אור ברסלב

אריה דבי עילאי אבן העזר· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ

סימן לה

סימן לד

קצת הערות בשקלא וטריא השייכים לשו"ת שבחלק אה"ע מן סימן ו' והלאה שהי' דעתי מתחילה להכניס בתוך הפלפולים של השו"ת ואח"כ בעת כתבי השו"ת הנ"ל חזרתי בי מדעתי הנ"ל מחמת שלא הוטב בעיני להכניסם במקום שאינם מקומם ממש רק בדרך אגב וגררא לכן הנחתי להם מדור בפני עצמם ואם יזכיני משמים לברר הענין שנית בכל עניני השו"ת ההם אז אבינה בהם להכניסם במקום השייך להם דבר דבור על אופניו:

בגמרא דיבמות דף קך"ב ע"ב ד"ה מעשה באדם א' שבא להעיד כו' ור"ט לא בעי דרישה וחקירה והתניא מעשה באדם א' כו' תנאי היא דתניא כו' ובתוס' ד"ה אין בודקין עידי נשים בדו"ח פי' ר"ח דקיי"ל כהאי תנא כו' הדקדוק מפורסם דלא שייך על פסק הלכה לשון פי' ר"ח רק פסק ר"ח ושמעתי משמי' דבוצינא קדישא כבוד אדמ"ו הרב הקדוש חו"פ המפורסם המכו' מ' יעקב יצחק הלוי זלה"ה נבג"מ זי"ע מק' לובלין שהיה מפרש כך דהנה לכאורה אינו מובן תירוץ הגמ' דתנאי היא כיון דקושית הגמרא הי' להקשות דר"ט אדר' טרפון וזה הי' קשה לי' לר"ח לכך מפרש הר"ח בכונת הגמ' דבע"כ דלא הי' כונת המקשן להקשות רק על הברייתות דבאחת הזכירה מדו"ח שעשה ר"ט ובאחת לא הזכירה דו"ח שעשה ר"ט אבל אין כונת המקשן להקשות על ר"ט בעצמו מפני מה פעם אחד עשה דו"ח ופעם אחד לא עשה דו"ח דהלא נראה משיווי סיפור המעשה שהוזכר בשני הברייתות ממש שוה בשוה דע"כ מעשה אחד הי' בעדות ההוא שלפני ר"ט ולא שני מעשות כלל א"כ בודאי דבאמת עשה ר"ט דו"ח וכמבואר בהאי ברייתא במפורש וקושית המקשן היא על ברייתא האחרת מפני מה השמיטה בהאי מעשה גופא דר"ט הדו"ח שעשה ר"ט בעצמו וע"ז שפיר משני תנאי היא ודהכונה דבאמת תנאי פליגי בזה ודפסק הלכה כמו שפסק ר"ח דקיי"ל כהאי תנא דלא בעי דו"ח לכך השמיטה הברייתא הראשונה הדו"ח שעשה ר"ט משום דהוא שלא אליבא דהלכתא ולכך בדקדוק כתבו פי' ר"ח להורות דעפ"י פסק תר"ח מתפרש תירוץ הגמ' דתנאי היא עכ"ד אדמ"ו זלה"ה נבג"מ דפח"ח (והנה הגם דיש לפקפק קצת מה שאיכא שינוי קצת בדבר מועט בין הברייתות דבברייתא ראשונה מבואר שנתלה ביחור של זית ופשתו כו' ובברייתא שני' שנתלה ביחור של תאנה ופסחו כו' וכן בברייתא ראשונה מנין אתה יודע שארי' שמי כך קורין אותי כו' ובברייתא השני' קצת בלשון אחר דאמר יפה כונתי לשמי שכך קורין אותי כו' אעפ"כ הנה אין בשינוי מועט כזה במה שכל תנא דברייתא נקיט את הידוע לו קצת בל' אחר מקום להסתפק כלל ולומר דשני מעשיות היו ושקישית הגמ' על ר"ט בעצמו מ"ט בהאי מעשה עשה דו"ח ובהאי מעשה לא עשה דו"ח אך ורק כיון דגוף עיקר סיפור המעשה וגוף העדאת העד הם ממש שוה בשוה בלי שום שינוי כראה בפשיטות דרק מעשה אחד הי' וממילא דקושית המקשן הי' רק על הברייתא שהשמיטה דו"ח שעשה ר"ט) והנה לתוספת ביאור לדברים הנ"ל יש נבאר דהברייתא בא לאשמועינין רק הלכות פסוקות היוצא מהאי מעשה דר"ט והנשמע מהאי עובדא דר"ט דנוכל לסמוך להתיר את האשה עפ"י קריאת השם שקרא א"ע בעלה טע' עצמו ושלא נבוא לחשש כהאי דאמרינין במס' גיטין דף נ"ד ע"ב במשנ' התקין ר"ג הזקן שיהיה כותב איש פלוני וכל שים כו' וכ' הרא"ש שם דהא דהיו משנים בשמו והי' לו שם א' ביהודה ושם א' בגליל הוא משום דכן דרך בני אדם הגולים ממקומם מחמת ממון או מחמת טרדין שמשנים את שמם יעו"ש דממילא דמוכח מהאי עובדא דר' טרפון דהא דהתקין ר"ג הי' מחמת דאם איתרמי כך לא יהי' שינוי שם בגיטין חבל אינו צריך לחשוש על זה באדם שאומר על עצמו שכך שמו וכשרואין שמת אח"כ נוכל להתיר את אשתו והנה מצאתי בס' אחד שנקרא שמו שו"ת הר הכרמל שכ' בחלק אה"ע סי"ד דבאם א' בא לעיר ולא אתחזיק ל' יום ומת פתאום תוך הזמן אפילו יודעין מפיו שמו ושם אביו אין משיאין את אשתו כיון שלא היו מכירין אותו ואפשר אפילו אתחזיק ל' יום לא מהני ושאני גבי גט כו' יעו"ש ובמח"כ טעה טעות גדול ושכח דברי הברייתא הנ"ל במעשה דר"ט שהביא בעצמו שם לענין שם עירו יעו"ש ועכ"פ מבואר בדברי הברייתא דמשיאין את אשתו עפ"י דברי עצמו שהגיד שמו ושם אביו וכן מבואר במפורש בתשובת הרא"ש שהעתיקה הטור ס"ס קי"ח המתחיל עדות על תלמוד א' שמת כו' שמסיים בתשו' הרא"ש הנ"ל אחר שהביא המעשה הנ"ל דברייתא דר"ט משלהי יבמות ומסיים אלמא אעפ"י שלא הכירו אלא ע"י שסיפר לו שמו ושם מקומו התירו את אשתו כו' יעו"ש וכן מבואר בשו"ת מהרי"ק שורש קע"ה עוד יותר במפורש דכתב שם ואע"ג שהם לא הי' מכירין אותו ולא יודעין שמו כ"א על פיו פשיטא דמהני ואפילו בפעם אחת שאומר ששמו כך די וראי' ברורה מדגרסינין בשלהי יבמות מעשה באדם אחד שבא להעיד כו' הרי לך דאע"ג דלא הוחזק לו ששמו יוחנן בן יונתן כ"א בספור בעלמא באקראי כדאמר לו יפה כונתי כו' אפ"ה השיא ר"ט את אשתו ה"נ ל"ש ומתוך ראי' זו שהבאתי הוכיח רבינו אשר דלא בעינין שיכיר העד אותו שמעיד עליו שמת רק שידע שמו וסמך עליו הלכה למעשה כו' יעו"ש במהרי"ק עכ"פ כיון דנשמע מזה דהברייתות דקמ"ל בסיפור המעשה הזאת שהוא כדי להורות הלכות פסוקות וכנ"ל נמתקו הדברים הנ"ל ביתר דכיון דבענין דרישה וחקירה דקיי"ל כהאי תנא דלא בעי דו"ח לכך השמיטה הברייתא הראשונה הא דעשה ר"ט דו"ח:

אמנם הנה הגם דדברי אדמ"ו הנ"ל הם קילורין לעינים אף על פי כן הנה מדברי מהרש"א לא נשמע כך דהנה דברי מהרש"א מוקשים המה במה דכ' לגרוס בלשון הברייתא אין בודקין עידי נשים בדו"ח ר"ט ור"ע אומר בודקין ומסיים דכן נראה להוכיח מתוך שמעתין ומדברי התוס' ולכאורה אין שום ביאור לכונתו דמה הוכחה יש לגרסתו מתוך שמעתין ומתוך דברי התוס' והנה על ההוכחה שמדברי התוס' י"ל בפשיטות דאם לפי הגירסא שלפנינו אין בודקין כו' דברי ר"ע ר"ט אומר בודקין הו"ל לתוס' לומר במפורש דקיי"ל כר"ע דהיה בזה נתינת טעם משום דהלכה כר"ע מחבירו ואף דאיכא תרי לישנא בכתובות דף פ"ד ע"ב אי הלכה כר"ע מחבירו דוקא ולא מרבו ואי ר"ט רבו הוי מ"מ קיי"ל שם הלכה כר"ע וכמבואר ברא"ש שם במס' כתובות הנ"ל ולמה נקיט הר"ח דהלכה כהאי תנא דלא בעי דו"ח ואינו מזכיר בשם ר"ע דממילא דאין שום טעם בפסק הלכה זו אלא ע"כ דגירסת התו' כגירסת המהרש"א דלא גריס דברי ר"ע ובזה מבואר טעמו של ר"ח דפסק כהאי תנא דלא בעי דו"ח משום דקיי"ל הלכתא כת"ק היכי דנשנה דברי תת"ק בסתם וכמ"ש בתו' במס' ביצה דף ב' ע"ב ד"ה גבי שבת דמהני הסתם להיות רבים יעו"ש וממילא דלא הוצרך הר"ח לבאר טעמו כיון דדבר זה ידוע במשניות וברייתות כשנשנה דברי הת"ק בסתם הל' כן ויותר מזה מבואר בתי"ט פ"ב דב"מ משנה א' דמשום דהוא כלל מפורסם א"צ הרע"ב לפסוק ההלכה ולפסוק דלא כר' יהודא יעו"ש אך אמנם מה דכ' מהרש"א דמתוך שמעתין מוכח כגירסתו זה לכאורה יותר מוקשה לכן נלפענ"ד דלא ס"ל למהרש"א לפרש כדברי אדמ"ו הנ"ל ומשום דאיך ישמיט הגמ' עיקר כונת התירוץ דהוא מחמת דלהלכה לא בעינין דו"ח לכך השמיטה הברייתא הראשונה הא דעשה ר"ט דו"ח וס"ל למהרש"א לפרש תירוץ הגמ' דתנאי הוא כפשוטו דהיינו דתרי תנאי אליבא דר"ט וכיון דמצינו דפליגי תנאי בהכי ושר"ט בעצמו קאמר דבודקין בדו"ח ממילא י"ל דהברייתא הראשונה פליג בזה אליבא דר"ט דלא בעינן דו"ח וכן מבואר גם בס' לחם משנה בפי"ג מהל' גירושין הל' ט"ו דכ' שם מפורש דמשמע דתירצו לקו' דקשיא דר"ט אדר"ט דתרי תנא ואליבא דר"ט וברייתא קמא סברה אליבא דר"ט לא בעי דו"ח ואידך סבר דבעי דו"ח אמנם ס"ל למהרש"א דבזה עדיין לא מתיישב לשון הגמ' דקאמר תנאי היא דתניא אין בודקין עידי נשים כו' כיון דבברייתא זו דאין בודקין עידי נסים כו' לא מתבאר כלל זה דאיכא תרי תנאי אליבא דר"ט דהא אינו מבואר שם רק דר"ט סבר דבעי דו"ח וע"כ דעיקר תירוץ הגמ' מצד עצמו די"ל דהברייתות דפליגי במעשה דערות אשה שהי' לפני ר"ט פליגי לדר"ט בעצמו אי בעי דו"ח אם כן הי' להגמ' רק לתרץ הברייתות הנ"ל דתרי תנאי ואליבא דר"ט ולמה להגמ' להביא מהא דתניא אין בודקין עידי נשים כו' דאין משם ראי' דתרי תנאי ואליבא דר"ט לכך דייק המהרש"א מזה דגרסי' כגרסתו דלא גרסינין אין בודקין כו' דברי ר"ע ר' טרפון אומר כו' רק דת"ק תני בסתם דאין בודקין עידי נשים בלי הזכות שם התנא שאומר כך ורק דר"ע ור"ט פליגי ואומרים בודקים כו' ומזה מוכח דע"כ ת"ק פליג על תנא בתרא דסבר אליבא דר"ט בודקין ות"ק י"ל אליבא דר"ט דאין בודקין דהנה מבואר בסנהדרין דף פ"ו סתם מתניתין ר"ע כו' וכולהו אליבא דר"ע ומביא זה בס' הליכות עולם ובס' יבין שמועה הוא בדף ו' ע"ב ומסיים בהליכות עולם שם דרק זימנין דקים לי' להגמרא שיש משניות כסתמות על דעת אחרים וכדאמרינין במגילה זו דברי ר' מנחם בר' יוסי סתימתאה כו' והנה שם בכללי הגמ' שהוא מה שחיבר רבינו בעל הב"י על ספר הליכות עולם כ' שם דהעיקר כהר"ן שם במגילה דף ך"ו ע"א דאמתניתין דקיימו בלחוד משמע כלומר שנסתמה המשנה הזאת אליבי' ודלא כרש"י דפי' בכתובות דף ק"א ע"ב דהרבה משמועותיו נשנו סתם במשנה וברייתא ולא ביאר רבינו הב"י מאיזה טעם שדחה לדברי רש"י הנ"ל ואפשר דהוא מטעם שלשונו של ס' הליכות עולם דייק לי' כן דכ' דזימנין דקים לי' שיש משניות נסתמות על דעת אחרים כדאמרינין במגילה כו' משמע דחוץ המקומות שנאמרו מפורש בגמ' דנסתמות על דעת אחרים נשאר הכלל ההוא דסתם מתניתין ר"מ כו' א"כ ע"כ דלא ס"ל כפירש"י דהרבה משמועותיו נשנו סתם במשנה וברייתא דמשמע אף במקום דאינו מפורש בפירוש בגמרא ועכ"פ לפי המבואר בהליכות עולם כל הסתימות שבמשניות וברייתות הם נסתמות אליבא דר"ע וגם הלא רש"י בעצמו כ' בבכורות דף ל"ו ע"א ד"ה תיתי לי כו' על מה שמקשה רש"י שם ובמגילה דף ב' ע"א. מסיים שם רש"י בבכורו' דרוב משניות איכא בש"ס סתומות אליבא דר"ע והלא חזינין דבסנהדרין דף פ"ו הנ"ל דקאמר הגמ' דמכח כלל הזה דסתם מתניתין ר"מ כו' סתם ספרי ר"ש כו' א"א לתרץ הא ר"ש הא רבנן א"כ כמו כן בסוגיא דידן דלפי גירסת המהרש"א דגרסינין בברייתא אין בודקין עידי נשים כו' בסתמא נשנית א"כ ע"כ אין יוצאים משאר הסתימות שבש"ס שכל הסתמים המה כולם אליבא דר"ע א"כ איך קתני עוד ר"ט ור"ע אומרים בודקים ובע"כ דתרי תנאי ואליבא דר"ע א"כ כיון דתנא קמא פליג אתנא בתרא בדעת ר"ע מסתמא כיון דתנא בתרא תנא ר"ט ור"ע אומרים בודקים א"כ ע"כ התנא קמא דס"ל אליבא דר"ע דאין בודקין ודאי ס"ל כן גם אליבא דר"ט דבודאי אין סברא לומר דרק אליבא דר"ע פליג ולא אליבא דר"ט כיון דדעת שניהם נזכרו כהדדי בתנא בתרא ובפרט שגבי מעשה דיוחנן בן יונתן מבואר בברייתא הראשונה דס"ל לר"ט דלא צריך דו"ח ושפיר מתישב לשון הגמרא תנאי היא דתניא אין בודקין דמוכח מברייתא דאין בודקין עידי נשים דפליגי ת"ק דברייתא ותנא בתרא בדעת ר"ט כמו דפליגי בדעת ר"ע ומוכח מהברייתא דתרי תנאי אליבא דר"ט ומלשון הגמרא הזה הוכיח המהרש"א כגירסתו ולכך כתב המהרש"א דכן מוכח מתוך שמעתין:

והנה עפ"י דברים הנ"ל יש לתרץ גם הדקדוק שכ' התוס' פי ר"ח ולא פסק ר"ח דר"ל דעפ"י פסק שפסק ר"ח מתורץ מה דיש לדקדק על לשון הברייתא דאין בודקין עידי נשים כו' דנהי דנוכל לומר כן דמוכח מהאי דיוקא דכתבתי משום דכל הסתמים בסתם משנה ותוספתא וספרא וספרי הם אליבא דר"ע ומוכח מזה דתרי תנאי אליבא דר"ט ור"ע מ"מ צריך ליתן טעם על הא דאינו מפורש בלשון הברייתא להדיא דת"ק דברייתא דאמר אין בודקין עידי נשים כו' שאומר כן משום ר"ע ור"ט וע"ז באו התוס' לפרש ולתרץ זה עפ"י מה דקיי"ל כהאי תנא דאין בודקין עידי נשים כו' וממילא דאם הי' מפורש בהברייתא פלוגתא דתנאי אליבא דר"ט ור"ע לא הי' הכרע הלכתא כמאן דאף דהלכה כר"ע מחבירו הלא בדעת ר"ע בעצמו יש פלוגתא דתנאי ולכך סתמה הברייתא בסתם דאין בודקין עידי נשים כו' ע"ד המבואר בגמרא דחולין דף פ"ה ע"א ראה רבי דבריו של ר"מ באו"ב ושנאה בלשון חכמים ודר"ש בכיסוי הדם ושנאו בלשון חכמים וכן מבואר במס' יו"ט דף ך"ז ע"א מדקתני במתניתין ר"ש אומר כל שאין מומו ניכר כו' וקתני לה בברייתא בלשון חכמים כו' ואפילו במה שנשנה בסתם ג"כ הלכתא כוותי' דהסתם וכדכתבתי בשם תוס' דמס' ביצה דף ב' ע"ב גבי שבת וגם בשם התי"ט בב"מ וכדכ' רש"י בב"מ דף ל"ג ע"ב בד"ה בימי רבי נשנית משנה זו כו' דמסיים רש"י שם וסתם נמי במשנה דברי יחידים שראה רבי את דבריהם ושנאן סתם כדי לקבוע הלכה כמותם כו' יעו"ש א"כ י"ל דגם כאן תנא בברייתא הא דאין בודקין עידי נשים בסתם אף דבאמת נאמר כן בשם ר"ט ור"ע כדי לקבוע הלכה כסתם ההוא אפילו לתנא בתרא דברייתא דר"ט ור"ע חולקין וס"ל דבודקין והלא עוד יותר מזה מבואר בפסחים דף ך"ז ע"א ואבע"א בעלמא קסבר שמואל כו' ובהא אפי' מחביריו וסבר אתניי' איפכא כי היכי דניקום רבנן לאיסורא כו' יעו"ש הרי דהיו רגילין אפי' למתניי' איפכא כדי לקבוע הלכה מכ"ש די"ל בכאן דלכך תנא בברייתא הא דאין בודקין עידי נשים בסתם ולא משום ר"ט ור"ע כדי לקבוע הלכה כן וגם ראיתי בספר סדר הדורות לגבי ר"ע דף ק"מ ע"ד בשם איזה ספר שנקרא שדה יושיע דהא דאמרינין הלכה כר"ע מחבירו היינו כשהבר פלוגתא דילי' מפורש במשנה או ברייתא אבל כשאין מפורש בשמו אלא בסתם אז אין הלכה כמותו דאמרינן האי סתמא אליבא דרבים הוא ויחיד ורבים הלכה כרבים דהלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו יעו"ש א"כ גם כאן דתנא בברייתא אין בודקין כו' בסתם אף דתנא אח"כ ר"ט ור"ע אומרים בודקין ולא אמרינן בזה הלכה כר"ע רק כהאי סתמא משום דאמרינין האי סתמא אליבא דרבים הוא ויחיד ורבים הלכה כרבים ולכך אף דמוכח מתירוץ הגמ' דתנאי היא דהא דתנא בברייתא אין בודקין הוא משום ר"ט ור"ע אעפ"כ לא תנא להו משמייהו רק תנא בסתם כדי לקבוע הלכה כן א"כ ניחא דעפ"י מה שס"ל לר"ח דקיי"ל כהאי תנא דאין בודקין כו' מתפרש הברייתא ולכך קאמר פי' הר"ח ומתורץ הדקדוק על הא דלא קאמר פסק ר"ח:

הנה בסי' ט"ו כתבתי מענין ספק יאוש דלא זכה המוציא משום דאין לו חזקה דממונא אמנם כן דענין זה שבספק יאוש שלא זכה המוציא לא נתברר היטיב בלשונות הפוסקים ואין הכרע בדבריהם וכבר עמד על חקירה זו בס' פני יושיע בדף ק"ה ע"ב בתוס' ד"ה ואם נטל לא יחזיר ודאף דבעמוד א' שם בד"ה בגמ' אימא אתרומיי אתרמי ובהדי הדדי נפיל נראה דמחליט דבס' יאוש לא זכה המוציא ורק בספק הינוח דוקא משום דדרך הינוח לא שכיח בדוכתא דשכיחי אינשי ויותר יש לתלות בנפילה יעו"ש מ"מ בע"ב הנ"ל בדברי התוס' ד"ה ואם נטל הנ"ל דמסיים בדבריו שם דהכל לפי הענין עכ"פ משוה שם בדבריו ספק יאוש באבידה לענין ספק הינוח ושבשניהם שייך לומר דמספיקא לא מפקינין ממונא מיד המוחזק ורק מצדד שם לחלק בחילוקים אחרים דהיינו אם הספק עומד להתברר דהיינו ע"י ההכרזה או בענין שבא לחדש ולומר דשאני ספק יאוש שלא מדעת משום די"ל דאוקמי אחזקתו דכמו שבשעת נפילה ודאי לא ידע ולא נתיאש כן בשעת מציאתו אוקמא אחזקתו דלא נתיאש יעו"ש והנה ממ"ש הפ"י בע"א הנ"ל ד"ה אימא איתרומיי אתרמי דהיכי דהוי מילתא דלא שכיחא בודאי זכה המוציא מזה יש ראי' למ"ש בסי' ט"ו דאין להביא ראי' ממ"ש התוס' דף ך"ז ד"ה מה שמלה מיוחדת דבדבר שאין בו סימן בודאי מתיאש כו' ולמה לא ניחוש דאינו מתיאש מחמת ספיקא דאולי ימצא עדים שיכירו את השמלה או איזה אבידה אחרת ע"י טב"ע דבודאי י"ל דטעם דברי התוס' כפי מה שביאר הפ"י שם בתוס' ד"ה בעידי אוכף משום דהוא מילתא דלא שכיח ושאינו שכיח למצוא עדים בהכרה דטב"ע כיון שאין בו סימן יעו"ש וממילא דהוא למותר כל האריכות שהארכתי שם סימן. הנ"ל לבאר ענין זה ע"י שידוע שרגילות העולם שלא להחזיר שום אבידה רק בדבר שיש בו סימנים דוקא ולא ע"י הכרה בטב"ע כלל וגם הא דהוספתי שם בביאור המילתא דלא שכיחא משום דבעינין טב"ע ע"י שביעת העין ושיש כמה וכמה אבידות שאין בהם שביעת עין כלל שהוא הכל למותר ורק כדברי הפ"י בפשיטות דאומד דעת הנ"ל היה דדרך בני אדם להתיאש בכזה ואינו מונע עצמו מלהתיאש מחמת איזה ענין מילתא דלא שכיח כלל ודבודאי הדבר ברור דהעיקר הוא בזה למיזל בתר דעת חכמים איך אומד דעתם שדרך בני אדם להתיאש בכזה או לא והוא דומה לסימן העשוי לידרס דפליגי בה רבה ורבא דף ך"ב ע"ב והיינו אם יש לדייק מהמשנה דאומד דעת חכמים הי' דבכזה מתיאש או דבכזה אינו מתיאש וכדפריך בגמ' כמה פירכות מלשונות ודינים השנוים במשנה ואידך מתרץ בתירוצים כפי המבואר בגמ' כל השקליא וטריא בזה עכ"פ עיקר פלוגתתם אם למידוק דאומד דעת חכמים הי' דמתיאש בסימן העשוי לידרס או דאינו מתיאש אף ע"י סימן העשוי לידרס דבודאי לא תעלה על הדעת דפלוגתת רבה ורבא בסימן העשוי לידרס יהיה אם בס' יאוש זכה המוצא או לא זכה המוצא ובפרט דאף גוף דבר זה לומר דבסימן העשוי לידרס לא סמכו בעלים על האי סימנא ומתיאש משום שמא יהיה נדרס הסימן גם זה אינו ברור למיתלי בזה פלוגתא דרבה ורבא דהגם דבלשון הרא"ש בהמשנה דאלו מציאות כריכות בר"ה לרבה כשיש בהן סימן ועשוי לידרס כו' מבואר כן יעו"ש אמנם מלשון רש"י שכ' בד"ה לא הוי סימן דכ' רש"י הטעם שאין בעליו סומך לתת בו סימן מימר אמר נשחת הסימן בדריסת הרגלים יעו"ש לא משמע כך ורק דנראה מלשונו דכונתו משום דהגדה שמגיד בעל האבידה את הסימן העשוי לידרס אינו דומה לשאר המגידים את סימני האבידה דהוא דבר ברור אצלם לברר מתוך הסימן שהאבידה הוא שלהם משא"כ בסי' העשוי לידרס דאינו ידוע לבעל האבידה אם לא נשחת הסימן אין הגדת הסימן שלו רק כאומר בדדמי ואינו מועיל הגדת הסימן שלו כיון שי"ל שאומר בדדמי וכן מפורש בלשון השיטה מקובצת שכתב שם מפורש כן תיכף בהתחלת המשנה לפי שכל שהוא עשוי להדרס ברגלי אדם אינו סימן לסמוך עליו ולא קאמר אלא בדדמי כו' יעו"ש עכ"פ מבואר דעיקר הפלוגתא דרבה ורבא בסימן העשוי לידרס אינו מחמת דעתא דנפשייהו רק אם יש לדייק מל' המשנ' איך הי' אומד דעת חכמים בזה ומזה מוכח דאין לדייק כלל מאיזה מקום המפורש בלשון חכמים דאינו מתיאש למידוק מיני' דספק יאוש לא זכה המוציא ורק דאומד דעת חכמים היה מפורש דאין דרך העולם להתיאש בענין כזה:

והנה בלשון התו' והרא"ש והרב המגיד יש מקום עיון איך הדין בספק יאוש דהיינו במקום שלא ביארו חכמים את אומד דעתם כלל במפורש ולנו נולד ספק במציאות כזה ולמשל בסימן העשוי לידרס דהיינו אם לא הי' לנו דיוקים מהמשנה איך הי' אומד דעת חכמים באם הי' אומד דעת חכמים דבכזה מתייאש מחמת חשש שמא יהי' נדרס הסימן או אומד דעת חכמים שאינו מתייאש בכזה ואינו עולה בלבו שמא יהי' נדרס הסימן ורק שלנו לקוצר דעתינו הי' נולד ספק במציאות הלז אם מתייאש בסימן העשוי לידרס או אינו מתיאש דבודאי בבירור דמציאות כזה נקרא ספק יאוש ועל אופן הזה צריך לברר איך דעת הפוסקים אם זכה המוציא או שלא זכה המוציא דמלשון הה"מ בפרק י"ד מהל' גזיל' ואבידה הלכ' ה' מבואר שכ' שם ודע שהנראה מן הסוגיא הוא שכל דבר שיש לחוש אם ידעו הבעלים בנפילתו אם לאו אסור מספק לפי ששם אמרו גבי מעות מפוזרין כו' אלמא מסתמא בדבר שאין לתלות אסור כו' יעו"ש שמסיים דכל הסוגיא מוכחת כך הרי מבואר מדבריו שלא זכה המוציא באיזה ספק יאוש שמסתפק לנו במציאות ההוא אם יש יאוש מדעת או לא אך ורק שמלשון התוס' והרא"ש יש לדייק דזכה המוציא בספק יאוש והוא מדכתבו התוס' דף ך"א ד"ה כריכות בר"ה להקשות וא"ת כריכות אי דרך נפילה הוא א"כ אינו יודע היכן נפלו וברה"י אמאי צריך להכריז הא מתיאש שסבור בר"ה נפיל והוצרכו לתרץ דאע"פ שאינו יודע לכוין המקום כו' מבואר מדבריהם דזולת זה אינו צריך להכריז ומוכח מזה דבספק יאוש זכה המוציא וכן מתבאר מלשון הרא"ש סוף פרק שנים אוחזין ובפרק אלו מציאות וכמו שהובא בתי"ט במשנה ח' בפ' שנים אוחזין בד"ה תכריך של שטרות דכ' הרא"ש מנין סימן והא דבעיא תכריך ואגודה היינו כדי שיוכל ליתן סי' במנין דאל"ה שמא לא נפיל אהדדי ומתיאש כו' יעו"ש וכ"כ במשנ' ב' דפרק אלו מציאות ד"ה שלש מטבעות כו' דהרא"ש פי' בכאן כמו שמפרש לעיל כו' והא דבעי שיהי' עשוין כמגדלים משום דאל"ה אז תלינין דבדרך נפילה נפל ומתיאש האובד כי לא יוכל ליתן סימן במנין כו' יעו"ש הרי מוכח מדבריו דהיכי דהוי ספק יאוש זכה המוציא והנה יש להקשות לכאורה על דעת התוס' והרא"ש דאיך יזכה המוציא מספק כיון דלא שייך לגבי המוציא חזקה דממונא וכמ"ש לעיל דכן מבואר בלשון התוס' דכתובות דף ט"ו ע"ב ד"ה להחזיר לו אבידה שכתבו ואפי' לשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב היינו במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן כו' אבל הכא מודה דאזלינין בתר רובא והיינו משום דבאבידה לא שייך חזקה דממונא ואפשר לומר דסברת התוס' והרא"ש הוא משום דעכ"פ הגם דלא זכה המוציא משום דלא שייך לגבי' חזקת ממון מ"מ א"א לחייב את המוציא שיכריז את האבידה כיון דיש ספק יאוש וממילא מאחר דאין צריך להכריז שוב זכה המוציא מחמת דממילא הוי יאוש ודאי דבעל האבידה מתיאש כיון דיודע דהמוציא לא יכריז על האבידה וכמ"ש התוס' בדף ך"ד ד"ה כי קאמר ר"ש כו' דהאובד מתיאש משום דאפי' אם ישראל ימצאם לא יכריז כו' דתולה דמן הנכרים נפל כו' ועפ"ז יש לתרץ מה דיש לדקדק קצת על הלשון תניא מודה רשב"א בכלים חדשים ששבעתן כו' וכן הי' רשב"א אומר המציל מן הארי כו' ובכל מקום שהרבים מצוין שם כו' דקשה קצת על לשון של וכן הי' רשב"א אומר דמשמע קצת דיש דמיון הא דצריך להיות דוקא שביעת העין להא דאמר אח"כ המציל מן הארי כו' ובכל מקום שהרבים מצוין שם דאל"כ לא שייך לשון וכן על שני דינים שאינם בדמיון אחד ובסוג אחד ובאמת לא ידענו שום שיווי ודמיון לשני הדינים הנ"ל ולפי הנ"ל י"ל דבא לדמותן לענין זה דכמו דכאן במקום שהרבים מצוין דהיינו רוב נכרים כדמפרש בגמ' הרי אלו שלו דהוא מטעם שכתבו התו' הנ"ל דכיון דאין המוציא צריך להכריז ממילא מתיאשין הבעלים וזכה המוציא מחמת יאוש בעלים כמו כן הדין במצא כלים חדשי' שלא שבעתן העין דכיון דס"ל לרשב"א דא"צ להכריז לכן הוי הדין דזכה המוציא כיון דהבעלים מתיאשין מחמת דאין המוצא צריך להכריז ולכך יש שיווי ודמיון לשני הדינים הנ"ל משום דבשני הדינים הוי טעם הזכי' שזכה המוציא משום דאינו צריך להכריז ולכך הוי יאוש בעלים והנה גם אם לא נחדש דבר זה בטעמם של התו' והרא"ש עפ"י דלכך הוי יאוש מחמת שא"צ להכריז וכנ"ל ורק נימא כפשוטו דס"ל לתוס' והרא"ש דספק יאוש קונה ג"כ אפשר להמשיך להדדי שני הדינים של רשב"א הנ"ל היינו הא דכלים חדשים שלא שבעתן העין א"צ להכריז והך דינא דבכל מקום שהרבים מצויים הרי אלו שלו עפ"י מה דמוקי הש"ס ברוב ישראל ובע"כ צ"ל דהיאוש הוא כמ"ש התוס' ד"ה אפילו ברוב ישראל משום דמסתפק שמא ימצאנו אינשי דלא מעלי שלא ירצו להחזיר אבידה א"כ הרי זה ספק יאוש וכ"כ רש"י לקמן דף ך"ו ע"א ד"ה ואפילו ברוב ישראל דעביד דמייאש כו' דלא מפלגי בין דבר שיש בו סימן כו' עכ"פ ג"כ הרי מתיאש מספיקא ומוכח דס' יאוש קונה ונמשך לזה גם הדין הראשון שאמר רשב"א דכלים שלא שבעתן העין א"צ להכריז והיינו הגם דאפשר דגם דכלים חדשים ההם שבעתן עינו של בעל האבידה מ"מ כיון שהם כלים חדשים שאין דרכם להיות בהם שביעת עין מתיאש ומשום דסובר דלא יאמינו לו שיש לו בהם טביעת עין של שביעת העין ואף דהרי בלא"ה אין מחזירין אבידה רק לצורבא מרבנן א"כ כמו שמאמינים לו שיש לו טביעת עין כמו כן למה לא יאמינו לו שיש לו בהם שביעת העין ג"כ מ"מ י"ל דאעפ"כ מתיאש מספיקא דאולי לא ירצו להאמין לו בשביעת העין דאולי טועה בדמיונו וגם אולי לא ירצו להאמין לו בשני הענינים איך שיש לו בהם טב"ע ואיך שהטב"ע שיש לו הוא על ידי שביעת העין ולכך מתיאש מספיקא ודספק יאוש קונה אם כן שפיר נמשכים להדדי השני דינים שנקיט רשב"א וניחא הלשון דאמר וכן הי' רשב"א אומר:

והנה אין לפקפק ע"ז ממה שביאר הפ"י לקמן דף ך"ז בתו' ד"ה בעידי אוכף את דברי התו' ד"ה מה שמלה דבדבר שאין בו סימן מתיאשים הבעלים משום דלא שכיחי עדים שיכירו ע"י טב"ע וכאן הרי אמרינין אפילו לרשב"א לא מתיאש בכלים שאינם חדשים מחמת שיודע שיחזירו לו ע"י טב"ע שיש בו שביעת עין ומכ"ש לדרבנן דס"ל דאפילו בטב"ע שלא על ידי שביעת עין צריך להכריז וכמ"ש התוס' בדף ך"ה ד"ה ומודה ר"ש בכלים ששבעתן העין דאין מזה שום פקפוק והוא טעות בדבר פשוט משום דהתוס' ד"ה מה שמלה הנ"ל מיירי על פי ביאור הפ"י כשבעל האבידה אינו צורבא מדרבנן דלא מהדרינין לי' לבעל האבידה בעצמו ע"י טב"ע כלל וכלל ורק צריך לעדים ואינו באפשרי לו למצוא עדים שיכירו השמלה בטב"ע והרי זה מילתא דלא שכיחי מטעם שכתב התוס' שם דאין בעל האבידה יכול לשאול ראיתם שמלה כזה שנאבד ממני כיון דאין בו סימן והנה עוד יש מקום קצת בפלפלת כ"ש להמשיך שני הדינים של רשב"א הנ"ל להדדי ושיהי' מיושב לשון הברייתא דוכן היה רשב"א אומר המציל מן הארי כו' ובכל מקום שהרבים מצוין עפ"י המבואר לעיל בטעמיה דהרב המגיד דספק יאוש לא זכה המוציא מחמת ספק משום דלא שייך חזקה דממונא לגבי' המוציא אבידה אמנם זה הטעם שייך לומר דוקא במקום שיש לבעל האבידה חזקת מרא קמא בחפץ הנאבד אבל כשאין לבעל האבידה חזקת מרא קמא בחפץ הנאבד אפילו אין להמוציא חזקה דממונא מ"מ יש מקום לומר דיש זכות להמוצא האבידה אפילו בלי שום חזקה דממונא ורק מחמת דאין לבעל האבידה חזקת מרא קמא בגוף האבידה והמציאות בזה היא לגובא שכ' הרא"ש דף ד"ו גבי מצא בגל כו' מפני שיכול לומר של האמוריים היו דכ' שם הרא"ש גבי האי דשתיק טפי דאפילו היה הכותל שנים רבות של אבותיו ואפשר דשתיק משעה שנתנוהו אבותיו שם מ"מ כיון דאית לי' למיתלי דמימות אמוריים היו שם ולא הוחזק ישראל בממון לעולם הרי הוא של מוצאו יעו"ש ומבואר מזה דהיכי דאין להבעלים חזקת מרא קמא אף דאין להמוציא שום חזקה דממונא מ"מ זכה המוצא ועפ"ז יש מקום לחדש ולומר דאף אם נאמר דספק יאוש לא זכה המוציא מ"מ כשיש שני ספיקו' בספיקא דיאוש ההוא י"ל דזכה המוציא עפ"י המבואר בתוס' כתובות דף ט' ע"ב ד"ה אי למיתב לה כתובה דבס"ס דלגבי ממונא מוציאין מיד המוחזק יעו"ש אמת שבעל הפ"י שם השיג על דברי התוס' בדין זה ובקונטרס אחרון שם בכתובות הביא גם משו"ת שבות יעקב וכנסת הגדולה שחולקין יעו"ש ובכאן שהבאתי דבר זה רק לענין אחר היוצא מזה אין מקום להאריך בזה עכ"פ לפי דברי התוס' שדעתם די"ל דנוכל להוציא ממון מכח ס"ס א"כ לא שייך כאן כלל חזקת מרא קמא אצל בעל האבידה כיון דאפי' מוציאין ממנו ממון ע"י הס"ס א"כ י"ל דלגבי טב"ע דבעי רשב"א שביעת עינים איכא תרי ספיקי שיתיאש ע"י ספק זה או ע"י ס' זה וכמו כן במוציא במקום שרבים מצוין דיש לספק עפ"י אוקימתא דגמרא דמיירי ברוב ישראל ומכ"ש בפלגא ישראל ופלגא נכרים דאיכא למימר דמתיאש בעל האבידה שמא יסבור המוציא דמנכרים נפל ועוד ספק שמתיאש בעל האבידה מחמת שמא ימצא אינש דלא מעלי שלא יחזיר כלל אבידה אפילו לישראל וכמ"ש התוס' דף ד"ד ד"ה אפילו ברוב ישראל כמי וגם לגבי החזרת אבידה בטב"ע דבעי רשב"א שביעת עין ג"כ איכא תרי ספיקי שיתיאש על ידם דהיינו שחושב בעל האבידה שמא לא יאמינו לו שהוא צורבא מרבנן כזה דליהדר לי' אבידה בטב"ע דאף דמבואר בש"ע סי' רס"ב סעיף ך"א בהגהת רמ"א דכל ת"ח הוא בחזקת שאינו משנה בדיבורו מ"מ אולי לא ירצה המוציא להאמין לו שהוא בחזקת ת"ח לענין זה ומחמת ספק הזה מתיאש בעל האבידה וכמו כן מחמת ס' שני שחושב בעל האבידה דאף אם יאמינו לו שהוא בחזקת ת"ח מ"מ כיון שהם כלים חדשים דמסתמא דמילתא שאין לבעל האבידה שום שביעת עין אף דיוכל להיות לפעמים שאף שהכלים הם חדשים מ"מ שבעה עינו של בעל הבית בהכלים ההם ושיש גם בכלים ההם טב"ע עם שביעת עין מ"מ כיון דהוא מילתא דלא שכיחא מתיאש בעל האבידה דסובר שבודאי לא יאמינו לו שיש לו בכלים חדשים ההם שום שביעת העין דהגם דמבואר בהגהת רמ"א הנ"ל דכל ת"ח הוא בחזקת שאינו משנה בדיבורו מ"מ י"ל דעל שביעת העין של כלים חדשים יש לחשוש שאולי טועה בדמיונו שסובר שיש לו בו שביעת העין ובאמת אינו בכלל שביעת העין וי"ל דגם ע"י ספק זה הוא מתיאש עכ"פ כיון דבהני שני הדינים היינו בדין שביעת העין ובדין כל מקום שרבים מצוים איכא תרי ספיקי דמתיאש על ידם י"ל דלגבי תרי ספיקי דהדין הוא כמ"ש התוס' בכתובות דמוציאין מיד המוחזק וממילא דלא שייך חזקת מרא קמא גבי בעל האבידה בזה ודאי זכה המוציא ולכך נקטה הברייתא בלשון זה דוכן הי' רשב"א אומר כו' מחמת שהם שוים ודומים להדדי והנה הגם שעל דמיון הזה שאני עדנה הא דאיכא תרי ספיקא שמתיאש על ידן להא דס"ס שכתבו התוס' בכתובות דמוציאין מיד המוחזק יש מקום להתווכח ולערער ולפקפק על דמיון הזה מ"מ עכ"פ י"ל דגם בזה שייך לומר שעכ"פ יש שני סברות דמתייאש על ידן ושהוא דומה להא דאמרו במס' שבת דף מ"ו ע"ב לענין מוקצה דמקצה אדם מדעתו איזה דבר ע"י דאיכא תרי או תלתא מי יימר דנפל בי' מומא כו' ויש מקום גם בזה לומר דמוציאין ממון מיד המוחזק וכמ"ש התוס' לענין ס"ס כן בזה דאיכא שני סברות על היאוש כ"ז י"ל בדרך פלפול קצת:

והיוצא מזה דיש להסתפק במקום דאיכא ס"ס גמורה דהיינו באיזה מציאות שיהי' בו שני ספיקות גמורים והמציאות הפשוט הוא היינו אם נאמר כשיטת איזה פוסקים דהאבעיא אי סימנים דאורייתא או דרבנן נשאר בספיקא והוא ספק של תורה ורק דבאבידה באמת עשו חכמים תקנה דלימדהרינהו ע"י סימנים אבל זולת התקנה הי' נשאר בספק והנה הדעת נותנת דלפי מה דמסיק דף ד"ז ע"ב דהתקנה הוא משום דניחא לי' לבעל האבידה למיהב סימנים ולמשקלי' מידע ידע דעדים ל"ל כו' דלא נתקנה תקנה זו היכי דהדין הוא דזכה המוציא דמאחר דחזינין דהדר בי' מתירוצא קמא דניחא לי' למוציא אבידה דנהדר בסימנין כו' משום קושיא דר' ספרא וכי אדם עושה לעצמו וכו' ומסיק משום דניחא לי' לבעל אבידה כו' מה"ת נאמר דגם נגד המוציא אבידה עשו חכמים תקנ' ומסתברא דנגד מוציא האבידה לא נעשה שום תקנה והדר לדינא דאורייתא א"כ כיון דמדאורייתא מספקא לן אי ניהדר בסימנים ממילא דיש זכות להמוציא מספק דסימנים לאו דאורייתא אם כן כשנתוסף לזה עוד ספק כמו למשל סימן העשוי לידרס באם נימא דלא כמ"ש מתחילה לעיל ודלא תי' בזה כלל אומד דעת חכמים ורק דאנן מספקא לן ספק מציאות הזה אם מתיאש בסי' העשוי לידרס או שהי' נתוסף על ספק דסימנים ל"ד נתוסף עוד הספק שכתבו התוס' ד"ה כריכות בר"ה בקושייתם וא"ת כריכות אי דרך נפילה הוא א"כ אינו יודע היכן נפלו כו' וי"ל דאעפ"י שאינו יודע לכוין המקום כו' א"כ איכא לאשכוחי עוד ספק כגון שאינו יודע לכוין המקום כלל אי בר"ה נפלו או ברה"י או דאיכא לאשכוחי שנתוסף על ספיקא דסימנים ל"ד עוד ספק דהיינו גבי אבידת שטרות ושלא הי' תכריך ואגודה דאז כתב הרא"ש סוף פרק קמא וכמבואר בתי"ט בשם הרא"ש שאינו יודע אם נפלו אהדדי ומתיאש כי לא יוכל ליתן סימן במנין או כגון באבידת מטבעות ושאינו עשוי המגדלים דמבואר בפ"ב בתי"ט בשם הרא"ש דאינו יכול ליתן סימן במנין וכה"ג איכא לאשכוחי הרבה מציאות שיהי' ס"ס גמור אף אם נאמר דבענין סימנים ליכא ספק כלל אי סימנים דאורייתא או דרבנן מ"מ יש לאשכוחי כמה גינא דהוא ס"ס גמור ורק תפסתי זה הס"ס שעם ספיקא אי סימנים דאור' או דרבנן משום שזה עולה על רעיוני בפשיטות בלי עיון ועכ"פ יש להסתפק היכי דאיכא ס"ס גמור ובאם נחליט כדעת התוס' בכתובות ד"ה אי למיתיב לה כתובה הנ"ל דמוציאין ממון מס"ס אם זכה המוציא מחמת סברא זו שכתבתי דלא שייך חזקת מרא קמא לגבי בעל האבידה וכבר כתבתי דנראה פשוט דהיכי דזכה המוציא לא עשו חכמים תקנה שיהי' מחויב המוציא אבידה להחזיר ע"י סימנים וצ"ע בזה:

אמנם הנה אחר העיון היטיב יש לשדות נרגא בהסברא שכתבתי בדעת הה"מ דלכך לא זכה המוציא בספק יאוש משום דלא שייך חזקה דממונא אצל המוציא יש לשדות בי' נרגא ממ"ש הנו"ב שם במה"ב סי' ס' בחלק אה"ע לתרץ קושי' חתנו הגאון מפוזנא והיוצא מדבריו שם דכ' בדף נ"ב ע"ח דאם סימנים דאורייתא ומשמלה ילפינין מדמחזירין שמלה ולא קנאה ביאוש הוי הילפותא דמוציאין מן המוציא אף שהוא מוחזק ואי לאו דהסימנים מועילים הי' קונה ביאוש יעו"ש נלמד מדבריו דהיכי דיש מקום לומר דקנאה המוציא ביאוש שפיר אמרינין דיש להמוציא חזקה דממונא ובע"כ צ"ל דאין סתירה לזה מדברי התו' דכתובות דף ט"ו ע"ב ד"ה להחזיר לו אבידה דהתם שאני דלא נעשה שום דבר חדש לגבי האבידה שמצא ורק דהספק הוא שמא הוא נכרי שא"צ להחזיר אבידתו ועכ"פ לא הי' אצל המוציא שום איזה קני' מחדש משא"כ בהנידון דהנ"ב דלולי דאמרינין דהסימנים מועילים הי' נולד קני' חדשה אצל המוציא אבידה מה שקנאה ביאוש והי' נקרא מוחזק בהאבידה ולכך עתה דגילתה התורה דסימנים מועילים הרי מוכח מהתורה דהסימנים מועילים אף להוציא מחזקה והנה הגם דיש לפקפק על דברי הנ"ב בזה ולומר כיון דעתה דגילתה התורה דסימנים מועילים ממילא לא מתיאש בעל האבידה כלל ודסמיך על הסימנים וממילא דשוב לא הוי שום חזקה דממונא אצל המוציא אבידה בע"כ צ"ל דסברת בעל הנ"ב הוא דסוף כל סוף כיון דאם לא הי' הסימנים מועילים הי' מוציא האבידה נקרא בשם מוחזק ממילא עתה דגילתה התורה דהסימנים מועילים שפיר הוי הילפותא דע"י הסימנים מוציאים מחזקה ממילא עפ"י סברת הנ"ב י"ל כן גם לגבי ספק יאוש כיון דאם הי' יאוש ודאי הי' מוציא האבידה נקרא בשם מוחזק כמו כן עתה דאנו מסופקין אם הי' יאוש א"א להוציא האבידה מן יד המוציא את האבידה ודיש להמוציא אבידה חזקה דממונא דקנה ביאוש וגם יש עוד להוסיף סברא אחת לגבי ספק יאוש דנקרא מוציא האבידה בשם מוחזק בחזקה דממונא עפ"י מ"ש התוס' בב"ק דף ס"ו ע"א ד"ה ה"נ כיון דמיאש כו' דאף דיאוש שלא מדעת לא קני היינו שחייב לשלם הדמים הואיל וכבר נתחייב בהשבה אבל את גוף החפץ קונה אף ביאוש שלא מדעת יעו"ש א"כ מוכח מדברי התוס' דעיקר היאוש שהוא יאוש מדעת דלגבי אבידה הוי תועלת היאוש מדעת כדי שיקנה גם הדמים אבל לענין קניית החפץ אפילו יאוש גרוע דהיינו יאוש שלא מדעת ג"כ מהני א"כ בספק יאוש דאנו מסתפקין אם הי' בחפץ זה או בכלי זה יאוש שמדעת הוי עיקר הספק כאילו מסתפקין אם צריך המוציא אבידה להחזיר דמים לבעל אבידה אם לאו והרי לענין דמים שיחזיר המוציא אבידה הוי מוציא אבידה מוחזק בדמים בחזקה דממונא שלא להוציא מידו מספק ובפרט דאפילו לענין גוף החפץ או הכלי שכ' התוס' הנ"ל לגבי יאוש שלא מדעת משום דכבר נתחייב בהשבה ג"כ י"ל דאין שייך זה לגבי ספק יאוש די"ל דאינו מחויב בהשבה מספק על כל פנים הנה טובא יש לחלק בין הא דכתבו התוספות בכתובות דף ט"ו ע"ב הנ"ל בספק גוי או ישראל לבין ספיקא דיאוש ודלגבי ספיקא דיאוש שפיר יש עקום לומר דהמוציא אבידה נקרא מוחזק.

והנה בס' קצות החושן סי' שס"א ס"ק ב' מערער על דברי התוס' דב"ק הנ"ל במ"ש דיאוש שלא מדעת ג"כ מהני לענין גוף החפץ רק לא לענין הדמים ומראה פנים דמדברי הרמב"ן במלחמות גבי הא דאמר רבא דף ך"ו ע"ב ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה כו' דמבואר בדברי הרמב"ן שם במ"ש והכא הוא סברא דגאון ז"ל דגזילה ואבידה היא זו כו' דמבואר בדבריו דבאבידה כשנטלה ע"מ להשיבה לא מהני שום יאוש משום דנעשה המוציא אבידה כשומר אבידה דידו ממש כיד הבעלים ולא מועיל יאוש כו' יעו"ש מבואר דלא כדברי התוס' בב"ק הנ"ל ורק דלא שייך יאוש באבידה כלל כשנטלה ע"מ להשיבה (והנה יש לראות ולהקשות קצת על מה דמבואר שם עוד בשיטת הרמב"ן דהיכי דנטלה ע"מ לגוזלה מועיל היאוש אפילו ביאוש שלא מדעת וכמבואר בדבריו שם בזו שע"מ לגוזלה נטלה הרי היא לבעלים כמונחת ע"ג קרקע וניקנית ביאוש לגמרי ולעיין בשיטה מקובצת מ"ש בשם הר"ן ובשם הרמב"ן הנ"ל דשם נתבארו דברי הרמב"ן בביאור פשוט מאוד יעו"ש דא"כ מה פריך בדף ך"א ע"ב על אביי דיאוש של"מ לא הוי יאוש מהא דפירות מפוזרין וכמו כן שאר איזה פירכות דפריך בגמ' ולמה לא מתרץ דהנך כולהו מיירי כשנטלה ע"מ לגוזלה דאז מהני יאוש שלא מדעת והלא מפורש בדברי הרמב"ן במלחמות שם בזו שע"מ לגוזלה נטלה כו' דאינו חייב לשלם דמים כלל כדי לקיים והשיב את הגזילה אשר גזל שהרי ניקנית לו לגמרי ביאוש מטעם אבידה כו' יעו"ש ואפשר דלא משמע להגמ' לפרש בנטלה ע"מ לגוזלה דלא נקרא סתם בשם אבידה ואף דמבואר ברמב"ן דניקנית לו לגמרי ביאוש מטעם אבידה אעפ"כ לא נקרא זה בשם סתם אבידה ואפשר דיש מקום עפ"ז קצת לתרץ דברי הרמב"ם פט"ו מהל' גזילה ואבידה הל' ח' מקו' הטור סי' רס"ב דכ' עליו ולא נהירא דבגמ' מוקי למתניתין דמצא פירות הרי הן שלו במכנשתא דבי דרי כו' יעו"ש והביאו הכ"מ ולפי הנ"ל י"ל קצת דבכונה כ' הרמב"ם דין זה בדרך כפילה דוקא ויעוין בכ"מ כאן והב"י על הטור דהיינו משום דיקירי מידע ידוע כדי שלא יצטרך להביא חילוק דבמכנשתא דבי דרי דהוא מילתא דלא פסיקא דהא כשנטלה ע"מ לגזלה לא צריך להך חילוקא דמכנשתא דבי דרי לכן כ' דין זה בדרך נפילה דוקא ודמובן ממילא דמסתמא משום דיקירי ומידע ידיע כמ"ש הכ"מ כדי שלא יצטרך לחלק בין נטלה סתם דדוקא במכנשתא דבי דרי ובין נטלה ע"מ לגוזלה) ולפענ"ד לא נראין לי דברי הקצות החוסן ודי"ל דהא דלשיטת הרמב"ן לא מהני באבידה בתר דאתא לידי' הוא דוקא כשנטלה ע"מ להשיבה בדוקא ליד הבעלים ולא זולתה כלל והיינו שלח עלתה בדעתו דהמגבי' המציאה שיש מציאות שיזכה הוא בהמציאה בעצמו דהיינו שיתודע שנתיאשו הבעלים קודם דאתא לידי המוציא דאז לא הגבי' את המציאה רק על אופן שלא יטלנ' הוא בעצמו ולכך נעשה שומר אבידה וכדברי הרמב"ן משא"כ כשעלתה בדעתו בשעת הגבהה שבאם יתודע שכבר נתיאשו הבעלים מזה יזכה לעצמו רק שאם לא יתודע שנתיאשו הבעלים מקודם יחזירנה לבעלים בזה י"ל דלא נעשה כלל שומר אבידה כיון דמסופק בעצמו אם יהי' מחויב להחזיר ואף דכ' התוס' בב"מ דף ד"ה ע"ב ד"ה ואם נטל לא יחזיר דאף בספק נעשה שומר אבידה מס' היינו בספק אבידה ספק הינוח אבל לא הי' שום יאוש כלל וכמ"ש התוס' שם דכיון שיהא משתמר קצת לא יתיאשו הבעלים אבל היכי דמסופק אם נתיאשו הבעלים ויתודע לו מיאוש שלהם דאז יזכה לעצמו בזה י"ל דאף כשלא יתודע אם הי' יאוש בעלים מקודם דאז יצטרך להחזיר האבידה לבעלים מ"מ אינו בכלל שומר אבידה ודלא נתחייב בשמירתה מספק בעלמא דשמא יצטרך להחזירה לבעלים עכ"פ י"ל דיש מציאות לדברי התוס' דב"ק דף ס"ו הנ"ל דמועיל יאוש שלא מדעת דהיינו לבתר דאתי לידו לענין קניית גוף החפץ ורק שצריך להחזיר את הדמים אפילו אם יודו התוס' לשיטת הרמב"ן הנ"ל ודהתוס' מיירי במציאות כזה דבשעת הגבהה נסתפק המגבי' אם יצטרך להחזיר המציאה דוקא לבעלים או שיזכה בהמציאה לעצמו

וגם עוד יש לצדד ולומר שלא לעשות מחלוקת בין דברי התוס' דב"ק הנ"ל לבין שיטת הרמב"ן הנ"ל באופן אחר ושלא כדברי הקצות החושן שעשה מחלוקת בין דברי התוס' דב"ק לבין שיטת הרמב"ן דהנה מבואר בש"ך סי' ר"ס ס"ק ך"ו דהא דקיי"ל דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש היינו דאם נתברר של מי היא צריך להחזירו כו' אבל כ"ז שלא נתברר של מי היא יוכל זה לעשות בו כל מה שירצה יעו"ש והנה לא ביאר הש"ך טעם לדבריו ודלכאורה אינו מובן טעם הדבר כיון דלא קני המוציא משום דהוי יאוש שלא מדעת מחמת איזה טעם יהי' יוכל לעשות בו מה שירצ' משום שאינו יודע למי ישוב והנראה בכונת טעמו של הש"ך בזה עפ"י מ"ש בתוס' דב"ק הנ"ל דטעמו של דבר דיאוש של"מ לא קני משום דבאיסורא אתי לידי' הוי עיקר הטעם משום דא"א להפטר לגמרי מחמת שכבר נתחייב בהשבה ולכך באמת קונה ביאוש שלא מדעת את גוף החפץ דכיון דמחזיר הדמים ממילא יוצא חובה מצות השבה אף בהדמים של חפץ ולכן קונה גוף החפץ ועפ"ז ס"ל להש"ך דיאוש שלא מדעת דלא מהני הוא רק כשנתברר למי ישוב משום דאז דוקא אמרינין דחובת מצות השבה הוא כשיודע למי ישוב משא"כ כשלא נתברר למי ישוב אין חיוב מצות השבה מוטלה עליו וכן נראה קצת גם מדקדוק לשון התוס' בב"מ דף ד"ה ע"ב ד"ה ואם נטל דדקדקו בלשונם וכיון שאם הי' יודע שהיא אבידה היה מחויב בהשבתה בלא שום הגבהה אם הוא יודע של מי היא כו' יעו"ש משמע מדקדוק לשונם דדוקא כשנודע של מי היא אז דוקא מוטל חובת השבה ובזה ניחא סברת הש"ך בדעת הרמב"ם דכשלא נתברר של מי היא הרי היא שלו וכדמשמע פשט לישנא דש"ס דלא יחזיר שכ' הש"ך שמשמע שהיא שלו והיינו מנועם הנ"ל דאינו מחויב בהשבה וקונה גם ביאוש שלא מדעת את החפץ והנה א"ל דמסברא זו שכתבתי מן תוס' דב"ק דטעמו של יאוש שלא מדעת שהוא משום שכבר נתחייב בהשבה מקודם יש סתירה למ"ש הש"ך בעצמו בסי' רס"ב ס"ק א' ובסי' רס"ח ס"ק ב' דלא כדעת מהרש"ל ורק דגם בקניית חצירו ג"כ שייך דלגבי יאוש שלא מדעת לא קנתה החצר ואי משום טעם חיוב השבת אבידה נגעו בה הרי לא שייך חיוב השבת אבידה ומכ"ש שנימא שדינו כדין שומר אביד' כשבאה המציא' לחצירו שלא מדעתו רק משתמרת לדעתו י"ל דזה אינו סתירה כלל דכבר מבואר בריטב"א בדף ך"ה ע"ב לגבי שיוכל לומר של אמוריים הוא דכ' שם הריטב"א לענין כשאינו יודע שתהי' בחצירו אותו המציא' דדוקא כל היכי דאיהו מצי זכי חצירו נמי מצי זכי אבל כל היכי דאיהו לא מצי זכי גם חצירו לא מצי זכי א"כ הוא הדין והוא הטעם גם גבי יאוש שלא מדעת דלא קצת' חצירו וכדמייתי הריטב"א ראי' ע"ז מהא דשילוח הקן בסוף מס' חולין דף קמ"ב ע"ב אפילו תימא אע"ג דנפל לחצירו כל היכי דאיהו מצי זכי חצירו נמי זכיא כו' יעו"ש ועפ"י הדברים הנ"ל יש מקום לומר דאין כאן שום מחלוקת בין התוס' להרמב"ן ודלא ס"ל להרמב"ן בשיטתו דכשנטלה ע"מ להשיבה שוב לא מהני יאוש בתר דאתי לידו רק באותו סוגיא דמיירי בי' הרמב"ן והיינו משום דהרמב"ן קאי שם בסוגית הגמרא דף ד"ו ע"ב דאיירי דרא' סלע שנפר' א"כ יודע למי ישוב ובזה דוקא ס"ל להרמב"ן דכיון דנעש' שומר אביד' להבעלים הידועים לו הוי ידו כיד הבעלים שלא יועיל שוב יאוש אבל התוס' דב"ק שכתבו דקני לגוף החפץ גבי יאוש שלא מדעת ורק שהדמים צריך להחזיר ואף דהי' היאוש בתר דאתי לידי' המה מיירי בסתם מוצא אבידה דלא נתברר של מי הוא ולמי ישוב דהגם דאעפ"כ ס"ל להתוס' דאעפ"כ צריך לקיים מצות השבה ולכך לא קני אצלו היאוש שלא מדעת מכל וכל מ"מ מועיל היאוש לענין קניית גוף החפץ ורק שיצטרך להחזיר הדמים דאעפ"כ מועיל יאוש אף שהוא בתר דאתי לידי' כיון שלא שייך בזה דמיירי בסתם מוציא אבידה שלא נתבררו מי המה הבעלים לומר דנעשה שומר אביד' ושידו כיד הבעלים כיון שלא נתבררו ולא נתוודעו מי המה ואף דבע"כ צ"ל לפי דברים הנ"ל שהתוס' בב"ק הנ"ל ע"כ לא ס"ל כמ"ש בשיטת הש"ך סי' ר"ס ס"ק ך"ו הנ"ל בדעת הרמב"ם שכתבתי דדעתו דזה לא נתחייב בהשבת אבידה ושהתוס' ס"ל דאף דלא נתברר של מי הוא מ"מ נתחייב בהשבת האביד' מ"מ עכ"פ ס"ל להתוס' דלא שייך לומר בזה שיהי' שומר אבידה וידו כיד הבעלים כשלא נתברר עמי המה הבעלים וכיון דעכ"פ אין ידו כיד הבעלים שוב מועיל היאוש ומועיל רק לענין גוף החפץ אף דאינו מועיל לענין הדמים שכבר נתחייב בהשבה.

והיותר קרוב ונראה לדעתי די"ל עוד איך דהש"ך ס"ל ממש ככל שיטת התוס' דב"ק שכתבתי בלי שום שינוי ואיך דיאוש שלא מדעת קונה גוף החפץ ורק שהדמים צריך להחזיר ושגם כוונת הש"ך שכ' בשיטת הרמב"ם דביאוש שלא מדעת כשלא נתברר מי המה הבעלים יכול לעשות בו מה שירצה ג"כ כוונתו דקונה גוף החפץ לעשות בו מה שירצה אך ורק כשיתברר מי בעל האבידה אז יצטרך המוציא להחזיר לבעל האבידה הדמים של החפץ וכמ"ש התוס' דב"ק הנ"ל דאף דקונה גוף החפץ אפילו ביאוש שלא מדעת מ"מ צריך להחזיר הדמים מחמת דהוי יאוש שלא מדעת ובאיסורא אתי לידי ונתחייב לקיים מצות השבה שדקדק הש"ך בלשונו שכ' שיכול לעשות בו מה שירצה ולכאורה אינו מובן כוונת לשונו דאם כוונתו דהוא שלו ממש וכמ"ש מקודם דפשט לישנא דש"ס דלא יחזיר משמע שהוא שלו הו"ל למינקט מפורש שהוא שלו ומה מורה בלישנא שיכול לעשות בו מה שירצה ולפי הנ"ל ניחא דכוונתו דקני לגוף החפץ לעשות בו כל מה שירצה ורק דעדיין אינו שלו ממש כיון שצריך לקיים מצות השבה שכבר נתחייב בה ולהחזיר הדמים והוא ממש כדעת התוס' דב"ק הנ"ל בלי שום שינוי ורק דבדבר אחד עדיין חולק הש"ך על התוס' דב"ק דס"ל להש"ך כשנתברר של מי הוא אז צריך להחזיר את גוף החפץ ג"כ או אפשר דס"ל להש"ך לפרש כן כוונת התוס' ושהתוס' שכתבו מ"מ הי' קונה לענין זה שלא יתחייב לשלם כ"א דמים כמו גבי גזל איירי בסתם מציאה שלא נתברר מי המה הבעלים וכדקאמר בגמ' מידי דהוה אמוציא אבידה כו' דאיירי בסתם מוציא אבידה שלא נודע מי המה הבעלים ועכ"פ ס"ל להש"ך כן בדעת הרמב"ם והיא סברא פשוטה דהיכי דנתברר של מי הוא האבידה למה לא יצטרך המוצא למעבד השבה מעלייתא להחזיר אף גוף החפץ וגם דהוכרח הש"ך לומר כן מחמת דקשיא לי' מסתימות לשונות הפוסקים דכ' בסתמא דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולא חלקו כלל אם הוי יאוש לענין קנין הגוף עכ"פ וזה שכ' הש"ך והא דקיי"ל יאוש של"מ לא הוי יאוש כו' היינו דאם נתברר של מי הוא כו' ור"ל דלא קאמרו הפוסקים רק מענין דלא הוי יאוש ושכבר נתחייב להשיבו וממילא כשנתברר של מי הוא צריך להחזיר להם אבל כל זמן שלא נתברר של מי הוא יוכל לי' לעשות בו מה שירצה והיינו כנ"ל מחמת דקנה לגוף החפץ:

והנה עפ"י מה שנבוא לפלפל קצת בדעת רש"י נראה לפי הפלפול להכריח דדעת רש"י דבספק יאוש זכה המוציא ונוכל לומר דהוא מטעם שכתבתי לעיל דמחמת הספק א"צ המוצא להכריז האביד' וכיון דדין הוא דא"צ הכרז' שוב הוי יאוש וודאי אצל בעל האביד' וזכה המוצא בהאביד' ההיא מחמת וודאי יאוש והוא עפ"י מה שנפע"ד לתרץ דברי רש"י שכ' בדף ד"ז במשנה סתם שמלה יש בה סימן כו' ולא באת מן ההפקר והנה קודם שאביא לכתוב הנלפע"ד לצדד לתרץ קו' התוס' על רש"י מה שהקשו בב"ק דף ס"ו ע"א ד"ה מוצא אביד' על גוף פירושו שלא באת מן ההפקר נצדד תחילה מדוע לא בחר רש"י בפי' התוס' דכוונת המשנ' דמה שמלה מיוחדת כו' היינו דע"י סימנים יש לה תובעים אפי' אם סימני' ל"ד כו' וי"ל קצת בהא דמיאן רש"י בפי' התוס' דהנה יש להקשות על המבואר בגמ' דאי סימנים דאורייתא ואזי סימנים לאו כדי נסבי וילפינן לסימנים משמלה דקשה היא גופא אימא דאתי שמלה רק ליאוש ודאף דסימנים לאו דאורייתא ולא מהדרינן מן התורה שום אביד' ע"י סימנים מ"מ הלא בדבר שיש בו סימנים לא מתייאשו הבעלי' משום דע"י סימנים יש תובעי' ומשכחי עדים וכמ"ש התוס' וא"ל מנ"ל דשמלה אתי לאורויי דסימני' דאורייתא והנה המהר"ם שי"ף מקש' להיפוך דמנ"ל משמלה למילף דגבי אביד' יאוש קונ' מדאורייתא אימא דשמלה אתי רק לאורויי דמהדרינן אבידה ע"י סימנים יעו"ש בדבריו וזה הקושיא אפשר לתרץ בפשיטות עפ"י דלכאור' קשה אי סימנים דאורייתא וסימנים לאו כדי נסבה מנ"ל למילף משמלה שני ילפותות סימנים ותובעי' וכבר עמד ע"ז בשו"ת נו"ב מה"ק סימן ל"ג דף ל' ע"ג וכ' דיפלא הדבר מדוע מכל הני פרטי דקרא שור ושה וחמור ילפינן מכל אחד רק דבר אחד ומדוע זכה שמלה למילף מיני' שנים סימנים ותובעים יעו"ש מה שתירץ שהי' להתנא במלת שמלה תרתי יתורים דיליף מיני תרתי מילי ואם אנחנו אין יודעים מהו יתור השני בשמל' אין זה תימא דתנאי דמתניתין הוי בקיאי בדקדוקי דרשות המקרא טפי מינן יעו"ש והוא רחוק מפשוטו והנרא' דדרך הפשוטו הוא דתרתי משמעות איכא מיני' משמל' והיינו דבוודאי אין מקרא יוצא מדרך הפשוטו וכל מה דאפשר לפרש לקרא בדרך הפשט ניחא יותר מלפרש הקרא רק על דרך דרש והנרא' בפשוט דאם מפרשינין קרא דשמל' דאין מתייאשין ממנה ולהורות דדבר שבעלי' מתייאשין זכה המוצא משום דביאוש בעילם קונ' המוצא הוא יותר בדרך פשוטו פשט מלפרש קרא דשמל' דבא להורות דמה שמלה שיש בו סימנים בינונים ולהורות דסימנים דאורייתא דהוא אינו ע"ד הפשוט דהא לא באת' התור' לסתום אלא לפרש ואם הקרא לסימנים הרי איכא למימר שמא ע"י סימני' מובהקים וכדהקשה באמת בשיטה מקובצת ומה שתירץ דסתם שמלה אין בה סימנים מובהקים הוא בדרך רחוק מפשוטו דאטו ליכא לאשכוחי בנקב סמוך לטפח או טפחים משפת הבגד וצמצום במקומו ממש כמו נקב בצד אות פלוני שבגט וצריך לומר כיון דשמלה מיותר לדרשא אז הוי הדרש דמה סתם שמל' מיוחדת בסימנים דהיינו סימנים בינונים משא"כ סימנים מובהקים דאינם בסתם שמלה ואינם מיוחדים בה עכ"פ אם נוקי קרא דשמלה לסימנים הוא רק בדרך דרש משא"כ אם נוקי שמלה ליאוש הוא בדרך פשוטו פשט דסתם שמל' אין הבעלי' מתייאשי' לפי שסתם שמלה יש בה סימני' בינוני' וסימני' דאורייתא להחזיר אבידה ובזה מתורץ שני הקו' היינו קו' שו"ת הנו"ב הנ"ל דשפיר יש להוכיח משמל' סימני' וגם תובעים וגם מתורץ קו' המהר"ם שי"ף דניחא יותר לפרש בדרך פשוטו פשט דשמל' קאי על יאוש ודממילא מוכח עוד דסימנים דאורייתא מלפרושי קרא דשמל' על סימנים דהוא דרך דרש כיון דלא נדרש כך עפ"י הפשוטו מחמת דלא נתברר בקרא אי מיירי הקרא בסימני' בינונים או אפשר רק בסימנים מובהקים אך אמנם הנה כ"ז הוא הכל אם אזלינין בשיטת ר"ת דהקשה בב"ק דף ס"ו דאם סימני' ל"ד אי מתייאשו מדבר שאין בו סימן כך מייאשו מדבר שיש בו סימן דזה וזה אינו מחזיר לבעלים מן התור' אלא ע"י עדים כו' דאז ניחא לומר דתרתי שמעית מיני' ומתורץ קו' הנו"ב על מה דדרשינין משמלה שני דרשות וממילא ניחא גם זה דאין מקום להקשות כמו שעלה על דעתי להקשות בהיפוך מקושיות מהר"מ שי"ף ובאם סימנים ויאוש הם שני דרשות חלוקות מנ"ל משמל' ללמוד סימנים אימא דקאי שמלה על יאוש ומנ"ל סימנים כיון דקיימינן בשיטת קו' ר"ת הנ"ל ממילא דיאוש וסימנים אינם דרשות חלוקות ורק ההוכחה דסימנים דאורייתא נפיק ממילא מהא דמוקמי' שמלה על יאוש ותרתי שמעית מיני' כנ"ל משא"כ אם ניזיל בשיטת התוס' דב"ק ודב"מ דאף אם סימנים ל"ד מ"מ לא מתייאש מדבר שיש בו סימן דע"י סימנים ימצא עדים המכירים בטב"ע דשוב ליכא למימר דתרתי שמעית מיני' וממילא דתיקשי כקו' הנו"ב הנ"ל דלמה זכה שמלה לשני דרשות וגם כיון דליכא למימר דתרתי שמעית מיני' שוב יש להקשות כמו שכתבתי להקשות בהיפוך מקו' מהר"מ שי"ף ורק דמנ"ל דסימנים דאורייתא דילמא שמלה קאי רק על יאוש כיון דקיימינן דאף אי סימנים ל"ד מ"מ מתייאשים רק מדבר שאין בו סימן משא"כ מדבר שיש בו סימן דלא מתייאשו מחמת דע"י סימנים ימצאו עדים ומכח קושיות הללו נטה רש"י מפי' התוס' והוכיח רש"י מזה דחי סימנים ל"ד אז מתייאשים אף מדבר שיש בו סימן כיון דאין מחזירין אבידה ע"י שום סימן וממילא דתיקשי מהמשנה למ"ד סימנים ל"ד דנהי דסימנים כדי נסבה מ"מ גם על יש לו תובעין תיקשי דהא גם בדבר שיש לו סימן מתייאשין כוון דאין מחזירין אבידה ע"י סימנים כיון דסימנים ל"ד לכך הוכרח רש"י לפרש דכוונת יש לו תובעין הוא משום דכל שמלה יש לה בעלים תובעין אותה שלא נעשית אלא בידי אדם ולא באה מן ההפקר אבל לומר דמתייאשין עתה כשנאבד' האביד' לא מיירי קרא כלל ובודאי מיירי קרא בדלא נתייאשו הבעלים והנה הגם ששיטת התוס' דע"י סימנים יש למצוא עדים הוא מילתא דמסתברא מסברא בע"כ צריך אני לומר דלפי מ"ש דהי' לרש"י הוכח' לדחות דברי התוס' הללו דגם על גוף הסברא יש מקום לחלוק וע"י ההוכח' הנ"ל מוכח דיש לדחות סברת התוס' ולומר דאף דבאמת כן הדבר שע"י הסימנים ימצאו עדים מ"מ גם על סמך הזה שיכירו העדים השמל' בטב"ע אינו מונע עצמו מלהתייאש ועכ"פ מתייאש מספק מחמת דהלא קיי"ל דהטב"ע בעינין שיהי' בו שביעת עינים וכמו שכתבתי לעיל בס"ס ט"ו מזה וזה אינו שכיח כ"כ שיהי' להעדים שביעת עין בבגד של אחרים ודוקא בבעל האביד' בעצמו יש חילוק בין כלים ישנים ששבעתן עינו לבין כלים חדשים שלא שבעתן עינו משא"כ אצל העדים ואפילו בבגדים העשוים להשאיל ולהשכיר הנה סתם השאלה בבגדים אינו לזמן ארוך שיהי' נשבע עינו מהם ועכ"פ זה הענין שימצאו עדים שיכירו השמלה ע"י טב"ע שיש בו שביעת עינים הוא דבר שאינו מצוי כ"כ ועכ"פ מתיאש מספיקא וס"ל לרש"י דספק יאוש ג"כ שוב הוי ודאי יאוש לגבי בעל האבידה:

והנה צריך אני לפרש שיחתי שלא יהי' מקום לפקפק על מה שכתבתי דלמוקמי שמלה על סימנים אינו על דרך פשוטו משום דלא אמרה תורה לסתום אלא לפרש ובזה הוא דבר סתום ואינו מפורש אם מיירי בסימנים בינונים או בסימנים מובהקים ויש מקום לסתור זה מהא דמוקמינין חמור לסימני אוכף דג"כ אינו מפורש אם בסימני' בינונים או בסימנים מובהקים דסתירה זו אינו סתירה כלל דהתם שאני דעיקר הדרשא אינו להורות דסימנים דאורייתא ורק להורות דמהדרינין לחמור בסימני אוכף א"כ אף דאינו מפורש אם גם גם סימני' בינונים מהני מ"מ הלא זה אינו מעיקר הדרש כלל משא"כ שמלה דאתי רק להורות על סימני' דמועילים מדאורייתא אין זה דרך הפשוטו של מקרא כשליכא הוכחה דאף סימני' בינוני' מהני ולא נדע זה רק מדאיצטרך קרא ודלסימנים מובהקים אפשר דלא בעי קרא כלל ועכ"פ אין זה דרך הפשוטו של מקרא רק דרך דרשא ועוד דבלא"ה אין זה סתירה כלל דאטו לא מודינא דבדרך דרשא אפשר לאוקמא קרא בכל גוונא ורק כתבתי לתרץ קו' מהר"ם שיף דאימא קרא לסימנים ולא על יאוש בזה כתבתי דניחא יותר לאוקמא על יאוש דהוא בדרך פשוטו של מקרא יותר מלאוקמי על סימני' דהוא בדרך דרשא ומה ענין זה לחמור בסימני אוכף דשם ליכא לאוקמא יתורא דחמור רק על סימני אוכף בודאי נוכל למוקמי הכי בדרך דרשא ואף דלא מפורש בקרא אם סגי שיש לאוכף סימנים בינונים והנה עפ"י שיטת התוס' הנ"ל דאינו מתיאש מחמת שע"י סימני' ימצא עדים שיכירו בטב"ע דממילא דשוב א"א לומר דתובעין וסימנים תרתי שמעית מיני' ורק בע"כ צ"ל דדרשות חלוקות הם וכמ"ש עפ"ז יש עוד מקום לחדש ולומר עוד איזה דבר חדש והיינו לומר דהא דסימנים דאורייתא או דרבנן תלוי בפלוגתא אי ילפינן יאוש סל אבידה מאשר תאבד ממנו וכמו שהביאו התוס' מן הירושלמי וממילא דמיותר קרא דשמלה ובעל כרחך דקרא דשמלה אתי רק לסימנים ומוכח דסימנים דאורייתא ומאן דס"ל סימנים דרבנן לא יליף יאוש מקרא דאשר תאבד או דס"ל דקרא דאשר תאבד קאי לאבידה ששטפה נהר דלאו מטעם יאוש אתינין עלה וכמ"ש הרא"ש בסוגיא דיאוש שלא מדעת דף ך"ב ע"ב דאפילו עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים א"כ כיון דליכא קרא על יאוש שקונה לגבי אבידה יותר מסתבר לאוקמי קרא דשמלה על יאוש שקונ' מלאוקמי קרא דשמלה על סימנים דזה יותר קרוב לפשוטו וכמו שכתבתי וממילא לית לן ילפותא על סימנים וממילא דסימנים דרבנן אמנם מלשון התוס' בסוף ד"ה מה שמלה משמע דהילפותא דיליף ר' יוחנן בירושלמי ליאוש מן התורה מקרא דאשר תאבד ממנו מי שאבודה ממנו כו' הוא הילפותא בעצמו דקאמר כאן בבבלי ר' יוחנן בשם ר"ש בן יוחי מנין לאבידה ששטפה נהר כו' ומצאתי בחיבור פני משה שעל הירושלמי שעמד ע"ז מהא דאבידה ששטפה נהר רחמנא שרי' ונעשה כמי שצווח על ביתו שנפלה כו' יעו"ש:

ועפ"ז יש לתרץ מה שהקשה הפ"י בב"ק דף נ"ד על הא דקאמר רבא חמור דבור לר' יהודה ושה דאבידה לד"ה קשיא דהא לא אשכחן גבי שה דאבידה שום פלוגתא ולפי הנ"ל יש לתרץ עפ"י מה דפריך הגמ' בב"מ על הא דאמר רבא חמור דבור לר"י ושה דאבידה לד"ה קשיא ודילמא לסימנים הוא דאתא דאיבעיא לן סימנים כו' ומשני מדקתני להו לסימנים גבי שמלה כו' ש"מ דשה לאו לסימנים הוא דאתא א"כ זה הדיוק דשה לאו לסימני' אתא הוא רק מן המשנה אבל זולת הדיוק מן המשנה הי' מקום לומר דשה דאבידה לסימנים אתי והי' הדבר תלוי בפלוגתא דאם ילפינן יאוש דאבידה מאשר תאבד והי' מיותר שמלה לסימנים שפיר הוי קשיא על שה דאבידה ל"ל משא"כ למאן דלא יליף יאוש דאבידה מאשר תאבד וצריך קרא דשמלה ליאוש דאבידה שוב לא קשיא שה דאבידה דאיכא למימר דלסימנים אתי אמנם לפי שיטת רש"י הנ"ל דלא ס"ל כשיטת התוס' דאף אם סימנים ל"ד מ"מ יש חילוק דבדבר שיש לו סימן אינם מתיאשים דע"י הסימן ימצא עדים ורק ס"ל לרש"י דאם סימנים ל"ד גם בדבר שיש לו סימן מתיאשין וכמ"ש לעיל א"כ ממילא אף אם מוקמינן קרא דשמלה ליאוש ג"כ שמעית מיני' ממילא דסימנים דאורייתא וכדכתבתי לעיל דתרתי שמעית מיני' וזה דמדייק רבא שה דאבידה לד"ה קשיא היינו לא מבעיא למאן דיליף יאוש באבידה ממקום אחר ולא מקרא דשמלה דאז יתורא דשמלה לסימנים דודאי קשיא שה דאבידה ל"ל אלא אפי' אם נימא כמ"ד דיליף יאוש באבידה מקרא דשמלה מ"מ הא תרתי שמעית מיניה וממילא מוכח גם סימנים דהם דאורייתא והנה אף דקאמר רבא בעצמו בב"מ דף ך"ח דיש למילף סימנים מוהי' עמך עד דרוש אחיך אותו ויש סתירה לדברים הנ"ל לכאורה אמנם ז"א דהא קאמר רבא בעצמו אח"כ את"ל סימנים דאורייתא וקאמר בגמ' משום דאיכא לומר כדשנינין ועוד יש קצת מקום לומר על לשון שה דאבידה לד"ה דהקשה הפ"י מאי ד"ה הא אין כאן שום פלוגתא לתרץ עפ"י מ"ש בשיטה מקובצת על הא דקא מתרץ מדקתני להו תנא לסימנים גבי שמלה כו' והא דלא קאמר להדיא סימנים משמלה נפקא משום דלקמן איכא מ"ד דתנא תובעים נקט בעיקר וסימנים כדי נסבה כו' דאפי' להאי סברא מדאסמכינהו תנא לגבי שמלה ולא קתני להו גבי שה מכלל דקים לי' דסימנים לא נפקי משה יעו"ש בשיטה מקובצת שסיים דכן פירש"י עכ"פ כיון דרבא בעצמו קאמר שתי לשונות אם סימנים דאורייתא או דרבנן וגם איכא פלוגתא דאמוראי אי סימנים דאורייתא או דרבנן וסתמא דש"ס קאמר עוד דלימא כתנאי ודפלוגתא דתנאי אם מעידין על השומא הוא אם סימני' דאורייתא או דרבנן ורק דרבא בעצמו לא ס"ל כן רק דכ"ע ס"ל סימנין דאורייתא או דכ"ע ס"ל דרבנן ובשומא סימן מובהק קמפלגי כו' עכ"פ שפיר מתיישב לישנא דשה דאבידה לד"ה דקאמר רבא והיינו דלא מבעיא אי סימנים דאורייתא ואז סימנים ילפינן משמל' וכדקתני במשנה כיון דלסברא זו סימנים לאו כדי נסבה א"כ בוודאי קשיא שה דאבידה אלא אפילו אם אמרינן דלא ילפינין סימנים משמלה וסימנים דנקיט התנא כדי נסבה א"כ הי' מקום לומר דשה דאבידה לסימנים אתא קמ"ל רבא דאינו כן וכדמתרץ הגמ' מדקתני להו תנא לסימנים גבי שמלה כו' ש"מ דשה לאו לסימנים הוא דאתא ורק דשה דאבידה קשיא וכדפירש"י ד"ה אמרי מדנקיט תנא במתניתין כו' פשיטא ליה דשה למילתא אחריתא אתי ואנן הוא דלא ידעינן כו' הלכך קשיא לן למאי אתא:

ולפ"ז מתורץ גם מה שהקשה שם עוד הפ"י מאי רבותא דרבא דאמר קשיא בלא"ה נמי ידענא דקשיא ולפי הנ"ל מתורץ דקמ"ל רבא דלא נימא על שה דאבידה כתירוצים הנ"ל שכתבתי ורק דתירוצים הנ"ל ליתניהו מטעמים שכתבתי לכן שה דאבידה קשיא והא דנקיט גם חמור דבור דתיקשי קו' הפ"י מה קמ"ל בזה י"ל עפ"י מ"ש התוס' שם דף נ"ד ד"ה חמור דבור להקשות ואימא דחמור אתי למעט שטרות ותירצו דאפילו למאן דדאין דינא דגרמי לא מחייב אלא מדרבנן יעו"ש וכן הסכים הש"ך סימן שפ"ו ס"ק א' ומדחה דעת הרמב"ן שסובר דדינא דגרמי דאורייתא יעו"ש והיינו דקמ"ל רבא דחמור דבור לר' יהודא קשיא דלא נימא כקו' התוס' הנ"ל דחמור למעט שטרות והרי רבא לשיטתי' דדאין דינא דגרמי וכדמבואר בש"ך סימן ספ"ו ס"ק א' הנ"ל בהג"ה דט"ס רבה וצ"ל רבא דהא רבה לא דאין דינא דגרמי יעו"ש וקמ"ל רבא דאף דס"ל למידון דינא דגרמי מ"מ הוא רק מדרבנן ולא מדאורייתא ולכך חמור דבור לדר"י קשיא והנה יש להמשיך בהמשך אחד הא דחמור דבור עם שה דאבידה שגם בזה עמד שם הפ"י בב"ק ומקשה דשה דאבידה מה בעי הכא יעו"ש וי"ל כך דהנה כמו שהקשו התוס' דאימא חמור למעוטי שטרות כן יש להקשות אימא שה דאבידה אתי לרבוי שטרות וכגון שאין בהנייר שוה פרוטה וה"א דשטרות לא מתחייבי בהשבת אבידה כיון דאין גופן טמון קמ"ל שה דאביר' לרבות שטרות והנה לא ניחא להקשות כאן גבי שה דאבידה ממש כמו שהקשו התוס' גבי חמור דבור דהיינו למעט שטרות ולא לרבות דהתם שאני דשור וחמור המת באים למעט וכדאמרי' שור ולא אדם חמור ולא כלים וכמו כן הקשו דנימא חמור למעט שטרות משא"כ כאן דשור וחמור לרבויי כדאמר בגמ' כמו כן יש להקשות דאימא שה לרבויי שטרות ודוגמא לדבר מה דאיתא במס' סוטה די"ז ע"א הי' דגבי דרבויא ריבויא היא הי' דגבי מיעוטא מיעוטא היא אמנם אפשר דגם כאן איכא דרשות שמלה דלמ"ד סימנים דרבנן וסימנים כדי נסבה ושמלה לתובעים אתי א"כ הוא למעוטי מידי דמיאש (ואפשר לתרץ בזה קצת דקדוק שמדקדק הנו"ב במה"ק סי' ל"ב דף ל' מדוע מהפך רבא סדר הקרא ודריש שמלה וחמור ושור ושה די"ל דהוא להורות דאינו דומה דרשות חמור ושה דהמה לרבוי משא"כ דרשות השמלה דהוא למעוטי למ"ד סימנים דרבנן ולא ממעטינין משמלה רק תובעים ולאפוקי מידי דאיאש ולכך צריך למינקט לדרשת השמלה בפני עצמה ולכך מהפך סדר המקרא וגם אפשר מחמת דדרשות השמלה נקיט במשנה צריך להקדימה בהדרשות ולא למנקט כסדר הקרא) עכ"פ בין אם נקשה דאימא שה דאבידה לרבוי שטרות ובין אם נקשה דאימא למעוטי שטרות בין כך ובין כך יש לתרץ כתירוץ התוס' על חמור דבור דאף למאן דדאין דינא דגרמי מ"מ לא מחייב אלא מדרבנן א"כ א"א לא למעוטי שטרות מהשבת אבידה ולא לרבות שטרות בהשבת אבידה כיון דסתם אבידות שטרות איאושי מיאשו מנייהו כיון דבנייר שבתם לית בי' שוה פרוטה ואבידה שאין בה שו"פ ממעטינין מקרא דאשר תאבד או מקרא דמצאת א"כ הרי יכול כל מי שמוציא השטר ליקחו לצור עפ"י צלוחתו או לשרוף השטר כדי ליהנות בשריפת הנייר ואף דגורם להזיק לבעל השטר אין בזה חיוב דאורייתא לדון דינא דגרמי א"כ ממילא יש יאוש בעלים אצל בעל האביד' ומחמת דבין על חמור דבור דלא אמרינן למעוטי שטרות ובין על שה דאבידה דלא אמרינן למעוטי או לרבוי שטרות הוי התירוץ על שניהם מחמת דדינא דגרמי אף לרבא דדאין הוא רק מדרבנן לכך שפיר מישך שייך להדדי חמור דבור ושה דאבידה דאמר רבא דקשיא והנה עוד באופן אחר בסיגנון אופן הראשון יש להמשיך מה דקשיא לי' לרבא חמור דבור עם שה דאבידה עפ"י דיש לתרץ קו' התוס' הנ"ל שהקשו אימא חמור דבור אתי למעוטי שטרות דע"כ בהא דהה"א הי' דחייב על נזקי בור אף על שטרות מיירי דידוע זה ששטרו של פלוני נפל לבור ע"י דראו מקודם הנפילה לבור דהוא שטרו של פלוני ע"י השמות שנכתב בשטרות ההם היינו שם המלוה ושם הלוה או ע"י סימנים שאמר בעל השטר בהשטר והנה גם ע"י השמות המבוארים בשטר הם ג"כ רק כמו סימן וכמבואר בשו"ת ח"ץ סימן קל"ד ורק דאינו סימן מובהק ובגוונא דלא הוחזק לן באחר והוא אתרא דלא שכיחי שיירתא ורק ברי לן שיש אחד ששמו יוסף ב"ש יעו"ש בס"ס קל"ד הנ"ל והנה התוס' בחולין דף צ"ו ע"א ד"ה פלניא דהאי סימני' הקשו האיך מחזירין שטר חוב בסימנים והא אי אתי סהדי ואמרו פלוני דהאי סימני' והאי סימני' לוה מפלוני כו' ותירצו דלא דמי שטר שאין אדם מוחזק בו שיאמר שלי הוא מהדרינין שפיר כו' יעו"ש א"כ מתורץ קו' התוס' הנ"ל דלא מצינין לומר דחמור אתי למעוטי שטרות דאיזה ה"א הי' לחייב על נזקי בורו גם בשטרות הלא בזה גם מוציאין ממון ע"י הסימנים וזה אינו וכמו שמבואר בתוס' הנ"ל ומתורץ קו' התוס' דא"א לאוקמא חמור למעוטי שטרות ובזה מתורץ גם מה שיש להקשות דאימא שה דאבידה אתי לרבוי או למעוטי שטרות דהא בזה איכא יאוש בעלים וכמו שכתבתי באופן הראשון לענין דיני דגרמי כמו כן י"ל אף אם נימא כדעת הרמב"ן דדיני דגרמי הם דאורייתא מ"מ אם שרף שום אדם את השטר שנמצא א"א לחייבו בשום חיוב ממון בעולם כיון דהנייר אינו שו"פ ועל ההיזק שעשה א"א להוציא שום ממון ע"י הסימני' וכדברי התוס' דחולין הנ"ל א"כ שפיר יש יאוש בעלים וממילא דיש לסתור בענין שטרות שניהם מטעם אחד כנ"ל ושפיר קאמר רבא בור דחמור ושה דאבידה קשיא משום דנכללו שניהם בענין א' ודלכך יש המשך אחד לשניהם:

והנה עפ"י מ"ש שדעת רש"י שבספק יאוש זוכה המוצא ומה"ט לא בחר רש"י בשיטת התוס' עתה נוכל לתרץ קושית התוס' בב"ק על שיטת רש"י שפי' שיש לה תובעין שאינה של הפקר דשמלה דבר הנעשה בידי אדם הוא דהא ל"ל קרא להכי פשיטא דשל הפקר פטור דלמי ישוב והנה לכאורה אינו מובן קושית התוס' דהלא הגם שבאמת כ' רש"י בב"מ במשנה כלשון שהביאו התוס' כאן מ"מ הרי סיים רש"י שם ד"ה אף כל שיש לו תובעין למעוטי מידי דידעינין בי' דמיאש א"כ הוי קאי המיעוט על מידי דידעינין בי' דמיאש א"כ לא קשה כלל מה שהקשו למי ישוב בע"כ צ"ל דדייקו התוס' מלשון רש"י דכ' מתחילה סתם שמלה יש בה סימן וכל שמלה יש לה בעלים תובעים אותו כו' ולא באת מן ההפקר דע"כ דכוונת רש"י בשני מיעוטים והיינו דסתם שמלה יש בה סימן והיינו למעט דבר שאין בו סימן משו' כיון דאין בו סימן ודאי מתיאש מיני' וע"ז בלבד קאי הסיום שמסיים רש"י בד"ה אף כל שיש לו תובעין למעוטי מידי דידעינין בי' דמיאש אך אמנם מהא דכ' רש"י גם לשון זה וכל שמלה יש בעלים תובעים אותו כו' ולא באת מן ההפקר ע"כ כוונת רש"י דעוד מיעוט שני נתמעט משמלה דוקא והיינו כשבאת מן ההפקר דהיינו שניכר בה שהשור והחמור הנמצא אינה של בעלים מיוחדי' ורק שהוא של הפקר וקמ"ל קרא דאף כשאין המוצא רוצה לזכות מן ההפקר דהיינו שאינו מרוצה בזכי' זאת מ"מ אינו צריך לטפל בחזרתה ושאינו עובר על לא תוכל להתעלם וע"ז הקשו התוס' ל"ל קרא להכי פשיטא דהפקר פטור דלמי ישוב וא"ל דקרא בא לגלות דנוכל לסמוך ע"ז שנראה מענינו שבאת מן ההפקר ושלא נחשוש אולי אין הדבר כמו שאנו מדמים שנראה מענינו י"ל דס"ל לתוס' דע"ז ג"כ לא בעינין קרא דבודאי אף בלי שום קרא ג"כ ידענו שנוכל לסמוך על מה שנראה דמסתמא כן הוא וכ"מ דאמר בגמרא דעל גללים לא בעי קרא דמסתמא אפקורי מפקיר להו ועפ"י ביאור פשיטות הדברים בדברי התוס' יש מקום לתרץ דברי רש"י ולומר דכוונת רש"י הוא על ספק יאוש והפקר ועפ"י שכתבתי דס"ל רש"י דספק יאוש זוכה המוצא וה"ה וכ"ש בספק הפקר דיאוש אינו כהפקר גמור וכמ"ש התוס' בב"ק דף ס"ו ד"ה כיון דבאיסורא אתי לידי' היינו שאינו שוה להפקר בענין זכי' דבהפקר אם רוצה לזכות יכול לזכות מן ההפקר אבל ע"י יאוש אי אפשר לזכות משא"כ כאן לענין מציאה ההפקר והיאוש שניהם כהדדי נינהו ודקנה המוצא בספק הפקר ואפילו בספק יאוש ועפ"ז י"ל בכוונת רש"י דס"ל לרש"י כדעת הטור סי' רס"א סעיף ד' דאביד' מדעת הוי הפקר וכוונת רש"י דשמלה לא באת מן ההפקר היינו כיון דיש לו בעלים תובעין מסתמא לא הפקירם עתה ומשא"כ כשהוא ספק הפקר והיינו בהשליך כיסו בר"ה והלך לו במקום שאין רואה דבר זה המבואר בסמ"ע סימן רס"א ס"ק י' ואף דמבואר שם בסמ"ע דאם מצא כיס מונח בר"ה חייב להחזיר בשיש בו סימן היינו כשאין מקום להסתפק אם היא אבידה מדעת משא"כ כשיש מקום להסתפק אם היא אבידה מדעת כגון הא דמביא בש"ך שם ס"ק ג' הא דאשפה שאינו עשוי' להתפנות המבואר בסי' ר"ס סעיף י"א ולעיין שם בסימן ר"ס סעיף י"א מה שנחלק הש"ך ס"ק ל"ג שם על הסמ"ע ס"ק ל"ד שם עכ"פ כשיש ספק אם היא אשפה העשוי' להתפנות או שאינה עשוי' להתפנות הוי ספק הפקר או בשאר עניני מציאות כאלו שהם ספק אם הם אבידה מדעת או לא דהוי ספק הפקר והגם דמבואר ברמב"ם פי"א מהל' גזילה ואבידה וכן בש"ע סימן רס"א סעיף ד' דאבידה מדעת ממעטינן מן אשר תאבד פרט למאבד לדעתו היינו לענין שאינו זקוק להחזיר המבואר שם אבל לענין ליטול לעצמו לא מבעיא כשאין ספק בדבר שהוא בודאי אבידה מדעת דלדעת הטור יכול ליטלה לעצמו אלא אפילו בספק אם היא אבידה מדעת דלדעת רש"י שכתבתי דהוא כדעת הטור דאבידה מדעת הוי הפקר ויכול ליטול לעצמו ממילא בספק אם היא אבידה מדעת הוי ספק הפקר וכיון שעכ"פ אינו צריך להכריז מספק ממילא הוי יאוש ודאי וכמ"ש דגם בספק יאוש זוכה המוצא מה"ט דכיון דא"צ להכריז שוב מתיאש הבעל אבידה בודאי כיון דיודע שלא יכריזו עליו וממילא דלא יהי' נודע ממי נפל ושהי' הכרח לרש"י לפרש כן מחמת דמשמע לי' לרש"י דהא דקתני במשנה מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים ויש לה תובעים שהם שני ענינים חלוקים דע"כ א"א לפרש דהם רק ענין אחד ודע"י סימנים דלא מתיאשו יש לה תובעים וכפי' התוס' דאף אי סימנים דרבנן מ"מ ע"י סימנים ימצא עדים וכמ"ש לעיל ולכך הוכרח רש"י לפרש דהא דיש לו סימנים ויש לו תובעים דקתני במשנה ע"כ הם שני ענינים חלוקים וע"כ צריך לפרש הא דיש לה תובעים על שלא באת מן ההפקר וכי היכי דלא תיקשי קושית התוס' דהפקר פשיטא דלמי ישוב יש לתרץ דכוונת רש"י בספק הפקר כגון בספק אבידה מדעת וכמו כן בספק יאוש בהנך גווני המבוארים לעיל דהוי ספק אם מתיאשי הבעלים או לאו כגון כריכות בר"ה כשאינו יודע לכוין המקום אם בר"ה נפלו או ברה"י או גבי אבידות שטרות כשלא הי' תכריך ואגודה ואינו יודע אם נפלו אהדדי וספק אם מתיאש מחמת שלא יוכל ליתן סימן במנין או באבידות מטבעות כשאינו עשוי כמגדלים דאינו יוכל ליתן סימן במנין וה"ה דהי' לרש"י לומר בספק יאוש כהני גווני ורק כיון דיאוש והפקר שוים כהדדי וכמ"ש דהגם שכתבו התוס' דיאוש אינו כהפקר גמור היינו לענין שאינו יכול לזכות ביאוש כזוכה מן ההפקר אבל לענין מציאה שווים כהדדי יאוש והפקר ניחא לי' לרש"י למינקט ביותר בהפקר מן יאוש כדי דיהי' הנך תרתי בבות דהוא סימנים ותובעים חלוקים כל עיקר וכיון דסימנים מיירי לענין יאוש דבדבר שיש בו סימן אינו מתיאש, ובדבר שאין בו סימן מתיאש ניחא יותר לומר דתובעים לא מיירי לענין יאוש רק לענין הפקר ומתורץ על נכון כוונת רש"י:

והנה עוד יש לבאר ולחזק הסברא שכתבתי לענין ספק הפקר וספק יאוש דאף אם חזקה דממונא להמוצא לקנות מספק מ"מ כיון דעכ"פ א"צ להכריז מספק שוב הוי יאוש ודאי אצל בעל האבידה כיון דלא יכריז עליו המוציא וכמ"ש התוס' דף ך"ד ד"ה כי קאמר ר"ש סברא זו דהמפסיד מתיאש כו' ואפילו אם ישראל ימצאם לא יכריז עפ"י סברת התוס' ההם יש ליישב מה דיש מקום עיון על מ"ש הרא"ש בדף ך"ז על הא דקאמר שם תנא מפני שיכול לומר של אמוריים הי' וחצירו אינו קונה לו כו' ועוי"ל מה שנשאר טמון מן האמוריים לא הי' לאותו שנפל הקרקע לחלקו כו' וכי תימא תקנה לי' חצירו כו' לא עדיפא חצירו מידו דאלו בא לידו קודם יאוש תו לא קני הואיל ובאיסורא אתא לידי' הלכך חצירו נמי בכה"ג לא קני' לי' וכיון דהראשון לא קנאה ה"ה בנו ובן בנו לא קנאה ולעיין מ"ש בזה הפלפלא חריפתא מן התי"ט על הרא"ש דה"ה הלוקח שלקח ממנו דהא סתמא תנן דהרי הוא שלו ומי לא איירינן בגל וכותל ישן שלקח זה מזה וכ' שם בטעמא דמילתא דאע"ג דבעלי החצר משתנים ולהשני בהיתרא אתי לידי' דכבר נתיאשו כל ישראל מ"מ כיון דהזכי' אתא מכח החצר והחצר לא אישתני ומעיקרא באיסורא אתי בי' דלא הוי מצי למזכי יעו"ש וקשיא לי על סברת הרא"ש הלז לגבי שלל האמוריים דנהי דמדמי' זכי' שע"י החצר לזכי' שזיכה בהגבהת ידו ממש הלא בהגבהה בידו ממש שלל האמוריים קודם שנתיאשו ישראל ג"כ קשה למה לא תועיל היאוש של ישראל אח"כ ומה דמות יש לזה לשאר יאוש שלא מדעת הנאמר לגבי אבידה דהתם שייך באיסורא אתי לידי' מטעם שקודם שנתיאשו הבעלים הי' נתחייב בהשבה לכן נקרא באיסורא אתי לידי' וכמבואר בתוס' דב"ק דף ס"ו בד"ה ה"כ כיון דמיאש כו' כן במפורש משא"כ כאן בשלל האמוריים השייך לכל ישראל אף קודם היאוש ג"כ לא נתחייב בהשבה כיון דאין בהשלל ההוא שיהי' מגיע לכל אחד מישראל שוה פרוטה ואבידה של פחות משוה פרוטה הא ממעטינין מאשר תאבד או מקרא דמצאת ובשלל ההוא בודאי מן הסתם אין בו כדי שוה פרוטה לכל א' ואחד מישראל וכאמרינן בסוכה דף ך"ז ע"ב גבי הא שכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת מהא דכ' כל האזרח בישראל ישבו בסוכות דפירש"י שא"א שיהי' לכל א' וא' מישראל שו"פ אלא ע"י שאלה והלא גם בממון של שותפים אמרינן דף ך"ה ע"ב גבי סלע שנפל משנים כשאין בו שו"פ לכל חד א"צ להחזיר והגס ללשון שני שאמר רבא לקמן היינו בתרי שותפים דאיכא למימר דכל חד מחיל למנתי' גבי חברי' מה שאינו שייך לומר כן לגבי שלל השייך לכל ישראל והגם דאיכא למימר דדוקא גבי סוכה אמרינן כך שאינו עולה לסך גדול משא"כ גבי שלל אפשר לאשכוחי במוצא שלל רב או מטמון גדול שיש בחלק כל אחד מישראל שו"פ מ"מ תיקשי כיון דתני סתמא דהרי הוא שלו ומי לא איירינין כשלא נמצא שלל רב או מטמון גדול בגל או בכותל ההוא וכדדייק הפלפלא חריפתא הנ"ל מהוכחה זאת על הא דגם הלוקח שלקח ממנו דלא זכה לי' חצירו וכנ"ל ותיקשי דהא כשאינו מגיע שו"פ לכל אחד מישראל אינו בהשבה ולא שייך לומר דבאיסורא אתי לידי' א"כ תקני לי' חצירו לאחר שנתיאשו כל ישראל ולתרץ קו' זו כ"ל להוכיח דס"ל להרא"ש דדוקא גבי אבידה ומציאה ממעטינין משו"פ ואפי' בראה סלע שנפל משנים שיודע ממי נפלה האבידה אעפ"כ כיון דנפלה מהם בדרך נפילה שם אבידה יש עלי' וממעטינין פחות משו"פ שאינו חייב בהשבה משא"כ השלל שהטמינו האמוריים כשנכנסו ישראל לארץ הי' השלל ההוא שייך לכל ישראל והי' בחזקתם לא נקרא השלל ההוא בשם אבידה כלל ורק שהי' נעלם מישראל שלל ההוא שלא ידעו ממנו אבל הי' בחזקתם בכל מקום שהוא זה ולא כמעט כלל שא"צ להחזיר מחמת שלאחר שיתחלק השלל ההוא לא יגיע לחלק של כל אחד כדי שו"פ וטעם החילוק י"ל עפ"י המבואר אצלי בשו"ת השייך לאו"ח סי' ה' במה שנתווכחתי עם איזה גדול הדור בענין גזל פחות משו"פ דמבואר ברמב"ם פ"א מהל' גזילה ובש"ע ח"מ סי' שמ"ב וסי' שנ"ט דמבואר שם בסמ"ע דהוא מטעם דח"ש אסור מן התורה ומבואר שם בתוך דברי להשיג על מה שכ' הלח"מ הל' ב' דדברי ר"פ דאמר בסנהדרין דף נ"ז לא נצרכה אלא לפחות משו"פ נדחה במסקנא ורק דבישראל בפחות משו"פ אפי' איסורא ליכא יעו"ש והבאתי ראי' נגד דבריו מהא דאיצטרך בב"מ דף ך"ז ע"א אשר תאבד פרט לאבידה שאין בה שו"פ ומדאיצטרך קרא דאינו חייב בהשבת אבידה בפחות משו"פ מוכח אבל גוף גזל אסור מדאורייתא אפילו בפחות משו"פ והבאתי ראי' לראי' זאת מדברי שו"ת ח"ץ סי' ך"ו דף י"ד ע"ג ד"ה ובהכי ניחא נמי מה שהוקשה להרב בכ"מ אמאי דכ' הרמב"ם אסור לעושקו דמבואר שם בדבריו להוכיח דעושק אסור בשל עכו"ם מדאיצטריך קרא דאבידתו מותרת ועוד יש להוסיף קצת כאן ביאור לדברים הללו עפ"י מ"ש הרא"ש בדף ד"ז על הא דפרט לאבידה שאין בה שו"פ שאין חייב לטפל בחזרתה דסלקא דעתך לרבוי מלכל אבידת אחיך ונראה דהוצרך הרא"ש לזה משום דקשיא לי' השתא גזל פחות משו"פ דיש בו איסור דאורייתא וכמבואר בש"ס ופוסקים הנ"ל אעפ"כ ליתי' בהשבת וכדכ' רש"י בסנהדרין דף כ"ז ע"א ד"ה צערא בשעתא מי לית לי' והשיב את הגזילה אמידי דהשבון קרוי גזל ואידך לא כו' יעו"ש מכ"ש אבידה דא"צ להשיב ול"ל קרא דאשר תאבד ולכך הוצרך הרא"ש לפרש דסלקא דעתא לרבוי מלכל אבידת אחיך וממילא מוכח מזה דגזל פחות משו"פ אסור מדאורייתא דאז ניחא דברי הרא"ש דסד"א דלרבוי פחות משו"פ מלכל אבידת אחיך משא"כ אם נימא דגזל פחות משו"פ מותר מדאורייתא איך תיסק אדעתי' דלגזול בידים אין איסור מדאורייתא ועל אבידה יהי' מוזהר מדאורייתא מלכל אבידת אחוך וע"כ מוכח מזה דלא כדברי לחם משנה הנ"ל דנדחו דברי ר"פ ורק דזה נשאר כמסקנא דגזל פחות משו"פ אסור מדאורייתא (והנה עפ"י מה דמוכח מדברי הרא"ש דלולי הריבוי מלכל אבידת אחיך הי' הסברא החיצונה דאינו חייב בהשבת אבידה פחותה משו"פ בזה נראה לבאר דברי התוס' דף ך"ז ע"א ד"ה לגיזת זנבו דכ' וא"ת וכו' ואם אין בה שו"פ הא ממעטינין לקמן מהשבה ולכאורה דבריהם מוקשים דמנ"ל להקשות ולומר דהמיעוט ממעט אף בכה"ג דגוף האבידה דהוא שור הנאבד הוא יותר משו"פ ורק דהנטפל דהוא גיזה אינה שו"פ ג"כ א"צ להשיב הגיזה ומנ"ל לתוס' להקשות כן אימא כיון דגוף האבידה שו"פ צריך להחזיר אף הגיזה והרי אפילו במה שאין ב"ד נזקקין לפחות משו"פ ס"ל לרמב"ם המבואר בח"מ סימן ו' לפסוק כר' קטינא דאם הוזקקו לשו"פ גומרים דינם אף בפחות ולפמ"ש הרא"ש הנ"ל ניחא כיון דגם לסברא החיצונה הי' פשוט דאבידה שאין בה שו"פ איננה בהשבה ורק דאיצטריך מיעוטא כדי שלא כרבי מרבוי דלכל אבידת אחיך א"כ כיון שכתבה התורה מיעוטא דאשר תאבד דלא מרבינין מלכל אבידת אחיך שוב גם מסברא החיצונה הוא פשוט דאבידה שאין בה שו"פ אינ' בהשבה ולכך ס"ל להתוס' בקושייתם דהוא דבר פשוט כיון דגיזת זנבו אינה מגוף האבידה ורק נטפל לשור הנאבד אזי פשוט דא"א לאוקמא ליתורא דשור בקרא לגיזת זנבו דאין בה שו"פ דהוא נגד סברא החיצונה וע"ז הוצרכו לתירוצם) ועפ"י דברים האמורים שפיר נכונים דברי הרא"ש הנ"ל גבי שלל האמוריים בטעם המסתבר דדוקא גבי אבידה מיעטה קרא על פחות משו"פ דאינה בהשבה ואף דאסור מדאורייתא גזל אף פחות משו"פ מ"מ אין אבידה של פחות משו"פ בכלל מצות השבת אבידה לכן אף סלע שנפל משני שותפים והוא ראה כשנפל מהם ויודע למי להשיב אעפ"כ כיון שהוא בכלל אבידה ונפילה הוא בכלל מיעוטא דקרא דאשר תאבד פרט לפחות משו"פ משא"כ שלל האמוריים שאין ע"ז שם אבידה כלל וכשנכנסו ישראל לארץ הי' השלל ההוא שייך לכל ישראל ולא לאותו שנפל הקרקע לחלקו ממילא שפיר כ' הרא"ש דקודם שנתיאשו ישראל משלל ההוא נקרא באיסורא אתי לידי' אם הי' אותו שנפל לחלקו הקרקע ההוא מעכב או מגבי' השלל ההוא בידו כדי ליטול לעצמו והוא הי' מתחייב בהשבה בהשלל ההוא לכל ישראל ואף דאפילו גזל פחות משו"פ אינו בכלל השבה וכמ"ש מרש"י דסנהדרין דף נ"ז ד"ה צערא בשעתא מי לית לי' היינו כשכבר עבר על איסורא דאורייתא של גזל פחות משו"פ אז אינה בכלל והשיב את הגזילה משא"כ בשלל ההוא שאין דעת אותו שנפל הקרקע לחלקו לגזול כלל ולעבור על איסור דאורייתא של גזל פחות משו"פ ורק שסובר שיכול להגבי' השלל ההוא לזכות בו לעצמו או שסבר שהשלל ההוא שייך אליו מחמת שהוא בקרקע שנפל לחלקו ומאחר שהאמת אינו כן ורק דהשלל ההוא שייך לכל ישראל פשוט הדבר שצריך להשיב השלל ההוא לכל ישראל כדי שלא יעבור על איסורא דאורייתא של גזל פחות משו"פ א"כ כיון שאם הי' מגבי' בידו לזכות לעצמו קודם היאוש שנתיאשו ישראל ממנו הי' נקרא באיסורא אתי לידי' כן לענין קנין חצירו דלא קנה מטעם חצירו כיון דבאיסורא אתי לידיה קודם היאוש ודלא עדיף חצירו מידו וכמ"ש הרא"ש

והנה עפ"י מה שהקדמתי סברת התוס' הנ"ל דף ך"ד ע"א ד"ה כי קאמר ר"ש דהיכי דאין המוציא צריך להכריז שוב הוי יאוש בעלים בזה יש להרחיב הביאור ביותר בטעם שסובר הרא"ש דשלל ההוא אף שאין בו שו"פ לכל אחד ואחד מישראל מ"מ הוי באיסורא אתי לידי' קודם יאוש שנתיאשו ישראל ושאינו דומה לאבידה בפחות משו"פ דא"צ להשיב אפי' כשראה שנפל סלע משותפין והוא דעפ"י סברת התוס' הנ"ל יש מקום לתרץ קו' הרא"ש היינו מה שכתבתי להעמיס בכוונת הרא"ש דהוצרך לחדש גבי הא דאשר תאבד פרט לפחות משו"פ משום דה"א לרבות מלכל אבידת אחיך משום דקשיא לי' להרא"ש למה לי' יתורא דקרא תיפק לי' דאפילו גזל פחות משו"פ אינה בהשבה ולפי סברת התוס' הנ"ל מתורץ קו' זו די"ל דבא התורה ללמדנו דקני המוצא אבידה של פחות משו"פ בקנין גמור והיינו משום דאינו צריך להכריז אבידה של פחות משו"פ ואף דגזל פחות משו"פ הוא אסור מדאורייתא מ"מ גבי אבידה א"צ להכריז על פחות משו"פ וכיון דאינו צריך להכריז על פחות משו"פ ממילא קני לה בקנין גמור משום יאוש בעלים ובזה נתוסף ביאור לדברי הרא"ש גבי שלל האמוריים דשלל ההוא אינו דומה לאבידה שנאבד משותפין שאין בה כדי שו"פ לכל אחד דהתם קני לי' מטעם יאוש בעלים משא"כ השלל ההוא קודם שנתיאשו כל ישראל שלא קנה מי שנפל הקרקע בחלקו שפיר הוי באיסורא אתי לי' והיוצ' מדברים הללו שיש הוכח מדברי הרא"ש הנ"ל לפסוק לדינא ולהלכה כסברת התוס' הנ"ל ד"ה כי קאמר ר"ש א"כ נתחזק ביותר לומר דספק יאוש ג"כ קני המוצי' מחמת סברא זו כיון דאינו צריך להכריז מחמת ספק יאוש שוב זכה המוצא משום יאוש בעלים:

תוכן העניינים

אריה דבי עילאי אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה