצמצום בתשלומי מעות להמ"ק שנתנו ולא יסתכלו על החיבור שהוא מעט הכמות למראה עינים מחמת שהנייר הוא דק כנהוג עתה בין כל המדפיסים אכן באמת החיבור הוא רב האיכות וישמחו בו כל המעינים בו וימצאו מרגוע לנפשם ובזכות שיתנהגו עמי בותרנות שאוכל להוציא את כל הספרים מהדפוס למסרם להקונים הבעה"ח כאשר עשיתי בספרי שו"ת שלא השארתי אפי' ס' א' בהדפוס והאמת לא אכחד שלא נשאר לי גם אז אפי' אר"כ חוץ פרנסת אנשי ביתי בצמצום בזכות זה יפתח להם שערי הרוחה ושפע ברכה מן השמים כחפצם דברי המביא לבהד"פ הק' שמחה באכנר בן ה' המנוח משה משה זצ"ל בהרב הגאון הקדוש מוה' שלמה זצלה"ה האבד"ק קרשאנוב וחתן הרב המאוה"ג חו"פ מוה' אהריש זצ"ל בהרב המחבר הקדוש זצללה"ה:
אריה דבי עילאי דרוש על סיום התורה ותחילתה:
מקודם לפרש דברי הזוהר חדש או מדרש הנעלם שיתבאר. והגם שמהראוי להיות נסוג אחור מלפרש דברים החתומים באלף עזקאין ולהרים ראש לפרש בדרך דרוש לקשר חבל בחבל כו' אעפי"כ מחמת שראינו שגם גדולי הדור נתעסקו בכיוצא בזה לפרש אף דברי זוה"ק או זוהר חדש או מדרש הנעלם נ"כ בדרך דרוש וכמבואר בספרי הדרוש שלהם. לזאת גם אנכי לא אמנע את פרי עטי לבוא בפיפיטיא דאורייתא לפרש דברי זוהר חדש או מדרש הנעלם על פסוק ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ עושה פרי למינהו הה"ד ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש וגו' כן הביאו בספרי הדרוש מאמר הלז ופירשו כל א' וא' לפי דרכו ואף אנו נאמר לפרש עפ"י המבואר בספר זרע אברהם הנדפס סביב למדרש בב"ר פ' י"א דכתב טעם על הא דקי"ל שני ימים טובים של ר"ה כחד יומא אריכתא משום דמבואר במדרש שם דל"ו שעות שמשה אותה האורה שנברא בבריאות אדה"ר י"ב שעות של ערב שבת וי"ב שעות של ליל שבת וי"ב שעות של יום שבת ודוגמת כן נקבע שני ימים טובים של ר"ה כחד יומא אריכתא יעו"ש בדבריו והיינו לפי המבואר במדרש דא"ל הקב"ה לאדה"ר אתה סימן לבנך מה אתה יצאת בדימוס ויצאת זכאי כך יצאו בניך לפני בדימוס ביום זה. א"כ לכך להורות הוראה זו נקבע שני ימים טובים של ר"ה כחד יומא אריכתא להורות דכמו באדה"ר היתה תיקונו לפי שעשה תיכף באותו יום שאכל תשובה ואעפ"י שאיחר מן התשובה עד יום השבת וכמבואר במדרש דבשבת עשה תשובה מ"מ כיון דלן כבודו ית' עמו והיתה אורה משמש כל אותו הלילה הוה כאילו עשה תשובה ביום שאכל מעץ הדעת כיון דע"ש ויום השבת הי' כיומא אריכתא ושלא פסקה הלילה ביניהם כן הסימן לישראל דתקנתן ע"י ששני הימים של ר"ה כחד יומא והיינו כמו שכתב עוד הזרע אברהם שם עפ"י המבואר דדן הקב"ה את ישראל ביום בשעה שעושין מצות ואת האו"ה בלילה וישראל נכנסין תחלה לדין ואיך אפשר לשני הענינים הללו לכך הוי שני ימים כחד יומא ונכנסין ישראל תחלה ביום ואח"כ האו"ה בלילה וזו תקנת ישראל עפ"י דברי הצרפית לאליהו כי באת אלי להזכיר עוני כי מתחלה הייתי נחשבת לצדיקת בערך אנשי עירי כו' כמו כן כאן כשמעריך הקב"ה מעשה ישראל למעשה האו"ה אז ועמך כולם צדיקים ואפי' פושעי ישראל נחשבים לצדיקים גדולים בערך או"ה. ועפי"ז שפיר הא דמבואר בזוה"ק דביום הראשון הוי דינא קשיא וביום השני הוי דינא רפיא ואף דבזוהר מבואר הטעם לפי שכבר נמתק ע"י השופר מ"מ לפי דברי הנ"ל י"ל דלאחר שהביא הקב"ה את האומת העולם לדין אזי נתמתק הדין לישראל א"כ עכ"פ הוא תיקון לישראל ע"י חשבון שני הימים כיום א' והוא מטעם דגם בעת הבריאה נחשבו שני הימים כיום א' ע"י שלא הי' הפסק לילה כן נראה להרכיב שני הטעמים הנ"ל ודהא בלא הא לא סגי. ועפי"ז יש קצת לפרש דברי התוס' בר"ה דף ט"ז ע"ב שנה שאין תוקעין לה בתחילתה מפרש בה"ג לאו דמיקלע בשבתא אלא דאיתילד אונסא כו' דשמעתי לדקדק הלשון דמפרש בה"ג דמאי פי' הוא. על דברי הגמרא והו"ל לומר כתב בה"ג ולא לשון מפרש בה"ג ולפי הנ"ל י"ל כך כיון דשני ימים טובים של ר"ה כחד יומא אריכתא אף אי מיקלע בשבת מ"מ נתערבב השטן בשני א"כ מה זה שכתבו לאו דמיקלע בשבת נשיטא ותיפוק להו דהא אם מיקלע בשבת עכ"פ תוקעין ביו' שני והשני ימים כיומא אריכתא וכנ"ל אך צריך לומר דז"א הנ"ל דהטעם דהוי כחדא יומא אריכתא משום כדי דליכנס ישראל תחלה לדין ביום הראשון ואחריהם האו"ה בלילה השי ליום שני א"כ בעינן דלערבב השטן ביום הראשון בשעה שבסין לדין ע"י התקיעות וכנ"ל דהא בלא הא לא סגי. וע"ז כמו דמ"מ כיון דמיקלע בשבת שהיו ישראל מוכנים לתקוע ח דהם אנוסים בתקנת חכז"ל שפיר אערבוב השטן כאילו תקו בפועל ממש. ולפי"ז היכא דאתיליד אונסא בר"ה שחל בחול זפי' אי אתיליד אונסא ביום הראשון לבד ג"כ הוי כשנה שאין וקעין לה בתחילתה דאף דשני הימים כחד יומא אריכתא מ"מ ה לא איערבוב השטן בשעת כניסת ישראל לדין דהוא ביום הראשון ועפי"ז מדוקדק לשון הגמרא שנה שאין תוקעין לה בתחלתה דתיבת בתחילתה הוא מיותר. אך דבא להורות דאף דני ימים כיומא אריכתא בעינן דווקא עירבוב השטן ביום הראשון בשעת כניסת ישראל לדין. א"כ שפיר לחון התוס' דכתבו פורש בה"ג דבהא דכתב בה"ג לענין הדין לאו דאיקלע בשבת וכנתפרש לשון הגמרא דקאמר בתחילתה דנראה מיותר דהוא פורות דאף דשני ימים כיומא אריכתא נחשבין מ"מ בעינן דוקא עירבוב השטן ביום הראשון וזה דיוק תיבת בתחילתה:
ועפי"ז יש לתרץ קושית הגמרא דר"ה דף ט' וכי בתשעה מתענין כו' די"ל עפ"י דרך אגדה כך דהנה עצמו של יום הכיפורים עושה שני ענינים א' דהוא גמר הדין של ר"ה. ב' דהוא יום הכפרה והסליחה וכשישראל צדיקים דבכתבים לאלתר לחיים בר"ה שוב אין יוה"כ עושה רק פעולה א' מה שמכפר כל העוונות הנשארים קצת דאין צדיק בארץ וכו' אבל הגמר דין כבר נגמר בר"ה א"כ הוי יוה"כ רק לטובת ישראל לכפר עליהם. והם כבר כתבנו דזכות ישראל לצאת זכאי הוא ע"י דנחשבי' התח יומא כחד יומ' אריכתא בערך או"ה הנידונים בלילה הוי ישראל צדיקים גמורים וזכאים בדינם א"כ עיקר זכות ישראל כדכתבנו שומו שאדה"ר בשעה שנברא היו שני הימים כחד יומא מחמת שלא הפסיקה הלילה והי' האורה משמש כל אותו הלילה כן הוא לדווות בשני ימים של ר"ה וכמדרש הנ"ל. א"כ שפיר יש לפרש הקרא דועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש כיון דב' ימים של ר"ה נחשבים כחד יומא הוי העשירי בחודש נקרא יום התשיעי. וגם יש לפרש סיום הקרא מערב ועד ערב תשבתו שבתכם ר"ן דע"י דועניתם את נפשותיכם בתשיעי כנ"ל דהוא מחמת דנחשבים התרי יומי בחד יומא וא"כ ע"כ דזכו ישראל להיות נמנים בעדת צדיקים תיכף בר"ה ולכך הי' נחשב לדידהו שני ימים כחד יומא אריכתא א"כ כבר נגמר דין שלהם לטובה בר"ה והוי יוה"כ רק לטובתם לכפר ולא לגמר דין א"כ מערב עד ערב תשבתו שבתכם ר"ל להנאתכם ולטובתכם כמו לך לך להנאתך ולטובתך. ועפי"ז יש לפרש דברי הזוהר חדש הנ"ל דהנה כ"ז שייך אם נימא בתשרי נברא העולם והתחלת הבריאה הית' בכ"ה באלול ואדה"ר נברא בר"ה משא"כ אם נימא דבניסן נברא העולם נסתר כל זה. והנה התוס' כתבו בר"ה דף כ"ז ע"א ד"ה כמאן מצלינן האידנא זה היום תחילת מעשיך דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן א"כ ג"כ נסתר דברי הנ"ל כיון דעכ"פ בפועל לא נברא אדה"ר בתשרי א"כ לא הוו שני ימים רצופים כיום א' רק בניסן ולא בתשרי אך באמת ממה דלמד ר' אליעזר בר"ה דף י"א דבתשרי נברא העולם משום דכתיב תדשא הארץ דשא וגו' איזה חודש שארץ מוציאה דשאים ואילן מלא פירות הוי אומר זה תשרי מוכח מזה דבאמת במעשה נברא העולם בתשרי א"כ שפיר מיושב קרא דועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש וכנ"ל ומבואר בזה דברי הזוהר חדש תדשא הארץ הה"ד ועניתם את נפשותיכם ר"ל כיון דמקרא תדשא הארץ נלמד לר"א דבתשרי נברא העולם במעשה א"כ הוי שני ימים של ר"ה שבו נברא אדה"ר כחד יומא אריכתא וכן נקבע לדורות דשני ימים של ר"ה כחד יומא אריכתא וא"כ הוי העשירי לחודש שהוא יוה"כ רק יום התשיעי לחודש וזו כוונת הזו"ח דקאמר הדה"ד ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש:
עוד נראה לפרש דברי הזו"ח הנ"ל תדשא וכו' עפ"י מה דיש לפרש הפסוק ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ וגו' ארורה האדמה בעבורך והקושיא מבואר דאדם חטא אדמה מה חטאה ולדברי רש"י ז"ל דכשנפקד האדם על עונו נפקדה גם האדמה על עונה היא גופא טעמא בעי דלמה דוקא כשנפקד האדם נפקדה גם היא ולא קודם וי"ל דע"י האדמה ששינתה הציוי בא האדם לידי חטא דהנה מבואר בגמרא דסנהד' דף כ"ט ובמדרשים הובא בפי' רש"י על החומש בפסוק ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמותון דדחפה לחוה על האילן והוא מוקשה מאוד כמו שהקשו כל המפרשים דמאי ראי' שלא מתה כשדחפתה דלא תמות כיון דהוי באונס ומה ראי' רצון מאונס עיין מה שדחק עצמו היפ"ת לומר דסברה דבהעץ יש סם המות אף בנגיעה. ולפענ"ד ליישב כך עפ"י המבואר במ"כ בשם אבות דר' נתן דבאמת אדה"ר אמר לחוה איסור אף בנגיעה יעו"ש. והנה כתב הילקוט דוד בשם ס' חן טוב דף ח' ע"א דכפל הלשון מות תמות הוא בין על העץ ובין על הפרי יעו"ש. ואך י"ל קצת דלא כמו שהביא החן טוב הובא בילקוט הנ"ל דכל האילנות שבתוך הגן עדן הי' טעם עצים ופרים שוה רק די"ל דדוקא עץ הדעת הי' כך וכדכתיב בקרא כי טוב העץ למאכל ומכ"ש למ"ד אתרוג הי' דהוי טעם עצו ופריו שוה ואדם וחוה לא ידעו מזה וסברו דגם עץ הדעת אין טעם עצו ופריו שוה כמו שאר אילני הגן ולפי"ז י"ל דהי' כוונת אדה"ר במה דהוסיף לחוה איסור הנגיעה כדי שלא תיקשי לה נהי דאסר הקב"ה הפרי למה אסר עוד העץ כיון דהעץ אין בו טעם כלל לכך אמר לה אדה"ר דהוא משום דאסר הקב"ה אף הנגיעה וממילא בדבר שאין בו איסר מצד דטעם איסורא קא טעים רק דאיסורא דרכיב עלי' אף בלא הטעם ואפי' בנגיעה ממילא אין חילוק לענין הגיעה בין הפרי דיש בו טעם ובין העץ דאין בו טעם. ואפשר עוד דאדה"ר בעצמו פירש כך כוונת הקב"ה דאסר לו הנגיעה וכמ"ש החן טוב הנ"ל דכפל הלשון של מות תמות הוא להורות בין על העץ בין על הפרי והי' אפשר דאדה"ר דן מזה דע"כ הנגיעה ג"כ אסורה דאי משום הטעם בוודאי אין לאסור העץ דאין בו טעם עכ"פ הי' נחלט בדעת האשה דאיסור העץ הוא מחמת דיש איסור בנגיעה דזולת זה אין לאסור אכילת העץ כיון דאין בו טעם ולפי"ז שפיר הי' ערמת הנחש דהתחילה לומר אף כי אמר אלקים וגו' לומר בלשון תמי' כאשר מורה ע"ז לשון אף שהוא מורה על ענין התמי' והפלגת הזרות שיש בענין זה וזה כוונת המדרש ד' שפתחו באף וכו' ר"ל דענין לשון תמי' דנרמז באף גרם לפיתוי החטא ואמרה אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן הורה בלשונה שני תמיהות אם על כל האלנות נאסרו שהוא ענין זר וכמו דקיי"ל באשה שנדרה קונם כל מיני פירות דאין הנדר חל כלל שנית אם נאסרו גם מהעץ דהוא ג"כ ענין תמי' לאסור העץ שאין בו טעם כלל וע"ז השיבה האשה על שני השאלות מפרי עץ הגן אכל נאכל דלא נאסרו כלל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון א"כ כיון דעל עץ הדעת נאסר אף הנגיעה אין חילוק בין עץ לפרי והתחיל הנחש להסית אותה וכדכתיב ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמותון כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם ר"ל אפי' ע"י אכילת העץ ג"כ בא לידי פקחה ושכלות ובהעץ בעלמא דאין בו טעם בוודאי אין מהראוי לאסור ואי משום הנגיעה דאמרת דנאסרה חפה אותה עלי' ואמר לה הנחש עתה שבלא"ה את נוגעת מחמת אונס שדחפתה עלי ממילא את יכולה לאכול עכ"פ מן העץ שאין בו טעם כיון דהעץ אין בו איסור רק מחמת הנגיעה ובהנגיעה אנוסה עתה ולהוסיף עוד הקדמה מן מג"א סי' ש"י סק"ז דכמו דמותר להניח לאיזו מקום שירצה כלי שמטלטלין בעבור שצריך לגופו כ' משום דהוא בידו רשאי לטלטלו יותר כמו כן אם שכח וטילטל כלי שאסור לטלטלו ג"כ מותר לטלטלו לאיזה מקום שירצה כ"ז דעודו בידו ומזה עוד במג"א סי' ר"ט לענין איזמל. ומיושב שפיר קושית המפורשים דמאי ראי' מנגיעה דהיא באונס לאכילה דהיא ברצון דאדרבה הוא הי' מאמר הנחש כשם שאין מיתה בנגיעה מחמת דהא אנוסה כן אין באכילה אפי' ברצון ור"ל על העץ דאין בו איסור רק מצד הנגיעה ועכשיו דבלא"ה את נוגעת באונס ביני וביני תוכל את לאכול מן העץ עכ"פ והיתה ערמת הנחש דכשתאכל מן העץ ותרגיש בו טעם ממילא תאכל ג"כ מהפרי וכן הוה. וזה דכתיב בפ' ותרא האשה כי טוב העץ למאכל דר"ל אפי' העץ יש בו טעם כטעם הפרי א"כ הבינה דאיסור העץ והפרי שווין אף בלא הנגיעה רק מצד איסור אכילה כיון דטעם העץ כטעם הפרי ואכילה זאת כבר היתה ברצונה ואעפי"כ לא מתה א"כ שפיר ותיקח אפילו מפריו ותאכל ומיושב המקרא דהקשה רש"י על דכתיב ותרא דמה ראתה ולכך פי' רש"י דראתי' דברי' של נחש ולפי דברי הנ"ל שפיר דראתה דתיכף כשאכלה העץ בשעת הנגיעה שדחפתה הנחש דג"כ טוב למאכל וחייבת מיתה על אכילתה ברצון ולא מתה לכך ותקח מפריו ותאכל ותיתן גם לאישה עמה ויאכל עכ"פ היוצא לנו מזה דערמת הנחש הי' מחמת דהטעתה לאכול עכ"פ מן העץ בחשבה שאין בו טעם ואין האיסור רק משום הנגיעה שהיתה אנוסה ע"ז וכנ"ל ולסיבה הזאת גרמה האדמה ששינתה מהצווי השם שכל האילנות יהי' טעם עצם ופרים שוה והיא לא הוציאה טעם בהעצים ובאם לא שינתה והיתה מוציאה כל האילנות טעם עצם ופרים שוה לא היתה הנחש יכולה להטעותה לחוה לכך שפיר כשנפקד האדם על עונו נפקדה גם האדמה על עונה לפי דהאדמה היתה סיבה לזה החטא בהגרמתה וזה מבואר בהפסוק ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ כלומר דע"י העץ בא החטא וכנ"ל לכך ארורה האדמה בעבורך לפי שהאדמה היתה סיבה וגרם לזה החטא וכנ"ל במה שלא הוציאה כל האילנות שיהי' טעם עצם ופרים שוה: ויש להוסיף עוד ולומר דתחילה קודם שחטא אדה"ר לא הי' הקב"ה יכול להעניש את האדמה על ששינתה הציווי עפ"י המבואר במפרשים גבי מעשה דאחי יוסף דאמר להם ואתם חשבתם עלי רעה דכל מעשה רעה שנתגלגל ע"י איזו מעשה טובה אין לבזות מעשה זאת ואדרבה אפשר עוד להלל את מעשה זאת בהגיע אח"כ לידי סיבת הטבה ועיין במהרש"א בסנהדרין דף ו' ע"ב על כל המברך את יהודא אינו אלא מנאץ יעו"ש. א"כ י"ל כך עפ"י המבואר בסוכה דף ל"ה דילפינן אתרוג ממה דכתיב פרי עץ הדר איזו עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר זה אתרוג. והנה לכאורה יש לראות דהלא התורה קדמה לבריאת שמים וארץ וכבר הי' נאמר בה הקרא דפרי עץ הדר קודם בריאת האדמה וזאת ההוכחה הנ"ל דפרי עץ הדר הוא אתרוג הוא רק מחמת ששינתה הארץ בשעת הבריאה והוציאה שאר האילנות שאין עצם ופרים שוה משא"כ אלו לא שינתה הארץ ציוי השי"ת לא הי' מוכח כלל מכוונת התורה בפרי עץ הדר הוא על אתרוג דאינו מוכח זה רק עכשיו ששינתה הארץ ולא תוציאה שאר האילנות שיהא עץ ופרי שוה דאף דאיכא פלפלין מ"מ לא מינכר לקיחתה וכמבואר בגמרא אמנם אין זה קושיא כלל דהרי מבואר בגמרא דכתבה התורה על שם העתיד וכדאיתא בב"ב דף קי"ט ע"ב דקאמר והיינו דכתיב תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך תביאנו לא נאמר כו' שנתנבאו שלא יבואו לארץ אף שעדיין לא חטאו וכפי' רשב"ם שם. וכן מבואר במס' ע"א דף ה' למימרא דאי לא הוו חטאו לא הוו מיתי והכתיב פ' נחלות ופ' יבמות ומשני על תנאי כו' יעו"ש. אך אמנם יש מקום סברא והתנצלות להאדמה שנפקדה על עונה כשנפקד האדם מחמת שעל ידה נתגלגל החטא של אדה"ר כמ"ש דעכ"פ יש לה התנצלות קצת עפ"י המבואר ומוכח גבי חטא מכירת יוסף דמעשה רעה שמסובב ממנה ענין טוב אין לגנות נה ענין הרע שבתחילה ולכך המברך את יהודא אינו אלא מנאץ. א"כ גם האדמה אף שנפקדה על עונה מ"מ נצמח וניסתבב ממנה עשה טוב ע"י ששינתה ולא הוציאה שאר האילנות שיהא טעם העץ ופריו שוה שעי"ז אנו יודעים פיר של פרי עץ הדר על אתרוג. והנה כדוגמא זו שיש במציאות דבר שאינו טוב ונמשך ממנה דבר טוב הוא מה שדרשו חכז"ל על ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש שכל האוכל ושותה בתשיעי וכו' דפרש"י בברכות דף ח' ע"ב הכינו עצמיכם בתשעה לרש לעינוי המחרת וה"ה כעינוי היום ובמס' ר"ה דף ט' ע"א כ' ז"י וכיון דאכילתו עינוי חשיבא כל דמפיש באכילה ושתי' טפי עדיף והלא ידוע דריבוי אכילה ושתי' הוא דבר שיש בו ריעותא גדולה וכמאמר חכז"ל מלי כריסא זני בישא אעפ"כ כיון שנתגלגל ממנה דהר טוב שהיא הכנה לעינוי המחרת גם הוא נחשב לעינוי ועפ"ז על פסוק דתדשא וגו' דכתיב עץ עושה פרי והארץ אמת לא קיימה צווי השי"ת בזה ותיקשי טובא אדרשת חז"ל מה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה וע"כ צ"ל כמ"ש נתגלגל ממנה דבר טוב להבין פירוש דפרי עץ הדר וכדמוכח אף דבר שאינו טוב אם נתגלגל ממנה דבר טוב גם הוא נחש לרצון השי"ת שייך לומר הה"ד ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש דמשם מוכח דאף דבר שאינו טוב אם נתגלגל ממנה די טוב מקיים בזה רצון השי"ת ועפ"ז יש לנעוץ סוף התורה בתחילתו דהיד החזקה אשר עשה משה בשבירת הלוחות הי' ג"כ ענין זה דהגם דהוא דבר הקשה למאוד במה דכתיב ויהי כשר קרב אל המחנה וגו' ויחר אף משה וישלך מידו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר איך שבר במכוון את הלוחות אשר מעשי אלהים המה אעפ"כ אמר לו הקב"ה יישר כוחך ששיברת והיינו כיון דנמשך מזה טובה דעי"ז הי' ישראל נדונין כפנוי בלא כרבה וכמבואר במדרש ובספרי הדרוש המובא בתוך דבריהם דברי ההם בשם המדרש כמבואר במדרש רבה דאמר משה לקב"ה ה חטאו ואני חטאתי אם לי תמחול גם להם תמחול א"כ היתה כוונת משה רבינו בשבירת הלוחות כדי שלא יוכל הקב"ה לומר אעשה אותך לגוי גדול כיון שגם הוא חטא עכ"פ נמשך מן שבירת הלוחות טובה גדולה לישראל ולכך ניחא דנקרא שבירת הלוחות יד החזקה וענין זה מבואר תיכף בהתחלת התורה עפ"י המבאר בספרים ובפרט בספרי הקבלה דעולם התוהו ושבירת כלינ הי' הכנה לעולם התיקון ובס' מבשר צדק כ' בזה רמז נפלא על אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה עפ"י דברינו ההם איך היתה בתחילה שבירת הכלים ואח"כ ניתקנה ע"י קלת התורה יעו"ש מזה נראה בביאור נגלה מהתחלת התורה בראשית ברא אלהים וגו' והארץ היתה תוהו וגו' ויאמר אלהים יהי אור וגו' דפי' רש"י בראשית ברא כמו ברוא ובראשית בריאת שמיה וארץ והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך וכו' ויאמר אלהים יה אור והכל נמשך על ויאמר אלהים יהי אור והיינו ממש כדברים הנ"ל דמציאת תוהו ובוהו וחושך הי' הכל כדי שיאמר אלהם יהי אור והרי נתבארו דברים הדומים לסוף התורה דאף דשבירת הלוחות היו חורבן העולם מ"מ נקרא יד החזקה לפי שבזה בא תיקון וטובה לישראל וגם להוסיף בכאן דברים שהובא בכמה מקומות הלשון מבואר בספרים דסילוק האור גורם לעשיות הכלי וממילא בזה נעוץ סוף התורה בתחילתו וגם אפשר קצת לומר עפ"י דברי המדרש הנ"ל דכוונת משה רבינו הי' בשבירת הלוחות כדי שיוכל לומר לקב"ה אני חטאתי כו' וממילא מה תעשה לשבועה שנשבעת להאבות וממילא כיון דבמשה נקרא שבירת הלוחות יד החזקה מוכח דבתר מחשבה אזלינן וכרבא דס"ל במנחות דף ס"ד ע"א בשמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק דחייב משום דבתר מחשבתו אזלינן יעו"ש ובזה נעוץ סוף התורה בתחילתה עפ"י דברי בעל הטורים דבראשית ברא אלהים אותיות בתשרי דבתשרי נברא העולם והוא אי אזלינן בתר מחשבה וכדברי התוס' בר"ה דף ד"ז דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן:
אריה דבי עילאי על יומא דף סב/ב
ת"ר שני שעירי יו"כ ששחטן בחוץ עד שלא הגריל עליהם כו' ובדף ס"ג ע"א אמר מר משהגריל עליהם חייב על של שם כו'. ת"ר איש איש כו' כל הסוגיא עד דחייתו לצוק זו היא שחיטתו ובזבחים דף קי"ג ע"ב שעיר המשתלח ורמינהו אי קרבן שומע אני כו'. כאן קודם וידוי וכו'. והרמב"ם פי"ח מהל' מעה"ק הל' י"א כתב אם עד שלא התוודה עליהם חייב על שניהם הואיל וראויין לבא לפני השם לוידוי ודוקא לאחר הוידוי פטור על של עזאזל והקשה עליו הראב"ד ועיקר קושייתו הוא מסוגיא דזבחים הנ"ל דלא פריך הגמ' רק על סתירות המשנה והברייתא דבמשנה מפיק לי' לפטור בשעיר המשתלח משום דאינו בא אל פתח אהל מועד ובברייתא ממעט לי' מלה' דהיינו דאינו מיוחד לה' אבל נקרא ראוי לבא אפא"מ וע"ז קא מתרץ לבסוף כאן קודם וידוי כו'. היינו דהמשנה איירי לאחר וידוי דאז שוב אינו ראוי לבוא אל פא"מ אבל קודם וידוי ראוי לבוא אל פא"מ להתוודות וצריך המיעוט דלה'. להוציא שעיר המשתלח. ועכ"פ בין קודם וידוי ובין לאחר וידוי פטור על שעיר המשתלח ורק קודם הגרלה חייב כדאמר ביומא משום דראוי לשעיר הנעשה בחוץ זה תורף קושי' הראב"ד על הרמב"ם ותירץ הכ"מ דהרמב"ם הי' לו הגירסא בברייתא דלה' לרבות שעיר המשתלח והיתה פרכת הגמר' על המשנה דפטרה בשעיר המשתלח מן הברייתא דמרבינין שעיר המשתלח ומתרץ בגמ' קודם וידוי חייב על שעיר המשתלח והברייתא איירי קודם וידוי ולאחר הוידוי פטרה המשנה. והקשה הלח"מ ע"ז הגירסא שלשה קושיות.
והקושי' הראשונה היא קו' החמורה שבכולם והוא מסוגיא דיומא דידן וכמו כן בתמורה דף ו' ע"ב לגבי בעל מום דפריך על הברייתא דלה' להוציא שעיר המשתלח מברייתא דגבי מחוסר זמן ולגבי בעל מום דלה' לרבות שעיר המשתלח ותירצו דהתם מענינא דקרא כו'. א"כ הרי מבואר בהדיא דגרסינן בברייתא דלה' להוציא שעיר המשתלח עיי"ש. בלח"מ והנה לחומר הקושיא אפשר לדחות ולומר דבאמת הסוגיות בעצמם חלוקות בנוסחות הברייתא ואין זה רחוק מהדעת כלל. וכמבואר בקיצור כללי הגמרא שעל מבוא התלמוד דף ק' ע"ד ד"ה כתב הרא"ש במס' שבת האמורא דרכו לפרש דברי התנא כו' כ' שם ובפ"ג דברכות כ' האמורא יש לו כח לשבר הברייתא כו' יעו"ש וכן מבואר שם בדף ק"א ע"ד ד"ה כתב הרשב"א בשו"ת סי' רצ"ח על מה שמצינו שהגמ' בבלי שינה התירוץ כו' דמסיים שם ובסוף הסימן כתב הירושלמי לעיתים מהפך הסוגיא ופעמים אפי' גירסת הברייתא ואפי' המשניות כו' יעו"ש א"כ עפ"י יסוד הנחה זאת נאמר בדרך פלפול דהנוסחאות ההם שבברייתא תלוי בפלוגתת האמוראים אי נוכל לגרוס בהברייתא דלה' בא לרבות שעיר המשתלח או דצריך לגרוס דלה' בא להוציא שעיר המשתלח. דהנה המרכבת המשנה חלק ראשון בפי"ח ממע"ק הנ"ל הקשה על שיטת רש"י דמה משני התם מענינא דקרא דאל פתח לרבות לה' להוציא ודילמא לה' אתי לרבות לאחר הוידוי דמעטינן לי' מאל פא"מ דלאחר הוידוי שוב אין ראוי אל פא"מ וכדאמרינן בזבחים דף הנ"ל א"כ נימא דע"ז אתי קרא דלה' לרבות שעיר המשתלח דמענינא דקרא להוציא ואתי לד' לרבות עיי"ש במרכבת המשנה אך אמנם יש לדחות קושי' זו עפ"י מ"ש רש"י לקמן דף ס"ה ד"ה אלא מת המשתלח למה לו תשלומין כו' הא אתעבד מצותי כו'. דהא שמעינן לי' לר"י דאמר לא התודה כשר וכ"ש דשילוח דלא מעכב לד"ה כו'. וע"ש עכ"פ מבואר בדברי רש"י דשילוח לא מעכב לדברי הכל א"כ לא מסתבר כלל לאוקמא קרא בלאחר הוידוי דלאחר הוידוי אין סברא כלל לרבות דיתחייב בשעיר המשתלח כיון דכבר אתעבד מצותי' ואינו בגדר קדשים כלל לחייב בשחט בחוץ והוא דומה לחולין גמורים כיון דכבר נעשה המצוה שעליו ואיתעבד מצותי' דהא שילוח לא מעכב לד"ה וכדברי רש"י הנ"ל. והא דאמרינן בגמרא דאפא"מ ממעט שעיר המשתלח לאחר הוידוי דאינו ראוי לבוא אפא"מ זה הוא רק לומר לענין הא דהי' עכ"פ מקום לטעות כיון דהשעיר המשתלח נקרא קרבן כיון דקודם הגרלה והוידוי הי' בא אל פא"מ להגריל ולהתוודות משא"כ לחייב באמת אחר הוידוי אין סברא כלל כיון דאין שום עבודה מוטל עליו לענין דיעבד והשילוח לא מעכב. ונהי דמשני אמרי דבי ר' ינאי עד אימתי זקוק להיות חי עד מתן דמים של חבירו או כדס"ל לר' שמעון דף מ' ע"ב עד וידוי דברים היינו לענין מת המשתלח דישפך הדם אבל לענין להיות השעיר המשתלח נקרא בשם קדשים לאחר הוידוי אין סברא כלל. והגם דמשמע מסתימות הגמ' כאן ביומא דמתרץ רבינא לענין מחו"ז כגון שהומם וחיללו על אחר וכן משני רבא בתמורה לענין בעל מום משמע אפי' כשהומם לאחר הוידוי ומחלל על אחר כדי לקיים מצות שילוח ג"כ חייב משום דלא יקדישנו מחו"ז או שלא יקדיש בע"מ היינו משום כיון דמחללו על אחר כדי לקיים בו מצות שילוח הרי הוא כמקדישו לקרבן ולהיות ניתפס בחילול הזה לשם קרבן של שעיר המשתלח א"כ הרי מה שמחלל על השני נקרא השני בשם קרבן ולכך ריבתה התורה דאסור להקדיש מחו"ז או בע"מ משא"כ באותו שעיר המשתלח בעצמו שכבר עשה כל העבודות המוטלים עליו המעכבים בדיעבד ולא נשאר רק מצות השילוח דאינו מעכב אין סברא כלל שיהיה נקרא בכלל קרבן להתחייב עליו משום שחוטי חוץ. אך אמנם הנה מה שכ' רש"י הנ"ל דשילוח לא מעכב קשי' לי טובא מהא דאמר לקמן דף ס"ו ע"ב דעתי אפי' בשבת עתי אפי' בטומאה והרי אמרינן בגמרא דמנחות דף ע"ב דקאמר אי ניקצר שלא כמצותו כשר אינו דוחה שבת כיון דאיפשר לקוצרו מע"ש אף דהוא שלא כמצותו א"כ ה"נ תיקשי אם שילוח אינו מעכב למה דוחה שבת וגם טומאה שנכנס המשלח טמא לעזרה. והנה אח"כ מצאתי במרכבת המשנה הל' עי"כ פ"ה הל' י"ט דמביא שם דינו של רש"י דאין שילוח מעכב וכ' דלא ראה לרבינו שהזכיר דין זה ואדרבא משמע כיון דמרכיבו על כתיפו שילוח מעכב יוע"ש דכ' זה רק למשמעות מדברי הרמב"ם והוא שלא בדקדוק דהו"ל להקשות כן בדרך קו' על שיטת רש"י דשילוח לא מעכב מברייתא דלקמן דעתי אפי' בשבת ואפילו בטומאה והרי מבואר במנחות דאי ניקצר שלא כמצותו כשר אינו דוחה את השבת והנה המרכבת המשנה הביא מירושלמי דפרק שני שעירים דפליגי אי שלחו בלא וידוי מעכב או לא ומשמע דשילוח בודאי מעכב לכ"ע ורק בוידוי אי מעכב פליגי והנה על הקושי' הנ"ל שהקשיתי על רש"י דכ' שילוח אינו מעכב מהא דעתי אפי' בשבת יש לתרץ וגם ליתן טעם לסברת הירושלמי דס"ל שילוח מעכב י"ל כך ע"פ מה שמבואר בבה"ז במנחות דף ע"ב הנ"ל על הקושיא שהקשה על הרמב"ם דניקצר שלא כמצותו כשר ואעפי"כ פסק דחה שבת ומביא שם תירץ על תמי' שעל הרמב"ם בשם גאון וקדוש א' ומדבריו שם הנאמרים באריכות הנה קיצור העולה מדבריו דהוא פלוגתא דרבא ור' יוחנן דלרבא מקרא דבא לדחיות שבת מוכח דאדרבה נקצר שלא כמצותו כשר או בשתי לחם אי אפי לי' מע"ש ולהכי בעי קרא דתדחי שבת ולר"י אדרבה היא להיפוך דהיכי דגלי קרא במידי דדחי שבת דהוא דבר שא"א לעשותה בשום אופן אחר דאם אפשר לעשותו אפי' אי הוא כשר בדיעבד אז לא הוי דחי שבת א"כ לא קשי' על רש"י דס"ל שילוח אינו עכב מהא דעתי אפי' בשבת די"ל כשיטות רבא הנ"ל דאדרבה מדאיצטריך קרא דדוחה שבת מוכח דשילוח אינו מעכב ואעפ"כ קמ"ל קרא דדוחה שבת ושיטת הירושלמי הוא כשיטת ר"י הנ"ל א"כ מוכח מקרא דעתי אפי' בשבת דשילוח מעכב ובזה ניחא ליתן טעם לסברת רש"י ולסברות הירושלמי:
ועפ"י הנ"ל יש לתרץ סתירות הסוגיות לנוסחות הרמב"ם כפי שכ' הכ"מ דבזבחים גרסינן בברייתא דלה' לרבות שעיר המשתלח די"ל דגירסת שיטות הסוגיא דביומא ובתמורה הנ"ל דלה' להוציא וגירסת סוגיא דזבחים דלה' לרבות תלוי ג"כ בפלוגתא הנ"ל עפ"י מה שכתבתי דאי שילוח מעכב שפיר נוכל להקשות קו' המרכבת המשנה הנ"ל על מה דקאמר התם מענינא דקרא דאל פתח לרבות לה' להוציא אימא דלה' לרבות שעיר המשתלח לאחר הוידוי דשוב אינו בא אל פא"מ משא"כ אי שילוח אינו מעכב אז לא קשיא כלל קו' מרכבת המשנה דשוב ליכא למימר דיתחייב על שחיטה חוץ כששחט את השעיר המשתלח לאחר הוידוי כיון דשוב אינו בכלל קרבן כיון דשילוח אינו מעכב ומעתה נאמר דבזה תלוי אי לה' בא לרבות או להוציא דהנה הא דקאמר מענינא דקרא דאל פתח לרבות כו' הנה בדבר זה גופא צריך שיקול הדעת והכרעה דמנ"ל דאל פתח לרבות מחמת דבא אפ"מ להגרלה ולוידוי ולכך מענינא דקרא דלה' להוציא אימא דמאל פתח הוי ממעטינן שעיר המשתלח כיון דעכ"פ לא בא להקרבה ואף דבא אל פא"מ להגריל ולהתוודות י"ל דאינו נקרא בא אל פא"מ וכמו פרה דכתבו התוס' ד"ה ולא אוציא פרת חטאת דאף דכתיב והזה אל נוכח פתח אהל מועד מ"מ לא מיקרי עי"ז בא אל פא"מ וכמו כן י"ל בשעיר המשתלח דלא מיקרי בא אל פא"מ רק כשבא להקרבה דוקא וכסיגנון שכתבו התוס' בפסחים דף ס"ו ע"ב ד"ה מביאה כשהוא חולין בעזרה דכשמכניס טלה חולין בעזרה ואינו עושה שום דבר שעושה בקרבנות שיראה כמקריב חולין לעזרה שרי וע"ש ואף דכאן מגריל ומתודה עליו מ"מ אינו דומה לתנופה שכ' התוס' שם דתנופה עושה מעשה בגופו משא"כ שעיר המשתלח דהגרלה והוידוי אינו מעשה בגופו וכדכ' רש"י כאן ביומא דף ס"ב ע"ב ד"ה אין מחוסר זמן לבו ביום דהגרלה אינו עושה בגופו יעו"ש א"כ י"ל להיפוך דמאל פא"מ ממעטינ' שעיר המשתלח דאינו בא להקרבה ולה' מרבה שעיר המשתלח ורק די"ל דהכריע הגמ' דע"כ אל פתח א"מ מרבה שעיר ולה' להוציא דאי לרבות קשה הלא לא באתה התורה לסתום אלא לפרש ואם מאל פא"מ ממעטיני' שעיר המשתלח מחמת דאינו בא להקרבה אל פא"מ ורק לה' בא לרבות א"כ לא נדע אם לה' מרבה דוקא קודם הגרלה וקודם הוידוי משום דבא אל פא"מ להגריל ולהתודות אבל אחר הוידוי לא נתרבה מריבוי דלה' או דנימא כיון דקיימינן בסברא דמחמת שאין שעיר המשתלח בא להקרבה לא נקרא בא אל פא"מ ואעפ"כ מרבינין לי' מקרא דלה' ממילא חייב אף אחר הוידוי וכיון דנקרא בא אל פא"מ מחמת הגרלה והוידוי י"ל דמרבה דאפי' לאחר וידוי הוא בכלל בא אל פא"מ ומאחר שכל ריבוי צריך להיות בתורה מפורש ולא סתום מוכח מזה דאל פא"מ מרבה שעיר המשתלח מחמת דבא להגרלה ולוידוי ולה' בא להוציא מחמת שאינו מיוחד לה' והנה כל זה אי שילוח השעיר מעכב דאז יש מקום לומר לרבות גם אחר הוידוי משא"כ אי שילוח השעיר אינו מעכב כבר כתבתי דשוב אין מקום לומר בשום אופן לרבות אחר הוידוי כיון דכבר נסתלק כל מעשה עבודה שהי' על שעיר זה א"כ שוב י"ל דאל פתח א"מ ממעט שעיר המשתלח מחמת דאינו בא להקרבה ולה' בא לרבות שעיר המשתלח וא"ל כהוכחה הנ"ל דהתורה בא לפרש ולא לסתום דלא נדע אם ירבה הקרא אף לאחר הוידוי דז"א כיון דקיימינין דשילוח אינו מעכב הוי כמפורש דהרי גלי קרא. רק קודם וידוי משא"כ אחר וידוי אין מקים לרבות כיון דשילוח אינו מעכב ונסתלק העבודה שהי' על השעיר ההוא. והנה אין לפקפק ולומר דמשמעות הגמ' דקאמר מענינא דקרא דאל פתח לרבות כו' משמע דרק מענינא דקרא לבד מוכח דלה' להוציא ולא ממה שכתבתי הוכחה נוספת דאי לה' לרבות הוי הריבוי סתום אם קאי גם על אחר הוידוי והלא הוכחה זאת אינו מבואר בגמ' כלל. י"ל דזה אינו פקפוק כלל דהגמרא לא באה רק לתרץ הפירכא וכל לה' להוציא ורמינהו ומשני דהתם מענינא דקרא כו' והכא מענינא דקרא כו' א"כ לא צריך הגמ' להאריך יותר ורק לומר כיון דמענינא דקרא דאל פתח לרבות כו' ורק על הא דכתבתי דיש לדקדק דהוא גופא מנ"ל דאל פתח לרבות אימא דאל פתח למעט מחמת שאינו בא להקרבה ע"ז שפיר נוכל להוכיח כמו שכתבתי דהרי לא בא לסתום אלא לפרש והוכחה זאת אינו מהצורך להיות מבואר בהגמ' מפורש ורק לומר דמענינא דקרא הוא דאל פתח לרבות ולה' להוציא. גם אין לסתור הוכחה זאת שכתבת ממה דהתורה לא באתה לסתום דא"כ תיקשי אף אם נימא מענינא דקרא דאל פתח לרבות ולה' להוציא ג"כ קשה כיון דקיימינן בסברא דשילוח מעכב א"כ ג"כ תיקשי דלא באתה התורה לסתום תה בעצמו סתום אי הוי לה' להוציא מחמת מענינא דקרא דאל פתח לרבות או דנימא דאף דאל פתח לרבות מ"מ בא לה' ג"כ לרבות ולאחר הוידוי דלא נתרבה מאל פתח דאל פתח אינו מרבה רק קודם הוידוי ולה' מרבה אחר הוידוי והוא קושי' המרכבת המשנה הנ"ל דעכשיו לא שייך תירוצי מה שכתבתי לעיל כיון דקיימינן דשילוח מעכב ותיקשי ג"כ דאיך בא התורה לסתום ולא לפרש כיון דדבר זה בעצמו סתום אם לה' להוציא או לרבות י"ל דקו' המרכבת המשנה הנ"ל בלא"ה יש לדחות בקל ולומר דמסתברא להגמרא דא"א לומר כלל דיהי' כאן שני ריבוים ונהי דלא שייך בזה ריבוי אחר ריבוי דכפי המבואר בהליכות עולם דף ע' ע"ב שבספר יבין שמועה בדין ריבוי אחר ריבוי או מיעוט אחר מיעוט דדין זה צ"ע מהא דמן הבהמה מן הבקר ומן הצאן דכולהו למעט כנ"ל. והנה הענינים המבוארים שם בהליכות עולם ובכללי הגמ' וביבין שמועה כפי המבואר בדבריהם הוא רק היכי דמבורר דזה הוא ריבוי או מיעוט כמו מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן דמבורר דהמה מיעוטים וגם בזה מבואר שם בהליכות עולם דהיכי דאפשר לדרוש ולקיים הריבוים דרשינין להו כו' יוע"ש וכל זה בהמקומות המבוררים דהם ריבוים אבל הכא בקרא דלה' דאינו מבורר אם לה' הוא מיעוט או ריבוי וגם איכא למידרש ולומר דאל פתח מרבה קודם הוידוי ולה' מרבה אחר הוידוי וכקושי' המרכבת המשנה בוודאי אין מקום לדחות להא דאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ורק דאעפ"כ יש לדחות קושי' זו ולומר דס"ל להגמ' כיון דמשמעות דאל פתח הוא לרבות שעיר המשתלח שוב א"א לומר דיהי' כאן שני ריבוים ודלה' מרבה גם אחר הוידוי כיון דאינו מבואר זה במפורש בריבוי דאל פתח דהוא דוקא קודם הוידוי ומסתמא הוא גם אחר הוידוי כיון דגילתה התורה דשעיר המשתלח נקרא בא אל פא"מ מנ"ל לחלק בין קודם הוידוי לאחר הוידוי ודוקא מחמת ייתורא דפסוקים כנ"ל להגמ' דזבחים לשיטת רש"י והראב"ד דיש לחלק בין קודם הוידוי ובין לאחר הוידוי אבל שיצטרך הקרא דלה' לרבות ולגלות על ריבוי דאל פתח דלא נחלק בין קודם הוידוי ובין לאחר הוידוי י"ל דס"ל להגמ' דאין מקום לומר כן ולכך קאמרינן דמענינא דקרא דאל פתח לרבות נלמד דלה' להוציא: עכ"פ הקיצור העולה מדברינו דיש מקום לומר דאל פתח אינו ריבוי ורק מיעוטא לגבי שעיר המשתלח מחמת דאינו בא להקרבה וממילא יהי' מענינא דקרא דלה' לרבות ומחלקינין בין קודם הוידוי ובין לאחר הוידוי והוא שיטת הרמב"ם להגירסא שכ' הכ"מ דגרסינן לה' לרבות וס"ל לסוגיא דזבחים דאל פתח היא מיעוט ולה' לרבות ונוסחות סוגי' דיומא ותמורה בהברייתא דלה' להוציא והוא מחמת הדקדוק שכתבנו דס"ל לשיטות סוגיות הגמרא דיומא דא"א לומר דאל פתח נלמוד מיעוט ולה' לרבות כיון דלא באתה התורה לסתום אלא לפרש וא"כ איך סתמה התורה בריבוי דלה' אם מרבה רק קודם הוידוי או דמרבה הכל בין קודם הוידוי ובין אחר הוידוי וזה תלוי אי שילוח מעכב או אינו מעכב דאם שילוח אינו מעכב אין מקום להסתפק כלל לרבות גם אחר הוידוי כיון דשוב נסתלק העבודה משעיר המשתלח א"כ בזה מתורצי הסוגיות ודסוגיא דיומא ודתמורה ס"ל דשילוח מעכב לכך גרסו בברייתא דלה' להוציא. וסוגיא דזבחים סבר דשילוח אינו מעכב ולכך גרסו בברייתא דלה' לרבות והיינו דאל פתח הוי מיעוט ולה' הוא ריבוי ומחלקינן בין קודם הוידוי ובין אחר הוידוי וא"ל דכל זה מופרך מעצמותו כיון דכתבתי דזה בעצמו אי שילוח מעכב או אינו מעכב תלוי אי נלמד מעתי אפי' בשבת דשילוח מעכב או אדרבא מהא דצריך קרא דשילוח דוחה שבת מוכח דשילוח אינו מעכב א"כ אינו מתורץ בזה סוגי' דיומא לומר דס"ל לסוגיא ההוא דשילוח מעכב דהרי שם ביומא ובתמורה הא דקאמרינן מענינא דקרא דלה' להוציא היא מימרא דרבא והרי מבואר בשיטת הגאון הקדוש בבה"ז הנ"ל במנחות שם דף ע"ב ע"ב דלרבא מקרא דבא להורות דחיות שבת מוכח דבדיעבד אם עשאה שלא כמצותו כשר א"כ ממילא דשילוח אינו מעכב ואיך כתבנו דסוגיא דיומא ותמורה ס"ל דשילוח מעכב. אך אמנם אין מזה שום סתירה כלל למה שכתבתי דהבה"ז לא כתב ודייק כן אליבא דרבא רק מכח קושי' התוס' במנחות דף נ"א ד"ה אפי לה מאתמול איפסלה בלינה וכ' בשיטות הרמב"ם דהרמב"ם לא ס"ל כתירוץ התוס' ד"ה דאפי לה בתנור חול יוע"ש א"כ לפי תירוץ התוס' שם ד"ה דאפי לה בתנור חול כו' אין מזה דיוק כלל לשיטת רבא ורק די"ל דרבא לא סבר הך סברא דמדבעינין קרא על דחיות שבת מוכח דאף שלא כמצותו כשר ורק להיפוך דמדכתבה התורה דדחי שבת מוכח דלא כמצותה פסול ומ"מ יש לקיים תירוצו של הבה"ז עפ"י מ"ש הבה"ז לדייק דהיא שיטות רב חסדא דבמאי דגלי קרא דדחי שבת עיקרא הוי לשרויי במלתא דאפשר למעבד מאתמול יוע"ש א"כ י"ל דרבא בעצמו לא ס"ל הכי רק להיפוך דמדדחי שבת מוכח דאי אפשר למעבד מאתמול א"כ ממילא מוכח הכא דשילוח מעכב ולכך קאמר ביומא ובתמורה התם מענינא דקרא ושיטות סוגיא דזבחים ס"ל כשיטות ר' חסדא הנ"ל דבמאי דגלי קרא דדחי שבת הוי דוקא במקום דאפשר למעבד שלא כמצותה א"כ ממילא שילוח אינו מעכב ולכך ס"ל דלה' לרבות ומתורץ דעת הרמב"ם דאזיל לשיטתו דפסק פ"ז מהל' תמידין ומוספין הל' ז' דקצרוהו ביום כשר ואעפי"כ דוחה את השבת א"כ ממילא לשיטתו שילוח אינו מעכב ולכך פסק כשיטות נוסחות דסוגיא דזבחים דלה' לרבות:
והנה בשו"ת ח"ץ סי' קס"ו מתרץ דברי הרמב"ם דפ"ז מהל' תמידין ומוספין שהקשה עליו בבה"ז הנ"ל ודהרמב"ם דחה לסוגיא דמנחות דף ע"ב מחמת דברי ר"ש דחביב המצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואברים כו' יוע"ש הנה אין מזה הכרע כלל לענין אם לדייק מעתי אפי' בשבת דשילוח השעיר מעכבא דבשלמא לגבי קצירות העומר דהוא מצוה דמחויב לעשותה ורק דאפשר לעשותה מע"ש שייך לומר דחביבה מצוה בשעתה ודוחה שבת בשביל זה משא"כ בעבודה דלא מעכבא כלל לא שייך חביבא מצוה כו'. ורק תלוי אי אף בדבר דלא מעכב ג"כ דוחה שבת וכדלעיל לענין ניקצור שלא כמצותו:
והנה יש מקום עוד לומר עפ"י דרך פלפול הנ"ל בשינוי דברים וממש מהיפוך אל ההיפוך לומר דאי שילוח השעיר אינו מעכב אז י"ל בדוקא דנלמד מענינא דקרא דלה' להוציא וכסוגיא דיומא ותמורה משא"כ אי שילוח השעיר מעכב י"ל דלא שייך ללמוד מענינא דקרא דלה' בא להוציא כיון דאף אם נימא דמאל פתח נתרבה שעיר המשתלח מ"מ אינו מוכרע דלה' מיעוטא היא ולא ריבוי כיון דיש מקום לומר כקו' המרכבת המשנה הנ"ל דאימא לה' מרבה אחר הוידוי כיון דקיימינן דשילוח השעיר מעכב ועכ"פ כיון דא"א ללמוד מענינא דקרא דלה' מעוטא הוא ולא ריבוי ממילא מסתברא דלה' רבויא הוא כמו שהוא רבויא לגבי מחוסר זמן וכמבוא' כאן ביומא וכמו כן לגבי בעל מום דכמבואר כאן ביומא וגם במס' תמורה ומה"ת נחלק ולומר דלגבי מחוסר זמן ולגבי בע"מ הוי לד' ריבויא ורק לגבי שחוטי חוץ הוי מיעוטא יותר ניחא לומר כיון דלה' הוא ריבויא גבי מחוסר זמן ולגבי בעל מום כן הוא ריבויא לגבי שחוטי חוץ דהרי לא נלמד מענינא דקרא דכאן לגבי שחוטי חוץ הוא מיעוטא דאף אם מאל פתח נתרבה שעיר המשתלח הרי לא נתרבה רק קודם הוידוי ונוכל לומר דלה' מרבה אחר הוידוי וכיון דלא מוכח מענינא דקרא דלה' דכתיב גבי שחוטי חוץ הוא מיעוטא וממילא דהוא ריבוי' כמו שהיא ריבויא לגבי מחו"ז ולגבי בע"מ א"כ שוב מסתברא לומר דאינו מרבה רק קודם הוידוי והיינו משום דמפסוק דאל פתח לא הי' מוכרע כל כך דשעיר המשתלח נקרא בא אל פא"מ מחמת שבא להגריל ולהתוודות דאימא כיון דאינו בא להקרבה לא נקרא בא אל פא"מ וכמו שכתבתי בדרך הראשון ולכך צריך לכתוב קרא דלה' לרבות קודם הוידוי והוא מלתא דמסתברא לומר כיון שבא אל פא"מ כדי להתוודות מרבה התורה בקרא דלה' ולמה נאמר דלה' מרבה אחר הוידוי דהוא נגד הסברא כיון דאינו בא אפ"מ עוד להתוודות ונהי דקיימינן דשלוח השעיר מעכב ויש קצת מקום לומר כן כיון דעדיין לא נסתלק ממנו מעשה העבודה מחמת שכבר הגריל והתוודה עליו כיון שעדיין צריך לקיים בו מצות השילוח דמעכב אעפי"כ הוא נגד הסברא לומר דריבתה התורה אף אחר הוידוי וכיון דבהכרח דלה' ריבויא הוא כמו דהוא רבויא לגבי מחו"ז ולגבי בעל מום יותר ניחא לאוקמי הריבוי דלה' על קודם הוידוי אך אמנם כ"ז כששילוח השעיר הוא מעכב דאז אין לנו הכרע מענינא דקרא דלה' מיעוטא כיון דאיכא לומר דהוא ריבוי לרבות אחר הוידוי משא"כ אי שילוח השעיר אינו מעכב דאז אין מקום כלל לומר לרבות אחר הוידוי כיון דכבר נסתלק כל מעשה העבודה מן שעיר המשתלח א"כ שוב יש ללמוד מענינא דקרא דאל פתח דלה' דכתיב גבי שחוטי חוץ הוא מיעוטא וממילא ממעטינן אף קודם הוידוי כיון דמוכח דלה' הוא מיעוטא ולא ריבויא ממילא ממעט אף קודם הוידוי דאף דבא אל פא"מ להגריל ולהתוודות מ"מ כיון דאינו בא להקרבה נתמעט מלה' דדרשינן למיעוטא ודרשינן דוקא שהוא מיוחד לה' וזה אינו עכ"פ מיוחד לד' וכיון דמענינא דקרא נלמד דלה' מיעוטא הוא ע"כ דרשינין בי' דוקא כל דמיוחד לה' ממילא נתמעט אף קודם הוידוי כיון דעכ"פ אינו מיוחד לה' ורק להתוודות עליו א"כ עפ"י דרך הזה הוא להיפוך דאי שילוח השעיר אינו מעכב אז יש ללמוד מענינא דקרא דלה' מיעוטא הוא וזה הוא שיטת סוגיות הש"ס דביומא ובתמורה ושיטות סוגיות הש"ס דבזבחים אזלא דשילוח השעיר מעכב דאז א"א ללמוד מענינא דקרא דלה' למיעוטא וכמו שכתבתי דמנ"ל דהוא להוציא אימא דהוא מרבה לאחר הוידוי כיון דשילוח השעיר מעכב וכיון דלה' אינו להוציא רק ריבוי כמו לה' דכתיב גם מחו"ז ובע"מ ממילא ניחא יותר לומר כסברא החיצונה דלה' ערבה קודם הוידוי ובזה הוו עולים דברי כהוגן כפי שיטת הבה"ז בעצמו דרבא ס"ל דמדבעי קרא לדחיות שבת מוכח דאפשר למעבד מאתמול וכמו כן כאן מעתי אפי' בשבת מוכח דשילוח אינו מעכב וא"כ ניחא ביותר ישוב הסוגיות דסוגיא דיומא ודתמורה דמענינא דקרא נלמד דלה' להוציא הוי בעל מימרא רבא ואזיל לשיטתי' דשילוח השעיר אינו מעכב וכדברי הבה"ז הנ"ל ולכך קאמר דמענינא דקרא נלמד דלה' להוציא וסוגיא דזבחים ס"ל דשילוח מעכב וכשיטת ר' יוחנן במנחות דף ע"ב דמדחיות שבת דלגבי העומר מוכח דניקצר שלא כמצותו פסול א"כ ממילא מוכח מעתי אפי' בשבת דשילוח מעכב ולכך ס"ל לגרוס בברייתא דלה' לרבות. אך אמנם הגם דבדרך הזה יתיישבו הסוגיות יותר בטוב ממה שכתבתי בדרך הראשון וגם שיהי' ממש כשיטות תבה"ז אליבא דרבא אך הקושיא שעל דברי הרמב"ם לא יתורץ בזה כיון דהרמב"ם בעצמו פסק פ"ז מהל' תמידין ומוספין דניקצר שלא כמצותו כשר ואעפ"כ דוחה שבת א"כ לשיטתו יהי' בכאן שילוח השעיר אינו מעכב א"כ איך פסק כנוסחות סוגיא דזבחים דלה' לרבות. אך אפשר יש מקום לצדד ולומר דעל הרמב"ם דפ"ז מהל' תמידין ומוספין אפשר לתרץ כדתירץ הח"ץ בתשובותיו סי' קס"ו הנ"ל דנדחה סוגיות הש"ס דמנחות דף ע"ב מחמת דחביבה מצוה בשעתה כדברי ר"ש משא"כ לענין שילוח השעיר דלא שייך כלל חביבה מצוה בשעתה כיון דליכא לכל עבודה ההוא של שליחות השעיר וכמ"ש למעלה א"כ שוב י"ל דהרמב"ם פסק דשילוח שעיר מעכב ולכך פסוק כסוגיות הגמ' דזבחים דגרסינן בברייתא דלה' לרבות שעיר המשתלח והיינו קודם הוידוי. והנה הגם ששתי הדרכים שכתבתי הם הכל רק דרך פלפול בעלמא מ"מ בעניני הסברות והטעמים נוח לי לומר ע"ד פלפול כדרך הראשון: ועתה נבוא עוד בדרך פלפול ולתרץ קו' הלח"מ שהקשה על נוסחות הרמב"ם כפי דברי הכ"מ דגרסינן בברייתא דלה' לרבות שעיר המשתלח ולתרץ רק שני קושיות של הלחם משנה א' קושי' סתירות הסוגיות דביומא ובתמורה קא גריס דלה' להוציא. וקושי' ב' שהקשה הלחם משנה כיון דפריך הא איכא וידוי כו'. וע"כ לפי גירסא זו הי' סברא פשוטה לדעת המקשן דמקרא דאל פא"מ מחייב לאחר הגרלה קודם הוידוי ולכך סותר דעת המתרץ דכאן קודם הגרלה כו'. דאיך אפשר לומר דהמשנה דפטרה איירי אחר הגרלה וקודם הוידוי כיון דגם לאחר הגרלה עדיין ראוי אל פא"מ כדי להתוודות ועכ"פ. מוכח דהוא סברא פשוטה בדעת המקשן וסותר ע"ז דברי המתרץ א"כ איך משני כאן קודם וידוי כו' והא דחייבה הברייתא שעיר המשתלח איירי קידם הוידוי א"כ תיקשי ל"ל להברייתא לחייב מריבוי דלה' תיפוק לי' דאפי' בלי שום ריבוי דלה' לחייב וכמו שהי' להמקשן סברא פשוטה בזה ואדרבא תיקשי עוד על הברייתא דל"ל הריבוי דלה' ע"ז כיון דהוא סברא פשוטה. והנה מה שהקשה עוד הלח"מ קו' על דל"ל לגמרא ביומא לומר דחזי לשעיר הנעשה בפנים ולא קאמר מטעם דבא אל פא"מ להגריל ולהתוודות. הנה קו' שלישית זו יש לדחות בקל כיון דעכ"פ חזינין בברייתא דזבחים דגרסינן לה' לרבות כפי נוסחא זו דצריך קרא לרבות שתהא נקרא בא אל פא"מ מחמת הוידוי וה"ה אף קודם הגרלה והוידוי א"כ הברייתא דשני שעירי יו"כ כו' דבברייתא דיומא דף ס"ב ע"ב דלא נזכר בברייתא שום ריבוי ורק מסברא בעלמא משמע דמחייבה בברייתא שפיר פריך למאי חזו ואי משום דראוי לבוא אל פא"מ להגריל ולהתוודות מאן לימא לן מסברא בעלמא דזה נקרא אל פא"מ אימא דאינו נקרא אל פא"מ רק להקרבה ולא להגרלה ולוידוי והלא מן הברייתא בעצמה דשני שעירי יוה"כ מוכח כן כיון דעכשיו בדעת המקשן לא סבר לפרש הברייתא דשני שעירי יו"כ דשהגריל עליהם חייב על של שם ופטור על של עזאזל דהיינו שהגריל והתוודה עליהם כמו שהוא לפי המסקנא דזבחים בין לגירסת רש"י והראב"ד ובין לגירסות הרמב"ם ורק סבר עכשיו המקשן דמשהגריל עליהם כו' היינו קודם הוידוי א"כ הרי מוכח מן הברייתא בעצמה דלא נקרא אל פא"מ מה שבא אל פא"מ כדי להתוודות וכמו כן לא נקרא אל פא"מ כדי להגריל ואף אם נבוא להקשות דעכ"פ לא הי' למקשן להקשות כ"כ בפשיטות למאי חזו ושיוכרח לחדש דבר חדש מחמת דחזי לשעיר הנעשה בפנים כיון דאפשר לפרש דמשהגריל עליהם היינו משהגריל והתוודה עליהם י"ל דעכ"פ לא הי' להמקשן סברא זו כסברא פשוטה לומר דנקרא בא אפא"מ כדי להגריל ולהתוודות ורק דעל סברא זו בעינן ריבוי וכאשר באמת הברייתא דזבחים נקטה בזה ריבוי דלה' לרבות כו' א"כ כיון דבברייתא דשני שעירי יו"כ לא נקטה שום ריבוי לחייב קודם הגרלה ומשמע דמסברא בעלמא קמחיבינן שפיר פריך למאי חזו כו' והגם דבאמת הא גופא קשי' וכקו' שני' של הלח"מ הנ"ל דהרי באמת מוכח מדפריך בפשיטת בזבחים אחר הגרלה נמי האיכא וידוי כו' א"כ מוכח דמסברא פשיטה מקשה כן המקשן זה הוא באמת קושיא בפני עצמה וכדמקשה כן הלח"מ קושייתו השני' אבל עכ"פ אין כאן קו' שלישית בפני עצמה וכיון דעכ"פ מבואר בברייתא דבזבחים דבעי על סברא זו דנקרא בא אל פא"מ כדי להתוודות ריבויא דקרא דלה' א"כ כיון דבברייתא דשני שעירי יו"כ לא נזכר שום ריבוי שפיר פריך למאי חזו כו'. אך אמנם עפ"י הדברים הללו הנזכרים יש מקום לדחות גם קושי' השני' של הלח"מ והיינו לומר דבוודאי בעינן ריבויא לרבות דיהי' נקרא בא אפא"מ כדי להגריל ולהתוודות דבלא ריבויא הוי אמרינן מסברא דלא נקרא בא אל פא"מ רק להקרבה וכמו פרה אדומה דכתבו התוס' ביומא ד"ה ולא אוציא כו' דאף דכתיב בפרה אדומה והזה נוכח פני א"מ אעפי"כ לא קרינן בה בא אל פא"מ ורק הא דמקשה בפשיטות אחר הגרלה נמי האיכא וידוי כו' לאו מסברא בעלמא מקשה כן רק דמקשה על תירץ המתרץ הראשון דכאן קודם הגרלה כו' א"כ ס"ל דאף קודם הגרלה א"א לחייב מסברא לא מן הסברא דנקרא בא אל פא"מ כדי להגריל ואף לא מחמת סברא זו דחזי קודם הגרלה לשעיר הנעשה בפנים כיון דבעינין על קודם הגרלה ריבוי דלה' ועכ"פ מוכח דלא ס"ל להמתרץ הראשון רך סברא דקודם הגרלה חזי לשעיר הנעשה בפנים דע"ז לא הי' צריך קרא לרבות דאי אפשר לומר דריבוי דקרא מרבה החיוב לשעיר המשתלח מחמת סברא זו בעצמה דחזי לשעיר הנעשה בפנים דע"י הסברא לא שייך ריבוי לרבות ורק או דנימא דכן הסברא פשוטה או דנימא דנידחת סברא זו מכל וכל ושוב לא שייך דהריבוי מרבה זה הסברא בעצמה ועכצ"ל לדעת המתרץ הראשון דהריבוי הוא צריך לרבות כדי דלא נימא דלא נקרא בא אל פא"מ מחמת שאינו להקרב' וע"ז קאי הריבוי דקרא דמחמת דבא אל פא"מ כדי להגריל ג"כ נקרא בא אל פא"מ דבזה שייך שפיר הריבוי דההגרלה ג"כ נקרא בא אל פא"מ ועפ"ז שפיר מקשה המקשן על המתרץ הראשון אחר הגרלה נמי הא איכא וידוי ר"ל כיון דע"כ הריבוי דלה' מרבה דההגרלה נקרא בא אל פא"מ א"כ תיקשי איך פטרה המשנה דזבחים אחר הגרלה וקודם הוידוי כיון דכבר כתיב לה' לרבות קודם הגרלה ה"ה לאחר הגרלה וקודם הוידוי ומתרץ כאן קודם וידוי כו' והמשנה דזבחים איירי לאחר הוידוי אבל עכ"פ בעינין לזה ריבוי דקרא דלה' לרבות דקודם הוידוי נקרא בא אל פא"מ ובלא הריבוי הו"א דכיון דלא בא להקרבה לא נקרא בא אל פא"מ:
אך אמנם לתרץ ע"ד הפלפול נתרץ קו' הראשונה של הלח"מ וגם קו' השני' שלו ובישוב קו' הראשונה נאמר ג"כ כמ"ש באופן הראשון דבאמת הסוגיות חלוקות בנוסחות הברייתא אי לה' להוציא או לה' לרבות ורק לומר דיהי' תלוי שינוי הנוסחאות במה שמצינו פלוגתא בין האמוראים פלוגתא מפורשת בש"ס ועפ"ז נוכל לומר דסוגי' דיומא וסוגי' דתמורה אזלא לשיטת אמורא אחד וסוגיא דזבחים אזלא לשיטות האמורא השני והנה מקודם נבוא לתרץ מה שקשה טובא על רבא דמשני הכא כגון שהי' לו חולה ביו"כ דהוא דוחק כיון דהריבוי דבכאן לא איירי רק במחוסר זמן דשמונה ימים ולא במחו"ז דאותו וא"ב והרי אין דיניהם שוה וכמבואר בחולין דף פ' ע"ב דמחו"ז דאותו וא"ב לקי עלה משא"כ מחו"ז דשמונת ימים דקאמר שם הנח למחו"ז דהכתוב ניתקו לעשה א"כ לא נכלל מחו"ז דאו"ב במחו"ז דשמונה ימים ולא שייך לרבות בקרא דכתיב גבי מחו"ז דשמונת ימים המחו"ז בשביל או"ב ולמה לי' לרבא דוחק הזה ולא משני כדרבינא כגון שהומם וחיללו על אחר וכדמשני רבא בעצמו בתמורה דף ו' ע"ב לגבי קרא דבעל מום ונהי דהתם גבי בע"מ הוכרח רבא לשנות כך משום דהתם לא שייך האקומתא דקאמר הכא כגון שהי' לו חולה ביו"כ עכ"פ כיון דהוכרח רבא בעצמו לאוקמא התם גבי בע"מ כגון שהומם וחיללו על אחר יותר הו"ל לאוקמא הריבוי דלגבי מחו"ז ג"כ בחד גוונא דאוקומתא דלגבי בע"מ ובפרט דלגבי בע"מ הוא דוחק עצים איקומתא זאת דלמה לחלל בעל מום זה על מום אחר ורק דהוכרח לאוקמי בדוחק הזה משום דלא שייך התם תירוצא דבכאן כגון שהי' לו חולה ביו"כ עכ"פ כיון דהוכרח לתרץ כן לגבי בע"מ הו"ל לתרץ גם הכא לגבי מחו"ז ג"כ כגון שהומם כו' ולתרץ קו' זו נתרץ מקודם קו' התוס' ישינים ביומא ד"ה אבל בעל מום דמטי זימני' אימא לא וא"ת אפי' לא כ' בע"מ כו' ומה שתירצו בתוס' ישינים דכל כמה דלא חזינין דפסיל בי' מומא לא הוי מוקמינן לי' להך דרשא דהומם כו' אלא מוקמינין לי' לדרשא אחריתי הוא דחוק קצת וגם דנראה מדבריהם דלכך הוי מוקמינין לי' לדרשא אחריתי הוא משום דכיון דלא מצינו מקרא מפורש דבשעיר המשתלח פסול בי' מומא לא הוי ידעינין לחדש דבר זה דפסול בי' מומא ולכך הוי מוקמינין לדרשא אחריתי הנה הגם דלכאורה נראה כן קצת מלשון הגמרא דאחר דמשני רבינא כגון שהומם כו' קאמר ומנא תימרא דפסול בי' מומא כו' אך באמת אין ראי' מזה כלל דדוקא רבינא דהוא אמורא לא הוי מחדש הך דינא דפסול בי' מומא לולי שנמצא כן בלשון הברייתא אבל לתרץ כן על דרשות דקרא הוא דבר שאינו מסתבר כלל כיון דחזינין דהגמ' קאמר ואיצטרך למכתב בע"מ כו' משמע דאף מבנין אב בעלמא הוי מפקינין למיפסל בע"מ גבי שעיר המשתלח מבנין אב דמחוסר זמן ורק דהגמ' עושה צירוכותא בעלמא לדחות ולומר דשאני מחו"ז דלא מטי זימני' כו' דכ"ז שייך על הבנין אב בלבד משא"כ כשיש לנו עוד דיוק מקרא ממה דצריך ריבוי לשעיר המשתלח ולא מדאין הגורל קובע שפיר הוי מדייקינן לאוקמי קרא כגון שהומם כו' ולדחות הך דיחוי דקאמר דשאני מחוז' דלא מטי זימני' ורק הוי ילפינין מבנין אב דגם מום פוסל בשעיר המשתלח כמו דפוסל ג"כ מחוסר זמן דבזה מתיישב דרשא דקרא מה דצריך ריבוי לשעיר המשתלח ולתרץ קו' התוס' ישיני' נאמר בשני אופני' אופן הראשון י"ל כך דהנה בודאי אין לדחות קושיתם ולומר דהי' מקום לטעות ולאוקמי קרא כדרבא כגון שהי' לו חולה ביו"כ כו' או כדר' יוסף ולומר דהוי אמרינן דבאמת הגרלה אינה מעכבת וכדס"ל לר"ש באמת כן. דזה ודאי אין לו ממשות כלל כיון דרבינא בעצמו לא ס"ל לאוקמי קרא לענין מחו"ז דאותו ואת בנו כמו דאמר רבא וגם ס"ל כשיטות הסוברים וכדקיי"ל באמת דהגרלה מעכב ודלא כר"ש ודייקינין לעיל בדף מ"א מדרשות דקראי וע"כ אין מקום לתרץ רק כדמתרץ רבינא כגון שהומם ושוב תיקשי קו' הוי' דנ"ל קרח לרבות בע"מ. אך אמנם בסיגנון הזה יש מקים לומר בדרך אחר עפ"י דיש מקום לתרץ מה שהקשו על הרמב"ם דפסק בהל' עי"כ פרק ה' הל' י"ח דטריפה פסול בשעיר המשתלה מויעמד חי. והקשה הלח"מ מגמ' דחולין דף ל"א דפסול דטריפה נפקא לי' מהא דאין הגורל קובע כו' והנה במה שתירץ ע"ז במשנה למלך דהרמב"ם איירי כשנטרף אחר הגרלה הנה מזה נדבר אי"ה לקמן באופן השני וכעת נאמר לתרץ קו' הלח"מ דהנה קושייתו הוא רק דל"ל להרמב"ם לומר דרשא אחרת ממה דמבואר בגמי חולין אבל להיפוך להקשות על דרשות הרמב"ם דא"כ למה לא נקטה הגמ' דחולין דרשות הרמב"ם מן יעמד חי זה לא קשה כלל וכמו שתירץ בפשיטות בס' אור חדש בפסחים בשיטות חזקי' ור' אא דכ"מ שנא' לא יאכל דר' אחא בר יעקב שם בחולין אזיל לשיטתי' דס"ל דטריפה יולדת ומשבחת ומכ"ש דס"ל טריפה חי' ולכך אין ללמוד כלל מיעמד חי ורק להיפך קשה על הרמב"ם דלמה לא תפוס דברי הגמ' למעט טרפה מהא דאין הגורל קובע כו' ויש לתרץ קו' זו עפ"י דיש להקשות על קו' הגמ' דפריך כאן דל"ל קרא דלה' דשעיר המשתלח פסול במחו"ז תיפוק לי' דאין הגורל קובע כו' דפירש"י בד"ה הא אין הגורל קובע כו' וכיון דלא ידע על איזה מהן יעלה הגורל לשם א"א להיות א' מהם מחו"ז. הא אפשר לאשכוחי כגון שמת המשתלח דקתני במשנה דמביא זוג אחר וכו' וס"ל לרב בדף ס"ד דשני שבזוג שני ירעה כו' א"כ השעיר של השם דבזוג ראשון יקרב משום דמצותו בראשן ושוב לא שייך לומר דאין הגורל קובע כו' משום שמא יעלה עליו הגורל לשם דהא השעיר שיעלה עליו לד' בזוג השני אינו ניקרב כלל וממילא דהי' הו"א דרשאי להיות א' מהן מחו"ז ולכך צריך קרא לפסול גם גבי שעיר המשתלח מחו"ז ומה פריך והא אין הגורל קובע כו' אך יש לתרץ דשפיר מקשה הגמ' עפ"י דקאמר לקמן דף ס"ד ע"ב אמר לך רב אליבא דר' יהודה לא קאמינא כו' א"כ ס"ל לר' יהודה דבע"ח נדחין והשני שבזוג שני יקרב ושבזוג ראשון ירעה. והנה לעיל דף מ"א ע"א קאמר בגמ' דסתם ספרא מני ר' יהודא א"כ שפיר פריך והא אין הגורל קובע דלשיטת ר"י השני שבזוג שני יקרב וממילא דאין הגורל קובע כו' שמא יעלה עליו לשם. וא"ל א"ב כי משני ר' יוסף ה"מ ר"ש כו' ל"ל מחמת דס"ל לר"ש מת אחד מהן מביא חבירו שלא בהגרלה תיפוק לי' דלר"ש יש לתרץ כגון שמת א' מהם ומביא זוג לשני והשני שבזוג ראשון יקרב דזה אינו קושיא כלל דכיון דהוצרך לאוקמי דהך ברייתא לא מתוקמא כר"י רק כר"ש שוב אצ"ל כלל דמייתי ומגריל והשני שבזוג שני ירעה כיון דבאמת אית לי' לר"ש דמביא שני שלא בהגרלה עכ"פ הגמרא דפריך והא אין הגורל קובע כו' הוא רק מחמת דסתם סיפרא ר' יהודה משא"כ הרמב"ם דפסק בפ"ה מהל' עי"כ הל' ט"ו דהשני מן השנים שהגריל עליהם בסוף ירעה כו' א"כ צריך להביא קרא דיעמד חי למעט טריפה כגון שמת שעיר המשתלח ומביא זוג אחר דלא שייך דאין הגורל קובע כו' משום שמא יעלה עליו לשם כיון דהשני שבזוג שני ירעה. ועפי"ז יש לתרץ גם קו' תי' הנ"ל עפ"י המבואר דף ס"ד ע"א דקאמר ואידך בם בהם לא דריש א"כ עכ"פ אין לו לר' יוחנן בהא דס"ל בע"ח נידחין ראי' מקרא כיון דדרשא דמהם בהם אינו דרשה הכרחיות כ"כ וכמו דקאמר רב מהם בהם לא דריש ושפיר הי' מקום לטעות דבאמת בע"ח אינם נידחין ושוב לא קשי' כלל דל"ל ריבוי דלה' גבי שעיר המשתלח דפסול בי' מחו"ז דהא בלא"ה והא אין הגורל קובע כיון דאפשר לאשכוחי כנ"ל כגון שמת המשתלח ולא צריך לאוקמי כלל כגון שהומם וחיללו על אחר ושפיר צריך קרא בע"מ דפסול אצל שעיר המשתלח ומתורץ קושי' תוספת ישיני': ובאופן אחר יש לתרץ קו' תוס' הנ"ל וגם לתרץ הקושיא שהקשיתי על רבא דל"ל לשנויי כאן כגון שהי' לו חולה בי"כ כו' ונא משני הכא כדמשני בעצמו גבי בע"מ כגון שהומם כו' דהנה יש לסתור התירץ שתירץ המשנה למלך הנ"ל על קושי' הלח"מ דלמה כ' הרמב"ם דטריפה פסול מיעמד חי ולא דאין הגורל קובע דהרמב"ם איירי כשנטרף לאחר הגרלה דאין מקום לומר כן עפ"י דקשה עוד על הרמב"ם דל"ל למיפסל טריפה מיעמד חי הרי הגמ' במנחות דף ה' ע"ב פריך דל"ל מן הבקר להוציא את הטרפה תיפוק לי' דאיכא ק"ו מבע"מ דמותר להדיוט ואסור לגבוה ומשני לבסוף תאמר בטריפה שאין מומה ניכר ופירש"י כגון בבני מעיים ע"ש והרי בשעיר המשתלח א"א לאשכוחי רק טריפות הניכר דטרפה שאינו ניכר כגון בבני מעיים לא שייך כלל גבי שעיר המשתלח דאינו נבדק כלל וכדקאמר בחולין דף י"א ע"ב וכ"ת דבדקינין לי' והתנן לא הי' מגיע למחצית ההר עד שנעשה איברי' א"כ ל"ל להרמב"ם כלל מיעוט דיעמד חי לטריפה ולא מק"ו דבעל מום וכדפריך במנחות הנ"ל וצריך לתרץ כמו דמתרץ הגמ' בזבחים דף ע"ד ע"ב על הא דפריך האי טרפה ה"ד אי ידוע לי' ליתי ונסקלי' כו' ומתרץ או דאי ערוב דרוסת הזאב בנקובות הקוץ או בנפילה או בולד טרפה וגם כאן צריך לתרץ כך דהטריפות אינו ניכר שנתערבו שני השעירים וא' מהם הוא ולד טריפה או נפולה או דרוסת הזאב והשני הוא נקובות הקוץ דבלי תערובות שבין שני השעירים א"א לאשכוחי כלל טריפות שאינו ניכר גבי שעיר המשתלח דאפי' כשנדרס לפנינו מוכח מהגמרא דזבחים הנ"ל דהוי טריפות הניכר מדהוצרך הגמ' לומר כגון דנתערב דרוסת הזאב בנקובת הקוץ ולא קאמר בסתמא כגון שנידרס א' מן הקדשים לפנינו ואח"כ נתערב בין שאר הקדשים אלא ע"כ דגם דרוסה הוי טריפות הניכר ותיקשי ליתי ולשקלי' ולכך צ"ל דאתערב דרוסת הזאב בנקובת הקוץ וא"כ לגבי שעיר המשתלח נצטרך לומר דנתערבו שני השעירים להדדי ועפ"ז ע"כ צ"ל דאיירי בטריפות דקודם הגרלה דלאחר הגרלה א"א כלל לשני השעירים של יו"כ שיתערבו וכדקאמר בגמ' דף מ"א ע"ב על המשנה דקשר לשון זהורית כו' ולנשחט נגד בית שחיטתו דלא יתערבו זה בזה ולא יתערבו באחרים א"כ נסתור בזה תירץ המשנה למלך הנ"ל דא"א לומר כלל דהרמב"ם איירי בניטרף לאחר הגרלה וע"כ דמיירי הרמב"ם בטריפה שקודם הגרלה ועפ"ז מתורץ בטוב קו' התו' הנ"ל וגם הקושי' שהקשיתי על רבא דהנה עפ"י הדברים שכתבתי הא דקאמר רבינא כאן ביומא כגון שהומם וחיללו על אחר ה"ה דהמ"ל כגון שניטרף שעיר המשתלח לאחר הגרלה בטריפות הניכר כגון שנפלה או שדרסה זאב דדוקא על ריבוי דקרא דיעמד חי למעט שפיר כתבתי דע"כ א"א לאוקמי רק קודם הגרלה דאפשר לאשכוחי בי' טריפות שאינו ניכר משא"כ לאחר הגרלה דא"א לאשכוחי רק טריפות הניכר וטריפות הניכר א"צ לרבוי דיעמד חי ורק נלמד מק"ו דבעל מום אבל לענין דינא הי' מצי רבינא לומר לתרץ הק"ו דהא אין הגורל קובע לומר כגון שנטרף אחר הגרלה בטריפות הניכר וממעט קרא מחוסר זמן ומ"מ אין זה בגדר קושי' להקשות על רבינא דלמה נקיט כגון שהומם וחללו על אחר ולא נקיט כגון שניטרף וחיללו על אחר דמאי אילמא דטריפה מבעל מום ולמה למינקט טריפה ולא למינקט בעל מום אדרבא איפכא מסתברא דניטרף לאחר הגרלה ע"כ יצטרך לומר דניטרף בטריפות הניכר והלא כבר כתבתי דטריפות הניכר נלמד בקל וחומר מבע"מ א"כ יותר ניחא למינקט כגון שהומם דאיכא בי' קרא למעט בע"מ וכדקאמר ומנא תימרא דפסול בי' מומא כו'. משא"כ כשנטרף ובטריפות הניכר דלא נלמוד רק מבעל מום א"כ ל"ל למינקט טריפות הנלמוד מבע"מ ביותר ויותר ניחא לי' למינקט כגון שהומם וחיללו על אחר ואיירי בבעל מום בעצמו והנה כ"ז כשיש לנו קרא למעט בעל מום משא"כ אי לא הוי כתיב קרא למעט בע"מ הוי אמינא דמום לא פסול גבי המשתלח ואעפ"כ הוי ידעינין דטריפות פוסל בשעיר המשתלח מקרא דיעמד חי שכ' הרמב"ם ולהו"א זו באמת היינו לומדין מקרא דיעמד חי למעט בין בטריפות הניכר ובין בטריפות שאינו ניכר ומתורץ קושי' תו' הנ"ל דשפיר הי' מקום לטעות דמומא לא פסול בהמשתלח ואעפ"כ לא תיקשי על המיעוט דממעט המשתלח מחוסר זמן והא אין הגורל קובע כו' דהוי מוקמינין כגון שנטרף לאחר הגרלה בטריפות הניכר וחללו על אחר שהוא מחוסר זמן ולכך צריך קרא למעט מחו"ז גם לגבי המשתלח. ובזה מתורץ גם הקושי' שהקשיתי על רבא דאף דבתמורה משני בעצמו לגבי בע"מ כגון שהומס וחיללו על אחר מ"מ הוכרח כאן לגבי מחו"ז לשנות כגון שהי' לו חולה ביו"כ והיינו דעפ"י מה שכתבתי נהי דעל תירץ רבינא שפיר כתבתי דיותר ניחא לי' לרבינא למינקט כאן גבי מחו"ז בעל מים בעצמו וכגון שהומם וחיללו על אחר מלמינקט בטריפה ונימא כגון שנטרף בטריפות הניכר וחיללו על אחר אעפ"כ על רבא דבתמורה שפיר קשה קו' זו דהלא רבא דמשני שם בתמורה כגון שהומם וחיללו על אחר דאיירי לגבי בעל מום הוא דוחק עצום דמי פתי יסור הנה לחלל קרבן הניפסל מחמת מום לחללו על בהמה אחרת שהוא ג"כ בע"מ וע"כ צריך לדחוקי ולומר כגון ששעיר השני יש לו מומים בסתר וכשחיללו לא ידע מן המום והוא דחוק עצום דלמה לא יצטרך לבדוק תיכף שעיר השני אם אין בו מום יותר הו"ל למימר כגון שנטרף בטריפות הניכר דטריפות מיפסל בי' מקרא דיעמד חי ומחללו על בעל מום וקמ"ל קרא דמיפסל בשעיר המשתלח גם מום ולתרץ קושי' זו על רבא נאמר עפ"י מ"ש הפר"ח על או"ח דמבואר שם בסוף הספר על מסכתות ועל הרמב"ם ונקרא בשם מים חיים דכ' שם על דברי הרמב"ם שבע"ה מהל' עי"כ ה"ל טו' להסתפק באם ניטרד המשתלח לאחר הגרלה אי מחללין על אחר כיון דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים ודוקא בע"מ דראוי להדיוט מחללין משא"כ טריפה דאינו ראוי רק לכלבים ומסיים בס' מים חיים דדעתו נוטה שפודין גם טריפה כדי לקיים מצות שעיר המשתלח יעו"ש וא"כ י"ל דבאמת ס"ל לרבא דאין מחללין אפי' שעיר המשתלח על אחר כיון דאין פודין הקדשים להאכילן לכלבי' ושלא כדברי המים חיים הנ"ל ולכך א"א לרבא לאוקמי בטריפה וע"כ צריך לדחוקי בבע"מ שחיללו על בע"מ אחר ועפי"ז מתורץ הקושי' שהקשיתי דרבא לשיטתו כפי שכתבתי דס"ל דאין מקום לאוקמי בטריפה משום דבטריפה א"א לחללו משום דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים א"כ ממילא הוכרח רבא כאן ביומא לתרוצי כגון שהי' לו חולה ביו"כ כו' דא"א לשיטתי' הנ"ל לאוקמי כגון שהומם וחיללו על אחר דא"כ הדרה קו' הת"י לדוכתי' דל"ל ריבוי לגבי המשתלח דפסול בי' מומא תיפוק לי' דמוכח מדאיצטרי הריבוי דגבי מחו"ז והא בלא"ה אין הגורל קובע כו ולשיטת רבא א"א לתרוצי כתירץ הנ"ל דהו"א לאוקמי בטריפה כיון דלשיטת רבא אין מחללין טריפה משום דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים ושפיר מוכרח לתרוצי כאן כגון שהי לו חולה ביו"כ ולא כמו שתירץ בתמורה:
ועפ"י דברים הנ"ל מתורצים שני קושיות של הלח"מ על הרמב"ם ועל הגירסא דגרסו לה' לרבות שעיר המשתלח דקו' השני' דמקשה ל"ל לה' לרבות המשתלח בשחוטי חוץ תיפוק לי' דהוא מסברא בעלמא משום דבא אל פא"מ כדי להתוודות וכדפריך הגמ' לאחר הגרלה נמי האיכא וידוי יש לתרץ כך עפ"י הדברים שכתבתי דנולד מזה פלוגתא בין שיטות רבינא כאן ביומא דמתרץ כגון שהומם וחיללו על אחר דתיקשי קושי' התו' הנ"ל וצריך לתרץ כתירוצי דהו"מ לאוקמי בטריפה ובין שיטות רבא בתמורה דא"א כלל לאוקמי בטריפה משום דאין מחללין טריפה א"כ י"ל דסוגי' דזבחים אזלא לשיטת רבינא דמוקי כגון שהומם וחיללו על אחר א"כ י"ל נהי דהסברא בעצמה נותנת דמחייב על שחוטי חוץ של המשתלח משום דראוי לבא אל פא"מ כדי להתוודות מ"מ כשיש איזה הוכחה וראי' דאינו מחייב בשחוטי חוץ של המשתלח שפיר יש מקום טעות להוכיח דאינו חייב על המשתלח בשחוטי חוץ והגם דאליבא דאמת כדכתיב ריבוי דלה' לרבות שעיר המשתלח בשחוטי חוץ מדחינן הוכחה זו כל עיקר עכ"פ שפיר הי' מקום הו"א וטעות דיש להוכיח מהוכחה נגד הסברא ודאף קודם הוידוי פטור בשעיר המשתלח בשחוטי חוץ והוא דשיטת שמעתתא דזבחים אזלא כפי שיטת רבינא והיינו דא"א לאוקמי כלל ריבוי דלה' דלגבי מחוסר זמן לא כשיטת רבא כגון שהי' לו חולה ביו"כ כיון דאותו וא"ב לא שייכא כלל למחו"ז של שמונת ימים וכדכתבתי לעיל בהקו' שהקשיתי על רבא דמחו"ז ראו"ב לקי עלה משא"כ מחו"ז דשמונה ימים וגם א"א לאוקמי כגון שמת המשתלח ושמביא השני בלא הגרלה וכדס"ל לר"ש כיון דלא קי"ל כוותי' רק דמייתי ומגריל א"כ א"א לאוקמא רק כרבינא כגון שהומם וחיללו וע"ז קשי' קו' התו' ישיני' א"כ ל"ל קרא דפסול בי' מומא תיפוק לי' מהכא וצריך לתרץ כתירוצי הנ"ל דהוי מצינו לאוקמי בטריפה וכגון שנטרף אחר הגרלה וחיללו על אחר וע"ז קשה איך אפשר לחלל טריפה הא אין פודין קדשים להאכילן לכלבים ולא הוי סלקא אדעתין לומר כסברת המים חיים הנ"ל שהמציא לומר דמשום מצות שעיר המשתלח פודין ורק הוי אמרינן דשעיר המשתלח הוי דינו כקדשי בדק הבית דכתבו התוס' בשבועות דף ל"א ע"ב ד"ה א"ה נשחטה תפדה דקדשי בדק הבית פודין להאכילן לכלבים ואף דכתבו דמדרבנן אין פודין זה אין לו שייכות להא דהכא דאיירינן מהא דקשיא על הקראי וכיון דמדאורייתא פודין קדשי בדק הבית ניחא דמחללין גם את הטריפה וכיון דמוכח מזה דשעיר המשתלח דין קדשי בה"ב יש לו א"כ הי' הו"א גדולה לומר כיון דכל קדשי בדק הבית אימעטו דאין מחייבין עליהן משום שחוטי חוץ א"כ גם שעיר המשתלח דדינו כקדשי בדק הבית בכלל והי' מקום להוכיח מזה נגד הסברא דמחמת דבא אל פא"מ כדי להתוודות נקרא ראוי לבוא אל פא"מ ורק כיון דאית לן הוכחה דהוא בכלל קדשי בדק הבית דינו כקדשי בדק הבית דנתמעטו מלחייב על שחוטי חוץ ואף דבאמת שאני שעיר המשתלח דבא אל פא"מ כדי להתוודות מ"מ כמו דאינו חלוק משאר קדשי בדק הבית לענין דפודין אותו להאכילן לכלבים כמו כן דינו כקדשי בדק הבית לענין לפטור בשחוטי חוץ ולכך צריך קרא דלה' לרבות שעיר המשתלח ולאחר דכתיב ריבוי דלה לרבות באמת מוכרחים אנו לומר דמשום מצות שעיר המשתלח פודין ומחללים גם את הטריפה וכדברי המים חיים ומתורץ קושי' השני' של הלח"מ ובזה מתורץ גם קו' הראשונה של הלח"מ על סתירות הסוגיות די"ל דגרסות המתחלפים בסוגיות תלוי בפלוגתא הנ"ל דשיטות סוגי' דזבחים הוא כתירוצא דרבינא הנ"ל ומתורץ בזה קושי' השני' של הלח"מ דשפיר צריך ריבוי דלה' כדי לרבות משא"כ סוגי' דיומא ודתמורה דבעל המימרא דהכא מענינא דקרא כו' היא רבא ורבא הא ס"ל לאוקמי ריבוי דלה' גבי מחוסר זמן כגון שהי' לו חולה ביו"כ ומוכח דס"ל דגם אין פודין את השעיר המשתלח ולחלל את הטריפה ונסתר כל מה שכתבתי בתירץ קושי' השני' של הלח"מ א"כ מוכח מזה דע"כ אי אפשר לומר דלה' לרבוי דהא לרבות לא צריך קרא כלל וכקושי' השני' של הלח"מ דהוא נלמד מסברא דבא אל פא"מ כדי להתוודות א"כ ע"כ צריך ליגרוס בבריי' דשחוטי חוץ דלה' להוציא:
והנה אחר שדקדקתי היטב בסוגי' זו דיומא מצאתי שמה שכתבתי באופן הראשון לתרץ קושי' התוס' ישיני' וגם הרמב"ם דפ' ה' מהל' עי"כ הל' י"ח דיליף טריפה מיעמד חי עפ"י שכתבתי דהיכי דמת המשתלח ומייתי זוג ומגריל ומקריב השני שבזוג הראשון שוב לא שייך הא דאין הגורל קובע כו' טעות הוא בידי ונעלם ממני דברי רש"י בסוגי' זאת עצמה ד"ה דילמא מייתי ומגריל דירעה אותו שיפול עליו גורל של שם וכו' ומסיים ואכתי פשיטא דמחוסר זמן לא דאין הגורל קובע אלא בראוי לשם הרי מבואר דאף דמתכפר בראשון מ"מ שייך בהגרלה שני' הא דאין הגורל קובע כו' ולפ"ז צ"ל דהא דכתב רש"י בד"ה הא אין הגורל קובע לשם אלא את הראו' לשם וכיון דלא ידע על איזה מהן יעלה הגורל לשם כו' אין הכוונה דלכך א"א להיות א' מהן מחוסר זמן משום שלא יעלה עליו הגורל לשם רק הכוונה כיון דאין הגורל קובע לשם אלא הראוי לשם ולכך בעינן שיהיו שניהם ראוים לשם כיון דלא ידע על איזה מהן יעלה הגורל לשם שוב אין הגורל קובע כלל אותו דלשם ואף דלא יתכפר בשל שם שבזוג השני מ"מ כיון דבעינן הגרלה שוב אין הגורל קובע של שם כלל כיון דאינו ראוי לשם ולכך צריך שיהיו שניהם ראוים לשם בדוקא אף היכי דלא יתכפר בשני רק ירעה גם יש להביא ראי' לזה מהא דקאמר בחולין דף י"א דאתיא משעיר המשתלח כו' וכ"ת מאי נפקא לן מינה הא אין הגורל קובע כו' וכ"ת דבדקינין לי' והתנן לא הי' מגיע למחצית ההר כו' ואם הטעם דאין הגורל קובע הוא כנראה מפשיטות לשון רש"י משום דשמא יעלה עליו הגורל לה' קשה דמאי פריך הא אין הגורל קובע כיון דשל שם בין כך ובין כך בדקינין לי' וכדפרש"י שם ד"ה ודילמא חד מינייהו דבשלמא הך דלשם בדיק לי' לאחר שחיטה אלא ע"כ צ"ל דכיון דבשעת הגורל לא ידעינן איזה של שם בעינין שיהיו שניהם ראוים לשם ובלא"ה אין הגורל קובע וממילא נסתר כל מה שכתבתי אך אמנם אפשר קצת לראות דהיא גופא קשיא מנ"ל הך סברא דבעינין שיהיו שניהם ראוים לשם דכיון דלא ידע איזה לשם שוב אין הגורל קובע אם אין שניהם ראוים ואפשר קצת לצדד ולומר דתלוי בפלוגתא דלעיל דף מ' אי ילפינן הגרלה דמעכבא מעלה עלה או מחוקה דבזה יש לומר נהי דהגרלה מעכבא מ"מ אינו מוכח דבעינן שיצטרכו שיהיו שניהם ראוים לה' משא"כ למאן דדריש מועשהו חטאת הגורל עושה חטאת א"כ כששניהם ראוים לשם דאם אין שניהם ראוים אין זה בכלל דהגורל עושה חטאת ועפ"ז אפשר לקיים קצת תירוצי שכתבתי על הרמב"ם דפ' ה' מהל' עי"כ הל' ח"י די"ל דהגמרא דפריך והלא אין הגורל קובע ולא מוקי כגון שמת המשתלח ומגריל על זוג השני ומתכפר בראשון והשני ירעה משום כיון דסתם ספרא ר' יהודא והוא ס"ל ילפותא דהגורל עושה חטאת ולכך בעינין שיהיו שניהם ראוים לשם דוקא משא"כ הרמב"ם י"ל דס"ל דלא בעינין כלל שיהיו שניהם ראוים לשם בדוקא ורק הא דאין הגורל קובע הוא רק משום שמא יעלה עליו לשם וכשמתכפר בראשון ל"ש זה:
שוב ראיתי בפרי מגדים שנדפס מחדש בק' לבוב שהביאו בסוף הספר דברי כבוד הרב הגאון דק' בוברקי להשיג על מה שכתב הפ"מ בסי' ט"ו בהנך ז' ימים בעינין מעל"ע והביא ראי' מסוגיא דיומא דף ס"ג דמקשה והא אין הגורל קובע כו' ואם בעינין מעל"ע מאי פריך הא איצטריך היכי דשעיר אחד יהי' לו ז' מעל"ע בחצות היום וההגרלה יעשה קודם חצות ואם יפול עליו הגורל לשם ימתין עד אחר חצות והוה לשם. ואם יפול עליו לעזאזל ישלחנו קודם חצות ולכך בעי קרא דגם המשתלח מיפסל במחו"ז יעו"ש.
ומבואר מזה דגם הרב ההוא בנה יסודו על דברי רש"י שכ' ד"ה הא אין הגורל קובע וכיון דלא ידע על איזה מהן יעלה הגורל לשם כו' דהטעם דאין הגורל קובע כו' הו"א משום שמא יעלה עליו לשם וגם אני טעיתי בזה בתחלת העיון. אולם אח"כ בררתי לעומק העיון ראיתי שהיא טעות ורק דכוונת רש"י דמחמת דאינו מבורר מי יעלה לשם ואין הגורל נקרא בשם גורל מי לשם ומי ישתלח רק כששניהם ראוים לשם ואם אחד מחו"ז אף דרוצה להמתין בההקרבה עד אחר שיתמלאו לו שמונה ימים אינו כלום כיון דבשעת הגורל אין זה ראוי לשם ואנן בעינין שיהיו שניהם ראוים לשם וכדמוכח להדיא מלשון רש"י הנ"ל בד"ה דילמא מיית ומגריל דאף דמתכפר בדם של ראשון מ"מ מחו"ז לא דאין הגורל קובע כו'. אך אמנם הנה כ"ז כדי לברר כוונת רש"י אבל לענין ראיות הרב דק' בוברקי לדין זה דלא בעינין שמונת ימים מעל"ע הגם דלענין דינא הדין עמו וכבר מבואר מזה בשו"ת נ"ב מה"ב סי' ז' ובשו"ת בית שמואל אחרון סי'. אך עכ"ז הראי' שהביא לדין זה אין בו ממש כלל אפי' אם היינו לומדים הכוונה של רש"י כפי הנראה משטחיות הפשיטו דלכך אין הגורל קובע כו' משום דשמא יעלה עליו לשם אעפ"כ אין מקום לראי' זה והוא עפ"י דהנה יש להקשות על מה דפריך והא אין הגורל קובע כו' הלא בברייתא קתני מנין שאין מקדשין מחו"ז ת"ל קרבן וע"ז קתני לה' לרבות שעיר המשתלח והיינו דג"כ אין מקדשין מחו"ז ומסתמא ע"ז קאי עיקר הריבוי והיינו כמו דקרבן מרבה דכל הקרבנות אסור להקדיש מחו"ז כן ריבוי דלה' דהלא עיקר הדין דבברייתא הוא רק על דלא יקדישנו מחו"ז ומזה הברייתא מייתי המשנה למלך פי' מהל' איסורי מזבח הל' ו' ראי' דכמו דאסור להקריב מחו"ז כן אסור להקדישו א"כ כמו כן הריבוי דל"ה דקאי על ההקדש ושאסור להקדישו מחו"ז וכן מבואר בתמורה דף ו' ע"ב דקאמר רבא כגון שהומם וחיללו על אחר ולא נקיט כגון שהומם לאחר הגרלה וקמ"ל קרא דאסור להתודות עליו כיון שנעשה בעל מום ול"ל שחיללו על אחר וע"כ משום כדי למוקי קרא על ההקדש דאסור להקדישו וכן מפורש שם ברש"י ובתוס' ד"ה וקרא ל"ל כגון שהומם דאי לאו דחיללו ליכא מלקות דלא תקדישנו יעו"ש א"כ מה פריך והא אין הגורל קובע כו' הלא צריך קרא דלא לקנות בעי"כ או קידם יו"כ מחוסר זמן שיושלם זמנו ביו"כ ואפי' לאיזה הו"א שבעולם שצריך מעל"ע יושלם זמנו במעל"ע דבקרו של יו"כ ואעפ"כ אסור לקנות בעי"כ כיון דבשעת הקני' נתקדש וכדפירש"י דף ס"ב ע"ב ד"ה שני שעירי יו"כ שמשלקחן הם קדושים כו' יעו"ש א"כ כיון דבשעת הקני' המה מחו"ז אסור ללקחן ואפי' לשעיר המשתלח אסור לקנות והיינו דאפילו לקנות א' מהשעירים שהוא מחוסר זמן בשעת הקני' והשלמת זמנו יהי' ביוה"כ בבקר ונפל הגורל אח"כ ביוה"כ על אותו השעיר שהי' מחו"ז בשעת הקני' נפל עליו הגורל לעזאזל אעפ"כ עובר בלאו כיון דריבתה תורה שעיר המשתלח דהוא כמו קרבן דאסור להקדישו כשהיא בשעת ההקדש מחו"ז ואף דבשעת הקרבה יושלם זמנן. וכדמבואר בלשון המשנה למלך הנ"ל דכמו דאסור להקריבו מח"ז כן אסור להקרישו ומייתי לי' מברייתא הנ"ל וגם מדברי התוס' דזבחים דף קי"ב ע"ב ד"ה היתר במה לחבירו וגם מהראב"ד פ"א מהל' פרה. אדומה והרי בראב"ד שם מבואר להדיא דלכך אסור לקנות עגלה אף דיגדלנה עד שתהי' נעשית פרה ולכך צריך ריבוי דלה' לשעיר המשתלח ומה פריך והא אין הגורל קובע כו' וא"ל דבלא"ה אסור לקנות אף אחד מהשעירים שהוא מחו"ז אף שיושלם זמנו ביו"כ משום דשמא יעלה עליו לשם ובזה ודאי עובר והלא התורה לא מיירי לענין אי קדיש כשהקדימן מחו"ז וכדכ' התוס' בזבחים דף קי"ד ע"ב ד"ה היתר במה הנ"ל דבדיעבד קדיש ורק דעביד איסורא א"כ אף בלא הריבוי דלה' על שעיר המשתלח ג"כ יש איסור לקנות אף אחר מהם שהוא מחו"ז בשעת הקנין מחמת ספק דשמא יעלה ע"ז המחוסר זמן שבשעת הקני' לשם ויעבור למפרע על שהקדישו מחו"ז אף שימלא זמנו ביו"כ בבקר דדוקא לילה וקדושה ויום להרצאה אבל ביום השביעי עובר על הקדושה וכמבואר בתוס' זבחים דף קי"ד ע"ב הנ"ל דביום השביעי לא ועוד דאם נדחוק דסמוך לערב יוה"כ הוי דינו כלילה דרשאי להקדישו והוי כאין מחוסר זמן לבו ביום המבואר בזבחים דף י"ב א"כ שוב גם על המשתלח אינו עובר אך י"ל דאין לתרץ כן על הקו' הנ"ל דהא י"ל כיון דבחד קרא מתרבי הא דאסור להקדיש מח"וז וכדקתני בברייתא מנין שאין מקדישין מחו"ז ת"ל קרבן לה' לרבות שעיר המשתלח א"כ י"ל דצריך ריבוי כגון שקנה שני השעירים שהמה מחו"ז בערב יו"כ וששלמו זמנם בשחרית יו"כ וקמ"ל קרא דעובר על שניהם על כל אחד לאו בפ"ע והגם דנימא דעל מחו"ז לא לקי משום דניתק לעשה וכדאמרינן בחולין דף פ' ע"ב מ"מ בעי קרא דהוא עובר בשני לאוין והיינו על כל שעיר לאו בפ"ע דזה אינו דומה לשאר שני לאוין דמתאמרי בסוגיות התלמוד במקום דליכא מלקות דאיכא מחלוקת בזה בין רש"י ותוס' ובין דעת הרמב"ם וכמבואר בגינת וורדים כלל כ"ו אי מוקמינין בב' לאוין היינו למירבי לאוין על איסור אחד משא"כ בגופין מחולקין דעובר על כל שעיר ושעיר לאו בפ"ע בודאי י"ל דקמ"ל קרא דאף על שעיר המשתלח עובר בלאו והיכי דקנה שני שעירים מחוסרי זמן עובר על כל א' לאו בפ"ע א"כ יש להקשות קו' הנ"ל דמאי פריך והא אין הגורל כו' אימא דאיירי בכה"ג והנה נהי דאין כן מקום להקשות על הא דפריך במס' תמורה גבי בע"מ הך קו' דהלא איך הגורל קובע כו' דאימא דאיירי בבע"מ עובר כגון גרב וילפת וחזית דג"כ עוברין על הקדשו וכמבואר ברמב"ם פ"א מהל' איסורי מזבח שאינו מחלק בזה בין מום קבוע למום עובר וא"כ י"ל כגון בעל מום עובר ושיודעין שיעבור המום בשחרית יו"כ די"ל דזה אינו קושיא כלל דהוא מציאות רחוק שידעו בו שיעבור המום בשחרית יו"כ משא"כ כאן לענין מחו"ז שעיר יש להקשות כנ"ל וגם אין לדחות הקושי' עפ"י מה שמפלפל המ"ל בפ"ג מהל' איסורי מזבח ומצדד קצת לומר דכשיודעין בו שכלו חדשיו יוכל להקריבו למזבח א"כ כשיתמלא לו השמונה ימים בבקר ביו"כ ויתיודע מזה שאינו כפל ובוודאי כלו חדשיו שוב אינו עובר למפרע גם על הקדישו י"ל דזה שיבוש חדא דהמ"ל בעצמו נשאר במסקנתו דאף בכלו חדשיו אינו ראוי למזבח ועוד דעכ"פ עובר על הקדישו בשעת הקני' דשמא באמת היא נפל ובאמת ימות קודם שישלמו לו כל השמונה ימים. ולתרץ הקו' הנ"ל נאמר עפ"י מ"ש הכ"מ בפ"א מהל' פרה אדומה דדברי הראב"ד אינם מוכרחין דאי משום שאין מקדישין מחו"ז אפשר שיקחו אותה עגלה ולא יקראו עליה שם עד שתעש' פרה יעו"ש מוכח מדבריו דאף דתיכף בשעת לקיחה מתרומת הלשכה הוא נתקדש וכדברי רש"י הנ"ל דמשעה שלקחו הם קדושי' מ"מ האיסור של דלא יקדישנו מחוסר זמן הוא רק בשעת קריאת שם והנה מבואר מדברי תוס' זבחים דף קי"ג ע"א ד"ה חוץ ממקום הבדוק לה דכתבו שם וי"ל דלא דמי דיכול לשנותה דאין עליהם קריאת שם עד שעת הגרלה. ובס' לחמי תודה דף ל"ח ע"ב דמקשה על ר' יוחנן דס"ל שני שבזוג ראשון ירעה משום דנדחה מחמת שנשאר לבדו וכתיב יעמד חי שיהיו שניהם קיימים א"כ אמאי קתני במשנה דעד שלא הגריל מת יקח זוג לשני ניחא ג"כ דאפי' קודם הגרלה ג"כ הוי דיחוי ומפלפל שם לומר דלא הוי דיחוי משום דראוי לשעיר הנעשה בחוץ והאריך בזה יעו"ש. ואשתמיט מיני' דברי התוס' הנ"ל דבזבחים ד"ה חוץ ממקום הבדוק לה דלדברי התוס' הנ"ל תלי תניא בדלא תניא דאיפוך אנא מש"ה יכול לשנותה לשעיר הנעשה בחוץ משום דקודם הגרלה לא הוי קריאת שם כלל א"כ לא הוי מקום לקרותו בשם דיחוי כיון דעדיין לא נקרא לו שם כלל ומה"ט היא הדין דיכול לשנותה לשעיר הנעשה בחוץ עכ"פ הנה המבואר מדברי הכ"מ והראב"ד דבלא קריאת שם אינו עובר על ההקדש וגם מתבאר מדברי התו' דאף דיש להשעירים קדושה תיכף בשעת קני' וכפירש"י דמשלקחן הם קדושים אעפ"כ אין להם שום קריאת שם רק בשעת הגרלה דוקא ומה"ט קודם הגרלה יכול לשנותן לקרבן אחר משא"כ פרה אדומה דתיכף בשעת הקני' קורא לה שם דהיינו להקדושה לשם פרה ולכך א"א לשנותה אח"כ לקרבן אחר ואפשר דהיינו טעמי' דהראב"ד פרק א' מהל' פרה הנ"ל דס"ל כמ"ש התוס' הנ"ל דצריך לקרות לה שם תיכף בשעת לקיחתה ודלא כמ"ש הכ"מ לקנותה עגלה ולקרות לה שם בשעה שתהי' פרה ועפי"ז מתורץ קושיתי הנ"ל דשפיר פריך והא אין הגורל קובע כו' דא"ל כלל כמו שהקשיתי דבא לאסור להקדיש ולקנות בשעת שעדיין מחוסר זמן דזה אינו איסור כלל כיון דאינו מקדיש כלל ואינו קורא שם כלל בשעת הקניה והקריאת שם הוא רק בשעת הגרלה וכדברי התוס' הנ"ל דלכך קודם הגרלה יכול לשנות' לשעיר הנעשה בחוץ משום דלא הוי קריאת שם עד שעת הגרלה וקודם קריאת שם אין איסור להקדיש וכדברי הכ"מ רפ"א מהל' פרה. ועפ"ז נדחה ראיות הרב דק' בוברקי הנ"ל מכל וכל דא"א לומר כלל להגריל על שני השעירים כשאחד מהם מחוסר זמן כיון דהגרלה בודאי הוי קריאת שם ואיך יכול להגריל קודם חצות בשעה שא' מהם מחו"ז שמא יעלה ע"ז הגורל לשם ויעבור על מה שהקדישו מחו"ז דהרי בשעת הגרלה בוודאי הוי קריאת שם וכדברי התוס' דזבחים הנ"ל ובפרט דתיכף אחר הגרלה אומר לה' חטאת ואיך רשאי להקדישו בשעה שהיא מחו"ז ואפי' אם נימא דהא דאומר לד' חטאת אינו מדאורייתא ופלוגתא דר' ישמעאל ורבנן דף ל"ט דא"צ לומר חטאת אלא לה' הוא רק מדרבנן ומכ"ש דאין לקריאה דלה' חטאת ראי' מקרא א"כ שוב ליכא להוכיח מזה דינא דאין להגריל כשא' מחוסר זמן מ"מ נראה פשוט דאף בלי קריאה דלה' חטאת א"א להגריל כשאחד מהם מחו"ז מחשש שמא יעלה עליו לשם ויעבור על ההקדש שהקדישו כיון דהגרלה בוודאי הוי קריאת שם וכדברי התוס' הנ"ל דבוודאי אין סברא לומר דדוקא קרבן שהוא מבורר בשם קרבן אסור להקדים מחו"ז משא"כ בשני השעירים לפי ההו"א דעל המשתלח אינו עובר א"כ כשהאחד מהם היא רק מחו"ז י"ל דכשאינו מבורר אם יהי' המחו"ז קרבן לה' שוב אינו עובר אף אם יעלה עליו לשם כיון דבשעת הגרלה עכ"פ לא הי' מבורר אם היא קרבן לה' דהוא דבר שאינו מתקבל כלל כיון דאיגלאי מילתא דעלה עליו לשם א"כ הרי עבר על הגרלה דהוא קריאת שם לקדשה וגם דאפי' אחר הגרלה נהי דאינו אומר לה' חטאת כיון שעכ"פ מפרישו לשם הרי עובר על הקדישו:
זבחים דף קי"ג ע"ב בתוס' ד"ה כאן קודם וידוי כאן לאחר וידוי ומדפטר קרא קודם וידוי כו' וכי איצטרך פתח אהל מועד משום פרה כו' קושייתם אינו מובן כיון דבזה גופא מסתפקא לן אם לה' להוציא או לרבות וקאמר בגמ' הכא מענינא דקרא התם דאל פתח לרבות כו' והיינו כיון דאל פתח ממעט אחר הוידוי ממילא נתרבה קודם הוידוי א"כ אם לא הי' כתיב אל פתח אהל מועד למעט אחר וידוי הו"א דלה' לרבות כקושי' הגמ'. והנה בתוס' ישינים ביומא ד"ה יצאו אלו שאינם מיוחדים לה' ג"כ הקשו קושי' זאת ותירצו בתירוצם הראשון כתירוץ התוס' דכאן ותירוצם השני אין לו מובן כלל אם לא נעמיס בתוך דבריהם דכוונתם למה שכתבתי ולולא דמסתפינא להגי' הי' נראה להגי' בסוף דברים דלא הוי אשכחן דממעט מן לה' והיינו כמ"ש דהא דלה' לרבות: