אור ברסלב

אריה דבי עילאי אבן העזר· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ

סימן לו

סימן לה

עוד קצת הערות בדרך שקלא וטריא השייכים לשו"ת שבחלק אה"ע וכפי שנזכר בהתחלת סי' ל"ה הקודם ועוד יהי' לזכרון שכמה ענינים ממה שיבואר כאן בסימן זה וגם בסי' שאחר סי"ז אני מסופק אם לא הי' בלבי שלא להעלותן על המכתב כלל ואפשר מחמת שמצאתי להם סתירה או מראי' או מסברא או אפשר שיוכל להיות שנדחו כתיבתן אצלי מחמת שכבר נכתבו באיזה מקום אחר כי מחמת ריבוי שנים נשכח ממני מהותן כל עיקר אך ממה שהיו מונחים בתכריך אחד עם כתבים שידועים לי שנדחו אצלי כתיבתם מחמת שכבר נכתבו וגם עוד כתבים בניהם שנדחו אצלי כתיבתם מטעמים אחרים לכן מחמת שכאן נמצאו גם אילו שנעלם בזכרוני מהותן אני מסתפק גם עליהם:

יבמות דף פ"ח ע"א תוס' ד"ה מתוך אימר כי' נראה לר"י דלית לן למימר כו' ונאמן ע"א בכך מן התורה אלא מתקנת חכמים כו' לקמן דף צ"ג ע"ב ד"ה עד א' ביבמה כתבו וא"ת מה קמבעיא להו הא ודאי טעמא דע"א משום דדייקא ומינסבא הוא כדמוכח לעיל כו' ולעיין בס' תפארת שמואל דביאר דבריהם מדאסורה לחזור לבעלה ע"כ דטעם ההיתר דמשום דאשה דייקא ומינסבא והך איתתא דלא דייקא אסורה לבעלה יעו"ש בס' תפארת שמואל והנלפע"ד דהיינו כיון דלא דייקא הוית כזינתה ברצון משא"כ אי הטעם משום מילתא דעבידא לגלוי מה"ת נחדש לומר דכשלא דייקא הוית כזינתה ברצון כנלפע"ד לפרש בכונת התו' ורק דמס' תפארת שמואל בעצמו נראה דמפרש דדיוק התו' הוא דאם הטעם משום דייקא ומינסבא אז היכי דלא דייקא קנסוה חכמים לאסרה על בעלה משא"כ אם הטעם משום מילתא דעבידא לגלוי למה יקנסוה חכמים והנה באמת כדברי התפארת שמואל מבואר במפורש ברש"י יבמות דף י"א ע"א ד"ה ואת אמרית לי סוטה דרבנן דהא מדאוריי' שריא שניסת עפ"י ב"ד בע"א ואנוסה היא כו' ורבנן דגזרו בה כי היכי דתידוק שפיר כו' אמנם מה שנלפע"ד ג"כ לא משתגיש כי כדברי נראה מן הירושלמי ראש פ' זה הל' א' ניחא הולד ממזר מן השני הולד ממזר מן הראשון ר' בא בשם זעירא דר' עקיבא היא כו' דא"ל דאף לר' זעירא הולד ממזר רק מדרבנן ודס"ל דלא גזרו שיהי' ממזר מדרבנן רק לר"ע דוקא דס"ל יש ממזר מח"ל משא"כ לרבנן דא"כ למה לא קאמר ר' זעירא כגיטה כן ממזרה כמו דאמר ר' יוסי בשם ר' הילא ומה דקשה עפ"ז על מה דקאמר מה נפיק מן ביניהן כבר באמת הקש' כן הפני משה שעל הירושלמי ויעו"ש מה שתירץ עפ"י גירסתו יעו"ש ועכ"פ מבואר בירושלמי כמו שנלע"ד ורק דרש"י חולק ע"ז וצ"ע עכ"פ לא מבעיא אם נפרש כונת התוס' כדברי תפארת שמואל דבודאי מוכח גם מדברי התו' דשם דהא דנאמן ע"א בעגונה הוא רק מתקנת חכמים וכדמפורש בדבריהם הכא אלא אף גם אם נפרש כונת התו' כמו שנלפע"ד מ"מ יש להוכיח גם מדברי התו' דלקמן כמו שכתבו כאן במפורש דע"א בעגונה אינו נאמן מדאו' ורק מתקנת חכמים דאין להעלות על הדעת דדברי התוס' דלקמן ד"ה ע"א ביבמה יכולין להתפרש גם אם נימא דע"א נאמן מדאו' וכדעת כמה פוסקים והוא דעת השואל שבשו"ת הריב"ש שהובא דבריו בשו"ת נו"ב מ"ק סי' ל"ג דף ל"ב ע"ב והנו"ב שם החזיק למאוד כדעת השואל שבתשובת הריב"ש דע"א נאמן מדאוריי' בין לטעמא דדייקא ומינסבא ובין לטעמא דמילתא דעבידא לגלוי יעו"ש בדבריו שם באריכות דהוא דבר שא"א לומר כלל בכונת התוס' לקמן דהרי לדיעות הללו דע"א נאמן בעדות אשה מדאוריי' בהכרח שנצטרך לומר דהא דיש חילוק דבשני עדים מותרת לחזור לו ובע"א אסורה לחזור לו הוא מטעם שכתבו התוס' דף פ"ז ע"ב ד"ה מכלל דרישא ברשות ב"ד דבעד א' הוה לה למידק אף ע"ג שהאמינתו תורה יעו"ש א"כ עפ"י טעם זה אין חילוק כלל בין כשהנאמנות דע"א הוא משום דייקא ומינסבא או משום עבידא לגלוי דבין כך ובין כך י"ל דאסורה לחזור לו מחמת דבע"א הו"ל למידק אם כן נהי דגוף האבעיא דע"א ביבמה אם הטעם משום מילתא דעבידא לגלוי או משום דדייקא ומינסבא מתפרש שפיר גם לדיעות הללו דע"א נאמן להעיד בעדות אשה מדאוריי' וכדמבואר בשו"ת נו"ב בתשובה הנ"ל דף ל"ב ע"ב הנ"ל בראש העמוד ד"ה העולה שנלע"ד קצת דע"א נחמן מדאורייתא כו' דכתב שם דאבעיא דע"א ביבמה ודכוותי' הכל סובב בדרך זה טעמא דע"א נאמן משום דעבידא לגלוי ומשום האי טעמא לחוד ג"כ אקילו רבנן ולא החמירו או משום דייקא לא החמירו ובמקום דלא דייקא אף שנאמן מן התורה החמירו חכמים כו' יעו"ש הנה כ"ז ניחא בפי' הגמרא בגוף האבעיא משא"כ בהא דכ' התוס' דודאי טעמא משום דייקא ומנסבא כדמוכח לעיל והיינו כדברי התפארת שמואל מהא דאסורה לחזור לו א"א לפרש בשום אופן עפ"י סברא הנ"ל דלסברא הנ"ל דע"א נאמן מדאורייתא ואעפ"כ אסורה לחזור לו משום דהו"ל למידק אין חילוק כלל בין שני הטעמים לענין הא דאסורה לחזור לו וע"כ מוכח גם מדברי תוס' הללו דאזלו בשיטתם דלעיל דע"א אינו נאמן רק מתקנת חכמים ולא מדאורייתא.

והנה יש להקשות וקושיא גדולה היא לפי עניית דעתי לפי מה שכתבו התוספות כאן ע"ב ד"ה והבא עליה באשם תלוי קאי וכן כתבו במס' כתובות דף ך"ב ע"ב ד"ה הבא עלי' באשם תלוי קאי דחזקת אשה דייקא ומנסבה מרעא לה לחזקת אשת איש יעו"ש א"כ ממילא דשוב ראוי לומר דיהיה נאמן ע"א בעדות אשה מדאורייתא כיון דבמקום דלא איתחזק איסורא כלל יש נאמנות לע"א מדאורייתא וכדאמרו כאן בגמרא ממילא דאף בעדות אשה דהיה מקודם חזקת איסורא דאשת איש מ"ע כיון דעכשיו איכא חזקת אשה דייקא ומינסא דמרעא לה לחזקת אשת איש ושוב הוי כלא איתחזק לא איסורא ולא היתרא ממילא דשוב מהראוי דיהי' נאמן ע"א מדאורייתא והנה לשיטת הרשב"א בשבע שיטות ואזיל בשיטתי' גם בתשובת הריב"ש כפי שהובא בשו"ת נ"ב בסי' ל"ג הנ"ל דף ל"ב ע"ד דברי הריב"ש ובדף ל"ג ע"א שם דברי הרשב"א בשבע שיטות דלא ס"ל כמ"ש התוס' כאן דף פ"ז ע"ב ד"ה מכלל דרישא ברשות ב"ד ורק דאי ע"א נאמן מדאורייתא אין שום חילוק כלל בין ע"א לשני עדים וכמו דבשני עדים מותרת לחזור אליו משום דאנוסה היא ומה הוי לה למיעבד כן הדין בע"א דמותרת לחזור לו מדאו' יש לתרץ קו' הנ"ל עפ"י המבואר בתוס' במס' כתובות דף ך"ו ע"ב ד"ה אנן אחתינין לי' כו' שם באמצע הדיבור דכתבו ובשנים אומרים מת כו' אף ע"ג דבשנים אומרים מת כו' וכיון דליכא חומר בסוף לא דייקא מ"מ הכא דמכחישין זא"ז כו' דנלמד מדברי התוס' דהיכי דמותרת לחזור לו שוב לא דייקא כלל משום דליכא חומרא בסופה וכן מפורש בדברי התוס' ביבמות דף צ"ג ע"ב ד"ה ע"א ביבמה מהו כו' דכתבו שם וא"ת והיכי מצי למימר דדייקא כשמתירה ע"א להתיבם והא ליכא חומר בסופה כו' אבל מן הנשואין לכ"ע מותרת לו לחזור כו' יעו"ש א"כ כיון דלשיטת הרשב"א והריב"ש הנ"ל דאם נימא דע"א נאמן מדאורייתא מותרת לחזור לו כמו בשני עדים ממילא דגם בע"א לא הי' שייך לומר חזקה דדייקא ומינסבה כיון דלא דייקא כלל מחמת דליכא חומר בסופה א"כ מתורץ קו' הנ"ל דהך גופא אי שייך בע"א המעיד חזקת אשה דייקא ומינסבה לאורועי חזקת איסורא דאשת איש תלוי בזה אי ע"א נאמן להעיד מדאורייתא ואיך אפשר לעשות מערכה על הדרוש לומר דע"א נאמן מדאורייתא מחמת דחזקת דייקא ומינסבה מרעא לחזקת איסורא דאשת איש דממילא אתה סותר בדבריך דהא הוי סתירה זה לזה דאם עד אחד נאמן מדאוריי' ממילא נסתר חזקת אשה דייקא ומינסבא:

אך אמנם תירוץ קושי' זו היא רק לשיטת הרשב"א והריב"ש הנ"ל משא"כ לשיטת התוס' ביבמות דף פ"ז ע"ב הנ"ל ד"ה מכלל דרישא דאף אי ע"א נאמן התורה מ"מ אסורה לחזור משום דבע"א הו"ל למידק אע"פ שהאמינתו תורה נשאר קו' הנ"ל בתוקפה ודוחק לומר דסברת התוס' היא רק דרבנן החמירו שתהי' אסורה לחזור אף בעד א' מטעם דבע"א גם כן הוי לה למידק אבל מדאורייתא אינה צריכה למידק כמו הניתרת עפ"י שני עדים וכעין החומרא שהמציאו התו' לקמן דף צ"ג ע"ב ד"ה ע"א ביבמה בסה"ד ועוד הואיל ואיכא חומר בכל שאר נשים מדקדקות גם זו כאחרות שמורגלות לדקדק יעו"ש דנראה דהיא רק חומרא מדרבנן בעלמא כמו כן י"ל הא דכתבו כאן דבע"א הו"ל למידק אף ע"פ שהאמינתו תורה היא רק חומרא מדרבנן אבל מן התורה כיון שתוכל לסמוך על עד אחד מדאורייתא כמו על שני עדים א"צ לדקדק כלל והוית אף ע"י ע"א כאנוסה שמותרת לחזור לראשון ושוב ליכא חומר בסופה לומר דחזקת דייקא ומינסבא מרעא לחזקת אשת איש ומתורץ קו' הנ"ל אף בשיטת התוס' אמנם היא דוחק לומר כך דמשמעות לשון התוס' הוא דכונת המשנה דאסורה לראשון אין חילוק כלל בין אליבא דמסקנא דאין ע"א נאמן מדאורייתא כך הוא ממש כונת המשנה לפי מה דסלקא אדעתי' דע"א נאמן מדאו' וגם זה פשוט דאין מקום כלל לתרץ קו' הנ"ל ולחדש ולומר דלגבי ע"א דעכ"פ נתבטלו דבריו בשעת העדאת עדותו דאז הי' חזקת אשת איש בתקפו ולא הי' אז בשעת עדותו דיוקא דאשה שיהי' מרעא לחזקת א"א ושוב אינו חוזר ונראה עדותו לאחר הימים אף ששייך אז בה חזקת אשה דייקא ומינסבה והתוס' לא כתבו דאשה דייקא ומנסבא מרעא לחזקת א"א רק לגבי תרי ותרי דלא מבעיא לר' הונא בשבועות דף מ"ז ע"ב דקיי"ל כותי' דשני כתי עדים המכחישות זו את זו דזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה כו' דבודאי אין שום ביטול להעדאת העדים ע"י ששנים אחרים מכחישים אותם אלא אפי' לר' חסדא דאמר בהדי סהדי שיקרא ל"ל מ"מ אין שום ביטול לעצמות עדותן מצד עצמן כלל רק מחמת דשנים אחרים מכחישים וכל זמן דלא הי' שייך עדיין חזקת אשה דייקא ומינסבא הוי מוקמינין לה בחזקת א"א ואח"כ כשהי' שייך חזקת אשה דייקא ומינסבא הוי ספיקא דתרי ותרי משא"כ בע"א המעיד דכ"ז שלא הי' שייך חזקת אשה דייקא ומינסבא היתה עדותו בטל מצד עצמו כי אין לעדותו של ע"א נאמנות כלל מדאורייתא נגד חזקת איסור א"כ בשעת העדאת עדותו לא הי' עדותו נחשב למאומה כלל א"כ י"ל דאף אח"כ כשיש דיוקא דאשה וחזקת אשה דייקא מרעא לחזקת א"א מ"מ שוב אין חוזרת עדותו להתקיים דבודאי פשוט דאין שום ממש לבדות סברא בדוי' כזאת ובודאי אין שום נדנוד ספק דאף דכ"ז שלא היה שייך חזקת אשה דייקא לא היה ממש בעדותו של ע"א במקום חזקת איסור דאשת איש מ"מ אח"כ כששייך חזקת אשה דייקא ומינסבא שוב מתקיימת עדותו של ע"א שהעיד למפרע כיון דשוב אין עדותו במקום חזקת איסורא דא"א כיון דחזקה דאשה דייקא ומינסבא מרעא לחזקת אשת איש:

לכן נ"ל בדרך אפשר קצת לתרץ קושיתי הנ"ל בדרך אחר ולומר דע"כ לא כתבו התוס' דחזקת אשה דייקא ומינסבא מרעא לחזקת אשת איש אלא דוקא כשכבר נשאת דאז הוי חזקה טובה דמסתמא כשנשאת הגם שיודעת שיש חומר בסופה ע"כ לא היתה נשאת עד שדייקא טובא קודם הנשואין ואח"כ נשאת משא"כ לומר דיהי' נאמנות לע"א שמת בעלה ועי"כ תוכל להנשא לכתחילה משום דחזקת דייקא ומינסבא סותרת לחזקת א"א ויש לע"א ג"כ נאמנות מן התורה י"ל דז"א דקודם הנשואין עדיין לא נודע אם כבר דייקה דאפשר שעדיין לא דייקה והמתינה עם דיוקא עד למחר ויומא אחרא א"כ איך אפשר להתירה להנשא לכתחילה ע"י עדות ע"א ואף דהתוס' כתבו בכתובות סה"ד של הבא עלי' באשם תלוי קאי דהביאו לראי' דחזקת דייקא ומינסבא מרעא לחזקת א"א מהא דהיא עצמה נאמנת לומר מת בעלי והתם הרי נאמנת עי"ז אף להנשא לכתחילה י"ל דז"א דראיית התוס' הוא על גוף הענין דחזקת דייקא ומינסבא מרעא לחזקת א"א אבל מ"מ אין הנושאים שוים דהאשה עצמה שאמרה מת בעלה דהיינו כדי להנשא שפיר הוי חזקת דייקא ומינסבא תיכף כשאמרה מת בעלי דמסתמא לא היתה אומרת מת בעלי כדי להנשא עד שהיתה מדייקת מקודם משא"כ בע"א שאומר מת בעלה והיא לא ידעת כלל מאומה א"א להתירה להנשא לכתחילה מחמת חזקת דייקא ומינסבא כיון דלא נודע מתי תהי' דיוקא דידה אם תיכף אחר העדאת העד או עד לאחר שהיות פורתא או טובא ודומה קצת לחזקה שלא נתבררה ואף דהתם הוא ענין אחר דהיינו דלא מוקמינין השתא אחזקה דקמייתא רק כשחזקה דקמייתא נתבררה בשעתה לא כשעכשיו מוכח דהי' חזקה דקמייתא מ"מ יש קצת דמיון לזה לומר כיון דקודם הנשואין לא נתבבר דיוקא דידה לכך לא אפשר להתיר להנשא לכתחילה ע"י ע"א מחמת דבודאי לא תנשא עד שתידוק מקודם כיון דעכ"פ השתא קודם הנשואין חזקת א"א היא חזקה מבוררת וחזקת דייקא ומינסבא עדיין לא נתבררה והרי מבואר לקמן דף צ"ג דוגמא לזה ודמוכח משם דבעי לחזקת דייקא ומינסבא חזקה מבוררת ושלא נסתפק שמא מחמת דמרחמא לי' או דסני' לי' לא דייקא שפיר וכמ"ש התוס' דאף על פי כן דייקא קצת מכל מקום אנן בעינין דיוקא רבא ולא סגי דיוקא פורתא יעו"ש:

אחר שהעליתי פלפול זה על המכתב מצאתי ראיתי שהעלמתי עין מדברי שו"ת נו"ב מה"ק סימן מ"ג דף מ"ב ראש ע"ג שכבר הקדימני להרגיש בקושיא זו שהקשיתי על מה שתירצו התוס' דמה שאשה דייקא ומנסבא מרעא לחזקת א"א דא"כ היה להיות ע"א נאמן מן התורה דבמקום דלא איתחזק איסורא ע"א נאמן באיסורין מן התורה וכ' שם דאין כונת התו' דנעקרה חזקת א"א לגמרי ורק שריעא החזקה ואינו דומה לשאר חזקת איסור ולעיין גם במ"ש שם בסוף סימן הנ"ל בזה ולענין איקבע איסורא דאשם תלוי והזכיר מזה גם במה"ב סי' ס' דף נ"ב ע"ב ד"ה ומ"ש דבמיתת הבעל לא מיקרי אתחזיק איסורא שדייקא ומינסבא וצ"ע היטיב במקומות הללו ולהתבונן אם לבטל דברי מפני דבריו:

אח"כ שמתי אל לבי במ"ש לתרץ קושיתי משום דא"א לומר דלכך ע"א נאמן מדאורייתא משום דאיכא חזקת דייקא ומנסבא דמרעא לחזקת א"א משום דא"א לאחוז החבל בתרין ראשין ודזה תלוי בזה דאם ע"א נאמן מדאורייתא שוב ליכא חזקת דייקא ומינסבא כיון דליכא חומר בסופה וכתבתי דבתרי ותרי כתבו התו' בכתובות דף ך"ו ע"ב דאיכא חומר בסופה משום דמכחישין זא"ז עתה ראיתי דהדברים הללו אינם ברורין ויש לפקפק ע"ז ולומר דהתו' דכתבו כן בכתובות דכיון דמכחישין זא"ז איכא חומר בסופה אזלו לשיטתייהו דכתבו ביבמות דף פ"ז ע"ב ד"ה מכלל הנ"ל דבע"א אף דנאמן מן התורה כיון דאעפ"כ הוי לה למידק וגם דצריכה לשאול לב"ד איכא חומרא א"כ מכ"ש בשני כיתי עדים המכחישי' זא"ז דהדין הוא דלא תנשא לכתחילה א"כ אם היתה שואלת לב"ד היו פוסקים לה דלא תנשא לכתחילה ומחמת דנשאת שלא ברשות ב"ד אסורא לחזור לראשון וכ"ז לשיטת התוס' כנ"ל משא"כ לשיטת הרשב"א דבע"א המעיד אם הי' נאמן מדאור' מותרת לחזור לראשון א"כ מה"ת נימא דבשני כתי עדים המכחישים זא"ז אסורה לחזור לראשון כיון דאף דשני כתי עדים המכחישין זא"ז הדין הוא דאם נשאת לא תצא א"כ ליכא לאוסרה על הראשון משום דהוי כזינתה ברצון כיון דעשתה כדינא דאם נשאת לא תצא ובע"כ דנצטרך לומר דלהכי אסורה לחזור לראשון משום דעכ"פ יצאתה אשה זו מכלל הא דמחזקינין לומר אשה דייקא ומינסבא דהרי היא לא דקדקה דאם היתה בכלל דייקא ומינסבא לא היתה נשאת כששני כתי עדים מכחישים זא"ז בלי שאלה ורשות ב"ד וכמ"ש התוס' גבי ע"א והגם דמיירי דנשאת לא' מעדים וגם דאומרת ברי לי ואין לבי נוקפי הנה זה ענין אחר כל עיקר דהיינו מ"ש המהרש"א ביבמות דף פ"ח ע"ב על תוס' ד"ה והבא עלי' באשם תלוי קאי דלא שייך כלל לומר תרי ותרי ספיקא דרבנן ואקמוהו אחזקה בזה דנשאת לא' מעדי' וגם היא אומרת ברי לי יעו"ש והפ"י בכתובות דף ך"ו ע"ב תוס' ד"ה אנן אחתינין לי' משיג על המהרש"א בזה יעו"ש ואנן השתא הא קיימינין בשיטת התוס' דגם בענין ההוא שייך לומר תרי ותרי ספיקא דרבנן ואוקמה אחזקה אם כן לא מחלקינין בין שאר שני עדים שאומרים מת ושנים אומרים לא מת ובין ניסת לא' מעידיה והיא אומרת ברי לי שפיר י"ל לשיטת הרשב"א והריב"ש דלכך אסורה לחזור לראשון משום דיצאתה מכלל חזקת שאר נשים דחזקה דאשה דייקה ומינסבה והיא לא דקדקה ונשאת אף שהי' שני כתי עדים מכחישים זא"ז ולא שאלה וביקשה רשות מב"ד לכך דיינין לה כזינתה ברצון ואסורה לחזור לראשון א"כ ג"כ אוחזינין החבל בתרין ראשין דמאיזה טעם אנו אומרים דלא תצא אף דאיכא חזקת א"א משום דחזקת דייקא ומינסבא סותרת לחזקת א"א והרי חזקת דייקא ומינסבא הוא משום חומר שבסופה והחומר שבסופה הוא ממה שאסורה לחזור לראשון והא דאסורה לחזור לראשון הוא מחמת שאשה זו יצאה מכלל שאר הנשים דאיכא בהו חזקה זו דדייקא ומינסבא א"כ ג"כ יש סתירה מזה לזה ואתה סותר בדבריך וא"ל דהחומר שבסופה הוא משאר כל החומרות שיש בה ולא ממה שאסורה לחזור לראשון דז"א חדא דמשמעות התוס' דכתובות דף ך"ו ע"ב לא משמע כך ורק דהא דאמרינין מתוך חומר שהחמרת עלי' בסופה הוי הכונה רק על ענין הזה ממה שאסורה לחזור לראשון ועוד דא"כ הרי דבריי בטלים כל עיקר בתירוץ הקו' דא"כ גם בע"א נוכל לומר דאף דע"א נאמן מדאורייתא מ"מ שייך חזקת דייקא ומינסבא מחמת שאר החומרות אך אפשר לקיים דבריי ולומר דהא דנימא כמ"ש התוס' דמחמת שני כתי עדים מכחישים זא"ז הוי חומר בסופה היינו משום דהטעם דאסורה לחזור לראשון אין הטעם משום דהוי כזינתה ברצון כמו שהי' נלע"ד וכפי שכתבתי בתחילת דיבור זה ורק הטעם כמו שהבאתי שם דמשמעות לשון ספר תפארת שמואל לא נראה כך ורק דהטעם משום דקנסוה רבנן א"כ עדיין יש להחזיק תירוצי הנ"ל שעל הקושיא משום דלענין ע"א אם נאמן מדאורייתא בע"כ נצטרך לומר דחזקת אשה דייקא ומינסבא הוא מדאורייתא מדסותרת לחזקת א"א ודהוי עי"ז כאין כאן איסורא דא"א כלל א"כ ע"כ דמדאורייתא איכא חומר בסופה ודאסורה לחזור לראשון מדאורייתא וכבר רציתי להעמיס גם בכונת התוס' ד"ה מכלל דרישא דג"כ כונת דבריהם דהיא חומרא דרבנן בעלמא והיינו משום קנס ורק דכתבתי דמשמעות לשון התוס' לא משמע כך:

עוד זאת אזכיר דעפ"י הוצעת רבוי הדברים שכתבתי יש לחתור ולתרץ קו' הח"ץ והפ"י בכתובות דף ך"ב ע"ב על טעם החילוק של ר' מנחם בר' יוסי יעו"ש מה שהפ"י מבאר שם בביאור קצת קו' שו"ת ח"ץ הנ"ל ודהא דקאמר בב"ב דף ל"א דטעמי' דר' מב"י משום זילותא דב"ד לא קיימא הכא לפי המסקנא והנה מה שתירץ הפ"י דטעמי' דרמב"י משום דלית לי' האי סברא דס"ל לרבנן דחזקה דדייקא ומינסבא מרעא לחזקת א"א לפענ"ד צריך להוסיף על דבריו טעמים אליבא דרבנן ואליבא דר' מב"י ובמה תלוי מחלוקתם ומ"ט לא ס"ל לרמב"י כדס"ל לרבנן דחזקת דייקא ומינסבא מרעא לחזקת א"א והוא תפל בלי מלח לומר דרמב"י חולק על רבנן בלי טעם ורק דאינו מקובל אצלו סברתם דחזקת דייקא ומינסבא מרעא לחזקת א"א וכמו שהוא סוגית הש"ס בפלוגתת התנאים ואמוראים דקאמר במאי קמפלגי כן צ"ל גם כאן לפי תירוצו של הפ"י הנ"ל וגם מה דכתב הפ"י לפי דבריו דטעמיה דמודה רמב"י בניסת ואח"כ באו עדים לא תצא הוא משום כיון שניסת בהיתר כבר יצאתה מחזקת א"א ומפלפל שם עם הגאון מ' אברהם ברודא בזה ודהפ"י ס"ל דלא כמ"ש הגאון מ' אברהם ברודא דע"י שהיתה בחזקת היתר בשעת הנשואין הוא בחזקת היתר לשני לגמרי והפ"י ס"ד דהוי כפלגא ופלגא יעו"ש ודבריו אינם מקובלים לפענ"ד לומר כן בשיטת רמב"י כיון דס"ל להפ"י דחולק רמב"י ארבנן בזה דס"ל דחזקת דייקא ומינסבא מרע לחזקת א"א ורעב"י ס"ל דחזקת דייקא ומינסבא לא מרע לחזקת א"א א"כ איך נימא דחזקת דייקא ומינסבא דהיא חזקה אלימתא ודס"ל לרבנן דמחמת דהיא חזקה אלימתא סותרת לחזקת א"א ודע"ז יפלוג רמב"י ויסבור דמ"מ חזקת א"א אלים מחזקת דייקא ומינסבא ושאין חזקת דייקא ומינסבא מרע לחזקת א"א ומש"ה ס"ל דתצא ובחזקה זאת דהיינו מחמת שניסת בחזקת היתר דהוא אינה חזקה טובה ואלימא כ"כ נימא דמודה רמב"י דמרע לחזקת א"א ומש"ה מודה דלא תצא ולפענ"ד היא דבר שאין הדעת סובל וכלפי לייא וגם יש לראות דהנה הך סברא דמחמת דניסת בחזקת היתר נחשב כמו חזקה הוא יוצא מפי שו"ת הרא"ש והיינו בשאר איסורים ולא נשמע זה אצל חומר א"א ורק בשאר איסורים הוא מבואר כן בש"ע יו"ד סימן י"ח סעיף י"ג לענין סכין שנאבד לאחר שחיטה קודם שיבדק נו והט"ז והש"ך שם מחליטים סברא זאת בשם תשובת הרא"ש הואיל ויצא בהיתר אמנם הב"ח ופר"ח שם חולקים על סברא זו דהואיל ויצא בהיתר ושהוא רק סברת השואל בשו"ת הרא"ש אבל הרא"ש עצמו לא סמך בתשובתו על טעם זה של הואיל ויצא בהיתר רק על טעם אחר שבתשובתו שם והתבואת שור שם בסי' י"ח הנ"ל בס"ק ך"ט הביא ראי' לסברא זו מכתובות דף ך"ד א"ר יוסי גדול' חזקה כו' וגם מקידושין דף ע"א כאן להשיאו אשה כאן להוציא אשה מידו כו' יעו"ש ואני בעניותי הבאתי סמוכין לסברא זו דהואיל ויצא בהיתר בחדושים שלי במס' גיטין דף ו' ע"ב ממה דקאמר שם שתוק בני שתוק הואיל ויצא הדבר בהיתר ואין כאן מקומן להאריך בזה עכ"פ הנה סברא זו שהחליט הגאון מ' אברהם ברודא והפ"י מחמת שניסת בחזקת היתר לא מוכרעא מילתא כ"כ:

אך אמנם לפי מה שכתבתי לעיל יש מקום לומר כתירוצו של הפ"י דרמב"י לא ס"ל דחזקת דייקא ומינסבא מרע לחזקת א"א ורק להוסיף סברא וטעם לשיטת רבנן וכמו כן לשיטת רמב"י ושיהי' טעם נכון למה שמודה רמב"י בניסת ואח"כ באו עדים והיינו עפ"י מ"ש דסברת התוס' שכתבו בדף ך"ו ע"ב כיון דאיכא עדים המכחישין זא"ז איכא חומר בסופה דאזלו לשיטתייהו דכתבו ביבמות דאף אי ע"א נאמן מדאורייתא מ"מ אסורה לחזור לראשון משום דאעפ"כ הו"ל למידק ממילא דכמו כן בשני כתי עדים המכחישים זא"ז וכתבתי דאף להרשב"א וריב"ש דבע"א אי נאמן מדאורייתא היתה מותרת לחזור לראשון מ"מ מודו בשני כתי עדים דאסורה לחזור לראשון והיינו משום דבע"א אי הי' לה רשות ב"ד לא היתה צריכה לדקדק יותר ועכ"פ לא יצאתה אשה זו מכלל החזקה דחזקת אשה דייקא ומינסבא משא"כ בשני כתי עדים המכחישים זא"ז יצאתה אשה זו מכלל החזקה דחזקת אשה דייקא ומינסבא דהרי לא שאלה את הב"ד כלל אם רשאי לה להנשא ואף דנשאת לאחד מעידיה ואף אומרת ברי לה מ"מ אם היתה אשה זו בכלל החזקה דאשה דייקא ומינסבא הי' לה לשאול את הב"ד אם רשאי לה להנשא ואז היה הב"ד מורים לה כדין דלא תנשא לכתחילה ומדלא שאלה את הב"ד כלל מוכח דיצאת מכלל החזקה דאשה דייקא ומינסבא לכך דיינין אותה כזינתה ברצון ואסורה לחזור לראשון כן כתבתי כאן לדעת הרשב"א וריב"ש ורק כתבתי בקיצור עכ"פ עפ"ז נוכל לומר דזהו טעמו של רמב"י דס"ל דתצא משום דבאשה זו לא שייך חזקת דייקא ומינסבא לומר דמרעא לחזקת א"א כיון דלגבי אשה זו איתרע חזקת אשה דייקא ומינסבא ולכך לא מרעא לחזקת א"א והוא דומה קצת למה דאמרינין בכתובות דף י"ו רוב נשים בתולות נשאות כו' וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא כו' וכן כאן איתרע חזקת דייקא ומינסבא שלה לכן לא מרע חזקת דייקא ומינסבא את חזקת א"א ולכך ס"ל לרמב"י דתצא כשבאו עדים קודם הנשואין דאיתרע חזקת דייקא ומינסבא דאשה זו משא"כ בניסת ואח"כ באו עדים מודה רמב"י לרבנן דהרי אז לא איתרע כלל חזקת דייקא ומנסבא שלה וגם מודה רמב"י לרבנן דאף בנשאת ואח"כ באו עדים דהוי רק פלגא ופלגא משום דאז אמרינין דחזקת דייקא ומינסבא מרע לחזקת א"א הגם כשבאו עדים שניים לאחר הנשואין ג"כ שייך חזקת דייקא ומינסבא כמו שמבואר בשו"ת ח"ץ בשאלה ג' שם דף ד' ע"ב ד"ה ותחילה צריך אני להראותו שבמקום שחשב כו' דמבואר שם בתוך דיבור זה והך חזק' דאשה דייקא ומנסבא ל"ד אתחילת נשואין אלא אכל שעה ושעה שהיא עומדת בנשואין כו' יעו"ש והנה כ"ז בטעמיה דר' מנחם בר יוסי וטעמייהו דרבנן החולקין רמב"י י"ל דס"ל לרבנן דאלים חזקת אשה דייקא ומנסבא כ"כ עד דלא איתרע גם באשה זו חזקת אשה דייקא ומינסבא וכמ"ש התוס' לעיל דף י"ו ע"ב ד"ה וזו הואיל ואין לה קול וי"ל דרוב נשים בתולות נשאות עדיף מרוב כו' וכי אין לה קול לא יתרע כ"כ רוב דבתולות נשאות כו' יעו"ש וכמו כן ס"ל לרבנן כאן דמה שנשאת בלי רשות ב"ד דהיינו דלא שאלה את דעת הב"ד בזה אינו בכלל ריעותא דנאמר דאיתרע חזקת אשה דייקא ומינסבא שלה וכיון דלא איתרע חזקת דייקא ומינסבא שלה מרע חזקת דייקא ומינסבא לחזקת א"א והוי פלגא ופלגא ולכך לא תצא כן נלפענ"ד דיש מקום קצת לומר בטעמייהו דרבנן ור' מנחם בר יוסי:

והנה בדרך אגב ראיתי לכתוב בכאן מה שיש להשיג על המבואר בשו"ת פנים מאירות חלק ראשון סי' פ"ט שהקשה שם על מה שכ' רש"י במס' שבת דף קמ"ה ע"ב דפירש"י בהא דאקילו רבנן בעדות אשה משום דאפקעינהו רבנן לקדושין מהא דאמרינין ביבמות דף פ"ט ע"ב דמשני הוי ממזר דאורייתא ואם אמרינין דאפקעינהו רבנן לקידושין אמאי הוי ממזר משני וכ' ע"ז וא"כ דלא אפקעינהו רבנן לקידושין אלא מטעם דאשה דייקא ומינסבא והיכי דחזינין דלא דקה לא אפקעינהו לקידושין אם כן תפשוט מיני' דטעמי' דע"א משום דהוא דייקא ומינסבא ובפרק האשה שלום הוא אבעיא דלא איפשטא ואי ס"ד כפירש"י אי טעמא משום מילתא דעל"ג היא לא פשעה כלום ואמאי הוי ממזר משני כו' יעו"ש ואני שמעתי ולא אבין דהרי שלשה האבעיות היינו בעיא דע"א ביבמה דף צ"ג ע"ב ואבעיא דע"א במלחמה דף קט"ו ע"א ואבעיא דע"א בקטטה דף קי"ו ע"ב צדדי ספיקות האיבעיות הם בטעם אחד בלי שום שינוי וכמפורש בגמרא ומשום הכי הקשו הראשונים על הרי"ף דגבי ע"א במלחמה כ' דאיפשטא האבעיא וגבי ע"א בקטטה כ' דלא איפשטא אבעיא ולעיין בשבע שיעטת להרשב"א דהניח קו' זו בצ"ע גבי ע"א בקטטה לקמן דף קי"ו ע"ב עכ"פ כמו שהכריחו התוס' ד"ה ע"א ביבמה מהו דכונת האבעיא אם עיקר הטעם משום עבידא לגלוי כו' ומבואר דאף לטעמא דעבידא לגלוי מ"מ אמרינין גם טעם דייקא ומינסבא וצריך לשני הטעמים וע"כ כן הוא ג"כ בסברת האבעיות של ע"א במלחמה וע"א בקטטה וכן מפורש בתוס' לקמן דף צ"ד ע"א בסוף ד"ה כי הבעיא לך יבמה לעלמא דסיימו בסה"ד והתם נמי הכי בעי אי עיקר טעמא כו' וגם ממקומו הוא מוכרע דאל"כ תיקשי גם בשני האבעיות של ע"א במלחמה וע"א בקטטה קושית התוס' בעצמה מה שהקשו בע"א ביבמה דמוכח לעיל דטעמא דע"א משום דייקא ומינסבא וכיון דגם בטעמא דעבידא לגלוי אמרינין דבעי גם לטעמא דדייקא ומינסבא ורק דדיוקא פורתא ג"כ מהני וכמ"ש התוס' א"כ שוב איכא למימר כסברת הפ"מ דהיכי דחזינין דלא דקה לא אפקיענהו לקידושין דבודאי דגם דלטעמא דעבידי לגלוי מהני דיוקא פורתא מ"מ ניחא לומר דלא אפקעינהו לקידושין משום דע"כ לא דקדקה כלל וכמו דאמרינין לתירוץ התו דמשום דלא דקדקה אפי' פורתא אסורה לחזור לראשון או כנראה מדברי תפארת שמואל שכתבתי בתחילת דיבור זה דמש"ה קנסוהו רבנן לחזור לראשון משום דלא דקדקה כלל או כע"ש לפענ"ד דמשום דלא דקדקה דיינין לה כזינתה ברצון עכ"פ בין כך ובין כך כמו שאסורה לחזור לראשון משום דדיינין לה דלא דקדקה אפי' פורתא כן ניחא לומר דמה"ט לא אפקעינהו רבנן לקידושין ותמהני על בעל שו"ת פנים מאירות דלא שת לבו לזה כי לפי הנראה הם דברים פשוטים ואין שום תמו' כלל על דברי רש"י כפי דברי הפנים מאירות בעצמו:

תוס' ד"ה ומה אם ירצה לומר מזיד כו' וי"ל ואור"י דשפיר מוכח כו' א"ל לפ"ז אין חילוק בשתיק בין עד אחד לשני עדים כיון דלא אמרינין מסתמא שוגג כו' א"כ מאי קאמר לעיל אילימא דאתו בי תרי ולא קא מכחיש להו קרא ל"ל הא שפיר בעינין קרא כיון דלא אמרינין מסתמא שוגג הוי כו' י"ל דהוא טעות דהא התוס' לא כ"כ רק לפום מאי דס"ל השתא דמטעם שתיקה כהודאה חייב וס"ל להוכיח כן ממה דס"ל דלא אמרינין מסתמא שוגג אבל מעיקרא דסבר דאף בשתיק הוא משום נאמנות העד הוי סבר דאמרינין מסתמא שוגג בשתיק ולכך הקשה דלא בעי קרא בב' עדים:

עוד בא"ד הנ"ל ומשמע לי' כו' הנה לפירוש מהרש"א ניחא אך לפירש הגליון דמשמע לי' הוי כמו תירוץ אחר אין מתישב התירוץ כלל דנהי דאף כשאמרו העדים בפירוש אכלת שוגג פטור היינו במכחיש להו ואומר לא אכלתי אבל בלא מכחיש פתו אימא דאמרינין מסתמא שוגג ואפשר דכונת הגליון הוא עפ"י דבלא"ה לכאורה תיקשי עוד על מ"ש התוס' דלא שכיח שידעו העדים בירור הדבר כו' דקשה ע"ז אם כונת התוס' דלא יוכלו העדים לידע כלל למה נקטו לשון לא שכיח ואי דיש ויש במציאו' רחוק דיוכלו העדים לידע בירור הדבר רק דלא שכיח עכ"פ קשי' סוף כל סוף כשאתרמי דאומרים העדים דיודעים בירור הדבר דמשמע מלשון התוס' דג"כ פטור וכדכתבו דא"א לחייב קרבן כלל ע"י העדים קשה אמאי יהי' פטור וע"כ צ"ל דכונת התוס' הוא דע"כ קרא דאו הודע אליו מ"מ ע"כ לא איירי בלל במכחיש וכשאמרו הערים בפירוש אכלת שוגג משום דא"א לאוקמא קרא במציאות רחוק כיון דלא שכיח כו' א"כ כיון דלית לן קרא ע"ז שוב אמרינין דא"א לחייבו קרבן במכחיש בשום אופן ע"י עדים כיון דקרא לא אתי אלא בשותק ומטעם שתיקה כהודאה ובזה מיושב שפיר פירוש הגליון דע"כ מוכח דמטעם שתיקה כהודאה מחייב כיון דאמרינין דע"י נאמנות העדים א"א לחייב בשום אופן אך לפ"ז תיקשי אמאי מספקא לי' לר"י באומר לא אכלתי לא שוגג ולא מזיד כיון דנימא משום דקרא לא קאי ע"ז שוב ליכא חיוב בשום צד ע"י עדים כו' וצ"ע ולפירוש מהרש"א הנ"ל נראה דהא דכתבו התוס' לא שכיח היינו שלא יוכלו העדים כלל לידע בירור הדבר ואף באומרים שיודעי' בירור הדבר אינם נאמנים:

תוספות תוס' ד"ה שתיקה כהודאה למ"ש מהרש"ל דדוקא אומר לו נטמאו טהרותיך בפניך או ידעת צ"ל דבהאי סמיא ידע שהיא מופקרת והוי ג"כ רגלים לדבר כיון דיודע זה:

גמרא וחד אטבל הקדש קונמות צ"ל דאיירי בטבל שידוע דלא תכניסה במוץ שלה דאל"כ הוי טבל דלא איתחזק איסורא וכדאמרינין בפסחים דף ט' דהוי ספק וספק אח"כ ראיתי בכו"פ סימן ק"י קונטרס הנקר' בית הספק דף ק"ס ע"ב שם ד"ה והנה יש לדייק בגמ' דשבת דחלקו אביי ורבא בדמאי אי הוי ספק כו' ומסיים שם דשאני דמאי דלא איקבע איסורא מעולם דאולי הכניס דרך גגים יעו"ש ואין קושיא עליו מהגמ' דכאן די"ל דכאן דאמר ע"ד אטבל כו' איירי בטבל שידוע שלא הכניסה דרך גגים משא"כ דמאי דהיא תבואה הנקנה מע"ה דאינו ידוע כלל אמתותה אם אתחזיק איסורא והנה קצת יש לראות עפ"י המבואר בברכות דף ל"ה ע"ב דורות הראשונים הכניסו פירותיהם כו' דורות האחרוני' כו' דאפשר עפ"י דברי כו"פ הנ"ל דבדורות ראשונים תי' צריך להחמיר בדמאי מספק כיון דהוי כספק הרגיל דאיקבע איסורא ובספק הרגיל כתבו התוס' בפסחים דף ט' הנ"ל ד"ה ואם ס"ל אימור אכלתיו דבספק הרגיל יש להחמיר בספיקא יעו"ש:

עוד דף פ"ז ע"ב ברש"י במשנה ד"ה וצריכה גט מזה ומזה אם תרצה להנשא לאחר מדקדוק לשון רש"י דכ' אם תרצה להנשא לאחר ולא כ' כדי שתוכל להנשא לאחר משמע קצת דדי בהפרשה בלבד ואין כופין אותם שיוציאנה בגט בדוקא והיא כדעת יש מי שהורה שהביא הבאר היטיב סי' י"ז ס"ק קס"ב ודלא כדעת הרדב"ז שם ואפשר לפמ"ש הכנה"ג שהובא בבה"ט שם דאף לדעת הרדב"ז עכ"פ אין כופין אותו בשוטים א"כ י"ל קצת דדקדוק לשון רש"י היא להורות דעכ"פ אין כופין בשוטים והנה עפ"י מה שהביא הבה"ט הנ"ל דברי רדב"ז דמדקדק כן מלשון הטור יש ללמוד דאין חילוק בין ראשון לשני ושבשניהם אין די בהפרשה רק צריכין להוציא בגט דוקא ולולי שדקדק כן מהטור הי' נראה מסברא לחלק בין ראשון לשני לענין זה דלא תסגי בהפרשה ודיש מקום לומר דהשני חמור לענין זה מחמת דעל השני אסורה מדאורייתא משא"כ על הראשון אינה אסורה לחזור אליו רק מדרבנן וכדהבאתי לעיל בתו' ד"ה מתוך חומר כו' הבאתי את דברי רש"י ביבמות דף י"א ע"א ד"ה ואת אמרת לי סוטה דרבנן דהא מדאורייתא שריא שנשאת עפ"י ב"ד כו' והבאתי שם דברי רש"י הללו לראי' לדברי התפארת שמואל שהבאתי שם ודלא כמו שהי' נלפענ"ד ורק שמן הירושלמי הבאתי ראי' למה שנלפענ"ד אבל עכ"פ הרי בדברי רש"י מבואר להיפך וכן מבואר ברש"י בכאן ד"ה תצא מזה ומזה שכ' בסה"ד והא דלא דייקא קנסו לה רבנן והא דכ' רש"י בתחילת הדיבור דהך לאו אנוסה היא מפרש מהרש"ל דהיינו אנוסה ממש אבל רצון ג"כ לא הוי אלא מדרבנן הוא דאסרי לה יעו"ש ומהתימה על מהרש"ל שם שמסיים שם בסוף דבריו וכן מוכח בפרקין שלא הביא דברי רש"י שבדף י"א הנ"ל דמפורש דהוא רק מדרבנן וצ"ע עכ"פ יש מקום לחלק ולומר דעל הראשון דאסורה לחזור אליו הוא רק מדרבנן די בהפרשה לבד ולא צריכה גט בדוקא אם אין רצונה להנשא לאחרים משא"כ בהשני שאסורה עליו מדאורייתא כיון שנשחת באיסור אשת איש גמורה שהרי עדיין בעלה חי י"ל דלא סגי בהפרש' בלבד ורק צריכה גט בדוקא וגם הנה יש מקום לומר להיפך דיש מקום להחמיר ולומר דדוקא בראשון לא סגי בהפרשה בלבד ורק צריכה גט בדוקא משום דקודם שגירשה הראשון הרי היא אסורה לעלמא מדאורייתא כשאר כל א"א מש"ה לא תיסגי בהפרשה בעלמא רק צריכה גט משא"כ גבי השני דאינה אסורה אכולי עלמא מדאורייתא והלא פריך בגמ' דף פ"ח סוף ע"ב בשלמא מראשון תבעי גט אלא משני אמאי זנות בעלמא הוא ומשני שמא יאמרו גירש זה כו' עכ"פ מדאורייתא לא בעי גיטא משני כלל א"כ י"ל כיון דרק מדרבנן צריכה גיטא אם אינה רוצית להנשא כלל ורוצים להיות מופרשים אין מכריחים אותו על הגירושין דוקא.

ובזה הי' מקום לתרץ הדקדוק שדקדקתי מרש"י נגד דברי הרדב"ז דאפשר דהרדב"ז מיירי רק בראשון או בהשני ובאידך מודה הרדב"ז ורש"י קאי אשניהם דהא קאי על לשון המשנה דתצא מזה ומזה לכך מדייק רש"י אם תרצה להנשא לאחר אך לפי שמדקדק כן מלשון הטור דמוכח דבשניהם לא סגי בהפרשה א"כ א"א לחלק כלל בין ראשון לשני ובאמת לשון שכ' וכן כראה מדברי הטור שכ' תצא מזה ומזה וצריכה גט משניהם הוא מוקשה קצת דל"ל לדייק כן מלשון הטור ולא מלשון המשנה עצמה דקתני תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה ואם בלשון המשנה ניחא לי' לפרש דתצא מזה ומזה בא להורות דאסורה לעמוד תחת שום אחד מהם ואח"כ קמ"ל דצריכה גט מזה ומזה היינו להורות דלהנשא לאחר צריכה גט מהראשון מדאורייתא ומשני מדרבנן א"כ בלשון הטור נוכל ג"כ לפרש כך וחפשתי בחלקי תשובות הרדב"ז שת"י ולא מצאתי כלל תשובה זו וס' כנה"ג על אה"ע אינו ת"י לעיין בו וצ"ע:

דף פ"ח ע"ב רש"י ד"ה דפנו בעדים ב"ד מוזהרים לטרוח אחר עדים כו' כדי לקדש הכהן שלא ישאנה כו' ק"ק דא"כ איכא לאוקמא בעד א' דהלא הא דכ' רש"י דבע"א לא מצינין לאוקמא דא"כ ל"ל קרא אפשר לומר דאיצטריך קרא ע"ז דקמ"ל דב"ד צריכין לטרוח למצוא עדים:

דף צ' ע"א ברש"י ד"ה תרומה טמאה לא חזיא כו' וכהן נטמא קאי עלה במיתה כו' צלע"ג על רש"י דהרי אמר שמואל א"ר אליעזר בחולין דף קי"ג ע"ב מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו כו' ולא נמצא שום חולק עליו בזה:

דף צ"ב ע"א בגמ' תניא כוותי' דר' יוחנן הורוה ב"ד להנשא לא הבנתי דהיכי מוכח דדוקא אלמנה לכ"ג ולא זינתה והלא אף למ"ד זינתה כ"ש אלמנה לכ"ג ואי מדיוקא מוכרח מדנקיט אלמנה לכ"ג משמע אבל זינתה לא קשה הלא על הדיוק יש בלא"ה להקשות דהרי ר' אליעזר בעצמו ס"ל אף בנשאת יקוב הדין את ההר ותביא חטאת שמינה ודוחק לומר דעל נשאת לא קשיא ליה די"ל דנקיט אלמנה לכ"ג משום רבנן דפליגי על ר' אליעזר דאמר יקוב הדין את ההר ותביא חטאת שמינה משא"כ לענין זינתה שפיר קשה דהו"ל למינקט רבותא יתירה אפי' זינתה וכ"ש אלמנה ומדנקיט אלמנה לכ"ג מוכח דזינתה לא:

דף פ"ג ע"ב תוס' ד"ה עד א' ביבמה וא"ת והיכי מצי למימר דדייקא כשמתירה ע"א להתייבם והא ליכא חומר בסופה כו' לא הבנתי למה הקשו קו' זו אאבעיא דע"א ביבמה ולא הקשו כן על הדין דנאמנת האשה לומר מת בעלי כדי שתתייבם ואפשר קצת די"ל כמ"ש התוס' דמשום דמרחמא לי' משקרא כו' ואף דבמת בני ואח"כ בעלי דחיישינין דמשקרא כמ"ש התוס' בעצמם י"ל דהא דלא חיישינין דמשקרא היינו רק בגוף מיתת הבעל דניחוש שמא לא מת כלל דע"ז בודאי לא משקרא משא"כ במת בני דחיישי' שמא האמת דמתו שניהם רק דמת הבעל מקודם ודוקא ע"ז חיישינין דמשקרא אבל בגוף מיתת הבעל לא חיישינין דמשקרא אבל על התרת עד אחד על גוף מיתת הבעל דהוא רק משום דהיא דייקא קשיא להו שפיר דהכא לא דייקא כיון דליכא חומר בסופה:

תוס' ד"ה כי תבעיא לך שבדף צ"ד ע"א וי"ל דאיהו מהימנא משום דאית לה מיגו כו' או היא עצמה חשודה לקלקלה בו' יש לראות דלהאי סברא שוב ראוי להאמין להעד במיגו כיון דבסברא זו קיימינין דאין העד מקלקלה רק היא חשודה לקלקלה:

בא"ד הנ"ל ושכיח טפי דסניא לי' מדמרחמא לי' כדמשמע בסוף האשה שלום כו' כתבתי בתשובה סי' ל"ד בחלק אה"ע דיש להקשות דהא מפשיטת ר' נחמן דף קי"ח ע"ב מוכח להיפוך ואפשר דס"ל לתוס' דר"נ קא פשיט כיון דזימנין דמרחמא לי' שוב חיישינין וחולצת כו' אבל מ"מ נשאר כסברת האבעיא דשכיח טפי דסניא ליה מדמרחמא לי'. וגם יש לראות דענין שכיח טפי דסניא לי' כו' לענין נאמנותו דע"א היינו דלכך חיישי' טפי דלא דייקא:

תוס' ד"ה לאיסור כרת התרת פיר"י כו' אבל מה שפירש בקונטרס כו' אין לדקדק לפירש"י הול"ל לאיסור חנק התרת כו' ולא לענין איסור כרת התרת כו' דאין זה דקדוק כלל כמו שגם לקמן דף קי"ח ע"ב קאמר ג"כ להאי לישנא לאיסור כרת כו' וע"כ הכוונה כפירש"י לקמן ד"ה לאיסור כרת איסור א"א הפקעת כו' ועל פירושו של ר"י דלאיסור כרת היינו דע"א נאמן לומר מת בעלה שתתייבם כו' יש לדקדק קצת דמה מדקדק הא גדולה שנאה השונאת כו' וכמ"ש התוס' לעיל ד"ה כי תבעיא לך וכ"ה לשון הרא"ש וגם אפשר קצת לתרץ קו' תוס' על רש"י דאפשר דרבא לא ס"ל כלל סברת סניא כו' רק דס"ל דברישא אינה נאמנת להוציא עצמה מחזקת איסור ליבם ובסיפא ג"כ אינה נאמנת להוציא עצמה מחזקת איסור יבמה לשוק והאי מרבנן שסותר דבריו ס"ל סברת סניא אחר שכתבתי כן ראיתי שבעצמי כתבתי בתשוב' סי' ל"ד הנ"ל לפלפל אם יש לומר דחזקת איסור לשוק לא נחשב לחזקה מחמת דבלא"ה היתה מקודם בחזקת איסור אשת איש משא"כ חזקת איסור ליבם דנתוסף עתה עוד חזקת איסור אשת אח על חזקת אשת איש והנה איני זוכר בעצמי אם בעת שכתבתי זאת כבר כתבתי לתשובה זו אם לאו וגם עוד על איזה דברים קטנים המבוארים כאן לעיל אני מסופק אם כתבתי שו"ת הנ"ל מקודם עכ"פ עתה נראה בבירור דהגם דחזקת איסור יבמה לשוק אינה נוספת על חזקת איסורא דאשת איש מ"מ חזקת איסור דיבמה לשוק הוא חזקה טובה וברורה וגם איני זוכר בשע' שכתבתי ענין זה בתשובה הנ"ל והזכרתי בזה מענין אין איסור חל על איסור אם הי' אז בעת ההוא עיון אצלי ממה דקאמר פרק די אחין דאחות אשה מיתלי תלוי וקאי וגם אם עיינתי בשער המלך הל' איסורי ביאה דף קנ"ד או דף קנ"ח וגם במה שכתבתי בתשובה הנ"ל פלפול מענין דעת הרמב"ם דהכחשה עם הזמה לא הוי רק הכחשה איני זוכר אם עיינתי בשו"ת צ"צ סימן פ"ח דף קכ"ד ע"ג דברי רבינו ירוחם דהכחשה במקצת עדות לא הוי מוכחשת ובמי מת או נהרג תחילה יכולין לקיים העדות על אחד מהם:

בגמ' אמר רב ששת תניתוה כו' ק"ק דמה פשיט ר' ששת אימא דהמשנה איירי דלא ידענו כלל אם יש לו בנים א"כ כיון דלא אתחזיק בבנים י"ל דהוי כלא אתחזיק איסור' דע"א נאמן במילתא דלא אתחזק איסורא:

דף קי"ט תוס' ד"ה אמאי הלך אחר רוב נשים כו' וי"ל דמיירי שיש שני עדים כו' הקשה המהרש"א כיון דאתחזקה דיש לה בן א"כ שוב לא שייך הפה שחסר כו' ואמאי נאמנת באומרת מת בני ואח"כ בעלי טפי מאומרת מת בעלי ואח"כ בני ואפשר לפי מ"ש לעיל דהא דאינה נאמנת במת בעלי ואח"כ בני משום דלא מצית לאפוקי נפשה מחזקה הראשונה דקיימת ליבם א"כ במת בני ואח"כ בעלי א"צ למיגו כלל רק מחמת דלא מפקת נפשה מחזקה קמייתא והלא גם העדים עצמם אומרים שמתו שניהם א"כ נשארת בחזקתה הראשונה ולכך נאמנת משום דמוקמינין לה בחזקה קמיית' וסברת המהרש"א דלא ניחא לי' לומר כך אפשר דנרא' למהרש"א כיון דעדים יודעים שיש לה בן שוב מוחזקת בחזקת היתר לשוק וחזקת איסור ליבם מש"ה ס"ל למהרש"א דהא דנאמנת באומרת מת בני ואח"כ בעלי הוא רק משום הפה שאסר כו' ומש"ה הקש' מהרש"א קושייתו אמנם י"ל דא"א להקשות עי"ז על התוס' די"ל דסברת התוס' אינה כך ורק כיון דקודם שניתן לה בן היתה מוחזקת בחזקת איסור לשוק והיתר ליבם אף אחר שניתן לה בן כיון דיודעים העדים שמת הבן נשארת בחזקה דקמייתא דקיימא ליבם ולא לשוק אך אמנם יש לראות דאם ס"ל לתוס' כסברא הנ"ל לא היו צריכים לתרץ קושייתם ביש עדים שיודעים שמתו ורק הי' באפשר לתרץ קושייתם דלכך אינה נאמנת במת בעלי ואח"כ בני אף במיגו דעדיין קיים הבן משום דהוי מיגו במקום חזקה משום דמוחזקת בחזקת איסור לשוק והיתר ליבם ובאמת הרשב"א בשבע שיטות באמת מתרץ כך דהנה הקשה לעיל דף קי"ח ע"ב במשנה דניתן לי בן הקשה קו' זו דאמאי אינה נאמנת באומרת מת בעלי ואח"כ בני כיון דרוב נשים מתעברות ויולדת ומוסיף עוד להקשות להיפוך דבאומרת מת בני ואח"כ בעלי לא תהי' נאמנת מחמת דרוב נשים מתעברות ויולדות ומתרץ על שני החלוקות כיון דיצאה בלא בנים וחזרה בלא בנים יצאתה זו מחזקתה הראשונה יעו"ש ומדברי הרשב"א הללו יש להביא ראי' למ"ש בתשובה סי' ל"ד הנ"ל דליבם נאמנת בלי שום מיגו דהרי מבואר כן מדברי הרשב"א הנ"ל דהנאמנות שלה ליבם הוא בלא שום מיגו רק במה שהוחזקה ליבם לבד וגם דבמת בעלי ואח"כ בני דאינה נאמנת הוא משום דאפקה נפשה מחזקה קמייתא. והנה על גוף תירוץ של התוס' דמשנה איירי ביש עדים כו' אין להקשות ממה דקאמר ר' חייא ברי' דר' תונא דף קי"ט ע"ב באמרה אני והוא נחבאנו במערה וכפירש"י אני ובני ובעלי נחבאנו במערה ואין איש עמנו לבוא. ולהעיד הלכך ליכא למיחוש דילמא אתי סהדי וא"כ איך כתבו התוס' שיש עדים שיודעים שמתו דא"ל דאיירי דעדים ההם לא היו במערה ורק שיודעים ממיתת האב והבן ע"י הכרה בטב"ע טוב או ע"י סימנים מובהקים שראו לאחר מיתתתם ולכך יודעים בטוב ממיתת שניהם ורק שאינם יודעים מי מת תחילה דז"א דא"כ הדרא קושיא לדוכת' שמא יבואו עדים ויעידו כדברי' ואתה מצריכה כרוז לכהונה דנהי דאלו העדים שמעידים רק שמתו הבעל והבן לא ידעו מי מת תחילה שמא יבואו עדים אחרים שג"כ היו מכירין את הבעל בטב"ע או ע"י סימנים מובהקים וכמו כן גם את הבן והמה יודעים שהבעל מת תחילה קודם לבן וממילא אתה מצריכה כרוז לכהונה אלא ע"כ דלתירוץ זה צ"ל דאמרה אני והוא נחבאנו במערה צ"ל דגם אומרת שהיא קברה את שניהם שם או במקום אחר ובאופן שלא ראו אותם שום אדם לאחר מיתתם אך אמנם באמת הנה רוב דברים הללו הם למותר דהפשוט שאין כאן נדנוד דקדוק וקו' כלל דלפי תירוץ התוס' דמיירי שיש שני עדים שאומרים ששניהם מתו כו' איירי דגם שני עדים אלו היו במערה ורק שהמה לא שמו על לבם לידע אם הבעל מת תחילה או הבן מת תחילה וכיון שהעדים הללו אומרים שיודעים ממיתת שניהם ורק שאינם יודעים מי מת תחילה שוב ליכא חשש שמא אתה מצריכה כרוז לכהונה כיון שזולתם אין שום איש שיוכל לבוא ולהעיד:

הנה מחמת שהעיון בענינים הנ"ל הוא שייך לתשובה שכתבתי סימן ל"ד בחלק אה"ע צריך אני שלא להשמיט גם דברים קטנים שנעלם כעת מזכרוני אם נדחו אצלו דברים ההם אם לאו:

הב"ש בסימן קנ"ו ס"ק י"ד כ' על מ"ש הדרישה דניתן לי בן עביד לגלוי דאישתמיט מיני' דברי הראב"ד פ"ג מהל' יבום הל' ה' דניתן לי בן אינו עביד לגלוי יעו"ש ואינו מובן כלל דבריו בזה כיון דהדרישה שם בסי' קנ"ז ס"ק ך"ג כ"כ כדי לתרץ דברי הרא"ש והטור א"כ וכי גברא אגברא קא רמית בודאי י"ל דס"ל להרא"ש והטור דניתן לה בן הוי מילתא דעל"ג וכמ"ש בדרישה מילתא בטעמא דיש לחקור אם כולד לבעלה בן והראב"ד סובר בסברתו דזה לא עביד לגלוי וטעם הדבר בסברת הראב"ד משום די"ל דאם יבואו עדים להכחיש י"ל לא ראינו אינו ראי' ושמא הי' לו בן וחי שלשים יום דיצא מתורת כפל ומת תיכף אח"כ אמנם תירוצו של הדרישה אינו מובן לי זולת זה ורק דהרי הרא"ש מיירי אף באומר מת יבמך דאינו נאמן דהוי בודאי על"ג וגם יש להקשות על הדרישה שכ' דמת בעלך ואח"כ בנך לא הוי עבידא לגלוי מי מת תחילה ממה שכ' התוס' יבמות דף צ"ג ע"ב ד"ה כי תבעיא לך יבמה לעלמא שכתבו דה"ה דמצי למבעיא ביבמה ליבם ובמת בנך ואח"כ מת בעלך כו' וכן מבואר גם בלשון הרא"ש שם והרי גוף האבעיא היא אם טעמא דע"א משום מילתא דעל"ג א"כ מוכח דלגבי מתו שניהם הבעל והבן הוי מילתא דעל"ג מי מת תחילה והנה יש לראות גם על מ"ש הראב"ד פ"ג הל' יבום הל' ה' הנ"ל בהשגתו על הרמב"ם וכ' שם זה הדמיון אינו מחוור כו' ומביא ראי' אפילו בעל עצמו שאמר יש לי בנים כו' דאין זה ראי' לפמ"ש הרמב"ן בב"ב דף קל"ד דבהבעל לא שייך דליהמן משום מילתא דעל"ג דלא שייך לומר מילתא דעל"ג לא משקרי אינשי רק בדבר שיתודע שקרותו בעודו בחיים דאין החי יכול להכחיש את החי אבל בדבר שהחקירה יהי' הכרחית רק לאחר מותו כמו יש לי בנים דהוא אם אשתו זקוקה ליבם דבזה שייך לומר החי יכול להכחיש את המת בכזה לא אמרינן כלל מילתא דעל"ג לא משקרי אינשי יעו"ש. עוד צל"ע קצת על מ"ש הב"ש בסי' קנ"ו הנ"ל ס"ק י"א על וי"א שאם יש עדים כו' כ"כ הטור בסי' זה ורי"ו ולא מצינו מי שחולק ע"ז ומ"ש הב"י הרמב"ם חולק ע"ז ליתא כו' דאפשר קצת דיש לדייק דדעת הרמב"ם כן ממה שהרב המגיד סותר דברי השגת הראב"ד הנ"ל פ"ג מהל' יבום הל' ה' על תא דניתן לי בן דכ' הה"מ שם ואני אומר שאף בבעל אין הדין פשוט כן כו' דמבואר שם בדברי הה"מ איך דיש מקום לומר דהבעל נאמן לומר יש לו בנים ואם נימא דגם הרמב"ם מודה דביש עדים שיש לו אחים אינו נאמן לומר יש לו בנים עדיין אינו מסולק השגת הראב"ד דהרי הא דכתב הרמב"ם דע"א נאמן לומר ניתן לבעלה בן ע"כ מיירי בידוע או שיש עדים שיש לו אחים:

עוד צל"ע על לשון תשובות הרא"ש שהביא הטור בסימן קנ"ו על אחד שהי' לו משרתת בביתו כו' שכ' בזה"ל ואי משום שהאב נאמן על בנו כר' יהודה א"כ לענין חליצה נמי יהי' נאמן כו' ואינו מזבן לי הלשון שהאב נאמן על בנו כר' יהודה דניהו דלענין דינא אזיל הרא"ש לשיטתי' בב"ב דף קל"ד ודהאב נאמן לומר שהוא בנו וחולק שם על הרשב"ם שכ' דדוקא לענין בכור נאמן מ"מ לשון כר' יהודא אינו מובן כיון דר' יהודה לא איירי רק לענין בכור וצריך לדחוק ולומר כיון דהרא"ש פשיטא לי' דנאמן לענין ירושה משמע לי' להרא"ש דגם זה פשוט דאף דר' יהודה איירי לענין בכור מ"מ גם לענין ירושה ס"ל לר' יהודה כן וצ"ע עוד צל"ע על לשון הב"י על הטור סימן קנ"ו סעי' י"ז האשה שהלך בעלה ובנה למ"ה ובאו ואמרו לה מת בעלך מותרת לינשא לזר כו' שב' הב"י על לשון זה דכך מבואר במשנה פרק האשה שלום דבאמת אינו מבואר כן במפורש במשנה ורק צ"ל כמ"ש הב"ח דנלמד כן מדין היה לה חמות דר"פ האשה בתרא יעו"ש.

עוד יש לראות על תשובות הרא"ש שהביא הב"י סי' קנ"ז סעיף ה' לא הי' מוחזק באחים כו' דמביא שם הב"י תשובות הרא"ש שנשאל על אשה שנשאת לבעל כו' והשיב הא מילתא דפשיטא כו' הרי אנו רואין שהבעל אינו נאמן כו' ואפי' עד כשר לא היינו חוששין לעדותו כו' יעו"ש ויש לראות דעשמע דהרא"ש גם על עד כשר דלא היינו חוששין הוי ג"כ מחמת ראי' זו שהביא מקודם דהרי אנו רואין שהבעל אינו נאמן כו' ומשמע דלא ס"ל להרא"ש כמ"ש הרשב"א שהביא המגיד פ"ג מהל' יבום הל' ה' הנ"ל שסותר דברי הראב"ד שם וכתב דאין ראיה מבעל דשאני עד דאף היא דייקא כו' יעו"ש דמבואר דאין להביא שום ראיה מבעל לעד ודעד א' נאמן טפי מבעל וצ"ע אם לעשות פלוגתא ביניהם:

גם זה לתשובה סי' ל"ד הנ"ל שכתבתי שם אהא דאין חולצין אא"כ מכירין הנה הב"י בסימן קס"ט על מ"ש הטור סעיף ה' וצריך שיכירו אותו שאומר שהוא היבם כו' מביא שם דברי רבינו ירוחם שכ' שהר"ר אברהם בן אשמעאל השיב שא"צ שיכירו שזאת היא אשת המת כו' יעו"ש וכ' הבית מאיר שם סי' קכ"ט סעיף ח' בעובדא שבא לפניו דראיות הר"א בן אסמעאל הוא מדקאמר בגמ' בגט חליצה לכתוב רק ואשתמודעינהו דאחוה דמיתנא הוא כו' יעו"ש והוא ראי' חלושה וכמו שדחה בית מאיר בעצמו לשיטת כל הפוסקים ולפענ"ד אפשר קצת דראיות הר"א בן אשמעאל הי' מלשון הרשב"א שהובא בב"י סימן קנ"ה על לשון הטור סעיף ג' שם ואלו שממאנת בפניהם צריכים שיכירו אותה ואת בעלה כו' דהביא שם הב"י דברי הה"מ שכ' בפרק י"א מהל' גירושין הל' י' שכתב אבל הרשב"א כ' אא"כ מכירין את האשה אעפ"י שאין מכירין הבעל דמסיים שם הה"מ בלשונו ומכירין שהזכירו במיאון משמע דומיא דמכירין דחליצה כו' יעו"ש א"כ י"ל כמו כן בהיפוך דהכרה דחליצה דומיא דהכרה במיאון מה מיאון בודאי א"צ להכיר שזאת היא אשתו דהא קיי"ל דיכולה למאן אף שלא בפניו ואין לומר דיודעין שזאת היא אשת הממאנת בו דהא כ' הה"מ שם דלשמה כשמה ולשם בעלה כשם בעלה לא חיישי' וי"ל דומי' דהכי בחליצה אך אפשר דלא שייך לומר דומיא רק לענין גוף ההכרה באיזה אופן שתהי' אבל לענין זה לא שייך דומיא דבודאי במיאון אי הוי ידעינן שזאת היא אשת הממאנת בו לא הי' צריכין יותר למאומה:

לדברי התוס' יבמות דף קי"ח ע"ב ד"ה א"ל תנינא שהובא דברי תוס' הללו בתשובתי סימן ל"ד הנ"ל לענין מ"ש המהרש"א עתה נראה דלכאורה עפ"י דברי תוס' שחידשו בתירוצם השני א"נ משמע דחולצת אפי' נתנה אמתלא לדברי' דמוכח מדברי תוס' הללו דפשיטת ר' נחמן הי' משום דאל"כ הי' ראוי לחשוש שמא תחזור מדברי' ע"י אמתלא דלכאורה יש לדקדק דלמה נצטרך לחוש לחשש כזה כיון דאחר מעשה החליצה שוב אינו מועיל האמתלא וכמו דקיי"ל ביו"ד סי' קפ"ה סעיף ג' דאם לבשה בגדים המיוחדים לימי נדתה אינה נאמנת לחזור אפילו ע"י אמתלא ודוחק להמציא בזה איזה אמתלא המועיל עפ"י החילוקים שחילקו האחרונים בין הא דלבשה בגדי נדתה לבין הא דמבואר בש"ע יו"ד סי' א' סעיף י"ג בטבח שעשה סימן בראש הכבש ולומר גם כאן אפשר למצוא איזה אמתלא טובה לומר שאמירתה הי' מחמת שהוגד לה כן מפי נאמנים ועכשיו נתברר לה שהי' שקר דנראה דהיא אמתלא טובה וכמו שהקשה באמת הכו"פ בהל' נדה סי' קפ"ה הנ"ל באמת גם בנדה כשאומרת שמתחילה כשמצאה דם החזיקה עצמה לנדה ואח"כ נתברר לה שהדם הי' ע"י חבורה יעו"ש וגם לא מסתבר לומר דבאמת התוס' חולקין על דין זה וס"ל דאף בעשתה מעשה ג"כ מהני חזרתה שע"י אמתלא וכמו שהביא הכו"פ סי' הנ"ל דיש פלוגתא בזה בין הרמב"ם להראב"ד בפרק י"ח מהל' איסור ביאה הל' ט' והנה עפ"י מה שנראה קצת מדברי התוס' הנ"ל דאף כשעשתה מעשה החליצה ג"כ מהני חזרתה ע"י אמתלא בזה יש לסתור דברי הב"ש סי' קנ"ו ס"ק ט"ז ומבואר כדבריו גם במשנה למלך פ"ג מהל' יבום הל' י"ג על קושייתם דלמה לא נחוש גם בבבא זו דמת בני ואח"כ מת בעלי ג"כ לחשש שמא יבואו עדים כו' ותצטרך כרת לכהונה כו' שתירצו שניהם דבבבא זו דהחשש הוא שמא יבואו עדים ויעידו שלא כדברי' ליכא חשש כלל כיון דכבר שויתה אנפשה חתיכה דאיסורא ופלפל המ"ל שם ובפרק ט' מהל' אישות בענין שנראה מחלוקת בין שו"ת הרשב"א לשו"ת מהרא"י אם שייך שוי' אנפשי' חד"א אפילו נגד העדאת שני עדים יעו"ש ולפי הנראה קצת מדברי התוס' הנ"ל דאף אחר מעשה החליצה ג"כ מהני חזרה שע"י אמתלא א"כ נסתר תירוצם הנ"ל דעדיין יש לחוש שמא תחזור בו ע"י אמתלא טובה ועדיין אתה מצריכה כרוז לכהונה:

והנה זה אין להעלות על הדעת לצדד עפ"י מ"ש הב"ש סי' מה שהוחזק לנו בבנים כגון שנתוודע לנו שבאמת הי' לו בנים בשעת אמירתו יש לי בנים אמנם אחר אמירתו מתו הבני' בגוונא דאמירתו דיש לו בנים הי' בשעת קידושין יש לאשכוחי כשלא נודע להבעל מן מיתות הבנים ולכך לא חזר מדבריו דאמר שיש לו בנים בגוונא דהיתה אמירתו בשעת מיתה ג"כ יש לאשכוחי כגון שתיכף אחר דיבורו מתו הבנים קודם שמת הוא א"כ דוקא כשלא מוחזק בבנים מועיל דבריו שאמר יש לי בנים כיון שנאמן כמו המעיד על איזה דבר ושוב נתבטל ע"י דבריו דברי האח או עדים משא"כ כשמוחזק בבנים דנראה מסברא דאין שום ענין תורת נאמנות א"כ כיון דהמשנה דמי שאמר יש לי בנים נאמן איירי בכל גוונא ואף במציאות כזה לכך צ"ל דלא אחזיק בבני והא דלא אחזיק באחים הוא משום הסיפא דיש לי אחים אינו נאמן וכמ"ש התוס' בתירוצם הראשון:

והנה לתירוץ השני שבתוס' דאם מוחזק באחים איכו נאמן לומר בשעת מיתה יש לי בנים י"ל להמציא עוד דרך אחר הא דהוצרך הגמ' לפרש במפורש הא דגם דלא מוחזק לן בבנים והוא עפ"י מה שיש לתרץ קו' מהרש"א שהקשה על התוס' בתירוצם השני דלמה לא יהי' נאמן לומר יש לי בנים בלא שום מיגו ורק מטעם דאין אדם חוטא ולא לו ויש לתרץ קושייתו קצת עפ"י מה שנראה דהך פירוש שפירש"י בזה לומר דלכך מחלק ר' נתן בין הדר בי' ללא הדר בי' דלסברתו דמ"ל לשקר כי חזקה דמיא דצריך ליתן טעם לזה החילוק שבין הדר בי' בשעת מיתה מדיבורא קמא לבין לא הדר בי' דכ' רש"י ע"ז משום חזקה דאין אדם חוטא ולא לו ואילו הוי לי' אחי הוי הדר בשעת מיתה ומהנראה דפירוש זה שפירש"י אינו מוסכם בעיני הרשב"א דהרי בחידושי קידושין כ' טעם וסברא אחרת למה שמחלק ר' נתן בין הדר בי' מדיבורו לבין לא הדר בי' יעו"ש בדבריו באריכות קצת ובע"כ מדנאיד הרשב"א מפירושו של רש"י בע"כ דלא ניחא לי' בפירש"י וצריך ליתן טעם על סברתו של הרשב"א דהלא חזקה זו דאין אדם חוטא ולא לו הוא סברא מוסכמת בש"ס והוזכרה גם כאן בסוגיות הללו וכמבואר בדף ס"ג ע"ב דאמר רב נאמן ליתן גט אין אדם חוטא ולא לו וי"ל קצת דאעפ"כ לא מסתבר לי' להרשב"א הא דכ' רש"י לפירושו דאין אדם חוטא ולא לו ואילו אית לי' אחי הוי הדר בי' בשעת מיתה והיינו משום דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' ואינו רוצה לעשות עצמו כשקרן שאמר מתחילה דבר שקר ודיש לומר דהא דעביד אינש לאחזוקי דבורי' הוי כמו חזקה ולסתור החזקה דאין אדם חוטא ולא לו והו"ל למיהדר בי' בשעת מיתה ואף דהרשב"א בעצמו לא ס"ל הך סברא דעביד לאחזוקי דיבוריה וכמבואר בב"י אה"ע ריש סי' י"ז דכ' הרשב"א בתשובה בהאשה שאמר לבעלה גרשתני אעפ"י שהתחילה להעיז פני' שלא בפני בעלה אינה עשוי' להחזיק שקרה השתא בפני בעלה ורק דהד"מ ס"ק א' כ' דהריב"ש ס"ל כן דכשהתחילה לומר כן שלא בפני בעלה שוב עבידא לאחזוקי דיבורה אף בפני בעלה יעו"ש ובח"מ ס"ק ג' ובב"ש ס"ק ג' מ"מ י"ל כיון דמייחסים לסברא זו של עביד אינש לאחזוקי דיבורי' לבעל העיטור וכמבואר בש"ך ח"מ סי' ל"ג ס"ק ט' לכך בחר הרשב"א בפירוש מרווח אליבא דכ"ע ונאיד מפירש"י שפירושו אינו אליבא דבעל העיטור וגם אפשר עפ"י מה שמבואר בס' שושנת העמקים בכללי החזקות לחלק בעניני החזקות ודיש שמועילות אפי' לדיני נפשות ושאינו כן בכל מיני החזקות וחילוקו כובע משו"ת תה"ד סי' ר"ז א"כ אפשר לחלק קצת לומר דאף דנגד החזקה דאין אשה מעיזה פני' בפני בעלה דהיא חזקה גדולה וברורה לא משגחינין בסת'רה זו של עביד אינש לאחזוקי דיבורי' מ"מ נגד החזקה דאין אדם חוטא ולא לו שפיר מהני סתירה זו דהא דלא הדר בי' בשעת מותו והוא משום דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' עכ"פ יהי' איך שיהי' בכוונת הרשב"א בחידושי קידושין הנ"ל הנה יש ללמוד מדבריו דיש מקום לפרש פי' אחר בכוונת ר' נתן דמחלק בין הדר בי' מדיבורי' ללא הדר ולא כפירש"י ושוב י"ל דגם התוס' מפרש"ם כפירושו של הרשב"א בכוונת ר' נתן וממילא דנוכל לומר דלא ס"ל להתוס' כלל הא דכתב רש"י לומר דכל דלא איתכחיש דיבורי' קמא מהימן משום דאין אדם חוטא ולא לו ואלו הו"ל אחי הוי הדר בי' משום די"ל עבד אינש לאחזוקי דיבורי' א"כ מסולק קו' מהרש"א דהקשה על התוס' דאף בלא מיגו דאי בעי מגרשה נאמן משום דאין אדם חטא ולא לו משום די"ל דהתוס' מיירי שאמר גם בשעת קידושין דיש לו בנים ורק דעדים היו מכחישין אותו ואמרו שיודעין שלא היו לו בנים מעולם דפשיטא דאף אם הוי אמרינן דמ"ל לשקר כעדים דמי מ"מ אינו נאמן להכחיש את העדים שמכחישין אותו ואומרים שיודעין בבירור שאין לו בנים אך ורק דהכחשת העדים אינו רק על מה שאמר בשעת הקידושין אבל אינם יכולים להכחיש מה שאמר בשעת מיתה דיש לו בנים דאימא דנולדו לו בנים ביני וביני ובזה שייך שפיר לומר דהיכי דמוחזק באחי אין לו נאמנות במה שאמר בשעת מיתה יש לו בנים כיון דאין לו מיגו שהי' יכול לפוטרה בגט כמ"ש התוס' דשמא אין לו כח וממילא מסולק קו' מהרש"א דיהי' נאמן בלא מיגו רק משום חזקה דאין אדם חוטא ולא לו די"ל דהתוס' לא ס"ל כפירש"י בזה ורק דבזה לא מהני חזקה דאין חוטא ולא לו משום די"ל עביד אינש לאחזוקי דיבורי' דהיינו מה שאמר בשעת הקידושין שיש לו בנים:

והנה אין לסתור את כל דברי הנ"ל דהרי התוס' בדבריהם העתיקו כל פי' הקונטרס בראש הדיבור דמבואר דס"ל להתוס' לפרש כפירש"י בלא שום שינוי דמ"מ מצינו לומר דכ"ז הוא לפי תירוצם הא' משא"כ לפי תי' השני דא"כ י"ל דאי הי' מוחזק באחי לא הי' נאמן כו' באמת ס"ל להתוס' לסתור פירש"י כל עיקר ונימא דבאמת בתירוצם הראשון לא היו סוברים סברא זו של עביד אינש לאחזוקי דיבורי' ורק בתירוצם השני ס"ל כן. וגם אין לסתור את דברי ולומר כיון דלא קתני במשנה רק מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים ולא הזכירה המשנה כלל אם אמר איזה דבר בשעת קידושין איך יתרצו התוס' דצריך לומר דלא אחזיק לן באחי משום מציאות כזה שלא נזכרה במשנה כלל י"ל דגם זה אינו סתירה דבודאי י"ל דתירוץ התוס' הוא כיון דהמשנה איירי בכל גוונא ממילא נכלל בדין המשנה גם מציאות כזה ומשום מציאות כזה הוכרח לאוקמי בדלא אחזיק לן באחי דאם אחזיק לן באחי לא הוי מצינן למכלל בדין המשנה מציאות כנ"ל:

ועתה נבוא לתרץ עוד בדרך אחר הקושיא שהתחלנו בה איך דיש לדקדק אם לא נימא כפירשב"ם דצריך ס"ס למה להגמ' לומר דברי מותר איך דלא מוחזק בבני ונאמר עפ"י הדברי' הנ"ל הגם דדעת לנבון נקל איך דיש מקום לדחות מ"ש לתרץ קו' מהרש"א מחמת הסתירות שכתבתי בעצמי עכ"פ הא דיוצא מן הדברים הנ"ל דיש מקום לפקפק על מ"ש רש"י דאין אדם חוטא ולא לו ואלו אית לי' אחי הוי הדר בי' מחמת דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' דברי טעם הם דכמו דס"ל להריב"ש די"ל באשה שאמרה לבעלה גרשתני כשהתחילה לומר כן שלא בפני בעלה כמו כן י"ל כאן לסתור הא דאם הוי לי' אחי הוי הדר בי' בשעת מיתה ולתרץ זה שלא יהי' סתירה מדברי רש"י דכאן לדעת הריב"ש הנ"ל נוכל לחלק קצת ולומר דאף רש"י מודה לסברת הריב"ש דאמרינן עביד אינש לאחזוקי דיבורי' בכדי לאורעי חזקה אחרת ורק דבכאן ס"ל לרש"י דכיון דהא דאמר בשעת הקידושין הלא הוא כדי שתתרצה האשה להנשא אליו ושלא תדאג מן היבום וכדפירש"י בקידושין ד"ה בשעת קידושין אמר יש לי בנים כו' וכך מבואר בכל לשונות המפרשים והפוסקים א"כ י"ל דבכזה לא שייך כלל עביד אינש לאחזוקי דיבורי' דדוקא כשהדיבור מתחזק בשעת מעשה בדיבור מוחלט י"ל דשוב עביד אינש לאחזוקי דיבורי' היינו דוקא את הדיבור שהי' מוחלט בשעת שיצא הדיבור מפיו מה שאין כן דיבור כזה שגם בשעת שיצא הדיבור מפיו לא הי' נתחזק בדיבור מוחלט דאולי אומר כן כדי שתתרצה להנשא לו ואחר הנשואין כדי שלא יהי' מכשול איסור יחזור בו ויגלה האמת כאשר הוא בזה לא אמרינן דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' ושייך לומר מדלא הדר בי' כדי שלא תהי' מכשול איסור וחזקה דאין אדם חוטא ולא לו ע"כ האמת כמו שאמר כן יש מקום לומר בסברת רש"י כדי דלא יהי' דברי הריב"ש מופרכים מדברי רש"י הנ"ל ועפ"י דברים ההם בסברת רש"י הנ"ל יש לחדש קצת ולחלק בין כשהי' הדיבור של הבעל כשלא הי' שום חזקה דאז הי' מצטרך לדיבורו של הבעל כדי שתתרצה להנשא לו ושלא תדאג מן היבום משא"כ כשגם בלא אמירת הבעל היינו מוחזקין כך ורק דהבעל אמר ג"כ כדי לאלומי מילתא ביותר בזה י"ל דשוב שייך עביד אינש לאחזוקי דיבורי' ושזה נקרא דיבור מוחלט וברור כיון שלא הי' צריך לומר כן כיון שבלא"ה היתה אשתו מתרצית אליו מחמת החזקה שמוחזקין כן ממילא שדיבורו של הבעל שהי' כדי לחזק הדבר ביותר הוי כדיבור מוחלט ושייך בי' לומר דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' והנה הגם דגם רש"י מיירי במוחזק לן באחי ואעפ"כ כתבתי בסברת רש"י דלכך שייך אין אדם חוטא ולא לו ומדלא הדר בי' ע"כ דהאמת הוא שאין לו אחין ולא אמרינן עביד לאחזוקי דיבורי' משום דהדיבור שבשעת הקידושין שהי' כדי שתתרצה להנשא אליו לא הי' דיבור מוחלט שנימא בי' עביד לאחזוקי דיבורי' אף דג"כ הי' חזקה דהרי מיירי דמוחזק באחים דזה טעות ושיבוש כי אין הענינים דומים זה לזה והם רחוקים זה עזה כרחוק מזרח ממערב דהרי רש"י מיירי דאמירתו שבשעת קידושין הוא שאין לו אחים והוא סותר למה שהיינו מוחזקים שיש לו אחים א"כ שפיר י"ל דדיבור שלו אינו דיבור מוחלט ולא שייך בדיבור כזה עביד אינש לאחזוקי דיבורי' משום שאומר כדי שהתרצה אשתו להנשא אלי משא"כ בזה שאני מחדש קצת דיש מקום לומר כשאומר הבעל דברים שהם ממש כמו שהוחזק בחזקה בזה יש מקום לומר דנקרא דיבור מוחלט מן הבעל וכגון שהי' מוחזק בבנים וגם הבעל אמר בשעת הקידושין שיש לו בנים ולא הי' מצטרך לו לומר כן דבלא"ה היתה מתרצה אשתו להנשא אליו ולא היתה דואגת מן היבום מחמת דאיתחזק כן א"כ דיבור של הבעל שאמר לאלימא מילתא דיש לו בנים הוי כדיבור מוחלט דשייך בי' לומר עביד אינש לאחזוקי דיבורי' וממילא במציאות שכתבתי לעיל במ"ש לתרץ קו' המהרש"א דהיינו כשהי' עדים מכחישים אותו ואת החזקה דאיתחזק לן בבני ושהמה מעידין שיודעין שאין לו בנים אך ורק שהכחשת העדים ההם הוא רק על שעת הקידושין אבל לא על אח"כ דשמא היו לו בנים אח"כ ובזה אמרינין דאף דאמר גם בשעת מיתה יש לי בנים דבזה אין עדים מכחישים ורק די"ל דאין לו נאמנות מצד עצמו בזה מטעם שכתבו התוס' דלא שייך מיגו משום דאין לו כח לפטרה בגט ורק דנימא דאעפ"כ יש לו נאמנות משום דאין אדם חוטא ולא לו שכ' המהרש"א בזה יש מקום לחלק דאם בשעת הקידושין לא הוי מוחזק לן בבנים בזה לא שייך לסתור הא דאין אדם חוטא ולא לו משום דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' משום דלא הי' דיבורו דיבור מוחלט ורק אמר כן כדי שתתרצה להנשא אליו ולא תדאג מן היבום וממילא דנאמן במה שאמר בשעת מיתתו דיש לו בנים משום דאין אדם חוטא ולא לו משא"כ כשבשעת קידושין הי' מוחזק לן בבנים דממילא דהי' דיבורו כדיבור מוחלט דשייך בי' עביד אינש לאחזוקי דיבורי' שוב אינו נאמן מה שאמר בשעת מיתה יש לו בנים. ובזה מתורץ מה דקשה כנ"ל אם לא נימא כשיטת הרשב"ם דבעינין ס"ס בדוקא א"כ ל"ל להגמ' לומר גם הא דלא מוחזק לן בבנים דהוא למותר דעפ"ז מתורץ דהוא כדי לכלול בדין המשנה כל עניני מציאות היינו גם מציאות הנ"ל ובמציאות הנ"ל לענין נאמנות הבעל לומר בשעת מיתה יש לו בני' עדיף לא הוחזק דנאמן מן הוחזק דאינו נאמן:

אחר שהעליתי דברים הנ"ל על המכתב התבוננתי שהי' מקום לי לתרץ קו' הנ"ל הא דמיותר בלשון הגמ' מה דאמר דלא אחזיק בבני בסיגנון הנ"ל בקיצור ובפשיטות יותר עפ"י מה די"ל דהא דרציתי לומר דמדברי רש"י שכ' ואין אדם חוטא ולא לו ואילו הו"ל אחי הוי הדר בי' בשעת מיתה יש סתירה למה שס"ל לתשובת הריב"ש דהאשה שאומרת לבעלה גרשתני כשאמרה כן מקודם שלא בפני בעלה שוב מעיזה אף בפני בעלה מחמת דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' הם דברים דחוים ושי"ל דאין סתירה כלל מדברי רש"י לדברי הריב"ש על פי מ"ש הה"מ בפ"ג מהל' יבום הל' ה' דאפשר לחלק בין מוחזק באחים והוא אמר דאין לו אחי' דאינו נאמן משום דלא תלי' מילתא בדידי' אפשר דאית לי' אחין והוא לא ידע ולא ראינו אינו ראי' לבין מוחזק שאין לו בנים והוא אומר יש לו בנים דנאמן משום דהוא מילתא דתליא בדידי' יעו"ש א"כ י"ל דלא שייך בזה עביד אינש לאחזוקי דיבורי' משום דיוכל להתנצל שאח"כ נתודע לו שיש לו אחים ומתחילה בשעת אמירתו לא הוי ידע שיש לו אחים במדה"י וכדברי הה"מ דמלתא דלא תליא בדידי' לא ראינו אינו ראי' וממילא דיוכל לחזור בו ושפיר כ' רש"י דמדלא הדר בי' וחזקה שאין אדם חוטא ולא לו בודאי האמת שאין לו אחים ועכ"פ מאחר שאין שום סתירה מדברי רש"י לסברא דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' ובזה נסתר כל מ"ש לתרץ קו' מהרש"א חוץ הסתירות שכתבתי בעצמי ורק שהדברים נסתרים מיני' ובי' וממילא במה שאני בו לתרץ קו' ודקדוק הנ"ל אין לי לערבב כלל בדברים ההם דברי רש"י ורק לחדש בסברא קצת דיש מקום לחלק בענין עביד לאחזוקי דיבורי' דלגבי יש לי בנים דבדידי' תליא מילתא בין הוחזק בבנים דהי' דברים שאמר בשעת הקידושין יש לי בנים דיבור מוחלט לכך אם נתבטלו דבריו מחמת שבאו עדים והכחישו אותו ואת החזקה שוב לא מהני דבריו שבשעת מיתה שאמר שוב שיש לו בנים אף דאז אין ביטול לדבריו ע"י הכחשת העדים מ"מ אין לו נאמנות מצד עצמו דאי משום מיגו הרי כתבו התוס' דלא שייך מיגו בשעת מיתה משום דאין לו כח ואי משום חזקה דאין אדם חוטא ולא לו י"ל דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' וכ"ז בהוחזק בשעת מעשה של הקידושין שיש לו בנים דאז דיבור שלו הי' דיבור מוחלט ומתקיים אבל אם לא הי' מוחזק בבנים בשעת הקידושין דאז לא הי' דיבור שלו דיבור מוחלט מחמת שאמר כן רק כדי שתתרצה אליו ולא תדאג מן היבום ולא שייך בזה עביד אינש להחזיק דיבורו ממילא נאמן במה שאמר בשעת מיתה דיש לו בנים משום דאין אדם חוטא ולא לו וכיון דעדיף כא הוחזק בבני משעת הקידושין משהוחזק בבני שוב אין כאן שפת יתר בגמ' ורק כיון דהמשנה ע"כ איירי בכל גווני המציאו' מההכרח להוסיף דברים ההם דהמשנה איירי גם דלא הוחזק בבנים:

והנה עפ"י מה שהמצאתי לעיל בכל דיבור הנ"ל דלדעת הריב"ש גבי האשה שאמרה לבעלה גרשתני אם אמרה כן שלא בפני בעלה שוב אינה נאמנת אף שאומרת אח"כ כן בפני בעלה משום דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' כמו כן לא אמרי' להאמין מחמת חזקה דאין אדם חוטא ולא לו היכי דשייך לומר דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' עפ"ז יש לתרץ מה שהקשה הרשב"א והריטב"א לעיל דף ס"ג ע"ב כפי שהובא בפני יהושע לעיל על שמם דמה פריך על רב דאמר נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס וקאמרינין רצו אחד נותן גט וא' כונס כו' דמה קושיא אימא דהאי דכניס לא אהימנותא דידי' קא סמכינין אלא אהימנותא של השני שגירשה דאין אדם חוטא ולא לו ומשתריא אכ"ע כ"ש לגבי האי דאמר קדשתי יעו"ש בפ"י במ"ש במה שתירצו הרשב"א והריטב"א ולפי הנ"ל יש לתרץ קושייתם עפ"י דלכאורה קשה אמאי דאמר רב נאמן ליתן גט אין אדם חוטא ולא לו ואין נאמן לכנוס אימא יצרו תקפו דכיון דאינו נאמן לכנוס משום שמא יצרו תקפו שוב לא הי' מהראוי להיות נאמן ליתן גט משום חזקה דאין אדם חוטא ולא לו כיון דשוב עביד לאחזוקי דיבורי' שאמר קדשתי' כדי לכנוס אך י"ל דז"א דסברת הריב"ש הנ"ל לא שייך רק בדיבור המתחלק בשני פעמים דהיינו כשאמרה מתחילה שלא בפני בעלה גרשני בעלה ואח"כ אומרת כן בפניו כיון דמתחילה לא היתה נאמנת שוב מעיזה אף בפני בעלה כדי לאחזיק דיבורה משא"כ כאן שלא הי' דיבורו בשני פעמים ורק בדיבור אחד שאמר אני קדשתי' אמרינין דבדיבור ההוא נאמן לענין גט ואינו נאמן לענין לכנוס ולא שייך כלל בזה עביד אינש לאחזוקי דיבורי' וכל זה שייך רק לגבייהו דכ"ע דליכא שום ריעותא א"כ נתינת גיטו ודיבורו שלא קידשה שום אדם בעולם זולתו הוא המתירה אכ"ע מטעם חזקה אין אדם חוטא ולא לו משא"כ לגבי דחברי' דאיכא ריעותא גדולה דחברי' אומר בעצמו שלא קידשה זה כלל וממילא דאין גיטו גט כלל ובע"כ נצטרך לומר דיאמר שוב המגרש דעכ"פ לא קידשה שום אדם בעולם זולת מה שהם מכחישים זא"ז ויהי' נאמן משום דאין אדם חוטא ולא לו ועל כל פנים יצטרך המגרש לומר דיבור שני מחדש שוב שייך עביד אינש לאחזוקי דיבורי' ושוב אינו נאמן מחמת חזקה דאין אדם חוטא ולא לו ומתורץ קושיתם:

והנה עוד צריך לי להעלות על הכתב בגוף סברת התוס' דבשעת מיתה לא שייך דפטר לה בגיטא משום דשמא אין לו כח הנה מאשר לא הביישן למד אודה ולא אבוש שאין לי לב להבין פשיטת הכונה דכיון דלא נשתתק וגם אינו גוסס ולא אישתקיל מלולי' דהרי אומר יש לי בנים א"כ כמו כן יוכל לומר כתבו גט ותנו לאשתי דאף שמבואר בש"ע אה"ע סי' קכ"א סעיף ד' בשכ"מ שצוה לכתוב גט צריך לדקדק בו שיהי' שפוי בדעתו בשעת כתיבה ובשעת נתינה א"כ י"ל דכונתם דשמא אין לו כח להרבות בדברים, כ"כ מ"מ זה לא שייך כאן שרואים בו שהוא שפוי בדעתו בשעה שמצוה לכתוב הגט דהרי אומר יש לי בנים כדי לפטור את אשתו מן היבום וצריך לדחוק איך דכונת התוס' לומר דחושש שמא יכבד עליו חליו ויהי' תקיף לי' עלמא בשעת נתינת הגט או שחושש שמא ימות קודם הכתיבה והיינו דשמא אין לו כח של חיות לומר בחנם כתבו גט לאשתי ותנו לה משום שמא ימות קודם נתינת הגט וצ"ע במפרשים:

והנה מ"ש בגליון התוס' על פירש"י דמצי למיפטרא בגיטא שעה אחת קודם מיתתו ואין נראה לר"י שנאמין אותו כו' אלא נראה לפרש מיגו דאי בעי יכתוב לו גט בשעת קידושין כו' מ"מ דבדיעבד מהני כו' ונראה דרש"י דלא רצה לפרש כפי' גליון התוס' הוא משום דאזיל לשיטתי' דמפרש בגיטין דף י"ח ע"א את הברייתא המשליש גט לאשתו שמסר הגט לשליש והוא הלך לדרכו והתוס' שם כתבו דבחנם פי' כך וכ' שם הר"ן דנראה דדוקא נקט רש"י שהלך לדרכו משום דס"ל דדוקא משום עיגונא הקילו חכמים לגרש בגט שזמנו מוקדם מנתינתו דומיא דגיטין הבאין ממדה"י אבל אם הי' בעיר הו"ל כנכתב ביום ונחתם בלילה דפסול יעו"ש ומשמע קצת מל' הר"ן דחמיר זה מגט ישן דבזה אף בדיעבד פסול ממש כמו נכתב ביום ונחתם בלילה ואפשר קצת דרש"י דייק כן מלשון הברייתא דאיירי דוקא כשלא הי' בעיר מדקתני ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתיחד עמה ותיקשי כאן בברייתא זו דהמשליש מה פסיק ותני שהרי לא נתיחד עמה הלא אם אין עדים ע"ז שלא נתיחד הו"ל לחוש שמא באמת נתיחד עמה ודוחק לפרש דבאמת יש עדים דא"כ הו"ל לפרש בברייתא במפורש אלא ע"כ הברייתא איירי שהלך לדרכו ומוכח מזה מלישנא פסיקא דנקיט הברייתא שהרי לא נתיחד עמה וכלישנא דאידך ברייתא דהשולח גט לאשתו מוכח דגם כאן ידענו שהלך לדרכו וזה א"צ לפרש בברייתא משום דממילא מוכח דזה דבר פשוט דאם לא הלך לדרכו לא הקילו חכמים וכדברי הר"ן בכונת רש"י עכ"פ רש"י כאן בקידושין אזיל בשיטתי' דגיטין הנ"ל ואפי' אם נאמר בכונת הר"ן דרק דומה לנכתב ביום ונחתם בלילה דפסול ומ"מ בגט המוקדם כתיבתו לנתינתו אינו פסול בדיעבד ורק דלא רצו חכמים להקל בו אי לא משום עיגונא מ"מ כיון דחזינין דלא רצו חכמים להקל שוב אינו דומה לגט ישן שכ' בגליון התוס' כיון דדיעבד כשר שפיר הוי מיגו כיון דכאן חזינין דלא רצו חכמים להקל בגט המוקדם כתיבה לנתינה מה"ת נימא דהוי מיגו משום שיכול לעבור על דברי חכמים ובפרט דאיכא שני הריעותות בגט כזה שהוא מוקדם כתיבה לנתינה וגם שהוא גט ישן י"ל דלא הוי מיגו כלל ועיין בש"ע סימן קכ"ז בב"ש ס"ק ז' דלהר"ן אין תקנה אף לשלוח ע"י שליח ולעיין בב"ש שם ס"ק ו' וס"ק ז' הנ"ל אם להר"ן מיפסל בדיעבד ורק דגליון התוס' אזיל לשיטת התו' בגיטין הנ"ל דאף לכתחילה יכול לגרש בגט המוקדם כתיבה לנתינה אמנם רש"י לשיטתו לכן לא הי' יכול לפרש כפירושו של גליון תוס' וכנ"ל:

במס' ב"ב דף קל"ה ע"א בפי' רשב"ם ד"ה ועוד הא אמר בשעת מיתה כו' לעיין לשון הרשב"ם ולא הבנתי מ"ש ואע"ג דמוחזק לן באחי נאמן להתירה מיגו דאי בעי פטר לה כו' וקשיא לי דהנה התוס' בקידושין ד"ה רבי סבר בתירוצם השני שכ' א"נ י"ל כו' חולקין ע"ז וס"ל דבשעת מיתה לא שייך מיגו דפטר לי' בגיטא דשמא אין לו כח כו' ומהרש"א כ' שם בשיטת רש"י דדוקא בשעת קדושין צריך למיגו משא"כ בשעת מיתה אף דלא שייך מיגו משום דאין לו כח מ"מ נאמן משום דא"צ למיגו כלל ורק דנאמן משום חזקה דאין אדם חוטא ולא לו ולפי' רשב"ם דכאן דכתב משום מיגו דמבואר דצריך למיגו ודלא כשיטת רש"י שכ' המהרש"א ורק כשיטת התוס' דצריך למיגו וא"כ תיקשי מסברא זו שכ' התוס' שם דבשעת מיתה לא שייך מיגו דשמא אין לו כח וגם מ"ש הרשב"ם כאן בדיבור הנ"ל כדאמרינין נמי לעיל דאע"ג דמוחזק לן באחי ואמר זה בני נאמן להתירה משום מיגו כו' יש לפקפק על ראי' זו ולומר דלעיל דקאמר הכא אע"ג דמוחזק לן באחי מוקי למתניתין דשם האומר זה בני נאמן כו' לא מיירי דאמר כן בשעת מיתה דבשעת מיתה באמת לא שייך מיגו משום דאין לו כח וכמ"ש התוס' בקידושין ורק דהמשנה דהאומר זה בני נאמן מיירי באומר כן שלא בשעת מיתה דשייך מיגו וכן הא דקאמר מפני מה אמרו זה בני נאמן הואיל כו' ג"כ איירי שאמר כן שלא בשעת מיתה בדוקא והנה לשיטת התוספות דקידושין דצריך דוקא למיגו ומש"ה אינו נאמן בשעת מיתתו משום דאין לו מיגו צריך לפרש הא דקאמר בב"ב ההוא דהוה מוחזק לן דלית לי' אחי ואמר בשעת מיתה כו' ועוד הא אמר בשעת מיתה דלית לי' כו' דלא כפי' רשב"ם הנ"ל על ועוד הא אמר כו' ואע"ג דמוחזק לן באחי ורק דכונת ועוד הא אמר כו' היינו ועוד אפילו לא הוי מוחזק לן דלית לי' אחי אבל לא דאיכא חזק' להיפך ודמוחזק לן באחי ורק אפי' לא הוי חזקה לכאן ולכאן ודלא ידעינין כלל אם הוא מוחזק בשום איזה חזקה כלל וס"ל לתוס' דבזה נאמן לומר דלית לי' אחי משום חזקה דאין אדם חוטא ולא לו ודוקא כשעוקר בדבריו את החזקה דהיינו כשהי' מוחזק באחין דהיתה בחזקת זקוקה ליבם והוא אמר דיש לו בנים ועוקר החזקה שהוחזק' בחזקת זקוקה ליבם בזה ס"ל להתוס' דלא כשיטת רש"י שכ' המהרש"א ודע"י סברת אין אדם חוטא ולא לו עקרינין לחזקה דהוחזק' בחזקת זקוק' ליבם אבל כשליכא חזק' דאית לי' אחים אף דליכא חזק' להיפך דאין לו אחים מ"מ כיון דדבריו דאמר אין לו אחים אינו עוקר שום חזק' בזה נאמן בדבריו משום דאין אדם חוטא ולא לו א"כ ניחא הא דאמר ועוד הא אמר כו' היינו אפילו לא הוי חזק' דלית לי' אחין ג"כ הוא נאמן משום דאין אדם חוטא ולא לו וא"צ לשום מיגו כלל אמנם אף על פי שכתבתי לתרץ הסוגיא דב"ב לשיטת התוס' דקידושין דלא שייך בשעת מית' מיגו דאי בעי פטר לה בגיטא הוכרחתי לכתוב כן משום דלא זכיתי להבין בדרך אחר ומ"מ ידענא דהוא דוחק גדול ודמשמעות הסוגיא דב"ב דקאמר הכא אע"ג דמוחזק לן באחי לא מסתבר כלל דיהי' הכונה דמוקמינין למשנה דהאומר זה בני נאמן בדוקא כשאומר כן שלא בשעת מיתה ושאינו בגונא חדא דהמשנה דקידושין דמקשה מיני' ואמר הא נמי תנינא דשם מפורש מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים כו' וכן הא דקאמר אח"כ שם מפני מה אמרו זה בני נאמן הואיל כו' הוא רחוק למאוד אפי' על צד הדוחק לפרש דדוקא כשאמר כן שלא בשעת מיתה ושדברים כאלו מרפסין איגרא ויוצאין מדרך הפשוטו ומחמת זה מפני שאין לי לב להבין הדברים על מכונן ניחא לי לומר איזה דוחק אחר אף שהוא ג"כ דוחק גדול מאוד מ"מ לא אבלבל שיטת הש"ס מדרך הפשוטו והיינו לומר דהתוס' שכתבו בקידושין בתירוצם השני דבשעת מיתה לא שייך מיגו דפטר לה בגיטא לא כתבו כן רק לשיטת הסוגיא דקידושין אבל לשיטת הסוגיא דב"ב מודו התוס' בעצמם דלא ס"ל לשיטת הסוגיא דב"ב הך סברא ורק דאף בשעת מיתה שייך מיגו והלא בלא"ה שיטת הסוגיות דקידושין ודב"ב אינם מכוונים להיות עולין בקנה אחד ויותר מזה כתב הרא"ש בקידושין בשם הרמב"ן לומר דדעת הרי"ף לדחות סוגיא דקידושין מחמת הסוגיא דב"ב והלא דברי הרמב"ן ההם בע"כ צ"ל עוד יותר דבר תמוה ודאביי בעצמו שמשני כן בקידושין דמוקי המשנה אפילו כר' נתן סותר א"ע בהא דאמר בעצמו בב"ב דאמר לי' אביי לר' יוסף הא אמרי דאיכא עדים במדה"י כו' והרי מזה מדייק הרמב"ן דלא כשיטת אביי בעצמו בקידושין דהשתא לקלא בעלמא חיישינין כו' מכ"ש היכי דמוחזק לן דאית לי' אחי כו' יעו"ש ברא"ש בקידושין:

תוכן העניינים

אריה דבי עילאי אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה