אור ברסלב

אריה דבי עילאי אבן העזר· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ

סימן לד

סימן לג

תשובתי השני' אשר אני קורא בשם מהדורא בתרא.

הנה אם באנו לדמות נאמנות האשה שבעלה הי' מילידי מקום השני לענין שתחלוץ לזה לנאמנותה מת יבמי הנה לפי דמיון זה לא הוי צריכין להכניס עצמינו במחלוקת של מהר"י מינץ והחולקים עליו ורק דלפ"ז הלא הוא פשוט ומבואר במשנה יבמות דף קי"ח ע"ב ומבואר באה"ע סי' קנ"ט סעיף י"א וי"ב דכשמזקקת עצמה להיבם נאמנת אף להתיבם אם היתה בחזקת זקוקה ומבואר מזה בלשון התוס' יבמות צ"ד ד"ה כי תיבעי לך דנאמנת בלא שום מיגו כיון דאינה סותרת החזקה ודוקא כשהיתה בחזקת איסור ליבום לא רצו להאמינה ולהוציאה מחזקתה וע"כ לא נתלבטו הגאוני' בתשו' המבוארת בסי' קנ"ו להוכיח מלשון התוס' והרא"ש דכתבו במת בעלי ואח"כ בני נאמנת במיגו דבלא מיגו אינה נאמנת רק ביבמה לשוק דשייך ס' סניא ולכך אינה נאמנת בעצמה א"כ מוכח מסברת בעל האיבעיא דרצה לומר דאף על מת בעלי ואח"כ בני אין העד נאמן ואף דהוא נאמנת אלא ע"כ מוכח דהיא אינה נאמנת רק מכח מיגו ולכך להעד דאין לו מיגו אינו נאמן ולסברת הרא"ש נשאר במסקנא כך א"כ מוכח דנאמנותה במת בעלה ואח"כ בני אינו אלא משום מיגו ואף לשיטת רוב פוסקים בש"ע סימן קנ"ח סעיף ג' החולקים על הרא"ש וס"ל דאף במת בעלך ואח"כ בנך נאמן העד אף דל"ל מיגו היינו מטעם דס"ל דאיפשטא בעיא זו וס"ל דאף דהיא אינה נאמנת משום סניא מ"מ לגבי העד סגי דיוקא זוטא דידה א"כ ע"כ מוכח דהא דנאמנת בעצמה לומר מת בעלי ואח"כ בני הוא מטעם מיגו דאל"כ הא היא בעצמה אינה נאמנת מכח סניא:

א"כ שפיר כתבו הגאונים הנ"ל דהיכא דליכא מיגו אינה נאמנת וכ"ז ביבמה לשוק אבל ביבמה ליבם אף דג"כ איכא קצת לדייק מלשון רש"י לקמן דף קי"ט ע"ב בניתן לי בן נאמנת מטעם הפה שאסר כו' כדיוקא דהגאונים הנ"ל דדוקא מטעם מיגו (מ"מ כיון דבדברי תו' מבואר בפירוש דמשום דמרחמה לי' נאמן אפי' העד לומר מת בכך ואח"כ בעלך אף בסברת האבעיא דלא סגי דיוקא זוטא א"כ מוכח דאף נאמנותה היכי דאינה מוצאת עצמה מחזקת איסור ליבם ג"כ אינו משום מיגו דאל"כ האיך העד נאמן כיון דלגבי העד ליכא מיגו וע"כ לא כתבו התוס' והרא"ש דבלישנא בתרא ס"ל דע"א עדיף מינה היינו היכי רק דהיא אינה נאמנת מכח דסותרת החזקה בזה ע"א עדיף מינה אבל היכי דהיא נאמנת רק מכח מיגו בזה העד אינו נאמן כיון דלית לי' מיגו וכדמוכח מאיבעית יבמה לשוק א"כ מוכח דנאמנותה אינה מטעם מיגו) מ"מ כיון דמוכח להדיא דעת התוס' דברחמא לי' נאמנת בעצמה בלא שום מיגו א"כ ע"כ צ"ל דרש"י דכ' כן הוא רק לרוחא דמילתא כיון דבאמת יש לה מיגו אבל באמת אף אם לא הי' לה מיגו ג"כ היתה נאמנת להתייבם וזה פשוט דבודאי בזמה"ז דאין מיבמין רק חולצין מ"מ לא הוי דומיא דיבמה לשוק רק דומיא דיבמה להתייבם:

ויש לתמו' על בעל הנוב"י סי' צ"ג דמקשה על דעת הרא"ש דאין ע"א נאמן ביבמה דמ"ש מהא דאשתמודעינהו אפילו קרוב ודבריו אינם מובנים דודאי נאמנת על החליצה הוי דומיא דיבמה להתיבם דמודה אף הרא"ש וליכא מאן דפליג וא"ל דאף אם נאמר כן ולא תיקשי מה שמקשה כן על הרא"ש דס"ל דאין ע"א נאמן משום דסני' לי' מ"מ יש לצדד ולומר דמטעם הרמב"ם בפ"ג מהל' יבום דלכך אין היבמה נאמנת לומר מת יבמי משום דהוא איסור לאו א"כ ה"ה בזמה"ז דאין מיבמין הוי שפיר כל היבמות האידנא דומיא דיבמה להתירה לשוק דז"א דודאי כונת הרמב"ם דמשום דסניא לי' אין חוששת ללאו וכעין מ"ש התוס' יבמות צ"ב ע"ב ד"ה אבל דמשום דסניא לי' לא חיישינן לאיסור דרבנן יעוי"ש וכ"כ הנוב"י סי' מ"ב בכונת הרמב"ם והוא מוכרח לומר כן לפענ"ד בכונת הרמב"ם מדקפשיט לקמן דף קי"ח ע"ב בעיא דהמזכה גט לאשתו במקום יבם ממשנה דקתני וחולצת כו' א"כ ע"כ דטעם המשנה דאינה נאמנת משום דסניא והנה מה שכתבתי לעיל בתשובה הראשונה שקראתי מהדורא קמא בשם ס' צ"ץ דכ' דלכך לא האמינו ליבמה לומר מת יבמי משום דהוא עיגון דלא שכיח מחמת דהיא מיתה דתרי. הנה כעת עיינתי בשו"ת צ"ץ וחפשתי ולא מצאתי סברא זו כלל ואם אפשר מצאתי כן באיזה שו"ת אחרת ונשכח ממני. אמנם הדברים בעצמם אינם נוחים דכיון דמפרש המשנה משום סניא מה לנו לבדות עוד טעמים מלבינו ואם הוא דרך קושיא דלמה לא מפרש המשנה מכח טעם זה הוא פשוט דאינו קושיא כלל כיון דמבואר בגמרא דף קי"ח ע"ב במה דפשט האבעיא דמזכה גט לאשתו במקום יבם ממשנה ע"כ דס"ל לר' נחמן דאם הי' העדר נאמנותה בהחלט אז לא היתה אפילו חולצת כיון דלא שייך שוי' אנפשה חד"א וכמ"ש התו' שם וא"כ ע"כ מוכח מהמשנה דהטעם משום סניא לי' ולפי שאין בהחלט דזימנין מרחמא לי' ולכך חולצת ולא מתיבמת משא"כ אם הוי אמרינן טעמים אחרים דלא האמינוה חכמים קשה למה חולצת ובגוף דברי הרמב"ם דהמציא איסור לאו י"ל דבא לתרץ דברי רבוותא והרי"ף רבו דפסקו כרבא דע"א נאמן ביבמה דקשה קו' הרא"ש דהקשה עליהם הלא דחיית רבא טובה וחזקה דהנה מדברי הרא"ש נראה דמפרש לדברי רבא דס"ל לאיסור כרת כפי' התוס' מת בעלך להתיבם וס"ל לרבא דאף דבעצמה אינה נאמנת מחשש משקרא מ"מ איכא דיוקא פורתא וגם במרחמת, ע"כ דג"כ ס"ל לרבא דאיכא דיוקא פורתא ולהכי קאמר ק"ו כו' וע"ז השיב הרא"ש דדחיות רבא טובה כו' דאם חיישינין שתעיד שקר מחמת השנאה מכ"ש דלא דייקא כו'. ואם שי"ל שסברא זאת קרובה לומר דאף כשאומרת בעצמה חיישינן לשקר מחמת השנאה מ"מ העד נאמן מטעם דעל"ג ובצירוף דיוקא פורתא דידה וכמ"ש התוס' דכל הנשים מורגלות לדקדק וגם דהכא בודאי לא שבקה היתרא וכו' ודייקא דא"ל שמא אף כשתדייק ותראה שקרת העד לא תחוש מחמת השנאה י"ל דלכולי האי לא חיישינן רק מצרפינן סברת על"ג דלא משקר העד לסברת דיוקא פורתא דידה ושפיר האמינו חכמים להעד כיון דרוב הפוסקים לא חיישא לשמא תשכור העד ואף הרמב"ם דחייש לי' היינו בקטטה ואף זה הוא מסברא דנפשי' דלא כשיטת האבעיא וכמ"ש הפוסקים א"כ כיון דלא חיישי' שמא תשכור העד רק דבעל האבעיא מסופק אם האמינו להעד בכגון זה דאיכא רק דיוקא פורתא דידה שפיר איפשיט לי' לרבא דמהני דיוקא פורתא וע"כ מוכח כסברא זו דאף דחיישינין למשקרת באומרת בעצמה מ"מ איכא דיוקא פורתא כשאומר העד מדקפשיט לבעל האבעי' דאיכא דיוקא פורתא וכמ"ש התוס' בסברת האבעיא דבעי לשני הטעמים כו' רק דמספקא לי' אי מהני דיוקא פורתא אבל ע"כ מוכח דאיכא דיוקא פורתא. וכן מוכח מאבעיא דקטטה דכ' התוס' כאן דף ל"ד שג"כ אבעיא לי' משום דאיכא דיוקא פורתא אף דהתם ודאי חיישינין למשקרת וכדס"ל לר' חנינא בטעמי' דקטטה ובודאי קאי האבעיא אף לר' חנינא אלא ע"כ מוכח כסברא הנ"ל דאף דכשאומרת בעצמה חיישינן למשקרת מ"מ כשאומר העד איכא דיוקא פורתא וכמו שכתבתי עכ"פ דאין זה הכרח כ"כ לומר עי"ז דדחיית רבא טובה וחזקה רק דכונת הרא"ש נהי דאין הכרח מצד הסברא לסתור סברת רבא מ"מ נוכל לדחות דבריו בדרך דיחוי כיון דמצד הסברא אם מחמת שנאה משקרת מכ"ש דלא דיקא וההכרח שהכריח לרבא לומר היפך הסברא הוא מצד הק"ו לאיסור כרת כו'. א"כ שפיר סתר האי מרבנן היא בעצמה תוכיח כו' וי"ל דע"כ אף לרבא צ"ל החילוק דגדולה שנאה השונאת דאל"כ למה נאמנת במרחמא ובסניא אין נאמנת א"כ שוב ליכא הכרח להכריח נגד הסברא החיצונית דשפיר איכא למימר דלגבי מרחמא דלא חיישינין לשקר אף מדייקא אפילו דיוקא רבה ובסניא דחיישינין לשקר לא מדייקת אפי' דיוקא פורתא וזה דסיים הרא"ש ואע"ג דבמרחמא כו':

והנה כ"ז לפי מה שמפרש הרא"ש דע"כ גם רבא בעצמו ס"ל החילוק דגדולה שנאה השונאת דאל"כ למה נאמנת במרחמא ואין נאמנת בסניא אם כן שוב איכא לחלק אף בענין הדיוקא ונסתר הק"ו דלאיסור כרת משא"כ לפמ"ש הרמב"ם מטעם איסור לאו י"ל דלא ס"ל לרבא כלל דגדולה שנאה השונאת רק דשניהם שקולין ומ"מ נאמנת להתייבם מחמת דהוא איסור כרת לא קא משקרה אף דמרחמא לי' משא"כ לעלמא אין נאמנת דהוא איסור לאו חיישינן למשקרת מחמת דסניא וכ"ז כשאומרת בעצמה משא"כ כשאומר העד בין הכא ובין הכא ליכא רק דיוקא פורתא דבין איסור קל לחמור ליכא חילוק לענין הדיוקא וכמ"ש התוס' דכל הנשים מורגלות לדקדק ואף דאיכא לחלק ולומר דבאיסור לאו אף דתראה שקרת העד לא תחוש משא"כ באיסור כרת מ"מ הלא כבר כתבתי לעיל כיון דסוף כל סוף דייקא כשאומר העד מחמת לא שבקה התירא כו' שוב נאמן העד בצירוף דיוקא דידה. א"כ כיון דבין במרחמא ובין בסניא ליכא אלא דיוקא פורתא כיון דשוה סיבת אהבה לסיבת השנאה שפיר קאמר רבא ק"ו לענין עד א' דאם לאיסור כרת כו' דלגבי העד אדרבא חמור במה דסמכינין עליו לענין איסור כרת בצירוף דיוקא פורתא דידה מכ"ש דנסמוך עליו באיסור לאו והאי מרבנן סתר לי' היא עצמה כו'. משום דס"ל הטעם לחלק בין מרחמא לסניא מחמת גדולה שנאה ולכך קאמר היא בעצמה כו' אם כן שפיר פסקו רבוותא והרי"ף כרבא ואפשר דלזה כיון במ"ש הה"מ בפ"ג מהל' יבום הל' י"א דהכל מפורש בהאשה רבה והנוב"י סימן מ"ב כתב עליו דלפום רהיטא לא עיין בסוגיא ולפי הנ"ל שפיר עיין ודקדק בהסוגיא ולא עוד אלא די"ל עוד לפ"ז ההכרח שהכריחו לפסוק כרבא עפ"י מ"ש התוס' דגדולה השנאה השונאת וגם דשכיח טפי כו' וכן הוא דברי הרא"ש משמע דלכך חיישינין טפי לשקרותה בסניא משום דשכיח טובא וגם דגדולה היא אצלה משא"כ במרחמא דלא שכיח וגם דאין קפידא כ"כ לא חיישינין לשקר. והנה בסברת דשכיח טפי אם דהאמת כן נראה מסברת אבעית רבא לקמן דף קי"ח מ"מ לפשיטות ר"נ עכצ"ל דלא ס"ל סברא זו רק שניהם שקולין דא"ל דקפשיט דאף דשכיח טפי מ"מ כיון דזימנין דמרחמא שוב חולצת דז"א דא"כ מה פשיט לי' טפי ממשנה הא אף רבא ידע מסברא דזימנין דרחמא וכדקאמר רק דקמבעיא לי' כיון דברוב פעמים סניא לא חיישינין למיעוטא דרחמא ואמרינן דסתמא דמילתא הוי זכות וכמו דאמרינין בעלמא דגט חוב הוא אף דמיעוטא דהי' בעלה מוכת שחין וכדכתב הרשב"א בשבע שיטות יבמות דקי"ח ע"ב בשם הירושלמי או דלמא כיון דזימנין דמרחמא לי' אלא ע"כ דפשיט לי' מהמשנה מדחולצת דסיבת השנאה והאהבה שקולין ורבא דקיבלה מדר"נ לכך קאמר כאן לאיסור כרת וכדפירשתי דלא ס"ל לרבא גדולה שנאה השונאת א"כ כיון דקיי"ל כדר"נ לקמן לכך קיי"ל אף כרבא בע"א ביבמה:

וזאת ועוד אחרת נלפענ"ד לומר ע"ד הפלפול קצת דהדיחוי דמדחה הגמ' לפשיטות דרי ששת דאמר תניתוה בעידי הזמה ליתא אליבא דהילכתא עפ"י דברי הרמב"ם פ"ח מהל' עדות הל' ב' דהזמה והכחשה כאחת לא הוי הזמה רק הכחשה וכבר מרגלא בפומי' דלומדים ע"ד פלפול לחתור בהקדמה זאת להמציא איזה קו' כעין קו' הגאון מהרח"י בס' או"ת סי' ל"ח ואף אנו נאמר להקשות דמה משני בעידי הזמה תיפוק לי' כיון דאמרו כת השני' דחילוף היו הדברים הוי הכחשה והזמה כאחת והוי הכחשה ולא הזמה ומה חזית דסמכת אהני כו' ואף דקיי"ל דעדי נשים אין צריכים דו"ח מ"מ כשהכחישו מחקירות בטלה עדותן ולפי"ז י"ל עפ"י מ"ש הלח"מ שם דדינו של הרמב"ם תלוי בפלוגתא דאביי ורבא אי עדים זוממין חידוש א"כ י"ל דהמדחה לפשיטות של רב ששת ס"ל דעדים זוממין לא הוי חידוש ואף דכ' הלח"מ שם בדעת הרמב"ם דאפילו אביי מודה דהוי חידוש מ"מ אינו קו' אי ס"ל להמדחה דלא הוי חידוש כיון דקיי"ל כאביי דלמפרע נפסל א"כ רבא לשיטתו דהוי חידוש ליכא לדחוי בעידי הזמה ומוכח מהמשנה דע"א נאמן ביבמה לכך קאמר רבא דהוא גם מצד הסברא דלאיסור כרת כו'. א"כ כיון דהרמב"ם פסק כרבא דהוי עדים זוממין חידוש ולכך ס"ל בהכחשה והזמה לא הוי אלא הכחשה א"כ מוכח שפיר מהמשנה כפשיטות של ר' ששת דע"א נאמן ביבמה וא"ל דלפמ"ש הלח"מ שם לתרץ קו' מהר"י בן לב מהא דאפכינהו ואזמינהו דכשאין אומרים ביום אחד ליכא הכחשה והזמה כאחת א"כ שוב נסתר גם הפשיטות ממשנתינו י"ל דבאמת גוף סברת הלח"מ הוא תמו' דסכ"ס כיון דאומרים דביום אחר נעשה מעשה הרי מכחישים דביום זה לא נעשה מעשה אף בלא ההזמה שמזימין את העדים לומר עמנו הייתם א"כ סכ"ס איכא הכחשה והזמה. הגם דיש לתרץ דברי הלח"מ מ"מ ליכא הכרח לסברת הלח"מ ובקו' מהר"י בן לב נתרץ כמ"ש האו"ת סי' ל"ח דאיירי דעדים אחרוני' אין מכחישין לראשונים כלל. והנה אחר שאמרתי כל הנ"ל מסברא דנפשאי בינותי בספרים ומצאתי בס' ושב הכהן סימן כ"ט קצת דברים ממה שכתבתי ודר"נ לקמן לא ס"ל דסניא שכיח טפי. אמנם מה שמחליט שם לסברא פשוטה דהיכי דחיישינין לשקר שוב ליכא סברת דיקא וכתב שם לפרש דברי הרא"ש הנ"ל באופנים רחוקים והאבעיא דקטטה קאי רק לר' שימי דס"ל הטעם בקטטה משום בדדמי או דהאבעיא איירי בארגיל קטטה ולפענ"ד דדרך הפשיטו כאשר כתבתי דאף דחיישינין למשקרת כשאומרת בעצמה מ"מ כשאומר העד איכא סברת דיוקא פורתא דירה מחמת דלא שבקה התירא כו' לכן שפיר האמינו חכמים לע"א בצירוף מילתא דעל"ג

והנה לסברת הנוב"י ס' ז"ך דסברת דייקא היינו שמתירא העד כו' נתישב בטוב יותר סברתי הנ"ל דאף דחיישי' כשאומרת בעצמה למשקרת מ"מ העד מתירא מדיוקא דידה דבודאי דייקה וחזקה לא שבקה היתרא כו' ומה שכתבתי על הנוב"י דלתיירא העד שמא סניא לי' ראיתי עכשיו שלא דקדקתי כלל בדברי הנוב"י דלדברים הנ"ל יש להשיב ביותר מע"א במלחמה דאמרו בגמרא דליכא סברת דיוקא מחמת דאמרו בדדמי ומנא ידע העד דתסמוך על בדדמי ולא תדייק רק דבאמת כל זה הם דברי' שאינם דעיקר המצאת הנוב"י דק"ל דנהי גבי דידה שייך סברת דיוקא משום דאמרינן דכבר דייקא משא"כ אצל העד מה שייך סברת דאשה דייקה כיון שנשאת תיכף אחר אמירת העד ולכך כתב דחזקת אשה דייקא הנאמר אצל ע"א הוא כך דמילתא דעל"ג דבכאן אינו רק אימת הספק שמא יבא הבעל א"כ העל"ג אינו טוב כל כך משא"כ ע"י דיוקא דידה דחזקה דאשה דייקא הוי על העד אימת הוודאי ולכך הוי החזקה דאשה דייקא טעם נוסף על סברת על"ג משא"כ כשאינו חזקה מחמת סניא או בדדמי סוב ליכא על העד אימת הוודאי רק אימת הספק א"כ לא הוי טעם נוסף על סברת על"ג דמה לי שעתיד להתגלות ע"י אחרים או ע"י הבעל שיבוא או על ידה סכ"ס ליכא על העד רק אימת הספק והוא בכלל מילתא דעל"ג משא"כ לענין קטנה שכ' הנוב"י אף דכשתנשא עכשיו ליכא על העד אימת הוודאי מ"מ מתירא העד שלא תנשא רק כשתגדיל ואז בוודאי תתגלה שקרותו והוי בכלל אימות הוודאי גם מה שכתבתי על הנוב"י מכתובות דף כ"ב ע"ב ג"כ הם דברים שאין בהם ממש דמה ענין על"ג לדהתם דאיכא שני עדים ואי משום דהגמ' משני כשניסת לאחד מעידי' מלבד דאין ענין לו דהא כשהעידו העידו שנים אף גם הלא הדיוק הוא רק על התוס' מחמת שכ"כ לדעת המקשן והמקשן אכתי לא אסיק אדעתי' מניסת לאחד מעידי'. ומה ענין סברא זו להא דהנוב"י דאטו הנוב"י מכחיש לסברת דייקא דהא לגבי האשה בעצמ' דנאמנת מטעם דיוקא בוודאי לא שייך סברת הנב"י והנוב"י לא קאמר אלא דסברת דייקא הנאמר גבי ע"א אין הכוונה דסמכינן על דייקא דידה דא"כ לא תנשא עד שאפשר לה לחקור ולדרוש למידק רק דהוא צירוף להחזיק אמירת העד משום שמתירא כו'. וגם מה שכתבתי והוא אינה מדייקת לפי הס"ד שלא ידעי' מאומרת ברי לה כו' הוא קו' בפני עצמה. ובאמת מקשה כן הפ"י ואין ענין כלל לסברת הנוב"י. אך אמנם גוף דברי הנוב"י קשה להולמו ולהוציא דברי הגמ' מפשטן דמשמע דסמכינין אדיוקא דידה לבד והא דקשיא לי' להנוב"י מאשה הנשאת תיכף לאחר ההתרה יש לדחות בקל ולומר דעכ"פ אצל החכמים הוא סברא חזקה וגדולה דדרך האשה למידק קודם כשואי' ובוודאי כל חזקה שאמרו חז"ל איכא מיעוטא דמיעוטא דאינן בגדר זה ואי משום דמתירין אותה להנשא מיד הוא משום דסמכינין על זה דבוודאי לא תנשא עד שתידק ואי משום דקדוקו של הנוב"י דהו"ל להגמ' לומר נ"מ בקטנה הנה תיקשי גם לדידי' דנימא הנ"מ בחרשת ושוטה דלאו בת דייקא כלל ועיין בהגהו' רמ"א סי' י"ז סעיף מ' לענין שוטה ועוד יש לדחות ולומר דבקטנה פשיטא דלא מהני דליכא אפילו דיוקא פורתא וכבר כתבו התוס' דבלא דיוקא פורתא א"א להאמין לע"א. אך מ"מ מה שכתבתי דאף כשאומרת בעצמה חיישי' שמא משקרת מ"מ איכא אצלה דיוקא פורתא כשאומר העד משום דלא שבקה התירא וכו' ובכזה סמכו חכמים להאמין העד הוא נכון מצד עצמו עכ"פ נלענ"ד דפשיטא אף בזמה"ז כשמזקקת עצמה לחליצה הוי דינה כדין יבמה להתייבם:

והנה כ"ז להתלמד במקום אחר דנאמנת אף להתייבם אף בלא שום מיגו או לחלוץ בזמה"ז היכי דהיתה רק בחזקת זקוקה אבל לנ"ד אף אם הי' דינה כדין יבמה להתירה לעלמא דאינה נאמנת או כשלא היתה בחזקת זקוקה דג"כ אינה נאמנת להתייבם מ"מ עכ"פ פשוט הוא דחולצת וכמבואר במשנה יבמות דף קי"ח ע"ב ובאה"ע סי' קנ"ט סעיף י"א ובזה דזוקקת עצמה לחליצה חולצת אף אם אינה פסולה לכהונה וכמבואר בב"ש ס"ק ט"ז שם ובמ"ל פ"ג מהל' יבום ומה גם דבנ"ד אף בלא טעם הב"ש והמ"ל הנ"ל ג"כ לא שייך כלל הצרכת כרוז דאף אם יבואו עדים להכחישה דאין זה אחי בעלה עכ"פ תחלוץ מאחר מי שהוא אחי בעלה באמת וא"ל כיון דהתוס' כתבו גיטין דף כ"ח דלזמן מרובה וודאי חיישי' שמא ימות א"כ ה"נ ניחוש שמא ישתהו העדים מלבא עד זמן מרובה וביני ביני ימות החלוץ דז"א דוודאי מבואר מכל הפוסקים דאין להחמיר כ"כ בחששא זו דנמצא אתה מצריכה כו' והלא הט"ז מתיר אף גוף החשש שאתה מצריכה כרוז כו' ועכ"פ הבו דלא להוסיף עוד לחשוש עוד לחששות ועוד דוודאי אף טעמו של תב"ש והמ"ל לבד ג"כ מספיקין ונהי דהבעל המ"ל כ' עוד תירוץ שני משום דאיכא רגלים לדבר דקושטא קאמרה א"כ י"ל דכאן בנ"ד ליכא רגלים לדבר לא כ' המ"ל כן רק כדי לתרץ אם נימא דדעת מהרא"י דנגד עדים לא שייך שוי' אנפשה חד"א אבל לפי מה דקיי"ל להלכה דאף נגד עדים שווי' אנפשה חד"א א"כ פשוט וברור דתירוץ ראשון הוא להלכתא ולרווחא דמילתא יש להביא ראיה לתירוץ ראשון של המ"ל הנ"ל ממ"ש התוס' דף צ"ד דאף דמרחמא לי' לא שבקה מלמידוק כו' מ"מ לא רצו להאמינה לאפוקי מחזקת איסור ליבם ויש להאמינה ע"י עד והוא מחוסר ביאור כיון דלא מצינו בשום מקום חילוק בין ע"א לאומרת בעצמה למה ראוי' להאמין ע"י עד עד דמיפשט פשיטא כל כך לבעל האבעיא דיש להאמין ע"י העד והנראה בכוונתם דס"ל דהא דלא רצו להאמינה לאפוקי מחזקת איסור ליבם משום דעל האח יש חזקת איסור אשת אח נוסף על חזקת איסור אשת איש ואין שייך זה לנדון אין איסור חל על איסור דהוא רק לענין קרבן יעו"ש ולא לאיסור לבד וכמבואר ביבמות דף ל"ב ע"ב ובשלמא כשאין לו בנים אז חזקת אשת איש וחזקת אשת אח חדא באידך מישך שייך ותיכף כשפקע חזקת א"א ע"י מיתה פקע נמי חזקת אשת אח משא"כ כשהוחזק בבנים א"כ י"ל דדוקא חזקת אשת איש פקעו חכמים משום עיגונא משא"כ איסור אשת אח שיש לו בנים לא פקעו דליכא עיגון דאי לענין להתייבם לזה לא שייך עיגון דתוכל להנשא לאיש אחר. ולא כ' בד"ה ולטעמך רק דהומ"ל לדחוי כך אבל האמת אינו כן ואי משום עיגון דאסורה לעלמא מחמת זה הלא אפשר בחליצה א"כ כיון דאין כאן עיגון לא רצו חכמים לפקוע חזקה שני'. והנה כ"ז אצלה דליכא עיגון משום דאפשר בחליצה דלא שייך חשש הצרכת כרוז כמ"ש הב"ש והמ"ל הנ"ל כיון דמזקקת עצמה לחליצ' שוי' אנפשה חד"א אבל ע"י ע"א דאיכא חשש הצרכת כרוז לכהונה דהא אם לא נאמין לעד ויבואו עדים ויכחישו אותו תהי' מותרת לכהונה ולא שייך בכגון זה דשוי' אנפשה חד"א א"כ אם לא נאמין לעד לא יהי' אפשר בחליצה מחשש דהצרכת כרוז א"כ שפיר יש חשש עיגון גבי דע"א לכן יש להאמינה ע"י העד. והנה כ"ז ניחא לתירוץ ראשון של המ"ל הנ"ל משא"כ לתירוץ שני דמחמת רגלים לדבר דקושטא קאמרה לא חיישי' דילמא משקרת ותצטרך כרוז ומכש"כ דאין לחוש שמא משקר העד דהא ע"א ודאי עדיף מינה וכמ"ש הרא"ש להך לישנא ואין להקשות דא"כ לפי דברי הנ"ל מה זה שכ' הרא"ש בסוגיא הנ"ל ועוד כיון דפשיטא לי' יבמה לעלמא נמי תפשוט לי' כו' דמה ראי' אימא דוקא ביבמה ליבם דיש חילוק בין דידה דליכא עיגון דאפשר בחליצה ובין ע"א דאיכא עיגון. משא"כ יבמה לעלמא דאין חילוק די"ל דז"א דאף דהי' טעמם של חכמים להאמין לעד יותר ממנה משום עיגונא עכ"פ תיתי מהי תיתי הלא העדיפו לכח העד יותר מכחה ה"ה דעדיף העד יותר ממנה לענין יבמה לשוק והוא דרך קו' דאם ביבמה ליבם דאיכא חזקה איסור נוסף על היבם מבלעדי חזקת אשת איש כיון דהיתה בחיי בעלה אסורה על היבם מחמת אשת איש ואשת אח א"כ אף לאחר מיתתו נשאר אצל היבם חזקת איסור אשת אח ומ"מ האמינו לעד כ"ש ביבמה לעלמא כמו מת יבמך דאין שם חזקת איסור נוסף לעלמא על חזקת אשת איש רק דבחיי בעלה היתה אסורה לעלמא מחמת חזקת אשת איש ולאחר מיתת בעלה מחמת יבמה לשוק והחילוק דבין מת יבמך למת בעלך ואח"כ בנך אינו רק דבמה יבמך היתה עומדת בחזקת יבם ר"ל דהוחזקה להיות נופלת לאחר מיתת בעלה לפני היבם אבל אין שם שום חזקת איסור נוסף עאכ"ו דאם האמינו לדידה דיש להאמין לעד אחד דעדיף מינה:

והנה עפ"י הנ"ל מתורץ קו' המהרש"א בתוס' יבמות דף קי"ח ע"ב ד"ה תנינא ונהי דמ"ש המהרש"א שם דהתוס' לא מפרשי כפי' רש"י רק דמחדא קפשיט הוא נכון ודלא כהבנת המ"ל פרק ט' מהל' גירושין הלכה כ"א מ"מ קשה דלמה מפרשי התוס' דקא פשיט מסיפא הלא כל מה דמצי לדקדק ברישא מדקדק ועל תירוצו של מהרש"א בזה יש לדקדק דהא עכ"פ לתירוץ השני של התוס' דמשמע אף בנתנה אמתלא כו' דיכול לדקדק אף מרישא א"כ בוודאי מדקדק מרישא א"כ למה החליטו התוס' משום תירוצם הראשון דמדקדק מסיפא ואדרבה יוכיחו מזה כתירוצם השני ולפי הנ"ל מתורץ שפיר דמרישא ליכא למיפשט כלל בעיא דהמזכה גט לאשתו במקום יבם דברישא אין הטעם כלל משום דמרחמא לי' וכמ"ש התוס' דף צ"ד דמשום דמרחמא לי' לא שבקה מלמידק כו' רק דלא רצו להאמינה לאפוקי מחזקת איסור ליבם כיון דאיכא חזקת איסור נוסף להיבם ובזה ליכא עיגון כיון דאפשר בחליצה. ולכך הוי הדין דחולצת ולא מתיבמת משא"כ בסיפא דאין כאן שום חזקת איסור נוסף אדעלמא וכמו שכתבתי א"כ ע"כ הא דאינה נאמנת הוא רק משום דסניא לי' א"כ מוכח שפיר מדלא מתייבמת דוודאי משקרת משום דסניא אלא ע"כ דזימנין דמרחמא לי' ומתורץ בזה גם קו' המהרש"א דלמה נאדו התוס' מפירש"י דמרישא וסיפא קפשיט ולפי הנ"ל שפיר כיון דברישא אין הטעם כלל משום דמרחמא לי' כו'. אך אמנם הנה כ"ז כתבתי לפי דמיון הנ"ל לדמות נאמנות על זה הכרת החלוץ לענין נאמנות על המיתה דאינו מהצורך לתקוע עצמינו לדבר הלכה זו של מהר"י מינץ או לסמוך עמ"ש הפוסקים להקל במקום עיגון דע"א נאמן ביבמה ורק דליכא פלוגתא בזה כלל דנאמנת לחלוץ וכמו שכתבתי אך כעת נתישבתי דכל הדברים הנאמרים בתשובה מהדורא קמא הנ"ל הם יוצאים מגדר הפשוט דמה ענין שמיטה אצל הר סיני הך נאמנות על המיתה לנאמנות דהכרה דאין ענין זה לזה דקיי"ל דאין חולצין אלא א"כ מכירין א"כ אף יבם ויבמה שבאו לפנינו ואמרו שמכירין זא"ז בטוב מ"מ אין חולצין א"כ מי עדיף אמירתה שבעלה תי' מאותו מקום כדי להכיר עי"ז את זה שהוא אחי בעלה מאלו אמרה בפירוש שהוא מכירתו והוא הי' מכיר אותה דמ"מ אין חולצין. וגם החומרא של בית מאיר שהובא במהדורא קמא דלא נתיר ע"י כתב רק כשמכירין האשה בשמה עתה לא מיחור לי כלל דפשט לשון הרשד"ם המובא בבאר היטיב לא משמע כך דכל כהאי מילתא הו"ל להרשד"ם לפרש דדוקא כשאנו מכירין בשמה ואם הי' מבואר כן בפירוש במהרשד"ם הי' הבאר היטיב מביאן וגם מס' הנ"ל בעצמו נראה דהרב הגאון אבד"ק ברלין לא הסכים עמו אף בגוף החומרא דבוודאי אין להוסיף מדעתינו על חומרא זו של אין חולצין אא"כ מכירין עוד חששות רחוקות וכמבואר בהה"מ המובא בב"י סימן קנ"ה בענין חומרא זו דאין ממאנין אא"כ מכירין דלשמה כשמה ושמו כשמו כולי האי לא חיישינין ומכ"ש לדעת הרשב"א שם דאפילו לשמה כשמה לא חיישי' ויותר מזה מבואר בבדק הבית שם סימן קנ"ה דכ' דאף דאפשר שתמאן בפני אורחים ור"ל דנהי דהב"ד שמזדקקין למיאון יודעין שאין ממאנין כו' מ"מ היא בעצמה שאין יודעת מזה אפשר שתמאן בפני אורחים שאין מכירין ומה הו"ל לאורחין למיעבד ועוד אטו כ"ע כו' ור"ל דאפשר אף אורחים כיון דאינם ב"ד אינן יודעין מזה הדין דאין ממאנין וכו' מ"מ כותבין לה גט מיאון משום דסתמא דמילתא אין הולכת למאן רק לפני המכירין ור"ל לפני הב"ד דיודעין דאין ממאנין כו' כן צריך לפרש כוונת הבדק הבית א"כ הרי אפי' באורחא דמילתא תלינין וכותבין לה גט מיאון העדים שראו שמיאנה עאכ"ו שאין לחשוש חששות רחוקות כאילו. אך אמנם באמת נ"ד לא שייך כלל להא דס' בית מאיר דנהי דאנו מכירין שהיא אשת המת מחמת שהכתב מוכיח מ"מ אין בו מי שיכיר שזה הוא אחי המת וזה דאומרת שבעלה הי' מילידי מקום השני כדי להכיר עי"ז שזה הוא אחי המת וודאי לא עדיף מאלו אמרה בפירוש שזה הוא אחי בעלה דאין חולצין אא"כ מכירין ואין לומר דיש לסמוך על מ"ש הב"ש בסדר חליצה ס"ק ל"ה בשם הא"ז דבשעת הדחק חולצין אעפ"י שאין מכירין דהתם איירי כשתחזור לאח"כ אחר עדים המכירין דאין כאן אלא איסור דרבנן דאמרו אין חולצין אח"כ מכירין משא"כ נ"ד לסמוך רק אהכרה זאת ולהתירה לשוק ע"י אמירתה דהוא איסור דאורייתא בוודאי אף בשעת הדחק לא מהני:

הגם דיש לצדד ולומר דמדאורייתא היתה בוודאי נאמנת כיון דקיי"ל דכ"מ דע"א מהני אף הבע"ד נאמן וכדהאריך בזה בפ"י בכמה מקומות וכדמוכח מתוס'. גיטין דף ב' ויבמות דף פ"ח דע"א נאמן באיסורין מוספרה לה ובכתובות דף כ"ז גבי' שבוי'. והנה באמת קשה על מ"ש הפ"י בכתובות דף כ"ב ע"ב דאף לשיטות הספרא דע"א בעדות אשה נאמן מדאורייתא. ג"כ דה"ה דהבע"ד מהימן מנ"ל זה דמחמת דהכשירה תורה ע"א לעדות אשה נכשיר אף הבע"ד ואידך מ"ד דקם הוא לשבועה יוכיח דהעד זוקק לשבועה ואין הבע"ד זוקק לשבועה אך אפשר ליישב דברי הפ"י דכוונתו למ"ד דאף באיתחזק איסורא נאמן ע"א רק היכי דהוי דבר שבערוה אינו נאמן ע"א משום דילפי' דבר דבר מממון:

א"כ כיון דגילתה תורה דקם להשיא אשה ע"כ דמוכח דהא דאין דבר שבערוה כו' הוא רק לאסור ולא להתיר א"כ שוב להתיר הבע"ד בעצמו ג"כ נאמן ומוספרה לה למ"ד דאף באיתחזק איסורא נאמן ע"א. אך נהי דמסתברא דלא כמ"ש הפ"י בזה רק דאי מדרשת הספרא דאבל קם להשיאו אשה אין הבע"ד נאמן מ"מ אי הוי אמרינן כסברת מקצת פוסקים דנאמנות במילתא דעל"ג הוא דאורייתא א"כ ודאי דאף הבע"ד נאמן והכא דנאמן אפילו קרוב או אשה הוא משום מילתא דעל"ג כמ"ש הרמב"ם בפ"ד מהל' יבום וכ"כ הרא"ש בבא בתרא דף קס"ז ע"ב ותמהני על הנוב"י סימן צ"ג שלא הביא לדברי הרא"ש בב"ב לכן כתב בדעת הרא"ש בדרכים אחרים. והנה בתשו' הריב"ש סי' קנ"ה מבואר דאין כל מילתא דעל"ג בגדר אחד יעו"ש דכ' דהך מילתא דעל"ג דגבי ואישתמודעינהו הוא דאורייתא משום דהוא מפורסים וסמיא בידינו לברורי מיד ור"ל כיון דסמיא בידינו לברורי מתירא זה יותר לומר שקר וגם זה תמי' לי דהנוב"י הנ"ל סימן צ"ג לא הביא תשובה זו ולכך משוה על"ג דגבי ואשתמודעינהו לעל"ג דגבי עדות על הנשים ולפי דברי הריב"ש הנ"ל רחוקים. הם עכ"פ כיון דמבואר מדברי הריב"ש הנ"ל דמילתא דעל"ג דגבי ואשתמודעינהו הוא מדאורייתא א"כ י"ל דמדאורייתא אף הבע"ד נאמן בעצמו ולפי סברת הריב"ש בסימן קנ"ה הנ"ל דמילתא דעל"ג דגבי ואשתמודעינהו הוא מדאורייתא יש ליישב דעת רש"י בקידושין דף ס"ד והרשב"ם דף קל"ד והר"ן בקידושין דכתבו כולם ואי אתי אח לאחר מיכן ואמר אחוה דמיתנא אנא כו' דמוכח מזה דאילו לא אמר יש לו בנים הי' נאמן וכדמביא הב"ש דעתם בסי' קנ"ז ס"ק ח' והמהרש"א תמה עליהם בקידושין ובב"ב דהא אפילו בעצמו אינו נאמן לומר יש לי אחים ולפי הנ"ל מתורץ עפמ"ש הרמב"ן בב"ב דף קל"ד דאצל הבעל לא שייך מילתא דעל"ג לא משקר אינש משום דכיון דהתגלות שקרו יהי' לאחר מותו לא איכפת לי' לאינש ובכזה אומרין החי יכול להכחיש את המת והנה דברי הרמב"ן הנ"ל אינם אמורים דוקא על האומר בשעת מיתתו דהא בסוגיא דבב"ב לא איירי על האומר בשעת מיתתו דוקא וכמבואר שם בסוגיא אלא עכצ"ל כיון דעיקר עדותו הוא רק לאחר מותו ועיקר התגלות שקרו בב"ד לא יהי' אלא לאחר מותו לא חייש אינש בזה דהחי יכול להכחיש את המת ולא יתוודע שקרו דיאמרו העולם דהחי אומר שקר ולפי"ז שפיר מתורץ דבשלמא הבעל בעצמו אין נאמן לומר יש לו אחים משום דלא שייך אצלו מדעל"ג דלא חש אינש מה שיתגלה שקרותו לאחר מותו משא"כ האח שבא לאחר מות אחיו ואומר שהוא אחיו בכגון זה י"ל דנאמן משום דהוא מילתא דעל"ג דבלא דברי הריב"ש הנ"ל דהמציא דמדעל"ג דסמיא בידינו לברורי הוא דאורייתא ליכא למימר כתירוץ זה דהיינו לומר כיון דעכ"פ מילתא דעל"ג נאמן מדרבנן וכדקי"ל בעדות אשה ולהכי נאמן האח לומר אני אחיו אבל הבעל דלא שייך אצלו מדעל"ג כסברת הרמב"ן הנ"ל אינו נאמן די"ל דז"א דהא במילתא דעל"ג כהך לא איירי חכמים כלל וכדקי"ל דאין האיש נאמן לומר מת אחי שייבם אשתו ולא מתה אשתו כו' משא"כ בהצטרף דברי הריב"ש הנ"ל שפיר מתורץ כיון דהעדות על אני אחיו הוא מילתא דעל"ג דאורייתא ולכך נאמן משא"כ עדות לומר מת אחי דלא סמיא בידינו לברורי וכמ"ש הריב"ש דעדות על מיתה לא סמיא בידינו לברורי דאולי ירחיק נדוד כו' ומדוקדק מאוד לשונו של הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' יבום הל' ב' שכ' שהרי זה מתכוין לאוסרה לאחר מותו דהנה לכאורה לשון זה הוא למותר קצת עפ"י הפשט ולפי הנ"ל הוא מדוקדק דלכך אין הבעל נאמן מחמת מילתא דעל"ג משום דעיקר כוונתו על אחר מותו ובזה לא חש במה שיתגלה שקרותו וכדברי הרמב"ן הנ"ל:

אך לפי"ז יהי' סתירה למ"ש דגם כוונת הרא"ש במ"ש בב"ב דף קס"ד ע"ב דלכך נאמן גבי ואתמודעינהו אפילו קרוב משום דהוי מילתא דעל"ג דסמיא בידינו לברורי דהרי הרא"ש ס"ל בתשובה המבוארת בטור אה"ע סימן קנ"ז ובש"ע סעיף ד' דאם לא הי' מוחזק באחים אפילו ע"א אינו נאמן לומר זה אחיו להוציאה מחזקת שאינה זקוקה ולאוסרה ואפשר דכוונת הרא"ש בצירוף שני הטעמים כיון דלאו אמילתא דממונא ולא אמילתא דאיסורא קא מסהדי דהוי רק גילוי מילתא וגם הוא עביד לגלוי' לכך נאמן אפי' קרוב ודבריו שביבמות דף ל"ט עם דבריו שבב"ב דף קס"ז ע"ב בא זה וילמוד על זה ועוד אפשר לומר בדעת הרא"ש הנ"ל עפ"י מה שחילק הט"ז בתשוב' סימן ק"מ על דברי הרא"ש הנ"ל בתשובה דא"נ לומר זה אחיו ומ"ש דע"א נאמן להעיד על יבמה ליבם משום דהתם העדות להתיר משא"כ כאן הוא לאיסור יעו"ש ובמה שמשיג ע"ז בהגהו' הט"ז שם על הב"ש סי' הנ"ל ס"ק ט"ז א"כ לפי מ"ש הפ"י בכתובות שהזכרתי לעיל דלמ"ד דע"א בעדות אשה דאורייתא עכצ"ל דהא דאין דבר שבערוה כו' הוא רק לאסור ולא להתיר. וכדברים האלו צ"ל לדעת הריב"ש דס' מילתא דעל"ג דהוא מפורסים וסמיא בידינו לברורי הוא מדאורייתא דקשא אם יאמרו כן בקידוש החודש יאמרו בדבר שבערוה וצ"ל כדברי הפ"י הנ"ל דדוקא לאסור כו' א"כ לפי"ז שפיר בשלמא גבי ואשתמודעינהו דמוחזקת באיסור והעד בא להתיר שפיר נאמן במילתא דעל"ג משא"כ בתשובות הרא"ש הנ"ל דהיא מוחזקת בהיתר והעד בא לאסור א"כ אין דבר שבערוה כו' כן יש ליישב שיטת הרא"ש ומ"מ אין זה סתירה למה שתרצתי דעת רש"י ורשב"ם והר"ן הנ"ל דאפשר דהם ס"ל דמילתא דעל"ג דהוא מדאורייתא נאמן אף לאסור וכמו שכתב הרא"ש בקידושין בשם הרמב"ן בטעמו של ר' נתן דאף לאסור חיישינין לדברי הבעל במילתא דעל"ג יעו"ש וגם דהא לדעת הריב"ש דס"ל דאפילו בממון מהני מילתא דעל"ג כהן א"כ לא שייך כלל אין דבר שבערוה וכו' דהוא מכח דבר דבר מממון והא אפילו בממון מהני. והנה עפ"י הנ"ל יש לי ליישב לשון המרדכי בפרק מ"ח דדחי הב"ש בסימן קנ"ה ס"ק ב' וגם הנוב"י סי' צ"ג מדחה אותו יעו"ש. דהנה מה שהקשה עליו הנוב"י הנ"ל בגוף מה שהמציא לומר דאיכא חזקת קטן דזה אינה חזקה לפי שעתיד לגדל וכמ"ש התוס' יבמות דף פ"ח דנדה לא מקרי איתחזק לפי שלא נתחזקה לראות לעולם תמהני מאוד על הנוב"י דלא הביא דברי תוס' יבמות דף ס"ח ד"ה רישא פסול כהונה דכ' להדיא דדוקא כשבא הקטן לפנינו כשכבר נתגדל לא הוי חזקה משא"כ כשבא לפנינו בשעה שאנו מסופקין בו אם הוא קטן או גדול דוודאי אוקמינין לי' אחזקה קמייתא א"כ הרי כדברי המרדכי ובזה נסתלק ראייתו מנדה דהתם בשכבר עברו עלי' שבעה ימים וכדכ' התוס' להדיא זה הלשון בגיטין דף ב' ע"ב. והנה כ"ז הוא על קושיות הנוב"י וזולת קושייתינו הנ"ל גם בגוף הדבר שכתבו תב"ש והנוב"י הנ"ל דדעת המרדכי דלא מהני עדות הקרוב על החליצה רק היכי שמוחזק לן בלא"ה שהוא אחיו נלפענ"ד דיש לצדד ולומר דאין כוונת המרדכי כן ורק כוונת המרדכי הוא כן דהנה עפ"י מה שמבואר בתשובו' הרא"ש הנ"ל דהיכי דלא איתחזק באחים אפי' ע"א כשר אינו נאמן משא"כ כשאיתחזק באחים אפי' הבע"ד בעצמו הי' נאמן רק דחכמים לא רצו להאמין להבע"ד בעצמו. ולכך הכשירו אפילו קרוב אן אשה א"כ זה ממש דברי מרדכי הנ"ל דלהוציא מחזקת קטן וודאי אין הקרוב נאמן להוציא מחזקה משא"כ גבי אשתמודעינהו דהוחזק לן באחים א"כ אדרבה הי' מדאורייתא אפילו הבע"ד בעצמו נאמן וזה שכתב המרדכי דבלא"ה אנו תופסין בו שהוא אחיו מאביו ר"ל כיון דהבע"ד בעצמו נאמן בזה מדאורייתא כיון דהוחזק באחים א"כ הצרכת קרוביו רק לחומרא א"כ שפיר רק קרובים גילו את הדבר כמו שאנו תופסין אבל אם לא היינו מוחזקין בו שהוא אחיו ור"ל דלא הוחזק באחים דאז אין הבע"ד בעצמו נאמן לומר שהוא אחיו. דאז גם הקרובים אינם נאמני' וכדברי תשובו' הרא"ש הנ"ל דאפי' ע"א כשר אינו נאמן א"כ כ"ש הכא שהיינו מוחזקין בו בחזקת קטן דהקרובים אינם נאמנים להוציאו מאותו חזקה וכן מ"ש המרדכי שם לבסוף בשם רבינו יואל וכללא הוא כו' הוא ג"כ על כוונה זאת וזה שכתב ואפילו מ"ד גילוי מלתא משום דהוחזק באחין ר"ל כיון דאיתחזק באחים דאז נאמן אפילו הבע"ד בעצמו לומר אני אחיו אבל אם לא הוחזק באחין כו' והכי קאי היבם כו' אך במ"ש שם דאיתחזק איסורא אינם מיושבים לפי"ז אך הוא לאו דוקא ור"ל דחליצת היבם הוא נגד החזקה (וקצת יש לדייק כן ממ"ש הב"ש בסי' ח' ס"ק ל"ח ישאלו את היבם דלכאורה אין לו ביאור ולפי הנ"ל שפיר) עכ"פ לפי הנ"ל יש לצדד באשה זאת כיון דהוכחנו דמדאורייתא הבע"ד בעצמו נאמן וכדמבואר בהריב"ש סי' קנ"ה וגם בהגהו' מיימון סוף הל' גירושין מבואר כן לחד תירוץ בהאי דאשתמודעינהו א"כ הרי מבואר דמדאורייתא הי' היבם והיבמה בעצמם נאמנים לחלוץ ובאמת נימא דלפי"ז הא דכ' התוס' יבמות דף ק"ו דמדאורייתא חולצין אפי' שאין מכירין היינו אף להתיר היבמה לשוק ע"י עצמם ורק דמדרבנן אין חולצין אא"כ מכירין א"כ כיון דכ' הא"ז המובא בב"ש ס"ח ס"ק ל"ה דבשעת הדחק אין חוששין לגזירה זו דאין חולצין אא"כ מכירין א"כ י"ל דה"ה דבשעת הדחק אף הבע"ד בעצמו נאמן:

אך וכי בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה וכיון דבאמת הך עדות קרוב או אשה לחליצה ולא סגי ע"י הבע"ד בעצמו לא שייך כלל זה דגזרו דאין חולצין אא"כ מכירין וכדמבואר בגמ' הך דאשתעודעינהו עפ"י קרוב בסוגיא בפני עצמו והך דאין חולצין א"כ מכירין בפני עצמו וגם הלא אך גזירה דאין חולצין אא"כ מכירין הוא רק מחשש ב"ד טועין וכדמבואר בתוס' דהיינו אולי יטעו ב"ד אחרון להתיר ע"י עדים שיעידו על חליצה זו מבואר מזה דגוף ההיתר להתיר ע"י חליצה בלא הכרה הוא איסור בפני עצמו והן יהי' מדאורייתא או מדרבנן עכ"פ הוא גזירה פרטית בפני עצמו דלא יתירו יבמה לשוק ע"י חליצה בלתי הכרה ע"י ע"א או אשה וקרוב וזה דאין חולצין אא"כ מכירין הוא לענין פרטי בפני עצמו א"כ נהי דבהא"ז וב"ש מבואר בגזירה זו דאין חולצין אא"כ מכירין מחשש ב"ד טועין יש להקל בשעת הדחק מי ימלא לבו עוד להתיר בגוף הענין להתיר יבמה לשוק בלתי הכרת אחר וכדמבואר בא"ז הנ"ל וכדהעתיק הד"מ והב"ש דאח"כ תחזור אחר עדים המכירין ואף רק לחלוץ ושתחזור אח"כ על עדות שיועיל להתיר ג"כ אין להתיר להזדקק לחליצת כיון דאינו שעת הדחק כ"כ כיון דאפשר שתחזור אחר עדים המכירין קודם החליצה וכמ"ש הצ"ץ סי' קכ"ג דעיגון לא מיקרי רק היכי דאי אפשר בענין אחר כגון שהולך היבם למדינות הים וכדומה ולא עוד אלא דאפי' גוף הדבר לומר דמדאורייתא דבע"ד בעצמו נאמן ג"כ לא מכרעא כיון דלחד תירוץ שבהגהו' מיימון בסוף הל' גירושין כ' להדיא דהך ואשתמודעינהו עפ"י קרוב הוא רק מדרבנן משום עיגונא א"כ הרי דמדאורייתא אף הקרוב אינו נאמן ומכ"ש דאין הבע"ד נאמן וכ"כ המרדכי בפ' מצות חליצה יעו"ש במ"ש פסק האלפס כו' היכי דאיכא חשדא וכן הרא"ם בתשובה המועתקת בכ"מ בפי"ג מהל' גירושין הביא ראי' ממילתא דעל"ג דגבי ואשתמודעינהו למלתא דעל"ג בע"א ביבמה וגם גוף דינו של הריב"ש בסי' קנ"ה דכ' דמילתא דעל"ג דגבי ואשתמודעינהו הוא מדאורייתא תמי' לי טובא מלבד דההכרח שהכריח להריב"ש לומר כן הוא מלשון הרמב"ם דכ' בפ"ד מהל' יבום ואפילו עבד או קטן כו' וכן בשאר עדות של תורה בין בעדות ממון וכפל שם בלשון השואל נוסחא זאת וכן העתיק הריב"ש בלשון התשובה. ובאמת נוסחת הרמב"ם שבידינו לא נמצא כן ורק דלשון הרמב"ם כן הוא מה שא"כ בשאר עדות של תורה בין לעדות ממון כו' וכן ראיתי שהעתיק הרא"ם בתשובה הנ"ל המובאת בכ"מ בפי"ג מהל' גירושין, א"כ אדרבא מבואר בלשון הרמב"ם דבשאר עדות של תורה אינו כן אף גוף דברי הריב"ש הנ"ל דבעדות קרוב להכרה הוא מדאורייתא ב"ן בעדות ממון הן תמי' דא"כ למת האומר זה אחי אינו נאמן ליטול בחלקו וכדתקשה הריב"ש בעצמו סי' קפ"ב ולחלק בין עדות אשה או עבד ושפחה וקטן לעדות הקרובים בענין זה הוא דוחק גדול וע"כ נצטרך לומר דגם כוונת הריב"ש דהך על"ג דגבי ואשתמודעינהו אף דג"כ סמיא בידינו לברורי כו' מ"מ אינו נאמן רק מאמת דהוא גילוי מילתא בעלמא וכמ"ש בסי' קפ"ב בדעת הרי"ף וכמו שכתבתי לעיל בדע' הרא"ש דמחמת דהוא רק גילוי מילתא והיא מלתא דעל"ג לכך נאמן אמי' קרוב ועדיין צ"ע בדעת הריב"ש הנ"ל. והנה מה דמדחה תב"ש בסי' קנ"ז דברי הריב"ש הללו וכ"כ הנוב"י בתשובותיו סימן פ"ג משום דס"ל בדעת הריב"ש דמחלק בין בשעת מעשה ר"ל שהצרכנו לעדות זו ובין קודם מעשה היינו שלא הצרכנו לעדות זו ולכך דחו דבריו דמדברי שאר פוסקים לא נראה כן ולפענ"ד דכוונת הריב"ש בדעת הרי"ף הוא כך עפ"י המבואר בתוס' גיטין דף ב' ע"ב ד"ה ע"א נאמן דבגט שעיקר הגט כבר נעשה וא"כ אלא לגילוי מילתא דנכתב לשמה אף ע"א נאמן וע"כ צ"ל דהא דאין ע"א נאמן במקום דאיתחזק או בדבר שבערוה הוא דוקא כשעדות העד מועיל להתיר החזקה משא"כ באם עיקר ההוצאה מחזקת איסור הוא רק ע"י מעשה הגט רק שצריכין גם לעדות העד לענין למעשה הגט עכ"פ כיון דלא על פיו לבד יוצא מחזקת איסור או דבר שבערוה בכה"ג הוי רק גילוי מילתא בעלמא א"כ ה"ה בנ"ד לענין חליצה. ואף דבאמת מתוס' גיטין הנ"ל מבואר דבמסקנא דמקשה ע"ז אימור דאמרינן ע"א נאמן באיסורין כו' אינו כן י"ל כמ"ש הפ"י שם דמקשה רק דמדרבנן לא תיסגי בזה וזה י"ל קורא הריב"ש קודם מעשה ר"ל דעדותו הוא זולת המעשה משא"כ בשעת מעשה ר"ל דבעדותו לבד נעשה מעשה כמו זה אחי ליטול בחלק הנכסים וזה דקאמר הריב"ש דווקא באשתמודעינהו דאינו נאמן רק על קודם מעשה ר"ל דגוף ההוצאה מגדר האיסור הוא ע"י מעשה משא"כ בשעת מעשה ר"ל באומר זה אחי דהוא בשעת מעשה באמה איכו נאמן לכך אמרינן שפיר דהוא גילוי מילתא בעלמא משא"כ בעדות הנשים בסימני הבת דאפילו בשעת מעשה נאמנים וכדסיים ואפילו למכות ולעונשין ולכך הוצרך הרי"ף לומר חזקה דרבא. ויורה על פי' זה הא דנראה מדברי הריב"ש דמפרש הא דכ' הרי"ף וכיון דמודמי' לי' הכא הרי איתחזק כו' גבי דההוא סהדי כו'. דאין הכוונה כמ"ש באנשי שם על עד מפ"ע רק דקאי על דיינים או סהדי דכתבו בגט חליצת ואשתמודעינהו א"כ הרי מבואר מדבריו דהי' עדות זו בשעה שנצטרך לחליצה יעו"ש בדבריו:

עכ"פ מבואר מכל הנ"ל דאין להאמין להאשה במה שאומרת שבעלה הי' מלידי מקום השני ומ"ש בתשובה דמתדורא קמא הנ"ל לפלפל ולומר דנאמן היבם מטעם חזקה אין אדם חוטא ולא לו עתה ראיתי שהם דברים שאין בהם ממש מלבד דאין יודע מאומה רק מפי היבמה הוא חי אף גם מה שייך לפלפל בענין זה ולהביא סתירה מדברי הנמוק"י כיון דהיא הלכה פסוקה דאין חולצין אלא א"כ מכירין וגוף דברי הנמוק"י אין כוונתו כלל כמו שכתבתי תחילה רק דלכך לא שייך כאן אין אדם חוטא כו' דהא חיישינן שמא ישאנה במקום שאין מכירין משא"כ בהך דקדשתי לא שייך זה דהא בוודאי לא תנשא עמו במקום שאין מכירין משום דלא תרצה לקלקל את עצמה מחשש שיבא הבעל ויביא עדים שהוא קדשה זה הוא כוונת הנמוק"י מפורש. ובזה יש קצת מקום לפקפק על מ"ש הרשד"ם הביאו הבאר היטיב דלחלוץ נאמן לומר מת אחי וכו' כיון דחיישינין לחשדא שישאנה במקום אחר אבל מ"ש בתחילה בדברי הנמוק"י הנ"ל דחזקה אין אדם חוטא לא מהני כי אם בצילוף דייקותא דידה הוא לצאת מגדר הפשוטו וגם דהא בהך דקדשתי לא שייך כלל דייקותא דידה דהא איהי לא ידעה מאומה רק האב אומר קדשתי את בתי גם מה שכתבתי שם לפי ההבנה דשם דבזה מתורץ קו' הרשב"א והריטב"א משום דכשאחד כונס לא שייך דיוקא דידה דאימא יצרה תקפה גם את דברים שאינם דאיך אפשר לומר דהאי דנאמן ליתן גט הוא רק שתתעגן לעולם דהא אם להנשא לאחר שוב אזדה דיוקא דידה דאימא יצרה תקפה להנשא לאחר דמה חילוק אם נשאת לאחד מהשנים. או אם נשאת לאחד מן השוק אם נימא דשייך בכזה יצרה תקפה כדי לסתור חזקה אין חוטא כו'. והנה עפ"י הדברים הנ"ל עלתה ברעיוני לתרץ קצת קו' הרשב"א והריטב"א הנ"ל עפ"י המבואר בב"י ריש סימן י"ז בשם הריב"ש לענין שאמרה שלא בפני בעלה שנתגרשה ואח"כ בא בעלה ואמרה גם בפניו דלא מהימנא משום דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' ויעוין בש"ך ח"מ סי' ל"ג מזה א"כ י"ל כיון דבהסיפא איירי דאמרו כל אחד מתחילה לכנוס א"כ י"ל שוב לא מהני לרב אף ליתן גט מטעם חזקה דאין אדם חוטא כיון דעביד אינש לאחזוקי דבורי' אך יש לעיין בזה במ"ש רש"י בקידושין דס"ד ע"ב מדלא הדר בי' בשעת מיתתו ובמהרש"א שם על דברי התוס' דהא עביד אינש לאחזוקי דבורי' ויעו"ש במ"ש המהרש"א שם על התוס' מחמת דברי רש"י מדלא הדר בי' כו' גם מה שכתבתי בתחלה דתהי' נאמנת במיגו שלא היתה בחזקת זקוקה כלל הם דברי תבל ורעות רוח דא"כ איך נפרש הא דאין חולצין אא"כ מכירין דכיון דאין מכירין יש לה תמיד המיגו דלא היתה בחזקת זקוקה גם מה שסתרתי שם המיגו משום שגילתה דברי' לפני המשרת. ג"כ לא מסתברא לי עתה לדמות זה שגילתה בעצמה למיגו דלמפרע:

והנה נחזי אנן דעדיין יש מקום לצדד באשה הלז ולומר דיש לה מיגו כדי להאמינה דהסימנים הללו שמעה מפי בעלה ולא שמעה הסימנים מהזקינה במיגו דלא היתה אומרת כלל שהוגד לה מפי הזקינה חקירה זאת על שאחי בעלה הוא במקום אחר ורק היתה אומרת שבעלה הגיד לה כן והיתה אומרת הסימני' שהיתה נאמנת והגם דיש לפקפק ולומר דמה מועיל מיגו בזה דנהי דבמיגו נאמנת מדאורייתא מ"מ כבר כתבנו לעיל דאפילו אם נימא דגם הבע"ד מהימן מדאורייתא מ"מ לא הקילו חכמים עפ"י אמירת הבעל דבר רק ע"י הכרה והי' מקום לומר דתלוי בפלוגתת הרז"ה והרמב"ן בטור אה"ע סימן קנ"ז דלדעת הרז"ה דנשאר במסקנא אוקומתא דאביי בקידושין דס"ד ע"ב א"כ הרי קיי"ל כרבי דמה לי לשקר כעדים דמי א"כ י"ל דלדעת הרז"ה הוי נאמנותה במיגו כאילו עדים הי' מעידין על הכרה זאת משא"כ להרמב"ן אך הנה מצאתי בשו"ת שער אפרים סימן ק"ו דמתיר שבוי' מטעם מיגו ואפילו בדאיכא עדים שנשבית האף דג"כ הבע"ד בעצמו הי' מהימן מדאורייתא ואף דבסוף לא רצה לסמוך עצמו על זה היינו מטעם שכ' שם דאין זה מיגו כו' וגם דנראה דאין אנו צריכין לחוש כלל שמא ישמע כן מפי אחרים ודוקא כשנראה הגט מקודם כ"כ התוס' גיטין דף כ"ז ע"ב ד"ה מעולם אבל לא מוכח דנצטרך לחוש לזה זולת בנודע שהוא רמאי. והנה באמת אף גוף הענין לחלוץ עפ"י סימנים ומאורעות אף אם לא היינו מסופקים שמא שמעה מפי אחרים ג"כ מספקא לי טובא ול"מ בנידון זה דמשמע דלא הי' ניכר להב"ד הכרתם ע"י סימנים רק שהיבם הכירה ע"י סימני' דבוודאי לא מהני כיון דאין חולצין אף אם הי' היבם מכיר אותה בטוב ואפילו ביבם ויבמה שבאין לפנינו ומכירין זא"ז בטוב אעפ"כ אין חולצין אא"כ מכירין אלא אפילו אם תי' ניכר להב"ד ע"י סימנים הללו שהחלוץ ההוא הוא אחי בעל האשה הזאת ג"כ מספקא לי טובא ול"מ אם הסימני' ההם הם בגדר סימני' שאין מובהקי' דוודאי לא מהני דאף דכתבו הרבה שו"ת האחרוני' כמו שמבואר בבאר היטיב בשו"ת הגאון מ' עוזר ובפנים מאירות חלק ג' ובשו"ת נוב"י מ"ק ס"ס כ"ט דבמילתא דרבנן סמכינין על סימני' שאינם מובהקי' מ"מ הלא כבר כתבנו לעיל דיותר מסתברא דהא דהאמינו חכמים בהכרה זאת אשה וקרוב הוא רק מדרבנן משום עיגונא משא"כ הבע"ד דלא האמינו חכמים נשאר איסור מדאורייתא א"כ איך אפשר להתיר ע"י סימנים הללו יבמה לשוק אלא אף אם סימני' ההם הם בגדר סימני' מובהקי' דמבואר בש"ע ח"מ סימן רס"ז סעיף ט' דסימני' כעדים דמי וכמבואר בגמ' דף כ"ח מ"מ הלא כתב הב"ח בסימן קנ"ז דאפילו גוי מסל"ת אין להכשיר בעדות הכרה זאת לחליצה משום דכיון דלא אשכחן בגמ' רק אשה וקרוב אין לנו להוסיף אלא מאי דדמי להאי יעו"ש. וכ"כ הב"ש סימן קנ"ז ס"ק ב' בשמו וכיון דמדייק בלשונו דאין להוסיף בהכרה זאת על המבואר בגמ' א"כ מנ"ל לסמוך בהכרה זאת ע"י סימני'. והנה לפי מה שמדמה הב"ש בס"ק ב' הנ"ל דין זה לענין גוי מסל"ת בשבוי' דמבואר בסי' ז' סעיף ג' דדעת הרא"ש דאינו נאמן יש מקום לצדד בזה ולומר דהא דמחמיר הב"ח בגוי מסל"ת לענין הכרה על החליצה הוא משום דס"ל דטעם הרא"ש דמחמיר בשבוי' עפ"י עדות גוי' מסל"ת כמ"ש הח"ץ בתשובותיו סימן קמ"א דסתם גוי שקורי משקר וחיישינין שמא שכרתה ור"ל כיון דאין הבע"ד בעצמו נאמן שוב לא מהני מסל"ת דאימא דהבע"ד שכרתו שיהי' מסל"ת. ובזה מסולק הכרעת הט"ז בסימן ז' ס"ק ג' שם מלבד מה שיש לפקפק בהכרעתו לפי מה שכתבתי לעיל מילתא בטעמא הא דס"ל לרבא דליכא יוכיח מהיא עצמה אף גם זאת י"ל זולת זה יש ג"כ מקום לפקפק דס"ל דכוונת הרא"ש בתשובותיו שכ' דהיא עצמה תוכיח ר"ל כמ"ש הח"ץ כיון דהיא בעצמה אינה נאמנת א"כ שוב אף גוי מסל"ת אינו נאמן דשמא שכרתו וכנ"ל. ולכך ס"ל להב"ח לדמות לזה ההכרה על החליצה דג"כ י"ל כיון דאין הבע"ד נאמן א"כ שוב אף גוי מסל"ת אינו נאמן שמא שכרתו להסיח לפ"ת. א"כ י"ל דאפשר סימני' מהני דא"ל גם בסימני' שמא שמעה מפי אחרים דז"א כפי שכתבתי לעיל דנראה דבסימני' לא חיישינין לזה וכדכ' הפ"י בב"מ ד' כ"ז דאף דכ' שם דמספקא לרבא אף בסימני' מובהקי' שמא חיישי' לרמאות מ"מ כ' שם דאיפשטא לי' לרבא דסימני' מובהקים עכ"פ מהני ונהי דההכרח של הפ"י שם מהא דתכריך ואגודה של שטרות אינו מוכרעת כ"כ לפמ"ש הרא"ש שם דנשאר האבעיא משום דאיכא למימר דהא דתכריך של שטרות מיירי בטב"ע מ"מ הרי כבר כ' הש"ך בח"מ סי' רס"ד ס"ק ב' דאפילו אם מספקא לי' לרבא מ"מ איפשט לן מחמת דפסקינין כר' אשי דהוא בתרא יעו"ש. ואם נימא בכל הגדת סימני' שמא נתוודע שיש סימני' אלו א"כ גם גט לא נחזור אף בסימני' מובהקי' מחמת חשש זה. אך באמת הנה יש לפקפק מאוד על טעמו של הח"ץ בתשובותיו הנ"ל דא"כ יהי' הרא"ש חולק אמ"ש הרמב"ם בפרק ג' מהל' יבום דאפילו גוי מסל"ת נאמן להעיד שמת יבמה והו"ל להרמ"א להגי' שם בהגהותיו סי' קנ"ח כשמגי' שם דדעת הרא"ש לחלוק על גוף הדין דאין ע"א נאמן ביבמה להגי' עוד דאף גם זאת ס"ל להרא"ש דאין גוי מסל"ת נאמן כיון דהיא בעצמה אינה נאמנת וכדהביא דעת הרא"ש בזה סימן ז' גבי שבוי'. ובאמת לשון הב"ח בעצמו מבואר מטעם דאין להוסיף בהכרה זו על מה דאשכחן בגמ' רק מה דדמי להו לכן קשה מאוד לסמוך על הסימנים אף בלא הך חששא דשמא שמעה הסימני' מפי הזקינה. ומה גם כיון דצריכין להכיר אם זה הוא גדול האחין וכמבואר בס"ח סעיף כ"א וכ"ב א"כ מה יעידו הסימנים הללו ומה גם דאפילו ליבם אינו ידוע כלל אם לא הי' לו אחים גדולים ממנו וכדלא נודע לו כלל בלא הסימנים שזאת האשה הוא אשת אחיו. והנה מ"ש הבאר היטיב סימן קנ"ב ס"ק ט' בשם שו"ת שב יעקב דפסק לחלוץ ע"י אומדנות ואין הס' הלז תחת ידי לעיין בו. אך מסתברא דהתם הי' איזה אומדנות שהי' מוכח לב"ד שזה הוא אחיו משא"כ בלשון השאלה הנ"ל דרק בהא דאומרת להחלוץ סימנים ומאורעות אינו דומה לאומדנות הניכר לב"ד ומה גם דבהך דשב יעקב היתה רק לחומרא דמצד הדין לא היתה צריכה חליצה כיון דלא הוחזק באחין וכמבואר שם בבא"ה וא"ל דגם באשה זו יש לצדד להתיר ולומר כיון דלפי דברי' לא ידע הרב דשם דהי' אחין לבעלה הוי כלא הוחזק באחין ובזה נוכל לצדד דנאמנת כמו מת יבמך לדעת רוב הפוסקים אך גם זה לא תעלה ארוכה לאשת זאת די"ל אם להרב דשם לא נודע מ"מ אפשר הי' נודע לשאר איזה אנשים היודעי' טבעו ומהותו וע"כ לא כ' התוס' בב"ב דף קל"ה דא"צ לחוש שמא יש עדים רק היכא דאיכא קול ואף בקול ס"ל להב"י דדוקא באיתחזק הקול בב"ד הוא רק לחוש לעדים שבמדינה אחרת אבל לומר כיון שלא נודע להרב דשם אם הי' אחין לבעלה אף דאפשר דאיכא הרבה והרבה בני אדם שם בעיר הזאת שיודעין מהאחין הוי לא אתחזק באחין דבר זה לא יעלה על לב בר דעת מעולם ומה גם שהמהרי"ט בתשובותיו חלק ראשון ספ"ב החמיר מאוד בענין מה נקרא לא אתחזק ומביא שם כמה גדולים שהסכימו עמו ועוד דפעלה סותרת את דברי' כיון דהכתב שבידה מוכיח דאתחזק בעלה באחין דאל"כ איך כ' הרב דשם שמבקשת להחלוץ כיון דלא היתה זקוקה כלל לחליצה ואפילו אם אמר הבעל קודם מותו דיש לו אחין אינו נאמן וכמבואר בב"ש סימן קנ"ז ס"ק ט' דבזה אף הרמ"ה מודה ובכל כהאי גוונא אמרינן ב"ד בתר ב"ד לא דייקו:

(לשו"ת סי' ל"ג וסי' ל"ד הנ"ל שייך עוד מה שנכתב לקמן סי' ל"ו)

תוכן העניינים

אריה דבי עילאי אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה