אריה דבי עילאי (שס)· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ
על נדה דף ב.
במשנה כיצד די' שעתה היתה יושבת במטה כו'. יש לדקדק דלכאורה הן דברי מותר וא"ל לפי מה דמפרש בגמ' לקמן. דקמ"ל דמטמאה משכב ומושב. טפי הו"ל לאשמועינן האי דינא במעל"ע ולומר כיצד מעל"ע היתה יושבת במטה כו' כל הטהרות והמטה טמאין ופירושי דדי' בעתה למה לי. ונראה לפרש עפ"י מ"ש בחי' הרשב"א דטעמא דהילל דסבר אף בר"ה תולין ולא יליף מסוטה לטהר משום דלא להוי מילי דרבנן כחוכא ואטלולא דכיון דאשה זו ודאי נגעה בין בטהרות דרה"ר ובין בטהרות דרה"י וכשנגעה תחילה ברה"י טמאים אלמא בחזקת דם מחזקת וא"כ כשחזרה ונגעה ברה"ר איך אתם מטהרים אמש טמאה ועכשיו טהורה טומאה. דמעיקרא להיכן פרחה כו' עכ"ל. ויש לתמוה על הרשב"א ממשנה ערוכה בפרק ו' דטהרות משנה א' המסוכן פי' ספק חי. ספק מת ברה"י והוציאו לרה"ר והחזירוהו לרה"י כשהוא ברה"י ספיקו טמא וכשהוא ברה"ר ספיקו טהור ר' שמעון אומר רה"ר מפסקת ופי' הר"מ שם דלר"ש אינו טמא אלא רה"י השני ולא הראשון דכיון דהי' אח"כ ברה"ר וטהרתו בחזקת חי ואיך יאמר שהי' לפני זה ברה"י מת והוי כחוכא עיי"ש. ולפי"ד הרשב"א יהי' ג' מחלוקת בדבר דהלל דלא כמאן דהרי רבנן דר"ש לא חיישי התם לאיכא ולר"ש דחייש הרי שהיקל לטהר מטעם איכא וה"נ הי' לטהר מטעם זה אף ברה"י ואולי יש לדחוק וליישב דאף דרבנן לא חיישי התם לחוכא היינו היכי דברה"י טמא וודאי בלי ספק וברה"ר טהור ודאי דהכי גמירי מסוטה ולא חיישינן לחוכא בזה. אבל הכא ברה"י תולין א"כ חכמים מספקא להו אם נטמאו הטהרות וברה"ר שאח"כ יטהר בזה שייך איחוכא דלא שייך גזירות הכתוב על תולין. ומעתה ס"ד דהא דביש לה וסת די' שעתה היינו מטעם דלא להוי כחוכא דבאמת הי' לתלות למפרע ברה"י וכרבנן דר' דוסא לקמן ד' ה' דסברי אף ביש לה וסת טמא למפרע רק משום דברה"ר טהור מדינא לכך אף מטהרין ברה"י משום איחוכא דבהא גם רבנן דר"ש מודו להקל חף ברה"ר משום איחוכא כיון דבלא"ה חומרא היא אף ביש לה וסת לטמא למפרע ונ"מ להיכי שנבעה באחרונה קודם ראיתה ברה"י בטהרות דאז ליבא הפסק רה"י מטמאין להם וכמו דס"ל לר"ש שם דברה"י השני הכל טמא ולזה קמ"ל מתניתין דאינו כן אלא כיצד די' שעתה היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות ופרשה וראתה הן טהורות אע"ג. דלא הי' בהפסק ר"ה:
ברש"י ד"ה אלא מעל"ע ממעט ע"י מפקידה לפקידה וטעמייהו דרבנן מפרש לקמן כו'. כגון בדקה עצמה שחרית ומצאה טהורה כו' ערבית כו' דאמרינן לקמן במתניתין פעמים כו' מהר"מ מלובלין דקדק מדברי רש"י דדוקא פקידה של חיוב ממעט כו' עיי"ש בדבריו ובמשנה למלך שהביאו ויש להקשות מלקמן ד' ד' ע"ב דאמרינן בברייתא מפקודה לפקודה ממעט ע"י מעל"ע כיצד כו' ופריך שם פשיטא כיון דבדקה עצמה שעה ראשונה כו' ולדברי מהר"מ מאי פריך דילמא היא גופא קמ"ל דדוקא אם בדקה עצמה בשעה ראשונה ומצאת טהורה ממעט ע"י מעל"ע כיון דהיתה בדיקה של שחרית שהוא חוב. אבל אם בדקה באקראי שלא בחיוב אינו ממעט. והנה לולא דברי מהר"מ הנ"ל הי' מקום לפרש דברי רש"י בע"א דהנה לכאורה קשה הא דפריך לקמן פשיטא אברייתא ולא פריך אמשנה דרבנן אמרו מפקודה לפקודה ממעט ע"י מעל"ע פשיטא כיון דבדקה עצמה ומצאה טהורה ונראה לתרץ דהנה פירש"י לקמן על הא דקאמר משום קנס אע"ג דמעל"ע הוי ב' עונות משום דעונה א' מן הדין הוא ולא קנס דא"נ בדקה שחרית וערבית כו' א"כ י"ל דעל המשנה לא מצי להקשות פשיטא די"ל דכוונת המשנה הוא כך דקאמר מעל"ע והטעם משום קנס וכי היכי דלא תיקשי דהא הקנס הוי רק עונה אחת ומעל"ע הוי ב' עונות ומתרץ כתירץ רש"י הנ"ל ולזה קאמר ומפקידה לפקודה ממעטת ע"י מעל"ע ר"ל דמפקידה שחרית לערבית טמאה אע"ג דבדקה עצמה כתיקון דפעמים צריכה להיות בודקת אפ"ה טמא של היום א"כ לא הוי קנס רק עונה אחת משא"כ על הברייתא פריך שפיר כיון דקתני בלשון הברייתא כיצד מפקידה לפקידה כו' אין אומרים תטמא מעל"ע כו'. ואי כוונת הברייתא כנ"ל דרוצה להוכיח דאינו קנס רק עונה אחת דאי כל הב' עונות א"כ היכי דעבדה כתיקון למה הטמא למפרע כו' דא"כ לא הו"ל לברייתא לומר אין אומרים תטמא מעל"ע כו' רק הו"ל לומר אין אומרים די' שעתה כיון דעבדה כתיקון שבדקה שחרית רק דאף בזו טמאה מפקידה לפקידה א"כ עונה אחת אינה קנס כלל אלא ע"כ דהברייתא רק גוף הדין אתי לאשמועינן דטמאה מפקידה לפקידה ולא מעל"ע קודם ע"ז פריך שפיר פשיטא א"כ י"ל דזה כוונת רש"י במשנה דהי' קשה לרש"י על הא דקאמר מפקידה לפקידה ממעטת כו' דקשה קו' הגמ' לקמן פשיטא כו' וע"ז כ' רש"י מעל"ע ממעט ע"י מפקידה לפקידה טעמייהו דרבנן מפ' לקמן עי"ל משום קנס הפסידו עונה אחת ושלא תקשה דהרי מעל"ע הוי ב' עונות לזה מפרש מפקידה לפקידה כגון בדקה עצמה שחרית כו' דאמרינן לקמן במתניתין דפעמיים צריכה כו' עי"ל דהנך שתי בדיקות הן מדינא ולא יותר והרי היא בדקה עצמה כן כתיקון ולמה יקנסו אותה לטמא למפרע ואפ"ה הטהרות של יום יטמא ש"מ דעונה זו מן הדין וא"כ במעל"ע ליכא קנס רק עונה א' ולכך הוצרך הך בבא במתניתין:
בגמ' מ"ט דשמאי העמד אשה על חזקתה כו' הקשה מהר"מ טפי הו"ל לומר חזקת טהרות ומזה יקשה גם להלל ע"ט דנעמיד טהרות אחזקתן ויש ליישב עפ"י מה שהקשו התוס' הכא לשמאי מ"ש מקופה אע"ג דמשני שמאי דיש להן שוליים כו' היינו ללישנא דאי הוי דם מעיקרא כו' ותירצו דאשה בדיקה הוא והא דקאמר כיון דשכיחי בה דמים כאינה בדיקה דמיא היינו להלל כו' וא"ל דהלל סבר דאיכא ריעותא מגופא כמו שפירש"י עלה שמועדת ורגילה היא לכך וא"כ אי הוי אמר שמאי טעמא דחזקת כלים הוי קשה מקופה דשם יש ג"כ חזקת טהרות ואפ"ה טמא לקדשים משום סייג וצ"ל דאשה בדיקה היא לזה קאמר קסבר העמד אשה על חזקתה ר"ל דסבר דלא שכיחי בה דמים דיש לה חזקה דטהורה והוי כבדיקה והתם בקופה שאינה בדיקה ועפ"י דברי התוס' בפרק הערל הובא במהרש"א בפסחים דף ו' בשיטות צבורין בלא"ה לק"מ: בתוס' ד"ה מעת לעת כו'. וא"ת מ"ש מכל ספק טומאה כו' דילפינן מסוטה כו' מדפריך בגמ' לר"ש כו' משמע דלרבנן כו' ק"ק למה להוכיח משקלא וטריא דלקמן והלא ש"ס ערוך הוא בסוטה ד' כ"ח ע"א דכל ספק טומאה ילפינן מסוטה מק"ו וגם כמה וכמה משניות ערוכות וארוכות וש"ס מלא מזה ומהם במס' טהרות פ"ו ופ"ח ואפשר לתרץ עפ"י מ"ש הרשב"א לקמן ד' ג' דהא דאמר ר"ש התם יש רגלים לדבר יש מפרשים דלא אמר ר"ש דבעי רגלים לדבר אלא במה שקדמה חזקת טהרה פשיטה דסתם נשים בדיקות הן אצל זנות והיא אומרת טהורה אני והי' לנו להאמינה אי לאו דיש רגלים לדבר אבל כל שלא קדמה להם בדיקת טהרות ספוקו ברה"י טמא ודאי יוע"ש. א"כ י"ל דמסוגיות דעלמא לא מצי תוס' לאוכחי די"ל דבעלמא אע"ג דאיכא חזקה מ"מ בדיקה ליכא מ"ה ילפינן מסוטה ולא פרכינן דרגלים לדבר משא"כ כאן במעל"ע שבנידה דאיכא בדיקה שבדקה קידם וגם איכא חזקה ופריך מה לסוטה שכן רגלים לדבר כמו דפריך ר"ש במקוה משום דמקוה בדיקה היתה אע"ג דבעלמא לא פריך הכי ויליף מסוטה להיש מפרשים והא דמטמאים רבנן במקוה אע"ג דבדיקה היתה ולא ילפינן מסוטה מ"מ מהני טעם תרתי לריעותא לטמא לכך הוכיחו משקלא וטריא דלקמן דרבנן לא ס"ל האי סברא דרגלים לדבר אף לגבי מקוה דבדיקה היא:
בא"ד וי"ל דלא ילפינן מסוטה לטמא למפרע כו' הקשה מהרש"א ומהר"מ דא"כ מאי פריך לקמן לר"ש אי מה סוטה ברה"י טמאה ודאי ומשני דהתם רגלים לדבר כו' ואמאי לא משני דהוי למפרע ונראה לתרץ עפ"י מ"ש התוס' בדיבור שאח"ז דהא דילפינן בכל ספק טומאה לטהר ברה"ר אפי' היכי דליכא חזקה מסוטה אע"ג דבסוטה איכא חזקה משום דאיתרע החזקה מחמת דקינא לה ונסתרה והא דילפינן לטמא ברה"י אפי' היכי דאיכא חזקה משום דבסוטה נמי יש עכ"פ חזקה שאינה טמאה ודאית. ולפ"ז קשה איך יליף ר"ש במקוה לטהר ברה"ר מסוטה הרי בסוטה יש עכ"פ חזקה שאינה טמאה ודאית משא"כ במקום שתחילה הי' בחזקת טמא רק מכח המקוה רוצה לטהר. ועתה שנולד בה ספק א"כ ליכא חזקה כלל ומאי חזקה שאינה טמא ודאי יש כאן דהרי כמו שיש חזקה דמקוה לטהר יש נגדה חזקה דהעמד טמא על חזקה בשלמא בסוטה קודם הסתירה היתה בחזקת טהור ודאי ולא הי' כלל חזקת טמא רק עתה מכח הסתירה איתרע האי חזקה טהורה מ"מ יש עדיין חזקה שאינה ומאה ודאית משא"כ במקוה דהנך טהרות מתחילה היו בחזקה טמאה ודאי ולאחר הטבילה יש להם חזקת טהרה ועכשיו שנולד ספק איתרע גם חזקת שאינו טמא ודאי משום דיש נגד זה חזקת דהעמד טמא על חזקתו שהי' טמא ודאי וא"כ איך יליף ר"ש מקוה לטהר ברה"ר מסוטה וצ"ל דלר"ש כיון דס"ל דהתם יש רגלים לדבר שהרי קינא לה כו' א"כ איתרע שם חזקת שאינה טמאה ודאי וליכא בסוטה חזקה כלל לר"ש כמו במקוה ומש"ה כ' התוס' לקמן באמת לר"ש דס"ל בכל ספק טומאה ברה"י תולין ולפי"ז הוצרך ר"ש לומר טעם דרגלים לדבר ומתורץ קו' מהרש"א ומהר"ם הנ"ל:
ודע דלפי תירץ מהרש"א דהכא יש ליישב צ"ע של מהרש"א במס' סוטה ד' כ"ח ע"א בתוס' ד"ה אינו דין שהקשה התוס' דמאי יליף ק"ו מסוטה לכל ספק ברה"י דיש למפרך מה לסוטה שכן רגלים לדבר כדאמרינן בנדה דף ג' כו' והקשה מהרש"א דהרי האי סברא ר"ש הוא דאית לי' ולא לרבנן ולדידי' באמת בכל ספק אית לי' תולין כמ"ש התוס' לקמן ד"ה ושניהם כו' ונראה לתרץ עפ"י מ"ש בחי' הרשב"א לקמן ד' ג' דמשני הש"ס אמבוי כיון דאיכא שרצים דגופא ודעלמא כתרתי לריעותא דמיא כ' וז"ל דע"כ לא הוי ממש כתרתי לריעותא דהרי הכא במבוי תולין דכיון דתני לה בחד בבא עם כתמים ובכתמים תולין למפרע וכדאמרינן לקמן ד' ו' ע"א והרי בשרצים דאיכא תרתי לריעותא א"כ תיקשי מ"ש ממקוה דמטמאין ודאי מטעם תרתי לריעותא א"ו דלא הוי ממש תרתי לריעותא יעו"ש ולכאורה קשה לפי מה שתירץ מהרש"א הכא לר"ש דכיון דאיכא חזקה במקוה מצינו למיליף בסוטה אע"ג דהוי טומאת למפרע אי לאו דבסוטה רגלים לדבר וא"כ קשה במבוי למה לא מטמאין וודאי מסוטה וא"ל משים דהוי למפרע ז"א דנהי דתרתי לריעותא ממש לא הוי מ"מ חזקה ליכא דאל"כ תיקשי לשמאי דס"ל הכא טהור לגמרי משום חזקה וא"כ כיון דליכא חזקה ניליף מסוטה לטמא ודאי וצ"ל דגם רבנן סברי דסוטה הוי רגלים לדבר לפי המקנא והא דהוצרכו התוס' הכא לומר לרבנן דלא יליף מסוטה משום דהוי למפרע היינו לפי סברת המקשה דלקמן דפריך לר"ש אי מה סוטה ולא פריך נמי הכי לרבנן בטומאת דמעל"ע כיון דאכתי לא ידע משנויי' דרגלים לדבר כמו שפי' מהרש"א ומתר"מ קו' התוס' ואהא תירצו דהמקשה דפריך לר"ש לא קשיא לי' לרבנן אמעל"ע משום דמצינין למימר דלמפרע לא ילפינן היכי דאיכא חזקה וכן לא פריך אמבוי דס"ל לרבנן תולין משום דאכתי לא ידע דהתם הוי כתרתי לריעותא דאח"כ הוא דמשני שמאי הכי והוי ס"ד דהוי חזקה ולכך לא ילפינן מסוטה כיון שהיא למפרע וכ"ז כתבו התוס' לדברי המקשה דלא ידע מרגלים לדבר אבל למאי דאסיק לה לר"ש וגם מסיק דבמבוי כתרתי לריעותא דמי וליכא חזקה א"כ קשה ניליף מסוטה לטמאה ודאי אע"ג דהוי למפרע מ"מ הרי ליכא חזקה כסברת מהרש"א דהכא וצ"ל לפי האמת דלא ילפינן מסוטה דהוי רגלים לדבר ובזה מתורץ צ"ע של מהרש"א בסוטה שם דמוכח לפי המסקנא דגם רבנן ס"ל רגלים לדבר והקשו התוס' שם שפיר והוצרכו התוס' שם לתרץ אע"ג דס"ל לרבנן רגלים לדבר מ"מ ילפינן בעלמא מיני' כו' יוע"ש. ומה שהביא מהרש"א שם ראי' מתוס' לקמן ד"ה ושניהם שכתבו דלר"ש דס"ל סברא דרגלים לדבר ס"ל באמת בעלמא נמי תולין אינו ראי' עפ"י הנ"ל שכתבו כן לפום האי סברא דאכתי לא ידענא דגם רבנן ס"ל ע"כ האי סברא דאכתי לא ידענו דבמבוי ליכא חזקה משום דהוי תרתי לריעותא ומצינו למימר דמ"ה תולין דהוי למפרע אבל להמסקנא דמסיק לה ובאמת גם לרבנן צ"ל דלא דמי לסוטה צ"ל כתירץ התוס' שם בסוטה דרגלים לדבר לא מהני רק לגבי מקוה כו' ע"ש א"כ ניחא לומר גם לר"ש הכא:
בא"ד דלא ילפינן מסוטה לטמא למפרע כו'. לכאורה הי' נראה לפרש דהא דטומאת של מפרע קיל טפי משאר טומאת היינו משום דבסוטה בשעת ספק יש ריעותא דאיכא לספוקי על ידה משא"כ בטומאה למפרע שעל השעה שאתה בא לספוקי דהיינו בשעה שננעה בה עדיין לא הי' שום ריעותא כלל רק אח"כ חזינא שנטמא האשה אבל בסוטה בשעת הספק שמא זינתה הי' ריעותא שקינא לה ונסתרה אלא שא"א לומר כן לפמ"ש התוס' בסוטה ד' כ"ח ע"א ד"ה אינו דין כו' דה"פ דגמ' דלקמן דמשני לר"ש התם רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה דס"ל דיש רגלים לדבר לספק כיון שיש קמן ריעותא ובשעת הספק יש קמן הריעותא אבל גבי מקוה ליכא רגלים לדבר בשעת שאתה רוצה לספק דהיינו בשעת טבילה ליכא ריעותא קמן כלל לספיקי על ידה כו' ע"ש שכתבו שם דאף למסקנא דמסיק רגלים לדבר ילפינן מיני' כל טומאת להבא כגון ספק נגע בשרץ וא"כ הרי התוס' כתבו הכא לפום סברת המקשה דלקמן דאכתי לא ידע מרגלים לדבר ולפי הנ"ל הרי באמת המסקנא דרגלים לדבר וא"כ מאי ידע המתרץ מה שלא ידע המקשה וא"ל לפי מה שכ' מהרש"א כאן דהיכי דליכא חזקה ילפינן מסוטה אפילו למפרע מדפריך לקמן לר"ש אי מה סוטה ולא משני משום דהוי למפרע א"כ י"ל דהמקשן והתרצן מחולקים בזה דהתרצן גילה לו דאף היכי דליכא חזקה כמקוה לא יליף מסוטה כיון דהכא לא הי' ריעותא בשעת הספק כנ"ל מ"מ דוחק הוא לומר הכי כיון דהמקשן ידע ג"כ מסגרת המתרץ מי הכריח אותו לומר דהיכי דליכא חזקה יליף שפיר מסוטה כדי להקשות לר"ש כיון דגם לרבנן צריך לומר האי סברא דלמפרע מכח הך משנה דמעל"ע ודילמא האי סברא מהני אף במקום דליכא חזקה כיון דהמתרץ לא גילה לו סברא חדשה בזה. ונראה לפרש עפ"מ מה דאמרינן במס' חולין ד' י' שחטה ונמצא הסכין פגום כו' ר"ח אמר כשירה כו' סכין אתרעי בהמה לא אתרעי והתוס' לקמן ד"ה התם תרתי לריעותא שהביאו האי סוגיא כתבו דאין סברא לחלק בין מקוה איתרע לאדם איתרע והתם ה"פ סכין איתרע כו'. די"ל דבמקוה אע"ג די"ל ג"כ מקוה איתרע אדם לא איתרע מ"מ מטמאינן דאין סברא לחלק בין מקוה איתרע לאדם משים דהרי לא הי' לאדם שום חזקת טהרה כלל אלא אדרבה הי' לו חזקת טומאה רק שרוצה לטהר אותו משום שטבל בההוא מקוה וא"כ שיש ריעותא במקוה ואיתרע חזקת מקוה ונשאר האדם בחזקת טמא וגם התם בסכין שמתחילה הבהמה בחזקת איסור עומדת רק שרוצה להתיר אותה מכח שחיטת האי סכין שהי' בחזקת טוב והשתא שיש ריעותא בסכין איתרע חזקתי' דסכין ותו נשאר הבהמה בחזקת איסור כמו שהי' מקודם ולכך פירשו התוס' לקמן דהתם פי' אחר איכא דהוי ס"פ כו' משא"כ הכא במעל"ע שבנדה דהנך טהרות קודם שנגעו באשה לא הי' בהן שום ריעותא רק בחזקת טהרה ובשעה שמעו באשה לא הי' באשה שום ריעותא כלל וא"ל שעכשיו בתר הנגיעה נמצא האשה טמאה מ"מ בזה אמרינן אשה איתרע טהרות לא איתרע ונשארו הטהרות בחזקתן כמו שהי' בתחילה וזה כוונת התוס' כאן דלא ילפינן טומאות למפרע מסוטה היינו משום טעמא דלעיל דכיון שבשעת נגיעה בחזקת טהרה הוי ועכשיו שנולד ריעותא באשה לא מטמאין הטהרות למפרע משום שאשה איתרע טהרות לא איתרע ומש"ה פריך שפיר לקמן לר"ש במקוה אי מה סוטה טמא ודאי דליכא לשנויי' משום שהוא טומאת למפרע דבמקוה לא שייך זה כנ"ל כמ"ש התוס' לקמן ד"ה התם תרתי כו' דכיון דיש לו חזקת טומאה ואתה רוצה לטהרו מכח חזקת מקוה הרי מקוה איתרע ולא עלתה לו הטבילה כיון דעיקר טהרתו במקוה תלוי' א"כ מה לי שיש ריעותא באדם או במקוה וגילה המתרץ סברא חדשה דהתם רגלים לדבר כמ"ש התוס' בסוטה שם:
בא"ד ולכך בטומאה דמעל"ע מוקמינן לה אחזקה והא דתולין לקדשים ולא מהני חזקה יעויין מהרש"א ולפענ"ד דנהי דליכא למילף מסוטה לטמא מ"מ מצינן למיליף מדר' גידול דמיירי נמי קרא דכל טהור יאכל בשר מטומאת למפרע כמ"ש התוס' לקמן בסמוך אבל טימאה ודאי לא מוכח משם דהרי לא משמע מקרא רק דכל טהור יאכל בשר הא ספק לא יאכל והיינו כיון דספק הוא איך יאכל קדשים דילמא נטמא ומספק אסור לאכול אבל טומאה ודאי לא מוכח ומש"ה ס"ל להילל תולין לקדשים אבל לחולין טהור מטעם חזקה דמד"ר גידול לא מוכח רק קדשים דמינה מיירי קרא התם וא"ל דא"כ דמד"ר גידול לא מוכח ודאי למה משני במס' סוטה ד' כ"ט ע"א דאי מד"ר גידול הו"א בין ברה"ר ובין ברה"י טפי הו"ל לשנוי דאי מד"ר גידול הו"א דתולין ולא שורפין לאו קושיא הוא כמ"ש בהר"ש במס' טהרות פ"ג מ"ו ע"ש וכן מוכח מתוס' חולין ד' ט' ע"ב ד"ה התם בסוף דבריהם דמד"ר גידול לא מוכח רק תולין ע"ש. אך קשה דמ"ט דשמאי דס"ל טהור אף לקדשים ואמאי לא יליף מדר' גידול לתלות עכ"פ לקדשים ומהר"מ הרגיש בקו' זו בתוס' בסמוך בדיבור זה אך תירוצו אינו מובן כלל. ונראה לתרץ לשמאי כיון דס"ל דאשה בחזקת טהורה עומדת לא מוכח מדר' גידול דמקרא דר' גידול לא מוכח רק ספק כגון שיש על האדם ספק אם נטמא או לא שנסתפק אם נגע בשרץ דזולת חזקתו שיש לו חזקת טהרה הי' ספק מדינא כיון שיש בו ספק אם נגע בטומאה אף בלא קרא רק דהו"א לטהרו מכח החזקה שלו לזה קמ"ל קרא כל טהור יאכל בשר הא ספק לא יאכל דלא מהני בי' חזקתו משא"כ אם נגע במעל"ע שבנידה שהאשה בחזקת טהורה עומדת ולא מחזקינין בהדם ואף זולת חזקתו טהור מטעם שאין מחזיקין בה דם ולא שייך לומר עלה הא ספק לא יאכל דזה לא הוי ספק כלל אלא ודאי טהור והלל קאמר דחזקה דידה לא כלום הוא דאיכא ריעותא מגופי' וא"כ הוי ספק אם נטמא ושפיר מיירי מיני' קרא הא ספק לא יאכל דחזקתו לא מהני אבל לחולין מהני חזקתו להילל דלא מוכח מדר' גידול:
ובזה מתורץ קו' מהר"ם בגמ' הבאותיו לעיל. ואיך שיהי' יש מכאן סתירה על מהר"מ בחולין ד' ט' בתוס' ד"ה התם שכ' אף במקום דליכא למילף מסוטה דהיינו דבר שאין בו דעת לשאול מ"מ ילפינן מסוטה דלא מהני חזקה ברה"י דא"כ למה מהני כאן החזקה לחולין ניליף מסוטה דחזקה לא מהני ומוכח מהכא כשיש רוצין לפרש שהביא שם עיי"ש:
בא"ד וא"ת במעל"ע דקיל טפי משאר טומאות כדפירש"י אמאי החמירו בו לטמאה אף ברה"ר כו'. דבריהם אינם מובנים קצת דא"נ לא הי' קיל משאר טומאת נמי תיקשה אמאי לא ניליף מסוטה לטהר ברה"ר כמו דיליף כל שאר טומאות ברה"ר וע"ק בלשונם שכ' שקיל טפי כדפירש"י כו' דמלת כדפירש"י הוא לכאורה מיותר דפשיטא קיל טפי משאר טומאות דבעלמא טמא ודאי והכא תולין ברה"י. ונראה לפרש עפ"י מ"ש בחי' הרשב"א דטעמא דמטמא ברה"ר משום דלא להוי מילי דרבנן כחוכא כו' ונקטו התוס' בלשונם כדי לסתור זה התירץ דהנה כתבנו למעלה דהא דלא מהני חזקה להילל לומר אף לקדשים כמו דמהני לחולין משום דקדשים ילפינן מדר' גידול לתלות אך ע"ז יש לגמגם ל"ל להילל לומר טעמא דריעותא מגופא נהי דלא איתרע החזקה מ"מ שפיר תולין מדר' גידל וצ"ל משום רה"ר קאמר לה דמהאי טעמא אף ברה"ר תולין ואם איתא לדהרשב"א הנ"ל דמטעמא דאיחוכא מטמא ברה"ר א"כ הדרה קו' לדוכתי' ל"ל טעמי' דריעותא מגופא וזה מכוון בדברי התוס' דקיל טפי משאר טומאות כדפירש"י ר"ל מטעם דהוי למפרע וחזקה א"כ ואמאי לקדשים לא מהני האי טעמא לטהר צ"ל מדר' גידל כנ"ל וצ"ל משום ריעותא מגופי' קאמר הילל לטמא בר"ה ולא משום איחוכא וקשה שפיר כיון שקיל הי' לטהר ברה"ר ותירצו דהכא יש ריעותא מגופי' והשתא ודאי טמא וכמו שפירש מהר"מ בתירוצו דמשום תרתי סברות מטמא ברה"ר אך לפמ"ש לעיל בסמוך תי' לשמאי דלא יליף מד"ר גידל א"כ לא אתי שפיר כ"כ די"ל דאיצטרך הילל לסברת ריעותא מגופה משום רה"י גופי' עי"ש. ומיהו בההוא הוכחה שכתבו כדמוכח משמעתין דקאמר והילל כי קאמר אוקי מילתא אחזקתי' כגון ספק נגע כו'. בזה נסתר שפיר תירץ של הרשב"א הנ"ל דמוכח דהילל יהיב טעמא נעל ר"ה ע"כ נראה ברור דהרשב"א לא גרס כגון ספק נגע כמ"ש רש"י דלא גרסינן לה אבל התוס' לשיטתם הקשו שפיר. בא"ד א"כ הו"ל ג' והוי ר"ה כו' עיין ע"ז ברמב"ם פ"ט מהל' נזירות הל' י"ו ובראב"ד שם ונושאי כליו:
בא"ד הכא לא ילפינן מסוטה משום שאשה שראתה השתא ודאי טמאה כו' אבל בהאי סברא לחודא לא סגי לה דא"כ תיקשי מנגע בא' בלילה היכי דראו חי מבערב דטהור ברה"ר כמ"ש התוס' לקמן ד"ה דאיכא ריעותא מגופי' כו' לכך צריך נמי לומר טעמי' משום ריעותא מגופי' והוי כאינה בדיקה ודמי להיכי שלא ראוהו חי מבערב דטמא אף ברה"ר לקדשים מטעם דכל הטומאות כשעת מציאתן ועיקר תירוצי כאן דמה בר"ה טמא משום דכל הטמאות כשעת מציאתן לכך דקדקו בלשונם הכא לא ילפינן מסוטה משום שאשה שראתה וודאי טמאה והוי כשעת מציאתן דטמא לקדשים מדרבנן כמ"ש התוס' לקמן ד' ד' ד"ה שכל הטומאות כו' דאינו רק מדרבנן לקדשים אבל מדאורייתא אין לחלק בין שעת מציאתן לשאינו כשעת מציאתן ובזה מתורץ קו' מהר"ם שהקשה דדברי התוס' כסותרין דלעיל כתבו שהוא קיל מסוטה והשתא לענין ר"ה כתבו שהוא חמור עיי"ש ולדברינו ניחא דבאמת מדאורייתא קיל משני שהוא טומאת למפרע דמשום שעת מציאתן ליכא למיליף מסוטה כיון שהוא אינו רק מדרבנן לקדשים והוי דמי ממש לנגע בא' בלילה ולא ראוהו חי מבערב דמטמאין רבנן בין ברה"ר ובין ברה"י לקדשים והא דהתם טמא ודאי לקדשים והכא תולין היינו משום ביטול פ"ו כמ"ש התוס' לקמן בסמוך ומהר"ם הקשה לקמן בתוס' דלמה לא תירצו תיכף על קושייתם ראשונה דמ"ה לא מטמאין הכא וודאי מסוטה משים ביטול פ"ו ותירץ משום דהכא קושייתם דהי' לטמא מדינא דאורייתא מסוטה וא"א לטהר משום ביטול פ"ו כו' עיי"ש. ולפי"ז בכון מאוד ההמשך בתוס' כאן דתירצו דלמפרע לא ילפינן מסוטה מדאורייתא והא דתולין ברה"י לקדשים ולחולין טהור היינו משום דהחמירו רבנן משום דכל הטומאות כשעת מציאתן החמירו לקדשים אבל טומאה וודאי לא החמירו משים ביטול פ"ו ומה"ט החמירו לתלות גם ברה"ר אע"ג דלענין זה חמיר משאר טומאות מ"מ ע"כ ברה"י תולין ולא וודאי משום דעיקר החומרא מדרבנן חיישינן לביטול פ"ו. ובזה מתורץ קו' עצומה שהקשה בגליון כאן דהרי ר"ש מטהר במקוה ברה"ר אע"ג דליכא חזקה וגם השתא ודאי חסר עמ"ש במשנה למלך פי"א מהל' מקוואות דף קס"ו ע"ד דגם ר"ש לא פליג אהאי דנגע בא' בלילה דלא ראוהו חי מבערב טמא ודאי לקדשים בין ברה"ר ובין ברה"י ובראותו חי שטמא ודאי עכ"פ ברה"י לקדשים משום שכל הטומאות כשעת מציאתן והא דקאמר במקוה תולין ברה"י וברה"ר טהור לגמרי היינו מדין תורה ולא מיירי מדרבנן אבל באמת גם במקוה מדרבנן שורפים לקדשים והרי כתבנו דהכא עיקר תירוצם רק מדרבנן לטמאה א"כ י"ל דמקוה דמי לראוהו חי מבערב דהוי בחזקת בדוק דה"נ במקוה בדקוה מקדם והיתה שלימה:
בא"ד ובטומאת בשר קודש שייך למפרע כמו להבא עיין מהר"מ וגם צ"ל דמיירי נמי שנגע הבשר במעל"ע שבנדה דאיכא ריעותא מגופה דהרי כ' מהר"ם לעיל וגם פרשתי בסמוך דתרתי בעינן שיהי' השתא ודאי טמא וגם ריעותא מגופה או י"ל דמיירי בשאר טומאת למפרע היכי דליכא חזקה כגון שנגע הבשר באחד שלא ראוהו חי מבערב דליכא חזקה דהא שכ' התוס' הכא משום ריעותא שבגופה חמור היינו משום דליכא חזקה וה"ה בכל טומאת למפרע היכא דליכא חזקה כגון קיפה שאינה בדיקה ובהכי ניחא מה שסיימו התוס' בתירוצם שנית ע"ז ובטומאת בשר קודש שייך טומאת ע"י ראיי' כגון זב וזבה ונדה דאסרי' לאכול בשר קודש כו' ולכאורה יש לדקדק דלמה לא סיימו כמו כן כאן דהרי גם הכא צ"ל היכי דאיכא ריעותא מגופי' שהוא נדה או זב ועפ"י הנ"ל ניחא ובעיקר דבריהם א"ל לפמ"ש בסמוך דמעל"ע שבנדה חמור מדרבנן משום שעת מציאתן א"כ מ"מ יהי' חמור לענין אין בו דעת לשאול משום כיון דקרא מוכח להדי' דבכה"ג יש לטהר תו לא החמירו בו רבנן דאין בו דעת לשאול:
בא"ד ועי"ל דלא ילפינן מסוטה אלא טומאת מגע ולא טומאת ראי' לכך מטהר אף ברה"י כו' צ"ע דכיון דבהאי תירוצא נאדו מתירוצא קמא וכן מוכח בהדיא מדברי המהרש"א לקמן ד' י"ט בתוס' ד"ה ר' יהושע כהה כו' עיי"ש א"כ קשה למה במבוי תולין כיון דמבוי הוי רה"י כדאיתא במס' טהרות פ"ב מ"ו וניליף מסוטה שיהי' טמא ודאי וגם מה פריך לקמן ממבוי לשמאי דילמא שאני התם דיליף מסוטה משא"כ הכא שהוא ראי' וא"ל כע"ש לעיל בתירוצם הראשין דלפי המסקנא גם רבנן אית להו רגלים לדבר והתוס' כתבי כן לדברי המקשה דלקמן דאכתי לא ידע לה מרגלים לדבר מצי לשנויי אהכא דהוי טומאת ראי' דמ"מ קשה האיך יכול המקשה מתניתין דמבוי דקתני בהדיא כתמים ובכתמים תולין משום שהוא ראי' וה"נ בשרץ דכוותי' דקתני לה בהדיא נמי דינא לתלות וכמ"ש בחי' הרשב"א הביאותיו לעיל ואמאי לא ניליף שרץ מסוטה לטמאה וודאי אע"ג דהוי טומאת למפרע דהרי השתא נאדו מהאי תירוצא ודוחק לומר דבמבוי תולין דהוי ס"ס דמיירי שגם הוי ידעינן בודאי שהי' השרץ מקודם אכתי יש ספק שמא לא נגע בטהרות דהשתא הוי ס"ס ספק הי' שם או לא ואת"ל הי' שמא לא נגע בטהרות אע"ג דס"ס לא מהני ברה"י כדאי' במס' טהרות פ"ו מ"ד מ"מ היכי דהוי ספק ביאה מתני כמ"ש התוס' פרק קמא דפסחים ד' ט' ד"ה ואת"ל כו' ז"א דהרי קתני לה דומיא דכתמים דמיירי שהטהרות נגעו באשה רק שיש ספק טומאה אבל אי הוי ידעינן ודאי שהיתה נדה מקודם א"כ גם הטהרות טמא מחמת שנגעה בה וה"נ שרץ דכוותי' ע"כ מיירי באופן שנמצא השרץ במקום דאילו הי' מקודם ודאי נגע. והנה עפ"י הדברים הנ"ל יש ליישב. דעת הרמב"ם בפ"ד מהל' אבות הטומאה הל' י"ב שפסק דשרץ יבש נמי מטמא וקרוב בעיני שהוא רק מדבריהם ותמה הכ"מ שהוא נגד הש"ס לקמן ד' דאמרינן שרץ שיבש ושלדו קיימי' טמא ומייתי לה קרא דבמותם ואפשר דס"ל לרבינו דקרא אסמכתא כו' ויש לתמו' דמנ"ל לרבינו לומר כן דילמא הוא באמת מדאורייתא ולפי הנ"ל י"ל שהי' קשה לי' קושיות התוס' דהכא דלמה בנדה תולין והי' מתרץ משום דהוי ראי' וא"כ קשה קושייתם הנ"ל ממבוי למה אינו ודאי ולפי פסק שלו ניחא עפ"י המשנה דלקמן ד' כ"ו השרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע בין לח ובין יבש כו' ובגמ' שם אמר ר"א ל"ש אלא שרץ אבל כתם כו' דאימר יבש הי' ומיא נפל עלה אבל שרץ ארמיטטי אמרטט כו' וצ"ל דהא דרבנן מטמאין למפרע בשרץ אפי' לח אע"ג דאם הי' מקודם א"א שיהי' עדיין לח וכסברת ר"ש צ"ל דס"ל דאפשר הי' יבש ומיא נפל עלה ונתלחלח ולית להו סברא דאימרטט כו' והנה לקמן ד' ד' ע"ב אמרינן דטומאה רבנן לא ילפינן מסוטה לטמא ולפי"ז ניחא דלכך במבוי תולין ולא ילפינן מסוטה משום כיון שהשרץ יבש אינו טמא כלל מדאורייתא לא ילפינן מסוטה ובנמצא לח נמי אינו טמא מדאורייתא משום דהוי ס"ס שמא לא הי' השרץ מקודם ואת"ל הי' שמא הי' יבש וטהור מדאורייתא והא דנמצא עתה לח משום דמיא נפל עלה ונתלחלח וגם הוי ספק ביאה דהיינו שמא לא הי' כלל השרץ מקודם דזה לכ"ע לא ילפינן מסוטה כמ"ש התוס' בפ"ק דפסחים ד' ט' ד"ה ואת"ל עיין עוד בתי"ט פ"ו מס' טהרות מ"ד ובתוס' ב"ב דף נ"ט ע"ב ובמס' ע"א דף ע' מזה:
בא"ד לכך מטמא אף ברה"ר ק"ק דנהי דליכא למילף מסוטה מ"מ ניליף משאר תחילת טומאה לטהר בר"ה דהא דרבנן לא ילפי מקוה משאר תחילת טומאה לטהר לפי דלקמן ד' ג' כ' התוס' שם ד"ה גמר כו' משום דבמקוה הוי תרתי לריעותא משא"כ הכא וא"כ עכצ"ל משים דהוי כשעת מציאתן והרי השתא נאדו מתירוצם קמא וכמו שמשמע מלשונם שכ' ולכך מטמא אף ברה"ר משמע דלא צריך לשום תירץ עוד:
בא"ד דבטומאת בשר קודש שייך טומאה ע"י ראי' כו' והוי בכלל כל טהור יאכל בשר כו' לשונם אינו מדוקדק דלמה להו לסיים והוי בכלל כל טהור כו' דהרי אין בו דעת לשאול אתי מקרא והבשר אשר יגע ונראה לפרש שהתוס' רוצין לפרש למה לחולין טהור מטעם חזקה ולקדשים תולין ולמה לא מהני גם לקדשים החזקה בשלמא לתירץ קמא י"ל משום, שעת מציאתן כמש"ל אבל השתא פירשו דאפי' בלא טעם זה טמא בר"ה כמ"ש בסמוך וא"כ אמאי ברה"י תולין ואהא כתבו דהוי בכלל כל טהור יאכל בשר דמיני' מוכח דביש בו דעת לשאול תולין לקדשים אפי' לטומאת ראי'. אבל טומאה ודאי לא מוכח כמו שמבואר לעיל באורך.
והנה האי תירוצא של תוס' נראה קצת שהוא מדברי ר"ת שכתבו לקמן ד' י"ט ד"ה ר' יהושע הקשה ר"ת כו' יעויין מהרש"א שם עפי"ז יש ליישב לשונם כאן לפי שיטתו. דהנה הקשה מהר"מ כאן בגמ' דלהני גם להילל חזקת טהרות. ומתרץ דהוי חזקה שאינה מבוררת וכמ"ש התוס' לקמן ד"ה דאיכא ריעותא מגופי'. והנה סברת התוס' הוא לקוחה מגמ' דחולין ד' י"א דיליף דאזלינן בתר רובא מעדים זוממים והקשו בתוס' ד"ה אתיא מפרה אדומה דהיכי מוכח מעדים זוממים דילמא התם טעמא דהעמד אותם על חזקת חי ותירצו דהוי חזקה שאינה מבוררת ומתוך כך כתבו האי דינא דגבינות שכרבו הכא לקמן. והנה ראיתי בס' אור יקרות בפ' משפטים דכ' דלפי דברי ר"ת בזבחים ד' קי"ו ד"ה ודילמא נח דר"ת הי' רגיל לחלק בין טריפות דאדם דאית לי' מזלא כו' א"כ ל"ק קו' התוס' מעדים זוממים דליכא חזקה שאינו טריפה אעפ"כ שהי' חי יוע"ש וא"כ לפ"ז תיקשי לשיטות ר"ת קו' מהר"מ להילל נוקמי' הטהרות אחזקתי' לכך כ' התוס' שהם דברי ר"ת כנ"ל והוי בכלל כל טהור יאכל בשר וא"כ ילפינן מדר' גידול לטמאה דקרא דר"ג מיירי נמי מכה"ג ועיין לקמן ד' י"ז ע"ב תוס' ד"ה ואין שורפין עליו כו' בא"ד וא"ת מ"ש דבנגע בא' בלילה דמטמאין רבנן אף ברה"ר כו' ק"ל לשיטות רש"י דפי' מהרש"א לקמן ע"ב דס"ל לרש"י דהכא לכ"ע בר"ה טהור אף לקדשים א"כ תיקשי מנגע בא' בלילה דטמא ברה"ר וע"ז לא שייך תירץ התוס' כלל דלפחות הוי לתלות ברה"ר כמו ברה"י. ונראה לתרץ דהך קו' התוס' לא קשה רק להתוס' בשיטתם. אבל בשיטות רש"י לא קשה כלל דהנה רש"י כ' במשנה ד"ה שמאי כו' ולא אמרינן דכי היכי דהשתא אשתכח כו' וכ' מהרש"ל דלפירש"י איירי דלא ראתה דם מעצמה רק ע"י בדיקה וכן משמע מרש"י לקמן ד"ה מרגשת כו' וכ' מהר"מ דהוכיח רש"י כן מלשון דיין שעתן דמשמע די לן אם נחמור מכאן ולהבא וע"כ משום דאף מכאן ולהבא הוי רק חומרא כיון דלא ראתה ראי' ממש יוע"ש והיינו משום דבלא הרגשה לא הוי מדאורייתא כלל א"כ לפ"ז לק"מ מנגע בא' בלילה דהתם קתני ולמחר השכים ומצא מת א"כ הרי עכשיו יש טומאה דאורייתא ולכך החמירו לטמא אפי' למפרע משום שעת מציאתן משא"כ כאן דאף עכשיו ליכא טומאה דאורייתא לכך י"ל דלא החמירו לטמא למפרע והא דטמא ברה"י לקדשים להלל היינו משום דילפינן מדר' גידל כמו שהארכתי למעלה והא דפריך הלל לשמאי מקופה היינו לפי טעות דס"ל להילל דטעמי' דשמאי דמטהר ברה"י ולא יליף מדר' גידל משום דאם איתי' דהוי דם כמו דאמרינן שם בהדי' משא"כ התוס' לשיטתייהו דחולקין לקמן אפירש"י בתוס' ומפרשי דמתניתין מיירי שראתה ממש ולשיטתם הקשו שפיר כאן:
בא"ד וכן קופה דפריך הילל לשמאי איירי בקדשים דאל"ה תיקשי לי' לנפשי' כו'. לכאורה צ"ע דילמא באמת מיירי גם לחולין ומ"מ לנפשי' לא קשה כלל דדילמא מיירי מקופה ברה"י וכדמשמע ממהרש"א בסמוך ומש"ה טמא אף לחולין להילל דילפינן מסוטה אבל הכא דהוי טומאת ראי' לא ילפינן מסוטה לטמא ברה"י מש"ה רק תולין להלל משום סייג או מדר' גידל והא דפריך הילל לשמאי היינו דטעי הילל וסבר טעמא דשמאי משום דאם איתא דהוי דם מעיקרא הוי אתי דלמה בקופה טמא דלימא דאם אית' דהוי שרץ מעיקרא הוי חזי ולא הוי ספק כלל וכדאמרינן לקמן בהדי' דלהאי טעמא פריך לי' לפי הטעות ומתוך קושיא זו נ"ל לקיים דברי מהרש"ל שכ' בקופה ובנגע בא' בלילה שייך נמי הרגשה ומהר"מ ומהרש"א חשבו לי' כטועה דמאין לו זה. ונראה דקו' הנ"ל דחקתו דלפ"ז לא מצינן למילף קופה מסוטה לטמא ברה"י אף לחולין דבקופה י"ל דאם איתא דהוי הוי מרגיש אך לא מהני רק לקדשים שלא לטמא ודאי כמ"ש התוס' לקמן דף ג' ע"ב ד"ה איכא בינייהו כו' והוכיחו התוס' הכא דאף לחולין טהור להילל בקופה דמהני ג"כ הרגשה וכמו שרצה מהרש"א לומר דמהני גם לחולין ולקדשים תולין מטעם הרגשה דמהני שלא לטמאה ודאי וכ"כ בחי' הרשב"א דבקופה רק תולין לקדשים וגם מהרש"א מסופק בקופה אי מיירי בקופה מטומאת ודאי או מספק א"כ דבאמת בקופה טמא ודאי לקדשים רק מדרבנן דמסוטה אין למיליף דכיון דהכא שייך הרגשה רק חכמים החמירו כמו שהחמירו בנגע בא בלילה לשרוף לקדשים אע"ג דשייך בי' הרגשה ולכך סיימו ואזיל דלמה באמת לא החמירו כאן לשרוף לקדשים ותירצו שפיר משום ביטול פ"ו כו' וא"ל דהרי הילל לא אסוק מסברת הרגשה דאמרינן לקמן שם דטעי הילל וסבר טעמי' דשמאי משום דאם איתא דהוי דם מעיקרא הוי אתי ולא אסיק לומר דטעמי' משום הרגשה וכמו שפירש"י שם בד"ה סייג כו' וא' דס"ל להילל דהכא באשה ליכא למימר דאם איתא שהי' דם הוי מרגשת די"ל דסבורה הרגשת מי רגלים היא כדאמרינן לקמן דהכי ס"ל להילל אבל באמת היכי דשייך בי' הרגשה כ"ע מודי דלא ילפינן מסוטה וא"ל דתיקשי בכולה דמנ"ל באמת להתוס' לומר דבקופה שייך הרגשה י"ל דאל"כ תיקשי לחזקי' ור' יוחנן דפליגי בקופה לקמן ד' ג' ע"ב דלר"י תולין ולחזקי' טמא לגמרי וקשה דלמה לא מטמאין לגמרי מסוטה להאי תירוצא של התוס' דכל טומאת מגע יליף מסוטה ולכך הוצרכו לומר דשייך בי' הרגשה מש"ה לא הוי רק מדרבנן דלא מצינו למיליף מסוטה:
ומ"ש מהרש"ל דגם בנגע בא' שייך הרגשה נראה דג"כ ידע לה מתוס' לקמן דף ד' בד"ה כי פליגי שהקשו התוס' לחזקי' דמטהר לגמרי בקופה בדיקה מנגע בא' בלילה היכי דראוהו חי מבערב דטמא ברה"י כו' ומאי קושיא דילמא נגע ילפינן מסוטה ברה"י לטמא משא"כ קופה א"ו דגם נגע לא מצינו למיליף מסוטה משום דשייך בי' ג"כ הרגשה וכדעת מהרש"ל נראה בדעה גליון של התוס' שכ' אמ"ש התוס' לקמן וא"ת אמאי מטהר שמאי באשה טפי מקופה ונגע בא' בלילה ותירצו דס"ל דאשה בדיקת הוא והקשה בגליון דתיקשי נגע בא' בלילה היכי דראוהו חי מבערב דמס' בדוק הוא ואפ"ה טמא רה"י ומתרץ דהכא קיל טפי משום ביטול פ"ו ומאי קושיא דילמא התם מסוטה ילפינן אלא ודאי ס"ל דשייך בי' הרגשה ומ"ש מהרש"א דלדברי מהרש"ל תיקשי לשמאי לטעמא דהרגשה מ"ש מקופה ובזה לא שייך תירץ התוס' דאשה בדיקה היא אינו מובן לי כלל דלדעת רש"ל גם הכא שייך כן דהרי בנגע דשייך בי' ג"כ הרגשה ואפ"ה היכי שהוא בדוק מבערב מטהר בר"ה ואעפ"י דהתם ברה"י עכ"פ מטמא צ"ל כדברי הגליון הנ"ל וכדאמרינן באמת לקמן בגמ' ד' ג' ע"ב דאמר לי' הילל עשה סייג לדבריך וקאמר לי' משום ביטול פ"ו:
בא"ד וכן פלוגתא דחזקי' וא' והמדלה ו' דליים מים כצ"ל והוי"ו הוא וי"ו מחלקת וצ"ל נמי דשייך בי' הרגשת דהרי מדמה לה לקמן שם לקופה. בא"ד דאשה נמי מקרי מקום מציאתה כו' דאל"כ תיקשי אשה לחזקי' דמטהר בקופה ובאשה כו' יש לדקדק דילמא אשה חמורי כיון דאיכא ריעותא בגופה וגם חזאי ואתי דדילמא הגס הגס חזותי' כדאמרינן לקמן בגמ' ומ"מ לא מטמאינן לה ודאי משים ביטול פ"ו ואדרבא יש להוכיח איפכא דאשה הוי שלא במקום מציאתה דאל"כ הרי בקופה מטמא הילל מטעם דהוי במקום מציאתה אע"ג דליכא ריעותא מגופי' וא"כ ל"ל להילל לומר טעמא דריעותא מגופי' וא"ל דהוצרך לומר הכי לומר דשכיחו בה דמים והוי כאינה בדיקה דומיא דקופה ז"א דהרי לפי מה דמוקי לה לקמן לדחזקי' בזוית בית קאי וקופה בבדיקה כמ"ש רש"י שם ד"ה ואבע"א כו' עיי"ש והרי התוס' קיימא הכא לההיא אקומתא וי"ל לשיטות התוס' לקמןן שם ד"ה כי פליגי חזקי' שכתבו דלחזקי' דנגע בא' בלילה וראוהו חי מבערב טהור אף ברה"י עיי"ש אע"ג דהוי במקום מציאתה כיון דהוי בדוק וה"נ בקופה דהילל אע"ג דהוי במקום מציאתה מ"מ אי הוי מיירי בבדוק הוי טהור אף ברה"י כמו בנגע וע"כ לדידי' מיירי באינו בדוק לכך הוצרך לסברת ריעותא מגופי' לומר דאשה נמי אינה בדיקה היא וא"כ לדעת האבע"א דלקמן דמשני בזויות קופה ע"כ לומר אידי ואידי באינו בדוקה. ובזה יש לתרץ קו' מהרש"א שם בתוס' ד"ה והא אשה מכוסה היא עיי"ש:
בא"ד קשה לפי"ז מאי פריך להילל ממקוה נימא משום דלבו נוקפו כו' כ' דאע"ג דגם בתירוצם קמא שתירצו דלא ילפינן מסוטה טומאת למפרע דקשה נמי מנגע בא' בלילה דטמא וודאי והוי נמי טומאת למפרע וצ"ל ג"כ משום ביטול פ"ו מ"מ לא קשה האי קושיא דפריך שפיר ממקוה עפ"י מה שמהר"מ הקשה כאן לתירוצם דמשום ביטל פ"ו לא מטמאינן דאמאי לא תירצו כן אקושייתם מסוטה ותירץ דכיון דקושייתם הראשונה הי' דלטמא מדינא דאורייתא מסוטה אין לנו לטהר משום ביטל פ"ו. אבל מה שהקשו מנגע כו' שהוא טומאת דרבנן כמ"ש התוס' לקמן ד' ד' ד"ה שכל הטומאות ע"ז תירצו שפיר משים ביטל פ"ו יוע"ש א"כ י"ל דהכי פריך ממקוה דמטמאין ודאי ברה"י משום דילפינן מסוטה אע"ג דמקוה הוי נמי למפרע אפ"ה יליף מסוטה וא"כ נילף גם כאן במעל"ע שבנדה ועיקר קו' הגמ' להוכיח דאף טומאת למפרע יליף מסוטה וע"ז לא שייך לתרץ משום ביטל פ"ו כסברת מהר"מ משא"כ לתירוצם השני דטומאת ראי' לא ילפינן א"כ מאי פריך ממקוה דילמא התם טמא משום דהוי מגע ויליף שפיר מסוטה משא"כ הכא וצ"ל דמר"ה פריך דלמה התם טמא ודאי אף בר"ה דהאי לאו דאורייתא דמסוטה מטהרין בר"ה והקשו התוס' שפיר דילמא הכא משום ביטול פ"ו:
בא"ד אמאי מטהר שמאי באשה מבקיפה ונגע כו' ר"ל דהתם אף בר"ה טמא כמו בנגע היכא דלא ראוהו חי מבערב וה"ה קופה שאינה בדיקה אבל מקופה ברה"י לק"מ די"ל דהתם ילפינן מסוטה משא"כ הכא שהוא טומאת ראי' אך יש להקשות דמאי קושיא דילמא שמאי ס"ל כר"מ דמטהר בנגע בא' בלילה היכי דלא ראוהו חי בר"ה והילל קא מקשי לי' מרה"י דטעי דס"ל דס"ל לשמאי אם איתא דהוי דם כו' לכך פריך לה מקופה דנימא נמי אם איתא דהוי שרץ כו' ושני לי' שמאי לפי טעות כדקאמרינן לקמן בגמ' אבל לפי טעמא דחזקה ל"ק כלל מקופה דבר"ה התם טהור כמו בנגע לר"מ וברה"י טמא דיליף מסוטה. אמנם לדעת מהרש"ל ניחא דבקופה שייך הרגשה ולא מצינו למיליף מסוטה כמש"ל:
בא"ד וא"ת לר"מ דאמאי מטהר בנגע ובאשה תולין וי"ל משום דמוקמינן אחזקתי' ובאשה כיון דאיכא ריעותא מגופה כו' אע"ג דהתם מיירי בלא ראוהו חי מבערב מ"מ חזקה איכא והכא ליכא חזקה כלל יש לראות דלפ"ז תיקשי קו' שהקשיתי לעיל דמאי הוכיחו התוס' דאשה הוי במקום מציאתה מדחזקי' דמטהר בקופה ובאשה תולין דנהי דבקופה מיירי באינה בדיקה ע"מ ריעותא מגופה עדיף כמו שכ' הכא לר"מ ויש לתרץ דלפי סברת התוס' דהכא ריעותא מגופה גרע טפי מאינה בדוק דליכא חזקה כלל א"כ תיקשי דלטמא אף לחולין כיון דליכא חזקת כלל והרי באמת עיקר טהרות לחולין היא מטעם חזקה כמו"ש התוס' לעיל בתי' קמא ולקמן ד' ו' ע"ב מביא ברייתא דלחולין טהור דאמרינן שם א"ל ר' נחמן והא תנא תני לקדש כו' קיבלה מינה כו' וצ"ל דר"מ פליג אברייתא וס"ל דאף לחולין טמא ועיקר קו' התוס' הכא לר"מ דע"כ ס"ל דמעל"ע מטמא למפרע כדאית לי' לר"מ גופי' לקמן במשנה ד' ד' ואהא תירצו דבאמת אית לי' דהכא ליכה חזקה כלל ובאמת ס"ל אף לחולין טמא אבל לחזקי' שהוא אמורא ודאי לא יפליג אברייתא דלקמן דמשמע דטהור לחולין וצ"ל דאיכא חזקה רק דריעותא מגופה משוי לי' כמו אינה בדיקה דמ"מ יש חזקה:
בד"ה והילל כי אמר דמוקי אחזקתי' כגון ספק נגע ספק לא נגע היינו בר"ה כדפרישות בו' לפי גירסת התוס' דהכא א"כ נסתר תירץ מהר"מ בגמ' דמתרץ דלהילל להכי לא מהני חזקת טהרות משום שאין להם חזקה מבוררת דא"כ היכי קאמר הילל כי אמר אוקי אחזקתה כגון ספק נגע דיש לטהרות חזקה הרי לא הוי חזקה מבוררת ואפשר דס"ל דקושטא הוא דבעלמא מהני אפי' חזקה שאינה מבוררת וכדאזלא סוגיא דעלמא רק היכי דיש ריעותא לפנינו כגון הכא שעכשיו ודאי טמאה דאיתרע החזקה בזה לא מהני חזקה שאינה מבוררת דומיא דההיא דגבינות דעכשיו היא טריפה לפנינו אלא דלפי"ז כשאר קו' התוס' בחולין ד' י"א ד"ה אתיא מפרה אדומה כו' דבעדים ליכא ריעותא לפנינו וע"ש ע"ב ד"ה וכי תימא:
בא"ד אע"ג שבודאי נטמא האחד התם לאו מסוטה גמרינן אלא דמוקמינן כל א' בחזקת טהרה כו' הקשה מהרש"א ומהר"ם במס' חולין ד' ט' בתוס' ד"ה התם כו' דא"כ אף ברה"י נטהר לגמרי משום חזקה כיון דלא מצינו למיליף מסוטה לטמא ברה"י דאינו יכול להיות ומה שתירץ מהר"מ כבר כתבתי מזה בתוס' שלפני זה ויש לתרץ דנהי דמסוטה לא ילפינן לטמא דסוטה הוי יכול להיות מ"מ מצינו למיליף מדר' גידל דמי לח עסקינן דקרא דכל טהור יאכל בשר הא ספק לא יאכל בכה"ג כגון שספק אם נטמא הוא או אחר ומהתם לא מוכח רק דתולין כמו"ש לעיל בתוס' שלפני זה באריכות וגם בגליון לקמן ד' ג' ע"א ד"ה ואבע"א הקשו קו' מהרש"א ומהר"מ הנ"ל:
בא"ד וא"ת והיכי ילפינן מסוטה לטהר בר"ה אפי' ליכא חזקה והא סוטה אית לה חזקה כו' יש להקשות מהא דאמרינן בסוטה ד' כ"ח ע"א מכאן אתה דן לספק שרץ מה סוטה כו' ספק טומאה כו' אינו דין שיהי' ספיקו כוודאי ואם שאר טומאות חמירי מסוטה אף היכא דאיכא למיליף מסוטה להקל בר"ה דמה לסוטה שכן קיל שאין בו אונס ושוגג א"כ הו"ל להו להקשות בפשיטות. והנה בלשון רש"י מתוקן זה שכ' שם אהא דאמרינן וממקום שבאת מה סוטה רה"י אף שרץ רה"י כו' וז"ל. הואיל ולא למדת דטמאינן מספק אלא מסוטה חזור ודן דמה סוטה ברה"י כו' ור"ל דיו לבא מן הדין להיות כנידון וא"כ במקוה כאן דברה"י לא יליף ר"ש מסוטה משום דהתם רגלים לדבר א"כ בר"ה מנ"ל לטהר אף לפי תירץ התוס' דהכא דגם בסוטה ליכא חזקה מ"מ קיל מהכא כנ"ל ואפשר לתרץ דלתירוצם דבסוטה ליכא חזקה א"כ שפיר יש למיליף מקוה מסוטה וכי תאמר מה לסוטה שכן קיל שלא עשו בו אונס כרצון ע"ז מ"ל שאר טומאות יוכיח דג"כ עשו בו אונס כרצון ואפ"ה היכא דאיכא חזקה טהור בר"ה כגון ספק נגע וכי תאמר מה לשאר טומאות שכן יש בהם חזקה תאמר במקוה דליכא חזקה וי"ל סוטה יוכיח ולהכי גם בקושייתם הוצרכו להקשות מכח דבסוטה איכא חזקה ותו ליכא למיליף כלל:
בא"ד כיון שקינא לה ונסתרה איתרע חזקתה כו' ובמס' חולין ד' ט' ד"ה התם מבואר יותר שכתבו כיון שקינא לה ונסתרה הוי רגלים לדבר ואיתרע חזקתה ולפי"ז ממילא מתורץ קו' מהרש"א ומהר"ם בתוס' שלפני דיבור זה שתירצו התוס' דטומאת למפרע לא ילפינן מסוטה והקשו דא"כ לישני הכי לר"ש לקמן ולמה לי' לומר רגלים לדבר ולפי הנ"ל ניחא אלא דלפ"ז תיקשי מה פריך לקמן לרבנן אי מסוטה מה סוטה בר"ה טהור ה"נ דהרי רבנן לא ס"ל רגלים לדבר. וגם המקשה אכתי לא ידע לה א"כ ליכא למיליף מסוטה לטהר דהתם איכא חזקה:
והנה תמי' לי על המהרש"א במס' סוטה האיך לא הביאו דברי התוס' דהכא דהתם ד' כ"ח ע"א הקשו התוס' ל"ל קרא לטמא סוטה ברה"י וכי איצטרך קרא לאסור ספיקו וכ' מהרש"א פי' לדבריהם דהרי אף בלא קרא נאסרה מספק ול"ל קרא והקשה ע"ז דאי לאו קרא הוי מוקמינן לה אחזקתה כו' ולדברי התוס' דהכא נימא דבסוטה ליכא חזקה דאיתרע החזקה וא"ל דאף דאיתרע החזקה עכשיו מ"מ הא דאוקמינן לה אחזקה שהי' לה מקודם דאיתרע דהרי אף דהיכי דאיתרע החזקה מ"מ מוקמינן לה אחזקה כמ"ש התוס' לקמן ד"ה התם תרתי לריעותא כו' א"כ יש לתרץ קו' מהרש"א בע"א דהכי אזלא קו' התוס' שם דכי איצטרך קרא לאסור ספקו וצ"ל דאיצטרך דלא תוקמא אחזקה א"כ ל"ל להש"ס בחולין דף י' ע"ב למיליף חזקה מספק נגע שבבית יוע"ש דליכא הוכחה כ"כ כמו שהקשו התוס' בחולין שם טפי הו"ל למיליף מהכא מדאיצטרך קרא לאסור ספיקו ש"מ דבעלמא אזלינן בתר חזקה דאל"כ לישתוק קרא מיני' ובלא"ה נאסור אותה והרי מהכא מוכח אף היכי דהשתא יש ריעותא כמו דמוכח שם. אך יש להקשות דמ"מ הרי איצטרך קרא בסוטה שנילף מינה כל ספק טומאה לטמא ודאי ולשרוף עלה את הקדשים ואפשר לומר דקושייתם אזלי אליבא דר"ש דהכא דבכל ספק טומאה אית לי' תולין כמו"ש התוס' לקמן ד"ה ושניהם ודוחק וע"כ אתה צריך לומר כן דהרי בסמוך כתבו וא"ת א"כ היכי ילפינן מסוטה לטמא ברה"י אפילו איכא חזקה הא דסוטה איתרע חזקה וקרא דונטמאה דאייתר לאגמורי בעלמא טומאה מסוטה אימא דוקא כו' א"כ הרי שכתבו התוס' להדיא דונטמאה אייתר לאגמורי מיני' והרי שם תירצו אקושייתם דאיצטרך קרא לגופי' לחייב בעשה עיי"ש אלא וודאי דהתם אליבא דר"ש קאי וכאן שהקשו לרבנן דילפי בכל ספק טימאה ברה"י מסוטה הוצרכו לומר דקרא דאייתר לדידהו איצטרך כו':
בא"ד וי"ל דילפינן מסוטה שעשה הכתוב ודאי טומאה אע"ג דאית לה חזקה שאינה טמא ודאי וכו' וא"ל דא"כ היכי יליף ר"ש לטהר מקוה בר"ה הרי בר"ה במקוה ליכא האי חזקה כמו שמבואר לעיל בדיבור הראשון בתחילתו אע"ג די"ל דמ"מ ליכא חזקת טהרה וודאי דומיא שכתבו כאן לרבנן ברה"י אע"ג דליכא חזקה מ"מ איכא חזקה שאינו טמאה ודאי ובר"ה אמרינן להיפך אע"ג דאיכא חזקה מ"מ ליכא חזקה לוודאי מ"מ קיל טפי כיון דלא עשו בו אונס כרצון וגם יש עכ"פ האי חזקה שאינו טמא ודאי מהני לטהר כמו שכתבתי לעיל בזה הדיבור וצ"ל כמו שכתבתי לעיל דלר"ש דאית לי' רגלים לדבר והוי קרוב לודאי איתרע גם האי חזקה יוע"ש:
ע"ב בגמרא ומ"ש ממקוה דתנן כו' לשמאי קשיא למיפרע כו' יש לדקדק דתיקשי' לי' למשנה דמקוה בלא שמאי והילל למה בר"ה טמא ולא יליף לטהר מסוטה וצ"ל משים תרתי לריעותא ומה"ט יהי' ניחא גם לשמאי והילל ורש"י כתב כאן דהכא טמא בר"ה דלאו ספק הוא אלא וודאי כדמפרש טעמא לקמן והיינו מטעם תרתי לריעותא והרי אכתי לא הוי ידע לה ועיין לקמן דף ג' ע"ב בתוס' ד"ה איכא בינייהו ועין לעיל בתוס' ד"ה מעל"ע כו'. אך קשה לפ"ז כו' ותו קשה דלימא לי' ולטעמך דלא יעמידנה אחזקה הרי יש לנו לימוד דמעמידין אחזקה אפי' היכי דאיתרע החזקה דומיא דמקוה כמ"ש התוס' ד"ה תרתי לריעותא ותו קשה לפמ"ש לעיל בתוס' ד"ה מעל"ע לרש"י דלא קשה בשיטתי' מנגע באחד בלילה א"כ לכאורה גם במקוה יש לתרץ כה"ג מיהו הא יש לדחות ודעת לנבון נקל ונראה לפרש ההמשך הגמ' עפ"י מ"ש מהרש"א במס' עירובין ד' ל"ה ע"ב בגמרא שם דפריך שם לר"מ מנגע בא' בלילה דמטהר ובספק עירוב מחמיר דשניהם דאורייתא ולבסיף פריך שם לדר' יוסי דמטמא במקוה אף בטומאה דרבנן בספיקו ובספק עירוב מיקל והקשה מהרש"א דלמה לא פריך אדר"מ מטומאה דאורייתא במקוה דמחמיר למפרע ובנגע בא' בלילה מיקל אע"ג דהוי נמי טומאה דאורייתא ותירץ שם דהמקשה ידע לחלק דשאני מקוה דהעמד טמא על חזקתו והא דפריך לר' יוסי משום שסמך על קו' שני' אדרבה העמד מקוה כו' וכיון דר' יוסי איירי בטומאה דרבנן והא איכא חזקת נגד חזקה כשאר ספיקא דרבנן משא"כ לר"מ לא שייך למיפרך הכא כיון דר"מ איירי בטומאה דאורייתא וכשיש חזקה נגד חזקה ממילא הוי ספיקא דאורייתא לחומרא יוע"ש בדבריו. והנה יש לתמוה מאוד על דברי מהרש"א הנ"ל דהא בהאי דמקוה קתני בין בר"ה ובין ברה"י כו' א"כ ע"כ טומאה ודאי היא דאמר ר"מ טמאות כמו שהוכיח רש"י כאן או הוכחת התוס' דהרי מקוה שנמדד ר"מ קאמר לה כמו"ש הר"ש בפ"ב ממקואות מ"א וב' והרי כ' התוס' בחולין ד' ו' ע"ב ד"ת אלא לאו וא"ל דשאני הכא דאזלינן לחומרא כו' ועוד דאף לקולא מטמאין לה לשרוף קדשים ולהביא קרבן אם נכנס למקדש וקא מייתי מספק חילין לעזרה הרי דהתוס' חשבו לטומאה ודאי קולא א"כ מ"מ קשה גם לר"מ למה מטמא ודאי לשרוף כדאמר הכא הרי זה קולא הוא וכיון דיש נגד חזקת טמא חזקת טהרה דמקוה הו"ל לתלות דזה הוי חומרא דתולין לא אוכלין ולא שורפין. והנה הת"ח כ' שם בעירובין וז"ל ורמי דאורייתא אדאורייתא לר"מ אע"ג דבמתניתין איכא חזקה אחרת כנגדה דמוקמינן לגברא בחזקת שלא עירב השתא ס"ל דחזקה שלא עירוב לאו חזקה הוא כמו"ש התוס' וטעמא דמילתא משום דגבי עירב לא מספקינן לי' בגופי' דהחי גברא למימר העמידוהו על חזקתו אלא בעירובו מספקינן כו' אבל בנגע בא' בלילה דספיקא בגופו דהאי גברא אם נגע גופו בחי או במת לכך מוקמינן האי גברא אחזקתו ראשונה דטהור הוה וכן בטמא שירד לטבול כו' דטמא כשנטמא בטומאה דאורייתא היינו משום דהתם נמי מספקינן בי' בגופו דהאי גברא אם טבל גופו במקוה שיש בו מ' סאה או לא לכך מוקמינן לגברא אחזקתי' ראשונה דטמא הי' כו'. ונראה דהשתא דסבר דחזקה שלא עירוב לאו חזקה הוא ה"ה חזקת המת הוא למימר כו' ולעיל נמי לא שיך לומר העמד מקוה אחזקתי' כיון דלא דיינינן לה למקוה אי טהורה הוא או לאו ולקמן דפריך לר' יוסי אדרבא העמד מקוה אחזקתי' היינו לרבא דאמר התם תרי חזקה לקולא ומעמידן מת על חזקתו ראשונה יוע"ש בת"ח ועיין לקמן בקונטרס הלז. והנה לדבריו שפיר מתורץ קושיות מהרש"א בסיגנון של מהרש"א דהמקשה לא פריך דר"מ אדר"מ מנגע בא' בלילה אמקוה דידע דהמקוה יש חזקת טימאה דהעמד טמא על חזקתי' וא"ל אדרבא העמד מקוה על חזקתי' ז"א דלא מהני כלום דלא דיינינן עלה כלל ולקמן לר' יוסי פריך בתר דמשני רבא התם תרי חזקה כו' ולפי"ז יש ליישב המשך הסוגיא בשמעתין דהמקשה ידע שיש חזקת טומאה דהעמד טמא אחזקתי' ולכך אף בר"ה טהור וחזקת מקוה לאו כלום כיון דלא דיינינן עלה כלום כסברת הת"ח ובנגע שבבית דמוקמינן נגע אחזקתי' י"ל דלא דיינינן על האדם דהוא ודאי טמא משום גזירת הכתוב כמו"ש התוס' כאן ד"ה תרתי כו' רק דיינינן אנגע אם היתה חסירה קודם ההסגר ולכך מוקמינן לה אחזקתי' ופריך כאן אהילל ושמאי דלשמאי העמד אשה אחזקתי' אע"ג דלא דיינינן על אשה כלל שהשתא ודאי טמאה רק דדיינינן אטהרות שנגעה ואפ"ה מטהר מטעם חזקתה וה"ה במקוה נטהר משום חזקת מקוה אע"ג דיש נגדה חזקת טמא על חזקתה מ"מ נטהר בר"ה מסוטה דהרי מסוטה ילפינן אפי' היכא דליכא חזקה דגם בסוטה ליכא חזקה כמו"ש התוס' לעיל ד"ה והילל כו'. וגם להילל קשה ודאי דכיון דהילל ס"ל כאן תולין ש"מ דגם לדידי' מהני חזקה, רק משום סייג לקדשים תולין וא"כ הוי התם בר"ה עכ"פ לתלות כמו דס"ל הכא באשה דתולין בר"ה ולא יליף הכא מסוטה לטהר לגמרי א"כ ג"כ התם הי' לתלות ולמה יטמא התם לגמרי כיון דיש חזקת מקוה כמו"ש מהרש"א כאן בגמרא אלא ודאי דחזקת מקוה לא מהני כלל כיון דלא דיינינן עלה כלל וה"נ לא להני חזקת אשה כלל. אבל מרה"י לא פריך דברה"י במקוה טמא מסוטה אבל הכא לא ילפינן מסוטה דהוי טומאת ראי' כמו"ש לעיל בתוס' ד"ה מעל"ע עיי"ש וכן סוגיא דלקמן דפריך מחביות נמי הכי אזלא והא דפריך שם אדרבה העמד יין על אחזקתי' ואימר לא החמיץ הקשו מהרש"א ומהר"ם דמאי פריך דילמא מ"ה באמת הוי ספק וכמו שהקשה לעיל אדרבה העמד מקוה כו' כדי שיהי' תולין נראה לפענ"ד יש לתרץ דהרי קיי"ל בכמה דוכתי' דתרומה בזמה"ז דרבנן וכן איתא בפסחים ד' י' וביבמות ד' פ"ב וכ"פ הרמב"ם פ"א מהל' תרומות הל' כ"ו שאף בימי עזרא הי' דרבנן וא"כ כיון דיש נגד חזקת טבל חזקת יין הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא והוי ודאי תרומה וא"צ לפרוש שנית וכמ"ש מהרש"א בעצמו בעירובין דלהכי פריך לר' יוסי דמיירי מדרבנן אבל לעיל במקוה דהוי טומאה דאורייתא וס"ד לחומרא ופריך דיהי' תולין דטמא ודאי להו לחומרא הוא וכמו"ש התוס' בחולין הנ"ל אלא היא קולא לכך יהי' תולין לחומרא:
שם בגמרא להילל קשיא ודאי דאלו מעל"ע שבנדה תולין כו' מה שתפס בגמ' מעל"ע להילל והרי הילל סבר מפקידה לפקידה נדחק רש"י בזה ולולא דבריו הי' מקום לומר עפ"י הגמ' במס' גיטין ד' ל"א ע"ב אמר ר' אלעזר חלוקין עליו חביריו דתניא מקוה שנימדד כו' מטמאין למפרע ואילו ראי' מעל"ע קאמר ופריך פשיטא דחלוקין ומשני מ"ד מאי למפרע מעל"ע קמ"ל כו' יוע"ש ולכך לא מצי להקשות להילל שיטמא ודאי למפרע עד הפקידה ראשונה דהרי י"ל דגם במקוה אינו מטמא עד הבדיקה ראשונה רק מעל"ע דמאי למפרע מעל"ע ומ"ה לא פריך רק אמעל"ע דעכ"פ מעל"ע יטמא ודאי להכי קאמר אף להילל דאילו מעל"ע שבנדה תולין והכא מעל"ע אחרון ודאי:
ברש"י ד"ה טמאה ודאית כו' מדקתני בר"ה טמא אלמא כוודאי משוי ליה כו' יעויין במהרש"א ואפשר לראות דהא ודאי דרש"י ס"ל דבר"ה או טהור ודאי מסוטה או שהוא ודאי טמא ותולין לא שייך בי' דספק ר"ה טהור הוא והא דס"ל להילל כאן בר"ה תולין י"ל כמו"ש הרשב"א שהבאתי במשנה דמדינא הי' לטהר מסוטה רק משום איחוכא מטמאין אף בר"ה משא"כ במקוה דלא שייך איחוכא דהרי המקוה במקומו עומד מ"ה הו"ל לטהר בר"ה אי לאו דכודאי משוות לי' וכ"ז לגרסתו דלא גרס לעיל כגון ספק נגע כו' וא"כ קאי טעמא דהילל על רה"י אכן לגרסת התוס' דגרס לה א"כ קאמר הילל טעם אר"ה א"כ ע"כ לאו טעמא הוא משום איחוכא כמו"ש לעיל בתוס' ד"ה מעל"ע לכך הוצרכו לפרש בע"א:
בתוס' ד"ה דאיכא ריעותא מגופה אבל אי לאו האי טעמא כו' כמו בנגע כו' למאי דמסיק דהכא י"ל הגס הנס חזותי' ל"ד כלל לנגע ואפשר דהיינו ריעותא מגופי' דקאמר ומ"ש בגליון והא דאמרינן בפ"ק דחולין גבי בא זאב כו' קאי על האי היתירא דגבינות שרצו התוס' לדמות לטומאה אע"ג דבחולין שם התם גמרינן מסוטה ואין לדמות איסורי לטומאה אלא לסכנתא דספיקו אסור אע"ג דיש חזקה תירץ היינו להמקשה דהתם אכן למסקנא דשני לי' בין איסורא לסכנתא ובספק איסור שרי דדמי לספק טימאה בר"ה לא ילפינן מסוטה בר"ה היכי דאיכא חזקה כדי שנאמר הלכתא גמירי לה מסוטה שלא ניליף מיני' אלא דהיכי דאיכא חזקה לא צריך למיליף מסוטה רק היכי דליכא חזקה:
בא"ד כיון דמעולם לא היתה אותו שעה מבוררת כו' כדמוכח בהכל שוחטין דקאמר אתיא ממכה אביו ומפרה אדומה כו' מעולם תמהתי על פשוטו הפשט שהביאו אתיא ממכה אביו ולא מצאתי כלל מי שהרגיש בזה עד כעת שעיינתי בגמ' דפיס ווינא שעם הגהת הגאון מ' ישעי' פ"ק זלה"ה שמוחק מכה אביו וגורס עדים זוממים. אך אמנם בכל הגמרות ישונות בכולם הגירסא אתיא ממכה אביו והנה א"ל דכוונתם על קושייתם בחולין ד' י"א בתוס' ד"ה כגון דכתבו דהומ"ל משום דאזלינן בתר חזקה דהעמד האם בחזקת צדקת וכתבו כאן מכח קו' זו להוכיח דחזקה שאינו מבוררת לא הוי אזקה ונאמר דהתם נמי חזקת האם אינה מבוררת דז"א דחזקת כשרות וצדקת הוי כחזקה מבוררת כ"ז שלא איתרע וכמו"ש התוס' ד"ה והילל דסוטה יש לה חזקה אי לאו דקינא לה ונסתרה איתרע החזקה ועיין לקמן דחזקת היתר וכשרות הוי חזקת הגוף והבאתי מתוס' כתובות ד' ע"ה ע"ב ד"ה ספק דכתבו ומראוהו מדברת דהוי חזקת הגוף יוע"ש. וגם לפי דברי מהרש"א בחולין א"א לפרש כן. ונראה לתרץ בדרך חידוד וקצת רחוק מפשוטו לתרץ כוונתם מה שהביאו ממכה אביו עפ"י לתרץ קו' העולם בשם הגאון מ' צבי הירש מהאלברשטאש על תירץ ר"ת בחולין ד' הנ"ל בתוס' ד"ה ליחוש דלכך בנסקלין בנשרפים לא אזלינן בתר רוב נשרפין משים דלענין באיזה מיתה להרג לא אזלינן בתר רובא א"כ קשה שריפת בת כהן היכי משכחת לה דילמא לאו אבי' הוא ואינה בת כהן רק בת ישראל ודינה בחנק הקל ולא שייך אזלינן בתר רובא דהוי ממיתה למיתה וכדברי התוס' הנ"ל ולעיין מה שכתבתי מענין קושי' זו בפסחים באריכות ונ"ל לתרץ על פי מה שכתב התוס' בחולין שם ד"ה מנ"ל דאזלינן בתר רובא וא"ת כיון דאזלינן בתר חזקה כ"ש בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף וי"ל דלר' אחא בר יעקב בעי דלא קום לי' חזקה מקרא. והנה לכאורה קשה דעפ"ז מה הקשו התוס' ד"ה כגון שהיו חבושים כו' דהומ"ל דהעמד האם בחזקת צדקת כו' דא"כ מוכח חזקה מקרא וממילא מוכח רובא דרובא וחזקה רובא עדיף ודוחק לומר דקושיות התוס' לא קאי לתירץ הנ"ל דלר' אחא בר יעקב בעי רק לתירוצם השני. אך י"ל דקו' התוס' הוא דעכ"פ מנ"ל בתר רובא אימא דהתם במכה אביו ואמו הוי שניהם למעליותא רובא וגם חזקה אבל רוב לבד לא מהני והא דמות יומת במכה אביו משום דהוי רוב וחזקה ועפ"ז יש ליישב ולומר דאף לפי תירץ ר"ת דממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא היינו בתר רובא גרידא אבל היכי דאיכא רובא וגם חזקה בודאי מהני ונהי דנימא כמו דלא מהני רובא ממיתה למיתה כן לא מהני חזקה ממיתה למיתה דאם הי' מהני חזקה מכ"ש רובא דרובא עדיף מ"מ היכא דאיכא שניהם רובא וחזקה מהני אף ממיתה למיתה כמו שהוכחנו מקו' התוס' ד"ה כגון דאף אם לא הוה אזלינן כלל בתר רובא א"כ כ"ש דלא הוי אזלינן בתר חזקה מ"מ בהצטרף שניהם רובא וגם חזקה בוודאי מהני. והנה בהא דהמציאו התוס' בד"ה כגון הנ"ל לומר דהעמד האם בחזקת צדקת כ' במהרש"א דלמסקנא דמסיק אין אפטרופס לעריות לא הוי חזקה כלל דאימר נאנסה. אך אמנם זה שייך באשת ישראל ותירץ מהרש"א שפיר על מכה אביו דאיירי, אף בבן ישראל א"כ שפיר ליכא חזקת צדקת דאימא נאנסה משא"כ באשת כהן שפיר שייך חזקת צדקת דלא נאנסה כלל דאם נאנסה היתה אסורה על בעלה כהן דאשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה א"כ מדלא אסרה עצמה על בעלה כהן שפיר איכא חזקת צדקת דלא נאנסה ג"כ וגם איכא חזקת היתר לבעלה וכמ"ש התוס' דכתובות בסוגיא דפ"פ ד' ט' בתוס' ד"ה ואבע"א א"כ שפיר בבת כהן דהיתה אמה אשת כהן איכא רובא וגם חזקה דהעמד האם בחזקת צדקת ולא שייך דברי מהרש"א אימא נאנסה ולא שייך באשת כהן. וגם איכא חזקת היתר לבעלה כמ"ש התוס' בכתובות הנ"ל ולא שייך כאן תירץ התוס' בכתובות דאונסא קלא אית לה דאדרבה איכא עוד יותר חזקת צדקת האם דבשלמא התם בתוס' שפיר שהרי מצא פ"פ ובודאי זינתה ואנו מסופקין אם באונס אם ברצון אמרינן דבודאי הי' ברצין דאונסא קלא אית לה משא"כ כאן דאמרינן דהעמד האם בחזקות צדקת דלא זינתה ואי דילמא נאנסה א"כ אדרבא אונסא קלא אית לה ואמרינן דבודאי לא זינתה כלל עכ"פ איכא בבת כהן רובא וחזקה ובזה בוודאי אזלינן בתר רובא וחזקה לחייבה שריפה ומתורץ קו' העולם הנ"ל:
אך אמנם הא דהוכחנו מדברי התוס' ד"ה כגון הנ"ל דאף דלהא לא אזלינן בתר רובא ולא בתר חזקה מ"מ בתר רובא וחזקה בודאי הוי אזלינן הנה מדברי רש"י משמע דאם רובא לא מהני וגם חזקה לא מהני אף צירף שניהם לא מהני מדכ' רש"י בד"ה היכי דאפשר כו' וצריכין לבדוק בהמה אחר חי' טרפות כו' ובריש דף י"ב ד"ה פסח כ' דיש לבהמה חזקת היתר כדאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת א"כ יש לה רוב וחזקה ול"ל לבדוק אחר ח"י טריפות דהא י"ל דאף דלא אזלינן בתר רובא מ"מ בתר רובא וחזקה בוודאי אזלינן אלא מוכח מרש"י דלא ס"ל האי סבא אך מ"מ אין זה סתירה לדברינו הנ"ל דמצינו למימר דרש"י לא ס"ל כתירץ התוס' דממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא ולא קשי' לשיטות רש"י כלל קו' העולם וגם בתא דכ' רש"י דאיכא חזקת היתר לבהמה מכח דנשחטה הותרה אף לא אזלינן בתר רובא יש בזה מקים עיון אין כאן מקומו ועפ"מ דברים הנ"ל שפיר יש לתרץ כוונת התוס' הא דהביאו ממכה אביו דהנה התוס' רצו להוכיח דחזקת שאינה מבוררת לאו חזקה הוא מדיליף מפרה אדומה דילמא התם משום חזקה. והנה הוכחה זו יש לסתור ולומר כיון דעיקר קו' הגמ' דמנ"ל דאזלינן בתר רובא קאי לר' אחא בר יעקב דלית לי' חזקה מקרא א"כ אם נימא דטעם פרה אדומה משום חזקה ממילא מוכח רובא דרובא עדיף וצ"ל כנ"ל דאכתי קשה אימא הטעם משום צירוף שניהם חזקה ורובא ולעולם דחד לא מהני אלא ע"כ דלא הוי חזקה כלל דהוי אינה מבוררת עכ"פ היוצא מזה דהוכחת התוס' דחזקה שאינה מבוררת הוא על יסוד זה דיש לומר דאף דרוב לא מהני מ"מ רוב וחזקה מהני וכדי שנוכיח סברא זו ודלא נימא כרש"י הנ"ל דצירוף שניהם לא מהני מידי אם כל אחד לבדו לא מהני ע"ז הביאו ראי' מהא דקאמר בחולין אתיא ממכה אביו דכתיב מות יומת מוכח דאזלינן בתר רובא אף בדיני נפשות וע"ז תיקשי קו' התוס' מניסקלין בנשרפין וצ"ל כתירוצם דממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא וקשה קו' העולם מבת כהן דבשריפה וצ"ל כתרוצי הנ"ל דהתם יש רוב וחזקה ומוכח דאף ברובא לחודא לא מהני מ"מ רוב וחזקה מהני א"כ שפיר יש הוכחה הנ"ל מפרה אדומה דחזקה שאינה מבוררת לא הוי חזקה כנ"ל לפרש דרך פלפל. אך אמנם בעיקר דבריהם קשה דהתוס' בחולין דיה אתיא מפרה אדומה דחו ראי' זו מפרה משום דאיכא חזקה אחרת כנגדה דהעמד טמא אחזקתי' והוצרכו להוכיח מעדים זוממים ואמאי שבקו הכא עיקר הראי' ותפסו את הנדחה ומטעם זה דחקו ג"כ להגאון מ' ישעי' פיק שהגי' מעדים זוממים ואפשר שלא לשבש הספרים נוכל לומר דכוונתם עפמ"ש בחולין דיה מנא הא מילתא בשם רבינו חיים דהא דקיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף מפרה אדומה ילפינן כו' וכ' מהרש"א אע"ג דאיכא נגד חזקת טמא חזקת פרה שאינה טריפה האי חזקה אינה מבוררת יוע"ש א"כ י"ל כיון דהוא הלכה פשיטה דרובא וחזקה רובא עדיף וההוכחה רק מפרה אדומה ממילא מוכח מזה דחזקה שאינה מבוררת לא הוי חזקה:
ובדרך אחר יש לתרץ וגם לתרץ הא דהביאו ממכה אביו. דהנה בת"ח הקשה בחולין דקאמר כגון שהי' אביו ואמו חבושין ומקשה הת"ח אמאי לא יליף מקרבנות דקפיד רחמנא שלא יקריב אלא כהן דילמא לאו אביו ואינו כהן. ובזה לא שייך שהיו חבושים האבות והאמהות עד אהרן כהן. והנה עפ"י מהרש"א שהבאתי לעיל דכ' לתרץ קו' התוס' ד"ה כגון משום דאין אפטרופס לעריות אימא נאנסה לא שייך להעמיד הרם בחזקת צדקת וכתבתי לעיל דברשת כהן דהאונס אסור שייך שפיר להעמידה בחזקת היתר א"כ לא מצי למיליף מקרבנות דהתם איכא רובא וחזקה חזקת היתר לבעלה ואפשר להעמיד זה בכוונת התוס' דהעמידו דבריהם על הא דקאמר כגון שהיו אביו ואמו חבושין וכתבו דהוי מצי לדחוי דהעמד האם בחזקת צדקת ולמה לא העמידו דבריהם על גוף הילפותא ממכה אביו ולפי הנ"ל י"ל דהוי קשה להו קו' הת"ח הנ"ל לזה כתבו ה"ה דהומ"ל דהעמד האם כו' רק לפי מה דמשני ניחא דדילמא נאנסה כמו"ש מהרש"א אבל אי הוי יליף מכהן אף לפי המסקנא מצי לדחוי כנ"ל דיש רובא וחזקה. אך קשה דמ"מ יש למיליף מהא דכהן מקריב קרבן מצורע וזבים ויולדות או הזאת מי חטאת דאיכא למימר העמד טמא אחזקתי' א"כ אין לדחות הילפותא הנ"ל כנ"ל משום רובא וחזקה דהא נגד חזקת אם איכא העמד טמא על חזקתו ודומיא שכ' התוס' גבי פרה אדומה וצ"ל דזה אינו קושיא דהא באמת בעלמא רובא וחזקה רובא עדיף והא דפריך מנ"ל דאזלינן בתר רובא היינו כמו שתירצו התוס' דקאי לר' אחא בר יעקב דל"ל חזקה מקרא א"כ שפיר לא מוכח מקרבנות מידי די"ל באמת רובא לחודי' לא מהני רק הכא דיש להרוב עוד חזקה דחזקת האם שמותרת לבעלה החזקה מחמת הרוב ואע"ג דיש חזקה דהעמיד טמא על חזקתי' תו אמרינן רובא וחזקה רובא עדיף דכיון דיש להרוב חזקה עמו והא הרוב טוב תו נשאר סברא דעלמא רובא וחזקה רובא עייף מחזקה אבל היכי דליכא רק רוב לחודי' אף דליכא נגדו חזקה לסתור מ"מ רוב לחודי' לא מהני מידי משא"כ כשיש להרוב חזקה עמו לסייע להרוב אז החזקה מהני לו שיהי' הרוב טוב א"כ אע"ג דיש חזקה נגד חזקה מ"מ בזה אמרינן שפיר רובא וחזקה רובא עדיף. ולפי"ז שפיר מוכח מפרה אדומה דחזקה שאינה מבוררת לאו חזקה היא דליכא למימר דבאמת יש להפרה חזקה דכשירה רק דיש נגדה חזקה דהעמד טמא על חזקתה ז"א דמ"מ לא מוכח מיני' דרובא לחוד בלא חזקה מהני דילמא הכא משום דיש סיוע להרוב כנ"ל אלא ודאי דהחי רובא הוי בלא שום חזקה משום דחזקה שאינה מבוררת לאו חזקה הוא והתוס' בחולין שם ד"ה אתיא מפרה כו' שדחו שם האי חזקה משום דיש חזקה אחרת כנגדה דהעמד טמא על חזקתו היינו לשיטת רבינו חיים שם ד"ה מנא כו' דרובא וחזקה רובא עדיף לא מסברא כו' עיי"ש ומעתה יש לומר בכוונת התוס' דהכא שרצו להוכיח דחזקה שאינה מבוררת לאו חזקה היא מפרה אך ורק יש מקום לדחות ולומר דילמא שאני התם דיש חזקה נגד זה דאיכא חזקה אחרת ולומר העמד טמא אחזקתי' וכדי לסתור זה הביאו התוס' גם מהוכחת הגמרא ממכה אביו וקשה קו' הת"ח דלמה יליף ממכה אביו דע"ז יש לדחות כגון שהי' אביו ואמו חבושים טפי הו"ל למיליף מכהן המקריב קרבנות דילמא לאו אביו והיא ממזר וצ"ל כתירוצי הנ"ל באורך ומזה מוכח דלאו סברא היא לומר העיד טמא על חזקתו ממילא שוב שפיר נתחזקה ההוכחה מפרה אדומה כן יש לפרש ע"ד הפלפול:
בתוס' ד"ה להילל קשה וודאי דמדקאמר ר"ש בסיפא ברה"י חולין מכלל דטומאת כו' כבר כתבתי לעיל ברש"י דמאי מחולקין רש"י ותוס'. והנה יש להקשות לפי דעת מהרש"א ומהר"מ דהתוס' לשיטתם דסברי בר"ה ס"ל נמי להילל תולין א"כ ליכא להוכיח מר"ה מידי רק הוצרכו התוס' להוכיח מר"ש דהרי לעיל ד"ה מעל"ע הקשו התוס' דמעל"ע דקיל טפי משאר טומאת אמאי החמירו בו לטמא אף בר"ה ותירצו משום דיש ריעותא מגופי' ומשום דהרי חסר לפניך משום שהאשה שראתה השתא ודאי טמאה ופי' שם מהר"מ דתרתי סברות בעינן עיי"ש וא"כ אכתי השתא בדברי המקשה דאכתי לא ידע דזה הוי ריעותא מה שהשתא ודאי טמא דהרי בתר הכי הוא דמשני הרי חסר לפניך א"כ גם לשיטות התוס' בדברי המקשה דהכא ס"ל דלהילל בר"ה טהור משום קושיות התוס' לעיל וא"כ אמאי נאדו מפירש"י. אמנם כי דייקינן לא קשה מידי קושיא זו לפי מה שכתבנו לעיל בתוס' דעיקר תירוצם הוא דאשה השתא וודאי טמא והוי כשעת מציאתן ומש"ה מדרבנן טמא בר"ה כמו בנגע בא' בלילה היכי דלא ראוהו חי מבערב וא"כ וודאי גם המקשה ידע מהאי סברא דהרי היא משנה בהדיא בטהרות פ"ג ופ"ה ופ"ט רק דהיא מדרבנן כמו"ש לעיל והמתרץ שתירץ כרו הרי חסר לפניך ר"ל דמש"ה גם דאורייתא איתרע החזקה אבל המקשה סבר דמש"ה לא הוי ריעותא כלל רק מדרבנן טמא משים שעת מציאתן ומש"ה פריך שפיר למה התם וודאי והכא תילין ועיין לעיל בתוס' אך קשה מה פריך כו' ומ"ש שם ולולא דמסתפינא הייתי אומר דהתוס' דחכא רצו ליישב קושייתם דלעיל ד"ה מעל"ע שהניחו בקושיא דמאי פריך ממקוה דהכא תולין דילמא הכא משום ביטל פ"ו עפ"י מ"ש מהר"מ שם דהא דלא תירצו אקושייתם ראשונה כן דמ"ה לא יליף מסוטה לטמא אף בחולין ובקדשים וודאי משום ביטול פ"ו היינו כיון דקושייתם אזיל דניליף מדאורייתא ובדאורייתא אין שייך להקל משום ביטל פ"ו והבאתי לעיל בתוס' מ"ש אך קשה ממקוה ע"ש. והנה המשנה למלך פ"ו מהל' מקוואות דף קס"ו ע"ד כ' דגם ר"ש מודה דנגע בא' בלילה דטמא אף בר"ה היכי דלא ראותו חי מבערב ושורפין קדשים מדרבנן משום שעת מציאתן והא דקאמר ר"ש תולין ברה"י ובר"ה טהור לגמרי היינו מדאורייתא כדקאמר ושניהם לא למדוהו אלא מסוטה אבל מדרבנן באמת ס"ל דשורפין משום שעת מציאתן עיי"ש ובזה יבואר דברי התוס' להילל קשיא וודאי וקשה להו דמאי פריך להילל דילמא משום ביטול פ"ו ס"ל להילל דתולין כקושייתם דלעיל ולזה כתבו מדקאמר ר"ש בסיפא ברה"י תולין והרי מודה בנגע בא' דשורפין משום שעת מציאתן וצ"ל מדאוריי' קאמר ר"ש כסברת משנה למלך הנ"ל מכלל דטמאות דקאמרי רבנן ברישא היינו ג"כ מדאורייתא וודאי וא"כ כיון דהכא מדאורייתא טמא קשה להילל דמדאורייתא אין שייך להקל משום ביטול פ"ו וכסברת מהר"ם הנ"ל וכ"ז לתירוצם דלעיל שתירצו דהכא משום ביטול פ"ו לא דמי לנגע כו' וא"כ קשה מאי פריך ממקוה והוצרכו לזה התוס' אבל רש"י בשיטתי' דכתבתי לעיל בתוס' דלרש"י לא קשה כלל מנגע כו' כמו"ש באורך מש"ה לא צריך רש"י להאי הוכחה:
בד"ה השתא הוא דחזאי כו' ולא קאמר השתא הוא דבגרה היינו משום דרגילות שערות לבוא מצפרא וכי פריך כו' דדוקא בשערות קאמר רב כו' וא"ל דהרי החילוק שבין שערות לשאר דברים לא הוזכר שם בפירוש רק התוס' כתבו הכא כן שלא תיקשי לרב לפי מה דמסיק דאמריני' השתא הוא דחזאי אבל לפי מה דפריך שם לשמואל לא ידע עדיין מזה הסברא וא"כ מנ"ל להקשות לרב דילמא לית לי' האי חילוק של שערות לדעלמא ז"א דהרי הכא בתר דמשני ה"נ השתא הוא דחסר קאמר הכי השתא התם א"ל חסר ואתי כו' ושם בקידושין לא קאמר הכי השתא כו' רק מסיק תיכף התם תרתי לריעותא אין זה אלא דידע שפיר דגם בבוגרות י"ל שייך זה דחסר ואתי משום דשערות רגילין מצפרא כו' והוי אצל המקשה זה ברור משום דלא שקיל וטרי בזה וא"כ למה פריך לרב:
בד"ה התם תרתי לריעותא א"נ אין סברא לחלק בין מקוה איתרע לאדם איתרע והתם ה"פ כו' הנה בס' תורת חיים פ"ק דחולין דף ט' ע"ב כ' וז"ל ואילו ספק מים מגולין אסורין כתב דלכך מייתי מילתא אחריתא ולא קאמר ואילו ראה ציפור המנקר בתאנה חוששין משום דאיכא למימר שאני התם דאתיילד ריעותא בתאנה גופה אבל ספק טומאה בר"ה ליכא ריעותא באדם גופי' כדאמר בסמוך בהמה לא איתרע ולכך מייתי ממים שנשארו מגולין בלילה ספק שתה מהן נחש או לא דאסורי אע"ג דלא אתיילד בהו ריעותא כו' יוע"ש. ולכאורה יש להקשות לפי דעת התוס' דהכא דאין סברא לחלק א"כ תיקשי קו' הת"ח הנ"ל אכן לפי מה שפרשתי דבריהם לעיל בתוס' ד"ה מעל"ע בתירוצם שם דטומאת למפרע לא יליף מסוטה ע"ש ניחא בס"ד:
בא"ד ואיתרע החזקה מטמאין אדם הנכנס שם באותו שבוע וחייב קרבן אם נכנס בעזרה כו' ר"ל דלא תימא דהתם משום דאזלינן לחומרא ולזה כתבו וחייב קרבן ומכניס חולין בעזרה כתירוצם שם בחולין ועיין ע"ז במהרש"א לקמן ד' י"א ע"א בתוס' ד"ה ר' יהושע ותירוצם וי"ל דגבי מקוה רגילות להתחסר עיין פירושו במהר"מ ובתוס' כתובות ד' ע"ה ע"ב מזה:
בגמ' ומ"ש מחביות כו' מכאן ואילך ספק כו' התם משום דאיכא למימר העמד טבל על חזקתו כו' ק"ק דתיקשי לי' דלפי מה דלא אסיק אכתי בקושיא דאדרבא העמד יין כו' א"כ אמאי מכאן ואילך ספק ולמה אינו וודאי טבל כיון דאיכא למימר העמד טבל אחזקתי' ויש לתרץ עפ"י מה שהבאתי לעיל בגמ' דברי התורת חיים בעירובין עיי"ש והכא גבי חביות דיינינן גם על האי שהחמיץ אם היא תרומה או חולין וא"כ מהני גם לדעת המקשן חזקתי' דהעמד יין על חזקתי' רק דס"ל להמקשן דהאי דהוי ספק ולא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא דתרומה בזמה"ז דרבנן היינו משום דדבר שדיינינן עלה הא גופי' צריך להיות לגבי' החזקה דהיינו באם דיינינן על הטבל אם מתוקן היא אמרינן העמידו אחזקתי' שהי' טבל ולא מהני לגבי' חזקת יין אחזקתי' דהיינו לא דיינינן עכשיו על החביות של תרומה וכשתרצה לדין על החומץ אם הוא תרומה אמרינן אוקי אחזקתי' והוי תרומה ולהכי תרומה הוא ויחזור ויתרום משום דהטבל עומד עדיין בחזקת שאינו מתוקן וזה בעצמו סברת הת"ח כשנעיין היטב בדבריו ועיין לקמן בקונטרס הלז וכי משני התם משום דהעמד טבל על חזקתי' מ"מ אינו וודאי שיוצא החומץ לחולין דמשום דחזקת שהי' יין מעיקרא מהני לגבי דידי' שיהי' תרומה ופריך לשמאי דס"ל דמהני כאן חזקת אשה לטהרות וה"נ מהני חזקת יין לטבל שיהי' מתוקן ולהכי פריך אדרב וכו' והוי ספיקא דרבנן ולקולא כיון דמהני חזקת יין נגד חזקה ובל לסברת שמאי ומתורץ קו' מהרש"א וא"ל דמנ"ל להקשות קושיות אדרבא כו' דילמא ס"ל להך ברייתא דחביות דתרומה בזמה"ז דאורייתא וכדאמרינן ביבמות ד' פ"ב פלוגתא בזה יש לתרץ כך ועפ"י הדברים שיתבארו יבואר גם דברי התוס' ד"ה הי' בודק שכתבו אפי' לרבנן כו' דלכאורה דברי מותר הן דמאי נ"מ אי אתי כרבי כמו שפירש"י או אפי' לרבנן כו'. דהנה כסף משנה בפרק ה' מהל' תרומות הלכ' כ"ד הקשה אמ"ש הרמב"ם דהך דחביות הוי ספק דהרי מסיק דאתי לר"ש אבל לרבנן הוי ודאי ולמה לא פסק רבינו כרבנן שהם רבים וכ' דס"ל לרבינו כיון דאיפלגו אמוראי בב"ב ד' צ"ט ר' יוחנן וריב"ל אהך ברייתא דחביות ש"מ דהלכתא היא ע"ש וביבמות ד' פ"ב פסק ר' יוחנן גופי' שם כמ"ד דתרומה בזמה"ז דרבנן וא"כ אם נאמר דהא דקאמר בברייתא ספק הוא ויחזור ויתרום היינו משום דס"ל לברייתא דתרומה בזמה"ז דאורייתא א"כ למה דקיי"ל דתרומה בזמה"ז דרבנן א"צ לחזור ולתרום תיקשי א"כ למה פליג ר' יוחנן אפירוש הברייתא כיון דאינו אליבא דהילכתא וכמו שפסק ר' יוחנן גופי' דתרומה בזמה"ז דרבנן אלא עכצ"ל דאף ר"י דסבר בזה"ז דרבנן ס"ל כהך ברייתא דהוי ספק והיינו משום דחזקת יין לא מהני לטבל ופריך שפיר לשמאי. ובזה שפיר יבואר כוונת התוס' דהוכיחו לומר דאתיא אפי' כרבנן דאי רק כרבי א"כ הדרא קו' הנ"ל לדוכתי' אם נימא דלרבנן דסברי יין וחומץ מין אחד היא ליכא ספק כלל ע"כ דפליגי שלא אליבא דהלכתא והנה הא דמשני הך ברייתא ר"ש היא אין להקשות דלדידי' דלית לי' תרתי לריעותא א"כ נדון כספיקא דרבנן ולקולא ובמקוה דס"ל תולין משום דהוי דאורייתא יבואר לקמן בד' ג' יועיין לקמן בתוס' ד"ה ושניהם: שם בגמ' מאן תנא חביות ר"ש היא כבר הביאותי לעיל דתמהו על הרמב"ם דפסק בפ"ה מהל' תרומות הל' כ"ד כהך ברייתא דחביות דהא ספק ובפ"י מהל' מקוואות פסק במקוה בין בר"ה ובין ברה"י שורפין ותמה הרשב"א דהרי מאן דאית לי' בחביות ספק כנ"ל גם במקוה חולין יועיין במשנה למלך שם ד' קס"ו ע"ד ובתירץ הכ"מ שהבאתי לעיל משום דאמוראי פלוגי בפירושו דהך ברייתא אינו מתורץ קו' זו דמ"מ דבריו סותרין כיון דפסק במקוה שורפין והכ"מ לא כ"כ דק לפי שלא הביא קו' זו ממקוה כלל ונ"ל לתרץ עפ"י סברות התורת חיים המבואר לעיל דהנה לכאורה יש להקשות מאי פריך חביות אמקוה דילמא במקוה שורפין משום דהעמד טמא אחזקתי' וליכא למימר העמד מקוה אחזקתי' דהרי לא ד'ינינן כלל אמקוה כסברת הת"ח הנ"ל משא"כ בחביות דדיינינן גם אהאי חביות שנתחמץ אם הוא תרומה או חולין ולכך מהני חזקתי' דהעמד יין אחזקתי' ולכך כיון דיש שני חזקות המתנגדין לכך תולין וצ"ל דפריך לשמאי דהכא דס"ל דמהני חזקת אשה לטהרות אע"ג דלא דיינינן כלל על האשה וה"נ מהני במקוה חזקת מקוה א"כ מתורץ דהרי הרמב"ם פוסק כשנוי' בתרא דרבא לקמן ד' ג' ע"ב דטעמא דשמאי והילל משום ביטול פ"ו כמו"ש הרמב"ם להדיא בפירוש המשניות א"כ לא קשה כלל חביות אמקוה יועיין עוד לקמן בתוס' ד"ה ושניהם: בתוס' ד"ה הי' בודק כו' אפי' לרבנן כו' כבר כתבתי בגמ' מאי בעי התוס' בזה ונראה לומר עוד דהי' קשה לתוס' לפי האמת דמסיק ר"ש היא דלית לי' תרתי לריעותא רק דהעמד חזקה נגד חזקה ולהכי ס"ל תולין כמו"ש התוס' ד"ה ושניהם כו' א"כ הכא בחביות דאף דנעמיד חזקה נגד חזקה מ"מ הוי ספיקא דרבנן ולקולא והי' לומר דודאי תיקון הטבל שפיר וא"צ לחזור ולתרום וא"ל עפ"י מה דקיי"ל דדבר שיש לו מתירין לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא כמו"ש הט"ז סי' ק"ב ס"ק כ"ג וה"נ יש לו מתירן דהרי יכול לתקנו י"ל דז"א עפ"י מה דמבואר שם בהגהות רמ"א סעיף ג' דבמקום שיש הפסד קצת לא הוי דבר שיש לו מתירן ומבואר בש"ך שם ס"ק ט' ובט"ז סי' ס"ט ס"ק ל"ה א"כ הרי כאן צריך הוצאה לחזור ולתקנו דיהי' שניהם תרומה ואף לפמ"ש בתי"ט במס' תרומות פ"ג מ"א דמוסר לכהן האחד עיי"ש מ"מ צריך למוכרו בזול ודמי תרומה כדאיתא בכתובת ד' כ"ח ע"א ברש"י שם ופ"ז מתרומות בהרע"ב לזה כתבו התוס' דאתיא אפי' כרבנן ולרבנן יכול לתרום חומץ על יין והא דאמרינן ספק היינו משום שהי' בטעות וא"כ שפיר הו"ל דשיל"מ כיון שיכול לתרום עוד במתכוין החביות זו עצמו וליכא הפסד כלל ומש"ה אמרינן דהוי ספק ולא וודאי תרומה כיון שיכול להוציא עצמו מן הספק בלא הפסק כלל שיחזור ויתרום זה החביות עצמו ולפי"ז צ"ל דהא דפריך לשמאי אדרבא העמד יין על חזקתו וניזיל לקולא צריך לומר כתירץ מהרש"א דפריך לפי מה דמסיק לרבנן דלרבנן הוי ודאי טבל ועיין לקמן בתוס' ד"ה ושניהם ועיין לקמן בקונטרס הלז: