אריה דבי עילאי אבן העזר· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ
סימן לג
שאלה אשה שבאתה ממקום רחוק ובידה מכתב מהרב דשם איך שמת בעלה בלא בנים וחוזרת לבקש את החלוץ וכשנתוודע להאשה איזה ידיעה קצת מאיזה מקום הלכה למקום ההוא השני ונתוודע לה במקום השני איך שאחי בעלה דר באיזה מקום אחר והלכה למקום השלישי והכירה שם את החלוץ ואמרה להחלוץ כמה מאורעות וסימנים שסופר לה בעלה שאירע להחלוץ בקטנותו ונראה וזה בעליל שהאיש הזה הוא החלוץ שהוא אחי בעלה אמנם יש להסתפק אם נאמנת לחלוץ ואם נאמן היבם לומר שנתוודע לו בבירור מן המאורעות וסימנים ההם שאשה הזאת היתה אשת אחיו ושמת בלא בנים מחמת שכתבתי שני תשובות בדבר לכן מה שכתבתי מתחילה אקרא בשם מהדורא קמא ואשר כתבתי אח"כ בשם מהדורא בתרא ומתחילה להשיב על השאלה:
דלכאורה נראה לומר דיש להאמין להאשה במיגו דאי בעי הוי כבשה להאגרת ולא היתה כלל בחזקת זקוקה. והגם שבמקומה הראשון יש לומר שנודע להם בבירור שהי' לו אחים עכ"פ בכאן לא היתה מוחזקת לא"א ואיכה מתיראית שמא יבוא החלוץ מטעם דיכולה לומר דבעלה הי' אחר ששמו כך ומיגו במקום חזקה לא הוי מכיון דכאן לא היתה מוחזקת כלל לא"א רק דעל פי' איתחזקה מחמת שהראת' לפנינו האגרת דשם ושפיר אמרינן מיגו. אולם לפי מה שנתברר שהי' משרת אחד שבמקום השלישי וסיפרה לו האשה שם איך שחוזרת לבקש את החלוץ ולידע אן מקומו ורצתה ליסע עמו למקום השני וא"כ ממילא איתרע המיגו הנ"ל והוי כמיגו למפרע ולפי"ז אין לצדד ג"כ ולדמות נ"ד להך דמבואר בקידושין דף ס"ד דכשאומר קדשתי ואיני יודע למי דנאמן ליתן גט מטעם דאין אדם חוטא כו'. וא"כ ה"נ ניהימני' ליבם שאומר שנראה לו בעליל שאחיו הי' בעל האשה ונאמן לחלוץ דז"א כאשר מבואר בדברי הנמוק"י בפ' מצות חליצה ד' ק"י שהקשה אהא דפסקינן דאין חולצין אלא מכירין ליבם כהך דקדשתי כו' ותירץ דשם סמכינין על האשה ג"כ שאינ' רוצה לקלקל א"ע דבאם יבואו עדים ויאמרו שאחר קידשה מהימנינין להו משא"כ בחליצה שאין היבם יכול לקלקלה דכשיבא ויאמר אני הוא מימר אמרה הוא בעצמו הנחלץ. הילכך חוששין וא"כ אין מקום להיסוד הזה הגם שלכאורה דברי הנמוק"י הנ"ל תמוהים במה שס"ל דבקידושין סמכינין נמי אדייקותה ובש"ס ובפוסקים לא נזכר כ"א סברא א"א חוטא כו' ולא מצד דייקותאי מ"מ י"ל דדבריו נובעים מש"ס דקידושין דאקשי הש"ס על רב דס"ל דאינו נאמן לכנוס מהא דרצו א' נותן גט ואחד כונס וקשה לי' כקו' הריטב"א והרשב"א ז"ל דילמא מש"ה רצה כונס דסמכינין אגירושין דקמייתא ואמרינן סברת דא"א חוטא כו' ולא הונח לו בתירוצם דבשני אזדא החזקה משום דקסמיך אגירושין דאידך ולא משתרי א"א אפומי' יעו"ש מטעם דמ"מ אכתי תיקשי דהגם די"ל דקסמיך אאידך מ"מ י"ל דלא קסמיך ואיכא למימר הכי והכי ובצירוף חזקה סמכינין על אמירת השני דיכנוס. אולם באמירתו לחוד אינו נאמן לכנוס ולכן בחר הנמוק"י בסברתו דלאו אחזקה דידי' בלחודא קסמכינין אלא גם בצירוף דייקותה ולהכי נאמן ליתן גט:
אולם לכנוס לא קדייקא דאימא יצרה תקפה ולהכי מקשה הש"ס שפיר דא"ל דסמכינין אגירושין דקמייתא דהא חזינן דלא סמכינין אחזקה בלחודא דא"כ נחלץ אף שאין מכירין אלא דסמכינין גם בצירוף דייקותא וכשאחר כונס אזדא לי' דייקותא מכיון דיצרה תקפה. ומשני הש"ס שפיר דקאי אחר בהדה ומירתתי ומדייקה שפיר ולהכי כונס ולפי"ז בנ"ד דאזדא לי' ג"כ סברת דייקא יען שאינה חוששת לקלקול לא סמכינין אחזקה דא"א חוטא בלחודא ולא שרינין לה לחלוץ. ואף לפי מ"ש המרדכי בפ' מצות חליצה בענין בדיקות קרוביו להיבם דלא מהימנינן לי' מטעם דאיתחזק איסורא וסיים שם וכללא הוא דכל היכא דאיתחזק איסורא לא שירינין לחלוץ אלא בעדים וראי' מההוא דהחולץ ד' ל"ט ע"ב דפליגי ר' אחא ורבינא אי בעדים או אפי' קרוב וכו' והיינו משום דהוחזק באחים לכן מכשרינין קרוביו אבל לא הוחזק באחים בעינן עדים והכא קאי היבם ואומר אני אחיו ואפ"ה צריך להביא עדים ולא אמרינן א"א חוטא כו' משום דאיתחזק איסורא וא"כ לטעם המרדכי י"ל בכה"ג דלא איתחזקה לזקוקה כ"א עפ"י דברי' י"ל דמהימן היבם מטעם דא"א חוטא כו' מ"מ ז"א בנ"ד דנתברר שהמשרת הי' יודע מזה שחוזרת ומבקשת לדעת איה מקום החלוץ א"כ איתחזק' לזקוקה אינה יכולה לומר שחלץ לה כבר דא"כ תהי' צריכה להראות שטר חליצה ובלא"ה אין נ"ד דומה כלל לנדון הנמוק"י והמרדכי דשם אומר עכ"פ היבם בבירור שמכירה ולהכי הקשה שפיר דניהמני' מטעם דא"א חוטא כו' אולם בנ"ד אין שום סברא לומר הכי מכיון דכל עיקר סמיכת היבם עלי' במה שסיפרה לו מאורעות ממנו וי"ל דלא מהימנינן לה כמו באומרת מת יבמי דאינה נאמנת וכפסק הב"י בסי' קנ"ח באין חולק כלל:
ורק דיש לצדד היתר עפ"י מה דמבואר בשו"ת מהר"י מינץ הובא בב"ש סי' קנ"ח ס"ק ב' דבזמה"ז מכיון דאין מיבמין לא שייך סברת הש"ס מטעם דסני' לי' לא קדייקה וי"ל דהיא בעצמה נאמנת לומר מת יבמי להתיר א"ע יעו"ש שהאריך וא"כ לפי"ז י"ל דמהימנינן בנ"ד להאשה שאומרת שבעלה הי' מילידי מקום השני ולא חיישינן כלל שמא הי' אחר והרי ק"ו ומה אם אומרת מת יבמי דמתרת א"ע נאמנת לדעתו מכ"ש בנ"ד שמזקקת את עצמה לחליצ' לכ"ש דמהימנא ואין לחלק דבשלמא מת יבמי מהימנא משו' שחוששת לקלקול ושייך בי' סברא דייקא אולם בנ"ד י"ל שאינה חוששת לקלקול מטע' דכשיבא החלוץ תאמר שבעלה הי' אחר ששמו כך דז"א דהא בנ"ד ג"כ מתייראת וחוששת לקלקול מטע' דכשיודע הדבר ממקו' הראשון שבעלה לא הי' מילידי מקו השני תהי' מקולקלת וא"כ י"ל דמהימנא ושייך שפיר בי' סברת דייקא:
והגם שהגאון בעל צ"ץ בתשובו' סי' פ"ח שדי בי נרגא והאריך לתמו' על מהר"י מינץ מטעם דהא כל עיקר דאקילו רבנן במת בעלי היינו משום דכל דמקדש כו' ואפקעינהו כו' וכמ"ש רש"י בשבת דף קמ"ה וביבמה אוקמיה רבנן אדאוריית' וא"כ אף בזמה"ז דכעת לא שייך סברא דסני' לה מ"מ מה כח יפה יש בידינו להתיר ער א' ביבמה מכיון דחז"ל לא רצו בזה להפקיע הקידושין יעו"ש לפענ"ד יש לתרץ זה דהרי ידוע דלפי דעת הרבה פוסקי' קיי"ל דע"א נאמן מדאורייתא והא דקאמר הש"ס משו' עיגונא אקילו בה רבנן משו' דהוי קשה להש"ס דמדוע לא החמירו חכמי' בחומר א"א כמו בעלמא אף דמותר מדאורייתא ולכן תירץ הש"ס משום עיגונא אקילו רבנן ולא הוסיפו חומרא אד"ת ואוקמוהו אדאורייתא והוא מבואר באריכות בלשונות הפוסקי' והענין בזה הוא בנוב"י מ"ק סי' ל"ג ובדף ל"ב שם ד"ה העול' כו' יעו"ש. ולפי"ז בעי' דע"א ביבמה ודכוותי' ג"כ סובב בדרך הזה אי טעמא משום דעל"ג ומש"ה לא החמירו בי' רבנן או דמשו' דייקא לא החמירו בי'. ולפי"ז מכיון דכל עיקר דברי הש"ס סובבי' והולכין אי טעמא משו' דייקא לכן לא החמירו חכמי'. אולם בע"א ביבמה דאזדא לה סברת דייקא י"ל דהחמירו חכמי' ורבא דמהדר לומר ק"ו לאיסור כרת התרת כו' היינו דאף רבנן לא החמירו מק"ו הנ"ל ופריך לי' ההוא מרבנן כו' דהיא עצמה תוכיח וחדית סברא דסני' לי' כו' א"כ י"ל דהחמירו חכמי' היפוך הד"ת וממילא בזמנינו דאזדא סברת דסני' הניחו חכמי' על ד"ת ולק"מ קו' הצ"ץ דמה כח בידינו לעקור הד"ת אדרבא מד"ת שרי רק דחז"ל הוסיפו חומרא:
ועפי"ז יש לתרץ גם קו' הגאון עבודת הגרשוני בשאלה ס"ז שהקשה על מהר"י מינץ דמה"ת אסיק אדעתי' לומר דמכיון דבטל סני' ממילא נאמנת לומר מת יבמי דהא דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירה ואף שבטל הטע' בגללו יעו"ש ולפמ"ש אדרבה מוכח מהסוגיא הנ"ל כדעת מהר"י מינץ וגזירתם היתה בפי' רק היכא דאיכא למימר סברת סני'. אולם במקום דליכא ס' סניא לא גזרו מעול' והניחו על ד"ת דאל"כ תיקשי לשיטת הפוסקי' הנ"ל ל"ל להש"ס למימר ולחדש טעם אהא דלא מהימנינין לה ולע"א ביבמה מטע' סניא הלא כל עיקר פלפול הש"ס פי' לדעת' דמדוע לא החמירו חכמי' בע"א ביבמה בפירוש והי' רבא רוצה ליתן טעם מטעם ק"ו ופריך לי' מהיא עצמה והרי י"ל דהחמירו חכמי' ביבמה מטעם דכל עיקר שלא החמירו חכמי' בעיגונא היינו משום עיגון דשכיח מיתה דחד. אולם ביבמה דהוא מיתה דתרי ולעיגון כי האי לא חששו והחמירו נוסף על ד"ת וכמו שרצה בעל צ"ץ לומר וכן מובן מתוך דברי שו"ת כנס"י בתשובותיו סימן מ"ה וא"כ מהנראה דחומרתם בלא"ה ניחא רק דאדרבה הש"ס מהדר בתר טעמא למיהב מדוע לא החמירו ול"ל לש"ס לחדש סברת חומרתם מטעם סברת סני' הלא בפשטות ניחא מטע' עיגון דיבמה הוא לא שכיח וכנ"ל אלא וודאי מוכח מזה דאי לא הוי יהיב הש"ס טעמא הוי אתינן למטעי דאף במקו' דאין מיבמין ג"כ לא מהימנינן להו ולהכי חדית הש"ס ס' סניא דהא באמת לא מצינו חומרת חכמי' בפי' בע"א ביבמה ורבא מטעם ק"ו רצה להוכיח דלא החמירו בזה ופריך לי' טעמא וא"כ כד אסתפקא לן במילתא דרבנן אם החמירו ומדאורייתא שרי הי' הדעת נוטה לומר דמהימן ועדיף מס' ספיקא דרבנן להקל ולהכי יהיב הש"ס טעמא דאנן מחמרינן בע"א ביבמה אף שסברא היא משום סני'. וממילא במקו' דליכא למימר סברת סניא לי' ממילא מכיון דלא מצינו בזה חומרת חכמי' בפירוש הק"ו בתוקפו ובגבורתו ואזלינן להקל כדת כל ספיקא דרבנן וכן מורה הלשון דנקט הש"ס איהי מ"ט לא מהימנא כו' ואלו לדעת הצ"ץ דהניחו חז"ל במקו' יבמה אד"ת מה שייך בזה לומר דלא מהימנא דהא מד"ת כן הוא משום דאין דבר שבערוה פחות מב' ובעיגון דלא שכיח לא עשו תקנה היפוך הד"ת. ומה לי אם אומרת אמת או לא סכ"ס לא כלום הוא אלא וודאי דמדאורייתא מהימן כדעתם הנ"ל רק דאסתפקא לן בדעת חכמי' מה הי' דעת' והוכרח הש"ס למיהב טעמא למה לא מהימנינן להו ומיהב טעמא במכוון משו' דסניא לא מהימנא וכדאזדא לי' סברת סניא ממילא מהימנא כנ"ל ומסתמא לא החמירו בזה מעול' מטעם ק"ו:
ולפי"ז ממילא מוכח דאיתי ג"כ מהימנא בזמה"ז דאל"כ נהי דהש"ס הוכרח למיהב טעמא על ע"א ומטע' דלא מצאו בזה חומרתם מפורשת אולם בדידה שמצינו במתני' דלא מהימנא ל"ל למיהב טעמא דסניא הא בפשיטות לא מהימנא לדעת הצ"ץ דס"ל דיבמה הוא עיגון דלא שכיח כנ"ל א"ו דמש"ה חרית טעמא דסניא להורות טעם האיסור מדוע החמירו חז"ל גם בדידה ועל זה אמרו במפורש שעיקר הגזי"ה מתחילת' הי' רק משום דסניא וממילא מורינן היתר כשבטל סני' ונחשב זה כאלו התנו חכמי' בפירוש דכשיבטל סני' יהיו נאמנו' ואין זה בכלל בטל הטע' כיון שטעם האיסור ידוע ומבורר דכמ"ש המג"א בסי' ט' ס"ק ז' יעו"ש ואף שבהרא"ש דביצה מבואר מלשונו למעיין שכ' דבר שנגזר במנין ואירע דבר שהגזירה בטילה כגון שידוע מאיזה טעם נגזר צריך מנין אחר וא"כ נראה בעליל שס"ל דאף שטעם האיסור מבורר מ"מ צריך מנין אחר. ולפענ"ד צריכין לחלק בין השוין כי היכי דלא תיקשי מזה על דברי המג"א ז"ל דשאני בכידו דהרא"ש שנגזר מפי חז"ל דבר משו' סייג ושעה ובזה י"ל דדעת חכמי' הי' נוחה שאף שיבטל הטעם מ"מ יהי' נשאר תקנת' והא דפרטי הטע' י"ל דנתנו טעם מדוע אסרו דבר המותר לגמרי וממילא לאחר כן י"ל דלא פליג רבנן ודינו כמו חכם שאסר דבר המותר ופי' הרשב"א ששם חתיכה דאיסורא עליו אולם בנ"ד בין לשיטת הריטב"א דע"א נאמן מדאורייתא רק דהש"ס מהדר לטעמא מדוע לא החמירו חז"ל כמו בעלמא וא"כ לא הי' צריך הש"ס לחדש סברת סניא מטעם דחומרת' ניחא והא דהקילו במת בעלי היינו משום עיגון דשכיח כנ"ל ואף לשיטת הצ"ץ שנראה מדבריו דקאי בשיטת הסוברי' דע"א אינו נאמן מדאורייתא רק מטע' הפקעה ובעיגון דלא שכיח אקמוהו אד"ת פשיטא דלא הוי צריך הש"ס למימר סברת סיא דיבמה דעיגון דלא שכיח הוא אקמוהו אד"ת אלא וודאי דבמכוון הורו לנו הטעם סברת סניא כדי שנורה היתר במקום דלא סניא ואין זה ענין כלל לנידון הרא"ש ובזה יש לחדש ולומר בדיני דבר שנאסר במנין דהיכי דלא הי' מהצורך לפרוט הטעם ופרטו מוכח מזה דפרטו במכוון בכדי להורות היתר בביטול הטעם וחוזר הדבר לקדמותו וזהו מיקרי טעם האיסור מבורר ובנידון המג"א ג"כ מיקרי טעם האיסור מבורר מכיון דאסרו רק משום גזירות חכמי' משום תכלת. אולם בנידון הרא"ש גזרו בסתם משום איז' טעם י"ל דמשום סייג קיים הדבר לע ל' ויש כח ביד חז"ל לעשות משמרת כו' אולם התם דב"ש גזר ולא הי' דעת חכמי' נוחה אף בהגזירה הנ"ל מטעם דלא מצאו בזה שום סייג אף בזמן דאיכא תכלת רק דב"ש גזר מ"מ בזמן דאיכא תכלת ואין בו אלא חדושו ולכן שרי כעת עכ"פ מהנראה שבכ"מ דחזינין דגזירת חז"ל הי' בהתפשטות מנין בלי חולק והי' גזירת חכמי' משום סייג לגדור כן צריך מנין אחר אף דבטל הטעם משום דאין ראי' ממה דפרטו הטעם יען שנתנו טעם מדוע אסרו. אולם בנ"ר לא הי' צריכין לפרוט כנ"ל אלא ודאי מדפרטו הטעם ש"מ שדעת' הי' להורות היתר כשיבטל הטע' וכן בנידון תכלת שלא הי' נוחה לחז"ל לגזור אף בזמן דאיכא תכלת רק דלב"ש הונח לגזור אי משום דררא דאורייתא ודיו לגזור אז אבל לא כשבטל הטעם משא"כ בנידון הרא"ש דבר שנאסר במנין מצד התקנה הי' כח ביד חז"ל לגזור תמיד כנ"ל ואחר כותבי זאת מצאתי לשו"ת כנס"י בסי' הנ"ל שהוכיח ג"כ מהא דאמר רבא לאיסור כרת התרת וכו' ואם כדברי הצ"ץ אין ראי' מזה שזה הוא עיגון דשכיח לכן התירו חז"ל ויצא ג"כ לעזר דברי מהר"י מינץ. הגם שיש לדחות ראיה שלו דהא אדרבה באיסור לאו לא מצאנו שום חומרא לחז"ל מכ"ש דנאמר דלא החמירו ואולי י"ל דס"ל לבעל הכנס"י דע"א מהימן מדאורייתא וא"כ גם התם לא מצאנו חומרתם:
וזולת זאת י"ל דהא כל גילי' דהצ"ץ הוא מטעם שתפס במוחלט ס' רש"י דאמרינן סברה אפקעינהו וביבמה הניחו על דין תורה ואין כח בידינו לעקור דבר מן התורה. ובאמת אינו מבואר כן בשו"ת הריב"ש סימן שצ"ט דיש כח ביד חז"ל להפקיע הקידושין אף בזמנינו וא"כ נתרועע היסוד שלו ואף להחולקים על הריב"ש הובא בח"ץ סימן קכ"ד שנוטה דעתו שאין כח בזמנינו להפקיע קידושין מ"מ לפענ"ד צל"ע בזה כיון שיסודו אינו מוסכם מפי הראשונים ואחרונים לומר סברת הפקע' וכאשר הקשה התי"ט בפ"י דיבמות ד"ה תצא כו':
דא"כ אמאי צריכה גט מהראשון מד"ת ומשני מפני הרואין אדרבה משני בעי גט מדאורייתא יעוי"ש הגם שבס' ג"פ מתרץ זאת דכשבא הבעל ואתוודע לן דלא דייקה לא אפקעינהו רבנן וכ"כ בס' שיטה מקובצת בחידושיו לכתובות שתירץ כן על הא דלא אפקעינהו במים שאל"ס משום דלא אפקעינהו רבנן בכדי רק משום סרך עד ובצירוף דייקותא. אולם כשנתוודע דלא דייקה לא אפקעינהו יעו"ש ולדעתי הקלושה קשה ממ"נ באם סברת אפקעינהו לחודא לא מהני רק בצירוף דייקותא ל"ל לרש"י לפרש טעמא דאפקעינהו ואם בסברת אפקעינהו בלחודא סגי ל"ל לטעמא דדייקא ואם הי' כונת רש"י לחדש טעם על עקירת דבר מן התורה והוא מכת הסוברים דאין ע"א נאמן מדאורייתא תיקשי ביותר דאם זה הוא הטעם כולל לכל נאמנות שהאמינו האשה וע"א ומפי עד מדוע פי' רש"י רק על עמפ"ע הך טעמא ולא פירש כן ביבמות במקור הענין של הנאמנות. וגם בבכורות דף ל"ו לא פירש כן רק בשבת דף קמ"ה וביותר קשה לי דהפקעה כזו לא מצינין כן בכל הש"ס דשם עקרוהו לגמרי ופקע האישות מכל וכל. אולם כאן דנאמר דכשבא ואומרת מת בעלי אזי נפקעו הקידושין מעלי' ומהיכן נתחדש האישות בעת בא בעלה ואם האישות תלוין ועומדין לאו הפקעה מעלי' הוא והיכן מצינו הפקעה על תנאי:
והנלפענ"ד דגם רש"י ז"ל ס"ל דע"א נאמן מדאו' וכדעת הספרי והיינו משום על"ג או סברת דיוקא בלחודא רק דבעד מפי עד לא שייך על"ג מטעם דמצי לאשתמוטי ולומר דשקר ענה העד הראשון ולא מרתת וסברא זו מבוארת בס' תשב"ץ חלק א' סימן פ"ד ובנוב"י מ"ק סי' נ"ז וגם סברת דיקא נסתר בעד מפ"ע לפי סברת נוב"י שפי' טעמא דדיקא אף דחזינין דאינה מדיקת סמכינין שהעד מתיירא יען דשמא תדייק יעוי"ש בסי' הנ"ל שחידש עפ"ז דאף בקטנה דלאו בת דיוקא היא מ"מ מתיירא שמא לכשתגדל תדייק יעוי"ש. ולפ"ז בעד מפ"ע נסתר זאת דאינו מתירא ממנה דאף שהיא תדייק ויתוודע לה ההיפך מ"מ לא יוודע שקרו שיאמר ששקר ענה בו הראשון וכנ"ל ולכן המציא רש"י לחדש בעד מפ"ע האמינו חז"ל יען שהקילו מדאור' בנאמנות ע"א ואשה אף בעד מפ"ע הקילו מטעם אפקעינהו רבנן וחידשו סברת הפקעה על תנאי אף דהפקעה קלושה הוא ועדיין חל האישות ובפרט דלא פסע ובכה"ג לא אמרינן אפקעינהו כמ"ש הפ"י בריש כתובות וגיטין דף ע"ד רק שהי' כח ביד חז"ל להפקיע הקידושין על תנאי ולהקל בזה יען שמצאו קולת התורה בנאמנות דע"א ואשה. וסברא זאת מצאתי בס' התשב"ץ סימן פ"ד ובנוב"י מ"ק בשאלה כ"ז שהעמיסו כן בכוונת הרמב"ם דע"א מן התורה הוא ויען שמצאו קולת התורה בע"א ואשה הי' להם כח להקל בעד מפ"ע אף דלא על"ג ובלא טעם הקילו לדעתם ורש"י לא הונח לו זאת אלא דהקילו חכמים בעד מפ"ע מצד סברת הפקעה אף דהך הפקעה חלושה הוא ועדיין זיקת אישות עליה מ"מ הפקיעו לשעתו. ובזה ניחא הכל מה דלא פירש"י זאת אנאמנו' דע"א ואשה דבזה אינו מספיק לומר דתקנו רבנן מתחילה נאמנות להיפך החזקה מס' אפקעינהו מכיון דהפקעה חלושה הוא. אולם בעד מפ"ע מכיון דנאמר דהתורה הקילה בנאמנות ע"א ואשה ג"כ מצאו קולא מדעתם הפקעה ואף דכל עיקר הפקעה הוא מטעם דייקותא ודייקא נסתר בעד מפ"ע כמ"ש לעיל דיכול להתנצל ולומר ששקר ענה בו הראשון מ"מ בצירוף קולת התורה אהני לי' סברא זו:
אמנם יש לצדד דגם לגבי עד מפ"ע הוי ג"כ על"ג לפי סברת הרמב"ן דבעד מפ"ע כשהראשון שאומר משמו מכחיש אותו נאמן הראשון וא"כ ממילא הוי ג"כ על"ג דמתירא לשקר שמא יכחיש אותו העד הראשון שאומר משמו ובממ"נ באם כנים דבריו ששמע כן מפי הראשון אזי הראשון מתירא לשקר מטעם על"ג או שמא תדייק האשה בעצמה וכסברת הנוב"י הנ"ל ובאם אומר שקר משם הראשון אזי הראשון יכחיש אותו והראשון נאמן כדפסקינין באה"ע סי' י"ז וראי' מפלו' חכם טיהר לי את הכתם כו' ואם כן הדרא קו' לדוכתי' דמדוע פירש"י על עד מפ"ע סברת הפקעה. אמנם די"ל דרש"י מפרש זאת לפום הס"ד דהי' סובר דאין עד מפ"ע נאמן אלא בעדות אשה ולא בעלמא ואם כאמר כסברת הרמב"ן הנ"ל הי' שורת הדין נותן דליהמן בעלמא ג"כ מטעם על"ג ובעל"ג לא איצריך מהתורה עדות כס' הרמב"ם וסיעתו אלא ודאי הי' סובר המקשן כדעת הש"ג בפ' האשה שלום שחולק על הרמב"ן וראייתו משבועות ל"ב דאוקי הש"ס דאמר לדידה. וא"כ לפ"ז לאו סברא היא הך דעל"ג ודייקא ולכן הוכרח רש"י לחדש סברת הפקעת קידושין אף על תנאי כנ"ל אולם לפי המסקנא דחדית לן הש"ס ומגי' אימא לעדות שהאשה כשירה ועד מפ"ע נאמן גם בבכור כמבואר בשבת ובבכורות ל"ו ע"א יעו"ש ובע"כ דשם לא שייך סברת הפקעה. וא"כ טעמא משום על"ג ואם נאמר כס' הש"ג מאי על"ג שייך אלא ודאי דמוכח כדעת הרמב"ן ז"ל וכמו דפסקינין להלכה בסי' י"ז כנ"ל ולהכי נאמן עד מפ"ע מדאורייתא גם כן מטעם על"ג ולא צריכנא תו לחדש סברת הפקעה על תנאי ויעוין בנוב"י שאלה ל"ג בסופו ד"ה דרך כלל שהסיב ג"כ דעת רש"י דע"א נאמן התורה יעוי"ש ולפ"ז י"ל דגם הרמב"ם ס"ל כן דעד מפ"ע הוא מלתא דעל"ג כנראה מלשונו בפ"ג מיבום ובהל' גירושין הרמב"ם אזיל לשיטתו שס"ל בפ' כ"ד מהל' אישות כאוקימתא דש"ס בבלי דאוקם הך דמאכילתו שאינו מעושר בפלוני תרם לי וא"כ עד מפ"ע חשוב ג"כ על"ג ודלא כנוב"י ושו"ת תשב"ץ סי' הנ"ל:
ואי משום קו' הלח"מ על הרמב"ם שהקשה בסוף הל' גירושי' דדברי הרמב"ם סותרים א"ע דבריש דבריו כ' אל יקשה מה שהתירו חכמים כו' משמע דמדרבנן הוא ואח"כ כתב שלא הקפידה תורה ולבסוף סיים לפיכך הקילו חכמים יעוי"ש שהסיב דעת הרמב"ם שהוא מדרבנן ולפענ"ד אין הדבר מוכרח אלא די"ל דמדאו' הוא כדעת הריטב"א שהובא בתי"ט וכונת דברי הרמב"ם דס"ל כמ"ש הריטב"א ז"ל דמהראוי הי' שיחמירו חכמים בערוה החמורה רק משום עיגונא הקילו שלא החמירו וה"פ בדברי הרמב"ם אל יקשה בעיניך מה שהתירו חכמים בכל הנך דקחשיב ולא הוסיפו חומרא עלייהו כמו שהחמירו בעלמא ותירץ שלא הקפידה תורה אלא בדבר העשוי להגלות כו' וכונתו הוא בין אשה וע"א ועד מפ"ע כשר שהכל עשוי להגלות וכמ"ש לעיל דאזיל לשיטתי' דפסק כשיטת הרמב"ן הנ"ל. ולכן סיים ולפיכך הקילו חכמים והאמינו בדבר ע"א מפי שפחה ויש קצת ראי' דהנה אפשר להקשות לדברי הנוב"י ותשב"ץ הי' לו לסיים לפיכך האמינו חכמים עד מפ"ע. אלא ודאי דעד מפ"ע ג"כ מדאורייתא מטעם דחשיב שפיר על"ג כפסקו משום שאם יכחיש אותו הראשון נאמן הראשון כנ"ל אולם מפ"ע ששמע מפי שפחה זהו לא מדעל"ג דאין יכולין לומר כסברא הנ"ל שיכולין לשאול להשפחה ותכחיש אותו דז"א דהא מבואר בח"מ בסימן י"ז ס"ק י"ז ובב"ש ס"ק כ"ג הביא בשם שארית יוסף דבעד מפ"ע מפי שפחה אין השפחה יכולה להכחיש אותו וא"כ ממילא לא הוי מדעל"ג מטעם דיכול לומר ששקר ענתה השפחה וא"ל דהשפחה תכחיש אותו ז"א דהא השפחה לא מהימנא להכחיש וכן בכתב לא חשיב ג"כ על"ג. וגם בלא דרישה וחקירה וזהו קולת חכמים שלא מן התורה מטעם תקנת עגונות והסברא לזה דמכיון שאף במה שהקילה התורה היה כח ביד חז"ל לאסור רק שמשום תקנת עגונות לא החמירו כדעת הריטב"א ז"ל לכן הקילו אף בזה:
ועפ"ז מתורץ קו' הנוב"י בשאלה ל"ג בסופו ד"ה ובזה כו' והתשב"ץ בסי' הנ"ל שהקשו על דברי הרמב"ם ממ"ש בפ"ה מהל' עדות שבב' מקומות האמינה התורה ע"א וכן מדבריהם בעדות אשה שיעיד לה שמת בעלה דמשמע מזה שמדרבנן הוא ולפמ"ש ניחא דכונת הרמב"ם הי' שבאלו ב' מקומות האמינה התור' היינו שלא הי' כח ביד החכמים להוסיף חומרא על ד"ת ובעדות אשה שהוא ערוה החמורה שחזינין שהי' כח ביד חז"ל לאסור דבר המותר לגמרי מדמהדר הש"ס בתר טעמא דמשום עיגונא אקילו נמצא כל עיקר מיקרי הנאמנות בעד מיתה מדרבנן יען שהי' כח בידם להפקיע הד"ת מטעם לא תסור וס' חומר ערוה וכל עיקר שנאמנים בעד מיתה מיקרי רק מדרבנן וחז"ל הוסיפו אומץ לדינא דאורייתא ולכן מיקרי דרבנן משא"כ בסוטה ועגלה ערופה לא הי' להם לחכמים שום כח ויד לאסור בזה היפך הד"ת ולכן כח דאו' עליהם ויש קצת ראי' ממה שהעתיק הר"מ תיכף אח"כ בה"ג וכ"מ שע"א מועיל אשה ופסול ג"כ נאמנים ורמז שם הכ"מ להא דתנן הוחזקו להיות משיאין עד מפ"ע מפי שפחה כו'. וזהו ודאי רק מדרבנן רק דלדעתו הנאמנות דעד מיתה ואשה ועד מפ"ע שבעצמותם נאמנים מדאורייתא ג"כ מיקרי דרבנן מכיון שהי' כח בידם שלא להאמין היפך הד"ת וראי' לדברי דלפי שיטת הריטב"א ז"ל דע"א מן התורה נאמן והא דאמר הש"ס משום עיגונא אקילו היינו שלא להחמיר תיקשי דהי' להש"ס לומר משום עיגונא הניחו רבנן אד"ת דניהימני' ולמה נקיט הש"ס אקילו בה רבנן דמשמע שהקולא שלהם אלא ודאי דמכיון דהי' ראוי לחכמים להחמיר במקום הזה לאסור המותר מיקרי זה קולא דרבנן:
ולפ"ז י"ל ליישב השגת הראב"ד שהשיג בסוף הלכות גירושין דהי' להר"ם למינקט טעמא דדיקא ולפמ"ש ניחא דכל עיקר קולת החכמים בעד מפ"ע פסול דלא שייך ס' על"ג וגם סברת דייקא נסתר לס' הנוב"י הנ"ל דדייקא היינו שהעד מתירא לשקר דשמא תדייק ובעד מפ"ע פסול לא שייך זאת מכיון שיכול להשמיט ששקר ענתה השפחה ושפחה לא מהימנא כנ"ל ולכן יהיב הר"ם טעמא משום תקנת עגונות וכמו שכתבתי לעיל ובפרט לפי מ"ש הט"ז בח"מ סימן ב' דכל שהתירה התורה בפי' אין כח ביד חז"ל לאוסרו וכאן חזינין דקמהדר הש"ס בתר טעמא מדוע לא החמירו והיינו משום חומר א"א נתנה התורה כח ביד חז"ל לעשות כמה שירצו רק דדעתם הי' נוטה להקל בלי טעם משום תקנת עגונות וא"כ ממילא אף בכל שאר פסולים שייך תקנת עגונות ונאמנים. אך אמנם י"ל דהראב"ד ז"ל שהשיג וכ' טעמא דדיקא י"ל דאזיל לשיטתי' דמפרש מתני' דהמדיר מאכילתו שאינו מעושר כפי' הירושלמי וכולין בעדים או שהודה מעצמה ולא ס"ל כתי' הש"ס פלוני תרם לי ש"מ דס"ל דאין הראשון נאמן במה שאומר משמו ואינו יכול להכחיש אותו וא"כ א"א לומר דעד מפ"ע כשר מדאוריי' ורק דפסול מדרבנן בלבד כיון דאין הראשון נאמן וע"כ צ"ל דע"א נאמן רק מדרבנן משום דיקא והקילו חכמים ביתר הפסולים אגב גררא דשייך בע"א ואשה דייקא ולכן כתב הראב"ד ז"ל טעמא דדיקא:
ובמה שכתבתי יש לתרץ במה שמבואר בס' ושב הכהן בדף כ"ט דס"ל להראב"ד בעד מפ"ע אינו נאמן מטעם דלא חשיב על"ג וראייתו הוא מדס"ל להראב"ד בניתן לי בן במדה"י דאינו נאמן משום דלא שייך על"ג והדבר תמו' הא חשיב על"ג. ולפמ"ש ניחא דהראב"ד ס"ל דאינו נאמן הראשון להכחיש לכן ס"ל בעד מפ"ע לא חשיב על"ג רק דבזה תמוהים דברי הראב"ד לפמ"ש דדעת הראב"ד נוטה משום דהקילו חכמים בע"א משום על"ג תקנו חכמים ביתר פסולים אגב גררא דנאמנים מדוע ס"ל בניתן לי בן במדה"י דאינן נאמנים אולם עכ"פ דברי הרמב"ם מיושבים כיון דפסק דאין השני נאמן להכחיש וא"כ עד מפ"ע כשר ג"כ הוא על"ג רק דעד מפ"ע פסול הוא מדרבנן ולכן נקיט טעמא דתקנת עגונות כנ"ל ולפ"ז אנן דפסקינן לדינא בסימן י"ז דאין השני נאמן מוכח כשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דע"א נאמן מדאו' כנ"ל ובכל שאר פסולים נאמן מס' תקנת עגונות עכ"פ נחזור לראשונות די"ל דגם דעת רש"י ז"ל כשיטת הרמב"ם וסייעתו דע"א נאמן מדאורייתא רק דהא דפירש"י סברת אפקעינהו היינו בהס"ד אולם לפי מה דפסקינין בבכור דעד מפ"ע נאמן בע"כ הטעם משום מלתא דעל"ג ומוכח מזה כשיטת הרמב"ן דאין הראשון נאמן אך לפי"ז תיקשי דלשיטת הש"ג והראב"ד קשה מבכור וצ"ע וא"כ ממילא על דברי הצ"ץ שתפס במוחלט טעמא דאפקעינהו יש לפקפק דאררבה מוכח מדברי רש"י דלפסק הילכתא ליתא לטעמא דאפקעינהו וכנ"ל וע"א נאמן מן התורה וממילא ג"כ אין זה בכלל בטל הטעם וכמו שכתבתי וא"כ נתחזקו דברי מהר"י מינץ לדינא דבזמה"ז דליכא סניא נאמנת וא"כ ממילא בנ"ד נאמנת לומר שבעלה הי' מילידי מקום השני וחולצין לה וגדולה מזו י"ל דהכונה בדברי רש"י שפי' טעמא דהפקעה עפ"י דמבואר בדברי הריב"ש סימן שצ"ו כשחז"ל מפקירין המעות אזי אין אנו צריכין לסברת הפקע' דהו"ל כמו קדשה בגזל והפקר ב"ד הפקר אף בזמן הזה ולכן בכל גונא דעשה שלא כהוגן לא נזכר בש"ס סברת כל דמקדש כו'. מטעם דאף אם מקדש היפך דעת חז"ל מ"מ כשהפקירו את המעו' הוי לי' הפקר כו'. אולם בגונא דעשה כהוגן בעינן טעמא דאפקעינהו כו' וא"כ לפי"ז י"ל בדברי רש"י בכונתו דחז"ל הפקירו המעות על תנאי באם יבא בעלה הראשון ממדה"י אזי יהי' הפקר מעות השני ובאם לא יבא אף שהוא משוט בארץ אפקעינהו לקידושין הראשונים לגמרי בלי שום תנאי ולכן כשבא בעלה ממדה"י צריכה גט ממנו מדאורייתא ומשני מפני הרואין ואין כונת רש"י ז"ל שהפקיעו מהראשון הקידושין רק כל דמקדש כו' והפקירו מעותיו ובאם יבא ממדה"י אזי אפקעינהו לשני כן הי' נ"ל לכאורה אולם אין זה מספיק לדברי רש"י הנ"ל וגם על דברי הריב"ש ק' במה דחידש דבקידושי כסף אין אנו צריכין לסברת כל דמקדש רק משום דהו"ל כמו קידשה בגזל א"כ מדוע קאמר הש"ס תינח דקדיש בכספא דהא בקידש בכספא אין אנו צריכין לסברא כל דמקדש כו' וצ"ע ועכ"פ לסברת הריב"ש הנ"ל דמכיון דרבנן הפקירו המעות אין צריכין לס' הפקעה א"כ לק"מ קו' הצ"ץ דאף אם נאמר כשיטת הסוברים דע"א לא מהימן אלא מדרבנן מחמת סברת הפקעה עכ"ז יש בידינו כח להאמין ע"א ביבמה מכיון דליכא סניא ואף דאין כח בידינו להפקיע הקידושין כסברת החולקים שהובא בח"ץ סי' קכ"ד עכ"פ יש כח בידינו להפקיר המעות וממילא הוי לי' כמו קידשה בגזל ולא עקרינן כלל מדאורייתא וממילא מסולק בזה קו' עה"ג הנ"ל דאין זה בכלל בטל הטעם דאז בזמן שלא האמינו לא רצו להפקיע הקידושין מטעם סניא וג"כ מטעם הנ"ל לא רצו להפקיר המעות אולם כעת דבטל סניא יש כח בידינו להפקיר המעות וממילא משתרי' א"א אפומי' עפ"י ע"א ועפ"ז נתחזקו דברי מהר"י מינץ ומצאתי בשו"ת כנס"י סי' מ"ה שכתב ג"כ לחזק דברי מהר"י מינץ מטעמים אחרים ורק דקשה עליו במה שמתרץ קו' הצ"ץ שהקשה מדוע לא הגיה הרמ"א בסימן קנ"ח דחמשת נשים נאמנים בזמה"ז ותירץ דחמשה נשים נתפשטה הגזירה ומבואר במתני' ובימי המשנה נתפשט הך דיבום קודם לחליצה ברוב העולם ואף שבטל הטעם צריך מנין אחר כו'. משא"כ ע"א ביבמה שאינו מבואר במתני' נאמן בזמה"ז יעוי"ש. וא"כ לפ"ז י"ל לדעתו דאיהי ג"כ לא מהימנא לומר מת יבמי מכיון דמבואר במתני' ולפענ"ד אין שום הבנה לדבריו דאם כן לדעתו תיקשי מדוע לא הגי' הרמ"א בע"א ביבמה נאמן בזמה"ז מכיון שאינו מבואר במתני' ובפרט לפמ"ש לעיל דאין זה בכלל בטול הטעם אף שמבואר במתני' מכיון דמיקרי טעם האיסור ידוע ומבורר כמ"ש לעיל באריכות. וא"כ י"ל דשיטת מהר"י מינץ קיים לדינא דמהימן אף בזמה"ז לומר דמת יבמי ואי משום קו' הצ"ץ לא ארי' דיש לתרץ דהנה מבואר בדברי המ"ל בפ' י"ב מהל' גירושין ד"ה ויש להסתפק שהוכיח מדברי מהרח"ש דחז"ל גזרו ביבמתה שאינה מעידה אף היכא דיש בנים לראובן ושמעון דלא שייך טעמא שסופן שנעשו צרות יעוי"ש והיינו בע"כ משום דעיקר גזירתם היתה בלא פליג ואף היכא דל"ש סניא וא"כ י"ל דדעת הרמ"א ז"ל כס' מהר"י מינץ הנ"ל דאיהו מהימנא לומר מת יבמי מטעם דלא שייך סני' ומכיון דלא מצינו מזה אם גזירתם היתה בלא פליג והיינו משום דאז הי' התיקון נתפשט דמצות יבום קודמת כמו שכתבתי לעיל אולם בחמשה נשים שהי' בזמן הגזירה בלא פליג וכנזכר לעיל ולהכי לא הגי' כלל:
וביותר נלפע"ד ליישב ומקודם יש לראות בהא דתנן דחמש' נשים אינן מעידין אם הוא דאורייתא או רק דרבנן ומהנראה דזה תלוי באם נאמר דעד מיתה מהימן מטעם על"ג ודיקא גם ה' נשים נאמנים מדאורייתא וראי' לזה מדברי המ"ל בפ' י"ב מהל' גירושין שכ' במים שאל"ס אם העידו ה' נשים במסל"ת וכבר יצא הדבר מאיסור תורה במשאל"ס י"ל דנאמנים במילתא דרבנן ואם כאמר דה' נשים משקרי אף דשייך על"ג ודייקא א"כ מה יועיל מסל"ת דניכרין דברים דברי אמת הלא גם בלא מסל"ת ניכרן דברי אמת דלא עבידי לשקר במלתא דעל"ג ודייקא אלא ודאי דלא מחזקינין לה' נשים שיאמרו בודאי שקר רק דמספקינין להו בספק שמא יאמרו שקר אף בעל"ג ודייקא ולהכי במסל"ת דאומדנא דמוכח הוא שאומרים אמת מהימנינן להו במילתא דרבנן ולא בדאורייתא ובלא"ה חזינין שמחולקי' הפוסקים הרמב"ם והראב"ד בה' נשים שמעידין אם מחזקינן לא"א ודאי או לספק א"א יעו"ש במ"ל ובפ' א' מהל' סוטה הל' ט"ו ורק בלא מסל"ת עדיין מידי ספיקא לא נפקא שמא משקרת במזיד. אולם במסל"ת דאומדנא היא שאומר' אמת נאמנים במילתא דרבנן וא"כ י"ל לפ"ז אי ע"א מהימן מדאורייתא ג"כ ה' נשים נאמנים מדאו' ובמסל"ת אין כאן אף חומרא דרבנן מטעם דכשיצא הדבר מחזקת א"א איסור תורה שוב מהימנינן לה' נשים במסל"ת וכ"כ המל"מ הנ"ל ואף ששער אפרים בתשוב' סי' ק"ה ס"ל דה' נשים אינן נאמנים אף במסל"ת כל עיקר ראייתו הוא שמביא ראי' מהריב"ש שהוכיח דלא בעינן קישור דברים יעו"ש ובמל"מ הנ"ל ולדעתי אפשר לדחות הראי' מהריב"ש די"ל דהריב"ש לשיטתו אזיל דס"ל דעד מיתה נאמן מדרבנן. וא"כ ה' נשים אינן נאמנים מדאורייתא ומטעם מסל"ת לא מהימנינן להו כל דלא נפקו מחזקת א"א יעוי"ש בריב"ש סימן קנ"ה אולם להסוברים כדעת הרמב"ם וסייעתו דס"ל עד מיתה מדאוריי' א"כ אין חזקת א"א מדאורייתא רק דחז"ל החמירו שמא משקרי אף במילתא דעל"ג וא"כ במסל"ת דאיכא אומדנא דלא משקרי נאמנים וא"כ לפ"ז הדעת נוטה מכיון דמצינו דמסל"ת מהני בעדות ה' נשים א"כ ממילא גם בזמה"ז דאין מיבמין הדעת מכרעת דנאמנים מטעם דאיכא אומדנא דמוכח דלא משקרי בעל"ג וגם שנאה מקלקלת השורה לא שייך כלל וממילא אין זה בכלל בטל הטעם דאדרבה מצינו שבעיקר גזירתם שהורו לנו איסור בעדות ה' נשים והם אמרו ואמרו והפה שאסר התיר במסל"ת כנ"ל. ולפ"ז נחזור אל הראשונות למ"ש לעיל דלשיטת הרמב"ם דע"א נאמן מדאורייתא ממילא לא בעינן על"ג או מצד סברת הנוב"י שהבאתי לעיל דהקילו חכמים בעד מפ"ע אף דלא שייך מדעל"ג או כסברתי דמשום תק"ע אקילו רבנן אף בעד מפ"ע פסול דשם לא שייך על"ג ולהכי פסק הרמב"ם ז"ל בניתן לי בן במדה"י דנאמנת אף דלא שייך על"ג כנ"ל אולם הראב"ד ז"ל דס"ל דבניתן לי בן במדה"י דלא מהימנא והיינו משום דלדעתו עד מיתה דרבנן והקילו רק במדעל"ג ולפ"ז הרמ"א ז"ל דפסק כהראב"ד דבניתן לי בן במד"ה אין נאמנת וא"כ ממילא ה' נשים אינם נאמנים במסל"ת וא"כ י"ל דגזירת חכמים היתה בלא פליג ומטעם דמצינו מפורש לפי"ז דגזרו אף על מסל"ת דלא שייך סברת סניא וא"כ מה"ת נישרי כעת. אולם למ"ש לפסוק דעד מיתה מדאורייתא מהימן וא"כ גם במסל"ת נאמן א"כ י"ל דגם ה' נשים המעידים בזמה"ז ועכ"פ איהו מהימנא לומר מת יבמי ובלא"ה י"ל דלשיטת הראב"ד דבה' נשים המעידים איכא ספיקא ואם קידש חוששין לקידושין כאשר יראה המעיין במ"ל י"ל דאין זה בכלל בטל הטעם דשם אסרו חכמים בבירור משום סייג הדבר אולם הכא דאף דאסרו חכמים מ"מ אכתי מידי ספיקא לא נפק ואם כן חזינין שחששו רק לספק ובהבטל החשש א"צ מנין אחר ודומה לזה מצינו בתוספות ביצה דף ו' ד"ה והאידנא דאיכא חברי כו'. אם כן י"ל דאף ה' נשים מעידים והרמ"א שלא הגי' י"ל דס"ל כהרמב"ם.
כ"ז כתבתי לאשר ולקיים ס' מהר"י מינץ אף לשיטת הרא"ש דס"ל דעד אחד ביבמה אינו נאמן אמנם לפי מה דפסקו רוב הפוסקים דע"א ביבמה נאמן וכמבואר בצ"ץ ובעה"ג ובשו"ת כנס"י שם שפסקו כן רובם ככולם א"כ אף בעיגון דיבמה האמינו רק משום דסניא לי' לא האמינו אולם כעת דבטל סניא ממילא א"ל דהניחו על הד"ת וכס' הצ"ץ מכיון דהקילו חכמים בכל עיגון וכמ"ש בעצמו ואין זה בכלל בטל הטעם וכמש"ל דגזירתם הי' על תנאי זה ומכלל האיסור נשמע ההיתר. וא"כ בנ"ד שאדרבה מזקקת א"ע לחליצה לכ"ש דמהימנינין לה וכדברי מהר"י מינץ הנ"ל. ואין לפקפק ע"ז מס' הרמב"ם דיהיב טעמא אחרינא דמש"ה אין נאמני' לומר מת יבמי משום שאיסור לאו קל בעינה ואינה חוששת וא"כ לפי"ז בנ"ד מכיון דנאמר דאיסור לאו קל בעינה אין חילוק וי"ל דאף בזמה"ז אינה נאמנת וכנ"ל. אולם לאחר העיון י"ל דשרי' אף להרמב"ם ז"ל ומקודם נראה להבין דבריו דהא מסוגיא דילן מוכח איפכא מדא' רבא ק"ו לאיסור כרת התרת. ולפ"ז אין כאן ק"ו דאדרבה לאיסור לאו אינה חוששת ובש"ס יהיב טעמא משום דסניא ולפום ריהטא רציתי לישב דברי הרמב"ם עפ"י מ"ש הנוב"י דכל עיקר סברת דיקא הוא שהעד מתיירא דשמא תדייק ואף בקטנה דלאו בת דיוקא חושש העד לדבר רחוק שמא תדייק לכשתגדיל ולפ"ז אין כאן ס' לומר דמשום דסניא לי' לא ניהמין לע"א דז"א דבשלמא לדידה שפיר דלא ניהמן לה מטעם דחיישינן דילמא סניא לי' ואינה מדייקא ולכן לא סמכינין אדברי'. אולם בעד שפיר י"ל דהו"ל לסמוך מחמת דמתירא שמא מרחמי' ותידוק שפיר ואף דגדולה שנאת השונאה מאהבת האוהבה וכמ"ש התו' מ"מ אף דרחמי' הוא חשש רחוק מ"מ אין ברור לס' סניא והעד מתירא שמא מרחמי' לו ובודאי כנים דבריו ולכן מפרש הרמב"ם מטעם איסור לאו ולכן י"ל דהעד אומר שקר רק דז"א דהא הרמב"ם פוסק דע"א ביבמה נאמן ובאמת דברי הנוב"י צע"ג מסוגיא הנ"ל וגם צ"ע עליו מכתובות כ"ב בתוס' ד"ה תבא שתי' שם דחזקת דייקא מרעא והלא ב' עדים מכחישים אותו ואינו מתירא וחזינין שאמר שקר והיא אינה מדייקת לפום הס"ד דלא ידעינן תו שאומרת ברי לי ואין לבי נוקפו כפירש"י דאילו הי' קיים כו' ובע"כ צ"ל כמ"ש הנוב"י ז"ל בסי' מ"ב ד"ה אלא כו' שכונת הר"ם הי' יען דמוכח מסוגיא דקטטה דכל זמן שלא הוחזקה שקרנית ע"י שאמרה גרשתני נאמנת אף דסניא לי' ולמה ניחוש ביבמה לס' סניא ולכן קיהיב טעמא מתוך שהוא איסור לאו לכן חששו שמחמת שנאה לא תחוש לאיסור לאו ויהא קל בעיני' וא"כ מכיון דזכינו לזה דלהר"ם אינה חוששת לאיסור לאו מחמת סניא לי'. וא"כ בזמה"ז דליכא סניא חוששת ללאו ונאמנת וכסברת מהר"י מינץ ובפרט דלדעת הרמב"ם י"ל דבלא"ה שרינן לחלוץ בנ"ד דכל עיקר טעמא דאינה חוששת לאיסור לאו מחמת סניא לי' א"כ בזמה"ז דליכא סני' חוששת ללאו כו' וכ"ז הוא באומרת מת יבמי דרוצית להתיר א"ע. אולם בנ"ד דאדרבה דאוסרת א"ע וחזינין שחוששת לאיסור לאו ולכן י"ל דנאמנת אף להרמב"ם כנ"ל ויעיין בשו"ת פנים מ' ח"ג סי' מ"ה שמאסר ומקיים את שיטת מהר"י מינץ ואף ידיו תומכין לפסק הנ"ל:
אימרא שעדיין לבו מהסס בדבר דאף לצד היתר הנ"ל עכ"פ מידי מחלוקת הפוסקים לא נפקא והגם למה שהכריעו כדעת מהר"י מינץ מ"מ הצ"ץ ועה"ג חולקין עליו. וא"כ דמי נידון זה לנידון של הצ"ץ בסימן קכ"ג דף קפ"ג שהוכיח שם מכמה פוסקים דהיכא שיש מחלוקת הפוסקים אף דסוגיא דעלמא כחד להקל מ"מ כל דאפשר לברורי מבררינן ולא מקלינין אלא בא"א לברורי וא"כ בנ"ד ג"כ איכא לברורי ע"י שיכתוב למקום הראשון לחקור הדבר היטב ולמה כסמוך על דעת מהר"י מינץ לחלוץ במקום דאיכא לברורי ובזאת י"ל ג"כ אף דהי' מקום לצדד להיתר אחר ממה שהובא בסדר חליצת ס' ל"ה בשם הא"ז כשהיבם רוצה לילך למדה"י חולצין אף שאין מכירין וכ' שם הב"ש דהטעם הוא משום שעת הדחק וא"כ הי' מקום לומר דגם בכאן הוא שעת הדחק. אולם דז"א דהא גם בנידון הצ"ץ הי' שעת הדחק דיתעכב הדבר ביני וביני בהבירור ועכ"ז לא סמכינין אדעת הפוסקים אף שהסוגיא דעלמא כהמקיל ומכ"ש בכאן דאיכא למיקם עלי' דמילתא ושאני בנידון הב"ש שבאם לא נחלוץ לה כעת אזי לא יחלוץ לעולם ותתעגן כל ימי'. אולם הכא מה בכך דיתעכב הדבר עוד למאוד על ברורן של דברים אנו צריכין לברר זאת. ועוד אחרת דהא בנ"ד אין כאן מי שיכיר אשת המת אם לא מפי כתב וגם היבם אין מכיר אותה אילולי הסימנים הנ"ל ומצאתי בס' בית מאיר סימן קכ"ט שהביא ממש עובדא כנ"ד וצידד לאמור יען שנ"ל דאף שמבואר בב"ש סי' קס"ט בשם מהרשד"ם דאפשר דמהני מפי כתב להכיר אותה ובס"ח כ' הב"ש בפשיטות דמהני עפ"י כתב י"ל דאמרו רק באשה שמוחזקת עכ"פ בשמה אלא שחסר לנו הידיעה אם היא אשת המת בזה סמכינין אכתב משא"כ בנ"ד דמנא ידעינן שאשה זו שמה הכי דילמא אשת המת מסרה הכתב לאשה זו ששמה כשמה ואפשר שאף שתמתין בכאן למד יום ויהי' קרתה וענתה עכ"ז לא מהני ולבסוף מסיק דלהא לא חיישינן מטעם סברא א"א חוטא כו' כתי' הנימוק"י ותירוצו לא שייך כשמכירין אותו רק דפסק לפסק הילכתא דשלושים יום צריכה לישב פה בכדי שיהיה איתחזקה וקרתה וענתה: