אור ברסלב

אריה דבי עילאי (שס)· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ

על נדה דף ג.

על נדה דף ב.

ברש"י מאי רגלים לדבר איכא כו' דילמא השתא הוא דחסר וש"מ דקסבר ר"ש בשאר ספק טומאה בעלמא נמי ברה"י תולין כו' יש לדקדק מנ"ל לרש"י הא דילמא הכא דס"ל תולין היינו משום דנגד חזקת טמא יש חזקת מקוה כמו"ש התוס' ומש"ה תולין אבל בעלמא דהיינו ספק נגע דיש חזקת טהרה וליכא חזקת טומאה אימא דס"ל טהור לגמרי ואף אם נאמר דהכי גמירי לי' דבעלמא תולין מ"מ מה כתב ש"מ כו' דהרי מהכא לא מוכח מידי ואפשר ליישב דהי' קשה לרש"י לר"ש דיליף בר"ה מסוטה לטהר וברה"י קאמר דלא מצינו למיליף מסוטה דהתם רגלים לדבר א"כ יהי' גם ברה"י טהור לגמרי מכח מה לי כמו דסברי רבנן דהכא בר"ה טמא משום דברה"י טמא ואמרינן הכא משום חסר מה לי חסר בר"ה ומה לי חסר ברה"י וה"נ לר"ש דמטהר בר"ה במקוה וברה"י דלא מצי למיליף מסוטה יטפר ג"כ מכח האי סברא וצ"ל כמו דמסני אהא סברא לרבנן דהיינו וכ"ת כל ספק טומאה בר"ה טהור וה"נ לר"ש תיקשי הא כל ספק טומאה ברה"י דלא יליף מסוטה אפ"ה תולין ובר"ה טהור ומש"ה כ' רש"י וש"מ דקסבר ר"ש בכל ספק טומאה ברה"י תולין כן נ"ל לפרש דברי רש"י ונ"ל עוד הטעם אע"ג דיש חזקה בעלמא לטהר ומסוטה לא מצינו למיליף לטמאה דהתם יש רגלים לדבר מ"מ ילפינן מדר' גידל דמס' סוטה ד' כ"ט ומהתם לא מוכח רק תולין וכמו"ש למעלה בתוס' ד"ה מעל"ע ובתוס' ד"ה והילל אמר עיי"ש ועוד יש ליישב דברי רש"י דהנה צריכין להבין לרבנן דסברי טמא ודאי משום דיש חזקת טמא וגם חזקת מקוה כמאן דליתא דמי דהשתא חסר לפניך דמ"מ אמאי שורפין תרומה וקדשים שנשתמשו בכלים שטבלו הרי יש לתתרומה וקדשים חזקת טהרה נגד חזקת טמא ונהי דחזקת מקוה לא מהני מ"מ חזקת טהרות יהני. והנה גם הט"ז ביו"ד סי' א' ס"ק ו' הרגיש בקו' זו וכ' שם דלא מהני לה כיון דאיכא ריעותא במקוה ובטבל שם עיי"ש. אך אמנם במח"כ הם דברים בלא טעם ונ"ל דהנה מוכח מדברי התוס' ד"ה התם תרתי לריעותא שכתבו אבל הנגע רגילות להתחסר כו' ואוקי הנגע בחזקת שלם ביציאת כהן כו' אפי' נתחסר הנגע כו' גזירות הכתוב הוא כו' וכוונתם שלא תיקשי אמאי הנכנס שם טמא ודאי משום דהבית יש לו חזקה דטמא הרי יש לאדם הנכנס חזקת טהרה נגד זה ויהי' ספק טמא לזה כתבו דהתם בשעת ההסגר כשיצא הכהן מן הבית הי' הבית בחזקת טמא ואז ליכא נגד זה חזקת טהרה כלל שהרי עדיין לא נכנס שם אדם לכן בשעת ההסגר טמא וא"כ אח"כ כשנכנס שם אדם טמא שהרי כבר החזקנו בשעת ההסגר הבית בטמא ולא מהני חזקת אדם לומר דלמפרע הי' חסר בשעת ההסגר והי' ההסגר בטעות זה לא אמרינן וא"ל דיהני חזקת אדם לומר שבשעת שנכנס לשם נתחסר נהי דלא מהני שנתחסר מקודם נימא שבעת שנכנס, נתחסר אהא כתבו שאפי' נחסר הנגע אח"כ גזירת הכתוב היא שטמא הבית משום שהי' טמא בשעת ההסגר והא דיליף מיני' בחולין דאזלינן בתר חזקה א"ל דהכא גזירת הכתוב הוא לטמא ז"א דאי לאו חזקה לא הי' טמא משום דילמא נתחסר קודם ההסגר והי' ההסגר בטעות ומהני חזקה לומר שהי' ההסגר כדינו וגזירת הכתוב הוא באם הי' ההסגר כדינו שישה' טמא אף שתתחסר אח"כ והא דבמקוה לא מתני חזקת מקוה כלל משים דהשתא חסר וה"נ הרי אם בסוף שבוע נמצא חסר נימא נמי דאיתרע החזקה אהא כתבו דמקוה רגילות להתחסר כל זה פשוט וכן כ' מהר"מ אלא שלשונו מגומגם ולא היית צריך להאריך רק מחמת שראיתי למי שנשתבש בזה לכך הארכתי א"כ ה"נ דכוותי' דבשעת שטבל האדם והכלים הי' לו חזקת טומאה וחזקת מקוה לא מהני כלל דאיתרע החזקה ואז לא הי' חזקת טהרות שהרי עדיין בשעת טבילה לא נגע כלל בהן לכך החזקנו אותו מכח חזקתי' בודאי טמא בנמצא חסר א"כ אם נגע אח"כ בטהרות תו לא מהני חזקת טהרות לומר שלמפרע שפיר טבל כמו דלא מהני חזקת אדם לומר שלמפרע הי' חסר הנגע בעת ההסגר וכל זה לרבנן אכן לר"ש דס"ל דחזקת מקוה מהני ואינו טמא ודאי רק ספק וא"כ הטהרות נגעו בספק טומאה ומהני חזקתן לטהרן שהרי בנגע בא' בלילה נמי דכוותי' הוא שנגע בספק טומאה ולא מטמאינין לי' אלא משום שכל הטומאת כשעת מציאתן והשתא ודאי מת כדלקמן ד' ד' משא"כ הכא שלעולם הוא בספק ולמה תולין הטהרות ליהני חזקתייהו בשלמא לרבנן ליכא ספק כלל אלא ודאי טומאה משום דמחזיקין האדם והכלים בודאי טומאה וכמבואר בש"ך סי' ק"ו כלל ב' וכלל ד' בדיני ס"ס סברא זו וצ"ל לר"ש דהא דתולין היינו משום דילפינן מדר' גידל דמי לא עסקינן הקרא דכל טהור יאכל בשר הא ספק לא יאכל בכה"ג שנגע בזה שטבל בספק מקוה וכנ"ל ולזה כ' רש"י וש"מ דקסבר ר"ש דכל ספק טומאה דעלמא נמי תולין אע"ג דהתם יש חזקת טהרה מ"מ הרי כאן ג"כ יש חזקת טהרה ואפ"ה תולין:

בתוס' ד"ה ושניהם כו' תימא דהא רבנן מטמאין אף בר"ה משום דהוי תרתי לריעותא א"כ לא הוי ספק ולא שייך זה לסוטה כו' וא"ל דבאמת אף מטעם תרתי לריעותא נמי הוי ספק וברה"י טמא ודאי דגמרינין מסוטה ובר"ה מטמאין לה מטעם מה לי חסר בר"ה או חסר ברה"י כיון דלא דמי לשאר ספיקו דר"ה דהכא תרתי לריעותא דא"כ למה לא מוקי חביות כרבנן דהתם לא שייך למקוה דמקוה שאני דמשום דדמי לסוטה מטמאינן אך תיקשי בכולה ויש לראות לפי מה שאכתוב בסמוך בס"ד:

בא"ד ואומר ר"ת דלא קאמר הכי אלא לפרש שלא תיקשי לי' מסוטה כו' ובכל ספק טומאה אית לי' ברה"י תולין כו' ובחדושי הרשב"א מבואר תירץ ר"ת ביותר הובא במשנה למלך בהל' מקוואות ד' קס"ו ע"ג שהקשה ג"כ קו' התוס' דהכא וכ' ויפה פי' ר"ת דה"ק ושניהם לא למדוהו אלא מה שהם מחלקים בין זה לסוטה כלומר ספק טומאה מהיכא גמרי' מסוטה וכל דדמי לסוטה גמרינן ודלא דמי לא גמרינן כו' עיי"ש והמשנה למלך שם כ' ומ"מ צריך ליישב ההמשך הגמ' דקאמר ושניהם לא למדוהו אלא מסוטה כיון דבאמת לא גמרי רבנן כלל מסוטה ור"ש ברה"י לא גמיר מיני' ותו הביא שם בשם הרשב"א שמתמה על הש"ס דקאמר ואבע"א היינו טעמא דר"ש גמר סוף טומאה כו' דהרי אף להאי שנוי' צריך לומר סברת דרגלים לדבר דאל"כ ניליף מתחילת טומאה ברה"י לטמא ודאי וצ"ל דגם בתחילת טומאה ספק היא דלא ילפינן מסוטה דהתם רגלים לדבר וא"כ מה חדית לן השתא כו' עיי"ש. ונראה לתרץ כל זה עפ"י מה שהביא הרשב"א בשם י"מ והביאו המ"ל שם ד' קס"ו ע"ג שכתבו דבאמת ר"ש ס"ל בכל ספק דעלמא ילפינן מסוטה ולא קאמר ר"ש דבעי רגלים לדבר אלא במה שקדמה להם חזקת טהרה כדסוטה דסתם נשים בדיקות הן אצל זנות והיא אומרת טהורה אני והי' לנו להאמינה אי לאו דיש רגלים לדבר אבל כל שלא קדמה להם בדיקה רק חזקה בלא בדיקה ספיקא ברה"י טמא ודאי מסוטה יוע"ש ור"ל דדוקא מקוה דקדמה לה בדיקה דומיא דסוטה לא ילפינן מסוטה דסוטה חמיר מיני' דיש רגלים לדבר אבל בעלמא נהי דליכא בי' רגלים לדבר מ"מ יש לו חומרא אחרת שלא קדמה להם בדיקה רק חזקה לחודי' משא"כ בסוטה ולפ"ז י"ל דגם המקשה דהכא דקאמר ושניהם לא למדוהו כו' ידע דבסוטה יש סברא דרגלים לדבר רק דהי' סובר דבעלמא כגון ספק נגע ילפינן מסוטה משום דלא קדמה בהם חזקת בדיקה ומ"מ הוי קשה לי' שפיר לר"ש דהנה בתוס' לעיל ד"ה והילל כתבנו אמ"ש התוס' דהיכי ילפינן מסוטה לטהר בר"ה הא סוטה אין לה חזקה והקשינו דטפי הו"ל להקשות בפשיטות דשאני סוטה דקיי"ל דלא עשו בה אונס כרצון כדאמרינן בסוטה ד' כ"ח ע"א ותרצנו שם דיכול למיליף לטהר בר"ה מסוטה ומשאר ספק טומאה בר"ה היכי דאיכא חזקה דמטהרין בר"ה מכח החזקה במה הצד כו' עיי"ש ויעויין בכתובת ד' ל"ב בתוס' ד"ה שכן יש בהם צד חמור וא"כ לפי"ז י"ל דטעמא דרבנן דמטמאין כאן ברה"י אע"ג דבסוטה יש רגלים לדבר מ"מ הרי בעלמא כגון ספק נגע דלא קדמה להם בדיקה שפיר יליף מסוטה לטמא ברה"י וודאי כנ"ל ושפיר מצינן למיליף מקוה בנההצר מנייהו דכי תאמר מה לסוטה שכן רגלים לדבר תאמר ספק נגע יוכיח דיליף מסוטה אע"ג דליכא רגלים לדבר וכי תאמר מה לספק נגע שכן לא קדמה להם בדיקה תאמר במקוה שקדמה להם בדיקה תאמר סוטה יוכיח שקדמה להם בדיקה ואפ"ה טמאה וא"ל מה להנך שכן יש בו צד קל זה אינו כמבואר בכתובות שם בתוס' כל זה למד המקשן בטעמא דרבנן. ומזה הוי קשה לי' לר"ש דאיהו גופי' דמטהר בר"ה ע"כ במה הצד יליף לה כנ"ל א"כ גם ברה"י יטמא מכח מה הצד כנ"ל ולרבנן קשה להיפוך כיון דברה"י מטמאין מכח מה הצד א"כ גם בר"ה יטהר מסוטה מכח מה הצד ולזה קאמר הש"ס ושניהם לא למדוהו אלא מסוטה דייקא ור"ל לא במה הצד אלא מסוטה לחודי' ילפינן לרבנן משים דלית להו סברא דרגלים לדבר וא"צ למיליף במה הצד ור"ש דאית לי' האי סברא סבר דגם בעלמא ברה"י תולין משום דלא ילפינן מסוטה אלא מה דדמי ממש וא"כ ברה"י תולין לר"ש דליכא במה הצד דגם בעלמא תולין אבל בר"ה דמטהר משום מה הצד משום דבעלמא היכי דאיכא חזקה טהור בר"ה אע"ג דלא דמי לסוטה דסוטה קיל דלא עשו בו אונס כרצון אפ"ה בעלמא נמי טהור בר"ה מטעם חזקה כמו"ש התוס' לעיל ד"ה והילל כו' עיי"ש מש"ה שפיר יש למיליף במה הצד מיני' וזה המשך הגמרא דקאמר ושניהם לא למדוהו אלא מסוטה ולא משניהם במה הצד רבנן סברי כי סוטה מה סוטה ספק ועשוהו כודאי ה"נ ור"ל וא"צ למה הצד משים דלית להו סברא דרגלים לדבר ופריך וניליף מיני' בר"ה לטהר משום דכל ספק טומאה בר"ה טהור ר"ל היכי דאיכא חזקה וא"כ יש בזה למיליף במה הצד נהי דמסוטה לחד ליכא למיליף בר"ה דהתם קיל כנ"ל ומסיק דהכא תרתי לריעותא הוי כוודאי ור"ש סבר כסוטה בר"ה לטהר דלית לי' תרתי לריעותא ושפיר יש למיליף במה הצד ופריך על אי מסוטה אימא כי סוטה ר"ל דניליף במה הצד לטמא ברה"י ומשני דאית לי' רגלים לדבר ובכל ספק דעלמא נמי תולין וליכא מה הצד וזה מכוון בדברי התוס' שכתבו דלא קאמר הכי אלא לפרש שלא תיקשי להו מסוטה וכמו שביאר הרשב"א הנ"ל דברי ר"ת דכל דדמי לסוטה ילפינן ודלא דמי לא ילפינן ומש"ה גם בעלמא לא טמא ודאי משום דלא דמי ממש לסוטה דהכא רגלים לדבר ומש"ה סיימו התוס' ובכל ספק טומאה אית לי' ברה"י תולין לכוונה זו דליכא מה הצד וקאמר ואבע"א היינו טעמא דר"ש ר"ל ואבע"א לעולם כמו דהוי ס"ד דר"ש אית לי' בכל ספק דעלמא ברה"י ודאי טמא בסוטה אע"ג דבסוטה רגלים לדבר מ"מ יש לו מעלה דקדמה לה חזקת בדיקה משא"כ בעלמא לא קדמה להם בדיקה כנ"ל וא"ל דניליף ברה"י לטמא ממה הצד מסוטה ומבעלמא כנ"ל משום דמקוה שהוא סוף טומאה לא ילפינן מסוטה שהיא תחילת טומאה:

בא"ד ולר"ש הוי ספק דל"ל טעמא דהרי חסר כו' ולכך ברה"י תולין מדינא כו' לעיל בגמ' מ"ש כו' כתבנו ריש להקשות לר"ש דנהי דהכא תולין מדינא משום דהעמד חזקה נגד חזקה מ"מ בחביות הו"ל להקל משום דהוי ספיקא דרבנן. ולפי מה, שפירשו התוס' בסוטה ד' כ"ח ע"א ד"ה אינו דין דרגלים לדבר היינו בשעת הספק הי' ריעותא כו' הובא הקדמה זו לעיל מ"ש בתוס' ד"ה מעל"ע באריכות א"כ י"ל דלר"ש אית לי' באמת סברת התורת חיים דחזקת מקוה לא מהני כמו שהבאתי לעיל באורך והא דס"ל תולין היינו משום דבשעת טבילה לא הי' ריעותא כדברי התוס' שם בסוטה לא דמי לסוטה וה"נ בחביות תולין מה"ט דחזקת יין לא מהני להטבל כמו שכתבתי לעיל באריכות. והנה יש לתרץ עוד דברי הרמב"ם המובא לעיל דפסק בחביות תולין כר"ש ובמקוה פסק כרבנן דודאי טמא עפ"י דאיתא במס' נדרים ד' נ"ט ע"א בהא דתרומה בטלה באחד ומאה ופריך דהא הוי דשיל"מ כיון דמצי למיתשיל כמו נדרים דהוי דשיל"מ מה"ט ומשני בשלמא קונמות מצוה לאתשילו עלי' משום דר' נתן כו' אבל תרומה לא הוי מצוה כו' ע"ש ועיין לעיל מ"ש בתוס' ד"ה הי' בודק ולפי"ז קשה דמאי פריך חביות אמקוה לרבנן דסברי במקוה משום דתרתי לריעותא הוי ודאי והכא דאיכא תרתי לריעותא תולין דילמא ה"נ משום דהוי ת"ל הוי ודאי טבל וצריך להפריש אחר עלי' והא דאמרינן דגם האי חביות שנמצא חומץ הוי תרומה היינו מדרבנן שהחמירו בו משום דהוי דשיל"מ וכמו שמחמירין בדשיל"מ בספק דרבנן או בס"ס או בתערובות דמדאורייתא בטל ברוב מ"מ בדשיל"מ מחמירו רבנן דלא ליבטל ה"נ החמירו שלא יצא האי חביות לחולין משום דהוי דשיל"מ וא"ל דהא לא הוי דשיל"מ וכתירץ הגמ' דלאו מצוה לאתשולי י"ל דז"א דברור בסברא פשוטה דלא דמי כלל לדהתם דהתם יש ודאי תרומה שהפריש ונתערב ומותר לאכלו משום שאינו נותן טעם רק דנימא דמחמירו רבנן משום דהוי דשיל"מ בזה שפיר אמרינן דלמה יאסרו אותו חכמים דהא לאו מצוה למעבד הכי שיוצא תרומה לחולין א"כ אינו עומד כלל להתיר וכמו שפי' הר"ן שם וזה דוקא התם דהרי יש שם ודאי תרומה ולמה יוציא אותו לחולין כיון דיש היתר בלא"ה שאינו נותן טעם משא"כ הכא דמדאורייתא אינו תרומה כלל משום דאיכא תרתי לריעותא הוי כוודאי טבל והי' מפריש אחרת תחתי' וזה יוציא לחולין בזה אדרבא מצוה לשאול עליו דלמה יאכל אותה בעיני' כיון דיכול לשאול עליו וכאן לא שייך דאינו עומד לשאול עליו הא מדאורייתא אינו תרומה כלל ולמה אינו עומד לשאול מש"ה שפיר החמירו רבנן משום דהוי דשל"מ. והנה לא יחלוק שום אדם על סברא זו זולת המתעקש וכדי לתרץ קו' זו נתרץ מקודם דברי הרמב"ם בפט"ו מהל' מ"א הל' י"ב שכ' לחלק בדשיל"מ בין מינו לשאינו מינו וכ' עליו הראב"ד משנה שלימה היא כו' וכ' הכ"מ (עיין בפר"ח סי' ק"ב) דכוונתו ממס' יו"ט ד' ל"ט דמתרץ ר' אשי המשנה משום דשיל"מ אף באינו מינו יוע"ש בתוס' שג"כ הרגישו בקו' זו ותירוצם שייך גם לשיטות הרמב"ם ונראה לתרץ עפ"י דהש"ך סי' ק"ב ס"ק ח' הקשה על היש"ש דכ' דכשההיתר אינו בא מכח זמן לא הוי דשיל"מ והקשה הש"ך מנדרים וכה"ג דהוי דשיל"מ יוע"ש. והנה אפשר לתרץ ולומר דהיש"ש דייק לה משיטות ר"י ור"ל בע"א ד' ע"ג ע"ב דקאמרינן לדידהו הטעם דטבל במינו במשהו משום כהיתירו כך איסורו כו' ולמה לא קאמרינן משום דשיל"מ וא"ל מנ"ל לר"י ור"ל סברא זו ולחלוק על ר"ש דקאמר בהדיא בנדרים ד' נ"ח ע"א לר"ש כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל כו' ועיין לקמן בקונטרס הלז י"ל דהא מייתי סייעתא לר"י ור"ל תניא נמי הכי טבל ויי"נ במינו במשהו כו' ופירש"י ומדמפליג בין מינו ש"מ משום כהיתירו כו' והתירו הוי במינו כו' ור"ש דס"ל הטעם בשביל משום דשיל"מ באמת לא מזכיר האי חילוקא בין מינו לשאינו מינו וכן דעת הרי"ף הביאו הכ"מ הנ"ל שאין חילוק בדשיל"מ בין מינו לשאינו מינו ובזה מתורץ קו' התוס' בנדרים שהקשו על ר"ש דאינו מחלק בין מינו לשאינו מינו מהא דר"י ור"ל הנ"ל אך לפי"ז תיקשי ביותר על דעת הרמב"ם דפסק הטעם בטבל משום דשיל"מ יוע"ש בהל' ו' ואפ"ה מחלק בין מינו לשאינו מינו ונראה לומר כך דדוקא לשיטות ר"י שפיר מוכח מהברייתא דמחלק בין מינו לשאינו מינו דע"כ הטעם משום כהיתרו כך איסורו דלשיטות ר"י דוקא אם נאמר הטעם משום דשיל"מ לא הי' להפליג בין מינו לשאינו מינו וכ"ז לשיטות ר"י דוקא משא"כ לדידן שפיר יש לחלק עפ"י טעם הר"ן בדשיל"מ כמבואר בדברי הר"ן בנדרים ד' נ"ב ע"א והביאו הט"ז סי' ק"ב וז"ל דחזינא לרבנן ור"י דאיפלוגי במין במינו אי בטיל כו'. והנה המעיין בגוף לשון הר"ן דדייק דכי היכי דר"י אזיל אחר דמיון העצם אזלי רבנן אחר דמיון ההיתר כו' יראה דעפ"ז הגם דדברי הר"ן בגוף הדברים בטעם שנותן על הא דדשיל"מ הם דברים נפלאים מ"מ סיום שמסיים שם לחלק בין מינו לשאינו מינו דכ' הלכך כל שהוא אסור עכשיו ואינו חסר מן איסורו אלא שעתיד להיות ניתר אחר זמן אותו חסרון של איסור כיון שהיא מועט ראוי הוא שישלמנו אותו חילוק שבין מינו לשאינו מינו כו' יש לערער ל"מ על החילוק שמחלק בין דשיל"מ למים ומלח דפ' משולין כו' דהוא דוחק עצום אלא אף גם על גוף החילוק שבאינו מינו בטל שפיר דשיל"מ כיון דיש חילוק במין ג"כ יש מקום להתעקש ולומר כיון דרבנן לא אזלי כלל אחר דמיון העצם רק אחר דמיון ההיתר מנ"ל לומר דדשיל"מ במין בשאינו מינו דלפי דמיון ההיתר הי' מין במינו כיון דסופו להיות ניתר דנימא מ"מ כיון דאחר דמיון העצם הם מין בשא"מ מנ"ל לומר כך כיון דאפילו לקולא אזל' רבנן בתר דמיון ההיתר ולא בתר דמיון העצם ולכך אמרו דאף דמצד דמיון העצם הם מינו במינו מ"מ בטיל משום דלפי דמיון ההיתר הם מין בשאינו מינו א"כ בדשיל"מ דאמרינן דמצד דמיון ההיתר הוי שפיר מין במינו מנ"ל לומר דכשדמיון העצם אמנם שוין שיב הוי מבשא"מ ונראה דסברת הר"ן עפ"י קו' הגמרא שם במנחות ד' כ"ב בין לרבנן ובין לר"י דילמא עד דאיכא מין במינו ועולין כו' ור"ל דילמא צריך שניהם דבעינן שיהיו שוים בעצם ובהיתר א"כ י"ל דס"ל להר"ן דנהי דלר"י ע"כ א"א לומר דס"ל אליבא דאמת כן רק דמקשה בדרך פירכא אבל בדרך אמת הוא פשיטא בש"ס דר"י ס"ל מב"מ לא בטיל וא"כ ע"כ דאזיל רק בתר שיוי העצם מ"מ אליבא דרבנן י"ל אליבא דאמת כן והא דקאמרינן אליבא דרבנן דעולין אינם מבטלין זא"ז היינו כשהם שוין במינם א"כ י"ל דאליבא דאמת רבנן בעי תרווייהו שיוי במין ושיוי בהיתר א"כ שפיר דברי הר"ן הנ"ל דדוקא דשיל"מ במב"מ דהם שוים בעצם ובהיתר דשניהם היתר ושניהם מין א' לא בטיל אבל בשא"מ דאף דהם שוים בהיתר מ"מ אינם שוין בעצם שוב לא הוי מב"מ. והנה כ"ז לשיטות הש"ס דמקשה על ר' יוחנן אליבא דרבנן ודילמא עד דאיכא מין במינו ועולין משא"כ לר' יוחנן דקאמר ושניהם מקרא אחד דרשו כו' דס"ל דכמו דלר' יהודא אזלינן רק בתר העצם ולא אחר ההיתר כמו כן אליבא דרבנן אזלינן כלל אחר ההיתר ולא אחר העצם א"כ עפ"י שיטות ב' יוחנן באמת בדשיל"מ אין חילוק בין מין במינו בין מבשא"מ כיון דאליבי' לרבנן אזלינן רק בתר ההיתר ולא בתר העצם א"כ שפיר מוכח לדידי' מן הברייתא דמחלק בטבל בין מינו לשאינו מינו דע"כ ס"ל להברייתא דטבל לא הוי דשיל"מ וכדברי היש"ש הנ"ל משום דלא תלו בזמן דאי הוי טבל דבר שיל"מ לא הוי בטל אף בשאינו מינו וכ"ז רק לשיטות ר' יוחנן הנ"ל משא"כ אליבא דאמת דקאמר סתם הגמ' להקשות על ר' יוחנן דאימא תרתי בעי א"כ איכא למימר אליבא דאמת לרבנן כן הוא דבעי שוין בעצם ובהיתר א"כ שפיר פסק הרמב"ם דדשיל"מ דאינו בטל היא דוקא במין במינו אבל בשאינו מינו כיון דאינן שוין בעצם אף דשוין בהיתר מ"מ בטיל דדוקא כששוים בעצם ובהיתר הוי מין במינו. ולפ"ז מתורץ השגות הראב"ד הנ"ל די"ל דר' אשי בפרק משילין ס"ל כר' יוחנן הנ"ל ועפי"ז יש לתרץ קו' הנ"ל שהקשיתי דמה פריך חביות אמקוה דילמא הטעם בחביות משום דהוי דשיל"מ די"ל דשפיר פריך כיון דכבר הוכחנו לעיל דשקליא וטריא קאי אליבא דר' יוחנן כמו"ש לעיל בגמ' ומ"ש מחביות וגם אכתוב אי"ה תיכף בדיבור בסמוך מזה דסוגיות הש"ס קאי רק לר' יוחנן א"כ הרי ר"י ס"ל כמו שהוכחנו לעיל דטבל לא הוי דשיל"מ משום דלא אתי ממילא מכח זמן כמו"ש היש"ש הנ"ל א"כ לא הוי תרומה כלל דבר שיל"מ מחמת דיכול לשאול א"כ פריך שפיר מ"ש מקוה ומשני הא מני ר"ש כו' ובשיטות ר"ש הוי דשיל"מ כנ"ל אבל לרבנן באמת ההם וודאי לית להו סברא דהוי דשיל"מ וכ"ז בשיטות ר' יוחנן אבל הרמב"ם דפוסק דטבל הוי דשיל"מ א"כ לדידי' לא קשה כלל חביות אמקוה די"ל דבחביות החמירו משום דשיל"מ כנ"ל לכך שפיר פסק שני הדינים ואינם סותרים כלל זא"ז ומתורץ דברי הרמב"ם הנ"ל כנ"ל בדרך פלפול בכל המבואר בדיבור הזה מתחלתו ועד סופו לעיין לקמן בקונטרס הלז:

בא"ד דהשתא הוא דחסר ונגד חזקת מקוה כו' לכך תולין מדינא כו' מקשים העולים עפ"י המבואר ביו"ד סי' פ"א סעיף ב' בהמה שנמצא טריפה כו' כל הגבינות כו' וכ' הט"ז בשם הרשב"א הטעם דאין מעמידין הבהמה על חזקתה כו' כיון דעכ"פ תוך ג' ימים לשחיטה היתה טריפה ויצאה מן החזקה כו' ומסיים שם דלא מהני החזקה רק כשאין צורך לתת שום זמן לבטל החזקה משא"כ כשתצטרך לבטל החזקה בזמן מיוחד בטלה החזקה לגמרי כו' יוע"ש. ולפי"ז קשה לר"י בן לוי דמפרש הך ברייתא דחביות דקתני כל ג' ימים וודאי דר"ל כל ג' ימים אחרונים ודאי חומץ כמו שהביא רש"י לעיל א"כ תו בטלה חזקת יין דהרי עכ"פ צריך לתת להחזקה עד ג' ימים כמו התם בהוגלד פי המכה דמשום דג' ימים אחרונים הוי ודאי טריפה תו לא מהני החזקה אף לקודם ג' ימים וא"כ הכא ליכא רק חזקת טבל לחודי' ויהי' ודאי אף לר"ש דשאני מקוה שיש ג"כ חזקת טהרה דמקוה משא"כ כאן ויש מקום לתרץ קו' זו עפ"י מה שהארכתי לעיל בסמוך א"כ י"ל דריב"ל סבר דכאן החמירו משום דהוי דשיל"מ, ובאמת לדידי' אתיא אף לרבנן דהרי הא דמוקי לה כר"ש דוקא לר' יוחנן קא מוקי לה הכי משום דאיהו ס"ל דלא הוי דשיל"מ כנ"ל ור' יוחנן בשיטתי' שפיר פליג התם אריב"ל וסבר דכל ג' ימים הראשונים וודאי יין ע"ש כמו שהביא רש"י. אמנם עכשיו ראיתי דהקו' מעיקרא ליתא דהרשב"א לא כ"כ רק בחזקה המוחזק לנו מכח רובא בזה שייך לומר כיון דכבר יצאתה זמן מה מגדר החזקה שהיינו מוחזקין בה מחמת רובא ולכך שפיר נתבטל החזקה לגמרי משא"כ בחביות דחזקת יין הוא מחמת חזקת הגוף וכמו"ש התוס' בכתובות ד' ע"ה ע"ב ד"ה אבל היכי דליכא חזקה דממונא דחזקת שלימה דמקוה הוי חזקת הגוף יוע"ש ובחזקת הגוף לא שייך כלל סברא זו דאמרינן דדוקא בזה הזמן שנתברר לנו נולד ולא קודם כלל וכלל א"כ הוי שפיר חזקת הגוף דקודם שלשה ימים לא נולד דהא זה פירושו דחזקת הגוף דכל זמן שלא נתברר לנו היציאה מהחזקה העמידנה על חזקתה דמעיקרא והשתא הוא דנולד והרשב"א הנ"ל לא איירי כלל בחזקת הגוף רק בחזקה דאתיא מכח רובא אך יש להעמיד הקו' לפמ"ש הפרי מגדים סי' פ"א ס"ק ג' בשם הפרי חדש דאף בחזקה המבוררת ג"כ אמרינן סברא זו דכשיצאה זמן מה בבירור מן החזקה שוב לא נוכל לומר כלל חזקה זו יוע"ש:

בא"ד ובכל ספק טומאה אית לי' ברה"י תולין כו' יש לדקדק לפי דבריהם דהכא ס"ל תולין מדינא כיון דליכא חזקה א"כ בעלמא דאיכא חזקה לטהרו יהי' טהור לגמרי כיון דלא יליף מסוטה לפמ"ש לעיל בזה בדברי רש"י שפיר ניחא. ועוד נראה בשיטות התוס' דע"כ הוכיחו לעצמן דר"ש גם בעלמא ס"ל תולין עפ"י דאיתא לקמן ד' נ"ו לגבי מתניתין דמבוי דמביא בסמוך דאמר ר"ש היבש מטמא למפרע והלח מטמא למפרע עד שעה שיכול להיות לח עיי"ש ברש"י ובתי"ט וא"כ הרי ר"ש גופא דס"ל הכא דלא ילפינן מסוטה אפ"ה סבר התם דטמא מספק אע"ג דהתם איכא חזקה דהעמד טהרות אחזקתן וא"ל דהתם משום דהוי תרתי לריעותא דאיכא שרצים דגופי' ושרצים דעלמא וכמו דמשני בסמוך ז"א דהרי לקמן אמרינן מאי איכא בין הני לישני ובין האי לישנא ומשני א"ב למרמי חביות ומקוה ומבוי דלהני לישנא לא צריך לשנוי כלל תרתי לריעותא והקשו בתוס' דאכתי צריך לשנות שלא תיקשי מקוה מנגע באחד בלילה ותירצו דעיקר קו' לשמאי דלמה מטהר שמאי כו' יוע"ש א"כ קשה למה קאמר אבל מבוי דהרי במבוי צריך בלא"ה לשנוי' שינוי דתרתי לריעותא לר"ש דהרי בעלמא מטהר אף ברה"י היכי דאיכא חזקה וכאן לא שייך תירץ התוס' דשם דהרי כאן אף נגד רה"י צריך האי שנויא לכך פירשו התוס' דלר"ש גם בעלמא תולין ועוד י"ל דא"כ למה פריך ממבוי לשמאי טפו הוי לי' להקשות לר"ש גופי' כיון דאכתי לא אסיק בשנוי' והטעם צ"ל משום דבעלמא תולין מדר' גידל כנ"ל באריכות:

בגמ' אי מסוטה אימא כי סוטה מה סוטה בר"ה טהור ה"נ כו' יש להקשות לפמ"ש מהרש"א לקמן ד' ט"ו ע"ב בתוס' ד"ה ספק גררוהו כו' דאם יש ודאי טומאה משום ספק גררוהו לא מטהרין בר"ה מסוטה דאין ספק מוציא מידי וודאי רק דקו' התוס' התם אזלי לפי מה דמסיק אימא כמין נפל כו' דהוי דספק אם יש כאן טומאה כו' וה"נ כאן במקוה יש כאן דאי טומאה שהי' טמא מקודם וספק טבילה ואין ספק מוציא מידי וודאי אף בר"ה יועיין בחולין ד' ט' בתוס' שם ד"ה סכין איתרע כו' וכן קשה לעיל דפריך לשמאי ממקוה דילמא שאני התם דאין ספק מוציא מידי וודאי וכן בחביות הוי ודאי טבל וספק תרומה ג"כ דילמא הטעם משום דאין ספק מוציא מידי וודאי כמו בהאי דחבר שמת כו' דלקמן יועיין ברש"י פסחים ד' ט' אע"ג דבהני איכא חזקה עם הספק חזקת מקוה וחזקת יין ז"א דגם התם איכא חזקה דכהן טהור הי' ובחבר איכא רובא דרובין מעשרין ורובא וחזקה רובא עדיף אכן בחביות יש לתרץ עפ"י מ"ש התוס' שם לקמן ד"ה בהמתו אוכלת דבאיסור דרבנן ספק מוציא מידי ודאי ובחביות דבדבר שזדונו כרת מודה הרמב"ם דמן התורה אסור ספק שהרי מביאין אשם תלוי כו' יוע"ש א"כ י"ל דבספק כרת אין הס"ס מותר רק מן התורה אבל מדרבנן אסור דנהי דבשאר ספיקות דלאו דכריתות ס"ס מותר לגמרי משום דספק ראשון הוי רק איסור דרבנן וגורם ספק שני להקל לגמרי מ"מ בספק כריתות דספק ראשון אסור מן התורה שוב אינו גורם ספק שני רק להקל מדאורייתא אבל עדיין רבנן החמירו בספק איסור של תורה ונהי דהוא דבר רחוק לומר כן להלכה עכ"פ היא סברה ישרה לומר כך וי"ל דזהו כוונת הכ"מ בפ"ט מהל' א"ב הל' א' דמתרץ קו' הט"ז דבאיסור חמור לא מהני ס"ס דיש להעמיד בכוונתו משים דבאיסור כרת לא מהני ס"ס וכנ"ל ולעיין עוד בפרי מגרים ביו"ד בהקדמתו להל' טריפות סי' כ"ט דמביא בשם המשנה למלך בהל' ביכורים פי"ב דבכרת לא מהני ס"ס ולעיין שם דאפשר היא מטעם הנ"ל שכתבתי א"כ לפי"ז קשה מה פריך מכתמים סלא יטמא הרי לקמן ע"ב אמרינן דאמר הילל לשמאי עשה סייג לדבריך וקאמר שמאי א"כ בטלת בנות ישראל מפרי' ורבי' דיהא לבו נוקפו ופירש ולפ"ז שפיר מטמאין כתמים אע"ג דהוי ס"ס משום סיג וא"ל דיבטל מפו"ר ז"א דהרי לבעלה בלא"ה אסורה דלדידי' לא מהני ס"ס דהא אסורה עליו באיסור כרת ומש"ה עשו סיג גם לטהרות שמטמא א"כ לא פריך מידי אך י"ל דפריך מלמפרע דלמה בכתמים טמא למפרע כיון דיש ג"כ ס"ס כמו כאן וגם סיג ליכא למפרע דיהי' לבו נוקפי שיראה שמטמאין אותה למפרע והיא עד עכשיו הי' מוחזקת בטהור לשמש עמה ומשני מודה בכתמים משים דליכא ס"ס כלל לומר דמעלמא אתי שהרי לא עברה בשוק של טבחים וזה מכוין בדברי רש"י שתחילה פי' מרגשת יודעת כשיוצא דם ממנה ור"ל מהמקור כמ"ש התוס' והא מדלא ארגשה ודאי השתא בבדיקת עד נפיק וא"ל דגם השתא לא הרגישה רק דאפ"ה תולין דהשתא נפק דבדיקת עד משום דלמפרע הוי ס"ס כנ"ל ולא קשה קו' התוס' דנימא הרגשת שמש הי' ז"א דמ"מ היתה מרגשת וכמו שפירשו התוס' בשיטתם וקושי' דפריך מכתמים שיהני בי' ס"ס כלומר שמא מעלמא אתי או דילמא אינו מן המקור הי' קשה לרש"י דילמא משום סיג כנ"ל והוצרך לפרש דפריך אלמפרע דליכא סיג משום דיהי' לבו נוקפו. ובזה מתורץ הא דלא הביא רש"י מהא דתנינא מקולקלת למנינא היינו משום דהתם לבעלה מקולקלת שמחשבה טומאתה למפרע ולבעלה לא מהני ס"ס משום דאסורה עליו באיסור כרת ואף דלענין הלכה הוא רחוק מן השכל לומר כן לתלכה דיש חילוק בין ס"ס דאיסור לאו ובין ס"ס דאיסור כרת מ"מ בדרך שקליא וטריא באיזה סוגיא ולומר דהך שקלא וטריא דסוגיא זו סברה כך לא נפלאת ולא רחוקה הוא כיון דהיא מכרה ישרה לדעת ופסק הרמב"ם הנ"ל. והנה לר"מ דמחמיר בכתמים כדאמרינן לקמן ד' ה' וקי"ל דר"מ חייש למיעוטא אפי' לקולא וכמבואר ביבמות ד' קי"ט וא"כ הרי הוי ס"ס כל משום דהכא הוי רוב ומצוי וחזקה לית לי' כמ"ש התוס' לעיל סוף ד"ה מעל"ע יוע"ש וכן מוכח בב"ב דף כ"ד דאורי שם רוב ומצוי קאמרת רוב ומצוי ליכא למ"ד ומדקאמר ליכא למ"ד משמע דר"מ נמי מודה בי' יעו"ש:

בתוס' ד"ה ושרצים דעלמא כו' וא"ת סיפא דקתני התם כו' ולקמן בפירקן נמי אמרינן הרואה כתם מקולקלת למנינא כו' לפי שיטתם דבסמוך יש ליישב קושייתם עפ"י דלקמן ד' נ"ג ע"ב פליג רבי ורשב"א בכתם דרבי ס"ל דכתם מטמא למפרע ורשב"א ס"ל דא"כ יהי' כתמה חמור מראייתה ואינו מטמא רק מכאן ולהבא וא"כ לפי"ז י"ל דשמאי ס"ל באמת כרשב"א ומאי קושיא לשמאי ממשנה טפי מלרשב"א אבל בסמוך דפריך והרי כתמים ר"ל דאף להבא לא יטמא כמו שפירשו בסמוך ואפשר דהקשו התוס' לשיטות רש"י דבסמוך דמפרש דפריך על למפרע או לפי שיטתם דלקמן ד"ה עצמה וקדשים יוע"ש א"נ דהכא עיקר קושיתם דלמאי דפריך ממבוי לשמאי קשה דהרי בלא"ה הך מתניתין דלא כשמאי ומה שהביאו מהאי דמקולקלת למנינא דלקמן היינו משום שהוא אליבא דכ"ע כמ"ש התוס' לקמן שם. והנה בכ"מ בפ"ג מהל' משכב ומושב לפמ"ש שם בשם הר"י קורקס לפי דבריו שם לא קשה קו' התוס' כלל. אך אמנם יש להקשות על הכ"מ והר"י שם מדברי הרמב"ם פ"ט מהל' איסורי ביאה הל' ג' דכתב להדיא שהכתם טמא למפרע כ"ד שעות וא"כ דברי הרמב"ם סותרין זא"ז בפירוש ואף דיש לדחוק ולחלק מ"מ קשה מאין יצא להרמב"ם לחלק כיון שלא הוזכר כלל בכתם כ"ד שעות וצ"ע בזה:

בא"ד דהואיל ואם הכתם יבש כו' ולפעמים נמי כשהוא לח כו' הוצרכו לפרש לומר דלפעמים אף כשהוא לח כו' משום דהרי גם בשרצים קתני התם בין לחין ובין יבישים מטמא למפרע וא"כ מה פריך דילמא התם משים דיבש מטמא למפרע ע"כ גם לח מטמא לכך סיימו דגם בלח יש טומאה למפרע משא"כ בשרץ: ברש"י ד"ה משמשות במוך ממלא אשה אותו מקום כו' ג' נשים משמשות במוך קטנה כי' הר"ן על מס' נדה מתמה על דברי רש"י דהרי הנך ג' נשים בלא"ה דיין שעתן אף אליבי' דהילל כדאמרינן לקמן במשנה ד' ד'. ד' נשים דיין שעתן וחשוב קטנה ומעוברת כו'. ונראה לתרץ דהנה יש מקום לומר דהטעם דה"ד נשים אינם מטמאין למפרע היא כך דהנה לכאורה י"ל דאף דהם בחזקת מסולקת דמים מ"מ כיון דסוף כל סוף חזאי השתא א"כ איכא למימר דניחוש שמא דם זה מאתמול הי' וכותלי בהר"ח העמידוהו אך י"ל עפמ"ש התוס' לקמן ד' י"ז ע"ב בד"ה ואין שורפין דמאי דאמר התם בדם הנמצא וספק מן המקור בא או מן העליי' תולין הקשו שם נימא אוקי האשה על חזקתה ותירצו כיון דדמי החדר מצויין ביותר לא חשוב חזקה וקירבא נגד רובא אלא כפלגא על פלגא ולפי"ז י"ל דבהנך ד' נשים סאין דם מצוי בהם מטהרין שפיר למפרע משום דאיכא ס"ס על למפרע חדא שמא לא הוי אתמול כלל ואת"ל הוה שמא אינו מן המקור וא"ל דמטמאין משום דרוב דמים מן המקור כתירץ הט"ז בסי' ק"ץ הובא לעיל ברש"י ז"א דבהני כיון דאין הדם מצוי בהם הוי שפיר ס"ס דהרי לקמן במשנה קתני דשורפין עלי' את התרומה והיינו משום רובא אע"ג דאיכא חזקה נגדה וכמ"ש התוס' שם ובדף י"ח ד"ה אחר הרוב כו' וע"ב שם ד"ה למעוטי רובא לתלות ולמה קתני שורפין וצ"ל משום דמצוי הוא וא"כ בהני ד' נשים דאין מצוי בהם דם הוי ספק ובלמפרע דהוי עוד ספק שמא לא הי' מקודם והוי ס"ס ומש"ה טהורה למפרע והנה קשה כאן לשמאי דקאמר דיין שעתן משים דאם איתא דהוי דם מעיקרא הוי אתי א"כ בכתמים דליכא למימר הכי א"כ קשה למה טמאה מספק בלמפרע הוי להיות וודאי טמאה דהרי מעלמא ודאי לא מספקינן וכדאמר בגמ' בשוק של טבחים לא עברה כו' וא"כ ודאי מגופה אתי וגם א"ל ספק שמא השתא בא דהרי בכתם יבש ליכא למימר הכי כמ"ש התוס' ד"ה ושרצים כו' וא"כ ליכא רק ספק מן המקור או מן העליי' וניזיל בתר רוב כיון שהוא מצוי ויהי' טמא וודאי לשרוף כדתני שם במשנה דשורפין עליו וצ"ל לשמאי דלא ס"ל דאזיל בתר רובא כיין דאיכא קורבה נגדו. כדאיתא בב"ב ד' כ"ד ע"ש אך לפ"ז קשה כאן לרש"י דס"ל דמתניתין איירי שלא הרגישה גם עכשיו כדפי' במשנה יעוין שם במהר"ם א"כ יתר כאן בלמפרע מטעם ס"ס ספק בא מאתמול ודילמא היום ואת"ל מאתמול שמא מן העליי' כיון דלא אזיל בתר רובא וצ"ל כתירץ הכ"מ בפ"ט מהל' איסורה ביאה הל' ג' שהקשה קו' הט"ז הנ"ל דיהני ס"ס בכתמים ותירץ כיון דאיסור חמור היא לא מהני לגבי ס"ס יוע"ש. ולפ"ז פריך שפיר לשמאי משמשת במוך מא"ל דהכא ליכא למימר דהוי מעיקרא אתי וא"ל דהנך משמשת הן ה"ג נשים והן דיין שעתן כיון דכתבנו דהטעם של ג' נשים דיין שעתן הוא רק מטעם ס"ס וא"כ לא שייך לומר כן אליבא דשמאי דכתבנו אליבי' דלית לי' האי ס"ס דאיסור חמור הוא:

ע"ב בגמרא א"ב למרמי חביות ומקוה ומבוי עיין לעיל מ"ש בתוס' ד"ה ושניהם לא למדוהו. והנה יש לראות דלמה לא קאמר דא"ב שיטה ומוך וא"ל דעיקר הדקדוק אמאי נאוד שנוי בתרא מקמא ולא ניחא לי' בשנוי' קמא ואזה קאמר א"ב למרמי כו' ר"ל דבשנוי קמא איכא פירכא אבל אי הוי אמר א"ב שוטה א"כ אדרבא שינוי בתרא מגרע דלקמא כל הנשים דיין שעתן שפיר ולבתרא צ"ל דכל לאו דוקא אלא דא"כ לא א"ש מאי דקאמר לאביי איכא מוך דחוק ויש ליישב:

ברש"י ד"ה סייג וה"ה דהו"מ למיפרך הני מתניתין אהנך לישני דלעיל כו' יעויין מהרש"א שכ' לטעם דהרגשה א"ש דלא שייך בקופה אבל לטעם חזקה לא א"ש כו' ולדעת מהרש"ל לעיל בתוס' ד"ה מעל"ע דגם בקופה שייך הרגשה א"כ גם לטעם הרגשה לא א"ש וגם הוכחנו לעיל שם דדעת מהרש"ל הוא נכון וכן נראה להוכיח שכן דעת רש"י שפי' בטעם דהרגשה דמיירי שגם עכשיו לא הרגישה רק בבדיקת עד נפיק עיין לעיל בתוס' ד"ה מרגשת כו' ולכאורה יש לראות למה לא פי' דמיירי שעכשיו הרגישה כפי' התוס' שם א"ו כדי שלא תיקשי מנגע בא' בלילה שהקשה התוס' לעיל ד"ה מעל"ע והארכנו לעיל שם לפירש"י וא"כ מוכח דס"ל לרש"י דגם בנגע בא' בלילה שייך הרגשה וכדעת מהרש"ל הנ"ל שם אך לפמ"ש לעיל בטעם דהרגשה דבהני טעמי' דהרגשה ובטעמא דחזקה עיקר טעם משום ס"ס א"כ לא קשה מקופה:

בתוס' ד"ה א"ב כו' דהא מודה שמאי בשוטה כו' וי"ל דטעמא דהרגשה מהני להילל כו' ולשמאי מהני אף בשוטה ק"ק דהשתא מצינו למימר דלהילל בשוטה טמאה ודאי למפרע דלא שייך בה הרגשה כיון דעיקר טעמא דהילל דמהני הרגשה וא"כ מודה שמאי בשוטה ג"כ לודאי ול"ל למימר דלשמאי מהני אף בשיטה ועיין לעיל בתוס' ד"ה ואבע"א:

בא"ד מ"מ לא הי' לטהר לגמרי וא"ת אכתי איכא למרמי דבמקוה מטמאין רבנן אף בר"ה כו' ובנגע בא' בלילה מטהרין כו' מכאן יש קצת סתירה למהרש"א בעירובין ד' ל"ה ע"ד בגמרא שם. שייך למ"ש כבר בתחלת המס' דף ב' ע"ב ודף ג' ע"א והנה בדברי הרמב"ם שבפרק ה' מהל' תרומות ה' כ"ד הבודק את החביות והניחה להפרישה תרומה כו' עד ג' ימים וודאי יין כו' מכאן ואילך ספק כו' שכבר הובא לעיל ריש מכילתן דף ב' ע"ב איך שהכ"מ הקשה עליו דלמה לא פסק הרמב"ם כרבנן דהלכה כרבים וע"ז מתרץ הכ"מ דמשמע לרבינו דכיון דאיפלגי אמוראי בפרק המוכר פירות אליבא דהך ברייתא ש"מ דהלכתא היא אמנם המשנה למלך פ"י מהל' מקוואות שילהי הל' ז' הביא בשם הרשב"א לתמוה על דברי הרמב"ם ההם על גוף פסקיו שפסק גבי חביות ספק ולגבי מקוה פסק וודאי טמא יוע"ש וכבר כתבתי לעיל מה שיש לחדש דברים בגוף תמיהת הרשב"א ועתה באתי להוסיף עוד חידושים בדרך פלפול ע"פ מ"ש לעיל על דברי תוס' דף ב' ע"ב ד"ה הי' בודק את החביות שכתבו אפי' לרבנן דאית להו בהמוכר את הספינה יין וחומץ מין אחד היא כו' דדקדקתי שם דקדוק קלוש דלענין מה באו התוס' לחלוק על רש"י בסוגיא זו שברייתא זו אין מקומה בכאן וכעת נ"ל עוד להעיר עפ"י המבואר בש"ס ד' ווינא בהגהות חדשים בשם הגאון מו' וואלף באסקוויץ דהקשה על דברי תוס' ד"ה הי' בודק הנ"ל שמסיימו שכן משמע בתוספתא דהרי ביבמות דף פ"ט ע"א בתוס' ד"ה קישוש ונמצא מרה כתבו משמעות מהתוספתא איפכא דהיינו שכתבו שם דבתוספתא משמע דהאי דחומץ על יין כרבי אתיא כו'. אמנם בר"ש פ"ג דתרומות משנה א' מבואר דדוקא המשנה דקתני חביות של יין ונמצאת חומץ ס"ל לתוספתא דאתיא כרבי מדקתני בתוספתא דברי רבי כו'. אבל הברייתא דהי' בודק משמע בתוספתא דאתיא אפי' כרבנן כו' יעו"ש א"כ אין סתירה בדברי התוס' מיבמות לכאן כלל ובפרט דלא כתבו כאן רק כדמשמע מתוספתא כו' דהיינו דיש משמעות בתוספתא על סברא זו דהיכי דסבר שהוא יין ונמצא טעות ושהי' חומץ מודו רבנן עכ"פ עפ"ז יותר יש מקים למה שכתבתי שם לעיל דהוכרחו התוס' כאן בסוגיא זו לפרש הס גיא עפ"י דס"ל לסוגיא דידן דהברייתא דהי' בודק אתיא כרבנן כו' ובפרט דהרי אף לפמ"ש התוס' ביבמות אחר שכתבו מיהא בתוספתא משמע דההיא דחומץ על יין דלא הוי תרומה כרבי אתיא כו' כתבו רק בלשון ואפשר דלרבנן דאמרי מין א' כו' הרי לא כתבו כן בדרך החלט רק בדרך אפשר א"כ נכון לומר דיש הכרח דסוגיא דנדה בכאן ס"ל דאפי' כרבנן אתיא הברייתא. והנה לעיל דף ב' ע"ב על תוס' דהי' בודק הנ"ל קצרתי קצת במובן. בגוף הדברים ולזאת באתי לכפול הדברים בכאן דהיינו על פי מה שכתב בכו"פ סי' א' ס"ק ו' לתרץ מה שהקשה המהרש"א דמה פריך אדרבא העמיד יין על חזקתו כו' דנימא באמת מש"ה הוי ספק עפ"י מה דקיי"ל דתרומה בזמן הזה דרבנן א"כ תיקשי איך קתני בברייתא מכאן ואילך ספק דמשמע דיש לו דין ספק תיפק לי' דאזלינן לקולא כמו כל ספיקא דרבנן וצריך לתרץ דבמקום דאתחזק איסורא דטבל אף ספק דרבנן להחמיר ובזה מתורץ קושי' המהרש"א דפריך אדרבא העמד יין על חזקתו והוי חזקה מול חזקה והוי כלא נתחזק ושוב הוי ספיקא דרבנן לקולא ואח"כ סותר הכו"פ דברי עצמו עפ"י דטבל הוי דשיל"מ ובדבר שיש לו מתירין קיי"ל אפי' בספיקא דרבנן להחמיר ומאריך הכו"פ לתרץ עפ"י סברא זו דברי הרמב"ם הנ"ל ע"פ מה שמחדש דהוי רוב יין דאינו מחמיץ רק דהוי רובא בדשיל"מ ורק דהסוגיא אזלא אליבא דאביי ורבא דפליגי אדר' אשי דמחמיר בספיקא דרבנן בדשיל"מ וע"ש והנה גוף סברת הכו"פ דהוי דשיל"מ שמעתי ולא אבין כלל דע"כ לא אמרו דטבל הוי דשיל"מ רק לענין ביטול ברוב וכשנתערב טבל דהי' צריך להפריש ממנו תרומות ומעשרות בתוך חולין מתוקנים ניחא דהוי דשיל"מ כיון דדין הטבל הוא לתקנו ולהפריש ממנו תו"מ משא"כ בספק אם הי' החביות בשעת ההפרשה יין או שכבר הי' חומץ דממילא הוי הספק אם כבר נתתקן הטבל או לאו מה דשיל"מ שייך כיון דהספק הוא שא"צ תיקון שנית ושההפרשה הראשונה הי' כדין והר"ז דומה לשאר ספק דרבנן דאפשר בידו להחמיר בו מחמת הספק וכי תעלה על הדעת דיש איזה דמות לדשיל"מ כיון דהספק הוא בזה עצמו אם צריך להחמיר או אינו צריך להחמיר והא אפי' במקום הפסד קצת מבואר ברמ"א סי' ק"ב סעיף ג' דלא הוי דשיל"מ מכ"ש להפסידו לגמרי ושצריך לחזור ולתרום ואף דדינו כמבואר במשנה א' פ"ב דתרומות דתרומה ליחזור ויתרום ויכול למכור תרומה אחת לכהנים וכמבואר בתוי"ט שם מ"מ בכלל הפסד הוי דתרומה הנמכרת לכהנים נמכרת בזול וכמבואר בהרע"ב פ"ז דתרומות ובכתובות דף ק"ח ע"א ולא יכולתי להלום כלל דברי הכו"פ מה שמדמה זה לדשיל"מ. אמנם עפ"ז תיקשי על המסקנא מ"ת ר"ש דלא ס"ל דתרתי לריעותא משוי כוודאי ולכך הוי ספק דמ"מ אינו דומה למקוה דהוי ספיקא דאורייתא דלהחמיר ורק דהוא ספק טומאת דקיי"ל ברה"ר טהורות וברה"י תולין משא"כ כאן בחביות דהוי ספיקא דרבנן כיון דקי"ל תרומה בזמה"ז דרבנן א"כ לענין מה קתני בברייתא מכאן ואילך ספק כיון דא"צ לומר בה תרומה ויחזור ויתרום דהא ספיקא דרבנן ולקולא ולתרץ זה נאמר אף דכתבתי לסתור דברי הכו"פ דכתב בסתם דדין הברייתא דה' בודק את החביות הוי דשיל"מ מ"מ י"ל לפי מ"ש התוס' דאף לרבנן דיין וחומץ מין א' הוא מ"מ כיון שסבר שהחביות הוא יין ונמצא חומץ הוי תרומה בטעות א"כ שביכולתו לחזור ולהרים אותו החביות בעצמו אחר שנודע לו שהוא חומץ כיון דחומץ ויין מין אחד הוא א"כ כשהטבל עדיין בעולם ולא חזר והרים אותו לשם תרומה ניחא דקתני בברייתא דמכאן ואילך ספק כיון דהוא דשיל"מ בלי שום הפסד כלל רק לחזור ולהרים אותו חביות בעצמו ובדבר שיל"מ אף ספיקא דרבנן להחמיר וי"ל דזה, כוונת התוס' מה שכתבו אפי' לרבנן כו' כדי לתרץ קושי' הנ"ל ולומר דלפי מה דמשני ח"מ ר"ש כו' ס"ל כרבנן דחומץ ויין מין אחד הוא רק דס"ל לסוגיא זו דהוי תרומה בטעות ועפ"ז הוי דשיל"מ ועל קושי' המהרש"א על קושי' הגמ' אדרבא העמד יין על חזקתו כו' לא נאמר כתירוצו של הכו"פ מחמה ספק דרבנן לקולא במקום דלא אתחזק וכמו שסותר הכו"פ בעצמו לפי דעתו ורק נאמר כתירוצו של המהרש"א בעצמו דהמקשן סמוך עצמו בקושייתו על מה דקאמר ר' חנינא מסורא דלרבנן דפליגי אדר' שמעון האי דחביות נמי ודאי. והנה אין לסתור סברא זו שכתבתי לחלק דאעפי"כ הוי דינא דברייתא דהי' בודק כו' כדין דשיל"מ מחמת דיכול לחזיר ולהרים אותו חביות בעצמו אחר שנתוודע שהיא חומץ דהלא עכ"פ לכתחילה א"א לתרום מן החומץ על היין דהוי מן הרעה. על היפה דהוי בי' עכ"פ נשיאות חטא וכמבואר בתמורה דף ה' ע"א דלאביי הא דר' אילעאי מנין לתורם מן הרעה על היפה כו' קמ"ל קרא דלא נימא דלא עביד מצוה מן המובחר וקמ"ל דחוטא מיקרי א"כ בחומץ על היין ג"כ חוטא מיקרי וכדאמר בב"ב דף פ"ד ע"ב דאף דלגבי מו"מ איכא דניחא לי' בחמרא ואיכא דניחא לי' בחלא מ"מ לענין תרומה ומעשר הוי תורם מן הרעה על היפה דאין ממש בסתירה זו דבוודאי הדבר פשיט דנשיאות חטא לא שייך רק בתורם מן הרעה על היפה משא"כ כאן דבאמת תרם מן היפה על היפה כיון דסבר דחביות זו הוא יין ועכשיו שנתוודע לו שהיא חומץ והי' תרומה בטעות וצריך לתקן את הטבל ולחזור להרים את החביות אף לאחר שנתוודע לו שהוא חומץ אינו עולה על הדעת כלל שיהי' שייך בזה נשיאות חטא כשאר תורם מן הרעה על היפה:

גם אין מקים לפקפק על מ"ש דלכך הוי דשיל"מ בלי הפסד משום דיכול לחזור ולתרום חביות זו בעצמו דעדיין תיקשי כשהטבל ההוא שתיקנו עם חביות זה אינו בעין וכדקתני הי' בודק את החביות להיות מפריש עליו דפרש"י להיות סומך עליה והולך ושותה שאר חביות א"כ כשאין הטבל שוב בעין לא שייך ולתרום חביות זו עוד הפעם דזה שיבוש וטעות דהלא ע"כ דינא דברייתא מתנייא כשהטבל הוא בעין וע"ז הוא הספק כשנמצא עתה חומץ ומסתפקים למפרע אם הי' כל משך הזמן חומץ ולא הי' הפרשות התרומה ומעשרות בשם הפרשה כלל כיון שהיתה בטעות וצריך להפריש אחרת או שהי' במשך הזמן יין והי' ההפרשה כדינו וא"צ להפריש שוב אחרת וע"ז תני כל ג' ימים היינו או ג' ימים ראשונים כשיטות ר' יוחנן הוי וודאי יין וא"צ הוא או הלוקח ממנו להפריש אחרת וכפי' רשב"ם בב"ב דף צ"ו ע"א או ג' ימים האחרונים כשיטות ריב"ל ודאי חומץ והיתה ודאי תרומה בטעות וצריך הוא או הלוקח ממנו להפריש אחר ומכאן ואילך ספק דהיינו בימים שבנתיים דינו כדין ספק דדינו תרומה ויחזור ויתרום. ע"כ איירי הברייתא כשהטבל הוא בעין או בידו או ביד הלוקחים ושפיר מתורץ הקושיא דלמה יהי' דינו כדין ספק דדינו תרומה ויחזור ויתרום ולא נימא כיון דתרומה בזה"ז הוא מדרבנן ולר"ש הלא אף תרתי לריעותא אינו ודאי רק ספק א"כ אין דינו כשאר דין ספיקות דדינם תרומה ויחזור ויתרום משא"כ בזה דספיקא דרבנן לקולא דבזה נכון תירץ הנ"ל דכיון דתני בברייתא רק סתם מכאן ואילך ספק והיינו דתרומה ויחזור ויתרום ויש לפרש דכן הכוונה דיחזור ויתרום את החביות בעצמו ודבזה לא שייך ספיקא דרבנן לקולא כיון דהוא דשיל"מ דהרי ביכולתו לחזור ולהרים חביות זו בעצמו כיון דהטבל הוא עדיין בעין א"כ הוא דשיל"מ בל' שום הפסד:

אין לסתור ולומר דהיכי דהטבל הוא ביד הלוקחין וכדפי' רשב"ם בב"ב הנ"ל א"כ צריכין הלוקחים להפריש בעצמם כדי שיהי' התרומה ניטלת מן המוקף כיון שההפרשה הראשונה אפשר אינה הפרשה כלל מחמת שה' תרומה בטעות משא"כ כשיפרש המוכר שוב פעם אחר את החביות הזה בעצמו עכ"פ יהי' שלא מן המוקף א"כ שוב לא הוי דשיל"מ כיון דא"א לחזור ולתרום חביות זה בעצמו כיון דבתחלה א"א לתרום שלא מן המוקף דגם זה אין בו ממשות כלל כיון דעכ"פ אף דנימא ספק דרבנן לקולא ושיוכל הלוקח לשתות היין בלי שום הפרשה כלל דהלא הוי דשיל"מ כיון דאם תרם אף שלא מן המוקף תרומתו תרומה כמבואר בש"ע יו"ד סי' של"א סעיף כ"ה וגם דאפי' לכתחילה י"ל דיוכל לתרום חביות זו אף שלא מן המוקף כיון דהוי כדיעבד מחמת הספק וכמש"כ בענין שאין שייך בזה נשיאות חטא של תורם מן הרע על היפה. והנה גם אין מקום לפקפק ע"ז שכתבתי דהוי דשיל"מ משום דיכול לחזור ולתרום את החביות המסופקת בעצמה דהוי דשיל"מ בלי שום הפסד דהלא כשלא יצאה חביות זו לחולין ושיהי' לחביות זו דין טבל ולא דין תרומה אין מקום לחזור ולהרימה לשום הפרשת תרומה ומעשר על שאר טבל הטביל א"כ איך יכול לחזור ולהרימה ולהפרישה על שאר טבל כיון דיש ספק דאימא דחביות זו דין תרומה יש לה דגם זה הם דברי ריק ותוהו דהלא יכול להפרישה על שאר טבל בממ"נ אם היתה חביות זו בשעת ההפרשה יין א"כ כבר הופרש מן הטבל הפרשת תרומה ומעשרות כדין וכדת וגם יש לחביות זאת דין תרומה ומעשרות כראוי ואם הי' חביות זו בשעת ההפרשה חומץ ממילא דהי' הפרשה זו בטעות ולא הי' לחביות זו שום דין תרומה כלל ורק דין חולין והוא טבל א"כ הרי יוכל להפריש מחדש כיון דהוא טבל חולין וכיון דיין וחומץ הם מין אחד ולא יהי' שום טעות רק בכוונת מכוון מפריש מן החומץ על היין מחמת דררא דהספק הנ"ל:

אך אמנם עפ"י הוצעת דברים ההם יש מקום להקשות כך דהנה כל הדברים ההם הם נכונים עפ"י המסקנא דמסיק ח"מ ר"ש דתרתי לריעותא הוי דינו דין ספק ובכדי דלא תיקשי דבתרומה בזה"ז דהוא מדרבנן חולין דספיקא דרבנן לקולא. אך אמנם תיקשי על המקשן דפריך ורמי חביות אמקוה כו' יש להקשות עפ"י מה דכתבתי לעיל דף ג' ע"ב בתוס' ד"ה ושניהם לא למדוה אלא מסוטה כשכתבתי שם ג"כ מה שיש לפלפל על דברי הרמב"ם שבפ"ה דתרומות הנ"ל כתבתי להקשות דמאי פריך ורמי חביות אמקוה כו' דנימא דבאמת דהטבל הוי ודאי טבל מחמת דקיימינן דתרתי לרעותא דין ודאי יש לו והא דתני בברייתא מכאן ואילך ספק היינו משום דדינו דחביות הא דתרומה ליחזור ליתרום והוא משים דא"א לומר כיון דתרתי לריעותא הוי ודאי א"כ יצאה חביות זו לחולין משום דהוי דשיל"מ כיון דאפשר לאתשולי על התרומה ודלא שייך כאן דליכא מצוה לאתשולי וכמ"ש שם. והנה קו' זו יש לדחותה בקל דהגם דהדברים נכונים דדין ת"ל אף אם ת"ל הוי וודאי מ"מ לא עדיפא מחזקה גמורה שלא הי' כלל חזקה אחרת נגדה כלל דאף גם בזה דאיכא חזקה אחרת כנגדה מ"מ כיון דבחזקה אחרת יש בה ריעותא וזאת החזקה אין בה ריעותא כלל נקרא תרתי לריעותא והוי כחזקה גמורה בלתי חזקה אחרת נגדה והא קיי"ל דחזקה גמורה ג"כ אינו מועיל בדבר שיל"מ ואפי' בס"ס יש מחלוקת בפוסקים סי' ק"י אי מהני בדשיל"מ ודעת הר"ן בביצים הנקחים מן הגוי ביו"ט דאף רובא לא מהני דדשיל"מ ולעי"ן במשנה למלך פ"ז מהל' מעילה ובשער המלך פ"ד מהל' יו"ט הל' ק"ד ועכ"פ בחזקה כ"ע מודו דלא מהני בדשיל"מ אעפ"כ יש לדחות קו' זו מכל וכל ולומר דאין לשון הברייתא דמכאן ואילך ספק סובל כוונה זאת ולומר דכיון דא"א להוציא] חביות זו לחולין אף דת"ל הוי כוודאי משום דלא עדיפא מחזקה גמורה א"א להקל בדשיל"מ דיכול לשאול על נדר דההפרשה ודבכאן מצוה לאתשולי עלה ולכך קאמר דמכאן ואילך ספק דהיינו דהוי תרומה ויחזור ויתרום משום דהוי חביות זו בכלל דשיל"מ דעכ"פ א"א להעמיס זה כלל דכוונת הדברים דמכאן ואילך ספק דמשמע מצד הדין של הספק הוי הדין דתרומה ויחזור ויתרום ולא מצד דע"י סדינו מדאורייתא כחולין גמורין משוה דהוי ת"ל וע"י הספק שוב מצוה לאתשולי עלה והוי עי"ז דבר שיל"מ כיון שיכול לאתשולי עלה דאין זה בכח המאמר של מכאן ואילך ספק: וגם על גוף הסברא שבהקושיא דבכאן שלא הי' התרומה ודאי רק ספק תרומה דומה לנדרים דהוי דשיל"מ משום דיכול לשאול לחכם ולהתיר אף דמתחלה הי' אצלי סברא זו כדבר פשוט בלי שום פקפוק כעת אני חוזר בי ושאין לסברא זו מקום רק לשיטות הט"ז ביו"ד סי' שק"ג ס"ק ב' דנראה דמפרש בכוונת רש"י והר"ן במס' נדרים דף כ"ט ע"א דהחילוק שבין נדרים לתרומה הוא דבנדרים עומד לישאל א"כ מחמת דאיכא מצוה לשואלי משום דכל הנודר כו' א"כ איכא פתח וחרטה בעיקר הנדר משא"כ תרומה דליכא מצוה ממילא דליכא פתח וחרטה בעיקר הנדר רק ע"י הנולד ענין התערובות שאח"כ ועפ"ז יש מקים לסברא שכתבתי דהקושיא דהיינו גם כאן כשהפריש התרומה הי' סבר שהוא וודאי יין וכעת נתוודע לו שהוא ספק יין או חומץ א"כ יש פתח וחרטה בעיקר הפרשה דאם הי' יודע בשעת ההפרשה שהוא חומץ בודאי לא הי' מפריש מן הרע על היפה א"כ הגם שבשעת ההפרשה לא הי' אצלו שום ספק שקסבר שהחביות הוא של יין מ"מ עתה שנתוודע לו שהי' ההפרשה מחביות שהוא מסופק הוי הפתח והחרטה בגוף הנדר וכ"ז לפירושו של הט"ז משא"כ לפי הנראה מפשיטו כוונת רש"י והר"ן דדוקא בנדרים דאיכא מצוה לאתשולי א"כ עומד לשאלה והוי כאילו כבר נתשול עלוו' וכמו כן קדשי בדק הבית דכ' הר"ן שם דע"כ לפדיי' קאי משא"כ תרומה דעכ"פ ליכא מצוה לתשולי או אם נימא כפירושו של הנקודת הכסף שם בסי' שכ"ג וכמש"כ גם הש"ך שם בס"ק ח' דהטעם דתרומה משום דאין נשאלין על ההקדשות אלא מדוחק או דנימא כטעמו של הכו"פ בסי' ק"ב ס"ק ה' דלכך לא הוי תרומה דשיל"מ כיון דאין בהתרה שום מצוה א"כ כיון שיש בו קום ועשה מה"ת נחזיק דהוא דשיל"מ כ"ז שלא עשה עשיי' זאת ואולי לא יעשנה כלל משא"כ בנדרים דאיכא מצוה בהתרה א"כ חזקה על בני ישראל שהם זריזים במצות יוע"ש עכ"פ ע"פ כל אלו הטעמים אין שום מקום הבדל והפרש וחילוק כלל בין כשהי' תרומה ונתערב דג"כ מדאורייתא יש לתערובות הזה דין חולין גמורין והי' מקום ג"כ לומר דלמה נאכל התערובות הזה שעם התרומה כיון דיכול לשאול על התרומה ובפרט דשם בנדרים דף נ"ט הא מיירי בתערובות יבש ביבש דהיינו סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות מסאה חולין דבודאי איכא ריעותא דהלא אם הי' התערובות דיבש ביבש בענין שאינו נבללו האיסור עומד בעצמו אלא שאינו מכירו יש חילוקי דיעות ביו"ד סי' ק"ט אי שרי לאדם אחד לאכלם אפי' זה אחר זה ובגמ' דנדרים דף נ"ט הנ"ל הרי מבואר בסתם דתרומה דליכא מצוה לשיולי אינה בכלל דבר שיל"מ ומשמע דבכל עניני' לא הוי תרומה כדשיל"מ א"כ מה חילוק יש בין זה לנידון דהכא דבשעה שהפרש התרומה או שהי' נותן עיניו בחביות זו להפרש ממנה לאחר זמן שהתרומה ניטלת במחשבה כפירש"י כאן במס' נדה ובשאר מקומות שהובא ברייתא זאת ועכ"פ הי' אצל המפריש דין החביות בחזקת תרומה גמורה ולא הי' עומד כלל לשאלה מה"ת נאמר שעתה שנתוודע לו שיש ספק בתרומה הזאת מה מקום יש לחלק ולומר כיון דמדאורייתא תרתי לריעותא הוי בוודאי טבל דיש מצוה בשאלה זאת ושיש לו דין דשיל"מ סוף כל סוף כיון דבשעת ההפרשה היתה בחזקת תרומה גמורה ולא הי' עומד לשאלה שוב לא הוי דבר שיל"מ:

אך ע"פ הדברים שכתבתי יש להקשות קושי' בסגנון זה רק בדרך אחר דהיינו לפרש מכאן ואילך ספק היינו דתרומה ויחזור ויתרום ורק שלא יתרום על הטבל ממקום אחר רק אותו החביות בעצמה יחזור ויתרום אותה והיינו משום דא"א להוציא את החביות הזאת לחולין אף דהוי ת"ל דהוי כוודאי משום דלא עדיף ת"ל מחזקא גמורה דא"א לסמוך על החזקה היכי דהוא דשיל"מ דהיינו דשיל"מ בלי שום הפסד לחזור ולתרום חביות זו בעצמה וניחא פירוש לשון הברייתא דמכאן ואילך ספק דהיינו כדין ספק דדינו שתרומה ויחזור ויתרום ובכאן יתרום חביות הזה משום דא"א להוציאה לחולין משום דהוי ת"ל כיון דהוי דשל"מ וממילא דשוב א"א להחזיק את הטבל ההוא בכלל חזקת טבל ודאי מחמת דהוי ת"ל משום כיון דהטבל הוא דבר הנמשך מן החביות וכמו שבהחביות אין אנו מחזיקין את החביות לודאי חולין מחמת חזקת טבל משום דהוי דשיל"מ כמו כן א"א להחזיק את הטבל בחזקת טבל ודאי וגם יש לדמות זה קצת כענין המבואר בפ"ח א"ח ויד אהרן המובא בבאר היטיב א"ח סי' מ"ז דאם נסתפק אם בירך ברכת התורה דהוי ספיקא דאורייתא שוב צריך לברך כל הברכות אף דאינה רק מדרבנן יעו"ש והיינו משום דהוא נמשך מזה לזה והבאתי קצת ראי' לסברת הפ"ח והיד אהרן הנ"ל ממ"ש התוס' בכתובות דף כ"ד ע"א ד"ה אבל אינו נאמן להשיאו אשה דכיון שהוצרכו לבדוק לחללות אגב חללות הצריכו לבדוק כל פסול שבה גם של ממזרות ונתינות וע"ש עכ"פ עפ"י כל הסברות הנ"ל יש לפרש מכאן ואילך ספק שבברייתא אף אי תרתי לריעותא הוי ודאי ותיקשי על מה דמקשה הגמ' ורמי חביות אמקוה:

ולתרץ קושי' זו נקדים לתרץ קושי' השיך ביו"ד סי' ק"ב ס"ק ז' על מה שכ' הש"ע בלשון יש מי שאומר דהרי לא מצינו חולק כלל וגם דיש ראי' מגמ' ממס' יו"ט יעו"ש והנה על שלא נמצא חולק הנה כ' בס' מחנה ראובן בשם המרכבת המשנה דהכ"מ בהל' עכו"ם הל' י' בד"ה שם כיצד כוס של עכו"ם שנפל באוצר כו' דהרמב"ם חולק על הרשב"א בדין זה וס"ל דחשיב דשיל"מ וכ"כ בס' יד דוד מס' יו"ט דף ג' ע"ב בשם חכם אחר וכ' בשמו עוד דלפ"ז צריך לתרץ ראיות הש"ך דלא תיקשי על הרמב"ם קו' הש"ך יעו"ש. והנה בקו' הש"ך הלז כבר כתבתי בקונטרס השני על מס' יו"ט ובדפי הקונטרס הוא שם בדף ע"ג ע"ב ועוד בדף ע"ב וע"ה וכעת נ"ל לחדש דבר חדש מה שלא עלתה בלבי אז והוא ע"פ שהקשה הרמב"ן במלחמות בפרק כל שעה בסוגיא דאמר רבא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו דהקשה על ר' יוחנן דסבר לאחר זמנו מותר כר"ש ובזמנו אינו אוסר במשהו דהא הוי דשיל"מ וכבר הזכרתי קושי' כזאת בקונטרס הלז לעיל בתוס' ד"ה ושניהם לא למדוהי כו' שבדף ג' רק מחמת שנעלם ממני אז אנה מצאתי קו' זו הזכרתי בסתם רק התירוץ והוא תירוצו של הרמב"ן במלחמות דר' יוחנן חולק על ר"ש בנדרים דף נ"ח בענין דשיל"מ וכבר הובא קו' זו בשם הרמב"ן במלחמות בס' צל"ח על מס' יו"ט בדף ד' ע"א והביא גם תירוצו של הרמב"ן והקשה עליו קו' חמורה דא"כ איך מתרץ ר"א לעולם ספק יו"ט ספק חול כו' דאיך יתוץ אליבא דר' יוחנן דלא ס"ל כלל דשיל"מ יוע"ש ומה שסתר הצל"ח עוד גוף דברי הרמב"ן ודבמס' נדרים דף נ"ח אין שם שום מחלוקת לענין דשיל"מ יעו"ש כבר קדמו בשער המלך פט"ו מהל' מ"א הל' ד' לסתור כן דברי הריטב"א יעו"ש בדף קל"ד בד"ה ולענ"ד דבריו תמוהין דרבנן דר"ש לא פליגי אלא בדשאל"מ כו' וגם מה שהזכרתי לעיל שם בענין ההוא מהקושיא שעל ר"י ור"ל במס' ע"א דף ע"ג ע"ב דקאמרינן לדדהו טעמא דטבל משים כהתירו כך איסורו ולא קאמרינן משום דשיל"מ ג"כ עשיתי השמטה להשמיט דברי התו' והר"ן שם במס' ע"א שהאריכו בענין הנ"ל וגם בהרמב"ן במלחמות בפ' כל שעה הנ"ל הוזכר קו' זו וכ' זה להוכחה על שיטתו דר"י ס"ל דרבנן חולקין על ר"ש בדשיל"מ מזה בעצמו דאמר ר"י במס' ע"א דכל איסורין שבתורה כו' חוץ מטבל ויי"נ והא טבל דשיל"מ היא יוע"ש. והנה אין כאן מקום ביאור לדברי התוס' ופירוש הרא"ש שכתבו בנדרים דף נ"ח ע"א ד"ה כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל שנתערב בחולין דכי מעשר עליו מדמאי או מעציץ שאינו נקוב כו' דכוונתם דאל"כ הוי כמפריש מפטור על החיוב ורק לזכור לעיין בהרע"ב פ"ג דחלה משנה ט' ובהרמב"ם פ"ח מהל' מעשר הל' ג' ובהראב"ד ג"כ שם ולעיין בר"ש פ"ג דחלה משנה ט' מה שהביא שם ממנחות דף ל"א וגם לעיין ברא"ש בהל' קטנות הל' חלה סי' ט' וביו"ד סי' שכ"ד סעיף י"א ובש"ך שם ס"ק י"ח. והנה בין לשיטות התוס' ד"ה טבל מ"ט דאיירי כשאין הבעלים כאן ובין לשיטת הר"ן שם במס' ע"א דאיירי כשאין לו טבל להפריש מסולקת הוכחת הרמב"ן הנ"ל דהא דפרט ר"י ור"ל חוץ מטבל איירי באין לו מתירין ואדרבא בזה ניחא מה דפריך בשלמא יי"נ כו' אלא טבל מ"ט דקשה למה לא קאמר משום דשיל"מ דהוצרך הר"ן לומר דמש"ה צריכין הכא לטעמא דכהתירו כך איסורו משום דבכל ענין קאמרי ר"י ור"ל דאוסר בכ"ש ואפי' בשאין לו מתירין כו' יוע"ש דעדיין אינו מיושב לשון המקשן דקאמר אלא טבל מ"ט דמשמע דאין שום טעם לסברתי לטבל שיאסור בכ"ש ולפי דברי הרמב"ן במלחמות הנ"ל ניחא דמדקאמר רק טבל ומוציא מן הכלל מה שיש כיוצא בו דשיל"מ ע"כ צ"ל דמיירי בטבל שאין לו מתירין וכגון שהבעלים אינם בכאן כדברי התוס' או שאין לו טבל להפריש וכדברי הר"ן אח"כ מצאתי שכבר. קדמני בזה בס' שער המלך ומביא בדבריו שם דברי מהר"מ מלובלין. ועוד י"ל קצת דלא מתרבי בזה הכלל דקתני במשנה רק או כל איסורין שבתורה וכדברי רב ושמואל דהוא ענין שיש לרבות בלשון זה הכלל או טבל כדברי ר"י ור"ל דהוא ענין כולל לרבותו בזה הכלל משא"כ לרבות דשיל"מ אין לשון המשנה דזה הכלל סובל לרבות כיון דאית בענין דשיל"מ פרטיים ופרטי פרטיים שלא יהי' בו שום הפסד וטורח ודבר שאין איסור חוזר לשנה הבאה או שאר ענינים כיוצא ממילא דלא שייך לרבות דשיל"מ בלשון זה הכלל שבמשנה והגם דבדברי הלח"מ בפ' ט"ו מהל' מ"א הל' ו' אינו מבואר כך אעפ"כ נלפענ"ד כמו שכתבתי והנה במה דקאמר תנ"ה מדתני במה אמרו טבל אסור כו' דמבואר שם בדברי הר"ן דכ' בזה כיון דתני טבל סתמא משמע בין בשיש לו מתירין בין בשאין לו מתירין כו' אין לפקפק בזה על מ"ש בהפר"ח בסי' ק"ב ס"ק י"ג כ' לפרש כוונת הראב"ד בפ' ט"ו מהל' מ"א הל' י"ב דכ' להשיג על לשון הרמב"ם דכ' יראה לי דאפי' דשיל"מ אם נתערב בשאינו מינו כו' דכוונת הראב"ד הוא על המשנה זו דספק דחלה הטבל אוסר כ"ש מב"מ שלא במינו בנ"ט כו' ואמת שהוא דבר מוכרח בכוונת הראב"ד דמ"ש הכ"מ ממשנה דפ' משילן האשה ששאלה מחברתה כו' הוא תמוה דלשון הראב"ד משמע דלא בא כלל לסתור דברי הרמב"ם רק להשיג עליו על לשון יראה לי שכ' שהרי הוא משנה ואפי' אם נדחק דאין כוונת הראב"ד לזה מ"מ היא קושי' בפ"ע איך כתב הרמב"ם יראה לי כו' במה שמפורש במשנה דסוף פ"ג דחלה וע"כ צ"ל כמ"ש הפר"ח שם די"ל דהמשנה איירי בטבל שאיל"מ וכדברי התוס' או כדברי הר"ן דאין לו טבל כו' והרי מזה יש קצת סתירה למ"ש הר"ן דמש"ה קאמר בגמ' לסייע לדרי' ור"ל מהך משנה משום דהמשנה איירי בכל ענין כיון דתני טבל סתם אמנם באמת אין מזה שום פקפוק על דברי הפ"ח דדוקא הא דהי' מקום להקשות מה קאמר תנ"ח דמאי סיוע יש לדברי ר"י ור"ל על טבל דאין לו מתירין משום דכהתירו כך איסורו כו' אימא דהמשנה איירי דוקא בטבל שיש לו מתירין בזה דוקא נאמרו דברי הר"ן דכיון דתני טבל סתם במשנה מיירי בכל ענין אפי' כשאין לו מתירין משא"כ להיפוך להקשות על לשין יראה לי דכ' הרמב"ם על החילוק שבין כשהתערובות הוא במינו לבין כשאינו במינו דהא כן מפורש במשנה דחלה בזה נכוני' דברי הפ"ח דממשנה דחלה יש לדחות דאיירי כשאין לו מתירין ורק מטעם דכהתירו כך איסורו דלא שייך באינו מינו כפירש"י במס' ע"א הנ"ל ד"ה במה אמרו כו' ודבזה לא שייך לומר כדברי הר"ן הנ"ל דהמשנה איירי בכל ענין כיון דהאי במה אמרו קאי אדלעיל במשנה ז' וכפי' הרע"ב א"כ למת אמרו כו' דאמרן לעיל כשאין לו פרנסה כו' א"כ אין לו מתירין כיון דאין לו פרנסה ממקום אחר ואף דלשון הר"ש אינו כלשון הרע"ב ורק א"כ למה אמרו כו' דאמרת לעיל ביש לו פרנסה כו' וכשאין לו פרנסה כו' היינו אליבא דאמת דגם בשיש לי פרנסה דהוי דשיל"מ ג"כ יש חילוק בין במינו ובין אינו מינו ועכ"פ אין ראי' לדין זה ממשנה דיש לדחות דקאי אדלעיל כשאין לו פרנסה וכדברי הרע"ב ושוב לא שייך לומר דהמשנה איירי בכל ענין ואף גם דגם בלא"ה ג"כ לא שייך כלל דברי הר"ן דהמשנה איירי בכל ענין רק כדי לתרץ התניא נמי הכי דקאמר בגמ' ודלא נימא דמאי ראי' אימא דהמשנה איירי רק כשיש לו מתירין בזה שייך לומר דטבל סתם קתני ומסתמא איירי בכל ענין טבל אבל להיפוך לומר דהמשנה איירי כשאין לו מתירין בזה לא שייך לסתור דתני טבל סתם ואיירי בכל ענין דאדרבא דין טבל סתם דאוסר בכל שהיא משתמע כשאין לו מתירין דהרי לא איירי רק מדין טבל ולא מדין דשיל"מ דנהי דאין לדקדק דאי כוונת המשנה בטבל מחמת דשיל"מ הו"ל למשנה למינקט גם שאר דשיל"מ דהיינו חלה והקדש ומעשר שני דזה יש לדחות כיון דהמשנה קאי אדלעיל במשנה ז' דאיירי רק בטבל לבד וכדקתני א"כ למה אמרו כו' מ"מ מצד הלשון של המשנה בעצמת דתני טבל אוסר בכ"ש משמע מדין טבל בעצמו ועוד דא"כ הו"ל עכ"פ למינקט בלשון המשנה דתני א"כ למה אמרו הטבל אוסר כ"ש מין במינו כו' למיתני למה אמרו הטבל וחלה והקדש ומעשר שני אוסר כ"ש מין במינו כו' כדי לאשמועינן מפורש דין זה דגם בדשיל"מ ל"מ יש חילוק בין מין במינו למין בשא"מ ושלא נבוא לטעות בזה וכי בשביל דא"כ למה אמרו כו' נמשך למשנה ז' דאיירי בטבל אין לכלול בהלשון גם שאר דשיל"מ עכ"פ אין סתירה על דברי הפר"ח מדברי הר"ן הנ"ל. ועתה נחזור לגוף הענין דמוכח מדברי התוס' והר"ן דמס' ע"א הנ"ל דאין שום הו"א שיחלוק ר' יוחנן על גוף הדין והכלל שינקטו חז"ל בגמ' דין דשל"מ בסתם ודלא כדברי הרמב"ן במלחמות פרק כל שעת הנ"ל:

ועתה נבוא לגוף הקושי' של הרמב"ן על ר' יוחנן בפ' כל שעה דס"ל דבזמנו אינו במשהו אף דס"ל כר"ש בלאחר זמנו והנה הצל"ח במס' יו"ט מתרץ דטעמו של ר' יוחנן משום דחמץ חוזר לאיסורו בשנה הבאה ורק דקשי' לי' על הרמב"ם דס"ל דחמץ הוי דשיל"מ א"כ קו' הרמב"ן במקומה עומדת על ר' יוחנן ומתרץ ע"ז בדרך פלפול לקשר נימא בנימא וחבל בחבל עפ"י הטעם של הר"ן בנדרים דף נ"ב על דשיל"מ דהוא דלא כפירש"י משום דעד שתאכלנה באיסור כו' יוע"ש הנה באמת בדרך הזה שטעמו של הר"ן דדשיל"מ הוא שלא כטעמו של רש"י תפסו כל גדולי המפורשים וכן נראה קצת מדברי הט"ז בס' ק"ב במה דתמה בס"ק ה' על הת"ח שלא הביא טעמו של הר"ן ובאמת אפי' לענין דינא יש הרבה חילוקים בין טעמו של רש"י לטעמו של הר"ן וכמו שחשב הפרי מגדים בשער התערובות חלק ב' פרק ב' יוע"ש והנה הגם שלא עמדתי על כוונת הפר"ח בדף ד' שהשיג על טעמו של הר"ן וכתב דאין דבריו ברורים דמאי דסברי רבנן מין במינו בטל ברובא לאו משום דחשבי לי' מין בשאינו מינו משום דהוי איסור והיתר אלא משום דמין במינו אינו נרגש טעם האיסור משא"כ במין בשא"מ שנרגש הטעם וטעם כעיקר דאורייתא ולא יכולתי להלום את דבריו כלל דהלא אין מבואר בדברי הר"ן כדבריו כלל ורק בזה"ל ורבנן לא משמע להו הכי דמ"מ מין במינו דאיסר והיתר אין דומין זל"ז כיון דחד אסור וחד שרי שאין ראוי לילך אחר דמיונם בעצם אלא אחר חילוקן באיסור והיתר אלא היינו טעמו דדם הפר אינו מבטל דם השעיר משום כיון דשניהן עולין כלומר שכשירים לזריקה אין מבטלין זא"ז דכי היכי דר' יהודא אזיל אחר דמיון העצם אזלו רבנן אחר דמיון ההיתר ולפיכך כל שחלוקין באיסור והיתר אפי' מב"מ בטיל דהו"ל כמין בשא"מ כו' יעו"ש ואין כוונת הר"ן כלל לומר דטעמייהו דרבנן דמין במינו בטיל משום דהוי כמין בשא"מ מחמת חילוקן שזה אסיר וזה מותר דזה לא עלה על דעת הר"ן מעולם כלל ודבוודאי טעם דמין במינו בטיל משום שאינו נרגש הטעם משא"כ במין בשא"מ דנרגש הטעם וטעם כעיקר ורק כוונת הר"ן דלכך פליגו רבנן אדר' יהודא ולא ילפי ממה דכתיב בתורה גבי דם הפר ודם השעיר דמין במינו לא בטיל משום דהתורה הא איירי כששניהם שוין ושניהם כשרים לזריקה והוי כהיתר בהיתר דלא שייך בי' שום ענין ביטול ופליגי רבנן בזה על ר' יהודא דס"ל דטעם התורה גבי דם הפר ודם השעיר משום דמין במינו אינו מחלישו ומבטלו אלא מעמידו ומחזקו כו' ואזיל בתר דמיונם בעצם והיינו לומר דטעם התורה בדם הפר ודם השעיר משום דמיונם בעצם דהוא מין במינו ולכך יליף משם דכל מב"מ לא בטיל ורבנן לא אזלי בתר דמיונם בעצם רק אחר דמיון ההיתר ור"ל דרבנן לא מפרשי טעם התורה גבי דם הפר ודם השעיר משום דמיון העצם רק משום דמיון ההיתר היינו משים דשם הוי היתר בהיתר דאין שייך בו ביטול ומאין הרגלים לחדש דבר רחוק כזה איך דהר"ן ס"ל דטעמייהו דרבנן דמב"מ בטיל הוא משים דהוי כמין בשא"מ משום דזה אסור וזה מותר עכ"פ הגם דדברי הפר"ח אינם עולין על דרך הפשוט בכוונת הר"ן מ"מ גם מדבריו נראים דטעם הר"ן אינו כדברי הת"ח דמפרש כטעם רש"י משום דעד שתאכלנה כו' וגם דברי הכו"פ בסי' צ"ט בכריתי ס"ק י"ח אינם מובנים במ"ש שם אפי' לדעת הר"ן בנדרים דהיתר בהיתר לא בטיל מ"מ אין נעשה נבילה כו' דהרי הר"ן לא כ' דהיתר בהיתר לא בטיל רק כשהיא מינו במינו אבל מין בשא"מ אף היתר בהיתר בטיל לדעת הר"ן והרי מים וחלב הוי מבשא"מ כמו מים ביין במס' ע"א דף ע"ג או מים בדם בחולין דף פ"ו עכ"פ הנה כל הגאונים בחדא שיטה קיימו דהר"ן לא סבירא לי' כטעם רש"י משום שעד שתאכלנה בהיתר וכמפורש בכו"פ סי' ק"ב כמה פעמים ובפרי מגדים בשער התערובות והי' מהראוי לי שלא להיות כהדיוט קופץ בראש כולם ולעמוד במקום גדולי' ההם ולסתור דבריהם אך מאחר שהתורה מונחת בקרן זויות וכל הרוצה ליטלה כו' א"א להתעלם וחיבה אפי' על תלמיד קטן שבקטנים לומר חיות דעתו שלפענ"ד הדברים נכונים מה שכתבתי בקונטרס השני במסכת יו"ט דף ג' ע"ב שמאחר שקמה וגם נצבה כנד קו' הפ"י בריש מס' יו"ט דף ד' ד"ה רב אשי אמר לעולם ספק יו"ט ספק חול להקשות על טעם הר"ן דלא שייך אלא לענין תערובות במשהו משא"כ לענין ספיקא דלא שייך הט' למה נחמיר בדבר שיל"מ בדרבנן יעו"ש ולזאת נלפע"ד דאף לטעם הר"ן משום מין במינו מ"מ מודה הר"ן לטעמו של רש"י דעיקר הטעם שאמרו חכמים דדשיל"מ לא יתבטל בתערובות הוא כטעמו של רש"י דעד שתאכלנה ורק דהוסיף הר"ן עוד טעם על טעם הזה בכדי שיהי' מקום סברא לחילוק שבין מב"מ למין בשא"מ לכך חידש הר"ן לומר דטעם רש"י משום עד שתאכלנה באיסור כו' אינו מספיק דאעפ"כ תיקשי מה ראו חכמים לחדש איסור לזה שכבר הותר מן התורה וכדכתיב אחרי רבים להטות וכדפירש"י בחולין דף צ"ח ע"ב ד"ה דמדאורייתא ברובא בטיל והוא דומה קצת למ"ש הט"ז דאין כח לחכמים לאסור דבר שמפורש בתורה להיתר ואין דומה לשאר דברים חשובים שאמרו חכמים שאין מתבטלין משום שיש להם סמך מן התורה מדין קבוע דאמרה תורה כל קבוע כמחצה ואינו בטיל ברוב וכדמשמע קצת מלשון התוס' והרא"ש בחולין דף צ"ה בד"ה ספקו אסור וגם דדברים חשובים מסתבר הטעם דבשביל חשיבותן ראו חכמי' להחמיר שלא יתבטלו מחמת חשיבתן משא"כ דשיל"מ שאין לו שום חשיבות מצד עצמו ורק לומר דראו חכמים להחמיר בשביל שאפשר לאכלו אף בלא ההיתר שהתירתה התורה משום אחר רבים להטות לזה אין טעם וסברא כלל והלא אפי' בברי' דאינה בטילה דהוא מחמת חשיבות הברי' אעפ"כ המציאו הפוסקים טעם לומר והובא בט"ז ס"ק א' דהוא משום דמן התורה יש חשיבות לברי' דלוקין על אכילתה אפי' פחות מכזית יוע"ש א"כ דשיל"מ דהאיסור הוא משום טעמו של רש"י דעד שתאכלנה באיסור כו' אין זה טעם מספיק שיאסרו חכמים בשביל זה אי לא הי' לו שום סמך מדאורייתא ולכך חידש הר"ן דגם לדבר שיל"מ יש סמך מדאורייתא דהוא משום דלטעמי' דרבנן דם הפר ודם השעיר דאינן מתבטלין הוא משום דיש להם דמיון בעצם ובמין דהיינו דהם מין במינו וגם היתר בהיתר וממילא יש לדשיל"מ ג"כ סמך מדאורייתא דהוא ג"כ כהיתר בהיתר והיכי דיש דמיון בעצם ובמין לא נתבטל משא"כ במין בשא"מ אף דיש לו מתירין בטיל וכל זה מוכח ומורה בלשון הר"ן בעצמו דכתב דבשיל"מ נטו רבנן משום חומרא לדר' יהודא כו' והרי דצטו רבנן רק משום חומרא כיון דיש לו סמך בדאורייתא עכ"פ והנה כ"ז לענין תערובות דמדאורייתא ברובא בטיל בזה צריך למצוא סמך מדאורייתא להחמיר בדשיל"מ משא"כ לענין ספק דאין לך סמך מדאורייתא גדול מזה דבכל ספיקא דאוריי' אזלינן לחומרא ורק בספיקא דרבנן אזלינן לקולא בזה אין צריך לטעם הר"ן כלל ואף דלא שייך בספק טעמו של הר"ן מ"מ נכון מה שחידש ר' אשי דבדשיל"מ אף ספיקא דרבנן לחומרא ולק"מ קושי הפי' הנ"ל על טעם הר"ן מהא דחידש ר' אשי דבדשיל"מ ספיקא דרבנן ג"כ להחמיר. והנה הגם דע"פ יסוד הנחה זו דגם לטעם הר"ן צריך לטעמו של רש"י דעד שתאכלנה כו' נולד כמה חילוקים לענין דינים שהמציאו גדולי האחרונים ומסתפינא לחלוק עליהם כו' אעפ"כ לענין פלפול הלכה נלענ"ד ברור כמ"ש ועכ"פ יש בזה כדאי לסתור את כל דברי הצל"ח מה שהמציא בדבריו לתרץ קושי' הרמב"ן במלחמות על ר' יוחנן עתה כבוא לומר דהיותר מחיור בשיטות ר' יוחנן במה דס"ל דחמץ לא הוי דשיל"מ הוא לומר כסברת הר"ן בפרק כל שעה ובהרי"ף והר"ן הוא בדף קל"ח דכ' שם הר"ן בד"ה רבא גזר שלא במינו אטו מינו כו' ואני חיכך בטעם זה כו' ועוד שקרוב הדבר לומר דכיון שחומרא דרשיל"מ מדרבנן הוא לא החמירו בה אלא כשהמין בעצמו עתיד להיות ניתר אבל כאן שהחמץ עצמו אסור אעפ"י שתערובותו מותר אפשר שהשוו מדותיהם שלא לדונו בכלל דשיל"מ כו' יעו"ש וסברא זאת נכון לומר דהיא שיטת ר' יוחנן דס"ל דחמץ אינו בכלל דשיל'מ ואחר שנתקבל דבר זה אצלי במאוד מצאתי שכוונתי בזה לדעת בעל לח"מ שכ' בפ"א מהל' חמץ הל' ה' שכבר קדמני בזה שכ' שם בסוף הדיבור ור' יוחנן דלית לי' הך טעמא דדשיל"מ אפשר דס"ל דלא אמרינן אלא כמו ביצה שנולדה בי"ט שנתערב דהאיסור עצמו אילו הי' בעין הי' דשיל"מ אבל הכא דהאיסור עצמו אילו הי' בעין כו' יוע"ש רק שלא מביא הלח"מ שכבר הוזכרה סברא זאת בדברי הר"ן כנ"ל וע"פ מה שכתבתי בדברי הר"ן דנדרים דהטעם שנתן על דשיל"מ משום מין במינו משום דלולי זאת לא הוי חכמים אוסרים דבר שמותר מן התורה אך שמצאו סמך לדבר מן מין במינו דגבי דם הפר ודם השעיר ומש"ה באינו מינו דאין לו סמך מן התורה לא החמירו מחמת טעם זה לבדו דעד שתאכלנה באיסור כו' נמתק סברת הר"ן והלח"מ הנ"ל עוד ביאור ביותר כיון דלדם הפר ודם השעיר א"א להשוות רק איסור שיש היתר לגיף האיסור ולא שיהי' היתר עי' התערובות א"כ דין התערובות של חמץ בפסח יש לו ממש דין של איסור מין בשאינו מינו דלא החמירו חכמים משום טעם זה לבד דעד שתאכלנו באיסור כיון דאין לו סמך מן התורה ועפ"ז ניחא גם דעת הרמב"ם די"ל דגם הוא לא פליג על סברא הנ"ל ואעפ"כ פוסק דחמץ הוי דשיל"מ דאזיל לשיטתו שם בפ' ט' מהל' מ"א הל' י"ב דמשום חומרא דחמץ שהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו החמירו אף במין בשאינו מינו יוע"ש א"כ ניחא מה דמשוה חמץ לדשיל"מ דא"ל כנ"ל דגוף האיסור אין לו מתירין ואינו דומה לדם הפר ודם השעיר דהרי גם באינו מינו דג"כ אין לו סמך מדם הפר ודם השעיר ג"כ מחמיר משום חומרא דחמץ א"כ כמו כן אף שאין לגוף האיסור שום היתר רק ע"י התערובות שנתערב ג"כ יש לו דין דבר שיל"מ:

אך עכ"ז אין תירוץ זה מספיק כל עיקר דעדיין תיקשי דנהי דמצאנו טוב טעם ודעת לסברת ר' יוחנן דס"ל דדין חמץ שנתערב אינו בכלל דשיל"מ מ"מ קשה לשיטות הרמב"ם ופוסקים העומדים בשיטתו לפסוק דדין חמץ שנתערב יש לו דין דשיל"מ תיקשי לשיטתם על ר' יוחנן דס"ל דחמץ אין לו דין דבר שיל"מ דכיון דלא מצינו שיהי' בענין סברא זאת אי יש לחמץ שנתערב דין דשיל"מ איזה פלוגתא בש"ס עד דנימא דר' יוחנן ס"ל כתנא או אמורא זה והרמב"ם לא פסק כוותי' וכיון דלא מצאנו מקור פלוגתא בש"ס בזה תיקשי לדעת הרמב"ם אדר' יוחנן וכן הקשה הצל"ח לשיטתן דרוצה לומר כדברי הכו"פ בסי' ק"ב ס"ק ט' דטעמא דר' יוחנן דס"ל דחמץ אין לו דין דשיל"מ משום דחוזר לאיסורו בשנת הבאה לכן הנלפענ"ד דעפ"י סברא הנ"ל דכשאין לגוף האיסור שום היתר אין לו דין דשיל"מ יש לחדש ולמצוא דסברא זו תלוי בפלוגתת התנאים ועפ"ז יתורץ גם דברי הרמב"ן במלחמות הנ"ל מקושיא החמורה שהקשו עליו בשער המלך פט"ו מהל' מ"א וגם בצל"ח הנ"ל דאיך כ' הרמב"ן דיש להשיב דאמר לך ר' יוחנן פליגי רבנן עליו דר"ש דאמר במס' שביעית כו' ואנא דאמרי כרבנן כו' הרי אין פלוגתת רבנן ור"ש כלל בענין דשיל"מ וחכמים לא פליגי רק אהך דאין לו מתירין וסברי דפירות שביעית אינן בטילין כו' והנה עפ"י הסברא של הר"ן והלח"מ הנ"ל יש להמציא דפלוגתא דפליגי לגבי שביעית תלוי בזה הסברא באם אין לאיסור עצמו שום היתר, רק ע"י התערובות אי הוי דינו כדין דשיל"מ ואף דהרמב"ן בעצמו במלחמות לא ס"ל סברא זאת ואדרבא כ' ההיפוך במ"ש דעוד אני אומד כיון דקיי"ל דשיל"מ כו' אף חמץ בפסח אינו בטיל שהרי תבשיל זה שנתערב בו חמץ כו' והוא בעצמו מותר מן התורה ולא קנס ר"ש להקל עליו כו' יעו"ש י"ל דלא כ' הרמב"ן כן רק לפסק הלכה ולשיטת רבא דהוא לפסק ההלכה אבל אין קושי' מזה על ר' יוחנן ודר"י לא סבירא לי' סברא זו ורק דבדבר שאין גוף האיסור ניתר אף שהאיסור הוא מדרבנן מ"מ כיון דעכ"פ לא ניתר מחמת איסור דרבנן אינו בכלל דשיל"מ וכדסתר הר"ן סברא זו לשיטת סברתו הנ"ל וכ' ואעפ"י שבעלי סברא זו אמרו כיון דמדאורייתא לר"ש דבר שיל"מ הוא כשאסרו ר"ש משום קנס כו' ולא נהירא כו' יעו"ש בלשון הר"ן דף קל"ח הנ"ל אך ורק דעיקר גוף הסברא זו אי אין לגוף האיסור היתר רק ע"י התערובות אם יש לו דין דשיל"מ יהי' תלוי בפלוגתא זו דפליגי רבנן ור"ש לגבי שביעית ואף דבאמת משמעות הרמב"ן במלחמות הנ"ל משמע דגוף פלוגתתן דר"ש ורבנן הוא לענין גוף הדין אי מחמרינן כלל בדשיל"מ דלא ליבטיל מ"מ כדי להציל את הרמב"ן מקושי' גדולה כזו נוכל לומר דהרמב"ן במלחמות לשון קטיע נקיט ועיקר כוונתו על פלוגתת ר"ש ורבנן לגבי שביעית ודהי' נמשך מזה אי יש לחמץ שנתערב דין דשיל"מ וסיום לשין הרמב"ן ואנא דאמרי כרבנן היינו על הא דמוכח מדרבנן דלסברתם לא אמרינן דשיל"מ רק היכי דיש לאיסור זה היתר ולא זולת והא דכ' הרמב"ן אמר לך ר' יוחנן פליגי רבנן עלי' דר"ש כו' היינו דעפ"י פלוגתא שלהם תלוי בפלוגתתם גם הא אי חמץ שנתערב דאין היתר לגוף האיסור הוי דינו כדשיל"מ או לא וביאור דברים ההם הוא דהנה הר"ן כ' במס' נדרים דף כ"ח דטעמי' דר"ש דאמר אף הם לא אמרו אלא לביעור משום דהא ששביעית אוסרות בכ"ש במינה הוא לענין שצריך לאכול התערובות קודם הביעור כיון דאפשר לאכלו הו"ל כדבר שיש לו מתירין אבל לאכילה בנ"ט כלומר אם נתערבו לאחר הביעור שאם יהיו אוסרין תערובתן לא שרי באכילה בין במינם בין שלא במינם בנ"ט כו' עכ"ל הר"ן מבואר מזה דרבנן דפליגי אר"ש בזה אין מחלקין כלל בין ביעור לאכילה ולכך אמרו בסתם והלא שביעית אין לה מתירין ולא נתנו בה חכמים שיעור כו' דמשמע דס"ל דשביעית אינו בכלל דשיל"מ אף לביעור וע"כ הוא מטעם כיון דאין לאיסור זה דשביעית היתר כלל רק דאפשר לאכלו קודם הביעור לא נקרא זה בכלל דשיל"מ עכ"פ נמשך מפלוגתת רבנן ור"ש גם פלוגתא זו אי דבר שאין לגוף האיסור היתר רק ע"י התערובות הוי בכלל דשיל"מ ואף דלענין גוף פסק ההלכה לגבי שביעית דאוסרת בכ"ש במינה יש בזה ענין דצריך לעיונא רבה בדברי הראב"ד פי' מהל' שמיטה ויובל הל' ג' ובדברי הרמב"ם שם הל' ק"א ובפט"ו מהל' מ"א הל' מ' ובלח"מ שם בהל' י' וגם לעיין בתוי"ט ממס' שביעית פרק ז' בסוף הפרק מ"מ נראה בפשיטות דפלוגת' דרבנן ור"ש הוא אם יש לחלק בין ביעור לאכילה או לא ומצאתי ראי' לזה בדברי הירושלמי דשביעית והובא בס' שנות אליהו שחיבר הגאון מווילנא בפ' ז' דבשיעית משנה ג' ובפ"ז דשביעית משנה ז' דכ' בם בס' שנות אליהו דהא דשונה שביעית בפ"ע בא לאפוקי מר"ש דאמר דלא אמרו דשביעית אוסר בכ"ש רק לענין ביעור אבל לאכילה בנ"ט קמ"ל דלא דאף באכילה הוא במינה בכ"ש יעו"ש אח"ז ראיתי שהמרכבת המשנה פט"ו מהל' מ"א הל' ד' וגם בהשער המלך מפלפלין באריכות בדין שביעית שאוסרת במינה בכ"ש אי איירי קודם הביעור או לאחר הביעור יעו"ש לאחר שכתבתי כל זה ראיתי בצריך לעיין בזה בתשובות נ"ב מה"ת סי' נ"ג בחלק יו"ד ואשר נראה מדבריו של בער המלך דאין פלוגתא בין ר"ש לרבנן כלל בענין שביעית אי הוי דשיל"מ הנה בירושלמי הנ"ל שהובא בשנות אליהו מבואר דלא בדבריו עכ"פ לפי הנראה דפלוגתא דר"ש ורבנן הוא אם יש לחלק לגבי שביעית בין ביעור לאכילה ממילא נמשך מזה אם דין שביעית קודם הביעור יש לו דין דשיל"מ או לא א"ב נכונים דברי הרמב"ן במלחמות הנ"ל דאמר לך ר' יוחנן פליגי רבנן עלי' דר"ש ואנא דאמרי כרבנן דהיינו דלשיטות רבנן גבי שביעית קודם הביעור דאין לו דין דשיל"מ ממילא גם חמץ שנתערב אינו בדין דשיל"מ וא"ל דא"כ הדרה קושי' לדוכתי' מה שהקשיתי בתחלת הדיבור ואדרבא עכשיו עפ"י הדברים ההם שהמצאתי פלוגתא בין ר"ש לדרבנן בזה א"כ תיקשי עוד ביותר על הרמב"ם דפסק דחמץ הוי דשיל"מ דאיך לא פסק כשיטות ר' יוחנן כיון דר' יוחנן ס"ל כרבנן דפליגי על ר"ש בזה ומסתמא הלכתא כרבנן נגד ר"ש י"ל דהאי כללא דהלכה כרבי' נגד יחיד הוא רק בדבר המפורש בהפלוגתא אבל לא בזה דרק דדייקינן לה מדיוקנא בעלמא מדלא ס"ל לרבנן לחלק גבי שביעית בין ביעור לאכילה. ומה גם די"ל דאין זה דיוק גדול דאפשר לומר דטעמייהו דרבנן הוא כפשוטו דשביעית אוסרת במינה בכ"ש אינו כלל מטעם דשיל"מ ואף דלהרמב"ן במלחמות ס"ל לר' יוחנן לדייק כן אין מזה קושי' על הרמב"ם דלא ס"ל לדייק כן וגם אם ס"ל הדיוק הזה אפשר דלא ס"ל לפסוק כרבנן בזה ודמסתבר אצלו טעמו דר"ש דגם זה בכלל דשיל"מ ואין ראי' מסתם מבנה דפ' ז' דשביעית הנ"ל דמבואר בשנות אלי' דהא דקתני דשביעי' אוסרת והלא ניכלל בזה הכלל דבא לאפוקי מדר"ש וכנ"ל דהא גם מה דקתני במשנה זה הכלל בל שהוא בנו"ט כו' דמיירי בכל איסורים שבתורה הוא ג"כ דלא כהלכתא וכדפ' הרע"ב שם וגם דאפי' אם נימא דטעמייהו דרבנן דלא ס"ל דשביעית אף לענין ביעור הוי בכלל דשיל"מ הוא משום האי טעמא דיכול לאוכלו קודם הביעור וכמ"ש ע"מ יש לחלק ולומר דהתם גבי שביעית הרי לא נאסר מעולם כמו חתיכה בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה ונתערב המבואר בס' ס"ט סעיף י"ד ובסי' ק"ב בהגהות רמ"א ואפשר דיש לחלק בין זה לחמץ שנתערב דנאסר ויש לו היתר רק דאין היתר לגוף האיסור ורק להתערובות שנתערב והגם דלפמ"ש בביאור דברי הר"ן בנדרים דף נ"ב בטעם שהוסיף על רש"י בדשיל"מ א"כ אדרבא נראה עפ"ז מסברא להיפוך דדבר שלא נאסר מעולם אעפ"כ לא יצא מכלל היתר בהיתר דאינו בטיל במינו משא"כ בדבר שאין לגוף האיסור שום היתר ורק לתערובות דאינו בכלל היתר בהיתר ושאינו דומה לדם הפר ודם השעיר מ"מ כיון דמצינו לענין חתיכה ששהה ג' ימים בלא מליחה שנתערב דמבואר בשו"ת תה"ד סי' ק"ע דאף דהי' מקום לחלק בין זה להא דמבואר ביבמות דף פ"ב דהא דר' אשי בדותא דאי לכהן מישרי שרי כו' מ"מ כיון דטעמא דדשיל"מ אינו רק מדרבנן לא דייקינן כולי האי להחמיר יוע"ש והנראה בכוונת התה"ד לכאורה הוא עפ"י מ"ש הר"ן בנדרים דף נ"ב לתרץ קושי' זו שהקשו על הרי"ף דפוסק דפת שאפאה עם הצלי דהוי דשיל"מ שהקשו עליו מהא דיבמות דף פ"ב דהא דר' אשי בדותא היא דכ' הר"ן שם דהך קושי' ודאי בדותא הוא דהתם היינו טעמא דלמה נחמיר על הישראל מפני היתירו של כהן כו' יעו"ש אך אמנם מדלא הביא התה"ד ענין זה במפורש משמע דכוונתו לחלק רק מסברא והנה נראה דכוונתו דהי' מקום לחלק דדוקא ביבמות קאמרינן דהא דר' אשי בדותא הוא משום דלא ה להחתיכה שם איסור שהותר אח"כ דאי לכהנים. לא הי' בשם איסור ואי לישראל אינו בשם היתר משא"כ לחתיכה שלא נמלחה דתיכף כשעברו ג' ימים בלא מליחה נקרא על החתיכה שם איסור דנאסר לבישול והותר לצלי וכמו כן פת שנאפה עם הצלי די"ל דיש לקרוא על הפת שם איסור דנאסר לאוכלו בכותח וגם יש לו שם היתר דהותר לאוכלו עם בבר ורק דסיים התה"ד דבא סור דרבנן של דשיל"מ אן מהראוי לדקדק כולי האי להחמיר עכ"פ עפ"י סברות כאילו אין מקום להקשות על הרמב"ם במה דפסק דחמץ הוי דשיל"מ ממה דס"ל לרבנן דשביעית אף לביעור אין נקרא בשם דשיל"מ משום דיכול לאוכלם בקדושת שביעית ודיש לחלק ולומר דדוקא שביעית אין בכלל החומרא שהחמירו חז"ל דדשיל"מ לא ליבטיל באלף כיון דשביעית לא נקרא בשם איסור כלל ורק במה דצריך לאכול בקדושת שביעית משא"כ חמץ בפסח דהי' להחמץ שם איסור בפסח ואחר הפסח הותר מדאוריי' לפי מאי וקיי"ל כר"ש ברמץ לאח"ז ולכך הוי חמץ בכלל חומרא שהחמירו חז"ל דדשיל"מ לא ליבטל אף באלף אך עכ"פ נהי דאין להקשות על שיטת הרמב"ם בזה מ"מ נכונים הדברים לתרץ דבר' הרמב"ן במלחמות דס"ל לר' יוחנן לדקדק מפלוגתא דרבנן ור"ש דלגבי שביעית ולדמות לפלוגתתן גם דין החמץ שלא הותר גוף האיסור דחמץ מחמת דקנסו רבנן לאחר הפסח ולעיין בעת העיון שנית בענין הזה בשו"ת נ"ב מה"ת סי' נ"ג בחלק היו"ד. ועכשיו נביא לתרץ קו' הש"ך בסי' ק"ב ושאפשר לומר דאין ראי' לדין שכ' הטור בשם הרשב"א דדבר שאינו בידו דאינו בוודאי שיבוא המתיר אינו בדין דשיל"מ מדלא משני כך בריש מס' יו"ט דהנה יש להקשות על גוף דינו של הרשב"א הנ"ל ומה דכ' הש"ך בסי' נ"ז ס"ק מ"ח בשם מהרש"ל דהא דאין טרפה חי' הוא רק דרוב טריפות אינם חיות אבל מיעוטם חיות יעו"ש וכן הוא דעת השואל שבתשובה הרשב"א א"כ איך יהי' באפשר לומר בדינו של הרשב"א שהי' הה"א לדין בדין דשיל"מ מחמת דאפשר שיביא המתיר ע"י שתחי' י"ב חודש דהא עכ"פ לא שייך בזה עד שתאכלנו באיסור כו' דגם כשתחי' יב"ח ג"כ ההיתר רק עי"ז דאזלינן בתר רובא לומר דרוב טריפות אינן חיין א"כ מה הפרש יש בין ההיתר של עתה דהוא ע"י שנתבטל ברוב דהוי ג"כ ההיתר ע"י דאזלינן בתר רובא וכדכתיב אחרי רבים להטות ובין ההיתר שעתיד לבוא דהוא ג"כ ע"י דאזלינן בתר רובא ואדרבא ההיתר של עתה הוא ע"י רובא דאיתא קמן דהוא עדיף מהא דרוב טרפות אינן חיות דהוא רק רובא דליתא קמן והקשיתי קושי' זאת בימי ילדות ותי' דעתי אז לדחות קו' זו ע"י מה שמבואר בל' השיך בשם מהרש"ל הנ"ל דטעם הוא שאין כמוה חי' רובא דרובא אבל מיעוטא דמיעוטא ח' אע"ג דטריפה היא יוע"ש א"כ י"ל דכשתברר דהחי ב"ת יהי' ההיתר ברור מחמת דלמעוטי דמיעוטא לא חיישינן כלל דהוי המיעוט כמאן דליתא והנה עכשיו ראיתי שכבר נדפס קושי' בס' שנדפס מחדש שמו שו"ת גור ארי' יהודא בחלק יו"ד סי' ד' ומפלפל שם בענין הרי רובא דפליגי הפוסקי' וגם כ' שם לתרץ קושי' זו עפ"י טעמו של הר"ן בדשיל"מ דאינו מחמת עד שתאכלנה באיסור כו', וכבר כתבתי דאני איני בוחר בפלפולים כאלו שלדעתי הדבר ברור דגם הר"ן מודה לטעמו של רש"י דעד שתאכלנה וכמו שהארכתי לעיל והיכי דלא שייך עיקר הטעם של רש"י דעד שתאכלנה באיסור אין מקום לדין בדין דשל"מ והנלפענ"ד נתרץ קו' זו עפ"י מ"ש הצ"צ בתשובותיו סי' ס"ט לתרץ הקושי' שעל מציאות דינו של הרשב"א דהרי ממ"נ יתבטל דתירץ הצ"צ כיון דעכשיו הביצה זו אסורה מספק דאף כשיתוודע שלא היתה טריפה מ"מ קודם שנתוודע הוי ספק איסור ומי שאכלה עביד איסורא ולא פקע איסורי' מיני' אף כשנתוודע לאח"כ דלמפרע לא היתה טריפה כלל והכר"ו פקפק על הצ"צ דכיון דכשיתוודע שאסור בוודאי הרי בטל בשיעורו וכי בשביל שעכשיו מסופק יהי' בכלל עד שתאכלנה באיסור כו' והפר"מ במשבצות ס"ק ז' כ' לדחות דברי הכר"ו ושדברי הצ"צ ברורים בטעמו וראי' מאשה שנדרה כו' ודבריו חסרין תבלין דאטו הכר"ו אינו מודה דגוף הביצה בספק איסור קיימא כמו אשה שנדרה כו' רק דאעפי"כ כיון שאוכל ע"י תערובות לא שייך עד שתאכלנה באיסור כיון דאין כאן דררא דאיסור כיון דיתבטל ממ"נ עכ"פ ואעפ"כ נראים ומסתברים דברי הצ"צ דכיון דגוף הביצה יש לה שם איסור דהיינו ספק איסור ויש לאיסור הזה מציאות היתר כשתחי' יב"ח או שתלד שוב הוי בכלל דשיל"מ דהחמירו חז"ל דלא ליבטל באלף דאין הכוונה של עד שתאכלנה באיסור כו' דהיינו שאוכל התערובות באיסור דהלא הותר התערובות ע"י ביטול וכדכתיב בתורה אחרי רבים להטות ורק דהכוונה של עד שתאכלנה באיסור כו' ר"ל דעד שתאכל לאיסור הזה ע"י ביטול התערובות תאכלנה בהיתר שלא ע"י ביטול כלל דכיון דיש לאיסור זה היינו לגוף האיסור היתר החמירו חז"ל דלא ליבטיל אפילו באלף ודוקא אם הוי אמרינן דלכשתתוודאי שהתרנגולת כשירה לא הי' למפרע שום איסור בזה נכון קושית השואל שבשו"ת צ"צ הנ"ל דל"ל להרשב"א לומר בשביל שאין המתיר עתיד לבוא תיפק לי' דממ"נ יתבטל דאם יתוודע שהתרנגולת כשירה הרי לא הי' כלל איסור שיש לו מתירין משא"כ לפי מה שחידש הצ"צ דאף כשיתוודע שהיא כשירה מ"מ קודם שנתוודע הי' על הביצה שם איסור מחמת הספק והוצרך ע"ז להביא ראי' מנדרים והמ"י בכלל ע"ד ס"ק י"א הביא ע"ז ראי' מירושלמי דנדרים וממילא מתורץ קוש' השואל הנ"ל ואמת לשון הפר"ח ס"ק ז' שכ' בתירוצו של הצ"צ כיון דאפשר שיאכל היתר בודאי ולא לאחותי נפשי' לספק איסור ע"י תערובות כו' אינו בלשון מדוקדק כיון דאין כאן ספק איסור ע"י תערובות כלל וכדברי הכר"ו הנ"ל ורק דעיקר כוונת הצ"צ הוא כמו שכתבתי כיון דהביצה זו שם ספק איסור עליה ואח"כ אפשר תהי' מותרת אם לא הי' ממציא הרשב"א דכשאין המתיר עתיד לבוא בוודאי אינו בכלל דשיל"מ גם זה הוי בכלל חומרת חז"ל דכל שגופו של איסור עתיד להיות ניתר אינו בטל באלף עכ"פ עפ"י דברי השו"ת צ"צ בתר גוף האיסור אזלינן דכשישנו לגוף האיסור שבתוך התערובות היתר הוי בכלל דשיל"מ ובזה מתורץ קו' ס' גור ארי' יהודא הנ"ל שהקשיתי גם אני בילדותי דכיון דלאחר שיבורר כשתלד או שתחי' יב"ח אז יבורר דהביצה הזאת שהחזקנו בספק טריפה מותרת היא לגמרי אף דהיא ג"כ מחמת רובא דרובא דטריפות אינן חיות יהי' איך שיהי' עכ"פ הותר גוף האיסור ושוב שייך לומר כנ"ל עד שתאכלנה באיסור דהיינו שתאכל הספק איסור ע"י ביטול התערובות תאכלנה בהיתר כשתהי' הביצה בכלל היתר גמור דהיינו כשתלד או תחי' יב"ח והגם דטעם ההיתר הוא משום רובא דרוב טריפות אינן חיות מ"מ הוא בכלל חומרות חז"ל שהחמירו דכל שגוף האיסור יהי' לו היתר לא יועיל לו ביטול אפי' באלף:

תוכן העניינים

אריה דבי עילאי (שס)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה