אור ברסלב

אריה דבי עילאי אבן העזר· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ

סימן כו

סימן כה

על שאלה בשינוי שם אבי האשה בגט שאמרה אשה אחת שם אבי' משה ואח"כ נודע ששם אבי האשה הי' יוסף וצידד חכם א' לומר דשינוי שם האב אין פוסל בדיעבד כמ"ש עה"ג סימן נ"ה. אמנם באמת לצדד להקל בזה הן דברים תמוהים דהדבר פשוט דאין חילוק בין שינוי שם אבי האשה לשינוי שם אבי האיש לכל הטעמים שכתב שם עה"ג ובהיות כן איך יעלה על הדעת להקל מה שמבואר בש"ע סימן קכ"ט דהגט פסול ולא נמצא חולק בשום פוסק וכ"כ הטור שם והוא מתשובת הרא"ש וכ"כ התה"ד וכן דעת הרשב"א כאשר יבואר לקמן:

והנה הגאון בעל עה"ג לא סמך על דעתו זולת כשיסכים חותנו הוא הגאון בעל צ"צ וכבר כתב הצ"צ בתשובותיו דהגט פסול וציוה לקחתו מיד השליח ולקרעו שלא יבוא לידי ב"ד טועה אמכם לא נמצאת תשובה להגאון בעל עה"ג זולת שהשיב כן להשואל ולכך לא השיג על טענת עה"ג שנראה שאין מקום כלל לצדד ולהקל:

והנה מהראוי הי' כעת שכבר יצא לאור עולם שו"ת נוב"י מה"ב לעיין בזה שכ' בסימן ק"ז שרוצה לחלק בשינוי אבי המגרש בין כשהגט היה ע"י עצמו בין כשהי' הגט ע"י השליח וכמו כן שם בסימן קי"ב שמפלפל שם באריכות כשלא נזכר כלל שם אבי המגרש. אך אמנם מחמת שבעת שנכתבה תשובה זו אצלי עדיין לא הי' תחת ידי שו"ת נו"ב מה"ב הנ"ל לזאת קשה לי כעת העיון מחדש לשום עיוני באם אצטרך לשנות איזה דברים והנחתי כמה שנכתב מכבר. והנה מקור הדין הוא מתו' פ' הזורק דף פ' ע"א שכתבו מקום לידה אפי' שינה כשר כיון שאינו צריך לכתוב כלל והקדמונים הרגילו לכותבו וכו' וכתבו עוד התוס' ובמקום לידה אפילו של הבעל והאשה דאם הי' שינוי פוסל לא הי' נכון לכותבו כ"א עפ"י עדים ול"ד לאשתמודענא ביבמות דשם קל הדבר להתברר ועוד דאישתמודענא צריכין להעיד שלא תתעגן אבל כאן מה לנו לתקן לכתוב מקום לידה בהגט כיון שע"ז יוכל להביא לידי פסול עכ"ל התוס' וע"ז כ' עה"ג דהנה אנחנו נוהגין לכתוב שם האב עפ"י עצמו. וא"כ ע"כ שאינו פוסל ג"כ דאל"ה לא הי' לנו לכותבו עפ"י עצמו ואין לחלק דזה הוה דבר דעבידא לגלויי דז"א דדוקא עפ"י עדות אשה וקרוב אבל עפ"י עצמו לא והשתא לפי מה שחילקו התוס' דאישתמודענא בעינין להעיד כדי שלא תתעגן אבל כאן מאי לנו לכתוב וכו' ה"ה בנ"ד לא שנא. שוב מצאתי במהרי"ו שהרגיש בזה וכתב דכי דייקית לשון התוס' משמע דאם עביד לגלויי לק"מ הא דכותבים עפ"י עצמו ולפענ"ד הדבר רחוק ודחוק דנאמין לו עפ"י עצמו ובהדיא אמרינן בגמרא ואפילו קרוב וכו' ואילו עפ"י עצמו לא קאמר משמע דאף במלתא דעבידי לגלוי' אינו נאמן עפ"י עצמו עכ"ל עה"ג:

והנה כל דבריו תמוהים דלדעתו דעפ"י עצמו אינו נאמן אם כן למה הוצרכו לתוס' לחלק בין מקום לידה לאישתמודענא דהתם בקל יוכל להתברר משא"כ כאן הול"ל דהתם בעינין קרוב או אשה ובמקום לידה סומכים עפ"י הבעל או על אשה כמ"ש התוס' בהדיא וכן הקשה מהר"י בן לב בחידושי גיטין אך אמנם בעיקר הקושי' דהרי באמת לא איתמר בגמ' רק קרוב או אשה אבל עפ"י עצמו לא קאמר מצאתי הרמ"א ז"ל שהקשה בד"מ על מהר"י דמשמע מדבריו דסומכים עפ"י עצמו והניח בצ"ע ולענ"ד לק"מ דלכאורה הוא גמרא ערוכה כותבים גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו ובלבד שיהי' מכירן ומסיק בגמרא שיהא מכיר שם האיש ואשה בגט ושם איש ואשה בשובר ומבואר בש"ע דאפילו קרוב ואשה נאמן הרי מבואר בהדיא בגמרא דעפ"י עצמו אינו נאמן וכ"כ הנ"י שם לקמן משמע מכאן דסמכינין על אשה וקרוב אע"ג דאין סומכין על בע"ד עצמו ע"ש הרי לכאורה מבואר בהדיא בגמרא דעפ"י עצמו אין כותבין. אמנם אחר העיון משם ראי' להיפך דהא מתחלה ס"ד דדוקא שם איש צריך להכיר בגט ולא שם אשה וע"ז מקשה בגמרא נחוש דלמא יהיב לאתתא דלאו דידי' ומשני ה"ה דצריך להכיר שם האיש והאשה ועיקר הטעם דצריך להכיר שם האיש והאשה בגט הוא מטעם דילמא מסיק שמי' יב"ש או מסיק שם אשתו כשם אשה אחרת וממטי' לאיתתא דלא דילי' הא לאו האי חששא לא הי' צריכין להכיר אפי' שם האיש והאשה עצמו וא"כ האי חששא שייך דוקא גבי האיש והאשה עצמו אבל שם אביו יכולין לסמוך עפ"י עצמו כיון דליכא האי חששא דהרי תה"ד בסימן קל"ח השיב על מי שרצה להוכיח דאין שינוי שם אבי האיש פוסל בגט מהאי דאמרינין דקרי לי' ועני מקרי הכרה דאכתי תיקשי הרי שם אביו לא הודיע ע"ש שהאריך ודחה כל ראיותיו ועל ראי' זו כתב דאין הוכחה כלל דלא חיישינין דלהוי מסיק שמא דאבוהו בשמא דאחרינא דהוי חציפותא טובא אלא אשם עצמו חשו ודקאמר דילמא יוב"ש אסיק שמי' כו' אי סף קאי ולא קאי על שמעון וכו' והייט היכי דיוב"ש וראובן בן שמעון בעיר אחת דילמא אזיל ומסיק שמי' יוב"ש הרי מבואר בהדיא דעל שם אב אין חשש כלל ולכך ודאי סומכין עפ"י עצמו וא"ל דאכתי האיך סומכין בשם אבי האשה עפ"י הבעל באמת אין זה קושיא דהא בלא"ה הרבה פוסקים ס"ל דאם שמות האנשים שוים אע"ג דאין שמות הנשים שוים אין מגרשין אלא זה בפני זה או משולשים ואף להחולקים לפענ"ד בנ"ד כזה דאם גם שמות הנשים שווים רק דבשם אביהם אינם שווים מודים דבעינין סימנים ולגרש זה בפני זה ואפשר דבזה הדרא ראיות מהר"ר מ"ן בכר"ך לדוכתי' מה שהובא בתשובות ב"ח חדשות סי' פ"ט דמוכיח דאף דאין שמות נשותיהן שוות ונתערבין דג"כ בעינין סימנים או דורות ודתירצו בגמ' בסימני' או משולשים היינו דשליח ועידי מסירה אינם יודעים הסימנים והדורות ומייתי מהר"ר מ"ן בכר"ך ראי' מדלא משני בשאין שמות נשותיהן שוות אלא ע"כ דאעפ"כ צריך סימנים ותמה ע"ז הב"ח בתשובה שם דהרי שם ע"כ איירי דשמות הנשים שוות דא"ל האיך נתערבו. אמנם לענין אין שמות אבי הנשים שוים נראה דשפיר הוי מצי מוקי דשמות אבי הנשים אינם ידועים אלא ע"כ דכל כה"ג בעינין סימנים וא"ל דאכתי אמאי מוקי בסימנים ומשולשים לוקמא בשאין שמות אבי האנשים שוים זה אינו קושיא דשמותיהן שוים משמע גם שמות אביהם דבכלל שמו הוא ג"כ שם אביו כמ"ש התה"ד סימן קל"ח שהבאתי למעלה יעו"ש. ועוד נרא' לפענ"ד דבכה"ג דשמות האנשים ואביהם שוים ושם הנשים שוות ושם אבי האשה אינו ידוע באמת אפשר דלא סמכינן על הבעל זולת על האשה דלא חציפה למשני שמא דאבי' כמ"ש לעיל בשם תה"ד ומעתה דברי רבינו הרמ"א ז"ל סימן קכ"ט ס"ק י"ב וי"ג שכ' על דברי הב"י שכ' בשם הה"מ והנ"י שכתבו דבעינין אשה וקרוב אבל אין סומכין על עצמם עוד הביא דברי מהרי"ו דמשמע מדבריו דסומכין על עצמו והניח בצ"ע תמוה מאד דהה"מ והנ"י מיירי בשם עצמו ובהא ודאי אין סומכין עליו כמבואר בגמרא משא"כ מהרי"ו בהדיא איירי בשם אביו. ובזה הרמ"א עצמו כתב דנוהגין לכתוב עפ"י עצמו ולפי מ"ש גם דברי התו' ברורים דודאי לענין מקום הלידה אין חילוק בין עצמו לבין אשה וקרוב דהרי אין כאן חשש דלמא יהיב לאיתתא דלאו דילי' כיון שכותבין שמו ושם אביו ושם עירו רק דקדמונים הרגילו לכותבו ליתר שאת אם ימצא עוד יוב"ש שיהי' מוכח מתוכו וממילא סמכינין גם עליו ואף אם נמצא דחוששין שמא מכוין לקלקלה כדמשמע מדברי הרמב"ם פרק הביאו הב"ש בס"ק מ"מ כיון דלס"ד דתו' דדמיא לאשתמודענא דבקל יכול להתברר א"כ אי אפשר לקלקלה דהרי יכול להתברר כמ"ש ופירשו התו' והרא"ש ריש גיטין דאינו חשיד לקלקלה ולכך שפיר לא חלקו התו' בין אשתמודענא למקום לידה דסמכינין על פי עצמו משום דלענין מקום לידה אין חילוק בינו לבין קרוב אחר משא"כ לענין חליצה דמיא ממש לגט דחיישינין דלמא ממטי ליה לאתתא אחרינא דלאו דילי' ה"נ איכא למיחוש דילמא חליץ לאיתתא אחרינא דלא יבימתו וכל זה ברור לענ"ד. ולכך הוצרכו התוס' לחלק דמקום לידה א"א בקל להתברר משא"כ אשתמודענא וזה כונת מהרי"ו שכתב דכי דייקית לשון התוס' משמע דעביד לגלוי' אפילו עפ"י עצמו נאמן כמ"ש. גם מה שמדמה בעל עה"ג שם האב למקום לידה הוא תמוה מאד דהתוס' לא כתבו רק משום דמקום לידה אינה מתקנת בעלי התלמוד כלל. רק דהקדמונים הרגילו לכותבו ואם הוי יכולה לבוא לידי עיגון לא היה לרבותינו לתקנו מאחר שגם חכמי התלמוד לא הזקיקו לכותבו משא"כ בשם האב שהוא מתקנת התלמוד מתחילה לא שייך לומר דלא הי' לנו לכותבו ולא שייך על החכמים לאיזה צורך התקינו דהם יודעים מאיזה הטעם או שיהי' מוכח יותר מתוכו מי המגרש או דלכתחיל' דמיא לשמו כמ"ש הר"ן בטעם דבעינין מדאור' שמו ועיין בתה"ד סי' קל"ח שכתב באריכות בזה והרבה דברים התקינו חכמי התלמוד דבדיעבד אם לא כתבו כשר ואם שינו פוסל כמו בשם עירו לשיטת הרא"ש דבדיעבד כשר ואם שינו פסול ולפענ"ד גם לענין שם עירו להנך דכותבין מקום הדירה ג"כ יש להסתפק אם סומכין עליו ואפשר דתלי' בפלוגתת הרא"ש והראב"ד אם בלא כתב שם עירו כלל דלדעת הרא"ש כשר ולדעת הראב"ד פסול עיי"ש. ואפשר לחלק כמ"ש הפ"י בגיטין דף פ' דבשינה מקום דירת הבעל איכא לעז יעו"ש. והנה ראיתי עוד להפ"י שכ' דבמקום עמידת הבעל לא שייך לעז משום די"ל מילי מסר ואף לכתחילה יש להם לכתוב מקום עמידת הבעל בשעת אמירה כדמשמע בעובדא דענן בר חייא מחגרא ביבמות דף קי"ו ואני תמה דאיך אפשר לומר שכותבין העומד היום הרי כותבין יום שנכתב הגט לומר דהעומד קאי על אמירה ואפשר שרחוק מקום הכתיבה ממקום עמידת הבעל מהלך חודש או שנה גם מה שהביא מההיא דיבמות לא ידענא מאי קאמר דודאי לא נכתב מקום אמירתו דההוא דאמרינין התם מילי מסר אין הכונה דמה שכתב נהרדעא היינו דנכתב מקום אמירה דא"כ לא נכתב שום מקום דירתו וא"כ היה צריך לבדוק כל העולם. ואם כונת הפ"י דילמא הי' כתוב שם מקום אמירה בפ"ע א"כ הרי אמרו בהדיא שהאי יומא גבן הוי א"כ איך אמרו דילמא מילי מסר דהרי בהדיא הי' כתוב בגט דמילי מסר והעיקר נלפענ"ד כמ"ש הפ"י אח"ז שלא היה כותב מקום עמידה כלל. אמנם אף עפ"כ אין להביא ראי' משם דלא נהגו לכתוב מקום עמיד' דבעל די"ל דבדיעבד כשר. וכן נראה מהמרדכי פרק השולח שלא הביא ראי' משם למקום לידה רק לענין דיעבד דכשר וגם הרח"ש ותוס' לא הביאו משם ראי' משום דאיכא למדחי כמ"ש. אמנם נ"ל מ"ש עוד מ"ש הפ"י דליכא לעז משום דאין הכל יודעים עמידת הבעל אם מסר מילי כן הוא הנכון איך אמנם אכתי משכחת לה דאיכא לעז אם אינו במקום הכתיבה וכתבו העומד כחן או להיפוך שעומד כאן במקום הכתיבה והם כתבו במקום אחר וא"כ דבאמת פסול והא דלא מוקי' בהכי משום דהי' במזרח וכתבו במערב משמע שאין הבעל כאן במערב רק במזרח והם כתבו במערב והכתיבה לא הי' לא במערב ולא במזרח דהרי אכתי איכא לאוקמא שנכתב הגט במערב וכתבו העומד היום במערב. דח"כ איכא לעז וכבר כתבתי דהעומד כאן משמע מקים הכתיבה ולא מקום אמירה

נחזור לענינינו וכבר כתבתי דאף אם נימא דליכא לעז א"כ תיקשי דילמא צריך לכותבו לכתחילה ואפ"ה לא מוקמינין הי' במזרח על מקום עמידת הבעל משום דבדיעבד כשר כיון דליכא לעז וא"ל דהא בהא תלי' דאם צריכין לכתוב מקום עמידה א"כ מתפרש העומד היום כאן מקום עמידה ואיכא לעז אבל אם אין צריכין לכתוב מקום עמידה ממילא אף שינה מקום עמידה מפרשין אותו על מקום אמירה דכבר כתבתי דליתא דלשון העומד היום אינו סובל מקום האמירה. ועוד א"א לפרשו אפילו על מקום אמירה וא"כ איכא לפרש על עמידת הבעל וקשה לדעת הרא"ש עוד קשה על שיטת התוס' ולפי מה שפירש מגיני שלמה גם בשיטת הרא"ש לפי' הפ"י כשיטת הסוברים דיש חילוק בין דבר שאין צריך לכתחלה דכשר בשינה בין דבר שצריך לכתוב לכתחלה דפסול בשינה הרי הרא"ש כ' דלשיטת הרי"ף ורש"י מכשרי רבנן בהי' במזרח וכתב במערב אע"ג דלכתחלה משמע דצריך לכותבו לכתחלה ואם נימא דאין צריך לכותבו אפי' לכתחלה א"כ תיקשי על הנך פוסקים דס"ל דתצא בהי' במזרח וכתב במערב ודוחק לומר דפליגי בהא ועוד דלר"מ וודאי הוולד ממזר א"כ נצטרך לומר להנך פוסקים דס"ל דכשר לגמרי לרבנן דגם בזה ר"מ ורבנן פליגי דר"מ ס"ל דצריך לכותבו לכתחילה והוי מטבע שטבעו חכמים ורבנן ס"ל דאפילו לכתחלה אין צריך לכותבו וזה קשה מאוד שלא מצינו שיפלגו בזה ועיין בח"מ סי' מ"ג ובב"י שם ובטור סעיף לענין שאר שטרות שגם שם בעינין לכותבו לכתחילה רק בדיעבד כשר ועיין בפ"י כאן דף פ' והנה אי לאו החילוק שכתבו בין דבר שצריך לכתחלה לכותבו או לאו הייתי יכול לפרש לשיטת הפוסקים דס"ל דהי' במזרח וכתב במערב דלרבנן כשר לגמרי ולר"מ הולד ממזר דתרווייהו ס"ל דחף לכתחיל' אין צריך לכתוב מקום עמידת האדם לא בגיטין ולא בשטרות רק דלר"מ ס"ל דכל שכתבו המקום כיון דתקנת חכמים אף בשאר שטרות לכתוב מקום הכתיב' ובשכותבין המקום ממילא בשינ' וכתב מקום האמיר' הוה משנה ממטבע והולד ממזר לר"מ כמ"ש בשינ' אף מקום האמיר' דהוי ממזר לר"מ ורבנן ס"ל כיון שאין צריך לכותבו אע"ג דכותב צריך לכתוב מקום הכתיב' אפ"ה אף בשינ' כשר והפוסקים דס"ל דרבנן מודו דתצא ג"כ הטעם דפוסלים בשום שינוי כמו לר"י אע"ג דאין צריך לכותבו:

אמנם לפי"ז באנו לומר דאף במקום עמידת הבעל והאש' בשאר שטרות אם כותב מקום עמידת הלוה והמלוה דודאי צריך לכתוב מקום הכתיב' באותו טעם עצמו ועיין בח"מ סי' מ"ג סעיף ט' ובסמ"ע שם:

נחזור לענינינו וכבר עלה בלבי ליישב במה שהקשיתי למעלה דממ"נ איך יסבור הרא"ש בעמידת הבעל וגם מה שהקשה המגיני שלמה והוכיח דהרא"ש מחלק ג"כ בין דבר שצריך לכתוב לכתחילה דאל"ה אמאי לא מוקי בעמידת הבעל ואע"ג דאין צריך לכותבו אפ"ה אם שינה פסול אלא ע"כ דהרא"ש מחלק ג"כ חילוק הנ"ל דנראה לפענ"ד דאע"ג דאינו מחלק מ"מ מוכח שפיר דס"ל להרא"ש דאי ס"ד דלכתחלה צריך לכתוב מקום עמידת הבעל א"כ הוי מטבע שטבעו חכמים בגיטין ועכ"פ לר"מ הוי בכלל כל המשנה וע"כ לא חילק הרא"ש בין היכי דאיכא לעז ובין דליכא לעז אלא לרבנן אבל אליבא דר"מ מודה הרא"ש דאע"ג דליכא לעז כל ששינה ממטבע שטבעו חכמים הוולד ממזר. אבל גם על זה יש לפקפק דנראה דלאו בכל ענין ס"ל לר"מ דמשנה הוולד ממזר אלא היכי דאיכא טעמא דהרי ג' גיטין פסולים אע"ג דמשנה הולד אין ממזר וע"ש בר"ן שכ' ובירר כמה חילוקים בזה ועיין ברשב"א ריש גיטין גבי שליח שלא אמר בפני נכתב ובפ"נ שכ' שני פירושי' דלפירושא קמא לא מהני אפילו חוזר ונותנו לה ע"ש. עוד יש לעיין בהי' במזרח וכ' במערב עמידת עדים דפליגי הפוסקים לדעת הרא"ש אם לרבנן כשר או פסול וכי ס"ד דפליגי אי הוי לעז או לא ובאמת דברי הרא"ש בפי' הרי"ף ורש"י אינן מוכרחים די"ל דכוונת הרי"ף ורש"י דרב קאי גם על שלש מלכות ואכולהו מתניתא קאי וגם על הי' במזרח וכ' במערב וכן פירש הרמב"ן ורשב"א דעת הרי"ף וכן דעת הרמב"ם ודברי הלח"מ שם תמוהי' מאד מה שלא הביא כלל דברי הרשב"א והרמב"ן. אמנם דעת התוס' מוכרח דס"ל בפירש"י כמו שפירשו הרח"ש דהרי כתבו דלשיטת ר"ת א"ש הא דקאמר לערבינהו ולתנינהו ואי ס"ד דס"ל דהא דפי' רש"י דרב קאי על שלש מלכות היינו גם על שלש מלכות וה"ה דקאי על הי' במזרח וכ' במערב א"כ גם לשיטת רס"י א"ש. ועוד קשיא לי דלפי מה שיש חילוק בין שיטת התוס' והרא"ש והרח"ש דרכו להיות נמשך לעולם אחר שיטת התוס' וכבר עמד ע"ז הרב מהרח"ש בתשובות לאה"ע יעו"ש שהביא דברי מהר"י בן לב שכ' דתוס' והרא"ש פליגי בתרתי ע"כ. ובאמת דברי מהר"י בן לב בלא"ה תמוהין אמכם הרב מהרח"ש נתקשה בזה דקשה לומר דהרא"ש שהולך תמיד בשיטת התוס' וכאן חונק עליהם ולא יביא דבריהם. ועוד קשה לפי דעת הרא"ש דהפסול משום לעז הרי הט"ז סי' קכ"ט ס"ק ה' בתשובה הכריח בדעת הרא"ש דמשום לעז אין לפוסלו ואף לשיטת המגיני שלמה בתשובותיו הנ"ל והביאו הט"ז דס"ל דתרתי בעינן שינוי ולעז אכתי קשה אי מקום לידה לא מקרי שינוי אם ח"צ לכותבו א"כ ל"ל להרא"ש לחלק דליכא לעז תיפק לי' דלא מיקרי שינוי ואם מיקרי שינוי אף דא"צ לכותבו א"כ כ"ש דמקום עמידות הבעל מקרי שינוי וכ"ש מקום עמידת עדים וא"כ כ"ס דתיקשי כל הנך קושיא שהקשיתי למעלה וכ"ש לשיטת הט"ז שם דקשה טובא לזאת נלענ"ד ליישב כל הקושי' שכתבתי למעלה ולבאר דדברי התוס' והרא"ש הם אחדים וליתנייהו לכל הני כללי דכיילו דכל שצריך לכתחילה או אפי' לכתחילה א"צ ואקדים תחלה וה שכ' הב"י סי' קכ"ה בשם תשובת רשב"א ז"ל על גט שכתב בו שנולדה במרשילא והיא בנרבונא שאף את"ל שאין שם עירו ועירה מעכב בגט מ"מ במשנה ודאי פסול דהא קתני בהזורק שינה שמו ושמה וכו' וכשתיקן ר"ג אפשר שגם במקומותיהם תיקן וכו', והנדון שלפנינו שינה שם עירו הוא כיון שהזכירו ולא זה הוא מקום שנולדה ע"כ נראה כוונת הרשב"א דאזיל לשיטתי' והביאו הב"י לקמן תשובת הר"ן שהביא תשובת הרשב"א דאם לא כ' מקום דירה וכתב מקום לידה כשר ולכך הוי שינה שם עירו ופסול. אמנם גדולה מזו כ' הב"י בסי' קכ"ה בשם הרשב"א בתשובה וז"ל על גט שכ' בו יצחק בן אברהם ומילת אברהם על המחק והשיב נרא' שהוא פסול כיון שאמר בן אברהם הרי מכלל שמו הוא זה והוי כאלו כ' שמו על המחק עכ"ל. והנה הב"י בסי' קכ"ט הביא תשובות הרשב"א שאפשר שא"צ לכתוב שם אביהם כלל דשמו ושמה שם עירה ושם עירו תנן ושם אביו לא תנן הרי מבואר דס"ל דשם אביו אינו מתקנות חכמי התלמוד ואפילו לכתחילה אין צריך לכותבו וא"כ טעמא מאי מדוע פוסל בשם האב על המחק ואע"ג דהוא פוסל בשינה מקום לידה היינו משום דס"ל דשם לידה הוא בכלל שם עירו. ובפרט בלא כתב מקום דירה דוודאי הוא שם עירו ממש לשיטתו משא"כ בשם האב. אמנם הרשב"א עצמו ביאר הטעם בתשובה דאע"ג דבלא כ' שם האב כשר מ"מ כל שכתב יצחק בן אברהם הרי גם האב בכלל דשמו יצחק בן אברהם. ולכך פסול בכתבו על המחק וא"כ כ"ש דס"ל להרשב"א בשינה שם האב דפסול דכיון דכתבו הוי בכלל שמו והו"ל שינה שמו כמו גבי יצחק בן אברהם והוא כ' יצחק בן יעקב והוי שינוי שמו ממש ודברים אלו ברורים עפ"י המבואר ברשב"א. ולפענ"ד כ"ע מודים בזה דמטעם זה נראה דגם הרא"ש פוסל בשינוי שם האב אף דמשמע מדבריו דס"ל ג"כ דשם האב אינו מתקנת חכמי התלמוד שהרי כ' בכלל מ"ה סי' ך"א וז"ל טוב להזכיר כדי לברר הדבר אם שני יוב"ש כו' הרי מבואר דס"ל ג"כ שם אביה אינו בכלל שמה וה"ה שם אביו אינו בכלל שמו וא"כ אינו מתקנת חכמי התלמוד ואפ"ה פוסל הרא"ש בשינה שם האב וכבר כתבתי דמשום לעז לחוד אין לפסול אמנם לפי מה שכתבתי אתי שפיר דאעפ"י דא"צ לכותבו מ"מ הוי שינוי שמו שיאמרו שאחר גירש וכמו שמבואר. ומעתה נתיישבו כל הקושי' והנה הט"ז שם בתשובה סי' קכ"ט כ' דקודם תקנת ר"ג לא היו מקפידין על לעז זולת ר"ג הזקן תיקן משום לעז שיהי' כותב וכו' וכל שעבר על תקנת ר"ג פסול אבל כל שלא עבר על תקנת ר"ג אעפ"י דאיכא לעז דינו כקודם תקנת ר"ג ולא מפסל גיטא משום לעז. ומעתה דברי התוס' והרא"ש אחדים ומבואר בעיקר כוונת התוס' והרא"ש דאינו בכלל שינה שם עירו ועירה דכיון דא"צ לכותבו מדין התלמוד הרי שאינו מתקנת ר"ג וממילא כשר בשינה ומ"ש הרא"ש לחלק בין מקום לידה ליכא לעז למקום דירה דאיכא לעז קאי על עיקר התקנה לפרש דמדוע נימא דר"ג לא תיקן רק על מקום דירה ולא נימא דגם מקום לידה בכלל ור"ג תיקן בכולם כדעת הרשב"א שהבאתי למעלה וע"ז כתב דעיקר תקנת ר"ג לא הי' אלא משום לעז ובמקום לידה לא שייך לעז הלכך בוודאי לא נכלל בכלל תקנת ר"ג בעירו ובעירה. ולכך הוכיח שפיר דגם מקום עמידה א"צ לכותבו מדין התלמוד דאי הוי צריך לכותבו מדין התלמוד ממילא הוי בכלל שם עירו אבל אם אינו בכלל שם עירו אף בדאיכא לעז כשר וכמ"ש לעיל ומה שבאמת לא תיקן ר"ג על עקום עמידה אע"ג דפעמים איכא לעז משום דעיקר תקנת ר"ג הי' מטעם שדרכם הי' לשנות שמם ושם עירם כרי שלא יכירוהו כמבואר שם וע"ז הי' לעז ע"כ עמד והתקין משא"כ במקום עמידת הבעל דמעולם לא הי' דרכם לשנות דלאיזה צורך ישנה העמידה וגם אין הדבר תלוי בבעל.

ואין להקשות דהרי כתבנו דאף שבאביו אינו מתקנת ר"ג אף לדעת הרא"ש ואפ"ה פסול משום דכיון שכותבו הרי הוא בכלל שמו וא"כ גם במקום לידה נמי נימא הכי דכיון שכותבו הרי הוא בכלל שם עירו וכמו שבאמת פסק הרשב"א בתשובה שהבאתי לעיל. אמנם הדבר פשוט דלק"מ דבמקום לידה שפיר יש לחלק בין תוס' והרא"ש ובין הרשב"א דרשב"א ס"ל דגם מקום לידה הוא בכלל תקנת ר"ג כמבואר בתשובה שהבאתי לעיל ובתשובה שהביא הר"ן בשם הרשב"א ועוד הביא הב"י להרשב"א בסי' הנ"ל דמשמע מדברי' דגם מקום הלידה הוא בכלל שם עירו וכשכותב מקום לידה א"צ לכתוב מקום דירה וא"כ שפיר כ' דאם כ' מקום לידה ולא כ' מקום דירה הרי מקום לידה נכתב במקום שם עירו וכל ששינה בו פסול אבל התוס' והרא"ש ס"ל לעולם אין מקום לידה בכלל שם עירו ואם לא כתב מקום דירה וכתב מקום לידה הוי כלא כ' שם עירו כלל דעיקר שם עירו היינו מקום דירה שאדם נקרא על שם מקום דירתו וכמ"ש התוס' והרא"ש והמרדכי פ' השולח והרא"ש כאן וכמ"ש הר"ן על דברי הרשב"א בתשובה דלא דעי שם מקומות לשם האנשים משא"כ בשם האב כ"ע מודו כל שכותבו הרי הוא בכלל שמו וכמו שהארכתי לעיל ובזה מיושב מ"ש בתשובה סי' ך"ה שפלפל בשינה שם הנהר אע"ג דמשמע נמי דאין צריך לכותבו וכן כ' הר"ן הביאו הב"י סי' קכ"ח דלרווחא דמלתא כותבין אותו וכן משמע קצת באותו תשובה עצמו אע"ג דאיכא למדחי דכוונתם דבדיעבד כשר וכמ"ש ולענ"ד יותר עיקר דהטעם דכל שכותבין שם הנהר בשביל סימן העיר ממילא במשנה הוי שינה שם עירו כמו שם האב דקאי על הבן ולכך הוי שינוי משא"כ במקום לידה שמקום לידה הוא מקום בפ"ע ומקום דירה הוא מקום בפ"ע ולפי"ז ניחא מה שמבואר במהרח"ס וכתבו עוד בתשובות דכיוונו לדיעה א' ארבעה חרסים עמודי עולם שהם המהרי"ט ומהרי"ט בן יעוש ומוס' ר"ח שבתי ומ' שמואל וילייסר והסכימו על ידם כל חכמי קושטאנדינא בשינה כינוי אבי האשה שהי' כינוי טראנטן וכ' טראניטה שהגט פסול זולת שנחלקו אם מיקרי שינוי אם לא וכמבואר כ"ז בתשובת מהר"ח שבתי חלק אה"ע סי' ב' וסי' ג' ובמה שכתבתי מיושב גם מה שהקשה מהרח"ש שם על מהריב"ל בשינה שם אביו אפילו נשאת תצא וכן כ' בחלק ב' בשינה שם אביו תצא מזה ומזה כמו בשינה שם עירו והקשה עליו דמ"ש מכל פסולי דרבנן דלא תצא ועוד הקשה לו דהרי מהר"י ב"ל עצמו כ' דבשינה מקום לידה כשר לשיטת התוס' משום דס"ל דכל שאם לא כתב כשר ה"ה בשינה וא"כ אמאי החמיר מהר"י ב"ל בשינה שם האב דתצא כיון דלדעת התוס' הוא כשר כמו בלא כתב כלל. ולפי מ"ש מתורצים דברי מהריב"ל דשאני שם האב דהוי בכלל שינוי שמו כשכתבו ונלפענ"ד דלזה רומז מהריב"ל במאי שכ' דהוי כשינה שם עירה דבשינה שמו ושם עירה אף רבנן מודו דתצא והוולד ממזר והדבר נכון למאד שלזה כיון מהריב"ל ובזה מיושב ג"כ מה שהוקשה למהרח"ש על הרא"ש שפסק ג"כ בשינוי כינוי אבי האשה דתצא ולענ"ד הדברים כמו שכתבתי מטעם דהוי כשינה שמו. וגם נרא' לפענ"ד ברור דזה כוונת הח"מ בס' י"ג ס"ק ד' שכ' דלא כמהר"ם לובלין שכ' בתשובה סי' קי"ז בגט שהי' בטל מן הדין וכו' והנה עובדא דמהר"מ לובלין שכ' על המגרש לוי והוא לא הי' לוי ולכאורה אכתי אמאי קרי לי' בטל מן הדין הרי כהן ולוי רוב פוסקים ס"ל דא"צ לכותבו כלל אלא ע"כ דס"ל כמ"ש דכיון שכתבו ושינה בו הוי שינה שמו ובשינה שמו מודים חכמים לר"מ דתצא והוולד ממזר. והנה נתבאר מדעת כל הראשונים והגאונים האחרונים דאפי' בכינוי שם אבי המתגרשת דתצא והוולד ממזר ודלא כתשובות עה"ג:

עוד פש גבן לברורי לשון התוס' והרא"ש בענין ראיית ר"ת דלכאורה יש שינוי בראייה בין לשון תוס' ללשון הרא"ש דהנה מלשון התוס' משמע דראיית ר"ת הוא על טעם ר"י דכל שאין צריך לכותבו לכתחילה אין השטר נפסל בשינוי כמו התם אע"ג דבאמת איכו כהן השטר כשר וכן משמע מלשון הר"ן וכן מבואר בכ' הגמרא. אמנם הרא"ש הוסיף וכתב ובסביל העדים אין לפוסלו משמע שהראי' היא ענין בפ"ע. והנה לכאורה לפי המשמעות שבתוס' שכתבתי למעלה קשיא האיך מביא ר"ת ראי' משטרות לגיטין שהרי שינ' מקום עמידת העדים כתבו התוס' לקמן דבשטר כשר ובגט פסול. ובאמת לפי מה שבארתי למעלה בעיקר כוונת התוס' דדבר שא"צ לכתוב אינו בכלל שם עירו א"כ הי' מקום לומר דכוונת התוס' דלענין כהן דמיקרי שינוי שמו אין חילוק בין שטרות לגיטין אבל א"א לומר כן דהרי כבר כתבתי דבגיטין פסול אם כתב כהן על מי שאינו כהן וא"כ כ"ש דקשה טובא על ראיית ר"ת דהרי בכהן עצמו יש חילוק בין שטרות לגיטין עוד הקשה הג"פ סי' קכ"ח ס"ק י"א לפי מה שהאריך הש"ך בח"מ סי' מ"ט ס"ק ט"ו דכ"ע מודה דאם כתוב בשטר כהן היינו שהוא מוחזק לכהן אעפ"י שאין מעלין ליוחסין מ"מ בוודאי לא חתמו סהדי אשקרא אלא ע"כ שהי' מוחזק בעיניהם לכהן וא"כ אזלי לה ראיית הר"ת לגמרי. ולענ"ד לשיטתו יותר קשה על הר"ן דעיקר סברת הש"ך הוא מהר"ן והר"ן עצמו הביא כאן ראיית ר"ת וכנראה שהסכים עמו. עוד קשה לי דברי הרא"ש שכ' בראיית ר"ת ומשום העדים אין לפוסלו ופי' הב"י דס"ס הגט פסול משום שהעדים פסולים דחתמו אשקרא. וכן מצאתי בנב"י בהדיא שהעדים פסולים שחתמו במזיד על שקר ולענ"ד הדבר תמי' מאד לומר דיופסלו עדים מחמת שקר בזה דממ"נ אם שקר כזה ראוי שיפסלו עדים ע"י ממילא אף בלא פסול העדים ראוי שיהי' השטר פסול ואם השטר עצמו אינו נפסל מחמת זה השינוי ממילא מדוע יפסלו עדים כיון שחתמו על שטר כשר ועוד דאין כאן לא הפקעת ממון ולא הפקעת איסור וכן מבואר בריב"ש סי' שפ"ז כל שהקדימו עדים הזמן אם אין נ"מ בהקדמת הזמן לא לאיסור ולא לממון לא יפסלו עדים בזה וה"ה הכא בשינה מקום לידה מה לי אם נולד כאן או במקום אחר. ועוד דהרי התוס' כתבו דסומכין במקום לידה על האשה וקרוב אע"ג דלא הוי מילתא דעבידא לגלויי ממש א"כ איך אפשר שיפסלו העדים דהרי אפשר שסמכו על אשה וקרוב והטעום ואפי' לע"ה מקבלין בנידון כזה עיין סמ"ע סימן מ"ט ס"ק ו' וש"ך ס"ק ד' ועוד אף אם נימא דלא מקבלין בשאר ענינים אמנם אעפי"כ לא מצאנו שיפסלו ע"י זה גם בגוף הענין יש מקום עיון דסומכין על אשה וקרוב ואין מקבלין לע"ה והנה עיקרא דהאי מלתא בב"ב דף קס"ח דקאמר התם האי תברא דהוי חתים עלה ר' ירמי' בר אבא אתא לקמי' האי איתתא אמרה לי' לאו אנא הוי אמר אנא נמי אמרי להו לאו איהי היא ואמרו מיקוש הוא דקש לה ובגר לה קלא אמר אביי אע"ג דאמרו רבנן כיון שתגיד שוב אינו חוזר ומגיד צורבא מרבנן לאו אורחא למידוק ופי' רשב"ם לאחר זמן אתי האי איתתא לקמי' לתבוע כתובה ואמרה לו לאו אנא הואי אותה אשה שאתה אומר שחתמת על שוברה ושמא אשה אחרת ששמה כשמי ושם בעלה כשם בעלי אבל אני לא קבלתי כתובה עדיין אמר לה אף אנא אמרי לסהדי החתומים עמי על השובר שאינך אותה שחתמנו על שוברה והדין עמה והם השיבו לי שטעיתי במה שנשתנה והוחלף קולה והדין עמהם וכבר קבלת כתובתך אמר אביי צורבא מרבנן כגון ר' ירמי' בר אבא לא דרכו למידק ולהכיר בנשים כ"כ והגדה קמייתא שאמר דלאו איהי הואי לאו כלום הוא ולא מיקרי חוזר ומגיד במה שאמר לבסוף את הוא אלא שנשתנה קולך דכיון דהשתא דקדק יפה סמכינין עליו ומהימנינין לי' עכ"ל רשב"ם שם. והנה נראה מדברי הרשב"ם שכ' דאמרה שמא אשה אחרת ששמה כשמי וכו' ולא כ' שמא אשה אחרת העלה שמה בשמי צ"ל משום דזה אינו דהרי אין כותבין אא"כ מכיר שם האשה ואיש כמבואר שם למעלה ולכך הוה צריכי לומר שבאמת הי' אשה אחרת ששמה כשמה ועיין בש"ך סי' מ"ט. ולענ"ד אין להביא ראי' מכאן לשני יוסף בן שמעון דמוציאין שט"ח על אחרים כמבואר בסי' מ"ט אין להביא ראי' מכאן דכשאין משולשין בשטר ולא בשובר והשובר יוצא מתחת יד אחד שוים דיהי' עדים נאמנים לומר שאין השובר של זה זולת של זה השני דזה רחוק כיון שהשטר בידו. אמנם הכא אע"ג דע"כ לפי ס"ד דר' ירמי' בר אבא דזה אשה אחרת א"כ ע"כ היו שנים ששמותיהן ושמות נשותיהן שוות וכ"ש דנראה שלא הוחזקו שנים שווים ואפ"ה רצה להכשיר הכתובה ולפסול השובר ולומר דלאו איהי הוי אף על גב דלא הוחזקו שמם דנראה לפי' רשב"ם דאשה זו באתה נגבות הכתובה אחר מיתת הבעל והי' שובר ביד היורשים שהיו קטנים זולת שר' ירמי' זכר שחתם על שובר של אשה ששמה כך ושם בעלה כך לכך אמר שפיר דלאו איהי כיון דליכא שובר לפנינו ביד הבעל או היורשים. עוד נראה מפי' הרשב"ם שלא בא דין זה קמי' דאביי כלל ולא העיד ר' ירמי' בר אבא לפני אביי וע"כ כן הוא דהרי ר' ירמי' בר אבא הוי קשיש מאביי טובא דהרי כשמת רב יהודא כולד רבא חבירו של אביי ור"י הוי אמר משמי' דר' ירמי' בר אבא בחולין דף י"ח ע"ב ספק משמי' דרב ספק משמי' דשמואל כו' וכן בגיטין דקרי דרדקי לר' הונא ורב יצחק בר יוסף ויעוין בברכות דף כ"ז ע"ב דתלמיד חבר דרב הוה ובקידושין דף מ"ו ע"א בתוס' נראין דברי תלמיד וכן בכמה מקומות נראה כתלמיד רב ושמואל ור' יוחנן א"כ לכאורה קשיא כיון שגוף המעשה הי' לפניו והוא הי' הדיין איך שייך גבי' כיון שהגיד כו' לזאת נראה לפענ"ד דודאי גבי עובדא דר' ירמי' לא הי' שייך חוזר ומגיד רק דאביי למד מהאי עובדא כיון דחזינין דר' ירמי' טעה תחילה בהכרתו ואח"כ דקדק יפה והודה שטעה ממילא בהאי עובדא אם הי' מעיד בב"ד תחלה דלאו איהי ואח"כ חזר בו ואמר שדקדק יפה ואיהי היא דלא הוה חוזר ומגיד. והנה לא הוזכר בדברי הרשב"ם האיך חתם ר' ירמי' א"ע תחילה דכיון דצורבא מרבנן אין דרכו לדקדק נראה דאין לו להעיד כלל על אשה ואפשר שאעפי"כ בשעת כתיבת השובר הי' יכול לסמוך עצמו על עדים שחתמו עמו. אמנם עדיין לשון הרשב"ם מגומגם לענ"ד במ"ש אח"כ דף קס"ח ע"א ד"ה אע"ג דאמר רבנן וכו' ונראה מלשונו דילפינין לה מעובדא קמייתא ובגמ' משמע דיליף לה מעובדא אחריתא וקצת הי' נראה בעיני דרשב"ם לא גריס לעובדא בתרייתא אבל קשיא לי האיך מצי למילף לה מעובדא קמייתא כיון שכבר כתבתי דמלשון הרשב"ם מבואר דיש עמו שני עדים דפי' אנא נמי אמרי להו פירוש לסהדי החתומים עמו משמע שהיו שני עדים זולתו וא"כ אין ראי' דסמכינין משום דעתה כיון דדקדק דאפילו אם אינו מדקדק גם עתה אכתי איכא שני עדים זולתו וצל"ע ועיין בתוס' ד"ה כיון דדקדק דמבואר מדבריהם דמעובדא קמייתא לא מצי למילף דמה שאמר לבסוף הוא דקדוק גמור וס"ד דיכול לחזור שנית:

נחזור לנ"ד דהנה הדבר ברור דמפירוש רשב"ם אין שום מקום ללמוד ממנו דסומכין על אשה וקרוב. אמנם נראה דנוכל ללמוד ממנו דסומכין שהעדי' נאמני' לומר שאחר הי' דשמו כשמו אע"ג דאינו מוחזק לנו אחר דשמו כשמו שהרי כאן שטענה האשה בדרך שמא אשה אחרת היתה דשמה כשמה וגם אליבא דאמת לא הי' אשה אחרת רק דאשה זו היתה וא"כ לא היינו מוחזקים דאיכא שנים שווים בשמותיהן ואפ"ה משמע דאילו הי' גם העדים החתומים עם ר' ירמי' מודים לדברי ר' ירמי' דלא זו האשה היתה גובית כתובתה והרי מבואר דנאמנים העדים לומר דאחרת היתה ואפשר דיש לדחות דהכא שאני דהרי לא הי' השובר לפנינו ולכך נאמנים במיגו דהרי אפילו בדבר שאין העדים מצויין לטעות נאמנים העדים לומר טעינו אם אין כ"י יוצא ממקום אחר לכ"ע אמנם לפי מה שראיתי בדרישה סי' מ"ט סעיף ג' בטור שהביא דברי בעה"ת בסוף דבריו וכתב שפירושו הוא ג"כ כדברי הרשב"ם ואפ"ה הביא דברי הראב"ד דמכאן משמע דסומכין על אשה וקרוב ותמה עליו יעו"ש ונלפענ"ד דיש חילוק בין בעה"ת לבין הרשב"ם דלפי מה שהעתיק בדרישה שכ' לאו אנא היא שמא אשה אחרת העלתה שמה כשמי וגם נראה דגרס רבה בר חנן ואתא לקמי' דאביי ונראה דלשיטתו גם אליבא דאמת לא היו מוחזקין שנים שווים בשמותיהן. וגם כראה שהשובר הי' ביד הבעל וע"כ כן הוא לשיטת בעה"ת דהרי הש"ך סי' מ"ג ס"ק י"ט הביא דבעה"ת ס"ל כרז"ה דכ' הר"ן בריש פ"ק דר"ה דאפילו כת"י יוצא ממקום אחר נאמנים לומר טעינו במילי דרגילין למטעי וכ' הר"ן עלי' דרז"ה דמעובדא דהאי תברא דאמרינן צורבא מרבנן לאו אורחא למידק יעויין בהר"ן שם הרי מבואר דע"כ הי' השובר לפנינו וחתימת רבה בר חנן ודאי הי' יוצא ממקום אחר ומזה הוכיח הרז"ה ובעה"ת והר"ן דאעפ"כ נאמנים במידי דאורחי' לסהדי למיטעי וכיון שהשובר לפנינו לא הי' האשה יכולה לטעון שאשה אחרת כתבה השובר ששמה כשמה דהרי לא הוחזקו שנים וגם האיך הי' נאמן בתחילה לומר דזו היא אחרת והוא חתם לאשה אחרת ששמה כשמה כיון שלא הוחזקו ועוד דהשובר ביד בעלה של זו לכך פירש בעה"ת שמא האשה העלתה שמה כשמה אך עדיין קשה דאיך אפשר לומר דאשה אחרת העלתה שמה כשמה דהא אין כותבין אא"כ מכירין וגם איך אמר תחילה לאו איהי דא"כ איך חתם מתחילה לאשה שהעלתה שמה כשמה דהא אין כותבין אח"כ מכירין וצ"ל דכל העדים חתמו תחילה עפ"י קרובים ואשה ולכך נראה לו תחלה שחין זו האשה שהי' לפנינו והם הטעוהו וא"כ שפיר מוכח דכ"ע ס"ל דאף שאינו צורבא מרבנן מ"מ יכול לסמוך על אשה וקרוב שהרי גם העדים שעמו חתמו ע"כ עפ"י קרוב דחי שאר העדים הכירו בעצמם א"כ סמך רבה בר חנן על העדים סלא הי' יכול לחזור בו אבל מ"מ אינו מוכרח דאיכא למימר דהוא מפרש שלא הי' עמו רק עד אחד וא"כ אם נימא דסמך עליו אכתי מוכח דסומכין על עד אחד וכיון דסומכין על ע"א ה"ה באשה וקרוב יעוין בתשובת הרשב"א סי' תרכ"ז עוד הביא שם הדריש' בשם בעה"ת שכ' בשם הראב"ד דהיכי דסמך על אשה וקרוב ואישתכח טעותא וקא הדר בי' לצורבא רבנן מקבלין לגברא אחרינא דאורחא למידק נא מקבלין דבודאי דקדק בתו והתת' הדר וקא משקר ובאמת לכאור' קשה כיון שגם ע"ה יוכל לסמוך על אמירה של קרוב ואשה א"כ לא מקבלין מיני' והאחרוני' תירצו בדוחק עיין מ"ש בדרישה. ובאמת כי יש להוסיף על דבריהם נופך דכבר כתבנו בשם הרז"ה דלמד מכאן דמידי דאורחי' דעדים למיטעי נאמנים אפי' כתב ידם יוצא ממקום לאחר ולמד מהאי תברא וא"כ י"ל דוקא לת"ח מקבלין משום דאורחי' למטעי דלאו אורחי' למידק וסמך נפשו על אשה וקרוב משא"כ ע"ה אבל אין זה מספיק כמ"ש הדרישה דמשמע דאפי' ידעינן דסמך על אשה אעפ"כ לא מקבלין ועוד דאמאי לא נימא דגם בע"ה שייך לומר דמחמת שע"ה לא הי' מכירו כלל לכך אורחי' ג"כ לסמוך על אשה וקרוב ואם לא נימא כנ"ל רק דנימא דהחילוק בין הגדת האשה והקרוב להת"ח ובין הגדת האש' והקרוב לע"ה דגבי ע"ה י"ל דודאי אשה וקרוב אמרו האמת דמירתותי משום דיכול לדקדק משא"כ ת"ח דסמכו עצמם האשה וקרוב שלא ידקדק א"כ שמא האשה וקרוב משקרו רק דלפי"ז קשה אמאי באמת ת"ח יכול לסמוך על אשה וקרוב. אמנם מה שנלפענ"ד דכוונת הראב"ד היא כוונה אחרת ודבריו פשוטי' וברורים דהכי קאמר דבשלמא צורבא מרבנן שאמר עתה אני רואה שטעיתי שאין זאת האשה נאמן משום דאעפ"י שאנו רואין שהוא מכיר האשה הזאת שהרי אומר עכשיו שדקדק וראה שאין זאת האשה אעפ"כ אנו אומרים שמתחלה לא דק אבל ע"ה כשהוא חוזר ואומר שאין זאת האשה ע"כ שהוא מכיר ויודע את האשה א"כ ממילא גם מתחילה לא סמך הע"ה על האשה וקרוב שהרי יכול לדקדק בעצמו שהרי היא מכירה. ולכך לא מקבלינין מיני'. והוא ממש כעובדא דרבה בר חנן דע"כ צ"ל דמכיר האשה בעצמו בעובדא דגמ' דאל"ה מאי עבידא לגלוי' איכא הכא דמאי שאמרו זו האשה שהיתה תחלה לפניהם האיך עביד לגלוי' להיפוך דמנא ידעינן השתא איזה אשה הי' תחילה אע"כ שמכירה ולכך הוי עבידא לגלוי' שאם ירצה ידקדק ויכיר בעצמו אם זו אם לאו וא"כ שפיר יש לחלק בין צורבא מרבנן לאחרים וכן הדין שכ' בעה"ת הביאו הש"ך סי' מ"ט סק"ד שת"ח שהעיד על אשה שלותה ואומר אח"כ שטעה בהכרת פניה שנאמן ולא מיקרי חוזר ומגיד ולפי מ"ש נכון כיון דטעה בהכרת פנים יש חילוק בין צורבא מרבנן לאינש בעלמא אמנם לפי"ז אין ראי' מכאן דסומכי' על אשה וקרוב אבל עיקר הראי' ממ"ש למעלה דאיך אמר תחילה דלאו איהי וצ"ל דאיתתא אחריתא העלתה שמה כשמה והאיך חתם תחלה אע"כ דסמך על אשת וקרוב ולכאורה קשיא דאיתא באו"ת סי' מ"ט ס"ג ג' שהעתיק בשם בעה"ת דבלא הוליך עמו ע"ה נאמן ואם הוליך עמו ע"ה אינו נאמן וא"כ גבי רבה בר חנן הא הוי עוד סהדא בהדי וכמ"ש לעיל ונראה דשני לא הי' צורבא מרבנן וצ"ל דע"כ גם עד השני לא הי' מכירה וסמיך ג"כ אאשה וקרוב משא"כ הבעה"ת מיירי לענין הכרת פנים וכשמכירין אותה רק צורבא מרבנן אינו מד ואפשר להטעותו משא"כ כאן מיירי שלא הי' מכירין אותה כלל רבה בר חנן ולא העד ולכך שפיר הי' יכול לחזור בו ולפי"ז מוכח דאף ע"ה יכול לסמוך על אשה וקרוב ואינו מוכח דהיכי דסמך על אשה וקרוב דאין מקבלין מע"ה די"ל דבאופן כזה מקבלין אף מע"ה דדוקא בעסק הכרה שע"ה הי' מכירה ואומר שלא דקדק בזה לא מהימנינין לע"ה:

ועתה נבא לשיטת הנ"י והנה הנ"י כתב דאשה טענה דודאי לאשה אחרת ששמה כשמה חתם השובר ואליבא דאמת הודה לדבריו שאשה אחרת היתה וא"כ מתחלת המעשה אין כאן ראי' של כלום אם סומכין על אשה לכתחילה בשמות די"ל דסומכין על העדים בשמות דהא באמת לא הי' שום טעות בשטר רק שאשה אחרת היתה ששמה כשמה ואע"ג דעכשיו אין מוחזקין בשנים ששמותיהן שווים אפ"ה נאמנים בכך דהרי אליבא דאמת נפסל השובר באם הי' מדקדק והכיר דאשה אחרת הי' ששמה כשמה ומשמע דמשום טענה זו נפסל השטר דאל"ה הו"ל לפרש טעם הסברא שבטענת האשה דשמא אחרת העלתה שמה כשמה. אמנם צ"ל דעיקר ראייתו הי' ממה שאמר תחלה לא זו היא יסמך על אשה וקרוב ולכאורה קשיא דמאי עבידא לגלוי' איכא הכא דאיך אפשר להתגלות אם זו הראשונה אם לאו וצ"ל כיון שאנו רוחין שלבסוף כשדקדק חמר לא זו היא אם כן עד כאן הי' מכירה והוי שפיר עבידא לגלוי' כמ"ש לעיל וצ"ל דהעד השני לא הי' לפנינו. ולפי"ז אכתי אין ראי' דסומכין לכתחילה בשמות על אשה וקרוב וצ"ל דהנ"י מדמה להו להדדי. והנה בש"ע פסק דסמכינין על אשה וקרוב לכתחילה כדעת בעה"ת והרשב"א והרא"ש והנ"י אבל אני תמה מאד דהם הכריחו מהחי עובדא דתברא דסומכין על אשה וקרוב ומדברי רבינו הגדול הרי"ף נראה להיפוך שהוכיח מהאי עובדא דאין סומכין על חסה וקרוב דז"ל הרי"ף ביבמות פרק החולץ וז"ל וכיון דקיימא לן וכו' ודוקא היכי דליכא חששא דחסדא אבל היכא דאיכא חששא דחשדא לא מבעיא לי' לסהדי למסהד בין במלתא דאיסורא ובין במלתא דממונא עד דבדיק בהדי סהדי מאחרינא דאמרינן בג"פ ההוא תברא ואמרינין נמי הא צורבא מרבנן דאזיל לקדושא אייתתא) וכו' אלמא היכי דאיכא חסדא בין באיסורא ובין בממונא חיישינין לא סמכינין אקרובים ומשה עכ"ל הרי"ף הרי הוכיח מהאי עובדא דלית לי' למסמך אקרובים ואשה ונראה כוונתו דחזינין שרצו להטעות לרבה בר חנן ואין להקשות איך סמך עליהם תחינה כבר כתבתי שרבה בר חנן הי' מכיר להאשה רק שהי מסתפק מחמת קול וכשאמרו לו דבגר לה קלא לא דק כ"כ בהכרת פני' וטעה בהכרתו של עצמו ולא סמך עליהם כלל רק על הכרת עצמו והם הטעו אותו עכ"ם ש"ח מוכיח הרי"ף דאין לסמוך על אשה וקרוב ובאמת מהא דצורבא מרבנן אזיל לקדושי איתתא קשיא טובא דמשמע דאין לסמוך על אשה וקרוב היכי דאיכא חשש חשדא ותמהני מאד שלא הביאו הפוסקים את דברי הרי"ף ומדברי הרמב"ם בפרק כ"ד מהל' מלוה ולוה הל' ד' נראה כדעת הרי"ף שכ' עד שיביא ראי' או שהוחזק ותמהני על הה"מ שהביא דברי הרשב"א על לשון הרמב"ם ולא הזכיר מדברי הרי"ף כלל ועוד אני תמה בתשב"ץ משמע דגרס ברמב"ם פ"ד מהל' יבום הל' נ"ח וכן בשאר עדיות של תורה והוא תמוה דבהרמב"ם שלפנינו הגרסא משא"כ בשחר עדיות וכן מוכח מל' הה"מ שהרי כתב ע"ז דכן מבואר בהלכות והריב"ש סי' קי"ב פי' דברי הרי"ף דוקא אם קודם מעשה אמרו שהדין פלוני אחוה דמיתנא שלא הי' נ"מ בדבריהם לא לענין איסור ולא לענין ממון משא"כ בשעת מעשה אין סומכין עליהם ואף קודם מעשה דוקא היכי דליכא חששא דחשדא. והנה רמ"א בסי' רפ"ד פסק דאין סומכין על ע"ח המעיד שזהו הוא קרוב הראוי לירש וצריכין אנו לחלק דזה לא מיקרי עביד לגלוי' כל כך. וגם המרדכי ביבמות פרק מצות חליצה בשם הראב"ד דדוקא במסל"ת האמין הרי"ף גבי חליצה ונשמע קצת כפי' הריב"ש וראב"ן פי' משום עיגונא הקילו וזה כראה כדעת הריב"ש והתוס' פ' הזורק ועוד הביא בשם כמה גאונים דדוקא היכי דכבר הוחזק לן קצת שזה היבם וזה היבמה רק שנא הי' הדבר ברור לזה מהכי עדות קרובים חבל אם אינו ידוע לנו כלל אם הוא אחיו צריך שני עדים כשרים להתה"ד סי' רל"ח והרמ"א סי' קמ"ב סעיף י"א הביאו ופסק כן דחם שליח אעפ"י שהוא פקח הביאו ואין מכיר האש' צריך שנים כשרים ולא מהני קרוב או אשה. ובאמת שבט"ז בסימן קמ"ב סק"י מפקפק ע"ז וגם עפ"י המבואר בשם המרדכי יש ג"כ מקום נחלק וראיתי באיזה מקום דמביאים דגם האגוד' הביא כל דברי המרדכי וגם ראיתי שמביאין בשם המבי"ט סי' קי"ט שכ' דעידי מסיר' צריך שיכירו את האיש ואת האש' דאל"ה אין כאן גיטא דאין דבר שבערו' פחות משנים ואם אין יודעין האיש והאש' קודם נתינת הגט או שיכירנה אחר נתינת הגט נא הוי עדי מסיר' אבל מה אעשה שהרי התוס' בר"פ כל הגט וגם בפ' ג"פ ד"ה וליחוש לשני יוב"ש הדרין בעיר אחת כתבו דאין עידי מסיר' מדקדקין אם היא אשתו של פ' זולתי כל שמכירין שם הנותן שמו כשמו הכתוב בשטר ושם האש' הכתוב בשטר לא ידקדקו אולי זאת אשתו של חבירו הרי מבואר דלא כדבריו אבל יש לעיין דהרי בגיטין דף י"ט אמרי' דעדי מסיר' צריכין למקרייא לגיטא וכ' הר"ן הטעם כיון דעידי מסיר' הם עידי כריתות צריכין בעצמם לידע ואין לסמוך על הבעל וגדולה מזו כ' הפ"י שם דלשיטת ר"ת דסבירא לי' דלעולם בעינין ב' עדים ממש וא"כ אפשר שא"צ לידע שזה הבעל וזו אשתו דהרי אם אין יודעין שזו אשתו חין כאן כריתות כלל דילמא זה האיש אחר וזו איכה אשתו כלל אף דיודעין דזה שמו כך וזה שם אשתו כמו שכתוב בגיטין אכתי חינם יודעין דילמא אשה אחרת וצ"ל דעכ"פ יודעין שזה הבעל יש לו אשה ששמה כך. שוב מצאתי שכתבו כן בהדיא בשם התוס' וכיון שרואין שם זה כתוב בגט ויודעין שיש להאש' שם כשם הכתוב בגט שוב אין חוששין לשני שמותיהן שוות כמ"ש אבל אם אינן יודעין כלל שם האש' של זה הבעל א"כ חין יודעין כלל חם שם של אשה שלו כתוב בגט ועדיין יש מקום לומר כיון שאין כותבין הגט אח"כ יודעין שם האיש והאש' שלו יכולין עידי מסיר' לסמוך עליהן. אמנם אם נימא דאין עדי חתימה צריכין לידע שם אשתו ממילא צריכין עידי מסיר' לידע שם אשתו דאל"ה לא הוי כריתות כלל ומה מהני הא דבעי למיקריי' נגיעה כיון שאין יודעין שם אשתו כלל ונראה דזה כוונת התוס' שהקשו בג"פ שם ד"ה דאזיל ומגרש לאיתתא דלאו דיני' והעיקר כגרסת המהרש"א רק דהכוונ' דעכ"פ עידי מסיר' כיון דבעי למיקריי' לגיטא כי היכי דנהוי כריתות ממילא ע"כ צריכין לידע שזו האש' היא אשתו וח"כ יראו שחין זה סם אשתו וזה נראה ברור בכוונת התוס' ועדיין נשאר הדבר אצלי בצ"ע אחרי שהרי"ף והתוס' פ' הזורק ומרדכי וראב"ן ואגודה והגאונים שהביא המרדכי מדברי כולם נראה דעכ"פ בממון אין לסמוך על אשה וקרוב וכן נראה דעת הרמב"ם ולדברי הגאונים אשר הבאתי ס"ל חף בגיטין וחליצה חם לא באופן שחלקו הם הוי ראוי עכ"פ שהאחרונים יביאו דבריהם. ועוד מצאתי שם שכ' דשליח כיון שהוא עומד במקום הבעל לכן צריך שני עדים דוקא ובזה מיושב מה שהקש' הט"ז על התה"ד בסי' קמ"ב ס"ק יו"ד ובלא"ה הראי' שמביא מדברי הה"מ הם דברי הרשב"א בחידושיו דף ובאמת כשיתעכב שם יתברר לנו שהוחזקו שם בשם זה וזה פשוט:

נחזור לנ"ד שעכ"פ א"א לומר שהעדים פסולים מחמת שינוי המקום לידה כיון שיכולין לסמוך על הבעל או אשה וקרוב ועוד אני אומר דאף דס"ל דלא מקבלין מע"ה עכ"פ אין ע"ה פוסל בשביל כך רק דאינו נאמן לפסול את השטר. והנה מ"ש בדברי הנ"ב הנ"ל שכתבו שקר במזיד לא ידענא האיך יפסק לקרותם מזידים והלא יכולים עכ"פ להתנצל ששוגגים ומוטעים הוי והלא הש"ך כ' בסי' מ"ג ס"ק יו"ד דטעו בשנות המלך אף דלא עבידי למטעי ואפ"ה לענין פיסול העדים יכולים להתנצל שטעו ק"ו הכא שיכולין לסמוך לכתחילה על אשה וקרוב ועוד י"ל אף אם נימא דהתם העדים פסולים חבל הכא בנידון דידן היינו בשינוי השם בגט נ"ל דא"א לומר שפסולי' העדים ואפי' מע"ה מקבלין משום דהתם דאיכא למימר דאף דסמכינין על אשה וקרוב אפ"ה וודאי אשה וקרוב חומרים האמת כיון דהוה מלתא דעבידא לגלוי' משא"כ הכא דכתבו התוס' אע"ג דלא מיקרי עביד לגלוי' אפ"ה אשה וקרוב מהימן א"כ וודאי דמקבלין אף מע"ה. לזאת נלענ"ד בכוונת הרא"ש דלא מיבעי' לשיטת הפוסקים דהי' במזרח וכ' במערב דפסול אף בשאר שטרות דהתם הטעם משום מיחזא כשקרא כמ"ש הרא"ש בב"ב וכל הפוסקים ואע"ג דלשאר מיחזי כשקרא לח חיישי' כיון שהוא שקר גמור לעולם פשיטא דלכאורה יש לפסול גם כחן משום מיחזא כשקרא והא דדקדק הרא"ש וכ' שהעדים חתמו שקר משים דלסופר כ"ע מודים דלא חיישינין. והא דכ' הרא"ש כאן משום דיאמרו עמנו הייתם וכאן כ' דמיחזי כשקרא משום דהא ודאי נלע"ד דוודאי עמנו הייתם לא שייך דיכולים לומר אחרנוהו וכתבנוהו או מילי מסר זולת בפני העולם מיחזי כשקרא' אמנם אפי' לפי שיטות התוס' ודעת הרא"ש דבשאר שטרות כשר מ"מ לשיטת ר"ת פסול בגט הי' במזרח וכ' במערב לכך הביא ר"ת ראי' דעכ"פ אמרינן בכתובות דעדים לאו אכולהו מילתא קמסהדי וא"כ אין העדים מעידין ע"ז וממילא ליכא מיחזי כשקרא. ולפמ"ש מיושב מה שהקשה הג"פ בוודאי גם לענין מקום לידה לא שייך לפסול משום דלענין לידה לא מיחזי כשקרא כיון שאין עיקר עדותן ע"ז ויכולין לסמוך עפ"י עצמו א"כ אפשר שטעו שהוחזק בעיניהם ששם מקום לידתן ובמקום דיכולין למטעי לא מיחזי כשקרא. אמנם בלא"ה דברי הש"ך שם אינם מובנים לי מכמה טעמים חדא מה שפירש אמנה שבשטר הם מעידין כלומר שפלוני שהוא מוחזק בכהן לוה מפלוני כו' אין לשון הגמ' סובלתו דלישנא דגמרא אמנה שבשטר משמע שאין מעידין כלל על הכהונ' ומ"ש אבל לא מסתבר דהעדים יחתמו על דבר שאינו דודאי אין חותמין עד שיקראו כל מה שכתוב בשטר גם זה תימא ולא ידענא מה קא קשיא לי' דודאי אין העדים קוראין כל השטר אמנם אכתי דהעדים לא ידעו אם הוא מוחזק בכהן או לאו רק שסמכו עצמם על הלו' שכ' על עצמו שהוא כהן כיון שהם עצמם אין מעידין ע"ז ולא הוי חתומים על דבר שקר ומ"ש עוד הש"ך דליכא למימר טעמא דמהמנינין משום מסל"ת דפשטא דלישנא לא משמע הכי ועוד דמשמע דבגוונא דמבעיא לי' לענין יוחסין פשיטא לי' לענין תרומה ודבריו תמוהים דבגמרא לא הוזכר כלל תרומה רק הש"ך גופא מסיק כן מהאיבעי'. והאיך שייך לומר דפשטא דלישנא דבהך גוונא דפשיטא לי' קא מבעי' לי' כיון שלא הוזכר כלל תרומה בגמרא. ומ"ש עוד הש"ך דרמב"ם וטור שם לא כתבו בלשון אני פ' רק בלשון שהעדים אומרים כן פלוני כהן לוה מפלוני מנה כו' עד דאלמא דהא פשיטא דע"כ חתמו על הכהן משום שמוחזק בכהן ואי לאו שהי' מוחזק בכהן לא הוי חתמו ולא אמרי' דהעדים לא דקדקו בכך עכ"ל הש"ך הוא תמו' דאם הוא עצמו נאמן במסל"ת לענין תרומ' ק"ו דהעדי' מסל"ת נאמנים לענין תרומ' וא"כ אף אי אמרינן דאמנה שבשטר הם מעידין כיון שהם עצמם כתבו עליו שהוא כהן הוה עכ"פ העדים מסל"ת שהוא כהן ומה שהביא ראי' מהר"ן אינו ראי' דכוונת הר"ן דוודאי כיון דמסל"ת דהוא ודאי עכ"פ מוחזק בעיניהם שהוא כהן ולקמן אבאר הפלוגתא שבין הרשב"א והר"ן. ועוד דעד כאן לא קאמר הר"ן אלא בלשון עדים אבל בלשון הלוה וודאי יכולין לסמוך עליו כיון שכתב על עצמו במסל"ת ואע"ג שהפ"י לא כתב כן אין דבריו מובנים ומ"ש ובזה מתורץ קו' התוס' לפענ"ד גם הר"ן מוכרח לחילוק שכתבו התוס' בתירוצם דבב' יוב"ש מדקדק דהרי כבר כתבתי דכ"ע מודים דיכול להחזיק עצמו בכהן במסל"ת. וא"כ קשה קוש' התוס' שמא מערים וע"כ צריכין אנו לחלק דבב' יוב"ש מדקדק שמא הוא מערים ואינו מסל"ת או אפסר דס"ל כמ"ש הרשב"א דהתם מיירי בלשון עדים ולזה לא חיישינין שמא הערים ואמר לפניהם בדרך מסל"ת שהוא כהן וזה דוחק ועכ"פ מוכרח ליישב קו' התוס' אמנם בזה חולק הרשב"א על הר"ן הנ"ל דאף בב' יוב"ש אין מעלין ליוחסין ודעת הר"ן בלשון עדים ושני יוב"ש אינו מבואר איך דעתו ומה שהקש' התוס' והב"ש באה"ע סי' ג' ס"ק ח' יש ליישב דהטור חושש לדברי שניהם לשיטת התוס' ולשיטת הרשב"א ולכך ס"ל דבל' הלוה בשני יוב"ש אין מוציאין ממון כשיטת הרשב"א וכן בלשון עדים וליכא שני יוב"ש אין מעלין ליוחסין כשיטת התוס' אבל בתרתי למעליותא מהני ממ"נ בין לשיטת התוס' ובין לשיטת הרשב"א אפשר דגם הרמב"ן והר"ן מודי לזה באשר אבאר לקמן. אמנם אם הוא לשון הלוה משמע דים לחשוש לדעת הרשב"א ואפילו בב' יוב"ש לא מהני והא דכ' הרב בסי' קל"ו גבי גט דכותב כהן לסימן היינו משום דשם ליכא למיחוש להערמה והוי סימן דהרי אין כותבין גט אלא זה בפני זה רק לענין מוכח מתוכו שפיר כותבין לסי' ועכ"פ כיון דבאמת הוא כהן הרי מוכח מתוכו מי הוא המגרש ובזה הי' מקום לישב קושי' התו' בגיטין דף ך"ד ד"ה בעידי מסירה שהקשו לר"מ לא בעינין שיגרשו זה בפני זה כיון דצריך שיהי' מוכח מתוכו וצריך לכתוב כהן ולשיטת הרשב"א דס"ל דאף בהוחזקו שני יוסף ב"ש לא מהני אם הוא לשון הלוה. ואם כן בגט דהוא לשון הלוה לא מהני לענין הערמה סימן כהן כמבואר בב"י בשם הרשב"א ולכך צריך זה בפני זה דליכא למיחוש להערמה ואז הי' סימן ומוכח מתוכו והתוס' לשיטתייהו דס"ל דבהוחזקו מדקדקי' אף מלשון הלוה ולכך קשי' להו שפיר:

נחזור לענינינו דמלבד מה שפי' הש"ך בלשון האיבעי' לא מובן לפענ"ד עוד נלפענ"ד ברור דאף אם נימא אכולהו מילתא קא מסהדי אין הכונה דמעידין ממש שהוא כהן דמה להעדי' בזה ומה ענין עדות זו להלואה זאת וגם אין זה עדות בפ"ע כלל ובלי ספק שלא יעלה על לב האדם להעיד בשטר זה שהוא כהן. אמנם הכונה אם נימא אכולהו מלתא מסהדי היינו שאין העדים חותמין אא"כ יודעים בבירור כל דבר ודבר הכתוב בשטר שאינו שקר. וא"כ תיקשה על הר"ן לשיטת הש"ך דאף אם נימא אכולהו מילתא מסהדי אכתי איכא למימר דבאמת דקדקו וידעי שהוא מוחזק בכהן ואין זה שקר לשיטת הש"ך צ"ל דיש חילוק בין לדקדקו לדקדק ומפשטא דמילתא לא משמע כן. אמנם המעיין בשיטה המקובצת דכתב הריטב"א יראה דדעת מורו והוא הרא"ה כידוע דכונתו דאע"ג דעדים אכולהו מלתא מסהדי מ"מ אין כאן עדי' גמור דלא כיונו להעיד. וגם היא מפי כתבם שאין זה עיקר השטר רק כיון דהעדים עצמם כתבו כהן לא גרע ממסל"ת כמ"ש למעל' והוי כשנים מעידין לפי תומם שפלוני כהן וס"ל דבשנים מסל"ת נאמנים אפילו ליוחסין והאיבעי' היא רק באני פלוני כהן וחתמו סהדי דאי אמרינן דאכולהו מילתא מסהדי הוי כאילו כתבו בעצמם שהוא כהן. אבל אם אמנה שבשטר הם מעידין אפילו מסיח לפי תומו לא מיקרי משום דאין חוקרין כלל ואפשר שסמכו על דברי הלוה שכ' על עצמו ואין להם לחקור אם הוא אמת אם לאו כיון שאין ההלואה תלוי בזה והם לא כתבו עליו שהוא כהן. משא"כ בלשון עדים שכתבו עליו שהוא כהן לא גרע ממסל"ת. אמנם הרמב"ן ס"ל דאין מעלין בשנים מסל"ת משום מעלת יוחסין ושכן דרך הכותבים לכותבן לפלוני כהן רק אם הוא מוחזק. והיינו דוקא במסל"ת דהיינו אי אמרינן אמנה שבשטר הם מעידין משא"כ אי אכולהו מילתא מסהדי אף שאין עדות ממש מ"מ לא כתבו כן לפי תומם זולת שבכונה ובדקדוק כתבו כן דנתכונו לכתוב כהן או אף בלשון הלוה דקדקו על מה שכתוב למעלה כהן קודם שחתמו ממילא כל שדקדקו ולא סמכו על שהוא מוחזק לתרומה זולת שנודע להם בבירור שהוא כהן ודאי ועד כאן לא חיישינין דילמא כתבו עליו כהן מפני שהוא מוחזק לתרומה אלא במסל"ת ולא דקדקו בכונה כגון אם אין מעידין רק אמנה שבשטר ולפי זה יש חילוק דאי אכולהו מלתא מסהדי מדקדקו וכותבין בכונה ואי אמנה שבשטר הם מעידין אינם מדקדקין ואם הוא לשון הלוה אפילו מסל"ת לא מיקרי עדים רק אף עפ"כ מעלין לתרומה משום דהוא עצמו נאמן במסל"ת ואם הוא לשון העדים הוויין העדים מסל"ת ואין מעלין ליוחסין לשיטת הר"ן רק אמנם דדבר ברור דאין חילוק בין הרא"ה להרמב"ן זולת במסל"ת אבל כל שמדקדקין וכותבין בכונה מעלין ליוחסין ולא חיישינין דלמא כתבו בשביל שהוחזקה בב' יוסף והוא לשון העדים ונרא' דגם הם מודים דמעלין דהרי כתבנו דבב' יוסף אף הר"ן מודה דמדקדקין עכ"פ בלשון עדים. ובזה מיושבת קושי' הג"פ דהרי בררנו כל שהעדים כותבין בכונה לא שייך לומר אמנה שבשטר הם מעידין שכל שכותבין בכונה הם מדקדקין וא"כ מוכיח הר"ת שפיר דאם נימא דבשינה השטר פסול וא"כ הכשר השטר תלוי בזה א"כ ע"כ צריכין לדקדק וכותבין בכונה וממילא מעידין גם על זה אלא ע"כ דגם בשינה כשר ולכך אין מעידין רק אמנה שבשטר ואין מעלין ליוחסין עכ"פ הנה כתבו כל הפוסקים ראשונים ואחרונים דאפילו בשינה שם אבי המתגרשת הגט בטל ותצא מזה ומזה.

(לשאלה הנ"ל שייך עוד מ"ס בסי' ל"ו):

תוכן העניינים

אריה דבי עילאי אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה