אור ברסלב
אריה דבי עילאי (שס) על בבא בתרא דף כג:

אריה דבי עילאי (שס)· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ

על בבא בתרא דף כג:

על קידושין דף נז:

על הרמב"ם פ"ט מהל' רוצח שהשמיט תירץ הגמ' דב"ב דף כ"ג ע"ב ביושבת בין ההרים אף דהביא התירץ בדליכא דנפישא מיני' שהקשה עליו הכ"מ ולתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל מקושיות הכ"מ מהא דבגמרא קאמר דוקא ביושבת בין ההרים י"ל כך עפ"י מה שמבואר בשו"ת נ"ב מה"ק שאלה מ"ג לאבן העזר במה שרצה חכם א' להתיר מי שנפל למים שאין להם סוף והוכר ע"י סימני בגדיו להתיר אשתו משום ס"ס ספק שמא זה שהועלה לא שאל בגדיו לאחר ואת"ל אינו זה כיון שנפל למים שאין להם סוף שרובן למיתה שמא מת ונטבע שם אך דיש להקשות דא"כ קשה מה מייתי הגמ' דיבמות דף קכ"א ראי' דריב"ב לקולא פליג מדהתיר רבא לאשתו לההוא דטבע בגישרא דשביסתנא לאחר חמשה ימים אימא שאני התם דכיון דהועלה כאן ונפילתו הי' למים שאין להם סוף לכך הוי ס"ס ותירץ דשאני התם דזה לא הוי ס"ס כלל שמא זה שנטבע הוא שהועלה כיון דאין בו שום הכרה לאחר חמשה ימים א"כ י"ל דוודאי שאינו זה דכל דפריש מרובה דעלמא קא פריש משא"כ כאן הספק בין זה הנמצא לעוד אחר שחיישינן שמא לו שאל הבגדים ע"כ תורף דברי החכם הנ"ל והשיג עליו הנ"ב דזה לא שייך כלל דאזלינן בתר רובא דעלמא דאטו זה הנטבע אינו מרובא דעלמא ע"ש בדבריו בדף מ"ב ע"ג ד"ה ולא מצאתי בדבר זה טעם כעיקר יוע"ש גם השיג עליו מהגמ' דפסחים דף י' ע"ב עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו דאמרינן היינו האי דעל כו' ולמה לא נימא דניזול בתר רובא דעכברים דעלמא. והנה בדברי השגתו דאטו זה הנטבע אינו מרובא דעלמא דבריו תמוהים מגמ' דב"ב דף כ"ג הנ"ל דפריך הגמ' וניזול בתר רובא דעלמא ולא אמרינן דהא אף האי מתא הוא מרובא דעלמא וכדבריו דאטו זה הנטבע אינו מרובא דעלמא כו' ובדבר קושייתו מעכבר הנ"ל יש להקשות עליו מדברי הסמ"ע בח"מ סי' רנ"ט ס"ק ו' שהובא בתבואת שור ביו"ד סי' ס"ג דכל היכי דאיתחזק כאן לא אזלינן כלל בתר רובא דעלמא ודוקא בדבר שהובא מעלמא לכאן אמרינן רוב וקרוב אזלינן בתר הרוב יוע"ש בדבריו. ואמנם הגם אם לדין יש תשובה על דברי הנ"ב הנ"ל הנה מ"מ סברתו נראית מצד עצמו דהיכי שייך כאן רוב ומיעוט כיון דאין כאן גדר וגבול להגביל מה הרוב ומה המיעוט ודוגמת סברת הטור ביו"ד סי' ל"ט בשם הרמב"ם בדסביך בגרמא ובישרא כיון דאין הרוב סותר למיעוט כו' ע"ש לכן נראה מסברא לחלק בין האי דינא דהנ"ב הנ"ל ובין הא דפריך בגמ' כאן דבשלמא בנידון דהנ"ב הנ"ל דנימא דאין כאן כלל ספק השקול מחמת דכל דפריש מרובא קא פריש ע"ז שפיר יש להשיב דלמה נסלק הרוב מן רובא דעלמא את גדר הספק כיון דאף זה הנטבע הוא בגדר הספק משא"כ הגמ' בב"ב פריך שפיר כיון דנימא דמעלות הקורבה פועל דניזיל בתרא א"כ שוב לית לן שום ספק בעיר אחרת רק אמרינן דזה העיר הקרובה ממנה הי' הרוצח וע"ז שפיר יש להקשות על החלט זה שאנו מחליטין שזה העיר הקרובה משם הי' הרוצח הלא אין בזה החלט כלל כיון דנגד מעלות הקורבה שיש להעיר הזאת יש לרובא דעלמא מעלות הרוב א"כ נהי דבהתבטל מעלות הקורבה נשארים כולם בגדר ספק השקול כיון דאף עיר הזאת היא מכלל רובא דעלמא מ"מ עכ"פ סותר מעלות רובא דעלמא שלא למיזל עכ"פ בתר הקורבה ולהחליט שזאת העיר הקרובה תיא היא. אך ע"ז יש להקשות אימא דהתורה ציותה להביא עגלה ערופה אף מחמת ספק השקול ומעלות הקורבה אינו פועל רק לסלק החשש והספק מכל שאר העיירות היינו מכל עיר ועיר בפני עצמה שאינה קרובה בזה שפיר פועל מעלות הקורבה להוציא כל עיר ועיר בפני עצמה משום דאותו עיר בפני עצמה דאינה רובה דעלמא וגם אינה קרובה נידחים מעיר הזאת שיש לה מעלת הקורבה ולבתר דנסתלקו מהספיקו מחמת מעלות הקורבה כל עיר ועיר שבפני עצמה אז ממילא נשאר רק ספק השקול בין כל רובא דעלמא בין העיר הקרובה הזאת בזה שפיר יש מקום לומר דאף מחמת ספק לבד ג"כ ציותה התורה להביא עגלה ערופה אך יש לתרץ ולומר דא"א לומר כלל דמחמת ספק השקול ציותה התורה להביא עגלה ערופה כיון דפסק הרמב"ם דכל ספיקא מדאורייתא שרי' (והנה אמת יש להשיב אכל הפלפול הנ"ל ולומר דקו' הגמ' וליזול בתר רובא דעלמא היינו למיזיל בתר רובא נכרים דהם הרובא דעלמא. ובזה יש לומר קצת דאיכא רובא עכו"ם רוצחים ומעוטא ישראלים שפיר י"ל דכל הרוצח הפורש מרובא דעלמא עכו"ם קא פריש. אך אין כאן מקומו להאריך בזה). אך י"ל כך דהנה בס' משנה לחם בפ"ד דכריתות דף י"ח הקשה על הרמב"ם דסד"או לקולא מהא דקאמר בסוטה דף כ"ט דרמינין קראי אהדרי כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא כו' ולדעת הרמב"ם מה פריך ואימא דטומאת הגוף דהא בכרת מחמרינן בספיקא משא"כ טומאת בשר דהוא בלאו הוי סד"א לקולא ויש לתרץ קצת עפ"י מ"ש הה"מ בפרק מהל' חמץ הובא דבריו בב"י א"ח סי' תל"ט דכיון דחמץ עיקרו נתקן על הספק לכך החמירו בספיקו יוע"ש והבאתי קצת סמך לדבריו מקידושין דף כ"ח דקאמר אשכחן ודאי ספק מנין ופירש"י דלא דמי לסוטה כיון שעיקר שבועתה על הספק גלגולת נמי ספק כו' יוע"ש א"כ לפ"ז י"ל כמו היכי דחזינן דחכמים החמירו כבר בספק זה שוב כל ספק שנולד בזה אזלינן לחומרא אף דהוא ספק דרבנן כן ה"ה היכי דחזינין דהתורה החמיר בספיקו כגון בספק טומאה ברה"י דהלכתא גמירי לה דספק טומאה ברה"י ספיק טמא או דילפינן מסוטה כמבואר בחולין ט' ובנדה דף ג' וע"כ דהא דהבשר טמא מספק ע"כ בכשהי' הספק טומאה ברה"י דאי בר"ה הא ספיקו טהור כל עיקר א"כ כיון דבהגוף הטומאה אזלינן לחומרה מחמת הספק טומאה ברה"י ספיקו טמא א"כ אף לענין אכילות כהן זה הבשר שנטמא מספק ג"כ אזלינן לחומרא וכמו דבספק דרבנן אם ראינו דחכמים החמירו בספק זה שוב מחמירינין אנו ג"כ בשאר ספיקות כן לשיטות הרמב"ם דכל ספק שרי' מן התורה היכי דחזינן דהתורה החמירה בספק זה אף להרמב"ם דסד"א לקולא מ"מ יש להחמיר בספק זה אף לענין שאסור לכהן לאכלו ושפיר פריך והבשר אשר יגע בכל טמא הא ספק טומאה יאכל ואמאי כו' והוצרך לומר דהתורה משמיענו דזה הספק אינו טמא כלל ולהורות לנו דדבר שאין בו דעת לשאול אין טמא מספק עכ"פ מבואר מכל הנ"ל דכל דבר דהחמירה תורה בספק שוב בספק זה אמרינן דספיקא דאורייתא לחומרא א"כ הדרה קו' הנ"ל לדוכתי' אימא דמטעם ספק השקול ציותה התורה להביא עגלה ערופה ואי משום דכל ספק מדאורייתא שרי' ז"א דזה לא שייך כאן כיון דכל עיקרו שש עגלה ערופה לא נתקן כי על הספק וכדמבואר במשנה בסוטה כיפרה ספיקא והלכה לה א"כ שוב בספק זה יש להחמיר בספיקו ולעולם אימא לך דרק מטעם ספק ציותה התורה להביא עגלה ערופה. אך י"ל דכל טעות דבענין סברות הה"מ שפיר ניחא כיון דכל עיקרו ענינו של הנשיא ההוא היא רק מחמת הספק שוב יש להחמיר בשאר ספיקות הנולדי' אבל כאן איך שייך לומר כיון דהחמירה תורה בספק ועיקרו על הספק שוב יש להחמיר בספיקא דהא בל"ז לא שייך ענין מציאות עגלה ערופה כל עיקר. ואיך שייך כיון דכל עיקרו על הספק כיון דליתי' במציאות של עגלה ערופה כלל ולומר כך כפשוטו דגזירות הכתוב הוא ז"א דא"כ אף בלא כל הנ"ל י"ל דשאני עגלה ערופה דגז"ה הוא אלא ע"כ ביותר י"ל להוכיח דרוב וקרוב הולכין אחר הקרוב מלומר דגז"ה הוא ורק דעיקר הפלפול שלנו משום דאין זה נקרא גז"ה כלל רק דכן הדין נוטה דבדבר שעיקרו על הספק יש להחמיר בספיקו וזה אינו כיון דלא שייך כלל לומר דעיקרו על הספק כיון דאינו במציאות של עגלה ערופה כלל ואחר שבארנו כל זאת שפיר מתורץ דברי הרמב"ם הנ"ל דלפי מה דמשני הגמ' ביושבת בין ההרים א"כ איכא מציאתו של עגלה ערופה ביושבת בין ההרים ושוב איכא לומר דאף באין יושבת בין ההרים ג"כ צריך להביא עגלה ערופה משום סברא הנ"ל דאף על ספק יש להביא עגלה ערופה משום דעיקר על הספק ושפיר השמיט הרמב"ם הך תירוצא דיושבת בין ההרים וא"ל דמ"מ קשה מנ"ל סברא זאת דהתורה ציותה להביא עגלה ערופה מספק בשלמא הקושיא שהקשיתי שפיר הקשיתי דלמה לא מתרץ הגמ' כך אבל עכשיו דהגמ' מתרץ ביושבת בבין ההרים מנ"ל להרמב"ם לחדש ולומר דאף באין יושבת בין ההרים מביאין ע"ע משום דמביאין על הספק מחמת דעיקרו על הספק ומנ"ל להרמב"ם סברא זאת ונ"ל דבזה מתורץ גם קו' התוס' דהקשו ל"ל קרא שירושלים אינה מביאה עגלה ערופה תיפוק לי' דהיא רוכלת עמים וגם כל ישראל עולין לרגל ולפי הנ"ל מתורץ כיון דאליבא דאמת אף באין יושבת בין ההרים צריך להביא עגלה ערופה מטעם דיש להביא אף על הספק משום שעיקרו על הספק. ובזה מתורץ דהרמב"ם הוכיח מחמת קו' התוס' דלמה צריך קרא למעוטי ירושלים מעגלה ערופה מוכח ע"כ דאף על הספק מביאין עגלה ערופה דבזה מתורץ קו' התוס' הנ"ל ושפיר פסק הרמב"ם דאף באינה יושבת בין ההרים צריך להביא עגלה ערופה:

ועפ"י הדברים הנ"ל יש לצדד ולומר על מה שכתבתי במקום אחר על הוכחות הר"ש מקינון דקבוע שאינו ניכר לא נקרא בשם קבוע וכתבתי עוד באריכות על הא דאיתא בספרי הובא בילקוט שמעוני פ' ראה דף רע"ז ע"ד והיתה תל עולם אפי' שלא לבנות גנות ופרדסים דברי ריה"ג ר"ע אומר כמות שהיתה כו' מכאן אמרו מקיימין את הטפלין כו' והיא תמוה דמהיכא מוכח דמקיימין את הטפלים וי"ל כך דהנה ידוע מקו' הר"ש הנ"ל המבוארת בפוסקים ביו"ד סי' ק"י דאם נימא דאף קבוע שאינו ניכר הוי קבוע למה לא יאסור כל העולם בחרישה וזריעה משום נחל איתן. ועיין פליתי שהשיב על קו' זו בדוחק קצת דאימא דלא הביאו כלל עגלה ערופה ואני הוספתי על דבריו לומר דהוי ס"ס שמא לא הביאו כלל עגלה ערופה ואת"ל הביא שמא אין זה המקום אך תלוי במחלוקת הפוסקים אי אמרינן ס"ס מה שספק א' בגוף וספק א' בתערובות אך דיש להקשות כדמות קו' זו אף על עיר הנדחת דיאסור כל העולם בבנין עיירות מחשש עיר הנדחת. ועיר הנדחת הרי אמרו בגמ' דסנהדרין ראיתי' וישבתי על תילה. אך ורק דבזה יש לתרץ ולומר דדוקא בחרישה וזריעה מקשה הר"ש שפיר משום דלא נודע המקום שנערף העגלה משא"כ לבנות עיר למיחוש שמא הי' במקום זה עיר הנידחת י"ל דסתם עיר נבנית ברבים ואינו קו' כלל כיון דאי אפשר שלא הי' נודע ממקום עיר הנידחת כיון דקלא אית לי' למילתא. אך לפ"ז יש להקשות למ"ד דאף גנות ופרדסים אינה נעשית דשפיר קשה האיך יבנו גנות ופרדסים.

אך דיש לתרץ אף גוף קו' הר"ש הנ"ל עפ"י המבואר בחולין דף ע"ז ע"ב רוב בהמות יולדת דבר הקדוש בבכורה וכל היולדות כו'. סמוך מיעוטא דנידמה כו' ועיין נדה דף י"ח ע"א תוס' ד"ה שליא. והנה אמרינן בחולין מנ"ל דאזלינן בתר רובא כו' אתיא מעגלה ערופה מוכח דמיעוטא דטריפות אין העגלה כשירה כלל א"כ שפיר בתצטרף המיעוט למחצה ומחצה דקבוע שאינו ניכר שמקשה הר"ש שפיר הוי עלמא רובא ובדרך זה יש לתרץ גם מעיר הנדחת עד"ז כמבואר בגמ' אתיא מרוצח ואתיא מעדים זוממים ובתוס' שם ד"ה וכ"ת א"כ אם הנידחין או המדיחין הוי טריפה לא הוי עיר הנידחת כלל א"כ סמוך מיעוטא למחצה דקבוע. והנה שמעתי להקשות על הרמב"ם בפ"ד מהל' עכו"ם הל' ו' דמכין אף הטף כו' א"כ הוי עיר הנידחת עדות שא"א יכול להזימה כיון דבאים למיקטל אף הטף היכי נעבד כו' כדאמרינן פ"ק דמכות לענין בן גרושה כו'. אך י"ל עפ"י מ"ש התוס' במכות ד"ה מעידי בתירץ השני ועי"ל דלא בעינין כלל בכזה עדות שא"א יכול להזימה ומתורץ קו' ששמעתי אך לפ"ז הדרה קו' שהקשיתי כעין קו' הר"ש על עיר הנידחת לדוכתי' דעכשיו א"ל כתרוצי הנ"ל כיון דלא בעינן כלל עדות שאתה יכול להזימה בעיר הנידחת, וצ"ל דלדעת הרמב"ם דהורגין את הטף מוכח באמת בהוכחת הר"ש דלא שייך קבוע שאינו ניכר. ובזה מבואר הילקוט הנ"ל דלריה"ג דס"ל דאינה ניבנית גנות ופרדסים תיקשי ממעשים בכל יום כקו' הר"ש, הנ"ל איך עושין גנות ופרדסים ולא חיישינן מעיר הנידחת וצ"ל כתירוצי הנ"ל א"כ מוכח שפיר דמקיימין את הטפלים וכיון דלא איפליג ר"ע וריה"ג לענין טף ע"כ דגם ר"ע לא פליג על ריה"ג בענין עף. כ"ז אמרתי כבר אמנם עפ"י מה שאני מחדש כעת עפ"י תירוץ הקושיא שעל הרמב"ם פ"ט מהל' רוצח הנ"ל יש לתרץ קו' הר"ש מקינין הנ"ל שמקשה מנחל איתן לתרץ עפ"י דברים הנ"ל דבמסקנא כל הערים היושבים בתוך המישור ולא בתוך ההרים הם אינם מביאים עגלה ערופה רק מספיקא שמא הי' הרוצח משם א"כ בהצטרף ספק הלז למיעוטא דשמא טריפה היתה וכדאמרינן בחולין דאתיא דאזלינן בתר רובא מן עגלה ערופה דילמא טריפה הוא ושוב ממילא הוי רובא דאין לה דין עגלה ערופה כלל ולא נאסרה כלל הנחל איתן והא דאמרה תורה לגבי נחל איתן אשר לא יזרע וגו' היינו כדמוקי לה הש"ס דהתורה איירי ביושבת בין ההרים א"כ שפיר ליכא ספק כלל דהא הולכין אחר הקרוב משא"כ לחוש לכל השדות לאוסרם בחרישה וזריעה מחמת נחל איתן הוי כוונת הקושיא כדברי הכו"פ דמסתמא במשך השנים שהיו ישראל בא"י מתרמי הבאת עגלה ערופה אבל עכ"פ אין זה בגדר הספק כלל לומר דילמא הי' הבאת עגלה ערופה בעיר היושבת בין ההרים וע"י ספק לאסור כל השדות בחרישה וזריעה וגם דהוי ס"ס שמא לא הי' כלל עגלה ערופה בעיר היושבת בין ההרים וספק השני שמא אין זה המקום שהי' בו נחל איתן וגם יש לצדד ע"ז ולומר דבלא"ה י"ל דאין זה בכלל גדר הספק כמו ספק לא על דאינו בגדר הספק משום דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן כן הוא ספק זה לחשוש אימא הי' נחל איתן בעיר היושבת בין ההרים. והנה תירץ זה אף שכבר כתבתי עפ"י פשיטות מכבר היינו לצרף ספיקא דקבוע למיעוטא דטריפה. הנה כעת לא מיסתבר לי כלל תירץ זה שאמרתי כבר כיון דהספק דקבוע אינו שם אחד עם הא דאיכא מיעוטא דטריפות דספיקא דקבוע היינו שמא זה המקום אינו נחל איתן ומיעוטא דטריפות היינו שמא אף הנחל איתן לא מיתסר כלל מחמת מיעוטא דטריפה הי' העגלה ערופה וסברא כזו כ' באלי' רבא לענין צירוף שני המיעוטים המבואר בברכות במיעוטא דלגמר את הכלים משא"כ התירץ הנ"ל שאני כותב כאן שפיר הוי ספיקא דשמא אינו העיר הזאת כלל שממנה הי' הרוצח ומיעוטא דטריפה הוי שניהם שם אחד שפיר דומה למיעוטא דנידמה וספיקא דזכר ונקיבה המבואר בסוף פרק בהמה המקשה ועפ"י הנ"ל יש לפלפל בהא דאמרינן בגמ' דסוכה דף ל"ד ע"א דא"ל ר"ה להנהו אוונכרי כי זבינתו אסא מכותים כו' דמקשה הט"ז בסי' תרס"ד ס"ק ו' על שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור מימרא זו שהוא בלי שום חולק ולתרץ קו' הט"ז הנ"ל בסי' תרס"ד הנ"ל עפ"י מ"ש הר"ש מקינין הנ"ל דקבוע שאינו ניכר לא הוי קבוע דאל"כ יתסר כל העולם בחרישה וזריעה מחמת נחל איתן והפר"ח הביא עוד ראי' דקבוע שאינו ניכר לא הוי קבוע מהא דכתבו התוס' האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה דאסור בכל הנשים רק מטעם קנס והכו"פ השיב כנגד ראיות הפר"ח דהלא הרמב"ן כ' דלא כתוס' ורק דבהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה באמת אסור מדינא וגם מביא הכו"פ דאמרינן ביבמות דנכרי המקדש בזה"ז חוששין לקידושין דאימא דהוא מעשרת השבטים יעו"ש בדברי הכו"פ דקבוע שאינו ניכר אם הוי קבוע או לא במחלוקות היא שנוי' יוע"ש באריכות, והנה הא דחיישינן הכא לספק גזל משום דסתם כותים גזלי ארעתא נינהו כ' המג"א סי' תרמ"ט ס"ק ו' דמשום ספק גזל נגעי בי' הכא תיקשי דלמה לא נאמר דהלא רוב שבעולם אינם גזולים א"כ על כל שדה ושדה י"ל כל דפריש מרובא קפריש ואין כאן גזל כלל וכמו דכ' הר"ש מקינין על כל העולם דלא נאסרו בחרישה וזריעה מחשש נחל איתן דאמרינן כל דפריש מרובא קא פריש רק י"ל דכיון דכ' הכו"פ דבמחלוקות שנוי אי קבוע שאינו ניכר הוי קבוע א"כ י"ל לר"ה דקבוע שאינו ניכר הוי קבוע א"כ ל"ש כל דפריש מרובא קפריש משום דכל קבוע כמחצה ע"מ דמי א"כ מתורץ קו' הט"ז הנ"ל דלפי ההלכתא דקבוע שאינו ניכר לא הוי קבוע לא חיישינן כלל וכלל וספק גזל השדות משום דכיון דרוב שדות שבעולם אינם גזולי' י"ל כל דפריש מרובא קפריש קצת מפתחות בשאלה סי' ל"ו מענין ח"ש וסברות אחשבי' וגם על קו' העולם על רבינו יקר מה שפלפלתי עם הגאון האמתי המפורסם המנו' מ' סענדיר זלה"ה מזבארוז וגם שם פקפק על המ"ל פ"ד מהל' שבועות אי הלכתא אפיקתי' אכזית ואיך לשון בני אדם וגם מבואר בשו"ת ההוא מענין אם יש לחלק בדאורייתא בין לכתחילה ובין דיעבד וגם שם מענין הנאה אי ח"ש אסור מ"ה ונשמט משם לענין אי הוי מדאורייתא או מדרבנן בשלא כדרך הנאתו דמפלפל בזה המשנה למלך ויש לראות לצדד קצת בענין הזה ממה דמבואר במס' ב"ק דהנה איתא בב"ק דף מ"א דדריש ר"א נקי מח"כ א"ל ר"ע והלא הוא עצמו אינו משתלם אלא מגופו כו' ואם נימא דשלכ"ה אפי' איסור מדאורייתא לית בי' אכתי איכא הנאה ששוה איזה דמים במה שיכול ליהנות שלכ"ה וה"א דינתן הנסקל להנאה זו קמ"ל קרא דפטור א"כ איך מבואר שם בין לר"א ובין לר"ע דמגופו ליכא לאשתלומי ולא מידי הואיל ואסור בהנאה לאו בר דמים הוא ואמאי הא חזי ליהנות שלכ"ה דגבי שור הנסקל אכילה כתיב בי'. והנה מסוגיא זו דב"ק הנ"ל מוכח ג"כ דהא דס"ל לר"ל ח"ש מותר מן התורה היינו באיסורי אכילה לבד אבל באיסורי הנאה מודה ר"ל דח"ש אסור דהנאה מיהת הוי דאל"כ עדיין קשה למה דס"ל לר"א ולר"ע דתם דאינו משלם רק מגופו לא שייך בשור הנסקל דאינו בר דמים הא חזי ליהנות פחות פחות מכשיעור ולפמ"ש דבאיסורי הנאה מודה ר"ל ניחא נמי דלא תיקשי לר"ל ממתניתין דהמקדש בערלה בקידושין דף נ"ו ע"ב ואין אנו צריכין לומר כיון דעכ"פ ח"ש אסור מדרבנן שוב אינה מקודשת אף מדאורייתא רק לפמ"ש ניחא דר"ל ג"כ מודה דח"ש אסור מדאורייתא באיסורי הנאה:

והנה דרך אגב באתי להעיר טל מ"ש התוס' בקידושין דף נ"ו ע"ב ד"ה המקדש בערלה דכאן מיירי דליכא ש"פ כו' ק"ק כיון דכלאי כרם לקו אף שלכ"ה כדאיתא התם בפרק כ"ש א"כ בכ"ה מיירי אף בדאיכא ש"פ שלכ"ה א"כ איך נקיט לה התנא במשנתינו בחד בבא גם יש להקשות אמאי לא תירצו דמתניתין אתיא כר"ש דר"ש למכות א"כ ה"ה דלקי אשלכ"ה כמ"ש מהריב"ל ורש"ל בשבועות והא בלא"ה משנתינו אתיא כיחידאי דלית הלכתא כוותי' כמ"ש בסמוך דלא נקיט חמץ בפסח דאתיא כריה"ג:

ובסוף הסו"ת שם מענין קו' ממשנה למלך על תקריב אפי' בשבת כיון דאין עיבוד באוכלין פלפול עם הגאון המנו' מ' סענדר מזבארוז הנ"ל על תוס' בחולין דף ק"ל ד"ה תיתי מלקוח ויתום שהוא לתמי' מה שנקטו טריפה שפטור ממתנות כדאיתא בחולין דף קל"ו ע"ב הוא מבואר בקונטרס הלז בדף ק"י ע"ד בסוף הסוגיא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט:

הסברא שכתבתי על היכי דצריך לברורי במקום דאיכא לברורי דהוא דוקא כשהבירור הוא בירור גמור משא"כ באם שיתברר אעפ"כ יהי' מהצורך לסמוך על רובא אז א"צ לברר כלל ותירצתי בזה מה שהקשה הפ"י בגיטין דף ב' ע"ב על התוס' דשם דא"צ לשאול את השליח אם נכתב לשמה הוא מבואר בקונטרס תשובות בחלק אה"ע סי' י"א הראי' שהבאתי לדברי הפר"ח ויד אהרן המובא בבאר היטב א"ח סי' מ"ז דכשנסתפק בברכות התורה שהוא ספיקא דאורייתא צריך לברר גם באר הברכות שהם. מדרבנן והבאתי לראי' מתוס' כתובות דף כ"ד ד"ה אבל אינו נאמן להשיאו אשה דכשבודקין לחללות שוב בודקין אף לממזרות הוא מבואר בחידושי' במס' נדה:

גם מבואר שם מענין שחידש שו"ת צ"צ סי' ס"ט על הקושיא שעל הש"ע יו"ד סי' ק"ב יש מי שאומר כו' דהוא דינו של הרשב"א דכשאין המתיר עתיד לבוא כגון ביצה הנולד מספק טריפה דהקשו ע"ז דאין מציאות לדין זה וחידש שם הצ"צ דלף כשנתבררה שהתרנגולת כשירה מ"מ מי שאכל קודם הבירור הוי דינו כמי שאכל ספק טריפה דהאיסור לא פקע למפרע ועוד שם בפלפול כמה סברות בדין דשיל"מ. וגם שם פלפול על דברי הרמב"ן במלחמות פ' כל שעה על ר' יוחנן דס"ל חמץ בנותן טעם וגם שם פלפול על הסוגיא דמס' ע"ז דף ע"ג ע"ב וגם שם בסוף הענין פלפול על סברות התורת חיים שהוא סברות הריטב"א ושו"ת מזרחי בענין חזקה דצריך להיות בעצם העניך שנולד הספק בדף נ"ג ע"ד מענין תחומין די"ב מלין המבואר בשו"ת נ"ב ראשון ושני ושם מענין הרמב"ן ותוס' יו"כ אי עשה חמיר מל"ת. ושם מענין מ"ל חד לאו כו' ובתוס' דחמיר להו אינשי תרי לאו כו'. וגם שם דף נ"ד ע"ג וע"ד לתרץ הקושיא על הפוסקים דס"ל י"ב מילין דאורייתא מהא דקאמר במס' יו"ט ש"מ תחומין דאורייתא:

ילקוט פ' בא התמוה על לא תותירו בדף נ"ו ע"ב ומקודם דף נ"ה ע"ב ושם מענין עשה ול"ת בפסוק אחד. על סברות הפ"י בקידושין דחמץ דישנו בבל יראה חייב אף שלא כדרך הנאתו מבואר הפלפול ע"ז בדף ס"ח ע"ג וע"ד. על קו' הזרתי בסתירות רש"י מפסחים לחלק יצאתה על יבמות בדף ע' ע"ב מענין הפלפול של המשנה למלך בכהן שאכל תרומה טמאה שטמא מדרבנן בפסחים דף פ"ג ע"ד. והנה בענין המבואר בט"ז שאין לחכמים לאסור דבר המפורש בתורה שכתבתי מזה בפסחים דף ע"ט ע"ז וע"ד וגם הבאתי שם סמך להט"ז חוץ ממה שהבאתי ממס' סוטה הבאתי עוד ממס' פסחים דף ס"ו הא דקאמר ר"א עקיבא עקרת מה שכתב בתורה:

תוכן העניינים

אריה דבי עילאי (שס)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה