אור ברסלב
אריה דבי עילאי (שס) על מנחות דף מה.

אריה דבי עילאי (שס)· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ

על מנחות דף מה.

על בבא בתרא דף כג:

גמ' וכל נבלה וטריפה מן העוף וגו' כהנים היא דלא יאכלו כו' א"ר יוחנן פרשה זו אליהו עתיד לדורשה רבינא אמר כהנים איצטריך לי' כו'. על המאמר הלזה עמד בס' כתנות אור על התורה שעם אור חדש והובא שם מאמר זה בפ' תצוה ובפ' בהעלותך מדקדקין באיזה סברא פליגי ר' יוחנן ורבינא ומאריכים בפלפולים בזה ויש לדקדק עוד על הלשון עתיד אלי' לדורשה דנשתנה כאן מהלשון המורגל בש"ס לומר תיקו דהוא ר"ת תשבי יתרץ קושי' ואבעיות ועוד דלשון כזה שייך רק בענין קושיות שהקשו חכמים בדרך קושי' או מספקא להו איזה דבר בדרך איבעי' ובמקום שלא הי' יכולת בידי החכים לתרץ או לפשוט היו מודיעים שהוא מן הנעלם ורק תשבי יתרץ משא"כ בפסוק זה שביחזקאל דהוא מוקשה בעצמותו כהנים היא דלא יאכלו כו' ואינו מהצורך להקשות כלל בדרך קושי' הוי כדבר המיותר להודיע שפסוק זה אין לו ביאור והוא מהנעלם ושייך רק לאליהו ואם כדי לשלול תירוץ רבינא דכהנים איצטריך לי' זה הי' ניחא אם הי' ר' יוחנן ורבינא בדור אחד והי' ר' יוחנן שומע תירץ רבינא דאיהו לא ניחא לי' בזה התירץ הי' מקום לומר דפסוק זה אין לו ביאור והיא שייך רק לאליהו אמנם אין הדבר כן כי ר' יוחנן הי' מדור הקודם לרבינא ולא שמע ר' יוחנן כלל דברי רבינא אף שמן הסתם הבין והשכיל בעצמו ג"כ תירץ רבינא רק דלא הי' מתקבל אצלו מאיזה טעם ונשאר אצלי הפסוק מוקשה לא מתישב כלל מאמר זה בדבר הפסוק המוקשה מעצמותו שכל הרואה משתומם בעצמו. ונלפענ"ד לפרש בדרך דרוש ופלפול וגם להצטרף עם דרוש ופלפול הזה עוד מאמר התמוה בש"ס והוא בקידושין דף ע"א ע"א בימי ר' פנחס בקשו לעשות בבל עיסה לארץ ישראל אמר להם לעבדיו כו' כי עייל אמר להם אין שחיטה לעוף מן התורה אדייתבו וקמעיינו בה אמר להם כל ארצות עיסה לא"י כו' דהוא מן המאמרי' התמוהים דמה שייכות יש להא דאין שחיטה לעוף מה"ת להא דכל ארצות כו' ורש"י מפרש בשביל שיהי' תימא להם ויהיו טרודים בסברא הראשונה כו'. ואעפ"כ נוכל לפרש בדרך פלפול ודרוש להבין דברי חכמים וחידותם ולא ראיתי דרך דרוש על המאמר הזה רק בס' אור חדש על מס' קידושין וגם עוד בס' אחד נקרא שמר אוהל יוסף ומפרש בדרך רחוק ולפענ"ד לפרש בדרך קרוב קצת ורק שהוא בדרך פלפול. דהנה בגמרא דמנחות מבואר בתוס' שם ד"ה הואיל ואישתרי מליקה. אע"ג דלעיל פרכינן שכן מצותו בכך כו' מ"מ אתי לאורויי לך דלא נטעה למילף מיני' מהאי דקאמרינין דאין שחיטה לעוף מ"ה פרשתי בחולין כ"ה גירסת בה"ז ובצאן קדשים משנה קצת הגירסא דהיינו דגריס ולמ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה פירשתי בחולין עכ"פ לדבריהם כוונת דברי התוס' לאחר שתירצו על קושיתם דמצוותו בכך דמ"מ בא לאורויי דלא נטעה למילף מיני' סמכו לזה ענין אחר דהא דקשה על הא דקאמר נבילה למ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה דפירשו בזה בחולין דף ך' ואין שום המשך מזה לגוף תירוצם דאתי לאורויי דלא נטעה למיליף מינה ובאור חדש פ' תצוה הוסיף קצת ביאור על תירץ זה דהיינו דלאחר שגילה קרא דנבילות וטריפות דלא אמרינן הואיל ואשתרי מליקה כו' לכך פריך לעיל מה לכלאים שמצותו בכך עכ"פ זה דבר תמוה בדברי התוס' שכללו בדיבור אחד הא דקשה למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה עם מה שכתבו התירץ על הקושי' שמצותו בכך שאין להם שום המשך ושייכות זא"ז כלל. והנה בכתנות אור פ' בהעלותך כ' בזה דבר נחמד למאוד ונדבר מזה לקמן אי"ה ורק מקודם נבוא לבאר מה שנראה לפענ"ד בכוונת המשך דברי התוס' הנ"ל ע"פ פשוטו טרם אענה בזה באתי להתווכח טובא עם ס' באר יעקב ביו"ד סי' ק"ח שכ' בכוונת דברי התוס' הנ"ל פי' זר ומבהיל ומעייל פולא בקופא דמחטא לומר בכונתם עפ"י מ"ש המר"ם מלובלין בחולין דף ק"ח ע"א בתוס' ד"ה רבי היא לתרץ באופן ראשון מה שקשה על הא דמתרץ בנזיר קסבר אין שחיטה לעוף מה' דמ"מ הוי טריפה מכי תבר שדרה ומפרקת כו' ומתרץ דכיון דמולק מן העורף וחותך הסימנים הכל בבת אחת כולה חדא נחירה מיקרי ועפ"ז כ' בבאר יעקב דלמ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה גם מליקת חולין מותרת בין לישראל בין לכהנים כיון דע"י נחירת סימנים לא הוי נבילה וגם לא טרפה מחמת השבירה של שדרה ומפרקת כיון דכולהו חדא נחירה מיקרי ואתי קרא דיחזקאל דכל נבילה וטריפ' לא יאכלו הכהנים לאשמועינין דיש שחיטה לעוף מן התורה. וממילא דמליקת חולין הוי נבלה. ובכדי שיהי' מוכח זה מפסוק זה ודלא נימא דכוונת הפסוק על נבילה שהכה על ראשה או מתה מאליה הוצרך הפסוק לומר מפורש דלא יאכלו הכהנים דצ"ל דההו"א הי' הואיל ואישתרי מליקה כו' וממילא מוכח דהקרא איירי לאסור אף מליקת חולין ומשום ששחיטה לעוף מן התורה. דאי על נבילה שהכה על ראשה או מתה מאליה ליכא טעות על כהנים ממה שאוכלים מליקה דלית בי' משום נבילה אם אין שחיטה לעוף מ"ה וגם לא טריפה כיון דכולה חדא נחירה מיקרי לכן במה דקאמר קרא כהנים בא להורות ולדייק דיש שחיטה לעוף מ"ה זה תורף דבריו. ובמח"כ דבריו מרפסין איגרא. וסותר לדברי התוס' שבתאי ענינא גופא שכתבו בחולין דף ך' ע"א ד"ה לא אמרן דלרבינא דבמנחות דקאמר סד"א הואיל ואישתרי מליקה כו' דנבילה ל"ד אלא כלומר טריפה וכוונתם ע"כ הוא דקשה למ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה. דלמ"ד יש שחיטה לעוף מה"ת הא הוי מליקה דהוא נחירת סימנים נבילה גמורה ולדברי באר יעקב הנ"ל דעיקר תירוצו דרבינא היא דקרא בא להורות כמ"ד יש שחיטה לעוף מ"ה א"כ האיך הקשו התוס' על רבינא מן מ"ד דאין שחיטה לעוף מ"ה ואף דלדברי באר יעקב הנ"ל זולת קרא דיחזקאל הי' ההו"א דאין שחיטה לעוף מ"ה אעפ"כ כיון דקמ"ל קרא דיש שחיטה לעוף מה"ת שפיר נקיט הקרא נבילה ולמה הוצרכו לומר דנבילה לאו דוקא. וגם שזולת הדוחקים שצריך לסבול לפי דברי הבאר יעקב הנ"ל כי אין לשון התוס' סובל פירושו כלל בלי הרבה דוחקים עוד נוסף לזה שגוף המצאת דבריו אין להם ממש כלל כיון דאף לפי דבריו ע"כ צ"ל בגוף הענין דכהנים איצטריך לי' דסד"א הואיל ואישתרי מליקה כו' דמזה מוכח לדבריו דיש שחיטה לעוף מ"ה. א"כ עדיין הקושי' של התוס' במקומה עומדת דאיך הי' שום הו"א לומר סד"א הואיל ואישתרי מליקה כו' כיון דמצותו בכך ואם לומר דמ"מ הי' איזה מקום טעות דנילף מינה וכמו שתירצו התוס' א"כ למה אוסיפת מיא ואוסיפת קמחא פלפולי' זרים בכוונת דברי התוס' מבלי צורך מאחר דנצטרך להודות לדבר זה דאף די"ל דמצותו בכך מ"מ הי' מקום טעות דנילף מינה. ושוב ממילא מתורץ קו' התוס' בכך כדבריהם המפרשים. והנה בוודאי לא יעלה על הדעת לתרץ דברי הבאר יעקב הנ"ל ולומר כיון דעיקר רבותא דקרא הוא להורות דיש שחיטה לעוף מן התורה ודייקינין כן מהא דנקיט הקרא כהנים משום דאישתרי מליקה לגבייהו כו' שוב לא שייך לדקדק דהלא מצותו בכך דמה טעם יש בדבר הזה כיון דסוף כל סוף שצריך לומר דכהנים איצטרך לי' סד"א הואיל ואשיתרי מליקה לגבייהו כו' ממילא דיש להקשות דאיזה הו"א היה בזה כיון דמצותו בכך סוף דבר שדברי באר יעקב הנ"ל יוצאים מגדר הפשוטו ואין להם מקום כלל. וגם מה שפשט אצל הבאר יעקב הנ"ל דלדברי מהר"מ לובלין דהכל נחירה אחת ממילא למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת אז מליקה אף דחולין מותרת בין לישראל בין לכהנים ג"כ לא נראה לפענ"ד. ולעיין בס' ראש יוסף בחולין דף כ"ח הנ"ל בתוס' ד"ה רבי היא דתמה על גוף דברי מהר"מ לובלין שכ' דאינו יודע אמאי לא הוי טריפה כיון דתבר שדרה ומפרקת קודם נחירת סימנים יעו"ש. ועכ"פ נלפענ"ד לחלק בזה דהנה יש להעיר דלדבריו קשה על מה שכתבו התוס' בחולין דף ך' הנ"ל ד"ה לא אמרן. דנבילה ל"ד אלא כלומר טריפה דהרי למ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה דלא הוי נחירת סימנים נבילה גם טריפה לא הוי כיון דכולה חדא נחירה מיקרי ודוחק לומר דבאמת רבינא דמנחות דאמר כהנים איצטרך לי' סד"א הואיל ואישתרי מליקה כו' לא ס"ל להך סברא דכולה חדא נחירה מיקרי ולכך הוי מליקה שטריפה מכי שברה לשדרה ומפרקת ושהמר"מ לא כ"כ רק לתרץ לשיטת ריב"ח בנזיר דסבר כדי לחנכו במצות דמתרץ שם הגמ' אליבי' דקסבר אין שחיטה לעוף מ"ה כו' דאליבי' דוקא צ"ל דס"ל הך סברא דכולו חדא נחירה מיקרי ולא הוי ע"י שבירת שדרה שום טריפות דהוא דוחק גדול לחדש פלוגתא חדשה בין האמוראים ועוד דא"כ ל"ל להמר"ם לומר דהא דקאמר שם בחולין דף כ"ח על מלק בסכין כו' דנהי נמי דכי תבר שדרה ומפרקת הו"ל טריפה כו' בדרך אפי' את"ל קאמר הכי תיפוק לי' כיון דרק לשיטת ריב"ח בנזיר קאמרינן הך סברא דכולה חדא נחירה היא ולרבינא לא קא סבירא לי' הך סברא ממילא י"ל דגם שיטות הש"ס דחולין הנ"ל ס"ל כרבינא דלא אמרינן כולה חדא נחירא היא. לכן נלפענ"ד דסברת מהר"ם הנ"ל דכולה חדא נחירה ולא הוי שום טריפות לא שייך במליקת חולין דאין המליקה מצוה כלל ומה"ת נאמר דבשבירת השדרה ומפרקת לא נעשית טריפה מחמת דנוחר אח"כ הסימנים הוי כולה חדא נחירה כיון דבלא מצות מליקה יכול לנחור הסימנים דרך הצוואר ולא דרך העורף ממילא כשעושה הנחירה דרך העורף ושובר השדרה ומפרקת קודם נחירת הסימנים בוודאי נעשית טריפה מקודם וסברת מוהר"ם הנ"ל היא רק דוקא היכי דצריך לקיים מצות מליקה דמצות מליקה היא מן העורף דוקא ודגם זה מכלל מצות מליקה דחותך שדרה ומפרקת תחילה קודם מליקת הסימנים בזה דוקא מחדש מהר"מ דכולה חדא נחירה היא כיון דהמצוה של המליקה הוא בדרך זה דוקא. לחתוך שדרה ומפרקת תחלה שייך בזה לומר דכולה חדא נחירה הוא משא"כ במליקה דחולין לא שייך סברא זו כלל וכן מוכח מלשון רש"י דחולין דף י"ט ע"ב. במשנה דהשוחט מן העורף שחיטתו פסולה דכ' רש"י שם ד"ה שחיטתו פסולה ובגמ' מוקמינן לה כו'. ואע"ג דבמליקה כשרה התם הוא דכולה מתחילה ועד סוף הוי מן המליקה והוי כשאר שוחט כו'. אבל שוחט מן העורף כיון דשחיטה לאו הכי גמירי לא הוי שבירת המפרקת מן השחיטה ואיטרפה לה כו' יעו"ש וכן מדייק רש"י שם בחולין דף ך' ע"ב. דכ' וכי מתה עומד ומולק לאחר שהיא כמתה בשבירת העצם כו'. אי אמרת בשלמא טריפה בעלמא הוא כו' מש"ה הויא מליקת סימנים מליקה וטריפה ליכא למימר שזה דרך הכשירה כו' וכן בכל השוחטים משנקב הושט יש כאן מעשה טריפה וכי גמר שחיטתו מתכשרא כו' יע"ש ועכ"פ נראה פשוט דסברת מהר"ם לא שייכי כלל במליקה דחולין וכמו דכ' רש"י הנ"ל גבי שוחט מן העורף כיון דשחיטה לאו הכי גמירי כו' ה"ה גבי נחירת סימנים למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת דלאו הכי גמירי שיעשה מעשה טריפות ע"י שבירת שדרה ומפרקת קודם נחירת הסימנים ורק שינחור הסימנים קודם מעשה הטריפות דהיינו דרך הצוואר ולסברת מהר"מ היא שייך דווקא גבי מליקה דקרבנות דאית בי' מצות מליקה דהכי גמירי שיהי' חותך תחלה שדרה ומפרקת בזה דוקא נוכל לומר דלא נעשה טריפה על שבירת שדרה ומפרקת משום דכולה חדא נחירה היא ואף דמהר"ם כתב כן לענין מליקה דמדיר איש את בנו בנזיר למ"ד כדי לחנכו במצות דהיא רק מדרבנן וכדפריך קא אכיל כהן מליקה מ"מ גם בזה ניחא סברת מוהר"ם דשפיר משני קא סבר אין שחיטה לעוף מ"ה ולא הוי נבילה וגם טריפה לא הוי כיון דעכ"פ כדי לקיים מצות חינוך שצריך להביא קרבן צריך לעשות ולקיים גם מצות מליקה והכי גמירי למלוק דרך העורף. ובזה נ"ל קצת בכוונת מהר"ם דמדייק סברתו דכולה חדא נחירה ממ"ש התוס' בנזיר קסבר ריב"ח כו' ולכאורה אין שום הבנה לדיוק זה דמה הוכחה יתירה יש מדברי התוס' יותר ממה שיש הוכחה מדברי הגמ' דקשה על התירץ דקסבר ריב"ח אין שחיטה לעוף מ"ה. דעדיין הוי טריפה משבירת השדרה ומפרקת ולפי הנ"ל כוונת המהר"ם מיתור לשון שכ' התו' ומכי מלקו והוציא הדם תו לא צריך דהוא למותר כיון שכבר כתבו דלא צריך אלא נחירת הסימנים להוציא הדם דרך הסימנים ולפי הנ"ל כוונו התוס' בלשונם ומכי מלקו להוציא הדם דהיינו דכיון דכן היא מצות מליקה שוב לא הוי אפי' טריפה כיון דהוא דרך מצות מליקה שוב שייך לומר דהכי גמירי לחתוך שדרה ומפרקת תחילה וכולה חדא נחירה הוא. עכ"פ יהי' איך שיהי' בכוונת הוכחת מהר"ם סברתו מדברי התוס' הסברא בעצמה הוא מקובלת אף במצות מליקה בקרבן שהוא מביא משום לחנכו במצות. וכן במה דכ' מהר"ם על הא דקאמר בחולין דף כ"ח על מלק בסכין כו' נהי נמי דכי תבר שדרה ומפרקת הוי' לה טריפה דהיא דרך את"ל כו' אף דמליקה בסכין אינו בכלל מצות מליקה י"ל דכיון דהמולק סבר דאף בסכין מקיים מצות מליקה שוב שייך לומר אף במליקה דסכין דכולה חדא נחירה היא כיון דהמולק סבר דמקיים בזה מצות מליקה והוכרח לחתוך שדרה ומפרקת תחילה אבל בחולין שא בוודאי לא יעלה על הדעת לומר דמליקת חולין מותרת משום דכולה חדא נחירה היא וא"ל דא"כ עדיין תיקשי קי' הנ"ל על סברת מהר"מ מדברי התוס' דחולין דנבילה ל"ד אלא כלומר טריפה דנהי דניחא לומר דקאי על מליקות חולין דהוית טריפה אף למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת משום דלא שייך לומר כולה חדא נחירה היא במליקת חולין מ"מ תיקשי עכ"פ על הא דקאמר סד"א הואיל ואישתרי מליקה לגבייהו כו' דהא לא אישתרי שום איסור לגבייהו כיון דאין שחיטה לעוף מה"ת ממילא לא הוי מליקה נבילה כיון דאיכא נחירת סימנים וגם איסור טריפה ליכא כיון דמליקה דקרבנות ודאי דמצוה הוא להיות חותך שדרה ומפרקת תחילה ושוב הוי כולה חדא נחירה י"ל דז"א קושי' דל"ל קרא ע"ז דעכ"פ צריך קרא להורות זה בעצמו כדי שלא לבוא לידי טעות שלא נדע לחלק בין מליקת חולין למליקת קדשים דהא דבמליקות קדשים אמרינין דכולה חדא נחירה לא הוי סברא פשוטה כ"כ וכמ"ש מהר"ם על הא דקאמר בחולין על מלק בסכין כו' נהי דכי תבר שדרה ומפרקת הוי טריפה דקאמר כן בדרך אפי' את"ל א"כ אינה סברא פשוטה כ"כ דבמליקות קדשים אמרינין דכולה חדא נחירה היא וכמו שכ' התוס' במנחות דאף דפריך בפשיטות בסוגיות הש"ס מה לכלאים שכן מצוותו בכך אעפ"כ צריך קרא לאשמועינין נבילה וטריפה לא יאכלו הכהנים משום חשש הטעות דלא נימא הסברא דמצוותו בכך ורק דנימא הואיל ואישתרי מליקה לגבייהו כו' כן ממש בענין טעות הזה דאף דאליבא דאמת רק מליקת חולין הוי טריפה אף למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת אבל מליקת קדשים לא הוי טריפה משום דכולה חדא נחירה הוא מ"מ הי' מקום לטעות שלא לחלק בחילוק הזה ושנטעה להתיר גם מליקות חולין לכהנים ובזה יש לתרץ מה שהקשה בס' באר יעקב הנ"ל על סברת מהר"ם דכולה חדא נחירה הוא מהא דקאמר בזבחים דף מ"ד ע"ב ולכל חטאתם לרבות חטאת העוף סד"א נבילה היא ויהי' אסור לאכול ולסברת מהר"ם דכולה חדא נחירה לא הוי נבילה למ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת. ולפי הנ"ל לק"מ דלולא הקרא דלכל חטאתם הי' מקום לומר דלא אמרינן סברא זו דכולה חדא נחירה והו"א דלא שרי כהן לאכול מליקה ויהי' ניקרב ואינו נאכל קמ"ל קרא דלכל חטאתם דנאכל וצ"ל דאף לפי דברים הללו מ"מ אינו מוכח מקרא דלכל חטאתם דטעמא דמליקה נאכל משום דכולה חדא נחירה היא משום דיש מקום לומר דטעמא דנאכל משום דאיסתרי מליקה לגבייהו דכהנים וכמו שצ"ל כן בהכרח למ"ד דיש שחיטה לעוף מה"ת ונחירות סימנים הו"ל נבילה ואעפ"כ אישתרי להכהנים לאכול וכדמוכח מקרא דלכל חטאתם כן י"ל בדרך הו"א וס"ד אף למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת דלא הוי נבילה כלל ורק הטריפות שיש ע"י שבירת השדרה ומפרקת דלא מיכרעא אם הטעם דמותר לאכילת כהנים היא משום דאין בזה איסור טריפה משום דכולה חדא נחירה היא או משום דאישתרי מליקה לכהנים אף דהוי בה איסור טריפה ולהו"א זו הי' עוד טעות לומר דהואיל ואישתרי מליקה לגבייהו דכהנים אישתרי לכהנים גם מליקות חולין דהוי ודאי טריפה כיון דלא שייך במליקות חולין כלל זו הסברא דכולה חדא נחירה היא וקמ"ל קרא דיחזקאל דנבילה וטריפה לא יאכלו גם הכהנים ומתורץ מה דהי' מקום להקשות על תירוצי הנ"ל על קו' באר יעקב כיון דכתיב לכל חטאתם דחטאת העוף יהי' נאכל לכהנים א"כ ל"ל שוב קרא דיחזקאל דנבילה וטריפה לא יאכלו הכהנים. ועפ"י הוצעת הדברים הנ"ל באריכות יש ביאור מספיק לדברי התוס' דמנחות דשפיר יש המשך נכון למ"ש למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת פרשתי בחולין לדבריהם הקודמים דהנה עפ"י דברים הקדומים הנה קו' התוס' שהקשו על הא דאמרינן הואיל ואישתרי מליקה כו' דהא מצוותו בכך דהיינו אף למ"ד יש שחיטה לעוף מה"ת ומליקה הוי נבילה גמורה מ"מ לא שייך הואיל ואישתרי כו' כיון דמצותו בכך הנה קושי' זו הלא קשה עוד ביתר שאת וביותר חומר על מ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת ומליקה לא הוי נבילה רק טריפה ומ"מ תיינו במליקת חולין דלא שייך כולה חדא נחירה הוא אבל במליקת קדשים דמצוותו בכך וצריך בדוקא להיות חותך השדרה ומפרקת תחילה א"כ שוב לא הוי טריפה כלל כיון דכולה חדא נחירה היא א"כ קושי' התוס' שכן מצוותו בכך היא קו' כללות לשני המ"ד ורק לכל מ"ד כשיטתו דהיינו למ"ד יש שחיטה לעוף מה"ת ומליקה הוי נבילה גמורה הוי הקו' דאעפ"כ לא שייך לומר הואיל ואישתרי מליקה כו' כיון דמצותו בכך ולמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת ומליקה לא הוי נבילה רק טריפה הקושי' היא עוד ביתר חומר דכיון דמצותו בכך להיות חותך השדרה ומפרקת תחילה. שוב הוי כולה חדא נחירה ואינו טריפה כלל ועל שני המ"ד ג"כ תירץ אחד עולה לשניהם דהיינו במה שכתבו התוס' דמ"מ אתי לאורויי דלא נטעה למילף מיני' דהיינו במה דאתי יחזקאל לאפוקי מטעות לא שייך קושיא מסברא בעלמא כיון דעכ"פ יש מקים לטעות דלא נימא דיכולין למילף מינה דבזה מתורץ הקו' של מצוותו בכך על מ"ד דיש שחיטה לעוף מ"ה. והוי נבילה גמורה והו"א הואיל ואשתרי מליקה כו' ובזה מתורץ נמי הקו' שעל מ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה שהי' מקום לטעות דאעפ"כ טריפה הוי ודלא אמרינן שעי"ז שמצותו בכך לחתוך שדרה ומפרקת הוה כולה חדא נחירה ורק דהוי עכ"פ טריפה ע"י שבירת השדרה ומפרקת תחילה ואז הי' מקום לטעות השני לומר הואיל ואישתרי מליקה דהוא טריפה כו' ואף דמצותו בכך מ"מ חיישינן לטעות דלא נטעה למילף מיני' וזה כוונת התוס' שכתבו אחר דלא נטעה למילף מינה ולמ"ד דאין שחיטה לעוף מ"ה פרשתי בחולין דכוונתם לומר דעוד יותר מזה לחשוש לחשש טעות צ"ל אליבא דמ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה דאליבי' קשה ביותר הקו' דעל מצותו בכך לא הוי טריפה כלל ותיקשה על מה שפירשו בחולין דנבילה ל"ד רק כלומר טריפה כיון דע"י דמצותו בכך הוי כולה חדא נחירה וצריך לתרץ כתירוץ הקודם דמ"מ חיישינן לחשש טעות דלא מתני מצוותו בכך אפי' כדי שיהי' כולה חדא נחירה ומכ"ש דחיישינין לחשש טעות דלא נימא מצוותו בכך לענין חשש הטעות דהואיל ואישתרי:

והנה עפ"י מ"ש בסברת מהר"מ דהכל חדא נחירה לא שייך רק במצות מליקה דקדשים דמצותו בכך להיות חותך שדרה ומפרקת כו' משא"כ במליקה דחולין עפ"ז יש לתרץ מה שהקשה בס' שושנת העמקים כלל י"א שם בדף ק"ח ע"ג לריב"ת בנזיר דאין שחיטה לעוף מ"ה וגם ח לין שנשחטו בעזרה לד"א א"כ מדאורייתא ליכא איסור כלל בחטאת העוף הבאה על הספק ממילא דלדעת החולקים על הרמב"ם במאי דס"ל דספיקא דאור' לחומרא רק מדרבנן ודהם ס"ל דמדאורייתא ספיקא לחומרא תיקשי ל"ל קרא דחטאת עוף בא על הספק וכמבואר בנזיר שם דהיינו ההיקש דמהזב את זובו לזכר ולנקיבה מקיש נקבה לזכר כו' תיפוק לי' מחויבת להביא מדאורייתא מספק יעו"ש. והנה תחילת הקו' מבואר בתוס' זבחים דף ס"ח ע"א ד"ה אימר דאמרי' דמקשו שם וא"ת למ"ד לד"א למאי איצטריך קרא לחטאת העוף כו' יעו"ש. ורק דתירוצם שם דאתיא קרא למימר להביא על הספק כמו בבהמה אשם תלוי תירץ זה ניחא רק לדעת הרמב"ם דספד"א מדאורייתא לקולא דכל ספיקא רחמנא שרי' ומה שקשה ע"ז כמו שהקשה הרשב"א על הרמב"ם מאשם תלוי והיינו משום דלא ניחא לי' להרשב"א לומר דהפלוגתא אי בעי באשם תלוי חתיכה אחת משתי חתיכות אי לאו תלוי בפלוגתא זו שבין הרמב"ם להרשב"א אי ספיקא רחמנא שרי' והמרי"ט ופר"ח השיגו על הרשב"א בזה וכתבו דאין זה מקום קושי' כלל בזה תלי' דאם משמעות הכתובים דבעינין חתיכה אחת משני חתיכות מוכח דספיקא רחמנא שרי' ואי לא בעינין חתיכה מב"ח מוכח דספק אסור מדאורייתא ועכ"פ מהא דמוכח מקרא דחטאת העוף בא על הספק דקשה אי ספיקא דאורייתא שריא בע"כ צריך לתרץ כמו שתירצו גם בזה המהרי"ט והפר"ח לפי שצריכה לקרבן כדי להתירה לאכול בקדשים לכך צריכה להביאה גם על הספק ותפסו המהרי"ט והפר"ח הלשון בזה דאיסור ממכשיר לא ילפינן יעו"ש עכ"פ עפ"ז ניחא תירוצא של התוס' בזבחים הנ"ל דאתיא קרא להביא על הספק כמו בבהמה אשם תלוי משא"כ אם נימא דספיקא התורה החמירה א"כ כיון דכבר גילתה התורה באשם תלוי דמביאין קרבן מספק ודלא בעי חתיכה מב' חתיכות ורק דמחמרינן מספק להביא קרבן בזה קשה קושי' השושנת עמקים על תי' התוס' הנ"ל דבזבחים דל"ל קרא להביא מספק חטאת העוף כיון דאין בו שום איסור דהא אין שחיטה לעוף מה"ת וגם חולין שנשחטו בעזרה לד"א למה לא איצטריך להביא מספק אף בלי שום לימוד ובפרט כדי להכשירה שתהי' מותרת לאכול בקדשים ולפמ"ש בסברת מהר"מ דהכל נחירה אחת היא דדוקא בקדשים שייך לומר כן ולא במליקות חולין מתורץ קושי' הנ"ל דמה שמבואר בשושנת העמקים עוד שם דאפשר דמלק בלא החוט ומש"ה למ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה לא הוי טריפה ע"י שבירת השדרה ומפרקת הנה עפ"י דברי מהר"מ הנ"ל בלא"ה לא הוי טריפה משום דכולה חדא נחירה היא או כתי' השני של מהר"מ דמחזיר סימנים אחורי העורף וכפי המפורש בתוס' דנזיר ד"ה אלא לריב"ח קאכל הכהן נבילה וכן מבואר בדברי הכתנות אור פ' בהעלותך בכוונת התוס' דזבחים הנ"ל במה שהקשו למאי איצטריך קרא בחטאת העוף דבאה על הספק. ועכ"פ לפי מה שאנו תופסים רק תירץ מהר"ם דכולה חדא נחירה מתורץ קושי' השושנת עמקים הנ"ל כפי שהעמדתי דבריו על תירץ התוס' זבחים הנ"ל דאתיא קרא להביא על הספק כמו בבהמה אשם תלוי דהיינו דצריך קרא ע"ז אפי' אם ספיקא דאורייתא לחומרא דמ"מ הי' הו"א כיון דאינו נאכל מדאורייתא משום דמספקא לן אם חייבת בקרבן והוי קדשים או לא הוי לידה כלל והוי חולין גמורים ומאחר דהוי חולין גמורים שוב הוי טריפה מכח שבירת שדרה ומפרקת כיון דבחולין לא שייך כולה חדא נחירה והוי ספק טריפה דאורייתא ולחומרא מדאורייתא ולכך אינו נאכל והגם דהתו' בנזיר ד"ה מתקיף לה כו' תרי איסורין דרבנן כו' כתבו דהא דאינו נאכל היא רק מדרבנן היינו משום דהתוס' מיירי שהחזיר את הסימנים וכמ"ש בעמוד א' ד"ה אלא לריב"ח קאכל הכהן נבילה אבל לפי תירוץ הראשון שבמהר"מ דחולין דף ק"ח הנ"ל וכפי מה שכתבתי דסברתו לא שייכא רק במליקת קרשים ולא במליקת חולין בוודאי אינו נאכל משום דהוי חטאת העוף הבאה על הספק כמו דין ספק טריפה וגם דמבואר בס' אורח מישור דשיטת רש"י אינו כתוס' ורק דאינו נאכל אפי' מדאורייתא וכמבואר בדברי רש"י בכריתות דף ז' ע"ב ד"ה מביאה קרבן שתי תורי' כו' אבל חטאת לא מצי לאתנויי כו' ואינו נאכל דשמא לאו בת קרבן הוא ומליקתה כנבילה בעלמא וכ"כ רש"י בפסחים דף כ"ח ע"א ד"ה חטאת העוף הבאה על הספק כגון הפילה כו' ואסורה באכילה שמא חולין היא ומליקתה שווי' נבילה. וכיון דמדאורייתא אינו נאכל י"ל עוד דהא דאינו נאכל מדאורייתא הוא אפי' למ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה כיון דהוי ספק טריפה מחמת שבירת השדרה ומפרקת דלא שייך במליקות חולין כולה חדא נחירה היא עפ"ז יש לחדש עוד ולומר דהי' הו"א דלא תביא כלל קרבן זה מחמת דקיי"ל דאין מביאין קדשים לבית הפסול וכמבואר בפסחים דף צ"ח ע"ב אמרו לו אין מביאין קדשים לבית הפסול ואפי' לר"ש דס"ל מביאין קדשים לבית הפסול אמרינן בזבחים דף ע"י ע"ב דה"מ דיעבד אבל לכתחילה לא יעי"ש ותירץ הזה שבגמ' כאן דזבחים מבואר בפשיטות במנחות דף ק"ה ע"ב יעו"ש דקאמר ואע"ג דקא מיפרק מר בשחיטות קדשים כו' וגם דאפשר דר"ש לא פליג רק למעט בזמן האכילה אבל שיהי' קרבן ניקרב ולא נאכל כלל רק נשרף או נקבר היי אמינא דלא יהי' ניקרב כלל כיון דאם יהי' ניקרב לא יהי' נאכל מחמת ספק טריפה. דשמא הוי חולין וכשיהי' נשרף או נקבר יהי' מביא קדשים לבית הפסול מצד ספק השני דשמא חייבת בקרבן והוי קדשים גמורים ואסור להביאן לבית הפסול ולכך הי' הו"א דאף דספק דאורייתא לחומרא מדאורייתא וגם דצריכה לקרבן כדי שיכשיר אותה שתהא מותרת לאכול בקדשים מ"מ הו"א שלא תביא מטעם הנ"ל וזה מדוקדק בלשון התוס' דזבחים בתירוצם שכתבו וי"ל דאתיא קרא למימר להביא על הספק כמו בבהמה אשם תלוי לכאורה סיום הדברים כמו בבהמה אשם תלוי היא למותר ולפי הנ"ל דקדקו בזה לומר דהו"א הי' דאינו דומה לאשם תלוי דהיא ניקרב ונאכל משא"כ חטאת העוף דאף כשנקרב אינו באכל הו"א דלא תביא כלל קמ"ל דצריך להביא ולהיות ניקרב ולא נאכל כמו בבהמה אשם תלוי דנאכל וניקרב אף זה ניקרב ורק דאינו נאכל והנה כל זה דוקא בחטאת העוף הבא על הספק דאינו נאכל מחמת ספק טריפה דהיינו משום דשמא חולין הוא ולא שייך במליקות חולין דכולה חדא נחירה משא"כ בהא דאריב"ח בנזיר דהא דהאיש מדיר את בנו בנזיר הוא כדי לחנכו במצות כו' והיינו דחיוב על האב לחנך את בנו במצות וכמבואר שם א"כ צריך להביא קרבן נזיר ממילא כיון דמחויב להביא קרבן הגם שהוא רק מדרבנן מ"מ כיון דהבאת הקרבן הוא עפ"י חובת חינוך שעל האב שוב שייך לגבי הקרבן לומר דצריך להיות חותך שדרה ומפרקת כו' והוי כולה חדא נחירה ולא הוי טריפה כלל ולכך נאכל נמי וא"ל א"כ גם גבי חטאת הבאה על הספק כמי נימא דיהי' נאכל מטעם זה כיון דגילתה התורה להביא הקרבן גם על הספק א"כ שוב כיון דצריכה להביא את הקרבן להקרבה שוב שייך לגבי' כולה חדא נחירה כיון דצריך להיות חותך שדרה כו' י"ל דז"א כיון דלולא הקרא היינו אומרים דאף דספיקא דאורייתא לחומרא. מדאו' וצריכה להביא את הקרבן מספק מ"מ לא יהי' נאכל מספק דהיינו ספק טריפה כיון דהבאת הקרבן היא רק מחמת הספק וכמי כן איכא ספק חולין והוי בכלל ספק טריפה ומחמת זה שהי' הדין שלא יהי' נאכל עי"ז הי' נולד עוד הוי אמינא וס"ד שלא להביא כלל קרבן כזה ולהביא קדשים לבית הפסול ורק דגילתה התורה דצריכה להביא קרבן כזה מנ"ל דגילתה התורה שיהי' נאכל ג"כ ודלא כסברא החיצונה אימא דגילתה התורה רק דצריכה להביא ושלא נחשוש מחמת הבאת קדשים לבית הפסול אבל לענין האכילה נשאר הסברא החיצונה שלא יהי' נאכל. וא"ל דא"כ תיקשי על הא דקאמר הגמרא בנזיר דמדקתני בברייתא זו תאמר בנקיבה ששני אסורים כו' לאו איסור נבלה וחולין בעזרה דמוכח מזה דתנא דהאי ברייתא ס"ל יש שחיטה לעוף מ"ה ולדברי הנ"ל תיקשי אימא דשני איסורים המה חולין בעזרה וספק טריפה אף למ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה וכנ"ל י"ל דעכ"פ לשון הברייתא תאמר בנקיבה ששני איסורים א"א לפרש כך דמשמע דשני האיסורים הם בהחלט משא"כ לפי דבריי הנ"ל א"כ בהך סברא דאין היקש למחצה ומה זכר מביא קרבן ונאכל אף נקיבה מביאה קרבן ונאכל' שוב אין כאן איסור טריפות כלל ורק כיון דצריך להביא קרבן מספק שוב כולה חדא נחירה הוא כיון דצריך להיות חותך שדרה ומפרקת תחילה אבל לענין קו' התוס' בזבחים דף ס"ח הנ"ל שאין קושייתם על דקדוק לשון הברייתא ושכבר תירצו בגמ' דשני איסורים היינו דמתחזי כתרין איסורין מדרבנן וקושייתם היא רק על שיטת ריב"ח בעצמו דס"ל אין שחיטה לעוף מ"ה וגם חולין שנשחטו בעזרה לד"א ל"ל קרא להביא חטאת העוף על הספק בזה שפיר יש מקום לומר ככל מה שכתבתי. אמנם לאשר ידעתי שדברים הנזכרים אינם ברורים ושיש מקום לצדד ולומר לאידך גיסא כיון דצריכה להביא קרבן מספק שיב שי"ך דכולה חדא נחירה היא ונאמר ג"כ דבזה ניחא מה דס"ל לתוס' בנזיר ד"ה מתקיף לה דנאכל מדאור' אי אין שחיטה לעוף מ"ה דהיינו אפי' אם אינו מחזיר סימנים לאחורי העורף ורק מטעם הנ"ל דכולה חדא נחירה היא לכך מוכרח אני לומר דאף אם נאמר כמו שאני מצדד עתה.

אעפ"כ יש לתרץ קו' שושנת העמקים וכפי שהעמדתי קושייתו על תירוץ התוס' בדברים הנ"ל אם נאמר דספק דאורייתא לחומרא מדאורייתא דעכ"פ צריך קרא כי היכי דלא נטעה עכ"פ לומר דלא נאכל מטעמי הסברות המבוארים כאן בתחילה וממילא דלא יהי' ניקרב ג"כ וכטעם הנ"ל דלא יביאו קדשים לבית הפסול והגם דאליבא דאמת לא אמרינן כך עכ"פ הי' מקום לטעות בזה וקמ"ל קרא דצריך להביא וממילא דנאכל ג"כ לפי דעת התוס' בנזיר דמדאורייתא נאכלת או לפי דעת רש"י דאינו נאכל מדאורייתא וקמ"ל קרא רק דצריך להביא אף דיהי' עי"ז הבאת קדשים לבית הפסול. והנה עפ"י סברא זו שהמצאתי דאם אינו נאכל מדאורייתא אז הי' מקום הו"א לומר דלא תיקרב ג"כ משום דמביא קדשים לבית הפסול עפ"ז מתורץ מה שיש להקשות על המשנה דכריתות דף ח' ע"א האשה שיש עליה ספק ה' לידות וספק ה' זיבות מביאה קרבן א' כו' ואין השאר עליה חובה דפירש"י משום דאף א' בקושי התירו שיש ספק מליקת חולין למזבח אלא שאל"כ אין לה תקנה לטהר בקדשים כו'. ויש להקשות דמוקי שם בגמ' משנה זו כר"ע והלא ר"ע ס"כ חולין שנשחטו בעזרה לד"א וכדמוכח ממ"ש רש"י בחולין דף י"ז ע"א ד"ה ר' ישמעאל סבר בשר נחירה לא אישתרי כלל כו' וזביחה דכתיב בהאי קרא כו' א"נ למאי דדרשינן בבכורות כו' א"נ לאסור שחיטת חולין בעזרה כדדרשינן לקידושין בריחוק מקום כו' יעו"ש מוכח מזה דר"ע לא ס"ל דרשא דבריחוק מקים כו' ממילא דחולין שנשחטו בעזרה לד"א ולמה אין השאר עליה חובה וא"ל דמשום הכי בקושי התירו משום דעכ"פ הוי חולין שנשחטו בעזרה איסור דרבנן דז"א דבוודאי א"א לעקור חיובא דאורייתא משום איסור דרבנן וכמבואר בחולין דף פ"ו בתוס' ד"ה סיפא נמי תימא דמשום גזירה דילמא אכיל נבילה כו' יעו"ש ולפי הנ"ל ניחא דרש"י לשיטתי' דס"ל דחטאת העוף דאינו נאכל הוא מדאורייתא א"כ לא הי' מהראוי להקריב כלל משום דאין מביאין קדשים לבית הפסול ורק ביון דאין לה תקנה לאכול בקדשים צריכה להביא קרבן ולכך כשהותרה לאכול בקדשים לכך אין מביאה השאר ורש"י דכ' הטעם משום מליקת חולין כיון דגם הא דאין מביאין קדשים לבית הפסול היא ג"כ פלוגתא דר"ש ורבנן ויותר ניחא למינקט הפלוגתא של חולין שנ"ב עכ"פ נוכל לתרץ גם אליבא דר"ע דחולין שנש"ב לד"א מ"מ ניחא דאין השאר עליה חובה כיון דבקושי התירו:

ועוד אפשר לתרץ קו' השושנת העמקים דל"ל קרא לחטאת העוף דבאה על הספק דתיפוק לי' בלא"ה משום דספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא עפ"י דהנה יש להעיר בגוף קו' התו' דזבחים והי' מקום קצת לתרץ עפ"י דעת הרמב"ם פ"ו מהל' כלאים דהכהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה לוקין מפני האבנט שהוא כלאים א"כ שפיר הו"א שלא להביא חטאת העוף תבא על הספק מחמת ספק לבישת בגדי כהונה שלא בשעת עבודה דשמא לא הי' ולד ולא נתחייבה בקרבן כלל אח"כ מצאתי בשו"ת שאגת ארי' סי' ך"ט דמביא ראי' מחטאת העוף הבא על הספק כדעת הראב"ד החולק על הרמב"ם בבגדי כהונה רק כיון דשרי בשעת עבודה שרי לגמרי אף שלא בשעת עבודה ואח"כ סותר ראי' זו מהא דנזיר דרבי קרא מהיקשא דוהזב את זובו לזכר ולנקבה כו' יעו"ש ולא העיר עפ"י דברים ההם על דברי תוס' דזבחים הנ"ל דל"ל קרא על חטאת העוף הבא על הספק. והנה עפ"י מה שמדקדק בשאגת ארי' שם דאם נימא כדעת הרמב"ם בלבישת בגדי כהונה שלא בשעת עבודה ורק דהתורה ריבתה לחטאת העוף א"כ קשה על הברייתא דנזיר דקתני לא אם אמרת בזכר שכן איסור א' תאמר בנקיבה ששני איסורים כו' ולא קאמר בזכר שני איסורים עם איסור כלאים משום דלא חשיב אלא איסורים שבשעת אכילה משא"כ איסור כלאים הוא רק בשעת עבודה יעו"ש עפ"ז יש לתרץ מה דק"ל על הא דקאמר בברייתא לא אם אמרת בזכר שכן איסור אחד תאמר בנקבה ששני איסורים כו' דתיקשי על הא דקאמרה הברייתא הא דלא אם אמרת בזכר כו' רק על מה דקאמר אי מה זכר מביא קרבן ונאכל כו' והרי גם על הא דניחא לי' לברייתא דמה זכר דמביא קרבן על הספק כו' תיקשי ג"כ קושי' כזו דבזכר איכא רק איסור אחד משא"כ בנקבה איכא שני איסורים אפי' על הבאת הקרבן האחד מחמת מליקת חולין בעזרה והשני כיון דמוקי הברייתא כמ"ד יש שחיטה לעוף מ"ה והוי המליקה ספק נבילה והוי איסור להכניס נבילה למקדש כמו שאסור להכניס שרץ למקדש וכמבואר ברמב"ם פ"ג מהל' ביאת מקדש הל' י"ו ומסתמא אין לחלק בין שרץ לנבילה וגם לא ידעתי אם יש לחלק בזה בין נבלת בהמה דמטמא לבין נבלת עוף טהור דאינו מטמא רק בבית הבליעה וא"ל דאף בשרץ דוקא כשהכניסה לבית המקדש משא"כ כשנמצא שרץ במקדש וצריך להוציא' וה"ה בנבילה שנתנבלה במקדש דז"א דעכ"פ אסור לשהות שם את הנבילה כמו שרץ המבואר ברמב"ם שם הל' ך'. והלא חטאת העוף צריך לשהות שם כדי למצות מדמה וכמבואר ברמב"ם פ"ז מהל' מעשה הקרבנות הל' ו' וז' דמצוי דם חטאת העוף מעכב. וגם עוד תיקשי ביותר על הא דקאמר תאמר בנקיבה ששני איסורים כו' ולמה לא קאמר שלשה איסורים. כיון דאם הי' נאכל ג"כ היו צריכים הכהנים לאכול בעזרה והי' עוד איסור בשהיות הטומאה שם דהרי באוכל נבילות עוף הטהור מטמא בגדים בבית הבליעה אך אפשר דבזה י"ל כיון דעכ"פ הוי ספק אי נתחייבה בקרבן אם לאו והוי ספק טומאה וכיון דעזרה דינה כר"ה וכמבואר במס' פסחים דף י"ט ע"ב א"ר אשי זאת אומרת עזרה ר"ה היא והו"ל ספק טומאה ברה"ר דהלכתא גמירי דטהור עכ"פ לפי דברי השג"א הנ"ל דצריך שיהי' שני האיסורים מענין א' א"כ י"ל דגם כאן איסור אכילות הנבילה ואיסור הטומאה המה שלא מענין אחד. גם יש לתרץ ע"פ דברי השג"א הנ"ל מה דיש להקשות קו' אחרת דהבאת קרבן של חטאת העוף הבאה על הספק הוי ג"כ שני איסורים עפ"י מה דקיי"ל דהזורק דם בעלי מומין על המזבח לוקה וכמבואר ברמב"ם פ"א מהל' איסורי המזבח הל' ד' יעו"ש. ואם נימא דאף על קדשי בדק הבית ג"כ עובר יעו"ש במשנה למלך שם הל"ד מה שהעיר בזה והך חטאת העוף אם לא נתחייבה בקרבן כלל אעפ"כ כיון דהקדישה אותו לקרבן אף דההקדש הי' מחמת ספק דשמא נתחייבה בקרבן אעפ"כ אף אם לא נתחייבה בקרבן לא יצא קרבן הזה מכלל הקדש בדק הבית שדוקא כשנודע לו שלא ילדה אמרינן בכריתות דף ד"ו ע"ב ובדין הוא דמותרת כו' משא"כ כשלא נודע כלל הספק ונשאר בספק כדמעיקרא ורק אנן דאמרינין דאם האמת היא שלא ילדה ולא נתחייבה בקרבן אעפ"כ הוי לה דין קדושת בדק הבית וכמו אשם תלוי דס"ל לרבנן שם דף ד"ג ע"ב בנודע לו שלא חטא דירעה עד שיסתאב וימכור ויפלו דמיו לנדבה משום דאקדשה לכוונה זו דמתוך שלבו נוקפו גומר ומקדיש הגם דזה דוקא באשם תלוי דבא על ספק חטא וכפרש"י שם ד"ה שלבו נוקפו שמתיירא מספק החטא אבל חטאת העוף בספק יולדות שלא בא על חטא לא שייך זה לכך כשנודע שלא ילדה בדין היא דמותרת כו'. אבל עכ"פ כ"ז כשנודע ונתברר הספק ושלא ילדה משא"כ כשהספק הוא כמו שהי' בתחילה אף דכלפי שמיא גליא ואנן הוא דמספקא לן שמא לא ילדה ולא נתחייבה בקרבן כלל בוודאי דהוי כהקדש בדק הבית ועפ"ז הנה קרבן עוף הבא על הספק דלא יצא מכלל בעל מום ע"י חתיכת שדרה ומפרקת לא מבעי' אם יש שחיטה לעוף מ"ה דהוי עוד יותר מבעל מום ורק דהוי אפי' נבילה אלא אפי' אם אין שחיטה לעוף מ"ה מ"מ עכ"פ לא יצא מכלל בעל מום ע"י חתיכת שדרה ומפרקת דהרי כתבו התוס' בחולין דף ך"ח ע"ב בד"ה אתא כי ממסמס קיעא דמא דאפי' בנסריד העור כדי לבדוק אין לך מום גדול מזה. ועפי"ז איכא גם בהבאת הקרבן ג"כ שני איסורים אחד איסור מליקת חולין למזבח ושני איסור זורק דם מבעלי מומים בקדשי בדק הבית ע"ג המזבח. וא"ל שא"כ תיקשי גם על לשון הברייתא לא אם אמרת בזכר שכן איסור א' תיפוק לי' דאף באשם תלוי שייך שני האיסורים הנ"ל דהא אשם תלוי בודאי דין בדק הבית יש לו באותו צד הספק שלא חטא דהא אפי' בנודע לו בוודאי שלא חטא ירעה עד שיסתאב וכמבואר בכריתות דף ד"ג ע"ב הנ"ל א"כ חוץ איסור דחולין בעזרה יש עוד איסור דזורק דם בעל מומים של קדשי בדה"ב דהא אין לך מום גדול ממה שנשחט י"ל דז"א דהשחיט' שצריכה להיות אפי' בחולין בוודאי אינו בכלל בעל מום כלל ובודאי בהא דזורק דם בעל מום כו' לא ניכלל השחיטה שהיא הכרחיות משא"כ מליקה דלא הוי דרך הכשר בחונין ורק בקדשים דהרי בחולין אף אם אין השחיטה לעוף מ"ה מ"מ הוי עכ"פ טריפה באם לא החזיר סימנים על כן שייך לקרותו בשם בעל מום עי"ז. וגם דעוד י"ל כמו שכתבו התוס' במנחות דף פ' ע"ב ד"ה וכי מכניסין חולין בעזרה על הא דדייקי שם דדוקא בדרך עבודה אסור להכניס חולין בעזרה משום דבעינין שיהי' דומיא בשלי בשלך יעו"ש א"כ כמו כן י"ב דיש חילוק בין קרבן בהמה דהיינו אשם תלוי לבין חטאת העוף לענין הנ"ל אי שייך לומר דהוי שני איסורים כנ"ל דהנה דוקא בקרבן בהמה שייך הדיוק של דומיא דשלי בשלך משא"כ בחטאת העוף לא שייך כלל דקדוק הזה של דומיא דשלי בשלך דהרי קיי"ל בזבחים דף ק"ז ע"א דדוקא על השוחט חייב בשחוט חוץ ולא על המולק יעו"ש א"כ י"ל דבקרבן בהמה דהוא אשם תלו לא שייך כלל לומר דהוי שני איסורים כנ"ל עפ"י מה דקיי"ל דשוחט וזורק בחוץ אינו חייב אלא אחת וכמבואר בלחם משנה פרק י"ט מהל' מעשה קרבנות הל' י"א ובמשנה למלך פי"ח מהל' מע"ק דף ר"ה ע"א וע"ב בדבריו נזכר ג"כ מזה א"כ י"ל כמו בשלי בשלך אינו חייב רק אחת על השחיטה וזריקה כמו כן בפנים א"א לומר דהם שני איסורים דעכ"פ הלא חילוק האיסורים הוא להפריד השחיטה מן הזריקה בענין הזה ולומר דיש איסורים בפנים מצד שהוא חולין או קדשי בדק הבית בעזרה ולומר דאיסור אחד הוא על השחיטה ואיסור שני על הזריקה ולא שייך בזה דומיא דשלי בשלך דבקדשים בחוץ אינו חייב רק אחת על השחיטה וזריקה וכ"פ באשם תלוי דהיא קרבן בהמה דשייך לגבי' דומיא דשלי בשלך משא"כ בחטאת העוף דלא שייך כלל דומיא דשלי בשלך בשום אופן כיון דאין חייב על המליקה בחוץ שפיר יש לדייק ולומר דהוי בכלל שני איסורים. וגם י"ל עוד עפ"י מ"ש המשנה למלך פי"ט מהל' מע"ק דעל קדשי בדק הבית אין שום חיוב של בחוטי חוץ והמה שם על הרמב"ם שלא הביא דין זה יעו"ש. א"כ לא שייך כלל דומיא דשלי בשלך בענין הזה ואיך נימא דיש שני איסורים אחד משום חולין בעזרה ושנית משום זורק דם קדשי בדק הבית בעלי מומין דהיא תרתי דסתרי שאם דינם כקדשי בדק הבית שוב אין איסור משום חולין בעזרה וכ"ז באשם תלוי דהיא קרבן בהמה משא"כ בחטאת העוף דלא שייך גבי' כלל דומיא דשלי בשלך וכמ"ש ביון דליכא חיובא במולק בחוץ. אך לפי דברי השאגת ארי' הנ"ל דסותר הראי' שהביא נגד דעת הרמב"ם דלא אישתרי לכהנים לבישת בגדי כהונה מן חטאת העוף הבאה על הספק וכ' דאין ראי מזה משום דריבתה תורה מההיקש דוהזב את זובו לזכר ונקבה דחטאת העוף באה על הספק ממילא נתרבה דרשאין הכהנים ללבוש בגדי כהונה בשעת הבאה של חטאת העוף א"כ כמו כן אף אם נמצא שני איסורים בהבאת הקרבן של חטאת העוף על הספק מ"מ נתרבה גם זה מן ההיקש דוהזב את זובו לזכר ולנקיבה ודוקא על הא דאין ההיקש למחצה ושמא אי מה זכר מביא קרבן ונאכל אף נקיבה כו' ע"ז פרכינן לא אם אמרת בזכר שאיסור אחד תאמר בנקיבה כו' משא"כ על גוף ההיקש דאתי ללמוד על הבאת קרבן חטאת העוף על הספק בזה אין משיבין על ההיקש ונתרבה מההיקש להביא חטאת עוף על הספק אף דאיכא שני איסורים כו' ועפ"ז מתורץ קו' שושנת העמקים דאף דספיקא דאורייתא לחומרא מ"מ הו"א שלא להביא חטאת העוף עה"ס מחמת דהספיקות סתרי אהדדי דגם בהבאת הקרבן איכא ספק איסור דאורייתא כנ"ל:

והנה עפ"ז יש לתרץ מה שהקשה בשו"ת פנים מאירות חלק שלישי שעם מס' קדושין ומס' יו"ט סי' ד"ט על דברי רש"י במס' כריתות דף ז' ע"ב ודף כ"ו ע"ב ודהיינו שעפ"י הקדמה הנ"ל הוציא מכלל הדברים הנ"ל שיש בהבאת קרבן חטאת העוף הבאה על הספק גם כן שני איסורים ורק דבזה אין משיבין על ההיקש ונחשבה הכל מההיקש עפ"ז יש לתרץ קו' הפנים מאירות והגם שגוף התירוץ שתרצתי קושייתו היא אף בלא הקדמה הנ"ל וכאשר יבואר מקודם גוף התירוץ שתירצתי קושייתו אף זולת הקדמה הנ"ל. מ"מ עפ"י הקדמה הנ"ל יתבאר ביותר ויותר התירוץ שעל קושייתו. והיא דהפנים מאירות הקשה על מ"ש רש"י דף ז' ע"ב ד"ה מביאה קרבן שתי תורים כו'. אבל חטאת לא מצי לאתנויי כו' ומשום חולין על המזבח לא איכפת לן דכיון דאין למזבח אלא דמה לא חשיבא אכילה. ובמס' נזיר ילפינן דחטאת העוף באה על הספק עכ"ל רש"י ובדף ך"ו ע"ב כ' עוד רש"י ד"ה ובדין הוא דמותרת בהנאה כו' ומשום חולין בעזרה כו' דלא אסרה תורה אלא שחיטה אבל מליקה לא כו' יעו"ש והקשה הפ"מ מסוגי' דנזיר דף כ"ט הנ"ל דקאמר וסבר ר' יוסי הכי והתניא ר"י ב"ר יהודא אומר מנין לחטאת העוף שהיא באה על הספק כו' ורוצה הגמ' לפרש ששני איסורים היינו איסור נבילה ואיסור חולין בעזרה הרי לפי מה דרצה הגמ' לפרש הברייתא דשני האיסורים המה מדאורייתא מוכח דחולין שנש"ב שייך אף במליקה והנה מה שמתרץ הפ"מ דכוונת רש"י בדף ך"ו היינו לפי דהא דקאמר בנזיר דהוי שני איסורים היינו אם נתיר חטאת העוף גם באכילה יהי' שני איסורים משא"כ כשאסור באכילה הגם דעל הבאת חטאת העוף עושה איסור של הבאת חולין בעזרה מ"מ בזה הוי גזירת הכתוב כמו גבי אשם תלוי וכוונת רש"י בהא דאם משנמלקה נודע שלא ילדה תקבר דבשעת מליקה התירה התורה ואין כאן חולין בעזרה ומותרת בהנאה דאינו בכלל חולין שנשחטה בעזרה במליקה אלא באכילה אסורה וכמה רחוקים ודחוקים דבריו בלשון רש"י דפשט הלשון מורה דיש חילוק בין שחיטה למליקה ואם מטעם הגזירת הכתוב קשה הלא גם בשחיטה הותר באשם תלוי להביא חולין לעזרה ועל פרש"י שבדף ז' ע"ב דכיון דאין למזבח אלא דמה לא חשיבא אכילה הניח הפ"מ בעצמו בצ"ע ועכ"פ נשאר קושייתו על רש"י דף ז' ע"ב מהא דנזיר הנ"ל. והנה בס' משנה לחם רוצה לתרץ קו' הפ"מ ורוצה לפרש כוונת רש"י עפ"י דנוחר ומעקר פטור משום חולין בעזרה. הנה הקשה בעצמו על פי' זה דא"כ איך קאמר דמאי שני איסורים לאו איסור נבילה וחולין בעזרה הלא אם יש לאו נבילה ליכא חולין בעזרה. דהוי נוחר ומעקר וגם בס' שושנת העמקים כלל י"א דף ק"ח ע"ד העיר בזה בדרך קושי' להקשות כן על הברייתא ומביא כן גם בשם קול בן לוי ומה שתירץ בזה בס' משנה לחם הנ"ל דהגמ' מפרש הברייתא רק למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת ורק דמקשה על שיטת ריב"ח דס"ל מחזיר סימני' אחורי העורף כו' אין לשון הגמרא סובל זה כלל ורק כפי הנראה מפשוטו דס"ל להגמ' דהתנא דברייתא ס"ל דיש שחיטה לעוף מ"ה ואיסור דנבלה היינו נבלה ממש ולא טריפה. וגם גוף הדבר להעמיס בכוונת רש"י דכ' דלא אסרה תורה אלא שחיטה אבל מליקה לא דהוא מחמת נוחר ומעקר הוא דבר רחוק דא"כ הו"ל לרש"י לפרש כן במפורש וגם אינו מתורץ בדבריו הקו' שעל לשון רש"י דכריתות דף ז' ע"ב דכ' ומשום חולין על המזבח לא איכפת לן כיון דאין למזבח אלא דמה לא חשיבא אכילה דשם מפורש דאין הטעם משום נוחר ומעקר רק משום דאין למזבח אלא דמה וקשה קושי' הפ"מ הנ"ל מסוגי' דנזיר הנ"ל. והנה בס' מקור חיים בחידושיו שעל מס' כריתות שבסוף הספר גם כן מתרץ קו' הפ"מ עפ"י שממציא לחלק בין חולין שנשחטו בעזרה לבין חולין שנכנסו לעזרה דכשיצאו משם שחזרו להיתרן הראשון משא"כ כשנשחטו שם דנאסרו שמה יעו"ש ולא ידעתי מנ"ל להמציא סברא זו מלבו ולא מבעי' לדעת התוס' בהרבה מקומות שאין חיסור הכנסת חולין לעזרה רק בעושה שמה דרך עבודה שכ' התי' במנחות דף פ' ע"ב ד"ה וכי מכניסין חולין לעזרה בטעם הדבר משום דדרשינן מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור דהיינו כעין עבודה דומיא שלי בשלך יעו"ש א"כ נראה פשוט דכשעושה בעזרה כעין עבודה אין לחלק בין כששוחט שמה בין כשעושה משאר דרכי העבודה כיון דאיסור של ההכנסה בעזרה תלוי רק היכי דעושה כעין עבודה. אלא אפי' לדעת רש"י דכ' בתמורה דף כ"ג ע"א ד"ה יאכלו גבי שירי מנחה כתיב כו' דאף במכניס בנא עשי' כעין עבודה אסור מ"מ בעושה שם כעין עבודה דומה ממש לנשחט שמה. ונהי דנימא שבהכנסה גרידא לא נאסר כשיצאו משם מ"מ כשעושה שמה כעין עבודה היא דומה ממש כמו אם נשחטו שמה א"כ לא מסתבר לפרש כלל דברי רש"י בהא דמחלק בין שחיטה למליקה כדברי המקור חיים הנ"ל כיון דעושה שם בעזרה מעשה עבודה ממש במליקה. ולא עוד אלא דנראה דאף לדעת רש"י בתמורה דף ך"ג הנ"ל דאף בהכנסה לבד אסור מ"מ כאן במליקת חטאת העוף הבאה על הספק לא שייך כלל ספק חולין בעזרה ע"י הכנסה בלבד דלא גרע חטאת הזה הבאה על הספק מן קדשי בדק הבית דמבואר במשנה למלך פ"ב מהל' שחיטה הל' ד' שם בדף צ' ד"ה ודע דאף שכתבנו דאסור להכניס חולין לעזר' כו'.

אבל כל שהקדישו אף שהוא הקדש בדק הבית מותר להכניסו בעזרה יעו"ש וכבר כתבתי לעיל דמסתברא דחטאת העוף הבאה על הספק אף באותו צד הספק שאינה מחויבת בקרבן מ"מ הוי הקדש בדק הבית ואפי' אם נדחה סברא זאת עכ"פ הוי דין חטאת הבאה על הספק כמו לצורך קרבן המבואר שם במשנה למלך דמותר להכניסו בעזרה יעו"ש ובזה נדחה גם מה שכ' במקור חיים שם תיכף בתחלת דבריו להקשות על רש"י דמחלק בין שחיטה למליקה דהרי הכניסה לבדה בעזרה אסור ולפמ"ש לא נאסרה הכניסה לבד בחטאת העוף הבאה על הספק כיון דהוי לצורך קרבן המבואר במשנה למלך הנ"ל ובזה נדחה נמי פירושו של המקור חיים בכוונת דברי רש"י כדי לתרץ קושי' הפ"מ הנ"ל דהיינו דכשהוחזר לחוץ מהעזרה דלא נאסר כלל כמו שהי' נאסר אם הי' נשחט בעזרה דאין מקום לזה כלל כיון דכאן לא נאסרה כלל בהכניסה לעזרה לבד כיון דהוי לצורך קרבן. א"כ לא נאסר רק ע"י מה שנעשה שמה בעזרה דרך עבודה א"כ אין חילוק כלל בין זה לבין אם הי' נשחט שמה: ולתרץ קושי' הפנים מאירות הנ"ל נלפענ"ד עפ"י מ"ש לעיל לתרץ קו' השושנת העמקים דל"ל קרא להביא חטאת העוף על הספק תיפוק לי' דספיקא דאורייתא לחומרא מדאוריי' ותרצתי דההו"א הי' מחמת שאינו נאכל ה"א שלא להביא כלל כדי שלא להביא קדשים לבית הפסול והנה הגם שהארכתי שם ותליתי תירץ זה במה שהקדמתי שם להמציא חילוק בין מליקת חולין למליקת קדשים לדעת מהר"ם לובלין דמתרץ דכולה חדא נחירה היא. היתה כוונתי בזה לפי שהעמדתי קו' השושנת העמקים הנ"ל על תירץ התוס' דבזבחים דף ס"ח דתירצו דאתי קרא למימר להביא על הספק כמו בבהמה אשם תלוי. והלא בקושי' התוס' משמע דקושייתם היא למאן דס"ל חולין שנש"ב לד"א וגם אין שחיטה לעוף מ"ה וגם צ"ל למאן דס"ל מחזיר סימנים אחורי עורף וכמבואר בס' כתנות אור פ' בהעלותך א"כ לפ"ז משמע דחטאת העוף מדאורייתא הי' נאכל כיון דאין כאן דררא דאיסור כלל באכילה וממילא שלא הי' שייך תירוצי משום דהו"א דאין מביאין קדשים לבית הפסול כיון דמדאורייתא נאכל נמי וכדמפורש בתוס' דנזיר דרק מדרבנן אינו נאכל אבל מדאורייתא נאכל וע"כ הוצרכתי להקדמה זאת עפ"י מהר"מ דכולה חדא נחירה הוא ולחלק בזה בין מליקת חולין לקדשים ונימא דאינו מחזיר סימנים לאחורי העורף ולכך אינו נאכל אף מדאורייתא משא"כ עתה כשאנו תופסים קו' השושנת העמקים בקושי' על גוף הברייתא דמנין לחטאת העוף כו' דתיקשי דעכ"פ כיון שאינו נאכל מדאורייתא לפי שיטות רש"י שהבאתי לעיל בשם ס' אורח משור ויהי' מאיזה טעם שיהי' עכ"פ כיון שאינו נאכל מדאורייתא וההיקש דוהזב את זובו לא אתי אלא לענין גוף ההקרבה ושמביאין חטאת העוף על הספק אף שאינו נאכל ממילא דתיקשי דל"ל קרא על הבאת קרבן חטאת העוף הבאה על הספק כיון דספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא ואי משום דהוי נבלה ע"י המליקה מ"מ הנה מחמת ספק זה ממילא היינו יודעים שצריכה להביא על הספק ושלא יהי' נאכל. וכאשר כן הוא באמת עפ"י ההיקש ועכ"פ קשה דל"ל ההיקש ע"ז ואי משום דההו"א הי' שלא להביא קרבן מחמת דהוי חולין בעזרה הלא זה כבר גילתה התורה לגבי אשם תלוי דמביאין קרבן אשם תלוי אף דהוי ג"כ ספק חולין בעזרה ועל קושי' הזאת י"ל תירץ הנ"ל בלי שום הקדמת דברי מהר"ם דהכל חדא נחירה רק דלולא הלימוד מפורש לא היינו מצריכין להביא קרבן כלל דכיון דעכ"פ אינו נאכל הו"א דאין מביאין קרבן כלל להביא קדשים לבית הפסול: ויש להוסיף עוד ולתרץ בזה קו' ס' אורח מישור על לשין הברייתא דנזיר דבתחילה התחיל מנין לחטאת העוף שהיא באה על הספק שאינה נאכלת ת"ל כו' דמשמע דהא דאינה נאכלת מביא מהפסוק והזב את זובו ואדרבא כאן מכח היקשא דהפסוק הוא להיפוך דנאכל עד שהוצרך לומר דהתם חד איסור כו' יעו"ש ולפי הנ"ל מתורץ דל"ל דמהלימוד של ההיקש בעצמו דבא ללמד דחטאת עוף בא על הספק מזה בעצמו יש הוכחה דאינו נאכל דאל"כ תיקשי כקו' השושנת עמקים הנ"ל דל"ל קרא דבא על הספק תיפוק לי' דספיקא דאורייתא לחומרא. וצ"ל כתירוצ' הנ"ל דהו"א שלא יביא קדשים לבית הפסול א"כ מוכח מהאי לימוד דאינו נאכל ושפיר לשון הברייתא המתחלת מנין לחטאת שהיא באה על הספק דאינה נאכלת דתרתי שמעית מן ההיקש ורק הא דמסיים הברייתא אי מה זכר מביא קרבן ונאכל אף נקיבה כו'. היינו בדרך פירכא וקושי' על הברייתא דאינו נאכל כיון דאין היקש למחצה תיקשי על הברייתא שיהי' נאכל נמי וע"ז משני לא אם אמרת בזכר כו' והיינו עפ"י מ"ש הפ"י בכמה מקומות ובקדושין דף ג' בתו' ד"ה ואשה בפחות מש"פ כו' דבדרכי הלימוד עפ"י הסברא לא שייך אין היקש למחצה יעו"ש ובגינת וורדים כלל כ"ח מזה:

והנה בהא דאין מביאין קדשים לבית הפסול המבואר בהרבה מקומות בש"ס משמע דהוא מדאורייתא וכן מבואר בס' נקרא מים קדושים בזבחים דף ע"ו בתוס' ד"ה אין לוקחין תרומה דהוכיח שם דמה דקאמר במשנה פ"ג דמעשר שני אם היקל בזבחי שלמים שהיא מביאן לידי פיגול ונותר וטמא כו' דהראי' הוא ממה דכתיב בקרא בבקר וצאן יעו"ש ומוכח מזה דהוי מדאורייתא וכן משמע מלשון רש"י שם בזבחים במשנה ד"ה לבית הפסול שממעט באכילת שלמים ומביא לידי נותר ובלשון התוס' שם ד"ה שביעית כו' דנמצא דמביא תרומה לידי ביעור כו' דמשמע מלשונם ג"כ שהוא מדאורייתא ומטעם שאסור להפסיד בידים את קדשים ואת התרומה וכמבואר בפסחים דף ט"ו חבית של תרומה שנולד לה ספק טומאה כו' דמבואר בזה בבכורות דף ל"ד דבקראי פליגי אם אפי' תרומה תלוי' צריכה שימור יעו"ש. אך אמנם הנה מצאתי בס' שעה"מ הנ"ל הל' קרבן פסח בפ"ג הל' ט' דכ' שם בדף מ"ד ע"ד בד"ה והנה מ"ש דבשלמא בסוגי' דלקמן כו' דהשיג שם על שו"ת ח"צ והקשה עליו כיון דעשה דפסח דוחה עשה דהשלמה דאורייתא מכ"ש שידחה עשה דפסח איסורא דממעט באכילת קדשים דאינו אלא ספק איסורא ומדרבנן שהרי ר"ש פליג וס"ל דמביאין קדשים לבית הפסול יעו"ש ולא ידעתי מאיזה מקום הוציא זה השער המלך דאף לרבנן דפליגי על ר"ש וס"ל דאסור להביא קדשים לבית הפסול דהוא רק מדרבנן ועוד נלפענ"ד להביא ראי' מפורשת דלא כדברי השער המלך ורק דלרבנן דס"ל דאסור להביא קדשים לבית הפסול הוא מדאורייתא והוא מדכתבו התוס' בזבחים דף צ"ו ע"א בד"ה ואם טש כל הפת כולה אסורה ובחולין דף קי"ב באמצע ד"ה הלכתא דגים שעלו בקערה דע"כ אין ראי' משם דהא אפי' בישל בה חטאת כו' וע"כ התם הוי טעמא משום דמין במינו מדאורייתא בטל ברוב ובכלי מקדש אוקמוהו אדאורייתא ואם כדברי שעה"מ הנ"ל דהוא רק מדרבנן למה הוצרכו להקדים דמב"מ מדאו' בטל ברוב תיפוק לי' כיון דבכלי מקדש אוקמוהו אדאו' י"ל דלא חששו כלל למה שממעט באכילתו דהיינו דמביא קדשים לבית הפסול ועפ"י הוצעת דברים הנ"ל יש לתרץ קי' הפ"מ הנ"ל ולומר דהא דכ' רש"י לחלק בין שחיטה למליקה גבי חולין בעזרה לא מסברא בעלמא כ' רש"י כן לפי שאין למזבח אלא דמה. ויש חילוק בין שחיטה למליקה. והגם דיש עוד מקום לזה דליכא חיובא דחולין בעזרה כלל במליקה כיון דלא שייך כמו שלי בשלך כו' וכמו שכתבתי לעיל מזה כיון דאינו חייב על שחוטי חוץ במולק בחוץ וכמבואר בזבחים דף ק"ז כ"ז הוא רק בדרך סברא ושיקול הדעת ויש מקום לומר דעכ"פ כיון דמוכח מקרא המבוארים במס' קדושין דף נ"ז ע"ב על חולין בעזרה שוב אין לחלק בין שחיטה למליקה ורק דרש"י כ"כ מהוכחה דמוכח לפי האמת דחטאת העוף ניקרב ואינו נאכל משא"כ לפי מה דשקיל וטרי בברייתא שיהי' חטאת העוף נאכל ג"כ אז הי' נסתר הוכחה זו וממילא דלא הי' חילוק כלל בין שחיטה למליקה והוא דקשה לרש"י לפי המסקנא דחטאת העוף על הספק ניקרב ולא נאכל דקשה על התורה בעצמה מ"ט התירה התורה את ההקרבה אף דעובר על חולין בעזרה ולא התירה התורה גם אכיל' דא"ל דטעם התורה משום דבאכילה איכא שני איסורים לאו דנבילה וחולין בעזרה דהא גם עתה כשניקרב ולא נאכל נעשה ג"כ שני איסורים אחד חולין בעזרה ושנית הא דמביא קדשים לבית הפסול ומה לי הני תרי אסורים דנבילה ודחולין בעזרה או הני תרי איסורים דחולין בעזרה והא דמביא קדשים לבית הפסול וכמו שהוכחתי דלא כשער המלך הנ"ל ורק דאסור הבאת קדשים לבית הפסול הוא ג"כ איסור דאורייתא ועוד דהנה לכאורה תיקשי על הא דקאמר תאמר בנקיבה ששני איסורים הלא קאמרינן לקמן בנזיר דף מ"ח ע"ב ולר' ישמעאל כה"ג ונזיר מנ"ל ומשני כיון דשרא רחמנא חד לאו גבי מת מצוה מה לי חד לאו מ"ל תרי לאוין ופרש"י שם כיון דמשתרי לי' גבי מת מצוה חד לאו אישתרי לי' נמי בתרי לאוי כו'. וע"כ צריך לחלק דלקמן הוי כפולת הלאוין בענין אחד דהיינו לאווי דטומאה דהוי שם אחד משא"כ כאן דשני איסורים הם באיסורים חלוקים והוי שני שמות. אמנם הנה כ"ז ניחא בלשון הברייתא די"ל מש"ה לא שייך אין היקש למחצה כיון דאיכא סברא לחלק בין אשם תלוי לחטאת העוף משא"כ בהא דקשה לן על התורה גופי' בחטאת העוף דנקרב ולא נאכל אין סברא כלל לומר דרצתה התורה להתיר רק לאו אחד ולא שני לאוין כיון דבענין חומר הלאוין אין חילוק בין לאו אחד לשני לאוין כמו גבי כה"ג ונזיר דאמרינן כיון דאשתרי חד לאו אישתרי נמי תרי לאוין אחר כותבי זה הנה מצאתי בס' שושנת העמקים כלל ה' דכ' עוד אני תמה בהאי דקדושין דף כ"א ע"ב עבד עברי כהן מותר בשפחה כנענית וביבמות דף ח' ע"א סובר רבא דלא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי כשהם בשני שמות ומפלפל שם איך קיי"ל להלכה יעו"ש והנה אין מזה ראי' כלל לנידן דידן דהתם ניחא דאין לדייק מסברא ולומר הואיל והותר איסור אחד הותר גם איסור השני כשהם משני שמות אבל כאן דמצינו דהתירה התורה את חולין בעזרה גבי אשם תלוי וגם התירה התורה לאו דנבילה ועם חולין בעזרה גבי הקרבות ואכילת חטאת העוף הבא על הוודאי ודשני השמות הותר שם כפי מה דקיימינין בסברא דהשתא דאין חילוק לענין חולין בעזרה בין שחיטה למליקה ונהי דאעפ"כ אין ללמוד מהיקשא דהיקש חטאת העוף על הספק לאשם תלוי משום דעל ההיקש יש להשיב לא אם אמרת, בזכר שכן איסור אחד תאמר בנקבה ששני איסורים א"כ שוב לא שייך אין היקש למחצה עפ"י דברי הפ"י שהבאתי לעיל דהיכי דאיכא טעם וסברא אז לא שייך אין היקש למחצה עכ"פ על התורה גופי' דציוותה את ההקרבה והתירה חולין בעזרה ולא התירה את האכילה קשה בטעם הדבר דלא שייך משום שהם שני איסורים בשני שמות דהרי גם בחטאת העוף הבאה על הוודאי הותרו שני איסורים לפי הסברא דהשתא דבחולין בעזרה. אין חילוק בין שחיטה למליקה לכך הוכיח רש"י מהוכחה הזאת דיש חילוק בענין חולין בעזרה בין שחיטה למליקה דאין למזבח אלא דמה לא חשיבא אכילה. ועוד ביתר שאת יש להמתיק מה דהי' קשה לי' לרש"י כמו שכתבתי תיכף בהתחלת הדבורים הללו ושכתבתי שם ההקדמה שהמצאתי בדברים הקודמים שגם בגוף הבאת קרבן העוף ג"כ יש שני איסורים אחד חולין לעזרה ושנית דזורק דם נבילה או טריפה דעכ"פ הוי בכלל זורק דם בעלי מומים ע"ג המזבח א"כ תיקשי ביותר מ"ט התירה התורה שני איסורים דגוף הבאת החטאת העוף ולא התירה התורה שני האיסורים דבאכילה אמנם לאשר בוודאי יש מקום לערער ולפקפק על ההקדמה זאת שהמצאתי שיש שני איסורים גם בגוף הבאת חטאת העוף עכ"פ אף בלא הקדמה הנ"ל ג"כ יש להקשות כנ"ל דכיון דלא רצתה התורה להתיר האכילה מחמת שיש בה שני איסורים מ"ט התירה התורה ההבאה דיש בו ג"כ שני איסורים אחד חולין בעזרה שנית מה דמביאין קדשים לבית הפסול ובפרט לפי מ"ש לתרץ קו' האורח מישור על הא דתני בברייתא מנין לחטאת העוף שהיא באה על הספק שאינה נאכלת דתנא דבריי' הוכיח זה דאינה נאכל דאל"כ תיקשי קושי' השושנת העמקים דל"ל קרא תיפוק לי' דספיקא דאורייתא לחומרא וצ"ל דההו"א הי' שלא להביא קדשים לבית הפסול ומזה עצמו מוכח דאינו נאכל ועפ"י זאת הוכחה בעצמה קשי' לי' לרש"י דלפי המסקנא דאינו נאכל וניקרב צריך ליתן טעם להתורה דלא התירה האכילה מחמת שני האיסורים והתירה ההקרבה דאיכא איסור חולין בעזרה ואיסור להביא קדשים לבית הפסול ולכך הוכיח רש"י דטעם התורה בזה משום דכאן במליקה לא התירה כלל לאיסור חולין בעזרה ורק דגילתה התורה דבמליקה דאין למזבח אלא דמה לא יהי' נחשב אכילה ומדוקדק מ"ש רש"י בכריתות דף ז' תיכף אח"כ ובמס' נזיר ילפינן דחטאת העוף הוא באה על הספק וכאותו לשין עצמו מבואר ברש"י בפסחים דף כ"ח ע"א ד"ה חטאת העוף ועוד בלשון מבואר יותר להורות כפי מה שכתבתי בכוונתו דכ' שם וחטאת העוף מביאתו על הספק ואין כאן משום חולין בעזרה דמקראי נפיק במס' נזיר כו'.

ואסורה באכילה כו' דלשון זה מורה באצבע ביותר דרק דמשום דמוכח כן מקראי לכך אין כאן משום חולין בעזרה והיינו כמו שביאר הטעם בכריתות דף ז' הנ"ל כיון דאין למזבח אלא דמה לא חשיבא אכילה ומטעם זה כתב רש"י גם בכריתות דף ך"ו ע"ב דלא אסרה תורה אלא שחיטה אבל לא מליקה דהיינו דחילק בין שחיטה למליקה מוכח כן מקראי דמרבה חטאת העוף דניקרב ואינו נאכל עכ"פ דהחילוק שכ' רש"י בין שחיטה למליקה אין הכוונה דעפ"י הסברא כן הוא ורק דמוכח כן מריבוי דחטאת העוף נקרב ואינו נאכל וכ"ז לפי מסקנת הבריי' דניקרב ואינו נאכל משא"כ לפי מה שצידדה הברייתא בדרך שקלא וטריא דיהי' נאכל ג"כ לפי ההו"א זו ממילא דלא הי' שום חילוק בין מליקה לשחיטה ושפיר קא משיב בברייתא דאינו דומה לאשם תלוי דאיכא רק איסור אחד תאמר בנקיבה ששני איסורים. ומתורץ קו' הפנים מאירות הנ"ל בטיב טעם ודעת וגם מתורץ מה שהקשה בפנים מאירות עוד על רש"י דכריתות דמי דחקו לרש"י לזה ולא כ' הטעם דכמו שהתירה התורה חולין בעזרה גבי אשם תלוי כמו כן התירה התורה גבי חטאת העוף ולפי הנ"ל מתורץ דהוכיח רש"י דע"כ בחטאת העוף אינו משום גזה"כ כלל ורק דגילתה התורה דלא שייך גבי מליקה איסור חולין בעזרה כיון דאין למזבח אלא דמה וגם מתורץ מה שהקשה עוד בפנים מאירות על הא דכ' רש"י כיון דאין למזבח אלא דמה לא חשיבא אכילה מהא דקאמר ר' יוחנן בחולין דף פ"א ע"ב דאכילת מזבח חשוב אכילה ובס' משנה לחם מחלק בין דם להקטרת אימורים דהיא בכלל אכילת אדם ולפי הנ"ל א"צ לפ"ז רק דכאן גילתה התורה דאכילת מזבח לא חשיבא אכילה בכאן והיינו מהא דמוכח מן התורה דחטאת העוף שעל הספק ניקרב ואינו נאכל וכמבואר בברייתא וכמו שכתבתי ההוכחה זאת בביאור וכמבואר לעיל באר היטב:

ועתה נחזור למה שהתחלתי לבאר המאמר דקאמר פרשה זו עתיד אליהו לדורשה וגם לבאר הפלוגתא דר' יוחנן ורבינא דהנה בס' כתנות אור פ' בהעלותך הנ"ל כ' בדרך לפרש דברי התוס' דמנחות במה דכתבו מ"מ אתי לאורויי לך כו' מהאי דקאמר דאין שחיטה לעוף מ"ה פרשתי בחולין דכוונתם דלא נטעה למילף מהאי דקאמר אין שחיטה לעוף מן התורה דפירשו בחולין דאף דלא הוי נבילה מ"מ הוי טריפה כשנשבר המפרקת תחילה וזה דוקא אם אין מחזיר סימנים אחורי העורף אבל במחזיר סימנים אפי' טריפ' לא הוי וס"ל לרבינא כמ"ד דמצות מליקה אף מחזיר וכבני ר' חייא בחולין דף ך' א"כ יכול לקיים מצות מליקה בדרך היתר והיינו להחזיר סימנים אחורי העורף דאי לא הוי אפי' טריפה ואפ"ה התירה התורה לקיים מצות מליקה להתחיל בשדרה ומפרקת ושלא להחזיר סימנים וכדקאמר אף מחזיר ויכול למלוק אף שלא להחזיר א"כ לא שייך מצותו בכך כיון דיכול לעשות בדרך היתר ולהחזיר סימנים עכ"פ והגם שהדברים חרופים בגוף הענין מ"מ ע"פ הפשט עדיין לא יצא ידי חובתו דתיקשי על דבריו דאיך יתרצו התוס' דברי רבינא דסבירא לי' כמ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה דהא למ"ד יש שחיטה לעוף מ"ה הוי מליקה נבילה אף כשמחזיר סימנים א"כ לדבריו צ"ל דתירץ התוס' הוא דס"ל לרבינא כמ"ד דאין שחיטה לעוף מ"ה והוא מן התימה דפירש רבינא דברי יחזקאל שלא אליבא דהלכתא דקיי"ל יש שחיטה לעוף מן התורה ועוד הרי מתוס' דחולין דף כ' דכתבו בד"ה לא אמרן והא דנקיט בהתכלת וכו' דנבילה ל"ד כו' דרצונם לפרש דברי רבינא אף למ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה דע"כ דהתוס' רצו לפרש דברי רבינא אליבא דכ"ע דבוודאי אין מקום לומר דכוונת התוס' בחולין שם הוא עפ"י פירושם שבמנחות לתרץ קושייתם דמצותו בכך דהוא כדברי הכתנות אור עפ"י פירושו ורבינא ס"ל אין שחיטה לעוף מ"ה דזה טעות דהא אין מקום לפי' זה במס' מנחות רק אחר שחדשו במס' חולין דנבילה ל"ד אבל אם הי' עולה על הדעת דנבילה דוקא לא מהני כלל מחזיר סימנים דאפ"ה הוי נבילה וכמפורש בדברי התוס' בחולין דף כ"ח ד"ה רבי היא דאפי' יחזור ויוליך ויביא נבילה היא לרבי דבעי שחיטה בתלוש יעו"ש ובע"כ דהא דכתבו התוס' והא דנקיט בהתכלת כו' דנבילה ל"ד כו' היינו שרצון התוס' להעמיד דברי רבינא אליבא דכ"ע ואפי' למ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה ואיך יעמדו התוס' דמנחות דברי רבינא שלא ככ"ע ורק בפלוגתא דתנאי ושדברי רבינא לא יהי' להם מקום רק לתנא דס"ל אין שחיטה לעוף מ"ה דלא כהלכתא ועוד דנהי דהא דאין שחיטה לעוף מן התורה יש לאותו מ"ד ריבוי מקרא שנא' ושפך בשפיכה בעלמא סגי כמבואר שם בחולין דף כ"ז ע"ב אבל הא דאף מחזיר סימנים כו' לבני ר' חייא אין שום ראי' מקרא ע"ז ורק דס"ל דאליבא דדינא אף מחזיר והגמ' דקאמר בחולין ומסתברא כמ"ד אף מחזיר כו' היינו דיש לדייק כן מהמשנה דקתני השוחט מן העורף ועכ"פ כיון דאין הכרח לזה דאף מחזיר מן איזה לימוד מפסוק א"כ איך ס"ד דיחזקאל יצטרך לאשמועינן לכהנים איצטרך לי' משום דהו"א דאישתרי מליקה לגבייהו כו' מראי' דאף מחזיר דלא שייך טעות כזה זולת אם יש הכרח מקרא דאף מחזיר אבל בלא לימוד מקרא אם יקשה לנו איך אכלו כהנים נבילה או טריפה יותר ניחא לומר דמחזיר דוקא ואינו טריפה או דדוקא אינו מחזיר והוי מצוותו בכך לזאת נלפענ"ד לקיים דברי פירושו של הכתנות אור אמנם לא מטעמי' כי הוא ע"כ לא כיון כלל לכ"ז כיון שאין זכר בדבריו מזה רמז או רמיזה וגם מבואר בדבריו ההיפוך ממה שאבאר ורק כשאני לעצמי נלפענ"ד לפרש כדברי פירושו ולתרץ הקושיות שהקשיתי עליו. דהנה משמע ומוכח מדברי התוס' דזבחים דף ס"ח ד"ה אימור דא"ר יהושע שכתבו וא"ת למ"ד לאו דאורייתא למאי איצטרך קרא לחטאת העוף באה על הספק דהא ריב"ח כו' דנראה בביאור דבריהם במה שכתבו למ"ד לאו דאורייתא דינו לכלול שניהם בדיבור אחד והיינו דבין חולין בעזרה ובין שחיטה לעוף שניהם לאו דאורייתא וכמו שכתבו מקודם לשיטות ר' יהושע וע"ז כתבו דהא ריב"ח דאמר לאו דאורייתא כו' דריב"ח ס"ל מפורש כן במס' נזיר הן על חולין בעזרה דלד"א והן על שחיטה לעוף דאינו מן התורה וכן מוכח מדברי כתנות אור הנ"ל דביאר כן דברי התוס' הנ"ל ולכך הוצרך להוסיף דקושייתם נמשך ממה דס"ל לריב"ח דנזיר דגם מחזיר סימנים אחורי העורף ולא הוי טריפה ונראה מזה דלמ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה אף דהי' סבר דחולין בעזרה לאו דאורייתא מ"מ לא הוי קשי' כלל דשוב צריך לאשמועינן קרא כדי שיהי' דינו כדין חטאת העוף הבא על הוודאי דנאכל ג"כ דאין לומר דכוונת קושייתם הוא אינו כלל על מ"ד דשחיטה לעוף אינו מהתורה וכוונת קושייתם סובבת רק למ"ד חולין בעזרה לאו דאורייתא ודאי קשה אף למ"ד יש שחיטה לעוף מ"ה ודלאותו מ"ד דס"ל יש שחיטה לעוף מ"ה באמת חטאת העוף הבאה על הספק אינו נאכל וכדכתבו בנזיר ד"ה מתקיף לי' דמה שאמר התנא שאינו נאכל חומרא מדרבנן היא ומן התורה היא נאכל דאין שחיטה לעוף וחולין בעזרה לאו דאו' בו' דמשמע מזה הא אם יש שחיטה לעוף מהתורה באמת אינו באכל מדאורייתא וכיון דאינו נאכל מדאורייתא ולא בא ההיקש רק להתיר ההקרבה תיקשי למ"ד דסבירא לי' חולין בעזרה לד"א ל"ל קרא ע"ז דזה אינו כלל במשמעות לשון התוס' דכתבו וא"ת למ"ד לאו דאורייתא למאי איצטריך קרא כו' ולא כתבו למ"ד חולין בעזרה לד"א למאי איצטריך קרא כו' אלא משמע דהקשו על שני הסברות בצירוף והיינו דשחיטת העוף וחולין בעזרה שניהם אינם מדאורייתא דאז לא מבעיא שאין דררא דאיסור בההקרבה אלא אפילו גם באכילה אין שום איסור כלל לא מצד חולין בעזרה ולא מצד שחיטת העוף וגם מדתירצו דאתי קרא למימר להביא על הספק כו' מבואר דחידשו בתירוצם דאין הכוונה דזולת הקרא הי' איזה הו"א לאסור להביא חטאת העוף על הספק מחמת איזה איסור רק דלא הוי ידעינן שיש חיוב להביא וקמ"ל קרא דיש חיוב להביא. ועכ"פ נשמע מקושייתם דאף למ"ד יש שחיטה לעוף מ"ה אעפ"כ הלא נאכל מדאורייתא והיינו כמ"ש בנזיר דמה שאמר התנא שאינו נאכל הוא רק חומרא מדרבנן ומן התורה הוא נאכל רק אמנם בזה לא השוו התוס' דבריהם דנזיר עם דבריהם דזבחים הנ"ל דבנזיר מבואר בדבריהם דדוקא למ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה נאכל מדאורייתא דמבואר מזה דלמ"ד יש שחיטה לעוף מ"ה אינו נאכל מדאורייתא וכפי הדקדוק שיש לדקדק מדבריהם בזבחים הנ"ל מבואר דאף למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה ג"כ נאכל מדאוריי' ולכך לא הקשו קושייתם למ"ד דיש שחיטה לעוף מהתורה דלדידי' צריך קרא שיהי' נאכל ולא נימא דנבילה היא. ויש ליתן טעם לדבריהם בזה עפ"י המבואר בזבחים דף מ"ד ע"ב ובמנחות דף ע"ב דקרא דכתיב לכל חטאתם לרבות חטאת העוף סד"א נבילה היא וכיון דמרבה קרא בחטאת העוף הבא על הוודאי דנאכל ולא נאמר דנבילה הוא א"כ מסתמא כשיש לימוד על חטאת העוף דבאה על הספק דג"כ הכוונה הוא שיהי' דין הבאתו כחטאת העוף של הוודאי. דנתרבה מקרא דנאכל ג"כ ולא נאמר דנבלה היא. כמו כן יהי' חטאת עוף הבא על הספק ג"כ נאכל והנה בס' כתנות אור פ' בהעלותך הנ"ל כ' בד"ה ונזכיר מ"ש התוס' בנזיר כו' דהתוס' בנזיר אזלו לשיטתייהו דתירצו בזבחים דאיצטריך קרא שהיא מחויב להביא על הספק כמו שמחויב להביא אשם תלוי ואשם תלוי נאכל כו' ולא ירדתי לסוף דעתו דהא הלימוד מאשם הלוי שיהי' נאכל ג"כ סותר דברי הברייתא דתנא לא אם אמרת בזכר שכן איסור אחד תאמר בנקיבה כו'. וגם דמה צורך לשום לימוד כיון דמוקמינין דחולין בעזרה לד"א וגם מהתורה אין שחיטה לעוף וגם דבמליקה מחזיר סימנים אחורי עורף מה"ת שלא יהי' נאכל מדאורייתא והתוס' דכתבו בתירוצם דזבחים דאתי קרא למימר להביא על הספק כמו בבהמה אשם תלוי היינו על חיוב ההבאה כמו שיש חיוב להביא אשם תלוי ולאפוקי ממה שהיתה דעתם בקושייתם דקרא קמ"ל מחמת שיש איזה איסור על ההבאה עכ"פ מה שמבואר בכתנות אור דהתוס' דנזיר עולים בקנה אחד עם התו' דזבחים לא נלפע"ד אלא דלכאורה נראה דמחלפי שיטתייהו אליבא דמ"ד דיש שחיטה לעוף מן התורה. אך אמנם יש להשוות דבריהם ולומר דגם במס' נזיר לא נשמע מדבריהם כלל דיוק הזה שכתבתי ולדייק מדבריהם שכתבו ומן התורה היא נאכל דאין שחיט' לעוף כו' דכוונתם דלמ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה באמת אינו נאכל מדאורייתא ודאינו כן וכדמוכח מדבריהם דזבחים ורק דכוונת התוס' בנזיר לחזק תירוצם שכתבו אבל מה שאמר התנא שאינו נאכל חומרא דרבנן היא ומן התורה הוא נאכל דאין שחיטה לעוף כו' והיינו כיון דעכשיו לשיטת רב אחא בר איקא קיימינין דס"ל לתנא דברייתא אין שחיטה מן התורה לעוף וגם דחולין בעזרה לא הוי דאורייתא א"כ אין מקום כלל לומר דלא יהי' נאכל מדאו' וע"כ מוכח דהא דקאמר התנא דברייתא שאינו נאכל היא רק מחומרא דרבנן אבל לא כיוונו התוס' בדבריהם כלל שיהי' מקום דיוק דלמ"ד יש שחיטה לעוף מ"ה אינו נאכל מדאורייתא וכמו שמוכח מדבריהם דזבחים שכתבתי וטעמא דמילתא כמ"ש דהא מבואר בזבחים ובמס' מנחות דקרא דלכל חטאתם בא להורות דחטאת העוף הבאה על הוודאי שיהי' נאכל א"כ כשמרבה הקרא דגם בא חטאת העוף על הספק מסתמא אין חילוק ביניהם לענין שיהי' נאכל ומסתמא כדרך שמביאין על הודאי מביאין גם על הספק ועכ"פ לשיטת התוס' המבוארין לא הוצרכו כלל לחדש תירוצם דאתא קרא למימר להביא על הספק כמו בבהמה אשם תלוי למ"ד דיש שחיטה לעוף מהתורה דלדידי' ניחא דאתי קרא להורות שמביא חטאת העוף על הספק כדרך שמביאין טל הודאי ושהוא נאכל ג"כ ורק דוקא למ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה ודמחזיר סימנים אחורי העורף וגם בחולין בעזרה לאו דאורייתא דאז ליכא שום איסור כלל הוצרכו לחדש בתירוצם דאתי קרא למימר להביא על הספק כמו בבהמה אשם תלוי עכ"פ העולה מדברים הנ"ל דלשיטות התו' חטאת העוף נאכל מדאורייתא אף למ"ד יש שחיטה לעוף מהתורה והא דקאמר בכמה מקומות בש"ס דחטאת העוף שבא על הספק דאינו נאכל היא רק מדרבנן בעלמא. והנה קצת בדרך פלפול יש ליתן ג"כ טעם וסברא שיהי' נאכל מדאורייתא עפ"י מה שהקשו המהרי"ט ופר"ח על דעת הרמב"ם דספק מותר מן התורה מחטאת העוף הבא על הספק ותירצו דאיסור ממכשיר לא ילפינן והנה קושייתם זה היא רק לפי מה דדחה המהרי"ט הנוסחא שהביא הכ"מ בפ"ט מהל' טומאה מת הל' י"ב מספר ישן שמבואר בו ואעפ"כ דבר שחייבים על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי וכ' מהרי"ט שהוא הגהת איזה תלמיד שהקשה לו על הרמב"ם מאשם תלוי ואין בו ממש שהרי הרמב"ם עצמו הזכיר בין בעריות ושבתות והני איסורי כרת נינהו אמנם בס' כפות תמרים בדפים האחרונים שבספרו בדף מ' סוף הדיבור המתחיל וראיתי בתשובות מהרי"ט הובא שם גירסא זו גם בשם שו"ת מהרלב"ח וכך היא הנוסחא בס' מוגה ומביא ג"כ שם בד"ה ומתוך דברי בני שמואל גירסא זו גם בשם שו"ת פני משה ובתוך הפלפול שמאריך שם מתרץ הא דכ' הרמב"ם בין בעריות ושבתות כגון בעריות שבא עלי' בדרך איברים כו' ובשבתות כגון בתחומין כו' יעו"ש ונעלמו דברים הללו מס' גינת וורדים וכ' מדעתי' דנפשי' לישב גירסא זו בדוחק כגון מחמר אחר בהמתו בשבת ובין השמשות דהו' ספק וכן בעריות משכחת דברים שהם בלאו דלא תימא כיון דחמירי דלפעמים יש בהם כרת אפ"ה כל שאין בו אלא איסור לאו ספיקו שריא מן התורה יעו"ש ועכ"פ שאין לדחות מכל וכל גירסא זאת שהביא הכ"מ וגם שאר גדולי המחברים הביאו ג"כ נוסחא זו כדברי הב"י והנה כ' בגינת וורדים הנ"ל בכלל הנ"ל דיש לחקור לנוסחא זו אם הי' הספק באיסור לאו ואח"כ נתחדש ממנו איסור כרת אם ספיקו לחומרא יעו"ש ולפענ"ד אין בזה שום ספק כלל דהוי בכלל ספק איסור כרת דמה הפרש וחילוק יש בין כשהספק היא מתחילה באיסור כרת ספק חלב ספק שומן דספיקא לחומרא להצריך להביא קרבן אשם תלוי לבין כשהספק מתחילה הוא באיסור לאו כגון בהמה שהוא ספק טריפה והספק היא אם להביאה לקרבן ולהקריבה בשבת ולפ"ז י"ל דכמו שהתירץ מאשם תלוי לנוסחא זו הוא דכיון שזדונו כרת מביאים על הספק אשם תלוי כן יש לתרץ מחטאת העוף הבאה על הספק לדעת הראב"ד פי"ג מהל' ביאת מקדש הל' ט' ובפ' י"ח מהל' פסולי המוקדשין הל' י"ד דמחו"כ שאכל קדש או נכנס למקדש חייב כרת א"כ לכך צריכה להביא חטאת העוף על הספק משום דהוי ספיקא דאיסור כרת אם תיכנס למקדש או תאכל קדש כיון שהיא מחוסר כפורים מספק דשמא חייבת בקרבן ולכך צריך להביא קרבן על הספק כמו אשם תלוי ועפ"ז יש לתרץ מה שהקשיתי לעיל על המשנה דכריתות דף ח' האשה שיש עלי' כו' דאמאי אין השאר עלי' חובה כיון דאתי' המשנה כר"ע ומוכח מרש"י דחולין דף י"ז דר"ע ס"ל חולין בעזרה ל"ד וכתבתי לעיל מחמת שאין מביאין קדשים לבית הפסול. וכעת י"ל עפ"י דברי התוס' דחולין דף פ"ו ד"ה סיפא נמי שהבאתי לעיל דאין ספיקא דרבנן עוקר דאורייתא אפי' בקום ועשה אבל אתי איסור דרבנן בשב ואל תעשה ועוקר ספיקא דרבנן בקום ועשה יעו"ש א"כ כיון דכבר הביאה קרבן אחד ושוב נטהרה לאכול בקדשים וכפרש"י בכריתות שם ניחא דאין השאר עלי' חובה כיון דשוב הוי ספק באיסור דאו' שאין בו כרת וספיקא דאורייתא מהתורה מותר כנ"ל ורק איכא חיובא מדרבנן בקום ועשה וזה יעקר מחמת איסור מדרבנן בשב ואל תעשה עכ"פ לפי הנ"ל כיון דהא דחטאת העוף הבא על הספק היא משום ספיקא דאיסור כרת שוב נאכל נמי אף למ"ד יש שחיטה לעוף מ"ה דהוי נבילה דעכ"פ הוי רק ספק נבילה דשמא באמת מחוייבת בקרבן והוי רק ספק נבילה או טריפה וספיקא מדאורייתא שריא ולכך מדאורייתא נאכל נמי ורק מדרבנן אסור לאכול ועכ"פ היוצא מזה דחטאת העוף הבאה על הספק מדאורייתא נאכל:

והנה עתה באתי לתרץ הקושיות שהקשיתי על הפירוש שפי' הכתנות אור בדברי התוס' דלמ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה ע"כ מוכח דלא כמ"ד בחולין דמחזיר דוקא דהרי למ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה דלא הוי נבלה ע"י נחירת הסימנים תיקשי מהא דקאמר במס' זבחים ובמס' מנחות הנ"ל דקרא דכתיב לכל חטאתם בא לרבות חטאת העוף הבא על הוודאי שיהא נאכל סד"א נבילה היא וצ"ל כמ"ש התוס' בחולין דף כ"ז ד"ה לא אמרן דנבילה ל"ד אלא כלומר טריפה ואם נימא דמחזיר דוקא גם טריפה לא הוי ומתורץ מה שהקשיתי על פי' כתנות אור דכוונת תי' התוספות דמנחות דכיון דיכול להחזיר סימנים ממילא דלא שייך מצותו בכך כשאינו מחזיר סימנים דהלא מוכח מהריבוי דלכל חטאתם דליכא למימר מחזיר דוקא אלא אף מחזיר וא"ל דעדיין קשה דהא לא מוכח מתורה דאף מחזיר ושמא אינו מחזיר כלל וכדאמר ר' ינאי יקבלו הרובין את תשובתן וכיון דאינו מחזיר כלל שוב שייך מצותו בכך י"ל דזה אינו קושי' על רבינא דאמר כהנים איצטריך לי' די"ל דס"ל לרבינא דממשמעות הפסוקים משמע דיכול להחזיר וכמו דכ' רש"י לענין מולך ומביא בד"ה כשמלך ומביא דכל כמה דלא ממעט קרא בהדיא כדמעט סכין וצואר כי עביד מליקה כשחיטה טפי עדיף א"כ כיון דבהחזיר סימנים יכול גם לשחוט מן העורף וכמבואר בגמרא ממילא דנקרא המליקה זו של החזרת סימנים דעביד מליקה כשחיטה דכל כמה דלא ממעט קרא בהדיא טפי עדיף ובזה יש לתרץ כוונת המזרחי שכ' בפ' ויקרא שמבואר בדבריו שם על רש"י דכתב בפסוק והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו וגו' וחותך מפרקת עד שמגיע לסימנין וקוצצן דלאו למעוטי הולכה והבאה כו' ואח"כ בא"ד כ' דמ"ש רש"י וחותך המפרקת עד שמגיע לסימנים וקוצצן דלאו למעוטי מחזיר סימנים בעורף יעו"ש והקשה עליו הלח"מ פ"ו מהל' מע"ק הל' כ"ג דאיך פי' על רש"י דברים הסותרים זה את זה בגמ' דמ"ד אף מחזיר אית לי' מולך ומביא פסול יעו"ש וע"כ דהמזרחי לא תפס בזה אליבא דרש"י כקו' ר' ינאי יקבלו הרובין את תשובתן כו' ולעיין בס' ראש יוסף מה שמתרץ קו' הלח"מ על הרא"ם ועכ"פ תיקשי על הרא"ם מי הכריחו לפרש כן כוונת רש"י ולעיין ביש"ש דחולין פ' ראשון סי' מ"ב דכ' דנדחו דברי בני ר' חייא דמכשרי כשמחזיר סימנים ומהרא"ם בפ' ויקרא נוטה לדברי בני ר"ח מסתמא לא דקדק בדברי הרמב"ם עכ"ל היש"ש יעו"ש לכן נלפענ"ד דטעמו של הרא"ם מחמת דברי רס"י הנ"ל ושהביאם שם בריש הדיבור על מוליך ומביא דכשר משום דכל כמה דלא ממעט קרא בהדיא כדממעט סכין וצואר כי עביד מליקה כשחיטה טפי עדיף א"כ ה"ה החזרת סימנים דהוא ההכשר דשחיטה ובזה מתורץ הפי' של הכתנות אור הנ"ל ודרבינא דקאמר כהנים איצטרכי' לי' ג"כ ס"ל לדייק כן מקרא דמחזיר סימנים כשר במליקה וגם דא"א לומר דמחזיר דוקא כמ"ש דמוכח דאינו כן מקרא דלכל חטאתם דכתיב לרבות שנאכל לכהנים חטאת העוף הבאה על הודאי. והנה אפשר לומר דאיכא עוד הוכחה אחרת לאפוקי ממה שנאמר דמחזיר דוקא עפ"י מ"ש לעיל דלשיטת התוס' אפי' למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה מ"מ חטאת העוף הבאה על הספק נאכל מדאורייתא ורק מדרבנן אינו נאכל והיינו מההיקש דוהזב את זובו דאתי לחטאת העוף שמביאין על הספק דמסתמא יש ללמוד מריבוי דקרא דמביאין חטאת על הספק כדרך שמביאין חטאת העוף על הודאי והא דקאמר בברייתא אי מה זכר מביא קרבן ונאכל כו' היינו רק לאסור מדרבנן וכמ"ש התוס' ודגם למ"ד יש שחיטה לעוף מ"ה אמרינין כן ולכך לא הקשו התו' בזבחים דף ס"ח רק למ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה ועפ"ז י"ל דתירוץ שתירצו התוס' בזבחים דאתיא קרא למימר להביא על הספק כו' לא ס"ל להתוס' דמנחות ומשום דקשה על סי' זה כמו שהקשה בשושנת העמקים להנך דיעות דספיקא לחומרא מדאורייתא א"כ מה"ת הי' הו"א שלא הביא קרבן על הספק ואפי' לדעת הרמב"ם דספק מותר מן התורה מ"מ קשה כפי שכתבתי לעיל להך נוסחא שכ' הכ"מ דבספק שיש בו איסור כרת מודה הרמב"ם ורק דס"ל לתוס' דמנחות לתרץ קושייתם כמ"ש דהא דלא קשיא להו למ"ד יש שחיטה לעוף מ"ה משום דצריך קרא להביא קרבן חטאת העוף על הספק כמו שמביאין חטאת העוף על הודאי שהוא נאכל וכמו כן יהי' נאכל חטאת העוף על הספק א"כ גם למ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה י"ל דקמ"ל קרא דמביאין על הספק כדרך שמביאין על הוודאי וכיון דמצות מליקה בחטאת העוף הבאה על הוודאי דאף מחזיר סימנים כן יביא על הספק ודלא נימא כיון דמביא על הספק ובעינין שיהי' נאכל ג"כ כמו שמביאין חטאת העוף על הוודאי עכ"פ מחמת שהיא ספק צריך להחזיר סימנים בדוקא קמ"ל קרא דיעשה בחטאת העוף על הספק כמו בודאי דאף מחזיר וא"ל דהא קו' התוס' בזבחים הי' לריב"ח וריב"ח הא ס"ל גבי האיש מדיר את בנו בנזיר דמחזיר דוקא דאל"כ קשה הא קאכיל כהן טריפה י"ל דז"א דהתם כיון דאף מחזיר כו' לכך גבי מדיר את בנו בנזיר דהוא רק מדרבנן צריך להחזיר בדוקא משא"כ בחטאת העוף הבאה על הספק דהיא דאורייתא דקמ"ל קרא דדין הספק כדין הוודאי דאף מחזיר ומתורץ פירושו של כתנות אור בתוס' דמנחות כיון דמוכח מקרא דאף מחזיר דאל"כ קשה ל"ל קרא להביא חטאת על הספק וכקו' התוס' דזבחים הנ"ל וא"ל דעדיין ליכא הוכחה במה דאיכא למימר דאינו מחזיר כלל ושוב שייך לומר דמצוותו בכך דז"א דכבר כתבתי די"ל דסבירא לי' לרבינא דכמו שיש ראי' על מוליך ומביא דכשר במליקה כפירש"י משום דכל כמה דלא ממעט קרא בהדיא כו' כמו כן יש ראי' על הא דיוכל להחזיר וממילא מוכח מהוכחה הנ"ל דהיינו מדכתיב קרא על חטאת העוף הבאה על הספק מוכח ממילא דאף מחזיר:

והנה בקושי' השני' שהקשיתי על פירושו של כתנות אור דאיך יפרשו התוס' תירץ רבינא דוקא אליבא דמ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה י"ל כך עפמ"ש לצדד להך גיסא ולהך גיסא בדעת התוס' למ"ד יש שחיטה לעוף מ"ה אם נאכל חטאת העוף הבאה על הספק. והנה אם נאמר בדעת התוס' דאם יש שחיטה לעוף מ"ה אזי אינו נאכל מדאורייתא יש לתרץ קו' זו על אופן זה ולומר דקו' התוס' דבמנחות דמצותו בכך הוא רק למ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה ומשום דהתוס' רוצים לתרץ דברי רבינא שיהי' אליבא דכ"ע בין למ"ד יש שחיטה לעוף מ"ה ובין למ"ד שאין שחיטה לעוף מ"ה וכמו דמוכח מתוס' דחולין דף ך' ד"ה לא אמרן דמתרצי שיטת רבינא אף למ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה וכמו כן במנחות רוצים לתרץ דיהי' דברי רבינא ככ"ע ועכ"פ אליבא דמ"ד יש שחיטה לעוף מ"ה יש מקום לתרץ קושייתם דהקשו שמצוותו בכך וכמו שאבאר ולפי שרק למ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה אין מקום לתרץ קושייתם לכך ניחא מה שתירוצם על הקושי' של מצותו בכך הוא לאותו מ"ד דאין שחיטה לעוף מ"ה. והוא לפי מה דקיימינן עכשיו לומר דשיטת התוס' הוא כמו שנראה מדבריהם במס' נזיר דלמ"ד יש שחיטה לעוף מ"ה אז אינו נאכל גם מדאורי מדאורייתא חטאת העוף הבאה על הספק ורק דוקא למ"ד אין שחיטה מ"ה לעוף נאכל מדאורייתא משום דליכא איסור כלל כשמחזיר סימנים א"כ י"ל דלמ"ד יש שחיטה לעוף מ"ה לק"מ קושי' התוס' דמצותו בכך כיון דהמצוה היא להביא גם על הספק חטאת העוף ואעפ"כ אינו נאכל מוכח דע"כ אכילת הקרבן אינו מכלל המצוה וע"כ דזה אינו מכלל המצוה שיהי' נאכל בדוקא וא"כ אינו דומה לכלאים בבגדי כהונה דפרכינן שכן מצותו בכך משום שלא מצינו שום עבודה שלא יהי' בלביסת בגדי כהונה שהם כלאים וכן גם עבודה לא הותר אלא במקום שהוא מצוה ללבוש הבגדים שהם כלאים וכאשר תירץ בזה שאגת ארי' סי' כ"ט הא דהקשה שם על דעת הראב"ד בפ"י מהל' כלאים דאף שלא בשעת העבודה אין איסור כלאים בלבישת בגדי כהונה ומקשה השאג"א דלפ"ז מה פריך הגמ' מה לכלאים שכן מצותו בכך דהא אפי' שלא במקום מצוה הותר לגמרי בבגדי כהונה ומתרץ דמ"מ גבי עבודה לא הותר שלא במקום מצוה. ורק דמגו דהותר במקום מצוה הותר כמי שלא במקום מצוה והרי במקום מצוה שהיא עיקר הגורם להתיר נמי שלב"מ ובמקום מצוה מצותו בכד משא"כ בטריפה שלעולם אין מצותה בכך שהרי אפשר בכשרה יעו"ש א"כ ה"ה כאן בחטאת העוף י"ל דלא שייך מצותו בכך שהרי הקרבן כשר אף בלא אכילת כהנים ורק דמרבינין מקרא דלכל חטאתם דכהנים מותרים לאכלו וכדאמרינן בזבחים דף מ"ד ע"ב סד"א נבילה הוא כו' ועכ"פ הלא מוכח מהא דגבי חטאת הבאה על הספק דנקרב ואינו נאכל מחמת ספק נבילה וכדאמרינן בברייתא דנזיר מנין לחטאת העוף הבאה על הספק שאינו נאכל כו' מוכח מזה דעיקר המצוה הוא רק הבאת הקרבן אף שאינו נאכל א"כ שוב א"א לומר בחטאת העוף שהוא על הוודאי שכן מצותו בכך וכ"ז למ"ד דיש שחיטה לעוף מ"ה דלדידי' חטאת העוף הבאה על הספק אינו נאכל שפיר מצינן לתרץ קו' התוס' דלא תיקשי הא מצותו בכך משא"כ למ"ד אן שחיטה לעוף מ"ה דאז באמת חטאת העוף הבאה על הספק ג"כ נאכל מדאורייתא וכמבואר בתוס' דנזיר הנ"ל הגם דאכילתו היא מצד שאין בו דררא דאיסור כלל כשמחזיר סימנים אחורי עורף ד"ש חילוק בין כשבא חטאת העוף על הספק דצריך להחזר סימנים בדוקא כדי שיהי' נאכל משא"כ כשבא על הודאי דמרבינין מקרא דלכל חטאתם דיכולים הכהנים לאכול ולא אמרינן דנבילה היא והיינו ע"כ דרשאים אף שלא להחזיר סימנים וכדקיי"ל אף מחזיר ואף כשאינו מחזיר ג"ב נאכל משא"כ חטאת העוף הבא על הספק דאינו נאכל כ"א כשהחזיר סימנים דוקא סף כל סוף כיון דבודאי הוא מחזיר סימנים בכדי שיהי' נאכל א"כ עכ"פ בין חטאת העוף שעל הספק ובין חטאת העוף שעל הוודאי נאכלים המה ועי"ז נוכל לומר שגם האכילה שבחטאת העוף היא מעיקר המצוה של הבאת הקרבן ולכך נוכל להקשות קו' התו' שכן מצותו בכך ומחמת שעיקר קושי' התוס' רק למ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה שפיר תירצו כפירושו של הכתנות אור דכיון דלדידי' לא תו' נבילה דהא א"צ לדידי' שום שחיטה עד דנימא דשחיטה לא מהני במחובר דהיא הציפורן ורק נחירה מהני לדידי' ורק דהוי טריפה מחמת שבירת השדרה ומפרקת וכי מחזיר סימנים ל"ה אפי' טריפה והרי התורה ריבתה מקרא דלכל חטאתם דא"צ בדוקא להחזיר ורק כשאר מצות מליקה דאף מחזיר ואעפ"כ יהי' נאכל לכהנים א"כ שוב לא שייך מצותו בכך:

אך אמנם בצד השני שצדדתי לומר דאף למ"ד יש שחיטה לעוף מ"ה ג"כ נאכל חטאת העוף הבאה על הספק מחמת דריבוי דקרא להביא חטאת העוף על הספק הוא להביאה כדרך שמביאין על הוודאי דגם נאכל וכמו דמשמע ומוכח מדברי התוס' בזבחים דף ס"ח וכתבתי לצדד שגם מדברי התוס' דנזיר לא יהי' סתירה ע"ז דעכשיו נסתר כל מש"כ הנה יש מקום לתרץ הקו' הנ"ל שהקשיתי על פירושו של כתנות אור בסיגנון הנ"ל ורק באופן אחר ולומר דהא דקאמרינין כהנים איצטריך לי' הואיל ואישתרי מליקה כו' י"ל דהוא ממה דנאכל חטאת העיף הבא על הספק וכמו דקיימינן עכשיו בסברא זו דנאכל אף למ"ד יש שחיטה לעוף מ"ה דממילא דאישתרי מליקה דבזה לא שייך קו' התוס' דמצותו בכך דדוקא בחטאת העוף הבאה על הוודאי דהבאת הקרבן הוא מצוה ודאית שאין בה שום ספק שייך לומר דמצותו בכך כנו דאמרינן גבי כלאים בלבישת בגדי כהונה משא"כ חטאת העוף הבאה על הספק לא שייך כלל מצותו בכך כיון שאינה מצוה ודאית ורק מחמת ספק ובפוט עפ"י מ"ש מהרי"ט ופר"ח דהיינו עפ"י קו' מהרי"ט ופר"ח על הרמב"ם דספק שרי מן התורה מהא דמביאין חטאת העוף על הספק ותירצו משום שמכשיר לאכיל בקדשים א"כ אין הבאת הקרבן מצד שהוא מצוה המוטל על קרקפתא דהאי גברא של המביא הקרבן דהא באשה שים עליה ספק ה' לידות כ' המבואר בכריתות דף ח' אין השאר עליה חובה כיון דבלא"ה מותרת לאכול בקדשים והמצוה שעל האשה להביא קרבן היא רק על הספק ולא נוכל לומר דעצותו בכך כיון דהוא רק על הספק ושע"י הספק היא אסורה לאכול בקדשים ובמצוה ה התורה רק מחמת ספק לא שייך לומר מצותו בכך ודאם הי' מצותו בכך כשאר מצות המוטלת על האדם הי' מהראוי דגם השאר יהי' עלי' חובה וממילא דשוב לא שייך להקסות כקו' התוס' שכן מצוותו בכך כיון די"ל הואיל ואישתרי מליקה לגבי חטאת העוף הבא על הספק דג"כ נאכל מדאורייתא והתם לא שייך הואיל ומצותו בכך אך אמנם זה ניחא למ"ד יש שחיטה לעוף מ"ה דלדידי' הו' נבילה כיון דבעי שחיטה בתלוש ובעי הלימוד דחטאת העוף באם עב הספק כדי שיהי' נאכל וממילא דא"צ לחדס כלל תירוצם של התוס' שכתבו בזבחים דף ס"ח דאתיא קרא למימר להביא על הספק כמו בבהמה אשם תלוי ורק דקרא קמ"ל לענין שיהי' נאכל אבל גוף הבאת הקרבן ידענו מסברא שצריכה להביא קרבן כדי לאכול בקדשים א"כ שפיר י"ל כנ"ל דבחטאת העוף הבאה על הספק לא שייך מצותו בכך משא"כ למ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה דכממחזיר סימנים לא הוי אף טריפה הגם דכתבתי לעיל דמוכח מקרא דלכל חטאתם דיהי' נאכל אף כשאינו מחזיר סימנים מ"ע זה שייך דוקא בחטאת העוף הבא על הוודאי כיון דמצות מליקה היא דאף מחזיר אבל בחטאת העוף הבא על הספק דמן הסברא נראה דכיון דבא רק על הספק מהראוי להחזיר סימנים א"כ צ"ל דהלימוד קאתי לאשמועינן על חיוב הבאת הקרבן וממילא תיקשי קו' התוס' בזבחים דל"ל קרא כלל להביא על הספק וצ"ל כתירוצם דאתי לאשעועינן קרא למימר להביא על הספק כמו בבהמה אשם תלוי וכיון דעיקר הקרא הוא רק על חיוב הבאתו כמו אשם תלוי שוב שייך לועד דמצותו בכך ואף אם נאמר דעכשיו דגילתה התורה על חובה הבאת חטאת על הספק דהיא כדרך שמביאין על הוודאי ודאף מחזיר ומ"מ אף באינו מחזיר נאכל מ"מ א"א לומר דאישתרי מליקה גבי חטאת העוף הבאה על הספק ודנוכל לומר גם גבי חטאת הבאה על הספק שכן מצותו בכך כיון דבפירוש כתבה התורה שמחויב להביא חטאת על הספק כמו בבהמה אשם תלוי והוי מצותו בכך ומכ"ש דאיכא למימר דלמ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה לא מוכח כלל מחטאת העוף הבאה על הספק דאישתרי מליקה דאימא דמחזיר סימנים ולא הוי נבילה כלל והגם דגילתה התורה על חובת הבאת חטאת העוף על הספק וממילא שהיא נאכל ג"כ מדאורייתא מ"ט אין ראי' מה"ת דנאכל אף כשאינו מחזיר הסימנים. והנה הגם שאני סותר בעצמי את דברי שכתבתי בר"ה והנה בקושי' השני' שהקשיתי על פירושו של כתנות אור כו' דשם כתבתי דגם למ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה א"צ לתירוץ התוס' שכתבו בזבחים דאתי קרא למימר להביא על הספק כמו בבהמה אשם תלוי ורק דגם לדידי' י"ל דאתי קרא להורות שיהי' מביאין קרבן על הספק כדרך שמביאין על הודאי דהוא כדרך מצות מליקה דאף מחזיר ושגם באינו מחזיר היא נאכל. הנה כך הוא דרכו של תורה כפטם יפוצץ סלע ומתחלק לכמה טעמים ולכל אופנים לכן אפשר לצדד ולומר עכשיו דאין זה סברא כלל כיון שהלימוד היא רק ההיקש דמה זכר מביא קרבן על הספק כך נקיבה מביאה קרבן על הספק ונהי דנוכל להעמיס דמביא ונאכל כמו כל הקרבנות מ"מ א"א להעמיס דיהי' נאכל אף כשאינו מחזיר סימנים לזאת אפשר לצדד עכשיו שלא לומר כמ"ש שם ואעפ"כ אין סתירה בגיף הדבר שהוצרכתי לתרץ קושייתי הראשונה שעל פירושו של כתנות אור דמנ"ל מהתורה דאף מחזיר סימנים דהרי יש לתרץ כמ"ש בתחילה דמוכח כן מריבוי יא דקרא דלכל חטאתם סדיא נבילה הוא כו'. עכ"פ להדברים שכתבתי א"א לומר כתירוצו של רבינא דכהנים איצטריכי לי' רק אחר שיש הוכחה מן התורה דאף מחזיר סימני' כו' וממילא דלא נוכל להקשות דמצותו בכך כיון דיכול להחזיר סימנים. והנה הגם שכתבתי דעיקר הוכחה זו מהא דלכל חטאתם המבואר בזבחים דף מ"ד דאתי לחטאת העוף הבא על הודאי מ"מ ממילא נשמע דה"ה חטאת העוף הבא על הספק אף לפי מה שכתבתי דמוכח מתוס' דזבחים דאף למ"ד יש שחיטה לעוף מ"ה אעפ"כ נאכל מדאורייתא ודמסתמא אין לחלק בענין אף מחזיר בין חטאת העוף הבא על הספק לבין חטאת העוף הבא על הוודאי:

ועפ"ז י"ל דבזה הסברא תלוי פלוגתא דר' יוחנן עם רבינא ולכך אמר ר"י דפרשה זו עתיד אליהו לדורשה משום דס"ל דא"א לומר כלל כתירוצו של רבינא עפ"י מה שמבואר במהרי"ט ספר שני סי' א' בדיני הספיקות דמתרץ על מה שהקשה הרשב"א על הרמב"ם דס"ל דספק מן התורה שריא מהא דקאמר בחולין מנ"ל דאזלינין בתר רובא ויליף משבירת עצם ומה ראי' דאימא משום דלא חיישינין לספק ניקב קרום של מוח דספיקא רחמנא שרי' ומתרץ דכל היכי דיכול לעמוד על בוריו של דבר ולברר הספק מודה הרמב"ם דספק איסור מן התורה עד שיתברר. וכן הסכים הפר"ח ביו"ד סי' ק"י לתירץ זה ובשער המלך פ"ט מהל' טומאת מת הל' י"ב דף נ"ג השיג ע"ז וגם על מה שמסיים המהרי"ט על תירוצו דמה"ט דחי תלמודא ילפותא דר' אשי משום ודילמא היכי דלא אפשר שאני כו' דהרי כ' רש"י דהא דאזלינין בתר רובא אפי' היכי דאפשר להתברר הלמ"מ הוא או מאחרי רבים להטות ואם כדברי מהרי"ט למאי הוצרך לומר מהלמ"מ והלא אף דשחיטה א"א להתברר מ"מ נילף מפרה אדומה דאפשר להתברר יעו"ש. והנה לא ידעתי על מה שהביא ממ"ש רש"י דהא דאזלינן בתר רובא כו' הלמ"מ או מאחרי רבים להטות ולא הביא מרש"י דבסוף ע"ב שבדף י"א ד"ה היכי דאפשר דמסיים רש"י והנך כולהו משום דלא אפשר הוא הרי מפורש ברש"י דמהחילוק בין אפשר ללא אפשר אידחי לי' כל הילפותות והנה מה שתירץ השער המלך דבאמת פליגי בזה הרמב"ם עם רש"י הוא דוחק גדול לפי הנראה מלשון השער המלך דהפלוגתא היא אם הנך ילפותא הם אפשר לברורי או לאו דהסברא נראה כדברי מהרי"ט ופר"ח דמזה דאמרה תורה ונתח אותה לנתחי' ולא נתחים לנתחים ולולא זאת הי' אפשר לבודקה מזה בעצמו מוכח דאזלינין בתר רובא אפי' היכא דאפשר ולפענ"ד נראה לתרץ דברי רש"י מקושי' זו דלמה אידחו להו כל הילפותות מטעם דלא אפשר ומש"ה הוצרך רש"י לחדש דהא דקיי"ל דאזלינין בתר רובא היא מהלמ"מ או מאחרי רבים להטות והלא יש כמה ילפותות מהילפותות שבהגמ' שהמה בענין דהוי אפשר הבדיקה ורק שע"י ציווי התורה א"א הבדיקה נ"ל לומר כך עפ"מ שכתבתי בהשו"ת בענין איכא לברורי שפלפלתי אם צריך לברר מדאו' במקום דאפשר לברורי וגם הבאתי שם מענין מה שיש מחלוקות בין שו"ת צ"צ לבין הכו"פ בענין היכי דממ"נ מותר דדעת הצ"צ דאעפ"כ הוי כמו ספק איסור קודם שנתברר הדבר והכריתי ופליתי חולק עליו יעו"ש וכתבתי לחדש ולומר בענין הא דקיימא לן דכל היכי דאיכא לברורי צריך לברורי דהוא דוקא היכי דאחר הבירור לא נצטרך לסמוך עצמינו על שום רוב אבל היכי שגם אחר הבירור ניצטרך באותו מעשה לסמוך עצמינו על רוב בענין שבאותו מעש' בעצמה שוב לא צריך לברורי כלל וכלל והבאתי ראי' על סברא זו ממה דקשה על שיטת התוס' ריש גיטין דף ב' ע"ב ד"ה לפי שאין בקיאין לשמה דא"צ לשאלו כלל קשה כמבואר בפ"ז דהיכי דאיכא לברורי צריך לברורי והנה כמו שכתבתי סברא זו לענין היכי דצריך לברורי דהיא רק מדרבנן כן יש לומר לענין סברת המהרי"ט דהיכי דסמי' בידן לברורי מודה הרמב"ם דספק אסור מן התורה דהיא דוקא בדאיכא לברורי כל הספיקות משא"כ כשנשאר ספק אחד באותו ענין דא"א לברורי לי' וניצטרך לומר בזה הספק דכל ספק שריא מן התורה שוב בזה גם שאר הספיקות דסמיא בידן לברר ג"כ א"צ לברר וכל הספיקות שבזה הענין עצמו הם מותרים מדאורייתא לדעת הרמב"ם ובזה מתורץ כאן י"ל דס"ל לרש"י כדעת הרמב"ם דכל ספק מהתורה שרי וממילא דנצטרך לומר דלא תיקשי על הראיות שהביא הגמ' דאזלינין בתר רובא דהיכי מוכח דילמא מטעם דס' שרי כתי' המהרי"ט הנ"ל דהיכי דסמיא בידן לברורי ספק אסור והנה השער המלך כ' עוד על תירוץ מהרי"ט דאכתי תיקשי מאי דייק ר' אשי משחיטה עצמה דאי אפשר להתברר וספק שרי ומתרץ השער המלך שם דספק שמא במקום נקב שחוט הוי איתחזק איסורא דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת דמודה בי' הרמב"ם דספק אסור מ"ה אך אמנם הנה במהרש"א בבכורות דף ך' ע"ב ד"ה חלב פוטר כ' דהך דשמא במקום נקב שחט לאו בחזקת איסור שלא נשחטה עומדת דהא אף אם כשחטה במקום נקב נשחטה כראוי לא מיקרי אלא טריפה שנשחטה מיקרי ומטהר מידי נבילה יעו"ש. ואף שבאמת דברי מהרש"א תמוהים המה עד למאוד וכאשר כ' הפרי מגדים בסי' ל"ג בשפתי דעת ס"ק ה' ונוראות נפלאתי על אדונינו רבינו ז"ל יעו"ש בדבריו עכ"ז בדרך פלפול בעלמא אין מזניחין אם היסוד הוא על עמוד גדול כמבואר בדברי מהרש"א דלדידי' נסתר תירץ השער המלך הנ"ל וע"כ צריך לתרץ כמ"ש השער המלך בתחילה דהיינו מה דדחי רב כהנא לר' אשי ודילמא היכי דאפשר אפשר כו' והיינו דבזה ספק שרי מדאורייתא והגם דמדחה השער המלך לתירץ זה מהא דקאמר דאלת"ה ר"מ היכא אכל בשרא מ"מ י"ל קצת דאינו דיחוי ודס"ל לרב כהנא דגם ר"מ ס"ל דכל ספק מהתורה שרי והא דחייש למעוטי הוא בגוונא דהספק אסור מ"ה כגון בספק איסור שיש בו כרת דכ' הכ"מ בהל' טומאת מת לחד נוסחא דמודה בי' הרמב"ם דספק אסור מ"ה או במקום דאיתחזק איסורא וא"כ שפיר מדייק מדר"מ דספק כהאי דלא אפשר להתברר מותר מן התורה דאל"כ איך אכל בשרא. ועפ"י דברים הנ"ל מתורץ מ"ש רש"י והנך כולהו משום דלא אפשר הוא. דאף דמודה רש"י כדברי המהרי"ט דיש כמה הוכחות דאפשר לברורי מ"מ כיון דבכולהו שייך גם הך חששא דשמא במקום נקב שחוט דזה א"א לברורי שוב אף בכל הספיקות דאפשר לברורי ג"כ א"צ לברורי כלל כיון דספיקא שריא מדאורייתא א"כ שפיר כ' רש"י דהנך כולהו משום דלא אפשר היא ודממילא הוצרך רש"י לומר דהא דקיי"ל דאזלינין בתר רובא היא מהלמ"מ או מאחרי רבים להטות והנה סברא זו שכתבתי דסברת מהרי"ט אינו רק באופן שאפשר לברר כל הספיקות אבל אם נשאר ספק אחד שהיא בלתי אפשר לברורי ולגבי ספק זה אמרינן דספק מדאורייתא שרי' שוב א"צ לברר שום ספק אף דמצי לברורי ובכל הספיקות שייך לומר דספק מדאורייתא שרי' בכדי שלא להתעקש ולומר דאעפ"כ כל מה דאפשר לברורי צריך לברר ולא שייך בזה דספק מדאורייתא שרי' נוכל לומר דיש דמיון לזה הסברא בשער המלך בעצמו דמתרץ על מה שהקשה על סברת מהרי"ט מהא דבור שמטילין בו נפלי' כו' ומבגד שאבד בו כלאים שהוא ספק אם אבד בה כלאים דג"כ סמיא בידו לברורי ומתרץ כיון דא"א לברר דבר והפכו כו' יע"ש והוא דומה לסברא הנ"ל ודלא שייך סברת מהרי"ט רק כשאפשר לברר כל הספיקות שבענין זה. והנה בגוף הענין שהמציא המהרי"ט דבאיכא לברורי מודה הרמב"ם דספק אסור מ"ה י"ל דתלוי בפלוגתא המבואר בכריתות דף י"ז ע"ב דס"ל לר' זירא דטעמי' דאשם תלוי דוקא בחתיכה אחת משני חתיכות הוא משום דשתי חתיכות אפשר לברר איסור כו'. ויש שם אמוראים דחולקים על ר' זירא בזה. ולמאן דס"ל כר' זירא בטעמי' דאפשר לברר איסורו לדידי' דוקא י"ל החילוק הנ"ל בין היכי דסמיא בידי' לברורי ואותן האמוראים דמייתי ראי' בחולין על הא דאזלינין בתר רובא דקשי' עליהם קושי' הנ"ל דאימא דאינו מטעם רוב רק מטעם דספק שרי מ"ה האמוראים ההם ס"ל כר"ז בטעם דאפשר לברר איסורו ומתורץ הקושי' בתירץ המהרי"ט דהיכי דסמיא בידי' לברורי ספק אסור מ"ה והגם שמצאתי לשו"ת נו"ב מה"ת סי' קצ"ז בחלק יו"ד דכ' מדעתי' דנפשי' כסברת מהרי"ט ופר"ח דהיכי דאיכא לברורי מודה הרמב"ם ואדרבא מדייק ממהרי"ט ופר"ח להיפוך דהיינו ממה שכתבו דהא דעשירי ודאי ולא עשירי ספק יש סתירה לדעת הרמב"ם ומבאר שם בדבריו דסברא זו אין ענין כלל להא דר' זירא היינו בכדי שלא יהי' מדברי ר"ז סתירה לסברא זו דהיכי דאיכא לברורי מודה הרמב"ם דהא משמע מדברי ר"ז דאף כשאפשר לברר איסורו בשעת אכילה ואעפ"כ אכל אחת משני החתיכות מ"מ הוי בכלל ספק ומייתי עלי' אשם תלוי וע"ז כ' דר' זירא איירי דבשעת אכילתו לא עלה ספק על לבו כלל שיש כאן חתיכה אחת חלב כו' יעו"ש אבל לענין גוף החילוק בין איכא לברורי הוא נובע משיטת ר"ז בטעמו משום דאפשר לברר איסורו וכמבואר בפר"ח בסי' ק"י הנ"ל בכללי ס"ס דף כ"ז ע"ב דאחר שכ' חילוק הנ"ל דמודה הרמב"ם היכי דאפשר לברורי כ' ותדע דהא איכא מ"ד בכריתות דמאן דמצריך חתיכה מב"ח כו' ואף דכ' שם דאע"ג דלא קיי"ל כר"ז מ"מ ספק דיכול לבררו לא נכנס בספק איסור כו' מ"מ מוכח מדבריו דעכ"פ מדברי ר"ז יש הוכחה לסברא זו משא"כ החולקים על ר"ז עכ"פ אין הוכחה לסברא זו וכדמבואר בדבריו שכ' ותדע דהא איכא מ"ד כו' מבואר מלשונו דדוקא לר"ז דאמר הטעם משום דאפשר לברר איסורו מוכח בהוכחה דצריך לברר האיסור משא"כ למ"ד החולקים על ר"ז יש מקום לומר כמו שהוא אליבא דאמת דקיי"ל דאזלינין בתר רובא ושמדאורייתא א"צ לברורי כלל אף דאיכא לברורי ושרק מדרבנן צריך לברר וכמו שכתבתי בשו"ת הנ"ל ממילא דגם בספיקא דאורייתא דמותר מן התורה לדעת הרמב"ם ג"כ א"צ לברר כלל:

והנה לעיל כתבתי דאיכא עוד הוכחה מהתורה דאף מחזיר ולא מחזיר דוקא ממה דעפ"ז מתורץ קו' התוס' דל"ל קרא לחטאת העוף הבאה על הספק והיינו דקמ"ל קרא דאף דבאה על הספק והו"א דמחזיר דוקא קמ"ל קרא דאף מחזיר ודיכול לעשות בהבאה על הספק כמו הבאה על הודאי דאף מחזיר וממילא ה"א דאישתרי מליקה לגבייהו דכהנים משום דא"א כקושי' התוס' דמצותו בכך כיון דהי' יכול להחזיר הסימנים וכדברי הכתנות אור והנה כתבתי קודם לזה דאיכא הוכחה מברייתא דתני לוי המבואר בזבחים דף מ"ד ע"ב דלכל חטאתם לרבות חטאת העוף כו' והנה הך בברייתא דתני לוי כפי הנראה מסוגי' דמנחות דף ע"ג ע"א אינה מוסכמת אליבא דכ"ע דרק רבינא קאמר שם אתיא מדתני לוי דתני לוי כו' וסתם הש"ס דשקיל וטרי קודם ומביא מקרא דלכל מנחה בלולה בשמן וחריבה אם אין ענין כו'. ופריך והאי להכי הוא דאתי כו' ומשני ההוא מכל נפקא ופריך והא אפיקתי' לכדר' יוסי בר יהודא ומשני אלא ההוא מוכל ולא מייתי מדתני לוי וכדאמר רבינא דהוא דרשה פשוטה בלי שום קושיות אלא ע"כ משמע מזה דלא ס"ל הך דתני לוי כו' א"כ א"א לומר תירוץ התוס' על קושייתם דמצותו בכך משום דיכול להחזיר סימנים ודלא תיקשי כקושייתי על הכתנות אור דמנ"ל זה מן התורה דאף מחזיר דנדייק מזה דאישתרי מליקה גבי כהונה ודלא שייך מצותו בכך וצריך לומר רק עפ"י הוכחה שני' שכתבתי להוכיח כן מהא דכתבה התורה לימוד על חטאת העוף הבאה על הספק אמנם להוכחה זו יש סתירה קצת וכפי שנבאר לקמן אי"ה וכ"ז לסתם הש"ס דלא ס"ל הא דתני לוי אבל רבינא דס"ל כדתני לוי וכדקאמר במנחות שם רבינא אמר אתי' מדתני לוי כו' ממילא דרבינא לשיטתו בזה דס"ל דקרא לכל חטאתם אתיא לחטאת העוף סד"א נבילה היא ולמ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה טריפה היא דמוכח מזה דאף מחזיר דאי מחזיר דוקא אינה טריפה כלל ממילא לשיטת רבינא בעצמו שפיר משני כהנים איצטרכא לי' כו' כיון דאיכא הוכחה דאינו מחזיר מקרא דלכל חטאתם משא"כ ר' יוחנן י"ל דלא ס"ל כדתני לוי בריבוי דלכל חטאתם א"כ ליכא להוכיח מזה כלל הא דאינו מחזיר ווק דעדיין איכא הוכחה שני' שכתבתי ממה דאיצטרך קרא דחטאת העוף באה על הספק והיינו דבא הקרא להורות דיכול לעשות עם חטאת העוף על הספק כמו בחטאת העוף הבא על הודאי דאי בעי מחזיר ואי בעי לא מחזיר ואמנם לזה יש סתירה קצת מהא דס"ל לר' זירא דטעמא דבעינין חתיכ' מב' חתיכות היא משום דאפשר לברר איסורו דמיני' מוכח כמו שכתבתי דהיכי דיכול לברר את הספק צריך לברורי דוקא ומאחר דהא דבעינין חתיכ' א' מב"ח דייקי להו מקראי וכדכ' מהרי"ט והפר"ח על הקושי' שעל הרמב"ם דספק שריא מדאורייתא מאשם תלוי דמתרצים דפלוגתתם אי בעינין חתיכה מב"ח תלוי בפלוגתא זו אי ספק מדאורייתא שרי וכ' שם מהרי"ט בזה"ל ואין דוחק לומר מי לימא דבהא פליגי דודאי במשמעות קרא תלי' דלמאן דדריש מקרא דקרינין מצוות ובעי חתיכה מב"ח דוקא אין אסור מן התורה בספיקות אלא כשהוקבע האיסור אבל למאן דדריש מסורת במצות כתיב ומחייב אשם תלוי אף בחתיכה אחת כו' עכ"ל הצריך לענין זה דמוכח מדברי מהרי"ט דאף דבגמ' דכריתות קאמרה הגמ' נפקותות בין הטעם דהפלוגתא היא אם יש אם למקרא או למסורת ובין שאר הטעמים אעפ"כ גם לטעם דאיקבע איסורו נלמד זה מהא דאזיל בתר מקרא ומצוות קרינן א"כ כמו כן לר' זירא דס"ל הטעם משום דאפשר לברר איסורו היא ג"כ מהלימוד דיש אם למקרא ומצוות קרינן וממילא מוכח מהקרא ומטעמי' דקרא דהוא משום דאפשר לברר איסורו ומוכח דהכי דאיכא ספק צריך לברר האיסור א"כ איכא סתירה מהא דמוכח מהתורה דצריך לברר איסורי' להא דנימא דגילתה התורה דבחטאת העוף הבאה על הספק ואפשר לברר האיסור למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה דהיינו שיחזיר סימנים ואז ממילא לא יהי' בו שום ספק טריפות אעפ"כ שרי אף שלא יחזיר סימנים ומחמת סתירה הזאת י"ל דס"ל לר' יוחנן דא"א לאוקמי קרא בהכי ממילא כיון דס"ל לר"י לדייק דא"א לאוקמי קרא דבא להורות לחטאת העוף הבאה על הספק להכי שוב אין הוכחה מן התורה דאף מחזיר סימנים וממילא י"ל כקו' התוס' דמצותו בכך לכן א"א לתרץ כתירוצו של רבינא דכהנים איצטרך לי' כו' ובזה תלוי הפלוגתא שבין ר' יוחנן לרבינא דרבינא לשיטתו דאית לי' כדתני לוי כו' והיינו לדרשא דלכל חטאתם וממילא ניחא כתירוצו דכתנים איצטריך לי' משא"כ ר' יוחנן לא ס"ל כדתני לוי ונסתר תירוצו דרבינא ולכך אמר בצחות הלשון פרשה זו אליהו עתיד לדורשה דהורה בצחות לשון הזה הסתירה שיש לסתור מה שהי' מקום לתרץ כהנים איצטריך לי' וכדמתרץ רבינא באמת והגם דר"י לא שמע תירוצי של רבינא שלא הי' בדורו כלל אעפ"כ מסתמא הבין להשכיל שיש מקום לתרץ כהנים איצטריך לי' כו' ורק שר' יוחנן לא ס"ל כן מטעם המבואר למעלה והורה במליצת לשונו הנעים במה שתלה הדבר בביאות אליהו ב"ב ושהיא עתיד לדורשה בדוקא שנרמז בזה קצת הסתירה שיש על תירץ כהנים איצטריך לי' והוא בהקדם מ"ש המהרי"ט והפר"ח על קושי' אחרת שהקשו על הרמב"ם דספיקא מדאורייתא שריא מהא דקאמר בקידושין דף ע"ג דאמר רבא ד"ת שתוקי כשר כו' כתיב לא יבוא ממזר בקהל ה' בקהל ודאי דלא יבוא הא בקהל ספק יבוא. ואס"ד אין בספיקות איסור תורה איצטרך קרא להתיר ספק מותר והביא דברי הרמב"ן והרשב"א והר"ן דהרמב"ן הביא מזה עוד ראי' לדברי הרמב"ם ודהרשב"א והר"ן דחו הראי' ואדרבא מדקדקין מזה שלא כדברי הרמב"ם וכנ"ל יעו"ש. גם בכפות תמרים בסיף הספר הביא דבריהם ומפלפל שם בדבריהם עכ"פ הנה על קו' זו שעל הרמב"ם מספק ממזר תירץ המהרי"ט שם בדף ה' ע"ג וכ' ועוד אני מוסיף לומר דכי שריא רחמנא לספיקא בענין פסולים לגמרי שרינהו כדמוכח פרק עשרה יוחסין דאמרינן משפחה שנטמעה נטמעה כלומר שמי שיודע פיסולה אינו רשאי לגלותו כדאמר ר' יוחנן היכלא בידינו היא אבל מה אעשה כו' יעו"ש. והנה לפענ"ד צריך להוסיף קצת ביאור על תירץ הזה שכ' המהרי"ט ועוד אני מוסיף כו' דעכ"פ איך נרמז זה בפסוק שהתירה ספק ממזר דאיך נשמע מזה שגם מי שיודע פיסולו אינו רשאי לגלות דבשלמא תירוץ הראשון שכ' מהרי"ט דבא הכתוב להתיר שיהי' השתיקו מותר בשני המינים בישראל ובממזרת ניחא דנרמז זה בפסוק דספק ממזר מותר בכל האופנים אף במקום שהספיקות סתרי אהדדי משא"כ הא דמי שיודע פיסולה אינו רשאי לגלות איך נשמע זה מפסוק דהתירה ספק ממזר וצריך להוסיף ביאור ולומר דהתירה התורה ספק ממזר אף במקום דאיכא לברורי ושאינו דומה ספק זה דספק ממזר לשאר הספיקות דשרי' מן התורה רק במקום דליכא לברורי אבל במקום דאיכא לברורי אז הספק אסור עד שיתברר משא"כ ספק ממזר אף במקום דאיכא לברורי מותר הספק והיינו משום דמשפחה שנטמעה נטמעה ואף מי שיודע פיסולה אין רשאי לגלותו ועפ"ז נוכל לומר עוד במה שכתבתי דפלוגתת ר' יוחנן ורבינא דמתרץ כהנים איצטרכי' לי' ור' יוחנן לא ניחא לי' בהך תירוצא ואמר פרשה זו אליהו עתיד לדורשה תלוי במה דרבינא לשיטתי' במנחות דף ע"ג דס"ל כבר"י דתני לוי לכל חטאתם ומוכח מזה דלמ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה דאף מחזיר סימנים ור' יוחנן לא ס"ל כברייתא דתני לוי וליכא הוכחה מהפסוק דאף מחזיר סימנים ממילא דליכא לתרץ כתירוץ רבינא סד"א הואיל ואישתרי מליקה דאיכא למימר כקושי' התוס' דמצותו בכך ודהוכחה שני' שכתבתי דכי היכי דלא תיקשי ל"ל קרא על חטאת העוף דבאה על הספק דנימא דקמ"ל קרא דאף בחטאת העוף הבאה על הספק אף מחזיר והיינו דאי בעי מחזיר סימני' ואי בעי לא מחזיר סימנים זה לא ס"ל לר' יוחנן מטעם כיון דבכל הספיקות שבתורה אף דספק מדאורייתא שרי' מ"מ היכי דאיכא לברורי צריך לברר בדוקא והיינו כיון שיכול לברר למה נפגע בספק איסור דאורייתא א"כ איך נימא בחטאת העוף על הספק ההיפוך דאף דיכול לקיים המצוה של הבאת חטאת העוף על הספק באופן שלא יפגע בספק איסור דאורייתא דהיינו שיחזיר סימנים אחורי העורף אעפ"כ מותר לו אף שלא להחזיר ושיתגע בספק איסור דאורייתא והנה בכדי שיהי' לראי' ע"ז מן התורה דבספיקא דאורייתא צריך לברר בדוקא ודלא נימא כדעת הרשב"א להר"ן שע"כ מוכח מזה שהביאו לראי' נגד דעת הרמב"ם מהא דמביא הגמ' בפ"ק דחולין על מנא הא מלתא דאזלינן בתר רובא אתי' משבירת עצם בפסח כו' בע"כ דסבירא לי' להרשב"א והר"ן דלא כמו שתירץ המהרי"ט דעכ"פ במקום דאיכא לברורי צריך לברר הספק ורק ס"ל להרשב"א והר"ן דכיון דהוי הדין דכל ספק שרי' מדאורייתא א"צ לברר הספק כלל וכמו שהוא אליבא דמסקנא והאמת דקיי"ל דאזלינין בתר רובא ובהר חזקה וקיי"ל דא"צ לברר כלל מדאורייתא ורק דמדרבנן צריך לברר וכמ"ש בקונטרס באריכות קצת דהא דבאיכא לברורי צריך לברר הוא רק מדרבנן וכן גבי הא דאזלינין בתר חזקה דמוכח מדאורייתא דאף דיכול לעשות בדרך שאין בו ספק כלל כגון ע"י דרא דגברא אעפ"כ א"צ לטרוח בזה כלל כיון דסמכינן על החזקה ומבואר מזה בס' גנת וורדים כלל ס"א דף ס' ע"ד במה דמפלפל שם אליבא דר"מ דחייש למעוטי אי חיישינין גבי חזקה יוע"ש ולזאת בכדי שלא נימא כסברא זו ורק שנכריח דספיקא מדאורייתא צריך לברר ממילא דצריך להביא ראי' ע"ז מן התורה ובכדי שיהי' נדחה בזה מה שיש מקום לומר דהתורה בא ללמד דגם בחטאת העוף הבא על הספק אף מחזיר ואם רוצה אינו מחזיר ומה שהבאתי ראי' ע"ז לעיל דבספק דאורייתא צריך לברר מהא דקאמר ר"ז בטעמא דבעינן באשם תלוי חתיכה א' מב"ח משום דאפשר לברר איסורו הנה ראי' זו כתבתי רק לפום רהיטא ובדרך שקלא וטרי' אבל באמת היא ראי' חלושה שאפשר לפקפק ולומר דמנ"ל זה דטעמא דקרא דבעי חתיכה א' מב"ח הוא משום דאפשר לברר איסורו ואף דכתבתי לדייק מדברי מהרי"ט דגם לטעם דאיקבע איסורו מ"מ נילמד זה מהא דיש אם למקרא ומצוות כתיב וכמו כן נימא לר"ז דאפשר לברר איסורו דנילמד זה מהא דיש אם למקרא ומצוות כתיב מ"מ עכ"פ ליכא הוכחה אם טעמא דקרא משום דאפשר לברר איסורו או טעמי' דקרא משום דאיקבע איסורא וממילא ליכא הוכחה דספק דאורייתא אף דשרי מדאורייתא מ"מ היכי דאיכא לברורי צריך לברר בדוקא אך אמנם מן הוכחה זו שעפ"י תירץ מהרי"ט שכ' דקרא דספק ממזר אתי לאוריי' לן דאף מי שיודע פיסולה אינו רשאי לגלותו וכדכתבתי בביאור הדברים משום דשאר הספיקות צריך לברר הספיקות מזה יש ראי' והוכחה גמורה דצריך לברר הספיקות בדוקא א"כ ר' יוחנן אזיל לשיטתי דס"ל משפחה שנטמעה נטמעה ושאסר לגלות פסולה וכדקאמר ר' יוחנן היכלא בידינו אבל מה אעשה כו' והיינו דמוכח זה כתי' המהרי"ט דקרא דממזר ספק יבוא היינו להורות שמי שיודע פסולה אין רשאי לגלות וממילא מוכח מזה דכל ספיקות שבתורה צריך לברר א"כ לשיטות ר' יוחנן לא מצי לתרץ דכהנים איצטרכי' לי' כו'. והנה בהא דמשפחה שנטמעה נטמעה איכא פלוגתא וכדקאמר בגמ' על הא דאר"י היכלא בידינו כו' סבר לה כר' יצחק כו' וכן אביי אמר אף אנן נמי תנינא משנה דעדיות משפחת בית צריפה הי' בעבר הירדן כו'. ולעיין בפ"י בקידושין דף ע"א בגמ' אמר ר' חמא בר' חנינא כשהקב"ה מטהר שבטים שבטו של לוי מטהר תחילה כו' וגם ברש"י ד"ה כסף מטהר כו' ולעיין בס' המקנה שם על דברי הפ"י ובמה שמקשה שם בס' המקנה וכי יפלגו האמוראים בפלוגתא דתנאים דפליגי ר"מ ור' יוסי אם ממזרים טהורים לעתיד לבוא ובמה שמתרץ שם ועכ"פ איכא פלוגתא בזה אי עתיד אליהו הנביא לגלות משפחה שנטמעה אי לא. והנה מבואר במהרי"ט דף ה' ע"ג הנ"ל שכ' שם אחר שכ' ועוד אני מוסיף כו' משפחה שנטמעה כלומר שמי שיודע פיסולה אינו רשאי לגלותה כו' דכ' שם אח"כ דכיון דאין בין עוה"ז לימות המשיח לענין מצות כלום וכי היכי דחזינין דאליהו הנביא לא יגלה משפחות כו' אף אנו אין עלינו לגלות כו' יעו"ש. וכן מבואר בר"ן בקידושין ריש פרק עשרה יוחסין דף ר"מ סוף ע"א שם וכיון דבפלוגתא זו תלוי ממילא אם בשאר ספיקות שבתורה צריך לברר וממילא דתלוי בזה אם יש לפרש פסוק דיחזקאל כמו שאמר רבינא כהנים איצטריך לי' א"כ שפיר הורה ר' יוחנן בצחות לשונו דאמר פרשה זו אליהו עתיד לדורשה טעמו ונימוקו דלא ניחא לי' לתרץ ולומר כהנים איצטריך לי' כו'. והיינו דבלשון זה דקאמר אליהו עתיד לדורשה משום דאינו דומה כאן להלשון דמבואר בש"ס תיקו דמבואר בתוי"ט סף מס' עדיות דממה דכתיב הנה אנכי שולח וגו' והשיב לב אבות וגו' רגילין לומר דחשבי נוטריקין תשבי יתרץ קושיות ואבעיות אעפ"י שמשמעותה תהא קאי כו' יוע"ש דהיינו מה שקשה אי שהוא ספק יפרש לנו אליהו התשבי ועכ"פ בביאור גמור ויהי' צריך לפרט לנו הדברים במפורש באר היטב משא"כ כאן כשיבוא אליהו ולא ירצה לגלות המשפחות דאז נדע דיש הוכחה מן התורה ממה דכתיב ספק ממזר יבוא דמשפחה שנטמעה נטמעה ושאסור לגלות את פיסולה וממילא דאז נדע דבשאר ספיקות צריך לברר וממילא דליכא לפרושי פירושו דהאי קרא דכהנים אצטרך לי' כו' א"כ בצחות הלשון דאליהו עתיד לדורשה הודיע ר' יוחנן טעמו ונימוקו שאינו רוצה לפרש הפסיק דכהנים איצטרכא לי' כו' משים דזה תלוי בביאת אליהו אם יגלה המשפחות. ובזה הפלפול הנ"ל שנתבאר בארוכה יש לפרש גם המאמר דקדושין דף ע"א מה דהי' כוונת ר' פינחס לומר שני הדברים של אין שחיטה לעוף מן התורה וגם כל הארצות עיסה לארץ ישראל כו'. דהנה מהא דאמר כל הארצות עיסה לח"י כו' מוכח דלא אמרינן משפחה שנטמעה נטמעה דאם הוי אמרינן משפחה שנטמעה נטמעה מה נ"מ בהא דכל הארצות עיסה לא"י כנ"ל דא"ל דהנ"מ הוא משום דהגם דלא רצו חכמים לגלות מ"מ מוסרין אותם לבניהם ולתלמידיהם כו' כמבואר שם בקידושין דזה הוא רק בצנעה משא"כ כאן גבי ר' פינחס דהי' בפרהסיא בבית המדרש א"כ נראה מזה דקאמר כל הארצות עיסה לא"י כו' דאי אמרינן משפחה שנטמעה נטמעה כו' אך מזה דקאמר טלוני בערוסה ורוצו וכפירש"י רוצו שלא יצטרך לגלות המשפחות דנראה קצת כמו סתירה דהא דאסור לגלות המשפחות הוא משום דמשפחה שנטמעה נטמעה וע"כ צ"ל דלא ברירא ליי לר' פינחס הך דין בבירור אם משפחה שנטמעה נטמעה ושאסור לגלות השפחות ולכך הי' חושש לשני הספיקות ורק לגלות דכל הארצות עיסה לא"י ואעפי"כ שלא לגלות המשפחות ולכך אמר כשאני אומר שני דברים בבהמ"ד טלוני בעריסה ורוצי כדי שלא יגלה המשפחות במפורש ובגילוי גמור למקום הספק של רבי פנחס י"ל דפי' מזה אם מפרשינן הא דכתבה התורה ספק ממזר יבוא דבא להורות דא"צ לברר הספק ואף דבשאר הספיקות שבתורה צריך לברר הספק מ"מ בממזר א"צ לברר הספק משום דהי' ר' פנחס מסופק גם בזה אם בכל הספיקות שבתורה צריך לברר ונמשך לו זה הספק ממה דהי' מפרש קרא דיחזקאל דנבילה וטריפה לא יאכלו הכהנים דכהנים איצטריכו לי' וכמו שמתרץ רבינא אמנם קשה ע"ז דמצותו בכך וצ"ל דאין שחיטה לעוף מ"ה ואם מחזיר סימנים לא הוי נבילה ולא טריפה א"כ צריך לזה הוכחה מן התורה דאף מחזיר סימנים ועל הוכחה זאת יש להסתפק אם ההוכחה הוא מדאיצטריך קרא על חטאת העוף הבאה על הספק וע"כ דבא להורות דגם בחטאת העוף הבאה על הספק ג"כ אי בעי מחזיר סימנים ומוכח מזה דבכל הספיקות שבתורה שמותרים מן התורה דא"צ לעשות כלל על דרך שהוא ברור בלי ספק כלל או דנימא דההוכחה הוא מברייתא דתני לוי דלכל חטאתם לרבות חטאת העוף ועכ"פ נולד הספק מקרא דיחזקאל דנבילה וטריפה לא יאכלו הכהנים ולידת הספק הוא מפירושא דקרא כהנים איצטרכי' לי' ומוכח מזה דאין שחיטה לעוף מן התורה א"כ שפיר הני שני דברים דאין שחיטה לעוף מן התורה והא דקאמר כל הארצות עיסה לח"י נמשכים זל"ז והיינו דמוכח ע"כ דאין שחיטה לעוף מ"ה כדי לתרץ קרא דיחזקאל הנ"ל ונולד מזה דע"כ צריך הוכחה מהתירה דאף מחזיר ועי"ז נולד הספק אם לגלות המשפחות:

והנה עפ"י איזה דברים פרטיים הנזכרים לעיל בגוף הפלפול נכתב בארוכה יש מקום לתרץ התמי' שתמה בתי"ט בסיף פרק שביעי שבזבחים על המבואר בפי' המשניות לרמב"ם על הפלוגתא דר"מ ור"י ור' יוסי אם מליקת העוף או שחיטות העוף מטהר מידי נבילה דכ' הרמב"ם ור' יוסי מוציא היקש זה לדין אחר ולא יאות כפי כוונתינו לזכור כל הטענות תמה התי"ט וכ' עליו ולא ראיתי שום משא ומתן בהלכה בין ר"מ לר' יוסי יעו"ש והיינו דבתוס' זבחים דף ס"ט ע"ב לא קאמר רק ור"מ לא דריש דיו כו' ומתרץ קרא אשכח ודריש זאת תורת הבהמה והעוף כו' ורק שהתוס' הקשו בד"ה וכי באיזה תורה שיוותה הבהמה לעוף ועוף לבהמה ממה דדריש בחולין דף כ"ז ע"ב מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה כ' וכמו שמבואר גם בתי"ט כאן דכ' איברא דבפרק ב' דחולין דף כ"ז תניא זאת תורת הבהמה והעוף לומר לך מה בהמה בשחיטה כו' והתוס' כתבו דהקישא הוא ואין היקש למחצה כו' ונלפענ"ד להעמיס בכוונת פי' המשניות איזה כוונה עפ"י דרך פלפול והוא עפ"י מה שיש להקשות על תירץ התוס' שתירצו כאן בזבחים דאף דצריך ההיקש של זאת תורת הבהמה מדיש שחיטה לעוף מ"ה דכל מילי דרשינן דהקישא הוא ואין היקש למחצה וכ"כ בחולין דתרתי שמעית מינה דתיקשי עפ"י מ"ש רש"י כאן בזבחים ד"ה דבר שמכשירה ואפי' מליקת קדשים דאי לשחיטה בק"ו אתיא לן א"כ תיקשי אימא לעולם דקאי ההיקש לשחיטות חולין וא"ל דל"ל ההיקש כיון דאתיא מק"ו דהא צריך ההיקש לדיש שחיטה לעוף מ"ה א"כ אין ההיקש מיותר כלל וממילא דלא שייך ואין היקש למחצה כיון דבהיקש אינו מבואר רק שחיטה ולא מליקה ומנ"ל מליקת קדשים וא"ל כיון דשמעינן מההיקש שחיטה שוב ניליף למליקה במה מצינו ז"א וכמ"ש בפנים מאירות במס' זבחים בכוונת דברי רש"י הנ"ל שהוכרח לזה שכ' ואפי' מליקת קדשים דאי לשחיטה בק"ו לא אתיא דאל"כ קשה דהא א"א למיליף במה מצינו מליקה משחיטה אליבא דר"פ דס"ל בדף נ' לבתר למד אזלינן ואם הלמד וההיקש הוא חולין שיב אין דבר הלמד מהיקש חוזר ומלמד בבנין אב. ועוד הקשה בס' קול הרמ"ז דלדברי רש"י דצריך קרא וק"ו ק"ו לשחיטה וקרא שלא נימא דיו דא"כ תיקשי לו לר' יוסי דאמר די' כנבלת בהמה א"כ ל"ל ההיקש ודוחק עצמו דס"ל לר' יוסי מילתא דאתיא בק"ו טרח וכ' לה קרא יוע"ש ונלפעד"נ לתרץ קו' התוס' מה שהקשו דהא צריך ההיקש להא דיש שחיטה לעוף מ"ה וממילא יתורץ גם קושיות הרמ"ז דעפ"ז ניחא שיטות ר' יוסי די"ל עפ"י שיטות ר"מ א"צ ההיקש כלל ע"ז דיש שחיטה לעוף מ"ה ורק דלשיטות ר"מ שיש הוכחה אחרת מן התורה דיש שחיטה לעוף. והנה ביו"ד סי' ס"ב כ' הכו"פ בס"ק ב' שם דבשיטות ר"מ צ"ל דאין שחיטה לעוף מ"ה והיא ממה דפריך בחולין דף ק"ח ע"א דפריך תהני לי' סכין כי' למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה דקי' זו היא רק לשיטות ר"מ דס"ל דמליקה מטהרת מידי נבילה וכמו"ש התוס' שם ד"ה תהני לי' סכין יוע"ש ודברי הכו"פ מוקשים המה דאם ס"ל להתוס' דר"מ ס"ל אין שחיטה לעוף מ"ה מה הקשו כאן בזבחים דף ס"ט ובחולין דף כ"ז על ר"מ דמייתי דמליקה מטהרת מידי נבילה מהקישא דזאת תורת הבהמה והעוף כו'. דצריך הקישא להא דיש שחיטה לעוף מ"ה אלא ע"כ דהא דכ' התוס' בחולין דף כ"ח הנ"ל ד"ה תהני לי' סכין דפריך למ"ד אין שחיטה להעוף מן התורה היינו דאם אותו המ"ד ס"ל כשיטות ר"מ דמליקה מטהרת מידי נבילה תיקשי דתהני לי' סכין כו'. ועכ"פ יש מקום לומר דהא דס"ל לר"מ ששחיטה לעוף מן התורה א"צ ללמוד כלל מהיקש דזאת תורת הבהמה והעוף ורק דלשיטות ר"מ איכא הוכחה אחרת והוא עפ"י מ"ש התוס' בזבחים דף ס"ח ע"א ד"ה אימור דאמר ר' יהושע להקשות דלמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה וגם חילין שנש"ב לד"א למה איצטרך קרא לחטאת העוף שבאה על הספק כו'. ותירץ דאתי' קרא למימר להביא על הספק כמו בבההה אשם תלוי. והנה כבר הבאתי לעיל דף קע"ח ע"ב דברי שושנת העמקים שהקשה בכלל י"א דלמ"ד ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא ל"ל קרא דחטאת העוף באה על הספק כיון דמחויבת להביא מדאורייתא מספק וכתבתי לעיל דעפ"ז יש להוכיח מתירץ התוס' דתירצו דאתא קרא למימר להביא על הספק כמו בבהמה אשם תלוי דע"כ לא ס"ל להתוס' כשיטות הסוברים דספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא דלדידהו כבר כתבו המרי"ט ופר"ח דלשטתיהו לא בעינן באשם תלוי חתיכה א' מב"ח ורק דאף בספק חלב ספק שומן בחתיכה אחת ג"כ מביאין אשם תלוי א"כ כיון דכבר מוכח מאשם תלוי מהא דיש אם למסורת ומצות כתיב דאף בחתיכה אחת בלבד מביאין אשם תלוי ממילא נשמע דאף חטאת העוף באה על הספק דא"ל דצריך קרא דיהי' נאכל ג"כ וא"ל דיש לאסור משום דגבי חטאת העוף איכא איסור נבילה ע"י המליקה דז"א כיון דקיימו התוס' בשיטות המ"ד דאין שחיטה לעוף מ"ה א"ר אין המליקה נבילה כלל וע"כ דס"ל להתוס' כשיטות הסוברים דספיקא דאורייתא שרי' מדאוריי' והא דבאמת הצריכה התורה להביא חטאת העוף מספק הוא כמ"ש מהרי"ט ובפר"ח משום דמכשיר שאני והקרבן בא להכשירה בקדשים ועכ"פ צריך קרא ע"ז אך אמנם הנה עפ"י מ"ש לעיל והבאתי דברי הכפות תמרים שמתרץ הנוסחא ישינה שהביא הכ"מ דהרמב"ם מודה דבספק כרת ספיקא לחומרא והבאתי עוד ראי' לזה ממשנה דכריתות דף ח' ועפ"ז א"צ לתירוצם של המהרי"ט ופר"ח דחטאת העוף הבאה על הספק משום דמכשיר שאני רק יש לתרץ עפ"י שיטות הראב"ד בפרק שלישי מהל' ביאות מקדש הל' ט' ובפרק י"ח מהל' פסילי המוקדשין הל' י"ד דחולק הראב"ד על הרמב"ם וס"ל להראב"ד דמחי"כ הוא בחיוב כרת לקודש ולמקדש עפ"ז נסתר תירץ התוס' דאתיא קרא למימר להביא על הספק כמו בבהמה אשם תלוי כיון דבספק כרת לחומרא מדאוריי' א"כ ידענו ממילא כמו שציותה התירה להביא אשם תלוי מחמת דזדונו כרת כמו כן צריכה להביא חטאת העוף מספק אף אם לא הי' כתיב קרא ונשאר קו' התוס' דל"ל קרא על חטאת העוף הבא מספק. והנה הגם דהכפות תמרים כ' דאף לשיטת זו דזדונו כרת מודה הרמב"ם דספיקו לחומרא מ"מ הוא דווקא בחתיכה א' מב"ח דמייתי אשם תלוי אבל בחתיכה א' ספק חלב ספק שומן דלא מייתי אשם תלוי לא הוי ספיקו לחומרא. ומביא כן מתשובות הב"י הוא דווקא למאי דקיי"ל דבעינן לגבי אשם תלוי חתיכה אחת מב"ח דווקא אבל אליבא דר' מאיר דקאמר בכריתות דף י"ח דר' מאיר בשיטות ר"א קאי דלא בעי באשם תלוי חתיכה א' מב"ח שפיר קסה קו' התוס' דל"ל קרא להביא חטאת העוף מספק דממילא ידענו דלחומרא מדאורייתא בספק כרת וכמו שכבר גילתה התירה שמביאין אשם תלוי אף בחתיכה א' ספק חלב וספק שומן כן ממילא נשמע דמביאין חטאת עוף על הספק כיון דאית בה כרת לאכול קודש או לכנס למקדש. ומה גם דאפי' למ"ד דבעינן חתיכה א' מב"ח גבי אשם תלוי, ג"כ דעת הבני שמואל ומהרי"ט שהובא בכפות תמרים שם. וגם שו"ת פני משה ס"ל כן דאעפ"כ בחתיכה ספק שומן ספק חלב מודה הרמב"ם דספיקו לחומרא בדבר שיש בו חיוב כרת. ועכ"פ לדר"מ דס"ל דמביאין אשם תלוי אף בחתיכה אחת בלבד בוודאי נסתר תירץ התוס' ותיקשי קו' התוס' דל"ל קרא להביא חטאת העוף על הספק ועפ"י הדברים המבוארי' כאן קשיא עוד קושיות התוס' אפי' למ"ד יש שחיטה לעוף מ"ה דהגם דלמ"ד יש שחיטה לעוף מ"ה יש מקום לומר דאיצטרך קרא שיהי' דינו של חטאת העוף הבאה על הספק ממש כדין חטאת העוף הבאה על הוודאי דנאכל ואשתרי מליקה לגבייהו דכהנים כן חטאת העוף ג"כ נאכל אף דבאה רק על הספק דממילא הוי ספק טריפה בין למ"ד אינו מחזיר סימנים אחורי עורף ומכי תבר שדרה ומפרקת איטרפה לה כו'. ובין למ"ד מחזיר סימנים כו'. מ"מ כיון דקיימינן דיש שחיטה לעוף מ"ה הרי בעי שחיטה בסכין דווקא ולא בצפורן ולדידי' לא אמרינן

נחירתן זה הוא שחיטתן וקמ"ל קרא דגם חטאת הבאה על הספק הוא נאכל כדין הבאה על הוודאי וכדכתבו התוס' בנזיר דף ק"ט ע"ב ד"ה מתקיף לה ר' אחא ברי' דרב איקא דמדאורייתא חטאת העוף הבאה על הספק נאכל ג"ב יעו"ש והוא דלא כדעת רש"י במסכת כריתות דף ז' ע"ב במשנה שם בד"ה ואינו נאכל דכ' רש"י דמדאוריי' אינו נאכל יוע"ש. ועכ"פ לשיטות התוס' דנזיר הנ"ל דנאכל מדאורייתא הנה לכאורה ממילא דאין קושייתם שהקשו בזבחים דף ס"ח דל"ל קרא על חטאת העוף הבאה על הספק רק למ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה וכמבואר בדבריהם שם להדיא משא"כ למ"ד יש שחיטה לעוף מ"ה אין להקשות כלל וכמו שכתבתי. אך אמנם עפ"י פלפול הדברים שכתבתי דלדעת הרמב"ם בספק איסור כרת הוי ספיקא לחומרא מדאורייתא ובספק איסור לאו הוי ספיקא לקולא מדאורייתא ממילא דתיקשי קושיות התוס' ההיא גם למ"ד יש שחיטה לעוף מ"ה דכיון דאף בלא קרא הוי ידעינן דצריכה להביא חטאת העוף מספק משום דהוי הספק באיסור כרת לדעת הראב"ד הנ"ל דמחו"כ היי בכרת על הקודש ומקדש ממילא שוב גם מסברא נאכל מדאורייתא כיון דלענין איסור טריפות הוי רק ספיקא דאיסור לאו והוי לקולא מדאורייתא וממילא דגם נאכל מדאורייתא והנה הגם דבס' גינת וורדים כלל ז' דף י"ג ע"ג כ' להסתפק אם נולד ספק באיסור לאו ואח"כ נתחדש ספק ההוא באיסור כרת אם אמרינן דספיקא להחמיר יעו"ש מ"מ אינו דומה לכאן כלל דספיקו של הגינות וורדים הוא בכגון קרבן שהוא ספק טריפה דרשאי להביאו לקרבן כיון דבענין זה ספיקו לקולא יש להסתפק אם יכול לחלל שבת בהבאת קרבן זה כיון דלענין חילול שבת הוי ספיקא דאיסור כרת משא"כ לנידון דכאן דצריכה להביא חטאת העוף מספיקא דאיסור כרת כנ"ל מאין הרגלים לומר דלא יהי' נאכל מחמת ספיקא דאיסור לאו של איסור טריפה ואדרבא נהפוך הוא כיון דהחזקנו את האשה הזאת בחזקת שצריכה להביא חטאת העוף מחמת ספיקא דאיסור כרת מה"ת נחמיר שלא להיות נאכל מספיקא של איסור לאו של איסור טריפות וגם דבלא"ה הנה לפענ"ד ספיקא של הגינות וורדים הנ"ל לא מסתבר כלל וכמו שכתבתי לעיל שהבאתי גם כן שם דברי ספיקא של הגינות וורדים הנ"ל וא"ל דמ"מ הי' מקום לומר דלולא דגילתה התורה במפורש דחטאת העוף הבאה על הספק נאכל ג"כ הי' מקום לומר דאינו נאכל מטעם דהא קיי"ל דהאוכל נבילות עיף טהור ונכנס למקדש חייב כרת א"כ אך יהי' נאכל כיון דהוא ספיקא דאיסור כרת דהיינו אם המליקה נחשב כמו נבילה א"כ אם אינה צריכה להבאת קרבן כלל הרי עובר הכהן על איסור כרת מחמת שאוכל נבילות עיף טהור במקדש י"ל דז"א דלמ"ד מחזיר סימנים אחורי עורף לא הוי נבילה כלל רק טריפה להך מ"ד דיש שחיטה לעוף מ"ה מחמת שנחתך שלא בסכין דלא הוי שחיטה וגם אפי' אינו מחזיר סימנים אחורי עורף לא הוי נבילה להך מ"ד החולקים על זעירא דאמר במס' חולין דף כ' ע"ב דנשברה מפרקת ורוב בשר הוי נבילה וגם אפי' אי הוי מליקה נבילה ג"כ יש מקום לומר דדוקא האוכל נבילת עוף טהור דכבר נטמא לטמא בגדים בבית הבליעה ואח"כ נכנס למקדש בזה דווקא יש חיוב כרת משא"כ כשהכהנים שהם כבר במקדש ואוכלים שם עוף שנתנבלה במקדש אימא דאין בזה חיוב כרת דהוא דומה לטמא שנכנס למקדש דרך גגות שפסק הרמב"ם פ"ג מהל' ביאת מקדש הל' י"ט דפטור מכרת ורק דהמשנה למלך מפלפל שם באם שהה שיעור שהי' אם חייב כרת מ"מ כיון דהמ"ל מוקי שם בענין טמא ששימש במקדש באיזה מציאות שעשה העבודה בדרך הילוכו ושלא שהה שיעור השהי' המבוארת שם וכמו כן יש לאשכוחי באוכל המליקה שהוא ספק נבילה שאינו מטמא בגרים עד שבא נבלות העוף לבית הבליעה דוקא א"כ משכחת לה כגון שאחר הרגע הזאת שבא מליקת העוף ההוא לבית הבליעה לא שהה אחריו כלום רק תיכף ומיד יצא מן בית המקדש והנה גם בגוף הענין שכתבתי לעין בפשיטות דקיי"ל דהאוכל נבילות עיף טהור ונכנס למקדש חייב כרת אמת שכן הי' בזכרוני בבירור. אמנם כעת שנתתי אל לבי לעיין ולחפש באיזה מקום מבואר כן הנה לא מצאתי על שעה חדא מראה המקום שהי' בזכרוני כך ויוכל להיות שדמיוני כוזב לי בעיקר הדין שהרי עיקר טומאת האוכל נבילות עוף טהור היא טומאת הבגדים שמטמא בגדים בבית הבליעה אבל טומאת עצמו של האדם האוכל לא נתברר במפורש ואדרבה דעת הערוך בערך דרס דאדם ערום האוכל נבילות עוף טהור אין לו טומאה כלל וכמו שהביא בשמו הר"ש בפרק ח' דפרה משנה ג' אמת שהר"ש בעצמו שם תמה וכ' עליו ודבר תימה מנ"ל הא יוע"ש. והמשנה למלך פ"ג מהל' אבות הט מאה הל' א' על מ"ש הרמב"ם שם שכ' שהאוכל נבילות עוף טהור שאינו מטמאה לא במגע ולא במשא ולא כשהיא בתוך הפה כו'. הביא שם המ"ל דברי הר"ש הללו בקיצור וכ' דהערוך בערך דרס כ' בדין זה דברים תמוהים ושכבר תמה עליו הר"ש יעו"ש עכ"פ לשיטות הערוך עצמו אין על האדם טומאה עצמיות כלל ורק ממה שהבגדים מטמאים אותו והוא אומר להבגדים מטמאיך לא טמאוני כו' א"כ אני מסופק באוכל נבילות עיף טהור ונכנס למקדש ובלע שם אם יש עליו חיוב כרת כיון דאין על האדם טומאה עצמיות לשיטות הערוך ואם על מה שמכניס בגדים טמאים למקדש הרי כתב הרמב"ם שם בפרק ג' מהל' אבות הטומאה הל' א' הנ"ל הבולע כזית מנבילות עוף הטהור ונגע בכלים בשעת בליעתו טמאים ונעשו ראשין לטומאה יעו"ש. ואפי' אם נימא דבגדים שלבש בהם בשעת הבליעה יש להם דין אב הט מאה מ"מ הרי מבואר ברמב"ם פרק ג' מהל' ביאות המקדש הל' י"ז דהזורק כלים טמאים למקדש אפילו הי' כלים שנגעו במת פטיר מן הכרת אבל חייב מלקות כו' יעו"ש. ולא עוד אלא אפי' לענין דין של חיוב מלקות אני מסופק אם אין לבגדים הללו שנטמאו במקדש מחמת אכילת המליקה של עוף שהי' במקדש דין טמא שנכנס דרך גגות וכמבואר ברמב"ם שם הל' י"ט דאינו חייב רק מכות מרדות יוע"ש. ואני מסופק אם שייך בזה פלפולו של המ"ל שם לענין אם שהה שם כשיעור שהי' שזה שייך דוקא באדם טמא שנשתהה במקדש אבל לא לענין הכלים שנשתהו במקדש וזולת כל הנ"ל אף אם נימא כמו שהי' הדמיון בזכרוני דהאוכל נבילות עיף טהור במקדש חייב כרת מ"מ יש מקים לסתור מה שכתבתי דעי"ז הוי ספיקא דאיסור כרת דמודה הרמב"ם להחמיר כיון דכ"ז מצד טומאה אתינן עלה והרי קיי"ל דספק טומאה בר"ה הוי ספיקו טהור והיא הלכתא גמירי לה והרי מבואר במס' פסחים דף י"ט ע"ב דעזרה הוי ר"ה א"כ הוי ספיקו טהור וכמבואר במהרי"ט ובפר"ח דפלוגתא דהרמב"ם והרשב"א בענין ספיקא דאורייתא לא שייך לספק טומאה בר"ה דהלכתא גמירי לה:

. והנה לאחר שחזרתי על כל הצדדים לתרץ קו' הנ"ל דלדעת הרמב"ם דבספק איסור כרת ספיקו להחמיר מדאורייתא ובספק איסור לאו ספיקו להקל דנשאר קו' התוס' בזבחים דף ס"ח ד"ה אימר דל"ל קרא על חטאת העוף דבאה על ספק בלי תירץ ואף דהתוס' הקשו קו' זו רק למ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה מ"מ לדעת הרמב"ם כתבתי דקשה קו' זו גם למ"ד יש שחיטה לעוף מ"ה ומאחר שלא עלתה בידי למצוא איזה תירץ הכלפענ"ד דאין מקום לתרץ קו' זו רק עפ"י המבואר בכל המפורשים דהרמב"ם מו דבמקום דאיכא חזקת איסור אף בספק איסור לאו ספיקו להחמיר מדאורייתא א"כ י"ל דבעי קרא דחטאת העוף הבאה על הספק יהי' נאכל כמו חטאת העוף הבאה על הודאי דריבתה תורה שיהי' נאכל וכמבואר בזבחים דף מ"ד ע"ב ובמנחות מקרא דוכל חטאתם לרבות חטאת העוף כן מרבה התורה שגם הבאה על הספק הוא נאכל ושהי' הה"א שאינו נאכל מחמת דהוא ספק איסור טריפה אי נבילה ואף דס"ל להרמב"ם דספק איסור לאו מדאוריי' שרי מ"מ ה"א לאסור מחמת דאיכא חזקת איסור וכדקיי"ל בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת. והנה בפירושא בחזקת איסור אינו ברור אם הוא חזקת אמ"ה או חזקת שאינה זבוחה וכאשר יבואר בעז"ה וניתפיס כעת חזקת שאינה זבוחה דגם היא חזקה גמורה וכמ"ש התוס' במס' שבועות דף ק"ד ע"א ד"ה האוכל נבילה ביו"ה ואף דהריצב"א שם בתוס' מדחה חזקה זו כל עיקר מ"מ שיטות התוס' להחזיק חזקה זו של אינו זבוחה בחזקת איסור גמור וכאשר כתבו בפשיטות כן במס' יו"ט דף כ"ה ע"א ד"ה בחזקת איסור עומדת ובחולין דף ל"ז ע"א ד"ה השתא מחיים אסורה ועכ"פ כיון דאיכא חזקת איסיר דמודה הרמב"ם דספיקא מדאורייתא אסור היכי דאיכא חזקת איסור לרן הי' הה"א דחטאת העוף הבאה על הספק לא נאכל וקמ"ל קרא דנאכל ג"כ ומשום דמצותה בכך וכמו שריבתה תורה בקרא דוכל חטאתם דחטאת העוף הבאה על הוודאי נאכל והיינו כמו"ש לעיל בגוף הדרוש דבאתה התורה לרבות דאף דבאב מחזיר סימנים אחורי עורף אינה נבילה עכ"פ מ"מ אינו צריך להחזיר סימנים בדוקא כיון דמצותה בכך ושהוא נאכל אף שלא החזיר סימנים כן בחטאת עוף הבאה על הספק בעי קרא לרבות שיהי' נאכל אף דהוא ספק טריפה או נבילה ובספק דאית בי' חזקת איסיר צריך להחמיר מדאורייתא מ"מ הוא נאכל מחמת שמצותה בכד. אך אמנם תירץ הלז הוא שייך רק למ"ד דיש שחיטה לעוף מ"ה וכמו"ש בלשון הקושיא דגם לאותו מ"ד קשיא קושיא הנ"ל לדעת הרמב"ם ולהאי מע"ד שייך גם בעוף חזקת שאינו זבוחה משא"כ למ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה דשוב לא שייך חזקת שאינו זבוחה בעיף דלא בעי שחיטה מדאורייתא ממילא דנשאר קו' הנ"ל דלהרהב"ם בספק איסור לאו דנבילה או טריפה ודליבא חזקת איסור מדאורייתא שרי א"כ שוב נשאר הקו' דלא צריך קרא גם ע"ז דחטאת העוף הבאה על הספק יהי' נאכל דממילא נשמע כנ"ל ולכאורה מחמת קו' זו סי' מקום להוכיח דיש שחיטה לעוף מ"ה וממילא דא"צ ללמוד על שחיטות עוף מהתורה מהיקשא דאמר בחולין דף כ"ז ע"ב דזאת תורת הבהמה ועוף וכי באיזה תורה שוותה כו'. אך אמנם יש מקום לסתור הוכחה זאת ולומר דאף למ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה מ"מ שייך תירץ הנ"ל דאף דלדידי' לא שייך חזקת א סור שאינה זבוחה ע"מ שייך חזקת איסור של אבר מן החי דאף דכתבו התוס' במס' יו"ט דף כ"ה ע"א ד"ה בחזקת איסיר עומדת דלמ"ד בחולין דף ק"ג ע"א דבהמה בחיי' לאו לאיברים עומדת לא שייך חזקת איסור של אמ"ה מ"מ הנה כ' שם הצל"ח על דברי מס' ההם דהוא רק משום דהתוס' אזלו לש לשיטתייהו בחולין דף ק ע"ב בד"ה שאין בו כזית ואכלו דבהמה בחיי' כ"ע מודי דלאו ר עומדת משא"כ לשיטות רש"י שם בחולין אף למ"ד לאו לאיברים עומדת ע"מ איכא חזקת איסור דבמ"ה משום דבהמה בחיי' לבשר עומדת יוע"ש. אך אמנם הנה גוף הדבר אם שייך בנבילה או טריפה חזקת איסור אבר מן החי או במ"ה הלא תלי באשלי רברבי דהיינו במחלוקת שבין רש"י לתוס' והוא מחלוקת שבין שאר הקדמונים דרק דעת רש"י כ"ה שמחזיקין מאיסור לאיסור דהיינו דהנבילה או טריפה שנולד הספק בשעת שחיטות הבהמה או העוף דאף דכבר פקע איסור אמ"ה או במ"ה כיון דכבר מתה ולא שייך לאחר מיתה איסור דאמ"ה או במ"ה מ"מ כיון דלא הי' לה אף רבע אחת חזקת היתר רק בעת שפקע איסור אמ"ה או במ"ה נולד בה ספק איסור אחר של נבילה או טריפה שוב נקרא אף איסור דנבילה או טריפה בשם חזקת איסור משום דמחזיקין מאיסור לאיסור וכן מפורש בדברי רש"י במס' יו"ט דף כ"ה ע"א הנ"ל ד"ה לאפוקי מדר' הונא כו'. ונ"מ שאם אירע ספק בשחיטתה בעמידנה על חזקחהת ואסירה כו' יוע"ש. וכן מבואר ברש"י בחולין דף ט' ע"א ד"ה בהמה בחיי' בחזקת איסור שהרי אסורה משום אמ"ה הלכך אם נולד ספק בשחיטתה כו'. נמצאת אומר שבהמה תו אסורה שהרי בחזקת איסור היתה תחילה כו' יעו"ש. אבל התוס' חלקו על רש"י בזה וכתבו במס' יו"ט דף כ"ה ע"א הנ"ל בחתקת איסור עומדת דלא כרש"י ורק דלא שייך בה איסור אמ"ה דאיסור אמ"ה לא שייך אלא מחיים כו' יעו"ש.

וכ"כ בחולין דף ל"ז ד"ה השתא מחיים דכתבו שם וא"ת למאי דפרישית אי אמרת כמי מסוכנת שריא כו' שכתבו שם בפשיטות והשתא כשמתה פקעה איסור אמ"ה אמאי לא חל איסור יוה"כ עם איסור נבילה בב"א בו' יוע"ש. והנה בס' שושנת העמקים כלל י"ב דף קי"ב ע"א הביא מחלוקת רש"י ותוס' הנ"ל אם מחזיקינן מאיסור לאיסור וכ' דמשמעות הפוסקים דאין מחזיקנין מאיסור לאיסור כדמוכח ביבמות דף ל"א כו' יוע"ש הנה האמת דקו' שישנת העמקים היא קושיא גדולה על שיטות רש"י מהא דקאמר שם ביבמות גבי ספק גירושין דאשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק כו'. והרי לדעת רש"י מחזיקנן מאיסור של חזקת א"א שהי' לה בחיי בעלה לאיסור יבמה לשוק שיש על צרת הערוה לאחר מיתות בעלה אמנם הנה כבר מבוארת קי' זו ברשב"א בשבע שיטית שם ביבמות ומהרן דגבי בהמה שלא נשחטה כהלכתה אס אסירא עד שיתחדש בה ענין המכשירה והלכך כיון שאתה בא להתירה ולומר שנעשה בה מעשה המכשירה עליך הרוי משא"כ התם בשעת ערוה שהיתה מתחילה צרת להערוה ואילו מת בעלה ממילא הותרה נשוק וכשאתה בא לאוסרה ולומר דנעשה בה מעשה האוסרה עליך הראי' יעו"ש וממילא מדנקיט הרשב"א בפשיטית דמחזיקין מאיסור לאיסור ולאו מייתי כלל פליגתות התוס' ע"ז מוכח דס"ל להרשב"א להלכתא כשיטות רש"י וגם הנה מצאתי ראיתי בשו"ת מהרי"ט חלק ראשון ס' פ"ב דכ' ג"כ בפשיטות כשיטות רש"י דכ' שם בתחילות התשובה וכי תימא העמד האשה בחזקת היתר כו'. מ"מ כשתת בעלה איסורא דא"א פקע כו' אין לך לומר כן אלא אדרבא אשה זו משנתקדשה בחזקת איסור לכל העולם היא כו'. ומייתי שם כמה ראיות לזה. וגם מהא דפ"ק דחולין דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדות ומפרש כפירש"י דהיינו איסור אבר מן החי יעו"ש ומדלא הביא כלל דהתיס' ס' פליגי על רש"י בהך סברא דמחזיקין מאיסור לאיסור משמע ג"כ דס"ל להמהרי"ט דלהלכתא קיי"ל כש טות רש"י דמחזיקין מאיסור לאיסור וממילא מכח דברי הרשב"א הנ"ל בשבע שיטית ומדברי שו"ת מהרי"ט הנ"ל יש לדחות דברי שושנת העמקים שכ' דמשמעות הפוסקים דאין מחזיקין מאיסור לאיסור ועכ"פ כפי ש שיטה זי דמחזיקין מא סיר לאיסור שפיר מתורץ קי' הנ"ל דל"ל קרא לחטאת העיף הבאה על הספק אף להך מ"ד דאין שחיטה לעוף מ"ה דאף דלדידי' ליכא חזקת איסור שאינו זבוחה מ"מ הא איכא חזקת איסור של אמ"ה ומחזיקין מאיסור של נבילה או טריפה כיון דמסופק אם צריך להביא חטאת העוף א"כ לא נודע אם יעשה בה מעשה המכשיר אותה כיון דאם אינו צריך להביא חטאת הוי מליקה זו של חילין דהוי נבילה או טריפה וממילא דבספק זה שיש בו חזקה לאיס רא מידה הרמב"ם דספיקא לחומרא וקמ"ל קרא דאעפ"כ נאכל כיון דמצ תו בכך ועפ"ז שוב אין הוכחה מחמת קישיא זו שיש שחיטה לעוף מ"ה כיון דאף אם אין שחיטה לעיף מ"ה ג"כ מתורץ קו' זו כנ"ל. אך אמנם הכה לשיטות ר"מ דס"ל דאין אמ"ה נוהג בעוף וכמבואר בחולין דף ק"ב ע"א דר"מ אומר אינו נוהג אלא בבהמה טהורה לבד א"כ לא שייך בעוף כלל חזקת איסור אמ"ה וממילא דצריך לתרץ קו' הנ"ל דנ"ל קרא על חטאת העוף הבאה על הספק רק עפ"י חזקת איסיר שאינו זבוחה והוא רק למ"ד יש שחיטה לעוף מ"ה משא"כ אי אין שחיטה לעוף מ"ה ובעוף כחירתו זה הוא שחיטתו ליכא בעיף שוב חזקת איסור כלל והוי רק ספק לאו גרידא דנבילה או טריפה דספקו להקל מדאורייתא וממילא עפ"ז מוכח לסיטות ר"מ מהא דכ' קרא לחטאת העוף דבאה על הספק דיש שחיטה לעוף מ"ה ובזה מתורץ קו' התוס' בזבחים דף ס"ט. ע"ב דיה וכי באיזה תורה שיותה בהמה לעוף דאיצטרך קראו ליש שחיטה לעיף מ"ה דלשיטות ר"מ א"צ קרא לזה ורק דמוכח דיש שח שחטה לעוף מ"ה מהא דאיצטרך קרא לחטאת תעיף דבאה על הספק וכנ"ל והתוס' דתירצו דאין היקש למחצה עדיפא מיני' משני דיש למידרש מהיקש זה שני הדרשות וגם דצריך התוס' לתרץ גם מה שהקשו על הא דר"א דדריש מה בהמה מן הצוואר כו'. ועכ"פ מתורץ מה שהקשיתי כיון דההיקש אינו מיותר ודצריך ליש שחיטה לעוף מ"ה א"כ אימא דההיקש קאי לשחטה טה ולא למליקה דמ"ש רש"י ד"ה דבר שמכשיר דאי לשחיטה בק"ו אתיא תיקשי דההיקש אינו מיותר דצריך על שיש שחיטה לעוף מ"ה:

ולפי הנ"ל מתורץ דלשיטות ר"מ א"צ היקש לזה דמוכח דיש שחיטה לעוף מ"ה מדאיצטרך צטרך קרו לחטאת ה העוף דבאה על הספק וגם ניחא דר' יתודא לשיטתו בתא דלא ס"ל כר"מ למילף מן ההיקש משום דר"י לשיטתי' דס"ל בחולין דף ק"א סיף ע"ב דאמ"ה נוהג בבהמה חי' ומוף ומיש וכיון דאיסור אמ"ה נוהג אף בעוף א"כ שוב איכא חזקו אניות גם בעוף ממילא כיון דמחזיקין מאיסור לאיסיי לא חח זל אראילטריך קרא לחטאת העוף דבאה על הספק דיש שח אונף ח"ה וממילא איצטרך ההיקש לדית:

תוכן העניינים

אריה דבי עילאי (שס)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה