אריה דבי עילאי אבן העזר· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ
סימן כד
והנה בענין עד אחד שיודע מא"א שזינתה שנשאלתי אם צריך להגיד להבעל אולי יהי' נאמן בעיניו הנה בשו"ת נב"י מהדורא קמא בחלק א"ח סי' ל"ה כ' בדף י"ט ע"ג שם בשאלה הנ"ל ד"ה א"כ וכו' כ' דאולי אינו מחויב להגיד להבעל דשמא לא יאמין לו הבעל ולא יועילו דבריו ומסיק דאף שאינו ברור לו איהו מחויב למעבד את שלו ולא גרע ממצות הוכח יעו"ש. אך אמנם יש להסתפק אם לפסוק כן לדינא כיון דהרמ"א באה"ע סי' קע"ח הביא בשם הג"מ ומהרי"ק דבזמה"ז שיש חרם דרגמ"ה שלא לגרש בע"כ א"כ לומר שמאמין לדברי העד ומנדין אותו על שאומר שמאמין לדברי העד וכ' שם עוד י"א שכופין אותו לשמש עמה א"כ י"ל לדיעה זו דאסור להגיד להבעל וא"ל דשמא לא יקבל דבריו ונמצא דאינו גורם לבטל חדר"ג ז"א דא"כ בלא"ה הוא חייב עונש על שמוציא ש"ר וזה ודאי דלא הוי לאפרושי מאיסורא דהא אם יפריש מהאיסור נמצא תו גורם לבטל חדר"ג אך אמנם יש לצדד דאדרבא כשיגיד לו העד לא יהי' גורם כלל לבטל חדר"ג ומ"מ יציל את זה מאיסור סוטה כמו שידוע להעד שזינתה באמת דהא עכצ"ל בטעמא דהך דיעה של הגמיי' ומהרי"ק הנ"ל דבזמה"ז שיש חדר"ג א"כ לומר שמאמין לדברי העד דאף דהבעל צווח ככרוכיא שבאמת מאמין לדברי העד א"כ לבו נוקפו מלדור עמה עכצ"ל דס"ל להך דיעה דכמו שבתקנת משנה אחרונה. אמרי' דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' כמו כן בתקנה זו דרגמ"ה אפקעינהו רבנן לקידושין. ואינה אסורה עליו כלל וא"ל דעכ"פ היא עוברת על ד"ת דמבואר בסי' קט"ו דרשאי לגרשה אף בזה"ז בע"כ די"ל כיון דליכא רק ע"א אינו נאמן לומר שמאמין להעד שהיא עוברת על ד"ת ועכ"פ י"ל כשיגיד העד עדותו אז כשלא יועיל בעדותו עפ"י תקנת רגמ"ה שוב יציל את זה מאיסור כיון דיהי' אפקעינהו לקידושין א"כ שוב לא יעשה איסור כלל. וגם צ"ע באם נימא דלהך דיעה של הגה"מ ומהרי"ק הנ"ל אין לו להעד להגיד להבעל מ"מ מאחר שלא מצינו הכרעה בסימן קע"ח בין שני הדיעות לא שייך בכאן לילך אחר המחמיר כמ"ש הב"ש סימן י"א ס"ק ד' והנה באמת מ"ש הנב"י בסי' הנ"ל ראי' לדבריו ממה שאמרו אם לפניך גלוי כו' יש לצדד ולומר דהתם עברו בבירור רק שהספק אם ישמעו בדבר בזה י"ל להעמיד את ישראל בחזקות כשרות שבוודאי יקבלו תוכחה משא"כ כאן שאינו מחויב עפ"י הדין להאמין להעד י"ל דאינו מחויב להגיד ולהוכיחו ואין לדחות ולומר כיון דיש ספק בדבר א"כ הו"ל ספיקא דאורייתא כיון דמצות עשה הוכח תוכיח היא מ"ע דאורייתא דז"א דבשלמא כשיש איסור ברור רק ספק אם מקבל התוכחה שייך לומר דהוי ספק במ"ע דאורייתא משא"כ כאן דכשלא יאמין אין כאן איסור מה"ת נחזיק איסורא ולומר דשמא יאמין ומכ"ש דאין שייך לומר דיש ספק פלוגתת הפוסקים בזה. דכיון דלשיטת הפוסקי' דבזה"ז אין רשאי לומר שמאמין ואף דיש חולקין מ"מ שוב הו"ל כמו ספק ספיקא דשמא לא יאמין ואת"ל שיאמין שמא הלכה כשיטת הפוסקי' דבזמה"ז אין רשאי להאמין ולפי הנך דיעות דאף פלוגתות במה שפליגי הפוסקים ג"כ נחשב לספק לענין ספק ספיקא. והנה אח"כ מצאתי פלפול בענין זה בשו"ת בית אפרים חלק אה"ע סי' קכ"ז ומצאתי שם ג"כ סברא הנ"ל דכשיגיד העד ויהי' הפקעה על הקידושין א"כ הוי בכלל אפרושי מאיסורא כיון דאז לא יהי' איסור כלל. והנה יש לצדד באם הבעל עושה איסור היינו דעובר על איסור סוטה כשאינו יודע כלל דהיינו כשלא יודיע לו העד כלל. והנה מתוס' כתובות דף ב' דכתבו דכדי שלא יהיו באיסור כל ימיו חששו לזנות אף דלא שכיח משמע קצת אף לפירש"י דהטעם משום שמא יתברר עכ"פ לעת עתה אינה אסורה עליו דאיכא ס"ס מ"מ חששו שלא יהיו באיסור כל ימיו. אך אפשר לדחות דיוכל להיות דהריעותא היא לגבי דידה דהיא יודעת מהזכות ותהי' באיסור כל ימי' וכיון דאסורה עליו מחמת איסור סוטה והעבירה עלי' כמו עליו ויעויין בשו"ת ח"ץ סוף סי' ק"ן יעו"ש. והנה המג"א כ' בא"ח סי' תל"ד ס"ק ה' לחלק בין אוכל חלב בשוגג לאם יש בביתו חמץ והוא לא ידע יעו"ש ובס' מקור חיים בהקדמתו כ' דהוי רק כמתעסק ומתעסק בחלבים ועריות חייב ואין זה שייך לנ"ד כלל דעכ"פ אינו נחשב בזה כמתעסק כיון דיודע שאשתו פרוצה עכ"פ. והנה הגם דאין להסתפק להך דיעה דאפי' מנדין להבעל להמציא ספק אם מנדין להעד דזה בודאי דבר שאינו דדוקא להבעל שייך לומר שמנדין מחמת שגורם לבטל חרם רגמ"ה משא"כ להעד. אך אמנם זאת יש להסתפק ולומר דהך דיעה דס"ל דמנדין להבעל י"ל דהיינו דוקא כשאוסר את אשתו על עצמו דהיינו שאומר שמאמין להעד וא"כ תצטרך לקבל גט בע"כ. שפיר לא מקיימו כלל תקנת ר"ג דכל אחד יאמר שראה שזינתה אשתו וה"ה כשאומר שמאמין לה או להעד משא"כ כשאינו אומר שמאמין להעד שתאסור אשתו עליו רק שאומר שהוא בעל נפש לחוש לעצמו להחמיר וכעין מ"ש הר"ן סוף נדרים גבי אהלויי ומוכרי נפט דאף דאין האשה נאסרת על בעלה מ"מ בעל נפש יחוש לעצמו אפשר לומר דאין מנדין כלל והלא דעת מהרי"ט ספר שני חלק אה"ע סימן א' והרש"ל דדעת התוס' דמנדין הוא מחמת שפשע והוציא בשפתיו שמאמינה ואילו לא הוציא בשפתיו היתה מותרת לו. באם היתה חוזרת בה והיתה נותנת אמתלא יעויין בתשובות מהרי"ט הנ"ל בדפוס פירדא דף ל"ד ע"ד דכ' כן דרך קושיא על התוס' דכ' דמשמתינין לי' דקשה הא לבי' אונסי' שנראה לו שהדברים כנים כו' אלא דפשע במה שהוציא בשפתיו. וכן בהרש"ל בתשובות משא"כ כשאינו פושע ורק אומר שלבי' אונסי' משום דלבו נוקפי' ואומר שהוא בעל נפש די"ל דאף דנימא דבהגהות רמ"א די"א דמנדין הכוונה אף כשאומר שמאמין לדברי העד מ"מ י"ל דג"כ הוא הטעם כנ"ל דאף כשאנו פוסקין דאינו נאמן מ"מ הוא רוצה ומכוין באמירתו שיאמנו דבריו ויפסקו לו שיוציאנה בע"כ ורק דהב"ש ס"ק ט' מקשה על הרמ"א הנ"ל דמנ"ל לרמ"א סברא זו כיון דמלשונות הפוסקים אינו מבואר רק כשאנו פוסקין באמת דנאמן יעו"ש. וגם בגוף הענין יש להסתפק ולומר דשמא כוונת הרמ"א בהג"ה הנ"ל דדוקא כשאומר שמאמין לאשתו דוקא מנדין כטעם מהרי"ט הנ"ל דפשע והוציא בשפתיו ואל"כ היתה יכולה לחזור בה ע"י אמתלא משא"כ בשאר החלוקות דהיינו כשמאמין לעד או כשראה בעצמו שזינתה אפשר דאין מנדין כלל כיון דלא שייך טעם מהרי"ט הנ"ל וכן יש לדייק קצת מלשון הרמ"א דכ' גבי מנדין אותו לשון שמאמינה כו' א"כ משמע קצת דלא כב"ש ס"ק ט' רק דדוקא כשמאמין לה הוא דמנדין כסברת מהרי"ט הנ"ל משא"כ בשאר החלוקות וצ"ע בזה ובל' הלבוש דנקיט ומנדין אותו על שאומר שמאמינם וגורם לבטל כו' לא משמע כך עכ"פ אף לפי הבנת הב"ש הנ"ל ג"כ י"ל דדוקא כשפירש בשפתיו לישנא דאשתו אסורה עליו אבל כשאינו אומר כן רק דאומר דהוא בעל נפש לחוש לעצמו י"ל דאין מנדין כלל ול"מ לדעת הרא"ם המובא בחלקת מחוקק סי' ע"ז ס"ק ג' דאף בלא טעם ואמתלא אם רוצה ליתן גט וכתובה אין לו דין מורד כו' אנא אפילו לדעת הח"מ שם יש לדמות כמו מום דכ' הח"מ שם דאף כשמוחל פ"א לא מהני משום דהוי בני שנואה ובזה לא תיקן ר"ג כו' י"ל דה"ה בנידון זה כיון דהוא בעל נפש הוי עכ"פ שנואה בעיניו (וקצת אפשר לומר בהיפוך דלדעת מזרחי הנ"ל למה לו להוציא ש"ר עלי' ולומר שמאמין תיפק לי' דאף כשאומר שרוצה לגרשה ג"כ לא הוי כמורד כו'). אך צ"ע דהא יש עוד דיעה דכופין ומשמש עמה דהוא דוחק נפרש בשביל אמירתו שאומר שמאמין ואינו אומר מטעם שהוא בעל נפש נחוש לעצמו בשביל זה יהי' הב"ד כופין אותו לשמש עמה. והנה דברי הנב"י הנ"ל דאוסר לומר לפני הב"ד יש לצדד ולומר דיש לדייק קצת מהסמ"ג דכשמדמה בדעתו כשיאמר לפני הב"ד יאמנו דבריו לאפרושי מאיסורא רשאי לומר דמה שתי' הנו"ב דלא פגע בסמיא ולכך בא לשמואל תחלה אינו מיושב דא"כ עדיין קשה קושית הסמ"ג למה לא גער בו שמואל וכי בשביל שלא פגע בסמיא מותר לומר לשמואל בתמי' וצ"ע בכל הנ"ל: