אריה דבי עילאי אבן העזר· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ
סימן כה
מה שנשאלתי מרב אחד גדול בתורה בנידון איש אחד שהי' נראה שאשתו מתנהגת בשיגעון כפי אשר באו דבריו באריכות בסיפורי העניי' של התנהגות האשה וגם שלח לידי גב"ע שנגבה על עניני התהגות האשה מה שהועד עלי' ודן הרב הנ"ל את האשה כעתים שוטה ועתים חלומה המבואר בש"ע סי' קי"ח סעיף ו' בהגהת רמ"א ושבעלה רוצה מחמת זה או לגרשה בע"כ ושיתירו לו את חרם רגמ"ה בזה או שיתירו לו את חרם רגמ"ה שיוכל לישא אשה אחרת על אשתו ושאלני הרב הנ"ל עפ"י דרכו שדן את האשה לדין עתים שוטה ועתי' חלומה איך להתנהג בה אם להתיר לבעלה שיגרשנה בע"כ בעת חלומתה או להתיר לו שישא אשה אחרת על אשתו:
וזאת אשר השבתי לו:
הנה מה שדן כ"ת את האשה הזאת שנשאל עליה כעתים שוטה ועתים חלומה הוא דבר שאינו כפי אשר אברר דברי בעז"ה להלן וכעת עדיין לא נדבר מזה מחמת שבאו דבריו מעורבבי' למאד ויש סתירות וסינוים מענין התנהגות האשה בשיגעון המבואר באגרתו שכ' אלי על השאלה הזאת לבין הגב"ע ששלח לידי והם סיפורי דברים הרחוקים זה מזה עכ"פ לע"ע נדון בדבר זה כפי דעת רו"מ שדן את האשה כעיתי' שוטה ועתים חלומה ידע נאמנה שדעתי באם היתה באמת עיתים שוטה ועתים חלומה להתירו לבעל לישא אשה על אשתו עפ"י התרה ממאה רבנים וגם להשליש לה גט עם מעות דמי כתובתה ושימסור הגט ליד שליח להולכה שיעשה הבעל כדי שיתן לה השליח ההוא את הגט בעת שתשתפה ואז יתן לה השליש את דמי כתובתה וכמבואר בהפוסקים באשה שנשתטית כל עיקר וכמו כן אין חילוק בדבר לאשה שעתים שוטה ועתים חלים כיון דעיקר טעם התרה משום ביטול פ"ו מחמת שאינו יכול לדור עמה לזאת התירו לו לישא אשה אחרת משום דבכה"ג לא החרים רגמ"ה א"כ אין חילוק בין נשתטית גמורה בין עתים חלים עתים שוטה דג"כ אינו יכול לדור עמה וגם א"א לו לגרשה אפילו מדעתה בעת חלומתה וכמבואר באה"ע סי' קי"ט סעיף ו' דיש אומרים דאפילו בדיעבד אינה מגורשת וקאי גם אעתים חלום כו' וכמבואר בלשון הרמ"א שם דהיכי שהי' נראה שתשאר כך לא מהדרינן עובדא דכשנראה לה רפואה אז בדיעבד כשגירשה בעת חלומתה היא מגורשת ולעיין בנו"ב מ"ק חלק אה"ע סי' פ"ג א"כ מאחר שאינה בת גירושין וגם א"א לדור עמה שייך בה תקנת הקדמונים להתיר לו במאה רבנים שישא אשה אחרת ובאופן שישליש לה גט ודמי כתובתה וכן מבואר בשו"ת צ"צ סי' ס"ז דרוצה לומר דהרש"ל בתשובתו סי' ס"ד לא החמיר רק לגרש בע"כ אבל לישא אחרת בלא גירושין לא החמיר וכ' שם בתחילת תשובתו בזה"ל והיינו טעמא דלגרש בע"כ אפי' כשהיא חלומה איכא למ"ד דמדינא אסור כדאיתא בירושלמי הובא בתוס' יבמות דף קי"ג ע"ב וכן באשר"י שם דלמ"ד דנשתטית דלא יוציא הוא מטעם דגרירה והיינו שלא ינהגו בה מנהג הפקר אזג יתים חלום אסור כו' יעו"ש ולכך כאן דפליגי בזה יש להחמיר וציא נפשו מפלוגתא אבל לישא אחרת בלא גירושין אין שם איסור רק דחומר החרם דרגמ"ה חל עליו ובכה"ג דנשתטית סבירא לי' להרבה מהאחרונים דשרי לישא אחרת דבכה"ג לא החרים רגמ"ה אלא שהמנהג אינו כן להתיר לישא אחרת בלא מאה רבנים חלא המנהג הוא אפי' בנשתטי' שלא להתיר אלא במאה רבנים משלשה מנכיות משלשה קהלות כמו שכ' הכלבו ע"כ לשון צ"ץ הרי מבואר בדבריו מפורש דאף בעתים חלומה יש להתיר כהתרת הפוסקים בנשתטית גמורה והחומרא שרוצה רו"מ להסתפק דשמא לח התירו בעתים חלומה מחמת חשש הרואים אותה בעת חלימותה שיאמרו אשת איש יוצאת בלא גט מחמת שיודעים שהבעל נשא אשה על אשתו וידוע ומפורסת שכעת הוא חרם רגמ"ה מלישא שתי נשים הוא דבר שאין נו שחר לבדות חומרות כאילו בדברים הבדוים ואפילו אם היו דברים הנראים עפ"י השכל ג"כ חין כח בידינו להוסיף חומרות מלב ולב מה שלא נזכר בפוסקים ועאכו"כ שגוף החומרא שלו הוא דבר שאין לו טעם וסברא וכי בשביל שיהי' ידיעתם בהעלמה מהתרה שהתירו המאה רבנים וידמו בנפשם שהבעל מעצמו נשא אשה אחרת על אשתו אעפ"כ רחוק מן הדעת נעחד שיוכיחו לנפשם מזה שהאשה אשת חיש יוצאה בלי גט ורק ידמו בנפשם שהבעל הוא דפקר ונשא אשה אחרת על אשתו ועבר על חרם רגמ"ה ואפילו שוטי' ופתאים לגמרי לא ידמו ממה שראו שנשא הבעל אשה אחרת שאשתו הראשונה יוצאת בלי גט וגם אטו ידעו שלא גירשה בסתר ומכ"ש שא"צ ליתלות בדמיונות כאילו כיון שהתרת של מאה רבנים הוא ענין שנעשה בפירסום גדול ובדבר המפורסים לא שייך חשש שלא יתוודע מזה וגם הגט שימסור הבעל וימסרנו ליד שליח להולכה וגם ישליש מעות דמי הכתובתה ביד שליש גם זה נעשה בפרסום והנה אין צורך לבלות זמן להאריך בסתירת חומרא שהמציא מדעתא דנפשי' כי דברים דחוים הם ואני תמה על רו"מ שידעתיו לאיש חכם ונבון דבר שהגם שלא רצה לחוות דעתו כלל מחמת שסמך עלי שאני אכתוב לו חוות דעתי ואינו רוצה להיות מפלפל בדינים אלו כלל מ"מ לא הי' לו להעלות על המכתב חומרא זאת שהוא דבר משובש מכל צד:
והנה בשו"ת ב"ש אחרון סי' ט' בחנק אה"ע רוצה להתיר בעתים חלים כו' כשאין לה סימני שוטה המבואר במס' חגיגה לגרשה בעת חלימותה ולסמוך עצמו על דעת רבינו שמחה כמבואר בב"י והכה לדעתו לא הי' מקום להתיר לבעל לישא אשה אחרת על אשתו כיון דלדעתו אין אנו מחזיקים אותה לנשתטית גמורה מחמת שאין לה סימני שוטה המבוארים בגמרא ומאחר שאינה בכלל נשתטית א"א להתיר לבעל לישא אשה אחרת על אשתו מחמת חרם רגמ"ה כיון דאינה בכלל נשתטית דמש"ה הוא מתיר ליתן לה גט בעת חלימותה דאין לומר דאף לדעת הב"ש אחרון הנ"ל שסמך א"ע על דעת רבינו שמחה המובא בב"י סימן קי"ט וקכ"א באה"ע דלא מיקרי שוטה רק בסימנים המבוארים במס' חגיגה דוקא היינו כדי להתיר ליתן לה גט בעת חלימותה וכמבואר מדבריו מחמת דמילתא דגרירה היא רק איסור דרבנן ויש לסמוך על דעת רבינו שמחה אף שהיא נגד דעת הרמב"ם וש"ע שפסקו מפורש שלא כדעת רבינו שמחה ורק דאפילו בשאר דברים הדומים להא דמס' חגיגה ג"כ היא בכלל נשתטית וכ"ז להקל במילתא דרבנן במילתא דאיכא פלוגתא דרבוותא וממילא דלענין ההתרה להתיר לישא אשה על אשתו ניזיל לאידך גיסא להתיר החרם דרגמ"ה ולסמוך א"ע על דעת הרמב"ם והש"ע דפסקו דאפילו בשאר דברים הדומים להא דחגיגה ג"כ הוי בכלל נשתטית וממילא נוכל להתיר לו לישא אשה על אשתו כדין נשתטית אך הוא דבר שאין לו יסוד כלל להקל בשני הקולות להתיר לו ליתן לה גט בעת חלימותה וגם להתיר לישא אשה על אשתו דהרי הדברים סותרים א"ע והגם דבשאר ענינים כאילו נוכל לסמוך על כל קולות הפוסקים ולסמוך עצמינו כקולא שפסקו הפוסקים באיזה ענין וכמו כן להקל כקולא אחרת שהוא עפ"י פוסקים החולקים מ"מ בענין חרם רגמ"ה לא שייך לומר כן כיון דכל עצמות חרם דרגמ"ה הי' במי שיוכל לגרש את אשתו מדעתה ורק היכי דלא יוכל לגרשה מדעתה כמו נשתטית וכדומה בזה דוקא כתבו הפוסקים להתיר לישא אשה אחרת מטעמא דבכזה לא גזר רגמ"ה לבטל את האיש בביטול פ"ו אבל כל היכי דיש מקום להתיר לבעל לגרשה בעת חלימותה אף שהוא מחמת שאנו סומכין להקל כדעת איזה פוסק או פוסקים סוף כל סוף יש לבעל תקנה לגרשה בעת חלימותה ממילא הוא בכלל תקנת רגמ"ה שאסור לישא אשה על אשתו והא דמבואר בשו"ת צ"ץ להחמיר בגרירה ולהקל בענין חרם דרגמ"ה היינו משום דיש מקום לומר דבנשחטית לא החרים רגמ"ה משא"כ בזה דיש מקום להקל ודאין דינה כנשתטית א"כ א"א להתיר החרם ובפרט שאפשר שהחרם שהחרים רגמ"ה הוא בכלל איסור דאורייתא וכמבואר בשו"ת נוב"י מה"ק חלק אה"ע סס"י ע"ז דאיסור חרם הוא איסור דאורייתא ממילא צריך לאסור כיון דדין פלוגתא דרבוותא כדין ספיקא דאורייתא דלחומרא וא"א לסמוך על דעת המקילים אמת שהנוב"י מה"ב בחלק יו"ד סימן קמ"ו חוזר בו מדבריו וכותב בעצמו דחרם אינו מדאוריית' אעפ"כ לא מכרעה כ"כ עכ"פ באם הי' דעת הב"ש אחרון מסכמת בלי שום פקפוק להתיר ליתן לה גט בעת חלימותה לא הי' מקום להתיר להבעל לישא אשה אחרת על אשתו אך אמנם דעת הב"ש אחרון בהתרה זו לא כראה לפענ"ד בשום אופן:
ואני תמה על דעתו של הב"ש אחרון מה ראה על ככה להקל כ"כ מפני שהיא מילתא דרבנן ולסמוך עצמו שעל דעת רבינו שמחה נגד דעת הרמב"ם וש"ע ח"מ סי' ל"ה שלא הובא שם שום חולק על דיעה זו ואפילו בדבר הדומה להא דמס' חגיגה ג"כ מיקרי שוטה גמור והגם דבשו"ת מהרי"ט חלק אה"ע סי' ט"ז מצדד דדוקא לענין עדות הדין כן משום שמחמת דמיון רעיונו ושגעונו נדמה לו דבר בזולתו משא"כ לענין שאר הדברים יש לצדד ולומר דאין ראי' מדבריו כלל דאף המהרי"ט מודה בשיגעון וטירוף הדעת ולא בא המהרי"ט לחלוק רק לענין פתאים ומבוהלים שזכר הרמב"ם. וגם דהלא דברי המהרי"ט אין לאומרם רק על דעת הרמב"ם משא"כ על דעת הש"ע א"א לומר כלל חילוק זה דהרי הב"י לא סבירא לי' כן וכמבואר בב"י באה"ע סי' קכ"א דהרמב"ם ס"ל דהנך סימני' המבוארים בחגיגה רק לדוגמא בעלמא נקטינין וה"ה שאר סימני שוטה הדומים לאלו שנודע שהוא דרך השוטה יעו"ש וכן כ' בכ"מ א"כ הרי הב"י בעצמו לא ס"ל כדעת המהרי"ט אח"כ מצאתי בס' זכרון יוסף שאלה יו"ד דהוכיח בכמה הוכחות דהמהרי"ט בעצמו מודה בשיגעון וטירוף הדעת וכמו שכתבתי דהמהרי"ט לא בא לחלוק רק לענין פתאים ומבוהלים שזכר הרמב"ם עכ"פ דעת הב"ש אחרון הוא תמוה להקל נגד דעת הש"ע בח"מ סי' ל"ה וכן נראה מסברא דבספק בעלמא א"א להקל ודלא כדברי שו"ת הב"ש אחרון דדעתו להקל כדעת רבינו שמחה נגד דעת הרמב"ם והש"ע ולו יהי' ספיקא דפלוגתא דרבוותא כספיקא דעלמא ג"כ א"א להקל בו מחמת ספק אף באיסור דרבנן וכמבואר בשו"ת צ"ץ סי' ס"ז הנ"ל דכ' דבפלוגתא דעתי' חלומה המבואר בירושלמי אף דהוא משום גרירה אעפי"כ יש להחמיר להוציא נפשו מפלוגתא א"כ מבואר דצריך להחמיר בו ולא להקל עכ"פ אין להקל בזה להתיר ליתן גט בשעת חלומתה כיון דהוא נגד דעת הש"ע וגם הב"ש פסק בסי' קכ"א ס"ק ט' כן בהחלט דלאו דוקא סימני שוטה המפורשים בחגיגה אלא ה"ה שאר דברים העושה דרך שטות:
והנה אחר שהעליתי דברים ההם על המכתב ועיינתי אח"כ בשו"ת זכרון יוסף סימן יו"ד הנ"ל. הנה מצאתיו שכתב בטעם הב' שם דדעתו ג"כ לפסוק כרבינו שמחה ואעפי"כ לפענ"ד לא מחוורא הך פיסקא דמה שמבואר בדבריו ליתן טעם ע"ז משום דהביא בדבריו עוד הרבה פוסקים שסבירא להו ג"כ כרבינו שמחה וכ' דהמה רבים ובתראי להרמב"ם הוא לעקור הלכות קבועות דקיי"ל לפסוק תמיד כפסק הש"ע במקום שהרמ"א אינו חולק עליו ובזה דחיתי ג"כ טעם הב"ש אחרון הנ"ל לפסוק כרבינו שמחה משום דהוא להקל במלתא דרבנן בספיקא דפלוגתא דרבוותא מחמת דהוא נגד פסק הש"ע וכדהאריך האו"ת בקיצור הת"כ ס"ק קכ"ג וקכ"ד דאפילו בדיני ממונות אין המוחזק יכול לומר קים לי נגד הכרעת הש"ע היכא דהרמ"א הגי' ומאריך שם בפרט הזה באריכות ומביא שם בסוף דבריו גם שו"ת חוות יאיר דלא מצי לטעון קים לי נגד פסק ש"ע והרמ"א יעו"ש ובפרט בנידון דהכא דהרי דעת הרמ"א דכ' דאפילו בדיעבד איכ' מגורשת הוא כטעם שכ' הח"מ סי' קי"ט ס"ק י"ד משום דכך גזרו חכמים שאפילו בדיעבד לא תהי' מגורשת ומיירי בשלא ידע הבעל כלל מהאיסור כדכתב הח"מ בשם שו"ת מהרי"ו להסתפק באם הבעל ידע מהאיסור ועבר על גזירת חכמים אם דומה כמבטל איסור דרבנן במזיד יעו"ש א"כ ע"כ הרמ"א מיירי בדלא ידע הבעל מהאיסור ממילא מוכח מזה דהחמירו רבנן באיסור הזה יותר משארי איסורי דרבנן והיינו משום דהגזירה שגזרו כדי שלא ינהגו בה מנתג הפקר הי' חמור אצלם לגזור בגזירה זו באיסור דרבנן הזה אפי' על הדיעבד ואף שלא ידע מהאיסור וגזרו בזה יותר ויותר משאר איסורי דרבנן ממילא כל היכי דנשטתית כ"כ עד דלפי ראות עינינו יש בה החשש של מנהג הפקר צריך להחמיר בו ולא להקל כלל:
והנה בב"ש אחרון סימן ט' הנ"ל כ' שחכם אחד השיג עליו וכ' להוכיח מהא דפ' ר"ח בקטנה לא שייך גרירה מחמת שאין לה תאוה ותיפוק לי' בלא"ה אין לה סימני' המבוארים בש"ס מס' חגיגה וע"ז השיב לו הב"ש אחרון שני תירוצים אחד דהר"ח סובר כדעת הפוסקים שהביא הב"י דאף בשאר סימנים של שטות מיקרי שוטה ושנית דיש לחלק דבקטנה שייך גרירה אף דאין לה סימנים המבוארים בש"ס. והנה לפענ"ד דהשגת הסכם המשיג נכונה והיינו דיש ראי' מדכתב הר"ח דמחמת דקטנ' אינ' בת תאוה לא שייך בה טעמא דגרירה אבל זולת זה הי' שייך בה ג"כ טעמא דגרירה מוכח מזה דבגזירת חכמינו ז"ל דגזרו דאינה מגורשת משום שלא ינהגו בה מנהג הפקר לא שייך כלל מחלוקת הפוסקים בגדר סימני השטות רק דאפילו רבינו שמחה מודה דאפילו אין לנשתטית סימנים המבוארים בהש"ס ג"כ היא בכלל הגזירה דגזרו חכמים דאף דדבר תורה שוטה מתגרשת כו' מ"מ אינה מגורשת כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר א"כ שפיר ניחא דה"ה קטנה אם היתה בת תאוה היתה בכלל גזירת החכמים שגזרו בזה דהגם דקטנה אינה בגדר שום סימן של שטות ורק דדעתא קלישותא אית בה מחמת קטנותה מ"מ כיון דעכ"פ שייך בה טעמא שלא ינהגו בה מנהג הפקר ממילא גם קטנה נכללת בכלל הגזיר' של החכמים אם היתה בת תאוה ואף דלא מצאנו במפורש בגזירת החכמים דגם קטנה שייך בה גרירה מ"מ הוא דבר הנלמד ממילא כיון דגזירת חכמים היתה אפילו בנשתטית שאין לה גדר הסימנים המבוארים בש"ס ומ"מ שייך בה גרירה ה"ה לקטנה דדעת קלישותא אית בה וכ"ז אם נימא דאף רבינו שמחה וסייעתו מודים לענין גרירה דלא בעינין סימנים המבוארים בש"ס ורבינו שמחה לא קמיירי רק בשארי דיני השוטה דהלא דברי רבינו שמחה שהובא בסי' קי"ט ובסימן קכ"א הוא רק שארי דיני השוטה משא"כ אם נימא דהוא דבר התלוי זה בזה דאם אין להאשה סימני השוטה המבוארים בש"ס וגם אין לה סימנים אחרים הדומים בדוגמא לסימני' שבש"ס אינה בכלל גזירת החכמים דנשתטית אינה מגורשת משום שלא ינהגו בה מנהג הפקר א"כ תיקשי מנ"ל להר"ח לחדש על קטנה דאם היתה בת תאוה שהיא בכלל גזירת החכמים משום גרירת כיון דאינה בחזקת שוטה כלל וכלל ורק דדעת קלישותא אית בה ונהי דנימא דהר"ח ס"ל כדעת הפוסקים שהביא הב"י דאף בשאר סימנים של שטות מיקרי שוטה או דנימא כתירוץ השני של ב"ש אחרון דבקטנה שייך גרירה אף דאין לה סימנים המבוארים בש"ס מ"מ תיקשי היא גופא דמנ"ל להר"ח לחדש דבר זה אלא ע"כ מוכח מזה דכאן לא שייך כלל פלוגתת הפוסקים בסימני השוטה ורק דכאן עיקר הדבר תלי' באם שייך בה חששא שלא ינהגו בה מנהג הפקר וכיון דרק על זה הי' גזירת החכמים נלמד ממילא דקטנת דשייך בה חששא שלא ינהגו בה מנהג הפקר שהיא בכלל גזירת החכמים א"כ אין הר"ח מחדש בזה דבר חדש כלל רק אדרבא להיפוך דר"ח מחדש דמחמת דקטנה אינה בת תאוה לא שייך בה טעמא דגרירא ועכ"פ יש הוכחה מדעת הר"ח דאף שוטה שהיא גדולה כיון שנודע לנו גדר השטותים והשיגעון שנראה לנו מזה שאינה יכולה לשמור את עצמה מגדר הזנות וההפקר שייך בה טעמא דגרירה ולא שייך פלוגתת רבינו שמחה עם שאר הפוסקים בענין גרירה כלל. ורק דהוא דבר הנראה לכל אם היא בגדר של שמירה מהפקר של זנות או לאו ובזה נכונים דברי החכם המשיג הנ"ל דמוכח מדברי הר"ח דמדמה קטנה לשוטה דהוא משום דבגרירה תלוי העיקר אם יכולה לשמור עצמה מהפקר של זנות וממילא דאין ענין לזה כלל פלוגתת רבינו שמחה עם שאר הפוסקים ונרא' לי להביא ראי' עוד לזה דאל"כ תיקשי לרב הונא בחגיגה דף ג' דס"ל עד שיהיו כולם בבת אחת תיקשי הך דרב יצחק דביבמות דף קי"ב ע"ב דדבר תורה שוטה מתגרשת ומ"ט אמרו כו' ומוקמינין לה ביודעת לשמור גיטה כו' והיכי משכחת לה דאף דרב הונא בחגיגה לא איירי ממאבד כל מה שנותנים לו מ"מ נראה פשוט דאף במקרע כסותה ג"כ הוי בכלל אינה יכולה לשמור את גיטה ויותר מזה מבואר בתבו"ש ביו"ד סי' א' ס"ק מ"ה דאף כשמניחה במקום שיפול לאיבוד בדרך שטות ג"כ הוי אינה יכולה לשמור את גיטה יעו"ש ומכ"ש בקורעת את הבגדים דודאי אינה בכלל לשמור את גיטה ודוחק גדול לומר דבאמת ר"ה פליג אדר' יצחק ועוד הא רב פפא שקיל וטרי אליבא דר"ה בחגיגה ואמר אי הוי שמיע לי' לר"ה כו' ורב פפא בעצמו ס"ל כדר"י בגיטין דף ע"א ע"ב דאמר א"נ כדר"י ועוד דהלא יש להוכיח מהמשנה כדר"י מההוכחה זו דקתני עולמות בהמשנה וכדדייק אביי ביבמות אלא ע"כ מוכח דבאמת לענין טעמא דגרירה שלא יהיו בנות ישראל הפקר לא בעי כלל לסימני שוטה ורק כשאינה יכולה לשמור את עצמה מהפקירא איתנייהו בכלל זה וממילא ניחא דר' יצחק מיירי בשוטה כזאת שיכולה לשמור את גיטה כדמוקי לה בגמרא:
והנה מה שכתב שם הב"ש אחרון לתרץ קושי' התוס' דלא קאמר איכא בינייהו שיכולה לשמור גיטה ולא עצמה נדחים ממילא עפ"י הדברים שכתבתי וגם בלא"ה דבריו בזה לא נאמרו רק לחידודא בעלמא כי מה שכתב עפ"י דבריו להוכיח כדעת רבינו שמחה דאל"כ הוי לי' להירושלמי לומר א"ב כשיכולה לשמור גיטה ולא עצמה ובדעבד שאר דברים דרך שטות הם דברי' שאין להם שחר כלל דכיון דכ' בעצמו דהירושלמי לשיטתו דס"ל דדוקא בכל הסימנים המבוארים נקרא שוטה א"כ לפ"ד זה דבעי כל הסימנים בודאי א"א לומר כלל דלאו דוקא סימנים המבוארי' בחגיגה רק דהני וכל הדומים להם ודוקא לפי המסקנא ואליבא דהלכתא דקי"ל כר' יוחנן דאף באחת מכל אלו אז בדוקא יש מקום לומר דה"ה בשאר דברי שטות הדומים לאלו וכמ"ש באה"ע סימן קכ"א ובכ"מ שם דהברייתא לדוגמא נקטי' משא"כ כשנימא דהברייתא בעי לכל אלו יחד אם כן א"א כלל לומר דלדוגמא נקטינהו דהא דוקא הני ביחד יש סימני שוטה ולא שייך לדוגמא א"כ איך מרכיב הב"ש אחרון תרוייהו כחדא דעת הירושלמי דבעי כולהו סימנים ודעת הרמב"ם דה"ה שאר דברים של שטות עכ"פ העולה מכל הדברים הנ"ל שלפענ"ד אין לפסוק כפי דברי הב"ש אחרון להתיר ליתן גט בעת חלימותה מחמת שאין לה סימני שוטה המבוארים בגמרא וממילא שוב שייך תקנת החכמים שהביא הב"ח להשליש לה גט עפ"י התרה ממאה רבנים ולהשליש לה דמי הכתובה וגם צריך להתנהג בזה כפי דברי שו"ת נוב"י מה"ק חלק אה"ע סי' ג':
אך אמנם כ"ז באשה שהיא עתים חלומה ועתים שוטה והיינו כשיש לה עת קבוע לחלימותה ועת קבוע לשטותה אבל אשה הזאת שאין לה עת קבוע לחלימותה ולשטותה וכמבואר באגרת רו"מ ובגב"ע שלפעמים עושה מעשה שטות ולפעמים מדברת בישוב הדעת אבל אין לה עתים קבועים אין דינה של האשה הזאת דין עתים שוטה עתי' חלים וכמבואר בב"ש סימן קכ"א ס"ק ד' דעתים חלים הוא רק שידוע הזמן שהוא חלים דאז דינו כפקח משא"כ כשאין עת קבוע לחלימותה ולשטותה רק לפעמים בשיגעון ולפעמים בישוב הדעת זה נקרא שוטה מכל וכל והא דקאמר ביבמות דף קי"ג ע"ב הא דבעי ר' אשי מ"ט דרבי אליעזר כו' או דילמא פשיטא לי' כו', והכא היינו טעמא כיון דעתים חלים ועתים שוטה כו'. אף דג"כ אין לו עתים קבועים מ"מ הוי כעת קבוע לענין זה שלא יהי' שייך לומר כקידושין כן גירושין דחיישינין שמא בשעת קידושין חלים הי' אבל לענין הגירושין בלבד כיון שלא נודע בשעת הגירושין אם תקבל הגט בדעת מיושבת כיון דכבר איתרמי באשה הזאת כפי המבואר במכתבו של הגב"ע שכמה ימים הי' שדיברה בישוב הדעת ולפתאום נתבלבל דעתה והתחילה לזמר ולרקד ולילך ערום א"כ הבלבול הדעת שבאשה הזאת ההפוכה כמו רגע ואיך נדע שברגע הזאת שתקבל הגט היא בישוב הדעת ולא מבלבול הדעת וכי לרגעים תבחינו לידע ברגע הזאת של קבלת הגט מה היא אם בישוב או בבלבול לכן אין להאשה הזאת דין עתי' חלים כו' רק דין נשתטית גמור' ובפרט דגם זולת כ"ז הנה ממה שמדברת לפעמים כהוגן אינה יוצאת כלל מכלל השיטים וכמבואר בש"ע ח"מ סימן ל"ה סעיף ח' שסוטה שנטרפה דעתו בדבר מהדברים אע"פ ששואל ומדבר כענין בשאר הדברים בכלל שוטה הוא חשוב. והנה הרבה שינוי' יש בין המבואר בגב"ע ששלח לידי לבין המבואר באגרתו שבהגב"ע מבואר שמדברת תמיד בשיגעון וגם באיזה פעמים שנראה שמדברת בישוב הדעת אעפ"כ כשמדקדקין אחר דבריה נודע ונראה בטוב שעיקר דבריה מסובב על השיגעון שבקרבה ובאגרתו כתב שאחר כל הגב"ע האשה הלז לפעמים מדברת בישוב הדעת ומתינות אשר א"א להרגיש שהיא משוגעת וגם אינה מפורסם שטותה לרבים עד שקצת מהמון שאינם מכירים אותה בטוב נדמה להם שאינה בכלל משוגעת וגם שאר לשונות שבאגרתו הם קצת כסתומים וקצת כסותרים זא"ז. אבל בהגב"ע נאמר הדבר בביאור ובמפורש שהולכת תמיד בלי צעיף ומגולה כל איברי' המכוסים לפעמים כדרך כל המשוגעים ולפעמים מזמרת ומרקדת ודרכה לרוץ עפ"י הרוב בבתי המשתאות שמוכרין י"ש וגם היא שותת י"ש וגם פושטת יד כדרך כל עניים שמחזירין על הפתחים אף שאיננה בת הכי כי איננה בכלל הצריכים לחזור על הפתחים שכעת בעל' מפרנסה וכללו של דבר כל סימני המשוגעים יש באשה הזאת כן הוא מלשון הגב"ע והגם שלשון המבואר בהגב"ע שכללו של דבר כל סימני המשוגעים יש באשה הזאת הוא לשון שאינו מדוקדק מ"מ הלשון מבורר עכ"פ שנראה בה סימני המשוגעים. אמנם באגרת אין מבורר לשון זה בטוב רק בלשון מסובך ולזאת מוכרח אני לומר במפורש שהדבר תלוי בדעת רו"מ אם יודע שאש' הזאת נתחזק' עכ"פ בשלש' פעמים שהולכת ערומה וכדברי הט"ז שצריכ' להתחזק בשלש' פעמים כדין וסת ומ"ש הב"ש אחרון דאם לא הי' השיגעון בזמנים שוים לא מיקרי וסת הוא דבר התמוה דעיקר דברי הט"ז הם רק שצריכ' להתחזק שלשה פעמים וכמו שהוסת לא מיקרי וסת קבוע רק בשלש' פעמים כך היא לא נתחזקה בשיגעון רק ע"י שלש' פעמים אבל שיצטרך השלש' פעמים בזמנים שוים בזה אינו דומה לוסת דשם החשש של אורח בזמנו בא ואינה נקרא זמן קבוע רק ע"י זמנים שוים או בדילוגים או בסירוגין כמבואר בפוסקים שם אבל לענין התחזקות השיגעון מה צורך לזמנים שוים ואינו צריך רק שנתחזק בשיגעון בשלש' פעמים ואפי' כשאינם בזמנים שוים לכן אם האשה הזאת נתחזק' שלש' פעמים שהולכת בלי צעיף ובגילוי איברי' המכוסים והרי דינה כדין הולכת ערומה שאע"פ שמדברת ושואל' כענין היא בכלל השוטים ומכ"ש אם אמת הדבר כמו שאמר לי האיש שהביא מכתבו איך שג"כ כמה פעמים הי' שהיתה מקרעת כסותה שהרי היא מן השוטים המבוארים במס' חגיגה דהא קיי"ל אפילו באחת מכל אלו כו' ואע"פ שלא יהי' בנמצא עדות על דבר זה שהיתה מקרעת כסותה הנה גם בהולכת ערום בלבד גם כן די וכמבואר בלשון הרמב"ם בש"ע ח"מ סי' ל"ה הנ"ל שכתבו ולא שוטה שהולך ערום ומשבר כלים ומתרק אבנים כו' מבואר בזה דבהולך ערום הוא דבר פשוט לדעתם שסוברים דלאו דוקא הנך המבוארים בחגיגה אלא ה"ה שאר דברים הדומים לאלו שהולכה בעירום היא מעיד בלי ספק על השיגעון ואפשר קצת הא דנקיט הרמב"ם וש"ע הולך ערום בלשון מלתא דפשיטותא מאוד מדכתבו ולא שוטה שהולך ערום כו' דמבואר מזה דהוא דבר הפשוט והגם שאיננו מן הדברים המבוארים בחגיגה אפשר דדעתם דהולך ערום היינו מקרע כסותו דאין כונת מקרע כסותו רק מחמת הקלקול בלבד דאם היה הכונה רק מחמת הקלקול הי' נרא' מסברא דהוא בכלל מאבד מה שנותני' לו המבואר שם בחגיגה ובגמרא שם דף ד' ע"א מבואר דקאמר איבעי' להו כי הוה הדר בי' ממקרע כסותו דדמיא ליה כו' משמע דרק הוא דבר הדומה אבל לא הוא הוא בעצמותו לכן יש לומר דס"ל להרמב"ם דהמקרע כסותו היינו כדי לילך ערום ובשביל זה נקיט הרמב"ם הולך ערום בדבר פשוט למאד והגם דהרמב"ם נקיט גם כן שובר כלים יש לומר שובר כלים הוא בכלל מאבד מה שנותנין לו ואפשר דזורק אבנים דנקיט הרמב"ם הוא ג"כ בכלל שובר כלים כיון דאינו משגיח בזריקת אבנים שלא לשבר כלי או שלא להזיק לשום אדם והנה אחר שעיינתי בתשו' זכרון יוסף הנ"ל שמביא מן איזה ספר הנקרא שמו אור הישר שהרבו גאוני זמנינו לפלפל בענינים האלו של סימני שטות ומחמת שספר הלז ששמו אור הישר הובא מחדש אלי לא יכולתי על שעה חדא לעיין אם דברים שכתבתי אין עליהם איזה סתירה מדברי הגאוני' הנ"ל ועכ"פ לפענ"ד נראה דבהולך ערום או בשאר דברי שטות של מזמרת ומרקדת כדרכי המשוגעים הנראים לעין כל אם הוחזק' בזה שלש' פעמים אף שמדברת באיזה דברים בענין ישוב הדעת מ"מ היא בכלל שוטים וכדברי הרמב"ם וש"ע הנ"ל. אך אמנם אם אין עדות ברורה על השטות ושיגעון הנרא' מן עשיותיה רק שמדיבורים שלה בעלמא נראה שלפעמים מדברת בשיגעון אין לה גדר השוטים ובפרט שהוא רק לפעמים וכמבואר במכתב הגב"ע ואגרת רו"מ שלפעמים מדברת בישוב הדעת א"כ דילמא אותן הפעמים שמדברת בשיגעון היתה מחמת שכרות וכמבואר בגב"ע שדרכה לשתות י"ש. והנה בנוב"י מה"ב חלק יו"ד סימן קל"ו כ' בזה"ל ואשר באת על דברי תורה הנה בגופא דעובדא אינני מכניס עצמי להתיר להבעל לישא אשה על אשתו אחרי שזו אינה משוגעת גמורה והיא עוסקת במו"מ אלא שהיא אינה בת דעת שלימה בכל הדברים ועכ"פ ראוי' לתשמיש ע"י בדיקות חברותי' ואם באנו לדון בה דין שוטה להתיר להבעל חררגמ"ה נתת דבריך לשיעורין ואשה שלא תהי' פקחת כ"כ יאמר הבעל התירו לי לישא אחרת ובמשך איזה שנים לא ישאר שום זכרון מאיסור שתי נשים ויהי' בנות ישראל כהפקר בעיני בעליהן ובפרט בדור פרוץ כזה ובעו"ה פורצים פרצות באיסורי תורה וגזירת חכמי התלמוד כקוץ בעיניהם ומזלזלים בכמה איסורים ולכן הדור הזה צריך שימור ולגדור גדר ולא לפרוץ שום פרצה כלל להתיר דבר שיש לפקפק עליו וכיון שאין בנידון זה ביטול פ"ו רק הבעל אינו רוצה בחיי צער אין אנו נזקקים לו עכ"ל הנוב"י. והנה הגם שנידון השאלה שנשאל עליה הנוב"י אינו דומה כלל לנידון דידן וכמבואר בדברי הנוב"י שבנידון דידי' היתה האשה עוסקת במו"מ אעפ"כ העתקתי לו כל לשון הנוב"י כדי ללמוד ממנו שנידון כזה צריך להחמיר ולא להתיר דבר שיש איזה פקפוק עליו לכן בנידון דידן אם לא יבורר איזה שטות ושינעון בעשייתה ממש ושיתחזק ג' פעמים או שיבורר שקורמת הבגדים. אך אמנם מהא דמבואר בלשונות של המכתבים ששלחו אלי שנראה מהם שבנו יסודם על מה שהיא משוגעת ע"י הדברים שמדברת בשיגעון הנה בזה א"א להתיר כ"כ בפשיטות ובנידון שאני מחמיר שאף אם יבורר שיגעון בעשייתה שצריך להתחזק בזה ג' פעמים הוא רק כשיבורר שהולכת ערומה לפעמי' ולא יבורר יותר אבל אם יבורר עוד שקורעה הבגדים רק אפשר שלא נתחזקה בזה שלשה פעמים בזה צריך עיון קצת דהתבו"ש ביו"ד סימן א' ס"ק מ"ו הסכים לדינא דלא בעי שלשה פעמים ורק דמ"מ חושש להחמיר יעו"ש ועכ"פ אם יבורר שיש בהאשה הזאת סימני משוגעת בעשייתה אף שלפעמים מדברת דברים בישוב הדעת מ"מ דין שוטה ממש יש לה ודאינה בת גירושין כלל ונוכל להתיר לבעל לישא אשה אחרת ע"י התרה ממאה רבנים בשלש' מלכות ובהשלשת גט וכתובה ולעשות כדברי הנב"י מה"ק סימן ג' וכמבואר לעיל:
והנה ידוע מה שנתחבטו הגאונים ה"ה בעל הגהות שבמשנ' למלך פרק ו' מהל' גירושין הלכה ג' כפי המבואר בדבריו מענין א' שרצה לגרש את ארוסתו שהיתה שוטה שמאריך בענין הזה מהא דנזיר דף י"ב דכל מידי דלא מצי למיעבד לא מצי משוי שליח וכן בפני יהושע בגיטין דף ע' ע"ב בד"ה גמרא ארשב"ל כותבין ונותנין גט כו' דקרוב הדבר בעיניו מטעם זה דלא הוי גיטא ומקשה בזה על תקנת הגאונים שהביא הב"ח באש' שנשתטית להשליש לה הגט יעו"ש. וכן שארי המחברים האריכו בזה הרבה והנה בספר בית אברהם מרבה להביא כל הסברות הנאמרים בפרט הזה ומחמת שדבר הזה נפתח בגדולים וגם שהדין הזה נתחלק לפרטים הרבה בהגהות מ"ל מיירי בשממנה השליח הוא שהשליח יכתוב הגט לאחר שתשתפה ושארי הגדולים מיירי מהתקנה שהביא הב"ח דהיינו שכתיבת הגט יהי' תיכף ומיד רק שימנה כעת שליח להולכה שימסור לה הגט לאחר שתשתפה וגם זה נחלק לשני פרטים אם בשוטה גמורה שמדאורייתא אינה יכול' להתגרש דהיינו באינה יודעת לשמור את גיטה שמשלחה וחוזרת אם משוטה היכולה לשמור את גיטה ומשלחה ואינה חוזרת ורק דמדרבנן אסור לגרשה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר וכמו כן מחמת גירושין דבע"כ שגזר רגמ"ה דשוטה המתגרשת הוה כמו בע"כ כיון דאין לה דעת ורצון להתגרש מרצונה ולזאת מחמת פרטים הרבים וכבר תלוי בהו זייני אשלי רברבי הגדולים אשר בארץ לא תסתיים בקטני קטנים כמוני לכן לא אבוא כעת בגוף דינים הללו ורק לכתוב דברים קטנים שהעלה מצודתי בענינים ההם כמו דמסיק תעלא מבי כרבא על מה שהקשה המ"ל פרק ט' מהל' אישות הלכה ו' על מה שמבואר בשו"ת מהרי"ט בחלק ח"מ סימן ך"ג דכונת הגמרא דכל מה דלא מצי עביד השתא לא משוי שליח דהוי הכונה דלא אסיק אדעתי' למשוי שליח על מה דלא מצי עביד השתא אבל אם פירש במפורש דהוא עושה שליח על זה היינו על זמן העתיד לבוא שיהי' באותו זמן בכלל מצי עביד בעצמו אז השליח הנעשה על אופן זה במפורש שפיר הוי שליח והקשה ע"ז המ"ל דא"כ מאי פריך בגמרא מהאומר לאפיטרופוס כל נדרים שתדור אשתי כו'. דהרי התם הא עשיית השליח נעשה מפורש באופן הזה שיפר לאשתו לאחר הזמן שתידור דאז היה הבעל בעצמו מצי עביד ההפרה יעו"ש. והנה בס' בית אברהם הנ"ל בדף נ"ה ממתיק בענינים ההם שו"ת שהשיב הרב הגאון המפורסם המנוח מוהר"ר חיים כהן ראפופורט זלה"ה ובתשו' זאת מבואר תירוץ על קושי' מ"ל הנ"ל שהקשה על מהרי"ט הנ"ל ותמצית התירוץ דסבירא לי' להמקשן די"א וחכמים דפליגי באומר לאשתו כל נדרים שתדירי מכאן ועד שאבוא ממקום פלוני יהיו מופרים אם מיפר או אינו מיפר תלוי פלוגתתן אי בעל מיפר בלא שמיעה ומשום דשמיעת האפיטרופוס הוי כמו ששמע בעצמו ועפ"י הקדמה הזאת מפרש דעיקר קושי' המקשן הי' להקשות ע"ז שמחדש לומר דכיון דהוא לא מצי עביד כו' א"כ תיקשי איך הוי שמיעת האפיטרופוס כשמיעת עצמו כיון דא"א למשוי שליח במאי דלא מצי עביד בעצמו ובזה מתורץ קו' המ"ל הנ"ל על המהרי"ט דמאי מקשה כיון דאמר להאפוטרופוס בפירוש דזה אינו דהא עיקר קושי' המקשן הי' רק על מה דלא אמר לי' בפירוש דהוא על שמיעת האפיטרופוס יעו"ש שהאריך עוד בזה. והנה לדעתי הקלושה תירוץ זה שתירץ הגאון ז"ל לא ניתן להאמר רק על דרך הפלפול ולא על דרך הפשיטו. דהנה בדוגמא זו שכ' הרב הגאון הנ"ל יש להקשות על גוף קושי' הגמרא דמאי פריך אף אי ר' יאשי' ור' יונתן קאי אליבא דרבנן מ"מ מנ"ל דקרא דאשה יקימנו ואישה יפרנו קאי על לימוד הזה דדוקא בעצמו של בעל ולא ע"י שליח דילמא טעמי' דר' יאשי' דסבירא לי' דטעמייהו דרבנן דבעל אינו יכול להפר הוא מטעם הקרא דאישה יקימנו דאת שלא בא לכלל הקם לא בא לכלל הפר והרי זה לא בא לכלל הקם דהא האומר לאשתו כל נדרים שתדירי מכאן ועד שאבוא ממקום פלוני הרי הם קיימים בודאי לא אמר כלום וכדמבואר ברישא דהך בריי' ולכך לא באו לכלל הפר א"כ הטעם והלימוד הזה בעצמו שהביא ר' יאשי' לא נאמר רק על זה הדבר בעצמו בהא דאינו יכול להפר להבא וממקרא הזה דאישה יקימנו וגו' וממילא דלא מצי למשוי שום שליח כיון דלא מצי למיעבד בעצמו א"כ אדרבא מוכח מר' יאשי' דס"ל דכל מידי דלא מצי למיעבד לא מצי משוי שליח ומאי פריך טעמא דכתב רחמנא אישה יקימנו ואי לאו דכתב רחמנא כו' אימא דקרא דאישה יקימנו דקאמר ר' יאשי' הוא רק על גוף הלימוד דהבעל אינו יכול להפר להבא וממילא נלמד מזה דין שליח כיון דכל מה דהוא לא מצי למיעבד לא משוי שליח. והגם דכתבו התוס' שם ד"ה טעמא דכ' רחמנא דגם מדר' יונתן ג"כ הוי מצי להקשות אמנם עפ"י דברים הנ"ל מתורץ גם זה דגם מדר' יונתן אין להוכיח כלל ורק דיש לומר דר' יאשי' ור' יונתן שניהם סבירא להו האי דינא דכל מידי דלא מצי למיעבד לא מצי משוי שליח ורק דעיקר פלוגתתן עפ"י מה דהמציא בתשו' מהרי"ט הנ"ל כשמשיי שליח מפורש אין זה מכלל כל מידי דלא עצי למיעבד כו' ובזה י"ל דתלוי פלוגתת ר' יאשי' ור' יונתן דקרא דאישה יקימנו דמייתי ר' יאשי' הוא כמו שכתבתי דמייתי הקרא על גוף הלימוד דאין הבעל יכול להפר להבא משום דכתיב אישה יקימנו וגו' דאת שאינו בא לכלל הקם אינו בא לכלל הפר וממילא תלוי בזה כיון דהבעל לא מצי להפר גם שליח לא מצי למשוי דאף דאומר לאפיטרופוס במפורש שיפר לה לאחר שתידור מ"מ לא מהני משום דלא ס"ל סברת מהרי"ט הנ"ל ורק דאף גם שמפרש דבריו שעוש' שליח ע"ז שיפר לה בעת שהי' בעצמו יכול להפר מ"מ לא מהני משום דגם זה בכלל לא מצי עביד השתא גם שליח לא מצי משוי ור' יונתן דפליג על ר' יאשי' ס"ל כסברת מהרי"ט הנ"ל דבמפרש במפורש דעשיית השליח שהוא עושה על אחר הזמן שהי' בעצמו יכול להפר מהני משום דהך דינא דכל מידי דהוא לא מצי עביד כו' הוא רק משום דלא אסיק אדעתי' ע"ז אבל במפרש להדיא הוי שליח וכסברת מהרי"ט הנ"ל לכך קאמר ר' יונתן מצינו בכ"מ ששלוחו של אדם כמותו וכונתו כסברת מהרי"ט הנ"ל דהיכי דעושה שליח במפורש על אחר זמן דהוי שליח משום דאז יכול למיעבד בעצמו וגם השליח יכול למיעבד:
ומחמת קושי' זו נראה לי בפשוטי הפשט דקושי' המקשן היא מחמת דדבר זה יוצא מגדר הפשוטו דיהי' תלוי פלוגתת ר' יאשי' ור' יונתן במה דלא נזכר כלל בדברי הברייתא דלשון פשיטות הברייתא משמע דפלוגתתן רק על האי דינא דאפיטרופוס אינו יכול להפר ודרק ע"ז מייתי ר' יאשי' הקרא דאשה יקימנו וגו'. א"כ בזה נסתלק גם פירושו של הגאון המנוח מו' חיים כהן הנ"ל דא"א כלל לפרש דפלוגתת ר"א ורבנן יהי' תלוי בענין אחר במה שלא נזכר כלל וכלל בהבריי' ושיהי' תלוי פלוגתתן אי הבעל מיפר בלא שמיעה דא"כ הוי להו לאפלוגי במפורש בהך דינא אי הבעל מיפר בלא שמיעה:
עוד אבוא לבאר בענין שמעתיק בס' בית אברהם הנ"ל דף נ"ו ע"ב שו"ת הגאון מוהר"ר יחיאל מיכל אבד"ק פרעמיסלא שכ' שם בתשובתו לסתור הסברא שכ' בס' בית אברהם לתרץ קו' הפני יהושיע בגיטין דף ע' ע"ב הנ"ל על מה שכ' הב"ח תקנת הגאונים להשליש הגט באשה שנשתטית מהא דנזיר דכל מידי דלא מצי עביד כו'. וכן מבואר קו' זו בהגהת מ"ל הנ"ל וכ' לחלק ולומר דבשלמא בהאי דנזיר דאיירי באשה שהיא עתה אשה אים ואינה בת קידושין כלל לכן שייך לומר כל מידי דהוא לא מצי עביד כו' משא"כ בנשתטית דהאשה היא בת גירושין רק דלפי שעה דלע"ע אינה ראוי' לקבל הגט מחמת דאיננה בת דעת ועל כל פנים הות כבת גירושין דאין מחוסר בה רק תשעה שאין דעתה שפוי' והוא דומה להא דאמרינן בקידושין דף ך"ג ע"ב ישראל לא שייכי' בקרבנות כלל עבד שייך בגיטין כו'. ובאמת בס' אורח מישור על נזיר מקשה זה דרך קושי' על הא דקאמר בסיר דכל מידי דלא מצי עביד כו' להקשות מהא דקידושין דף ך"ג ע"ב הנ"ל רק דעל קושי' זו של האורח מישור יש לפקפק הרבה וכבר האריך בדברי קושי' האורח מישור ההיא בס' ב"ה אברהם הנ"ל ועכ"פ גוף הסברא היא סברא ישרה לחלק בין השלשת הגט דנשתטית לבין אשת איש המבואר בנזיר דלא משוי עלי' שליח וכן מבואר עוד בס' בית אברהם בעצמו בדף ך"ג ע"ב סברא הזאת לחלק בין השלשת הגט דנשתטית לבין האי דנזיר דמביא כן בשם חכמי הדור והגאון מפרעמיסלא הנ"ל מקשה ע"ז הסברא מגמרא דב"ק דף ק"י ע"א דקאמר וכיון דלא מצי עביד עבודה שליח היכי מצי משוי כו' ולסברא הנ"ל תיקשי דהרי הטמאים הם בתורת עבודה ויהיו ראוים לעבודה כשיטהרו וג"כ הם דומים לעבד דאיתי' בתורת גיטין ויעוין מ"ש בזה בשו"ת נוב"י מה"ב בחלק אהע"ז סי' ס"ט וסי' ע' אמנם הוא יצא שם לידון בדבר החדש ולפרש הא דקאמר כי משוי אינש שליח במאי דמצי עביד השתא דהיינו שהשליח מצי עביד השתא אבל המשלח לא בעינין מצי עביד רק שיהי' בתורת אותו דבר יעו"ש. ולפי הנראה אין זה שיטות כל המחברים שהבאתי לפרש כן כונת הגמרא:
והנה כדי לתרץ קושי' הגאון מפרעמיסלא הנ"ל י"ל כך. דהנה מבואר בדבריו דעיקר הקושי' מהא דקאמר אי איכא טהורים טמאים מי מצי עבדי לכן י"ל כיון שהוא כהן טמא הוי דינו כאיש זר שאינו יכול לעשות שליח להקרבה וגם אם יהי' הקושי' אף מהא דקאמר הגמרא מקודם לגבי זקן וחולה דקאמר ואי לא מצי עביד שליח היכי מצי משוי ולהקשות גם ע"ז כיון דעכ"פ זקן וחולה איתנייהו בתורת עבודה של קרבנות גם ע"ז ג"כ נאמר כסברא הנ"ל כיון דאינו במשמר שלו הוי כזר וגם בין טמא ובין חולה וזקן לא הוי כלל כבעל דבר של קרבן ועד כאן לא מהכי הך סברא דמחמת דאיתא בתורת גיטין ששליח נמי מצי משוי הוא דוקא כשהשליח הוא הבע"ד מגוף השליחות והמה הבעלים של זה השליחות ורק דלא מצי לעשות אותו הדבר בעצמו והנה לפי הדמיון כמעט בבירור הסברא הזאת נובעת מדברי המהרי"ט רק כעת חפשתי על שעה חדא ולא מצאתי דברי המהרי"ט ההם אבל קרוב לודאי שהמה דברי המהרי"ט דלכך אמרינן מידי דלא מצי עביד כו' משום דלא מצי לעשות שליח רק כשהוא בע"ד משא"כ כשאינו בע"ד לא שייך שליחות על חבירו ובזה יש מקום לחלק בענינים הנ"ל האמורים בדברי הגהות מ"ל הנ"ל ודברי הפ"י הנ"ל ולחלק בין נשתטית ובין שאר דברים דהיינו בשלמא בהפרה דלא חל שם הפרה כ"ז שלא נדרה וכמו כן בחלה דלא חל שם חלה כשהיא עדיין קמח וכמו כן בא"א דאינה בת קידושין כלל א"כ ליתנייהו בשליחות מחמת דלא יפול שם משלח כלל לומר ששלוחו של אדם כמותו כיון שאינו בעל דבר של השליחות מחמת דלא מצי עביד השתא בעצמו משא"כ בדין נשתטית דהוא באמת הבע"ד של השליחות רק דהיא אינה יכולה לקבל כעת שפיר מצי לעשות שליח ליתן לה כשתשתפה ואינו דומה להא דאמר ביבמות דף כ"ב האומר ללבלר כתוב גט לאשתי לכשאכנסנה אגרשנה כו' וכיון שלא חל שם גירושין הוי כאינו בע"ד של השליחות ולא נק' ע"ז בשם משלח כיון דאינו בשם בעלים של זה השליח וגם גבי הכותב גט לארוסתו דצריך לטעמא מפני שבידו כו' דאל"ה אין על מה לחול השליחות ואינו בע"ד של השליחות רק מפני שבידו משא"כ נשתטית דהוא בע"ד של השליחות ממילא דיכול לעשות שליח עפ"י סברת המהרי"ט הנ"ל דהא דאמרינן דמידי דלא מצי עביד כו' משום דלא מצי לעשות שליח רק כשהוא בע"ד משא"כ כשאינו בע"ד לא שייך שליחות בשל חבירו וסברא זאת היא סברא אחרת ממה שבעל בית אברהם המציא סברא הנ"ל שכתבה בשם חכמי הדור שסברת חכמי הדור ההם היא העיקר מחמת שנשתטית איתא בתורת גירושין והיא כאשה שהיא בת גירושין רק דלפי שעה שאין לה דיעה מיושבת אינה ראוי'. אבל סברא הזאת הבנויה עפ"י דברי המהרי"ט הנ"ל היא סברא אחרת כל עיקר לומר דבנשתטית הוי הבעל בע"ד של השליחות משא"כ בא"א או בהפרת נדרים כשעדיין לא נדרה או בהפרשת חלה שהיא עדיין קמח דאז אין שייך בזה שם בע"ד של השליחות ואעפ"כ עם סברא זאת נוכל לתרץ קושי' הגאון מפרעמיסלא על סברת בית אברהם בשם חכמי הדור שהקשה עליו הגאון הנ"ל מב"ק דף ק"י הנ"ל דהתם בין טמאים בין זקן וחולה אינם בע"ד של השליחות דזקן וחולה אינם בע"ד של השליחות דזקן וחולה כיון דאינו במשמר שלו הוי כזר דהרי לא אמרה תורה ובא בכל אות נפשו ושרת וגו' רק כשהוא בעצמו יכול להקריב וכשאינו יכול להקריב נחשב כאיש זר כיון דאינו במשמר שלו לכן לא הוי כלל כבע"ד של הקרבן. וכן טמאים דאינם בהקרבה ג"כ אינם בע"ד של הקרבן לעשות שליח אחר על הקרבה. ובזה יש לתרץ דברי רש"י דף צ"ט ד"ה ואין מוצאין משלהם דמקשה רש"י שם בעצמו על לשון אחד שברש"י דקשה מב"ק דף ק"י הנ"ל ויש להקשות דלמה נקיט רש"י בקושיתו מהא דב"ק ולא מביא רש"י בקושיתו מהא דקידושין דף ך"ג ע"ב דמפורש יותר בביאור וכדומה שראיתי להקשות כן באיזה ספר ולפי הנ"ל יש לחלק ולומר דשאני הכא כיון דלא יוכל להקריב מחמת הספק לכן נחשב כזר ולא הוי כלל בע"ד של הקרבן. ובזה יש לתרץ מה דמקשה ספר בית אברהם הנ"ל בדף ל"ט ע"ב מהא דפסחים ס"ב דמייתי ברייתא דערל וטמא משלחין קרבנותיהם והתוס' בגיטין דף כ"ח ע"ב ובחגיגה דף ד' ע"ב איקמוה להאי טמא דהך ברייתא בטמא טומאת זיבה וצרעת וקשה איך הטמא משלח קרבנותיו הא אע"ג דכהני שלוחי דרחמא נינהו כו' הוא רק מקבלה ואילך דבעי כהונה אבל שחיטה דכשירה בזר ודאי דכל השוחט קרבנות של חבירו שליח הבעלים הוא דמצות השחיטה בבעלים הוא כדמוכח בסוגיא דריש פ' האיש מקדש יעו"ש בס' בית אברהם הנ"ל דמאריך עוד בקושי' זו ולפי הנ"ל יש לומר לתרץ הקושי' זו דעכ"פ הוא הבעלים ובע"ד של הקרבן והוא בתורת שחיטת הקרבן ג"כ ורק דלפי שעה שנטמא לא מצי עביד וכשיטבול יהי' שפיר ראוי.
והנה בענין סברא הנ"ל שהמציא בעל בית אברהם בשם חכמי הדור לומר דנשתטית דומית לעבד יש מקום לסתור דבריו ולחלק בין עבד דהוא בר שחרור רק דאין לו יד לקבל וכשעוש' שליח הוי כיש לו יד וממילא עשיית השליח פועל שעוש' לו יד משא"כ במס' נזיר דף י"ב דאינה יכולה לקבל קידושין כלל ועפ"י סברא זאת יש לדמות אשה שנשתטית כאשה שהיא א"א דאינה יכולה לקבל קידושין כלל וכמו כן אשה שנשתטית דגם כן אינה יכולה לקבל גירושין כלל ולפי זה יש מקום לומר ולחלק גם לגבי טמא דמשלח קרבן דבאמת הרי יכול בעצמו לשחוט דהא קיי"ל הכל שוחטין ואפילו טמאים כו' רק שאינו יכול לבוא לתוך העזרה ממילא כשעושה השליח הוי כיכול לבוא לתוך העזרה:
והנה מה שמקשה הגאון מפרעמיסלא בתשובתו שבס' ב"א דף נ"ו ע"ב מהא דב"ב דף ק' ע"ב בשנים שהיו בעיר אחת ששמם יוסף בן שמעון דאינם יכולים להוציא שט"ח זע"ז ולא אחר כו' ומבואר שם דהיכי דבאים בהרשאה זה מזה יכולים לגבות כו' ותיקשי איך יכולים ליתן הרשאה זה לזה דהוא מצד שליחות הלא הוא בעצמו לא מצי לגבות והיכי מצי למעבד לשליח כו'. לפי הנ"ל שכתבתי בשם המהרי"ט דטעמא דמירי דלא מצי עביד כו' משום דלא מצי לעשות שליח רק כשהוא בע"ד משא"כ כשאינו בע"ד לא שייך שליחות בשל חבירו ממילא מתורץ קושי' זו אך אמנם הנה בלא"ה ג"כ יש לדחות קושי' זו דהרי שם באמת יש לו תביעה גמורה רק דאין לו ראי' את מי לתבוע. והנה הפ"י בגיטין דף ע' ע"ב גבי מי שאחזו קורדייקוס דמקשה שם הפ"י לשיטת התוספות דלא בעי שליחות בכתיבה אמאי אין כותבין כו' ותירץ דבעי כתיבה הראוי' לנתינה ומקשה מזה על תקנת הב"ח דבשעת כתיבה אינה ראוי' לנתינה ובס' בית אברהם בדף כ"ה ע"ב בתשובת הגאון מו' חיים כהן מפלפל שם בדברי הפ"י ההוא במה שמחדש בטעמו משום דכתיב וכתב ונתן וכו' יעו"ש. והנה במה שמפקפק הפ"י הנ"ל על פי דבריו ועל תקנת הב"ח משום דבשעת כתיבה אינה ראוי' לנתינה יש מקום לצדד ולומר כך עפ"י המבואר ברמב"ם בפ"ג מהל' גירושין הל' ו' בדין אמר לסופר כתוב גט לפלונית ויהי' עמי לכשאשאנה אגרשנה בו ונכתב ונשאה וגירשה בו אינו גט מפני שלא היתה בת גירושין ממנו כשנכתב גט זה ונמצא שנכתב שלא לשם גירושין ועיין מ"ש הגהת מ"ל בפ' ו' מהל' גירושין הל' ג' דנפקא מיני' בין טעם הרמב"ם הנ"ל לבין טעם שכתבו התוס' ביבמות דף כ"ב דכיון דאין בידו לגרשה עכשיו לא מצי משוי שליח לדעת רוב הפוסקים דס"ל דלא בעינין שליחות בכתיבה יעו"ש. ויש לראות דלטעם הרמב"ם הנ"ל הוי כמו סתמא דודאי לא שייך לומר דהוי כנכתב שלא לשמו במפורש. והנה תוס' בזבחים דף ג' ע"ב כתבו הטעם דסתמא לאו לגירושין עומדת דאפילו זנתה מ"מ לאו בגט זה עומדת להתגרש וגם דאפשר שלא להתגרש כלל רק שלא לדור עמה ויש לדון עפי"ז האידנא דאיכא חדרגמ"ה דאפשר שלא שייך תירוץ השני שלא ידור עמה דכיון דצריך לקיים מצות פ"ו וא"א לו לישא אחרת משום חרגמ"ה. וגם תירוץ הראשון דלאו בגט זה עומדת להתגרש אפשר דלא שייך זה בנשתטית כיון דהיא תקנת חכמינו ז"ל משום טובת האשה שישליש לה גט וכתובה אם כן הרי היה תקנת חכמים לגרשה בגט זה דוקא א"כ סתמא לגירושין עומדת כיון דלא שייך לגבה שני הטעמים של התוס' שכתבו בטעמא דמילתא דסתמא לאו לגירושין עומדת אפילו בזנתה והרי דבנשתטית סתמא לגירושין עומדת א"כ עפי"ז יש לחלק אף לדברי הפ"י דבעי כתיבה הראוי' לנתינה דשם טעמא משום לשמה וכיון דאינו יכול לגרש בשעת כתיבה לא הוי הכתיבה לשמה וכטעמו של הרמב"ם בפ"ג מהל' גירושין הלכה ו' והיינו כמו שכתבתי דהוי כסתמא דלאו לגירושין עומדת א"כ ממילא בנשתטית דהוי סתמא לגירושין שפיר הוי הכתיבה אף שאינה ראוי' לנתינה תיכף מ"מ לא הוי הכתיבה ככתיבה של שלא לשמה כיון דסתמא כשר לגבי נשתטית כמו שכתבתי בטעמא דמילתא: