אור ברסלב

אריה דבי עילאי אבן העזר· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ

סימן כג

סימן כב

בדבר השאלה הנשאל במעשה שהי' מאשה אחת שהי' יוצא ונכנס בביתה איש חורש מחשבת און ויצא עליו קול רינון כמה פעמים שראו אמנם כמה דברים מכוערים שנשק להאשה בעולת בעל ולא מיחתה בידו. אח"כ אירע מקרה לא טהור שהאיש הנחשד ובעל האשה והאשה היו ישיני' בביתם וכשניער בעל האשה משנתו שמע קול נאופים מאשתו ומאיש הבליעל הנ"ל שהי' אצל מיטת אשתו וכשהרגיש שניעור הבעל חזר בכתונתו למשכבו ובא הבעל לפני מעל' וסיפר לו כל המאורע איך שבודאי זינתה אשתו ואחר הימים נתקררה דעת הבעל וחוזר מדבריו ורוצה לדור עם אשתו באומרו שמחמת שעבר הרינה במחנה מהקולות מאיש הנ"ל ואשתו הי' נדמה בדעתו שבודאי זינתה ואחר החקירות ודרישות לאשתו מחזקת בדברי' כפי שהגידה לפני מעל' מיד אחר מעשה שלא בא עלי' האיש רק קרב למיטתה ותבע אותה והיא מאנה בו ואשתו הנ"ל מתחילתו ועד סופו בחדא מילתא סריכא שלא נטמאה. והנה בתחילה עלתה בהיתר לפני ואח"כ נתיישבתי שלא יפה דנתי וחזרתי בי וכתבתי תשובה לאיסור. ולפי שכבר נגמר כל תשובה ראשונה והי' קשה עלי להזניח כל סברות הראשונות מכל וכל לכך הנחתי גם לתשובה הראשונ' ואני קורא אותה בשם מהדורא קמא ולתשו' אחרונ' קורא בשם מהדורא בתרא ותשו' ראשונ' מ"ק הוא כך. הנה זה פשוט ומבואר בטור אה"ע ובש"ע סי' קט"ו ס"ז ז"ל מי שראה אשתו שזינתה או שאמר לו א' מקרובין כו' הר"ז חייב להוציאה ואסור לו לבוא עלי' מבואר מזה שהבעל בעצמו נאמן לאוסרה על עצמו וחייב להוציאה א"כ נראה שבנ"ד שבתחילת דבריו הי' נאמן ושוי' אנפשי' חד"א. אמנם בש"ע סימן קע"ח ס"ט כ' הרמ"א ז"ל שני דיעות באם אמרה לו אשתו שזינתה והוא מאמין לדברי' או שיש עד אחד שזינתה והוא מאמין לו הגם שמדינא חייב להוציאה כמ"ש שם ובסימן קט"ו מ"מ בזה"ז שיש חרם ר"ג שלא לגרש בע"כ חיישינין שמא עיניו נתן באחרת ואומר שמאמינה אעפ"י שאינו מאמינה כו' וי"א דכופין אותו ומשמש עמה אעפ"י שאומר שמאמין לדברי העד מאחר שהאשה אינה מודה או אפילו בעצמה אמרה טמאה אני לך וחזרה ונתנה אמתלא כו'. אבל יש חולקין דאפילו בזמה"ז נאמן:

והנה הרמ"א ז"ל כפל דבריו בהיא אמרה תחילה טמאה אני לך וחזרה או שע"א מעיד שנטמאה והבעל אומר שמאמין לדבריהם דבזה יש שני דיעות אם בזמה"ז נאמן. אמנם במי שאומר שראה בעצמו שזיכתה אם נאמן בזמה"ז לא ביאר דעתו. וגם בסימן קט"ו ששם מקור הדין במי שאומר שראה שזינתה אשתו אם נאמן בזמה"ז אם לאו לא הגי' הרמ"א ז"ל בסימן קט"ו ולא הביא שני חלוקות אלו הנ"ל ולזאת יש להסתפק קצת בדין זה לומר דמסתימת דברי הרמ"א נראה בדין זה לכ"ע הבעל נאמן גם בזמה"ז ולא חיישינין שמא עיניו נתן באחרת כי דוקא כשהבעל אינו יודע רק עפ"י הודאתה או עפ"י ע"א ואומר שמאמין להם שאינו מחויב לגרשה רק לצאת ידי שמים כמ"ש הרי"ף פ' האומר והטור סימן קט"ו או משום לזות שפתים כשהיא מכחשת העד אזי בזמה"ז חוששין שמא עיניו נתן באחרת. ואין כופין להוציא ואף כופין לדור משא"כ כשאומר שהוא בעצמו ראה שזינתה איך לא נכוף להוציא ומכש"כ שאין כופין לדור בשביל חשש שמא עיניו נתן באחרת כיון דלדבריו אסורה עליו איסור גמור ושוי' אנפשי' חד"א ובפרט לפמ"ש התוס' בסוף נדרים דהא דלמשנה אחרונה אשה שאמרה נטמאתי אינה נאמנת שמא עיני' נתנ' באחר שמזה למדו הי"א דגם בזמה"ז שיט חרם ר"ג לגרש בע"כ גם הבעל אינו נאמן וכבר הקשו כל הקדמונים איך נתיר לה לעשות איסור שתדור עמו בשביל ס' שמא עיני' נתנה באחר. ותירץ הר"א דהיא אינה מוזהרת. ועוד תירצו כיון דמשועבדת לי' מדינא אינה נאמנת. ועוד תירצו דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התור'. וכבר הקש' הר"ן ז"ל דבקום ועשה אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התור' ואפשר לומר כיון דאשה קרקע עולם היא אין זה מחשב קום ועש' ולגבי בעל' בלא"ה אינה נאמנת ומכ"ז אין ראי' באם הבעל אומר שזינתה להתיר ולעבור בקום ועשה לדור. וגם מה שתירץ הר"ן דאפקעוהו רבנן לקדושין מיני' באמת הוא דבר שאינו מובן כלל דבשלמא בגט שייך לומר הגם דמן התור' לא הוי גיטא אפקעינהו רבנן לקידושין והתירוה לינשא בגט שביטלו וכדאמרו בגט על תנאי כדאי' בכתובות דף ב' ובגיטין דף ל"ג משא"כ כאן אם אפקעינהו רבנן לקידושין איך נכוף לדור ואם לקדש אותה מחדש זה לא נשמע ולא נמצא בשום פוסק. ועכ"פ בזמה"ז באם הבעל ראה שזינת' כשנאמר להתירו לדור עמה די"ל דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני':

א"כ בלא"ה ליכא חרם דר"ג ומכל זה אפשר דדוקא כשלא ראה הבעל בעצמו רק ע"י ע"א והיא מכחישתו דד"ת ע"א בהכחש' לאו כלום או שהיא אמרה וחוזרת מדברי' שאינו מחויב לגרש' מדינא רק לצי"ש או משום לזות שפתים בזה הם מקילין בזמה"ז שלא לעבור על חרגמ"ה. אבל כשהוא אומר שרא' בעצמו שזינת' וכי מחמת חשש נתיר לו איסור תור' לדבריו ולכן לא כתב רמ"א ז"ל דין זה באומר שרא' שזינת' ויש להביא עוד קצת ראי' דאין להשוות ראיית הבעל להודאת האשה היכי שאינו יכול לגרש' מגמ' דכתובות ד"ט אר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו והיינו משום דשוי' אנפשי' חד"א ושם בגמ' מאי קמ"ל מתני' היא כו'. אבל הכא ה"א דלא קים לי' קמ"ל ופירש"י כיון שהוא פנוי אינו בקי בפ"פ וכ"כ רוב הקדמונים שר"א איירי בפנוי דה"א דלא קי"ל קמ"ל אבל בנשוי בודאי קי"ל. וכן מה דמסיק הגמרא דף י' ע"א דמקש' דר"נ אדר"נ כאן בבחור כאן באלמן דבבחור דלא קי"ל א"נ וכתבו הקדמונים הא דכ' רש"י ז"ל לעיל לר"א דנאמן דמיירי בבחור. היינו לענין איסור אבל לענין כתובה א"נ. ולפי"ז יש להקשות לפי מ"ש הטור בסימן קי"ט ושאר פוסקים דפלוגתא דב"ש וב"ה בסוף גיטין היא רק בזיוג שני. אבל בזיוג ראשון אפילו לב"ה אסור לגרשה בע"כ ולדעת הרב' פוסקים אפילו מן האירוסין אסור לגרשה בזיוג ראשון כמ"ש המ"ל. ולפ"ז קשה אמאי נאמן לאוסרה עליו וכפינין לי' להוציא ניחוש דלמא עיניו נתן באחרת וכמו דאינה נאמנת למשנה אחרונ' כן כחוש כאן כיון דאינו יכול לגרש' בע"כ אומר שפ"פ מצא והגם שיכול לישא אחרת שמא אינו רוצ' ליתן לזאת שאר כסות ועונ' ושאר דברים המחויב לה וגם מאי פריך מאי קמ"ל מתני' היא טובא קמ"ל ואינו דומ' לאומר קדשתיך. אלא ודאי שאין לדמות אמירת הבעל להאש' מטעמים הנ"ל. וגם דבאשה חששו שפיר שמא משקרת ועיני' נתנ' באחר ורצונ' שיתן לה גט שאינ' עוש' איסור כלל משא"כ אצלו ליכא למיחוש שמשקר לגרש' בע"כ שיעבור על איסור תור' גם שיוציא ש"ר על אשתו ועל האיש שאומר שזינת' אשתו עמו. כי עובר בלאו דלא תלך רכיל. ועיין בכתובות דף מ"ו. א"כ הדבר פשוט דלא חיישינין לזה. א"כ גם לדידי' באומר שזינת' אשתו בזמה"ז און לחוש שיוציא ש"ר על אשתו בשקר בשביל שעיניו נתן באחרת ואף לדעת הי"א כשהוא מוד' שזינת' או בע"א שאומר שמאמין לדבריהם חיישינין שמשקר שעיניו נתן באחרת והוא אינו מוציא ש"ר רק מאמין לדבריהם אבל באומר בעצמו שראה לכ"ע נאמן גם בזמה"ז ועפי"ז מתורץ גם מה שמקש' תפ"י סוף גיטין ל"ל לאו איסור כהן בגרוש' והא אינו יבול לגרש' אא"כ מצא בה ערות דבר לב"ש ולדברינו יש לתרץ דהגם שב"ש ס"ל דבעינן עדים היינו לאפוקי קול או דבר מכוער או ע"א אבל באם הבעל אומר שזינתה בודאי נאמן לאוסר' על עצמו ולגרש' דלא איברא סהדי אלא לשקרא. אבל כשרא' בעצמו בודאי הביאה אוסרתו ומותר לגרש' לב"ש ומ"מ אינה אסור' לכהן בשביל זונ' דנגד אחר אין הבעל נאמן שהוא רק ע"א ואין הכהן מחויב להאמין לו ולכך הצריכ' התור' לאסור גרוש' ומכל זה יש קצת ראי' דאם הבעל אומר שראה שוי' אנפשי' חד"א ויכול לגרש' בע"כ ולא חיישינין דמשקר וה"ה לדידן בזמה"ז וגם למ"ש הב"ש סימן קי"ט ס"ק דנהי דלב"ה אסור לגרש' בזיוג ראשין מ"מ אין הב"ד כופין אותו שלא לגרש רק שאומרים לו שים איסור בדבר מ"מ באומר פ"פ מצאתי אמאי נאמן ניחוש שמא עיניו נתן באחרת ומתבייש לגרשה בע"כ דכל העולם יודעין שעובר ד"ת לכן מכחיש ואומר שפ"פ מצאתי ונאמן לאוסרה ואינו עוש' איסור וא"ל משום חזה' דאין אדם טורח בסעוד' ומפסיד'. הא ר"ח סבר דלענין כתובה א"כ לדעת רש"י. א"כ ל"ל האי חזק' אמנם המעיין במרדכי ובהגמ"י שמהם הוציא הרמ"א ז"ל דימ' זו מבואר להדיא אפילו בבעל שרא' בעצמו שזינת' כופין אותו לדור אחר תקנת רגמ"ה שלא לגרש בע"כ דחיישינין שמא עיניו נתן באחרת ואדרבא אפשר לצדד ולומר בהיפך דאם נאמין לבעל בזה מאי הועיל רגמ"ה בתקנתו שלא לגרש בע"כ דכל מי שרוצ' לפטור בע"כ יאמר שזינתה אשתו ולכך אפשר דבזה כ"ע מודים דאינו נאמן משא"כ באשה שמודית שזינת'. וגם מן הבעל לא הית' גרמא כלל בזה אם אומר שמאמין לדבריהם נאמן להוציא ולא בטל' בזה תקנת רגמ"ה שזה דבר שאינו ביד הבעל ולהקושי' הנ"ל מה דאמר ר"א פ"פ מצאתי דנאמן לאוסרה ולא חיישינין שנתן עיניו באחרת ולא הי' יכול לגרש' בע"כ כיון שהוא זיוג ראשון י"ל דס"ל להמרדכי כדעת הפוסקים בארוסה לא פליגי ב"ש וב"ה. וכ"ע סברו שמותר לגרשה בע"כ בלא ערות דבר ואם כן ליכא למיחוש לנתן עיניו באחרת דבלא"ה הי' יכול לגרשה כיון דע"כ מיירי שבביאה הראשונה תיכף טוען פ"פ מצאתי דלאחר זה אינו נאמן כמ"ש הרא"ש בסוגיא דפ"פ ומבואר ביבמות דף קי"ב. א"כ ע"כ בין הקידושין לביאה חיישינין שנתן עיניו באחרת ואז בלא"ה הי' יכול לגרשה בע"כ כיון שלא בעל אין איסור תור' ואין לחוש דלמא בין הביאה עד שבא לב"ד נתן עיניו באחרת ואחר הביאה אינו יכול לגרש' בע"כ זה חששה רחוקה ולא שכיח ולא שייך בזה תקנת חכמים דמשנה אחרונ' משא"כ באומר שזינתה תחתיו בזה אינו נאמן א"כ לדעת המרדכי והגמי"י בנ"ד אינו נאמן לשוי' אנפשי' חד"א. אמנם מחמת שהרמ"א ז"ל לא הכריע בין שני הדיעות מי יכול להכריע אך ורק דנרא' להיפך דגם דיעה שני' שהביא שם רמ"א ז"ל ממהרי"ק דנאמן גם בזמה"ז הוא דוקא באשה שאמרה שזינתה או בע"א שאומר כן והבעל אומר שנאמנים בעיניו נאמן גם בזמה"ז כיון שהוא לא התחיל רק עפ"י אמירתם לא חיישינין דמשקר ורגלים לדבר שהם בעצמם אומרים כן. אמנם בבעל לבד שאומר שזינתה ודאי דכ"ע מודים בזמה"ז כיון שאשתו מכחישתו ואין שום חולק על הגמי"י בפרק כ"ד מהל' אישות ועל המרדכי פ' האומר שהם מתירין להדיא בבעל שאומר שזינתה ומהרמב"ם אין ראי' כי הוא מיירי מדינא דגמרא ולפי"ז מתיישב היטיב הסוגיא דכתובות דף י"א ע"א שמחלק שפיר בין בחור לאלמן יעו"ש במפרשים שדחקו בטעם החילוק גם אמאי מלקינין לי' ואי משום דאינו בקי בפ"פ הלא נדמה לו שבודאי פ"פ מצא והי' צריך לבא לב"ד ולדברינו החילוק כך דרוב נשים בתולות נשאות גם שבחור יהי' בקי בפ"פ היא טענה גרוע מאוד. לכן חיישינין שמשקר ועיניו נתן באחרת כיון שהוא בחור והוא זיוג ראשון ולא הי' יכול לורשה בע"כ כנ"ל ובאלמן נאמן דבזיוג שני יכול לגרשה בע"כ כנ"ל ועכ"פ הנה אין חולק על המרדכי והגמי"י והם התירו בפירוש בזמה"ז בבעל שאמר שראה בעצמו וגם הסברא מכרעת דא"כ בטלה תקנת רגמ"ה לכן בנ"ד אין הבעל נאמן ומותר לדור עמה עם אשתו הגם אי הי' עומד בדבורו. אך אמנם תנה אין מן הצורך לכ"ז בנ"ד לפי שראיתי במכתבו דמעל' ודקדקתי בלשונו בפעם הראשון שבא הבעל לפניו אמר ששמע קול נאופים והנה שמיעה זו לא ידעתי מה היא כי אינו דומה שמיעה לראי' דעכ"פ קיי"ל כשמואל במנאפים עד שיראה כדרך המנאפים שהי' שוכבים בקירוב בשר וכאן לא ראה הבעל שום דבר ומה ששמע לא ידעתי מהו והדבר מבואר בתשובות שאחרי הל' סוטה השייכים להל' אישות סי' ט' וז"ל מעש' בכהן אחד שראה שאשתו הולכת נגד בחור כו'. שוב פעם אחרת הכהן שכב על מיטתו בלילה בשעה שב"א ישנים ומאחורי הכותל שמע שהי' ביחד ומחמת קול נשימתן הבין שקלקלו יחד והכהן שתק. וכן בפעם שני' הי' יחוד והבין מקול נשימתן שקלקלו. אבל לא ראה גוף המעש' רק שפו כדי טומאה וסמך אזנו לכותל ושמע אותן מנשמין כדרך שבני אדם משמשין מיטותיהן ומחמת שמיעה וראי' רצה לאוסרה כו'. אם הייתי בפניו הייתי דן דהא קיי"ל אין אוסרין על היחוד ואין אוסרין כו' או במנאפים שיראו כדרך המנאפים בקירוב בשר שוכבים. אבל מששמעו אותם מנאפים לא שמעתי יעו"ש שהאריך מכ"ש בנ"ד שלא הי' שם איסור יחוד שלא ראה מאשתו שום איסור ואם הוא העיז פניו והלך למיטתה היא מה עשתה ואם שלא צעקה כמ"ש מעל' למה הי' לה לצעוק מאחר שדחתה אותו בידים כדברי' והבעל לא ראה שהיו שוכבים בקירוב בשר לכן לענ"ד גם אם הי' עומד בדבריו לא שוי' אנפשי' חד"א רק לפי אומד דעתו בא לשאול לב"ד והב"ד גם לפי דבריו אינם יכולין לאסור ויותר מזה גם אם הבעל אומר שראה דבר מכוער אינה נאסרת עליו הגם לדעת הסוברים כשיש עדים בדבר מכוער לבד נאסרה על בעלה מ"מ באם הבעל בעצמו ראה הגם אם נאמן אינה אסורה כי כבר חילק הרא"ש ז"ל ביבמות והמרדכי שם כשיש עדים יש לעז יותר ומכש"כ כאן שלא ראה ממנה שום דבר מכוער. וגם אם הי' שומע מדברים ומשחקים זע"ז אין זה דבר מכוער המוזכר בגמ' בברייתא דהי' רוכל נכנס שיש רגלים לדבר שהיתה חוגרת סינר שהי' שם מעשה טומאה והגם שהרמב"ם ז"ל חושב שם גם אם מנשקין זע"ז בין הדברי' המכוערים. גם שם מיירי שהי' סתירה וכ"ז רגלים לדבר ששניהם לדבר עבירה כיונו אבל כשהאשה בביתה ובעלה עמה שלא הי' אפילו איסור יחוד גם אם שמע שחוק וקלות ראש ביניהם לא נאסרה עפ"ז ומכ"ש שלא אמר זה כלל ואי משום הקול חדא דעל פי קול לא אסרינין גם דלא יצא קול זנות רק קול מדברי' מכוערים. ובזה אין אפילו שום סניף לאוסרה גם מהקול נשמע שהנואף הי' מנשקה והיא לא מיחתה. אמנם ממנה לא נשמע דבר איסור הגם שגם זה עבירה בידה. אבל כ"ז אינו מספיק לאסור אשה על בעלה ובפרט שיש לה בנים ממנה וגדולה מזה כ' בתשו' מהר"ם לובלין סי' פ' ובתשובות רמ"א ובתשובו' פנים מאירות יעו"ש מכ"ז נראה לנו שהאשה מותרת לבעלה ובפרט שהבעל חוזר מדבריו הגם שאין זה אמתלא. אמנם להיפוך גם אין זה עקירת דבריו הראשונים כי בתחילה הי' אומר רק מאומד הדעת כנ"ל ועכשיו אומר שעפ"י לזות שפתים מאנשים שרננו אחרי' הי' נדמה בדעתו שהי' מעשה ורוצה לדור עמה ועכ"פ אין הב"ד מחייבים לכופו להוציאה הגם קודם תקנות רגמ"ה וגם בעל שאומר שראה שזנתה ממש כמ"ש הש"ע בסימן קט"ו בסעיף ו' דגם שבסעיף ז' לא כ' זה המעיין ברמב"ם כ' להיפוך דין שראה אשתו שזינתה כ' בסי' י"ז ואח"כ בסי' ח"י כ' ואין הב"ד מחוייבים לכופו בכל אלו משמע דקאי על כל הדינים הנ"ל וכ"כ בס' בית מאיר ע"ש לכן לדעתי אין כאן מקום לאוסרה:

הנה מה שכתבתי במהדורא קמא הנ"ל לפלפל בנידון הגהות רמ"א סי' קע"ח סעיף ט' אם לחלק ולומר דדוקא באומר שמאמין לדברי' או לדברי העד משא"כ באומר שראה שזינתה אף דעת החולקים שם מודו דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן בחרם דרגמ"ה. הנה מצאתי אח"כ בשו"ת גאוני בתראי סי' כ"ו דמצדד בזה וכ' שם ועוד דכי מעיינינין שם אשכחן דלא פליגי ר"ש ורשב"א עם התוס' דלא קאמר הר"ש דאינו נאמן אלא בנ"ד דמיירי שאומר מעצמו שראה שזיכתה דהא וודאי אינו נאמן דחיישי' שמא עיניו נתן באחרת דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דהיינו ר"ג בתקנתו כו' יעו"ש. אמנם ביטול סברא זו מבואר בשו"ת ד"מ שכ' בסי' י"ב דאין חילוק כלל בין אומר שאשתו זינתה או שע"א מעיד שזינתה שבשתיהן חייב להוציא וכ' אדרבא גרע יותר לענין לאוסרה עליו כשהוא אומר שראה שזינתה מכשמאמין לעד דהתם לב יודע מרת נפשו כו'. וגם בסוף התשובה משמע קצת בהג"ה שם דכ' ואף כי הרשב"א מסתפק בדבר אי מותרת לחזור לו היינו דוקא במעשה ההיא שאמר בעצמו שראה שזינתה ומסיים ובכה"ג יש ג"כ ליישב תשובות מהר"מ הכתובה בהגהות מרדכי דקידושין כו' משמע דמחליט עוד להיפוך דבראה שזינתה אסור' עליו אף לאחר תקנת ר"ג וכ"כ מהרש"ל בתשובו' סי' ל"ג דאף אותן החולקין על ר"ש ואמרו שאין כופין האדם לעבירה ואין מאכילין לו את האסור בע"כ ולומר לו שיעשה עבירה ואינו דומה לאשה שהיא משועבדת לו והוא קרקע עולם לפניו היינו היכי שאמר שהוא ראה שזינתה דאיכא למימר לב יודע מרת נפשו אבל היכי שאומר שהוא מאמין כו'. ועוד בנ"ד י"ל דלא שייך כלל הדיעה שבהגהות רמ"א סי' קע"ח סעיף ט' הנ"ל כיון דמבואר בסי' קט"ו דהיכי דאיכא רגלים לדבר נאמנת באומרת טמאה אני לך א"כ ה"ה להיפוך כשאומר הוא שראה שזינתה במקום דאיכא רגלים לדבר קלא דלא פסק וע"א בדבר מכוער וכדמבואר בלשון השאלה שאף קודם המעשה הנתהווה בלילה הי' גדול קול הרינון עם הנחשד ההוא וגם הי' ע"א בדבר כיעור בלשון השאלה הנ"ל שהגיד א' מפסולי עדות ע"י קורבה שראה שנשק אותה כמה פעמים והרי מבואר בדברי הרמב"ם פרק כ"ד מהל' אישות דהוי דבר כיעור כשהי' מנשק עפ"י חלוקה והגם דכבר הסכימו הפוסקים דע"א בכיעור אפי' אי מהימן לי' לא מהני וכמבואר ברמ"א סי' י"א ובב"ש ס"ק י"ד מ"מ עכ"פ עדיף מרגלים לדבר שכ' הב"ש בסי' קט"ו ס"ק כ"ד דאף יחוד לבד הוי רגלים לדבר וכדכ' דאם ידוע שנתייחדה עם א' ואמרה דזנתה כו' והרי הדברים ק"ו מה התם דהלכה פסוקה דאין אוסרין על היחוד אעפ"כ חשבינין לרגלים לדבר עאכ"ו בע"א בכיעור דכ' בד"מ סי' י"א דמשמע מדברי המרדכי דהוי כע"א בזנות דאי מהימן לי' כו' ואף דלא קיי"ל להלכה כן מ"מ עכ"פ הוי יותר רגלים לדבר מיחוד לבד ומכ"ש שיש כאן ג"כ קלא דלא פסק ומ"ש במהדורא קמא דלא הוי חיישינין לכיעור משום דלא הי' סתירה וכיעור עם סתירה בעינן ביחד דוקא. הנה הח"מ סי' י"א ס"ק י"ג הניח זה בספק גם מ"ש במ"ק דלא חיישינין להקל משום דלא יצא עלי' קול זנות מדברים מכוערים ובזה אין אפי' שום סניף לאוסרה עכ"ל הם דברים מודחים מכל וכל דאף דכן לשון הש"ע סי' י"א כשרננו העיר עלי' ועל הנטען כו'. ואמרו פלוני זינה עם פלונית כו' היינו דוודאי דומא דמתא בדברי רינון וחשד הוא שפלוני זינה כו' אבל מ"מ אף שנצמח קול החשד והרינון ע"י דברי כיעור שראו בהם ומדברי' בהם מ"מ הוי קלא דלא פסק וכדתקשו התוס' ושאר פוסקים על הך קלא דאמרינן ביבמות דף כ"ד מהא דלקלא בתר נשואין לא חיישינין ביבמות ובגיטין דף פ"ט דהיינו משישאו ויתנו מוזרת בלבנה ופירש"י שם דדרכן לדבר בחשודות שבעיר והיינו בחשד לבד וכן מבואר במ"ק דף י"ח ע"ב קלא דלא פסק על חשד לבד וע"כ לא כ' הרש"ל המובא בב"ש סימן י"א ס"ק ט' דצריך להיות הקול מצד אחר ולא מחמת עידי כיעור רק כדי שיהי' שני ענינים קלא וע"כ ואף בזה חולק הדרישה שם ודעת מהרש"ל דקול הבא מחמת עידי כיעור הוי כענין אחר אבל בזה כ"ע מודו דאף דנצמח החשד והרינון אף ע"י דבר כיעור בוודאי הוי קלא דלא פסק ובפרט דבאגרת הנ"ל מבואר בפירוש דהי' קול הרינון והחשד אף קודם ידעם מדבר כיעור של הנשיקה הנ"ל א"כ הוי נ"ד ממש קלא דל"פ ועכ"פ הוי רגלים לדבר דלא שייך לחשוש שמא עיניו נתן באחרת כו' ויותר מזה מבואר בב"ש סי' ד' ס"ק י' דאף דרוב עכו"ם פרוצים בעריות הוי רגלים לדבר. (ולא עוד אלא די"ל דאף דהסכימו הפוסקים דע"א בכיעור לא מהני היינו רק לענין לאוסרה עליו אבל לענין הא דמבואר בב"ש סי' י"א ס"ק ו' דהבעל רשאי להוציאה בע"כ אפילו לאחר חר"ג י"ל דהדין כן אפילו בע"א בכיעור אי מהימן לי' ובפרט בנ"ד בהצטרף קלא דל"פ א"כ שוב נפל פיתא בבירא הך דינא דהגהות מיימוני המבואר בש"ע סי' קע"ח לומר דאינו נאמן לאוסרה על עצמו מחמת שטמא נתן עיניו באחרת דאינו רשאי להוציאה בע"כ כיון דבנ"ד יכול להוציאה בע"כ) והנה ההיתר שמדברי תשובות מיימוני בהל' אישות סי' ח"י המובא בב"י סי' י"א. הנה עכשיו לא נלע"ד מלבד דמהר"ם עצמו בתשובות הרשב"א תתל"ב ותתל"ג כ' חלילה לי להתיר מה שאסר מורי מהר"ר חזקי' ואם הייתי בפניו הייתי נושא ונותן עמו וסיים ואני איני מתיר כלל עד שיתרפס מורי הרב ואבחנה דברי אתו ובתשובות מורו הר"ר חזקי' הנ"ל כ' להדיא דשמיעת קול הנשימה הוי כמו שיראו כדרך המנאפים א"כ מי יוכל להכריע להתיר ובפרט שבנ"ד אינו דומה כלל להיתרא דהתם דשם הי' אחורי הכותל ויש למיתלי בשיגעון ושחוק ומיעוך שדים. כמבואר בדבריו שם משא"כ בנ"ד שהי' בתוך הבית וקרוב להמט' שהבעל שוכב שם וכמבואר באגרת שנתגלה קלונו שפעם אחת הקיץ בעל האשה ובהקיצו שמע קול לחש מדברת במטת אשתו שהיתה קרובה למטתו ובהקיצו בבהלה הטה אזנו לשמוע מה טיבו של קול זה והכיר שזה קול ניאוף אשר הכיר מנשימתם כדרך המשמשין מיטתם ומחמת גודל הבהלה נעלם ממנו כח הדיבור והנואף כאשר הבין שהבעל ניעור ממשנתו אז קם ממטתה והלך לשכוב על משכבו שהי' לו ג"כ בבית זו וראה בעל האשה איך הלך ממטתה ערום רק בכתונתו אשר עליו א"כ הרי דומה ממש למה שמסיים בתשובות מיימוני השייך להל' אישות הנ"ל ואני המעתיק כו'. אמנם אם שמע באותו ענין שבדה לו בלבו ודאי וברור שלא הי' דבר אחר אלא תשמיש חלילה לו מלקיימה כו' והלא הדברים אמורים אף על שמיעת הקול מאחורי הכותל עאכ"ו בנ"ד שהי' בתוך הבית ונראים ובירור הדברים שלא הי' שם שחוק ושיגעון. וגם שהבעל הטה את אזנו ושמע קול הנשימה שהוא כדרך המשמשין מטתן וגם דשמיעת קול לחש הי' שמתדבר בתוך המטה א"כ הרי הי' הנואף במטתה וראוהו אח"כ ערום א"כ הי' במטתה ערום הוי ממש כאילו ראו שוכבים בקירוב בשר והוי ממש כדרך המנאפים כיון שבודאי לפי דבריו שהי' במטה ערום. והנה אח"כ בינותי בספרים ומצאתי פלפול תשובו' מיימוני הנ"ל בשו"ת צ"ץ סי' ע"ט והנה הגם שמתחילה צידד להתיר לסמוך על דברי תשובות מיימוני הנ"ל בהל' אישות סי' ח' מעשה בכהן כו' מ"מ מסיק לבסוף למעשה לאסור מטעם שכתבתי משום ושהי' בירור הדברים שהי' תשמיש ממש ואף בהטייתו לטובה שצידד הצ"ץ מתחילה היינו בעובדא דידי' די"ל דאין העדות מתקיימת מאומד וגם שהי' רק ע"א שבלא"ה אינו מחויב רק לצאת י"ש וכמבואר מלשונו שם כשצידד בהיתר וגם די"ל דמהר"ר חזקי' מודה בעובדא דידי' משום דבנידן דידי' ליכא שום הוכחה כלל וכמ"ש בעל הצ"ץ משא"כ בנ"ד דאיכא הוכחה קול חשד ורינון שהי' מקודם וע"א בדבר מכוער וגם מעש' הנתהווה בלילה שהבעל בעצמה ראה ושמע קול נשימתן דמחויב להוציא' מדינא ולא לצאת ידי שמים לבד וגם לא שייך אצלו לומר דעכ"פ העדות מתקיימת מאומד וכיון דבעצמו ראה א"צ לעדות ונהי דבדבר כיעור גרע ראיות הבעל מהעדאת עדים מ"מ בראיית זנות וודאי עדיף ראיית הבעל מעדים א"כ לא שייכי כלל צדדי היתר של הצ"ץ ובפרט שעוד הי' מקום לצדד בנידון דהצ"ץ דאימא דהיו שוכבים כשהי' מלובש בלבושיו דכ' מהרש"ל הובא בב"ש סי' י"א ס"ק י"א דלא הוי כדרך המנאפים משא"כ בנ"ד דהי' ערום ובפרט בנ"ד איכא עוד אחת לאיסורא דנהי דנימא דהוי רק דבר מכוער מ"מ אף שכ' הרא"ש דבראיית הבעל בעצמו את הדבר מכוער אין מקום לאסור היינו בראיית הבעל לבד אבל בהצטרף עם ראיית הבעל קלא דלא פסק שפיר יש מקום לאסור וכמבואר בפוסקים ומאחר דבנ"ד הי' גם קלא דל"פ הגם דיש מקום לצדד ביש לה בנים יעויין בט"ז סי' י"א ס"ק י"א. מ"מ עכ"פ לא שייכי צדדי היתר שכ' בצ"ץ ומאחר שאף בנידון דהצ"ץ מסיק הצ"ץ למעשה לאסור עאכ"ו בנ"ד:

רק אחת יש להיתרא בנ"ד יותר מעובדא דצ"ץ דבעובדא דצ"ץ לא הית' האשה נותנת שום אמתלא רק כיחשה. לגמרי משא"כ בנ"ד דנתנה אמתלא דהי' שם רק תביעה בעלמא. וי"ל דאמתלא זו מוציאה מידי כל הפקפוקים ולומר דלא הי' במטתה כלל רק סמוך למטתה והרכין ראשו עלי' עד שהי' נדמה להבעל שקול הלחש מתדבר בתוך המטה ונאמר דנדמה להבעל קול דיבורם בענין התביעה שתבעה לקול נשימה ובפרט שמבואר באגרת הנ"ל שאמרה בא אלי האיש הנ"ל ותבע אותי ויאבק עמי וכאשר ראה שלא יכול לפתותי הלך ממני א"כ כיון שהי' עם התביעה התאבקות י"ל שהי' נדמה להבעל קול נשימתן בהתאבקות הלז כדרך נשימת המשמשין מטתן. אך אמנם הנה בזה הי' מקום לצדד באם הי' בא הבעל תיכף לדפוק על דלתי חכמים ולשאול כדת מה לעשות אז הי' אפשר מקום לצדד להתיר. אך כעת כיון דאחר שמיעת הבעל קול אמתלא של אשתו לא קיבל עליו אמתלאה דידה. רק נתרצו בגירושין וקיבל קנין על הגט וכמבואר באגרת הנ"ל וגם לפי משמעות דברי אגרת הנ"ל לא נאסרה כלל אז מפי איזה חכם רק שנתעכב הדבר ובתוך כך נתקררה דעתו ונתפייס ורוצה לחפות עלי' א"כ הרי שוי' אנפשי' חד"א דלא מהני עוד כעת שוב אמתלא דידי' לחזור מדבריו הראשונים כיון דלפי דבריו הראשונים הי' נרא' לאיסור ואין מקום להתיר רק מחמת אמתלא דידה א"כ כיון שלא נשמע לו דברי אמתלא דידה וקיבל קנין על הגט הרי עשה מעש' רב קבלות קנין על הגט. וגם אמר דבריו ברבים בפני ב"ד של שלשה א"כ הרי לפי כל התירוצים הנאמרים בט"ז ובש"ך יו"ד סי' א' וסי' קפ"ה לא מהני שום אמתלא בעולם ויותר מזה מבואר בשו"ת מהרי"ט חלק ב' סי' א' השייך לאה"ע דאף שעשה מעשה קטנה היינו רק שפירש ממנה והלך ללון לבית אחיו ג"כ הוי יותר מלבישות בגדי נדה ואין כאן מקום לאמתלא ומכ"ש בקבלות קנין על הגט וכ"ז לרווחא דמילתא אם הי' הבעל נותן שום אמתלא על חזרתו. אבל באמת בנ"ד אין אמתלא שלו שאמר שמחמת קול הלעז נדמה לו כך בכלל אמתלא כלל ואינו רק חזרה ועקירה מדבריו הראשונים מחמת שנתקררה דעתו ונתפייס. (וגם בדברי האגרת אינו מפורש במה שכ' ואחר הימים נתקררה דעת הבעל כו' כמה זמן אישתהי ובס' דגול מרבבה ביו"ד סי' קפ"ה מביא מן ב"ש סי' י"ט ס"ק ב' דאחר ל' יום לא מהכי אמתלא וגם יעויין בשו"ת נב"י ס"ס י"ח בסם הד"מ והה"מ דהבעל כשאמר שמאמין לדברי' שוב לא מהני אמתלא אחרי שעשה מעשה וגירשה ועיינתי והנה מבואר כן ברמ"א בש"ע סי' קט"ו ס"ס ו' ולכאורה משמע מן הח"מ ס"ק כ"ח דנא כמ"ש אך דז"א דהתם אין מעשה גירושין שקיבלה מעשה כלל כיון שאינה נאמנת מן הדין). והגם דיש לפקפק על הא דאמרינן דבמעשה לא מהני אמתלא דאינו מבואר כן בסי' קט"ו בח"מ ס"ק כ"ח אח"כ מצאתי שמביא בס' בית מאיר כן משו"ת נב"י ומחלק בין דהגירושין לא הוי מעשה דידה ולפענ"ד נראה דהתם כיון דעפ"י הדין לא היתה נאמנת א"כ לא הוי מעשה הגירושין כלל בכלל שוי' נפשי' חד"א. כיון דהי' ידוע דעפ"י הדין מותרת:

והנה את אשר כתבתי במהדורא קמא לפלפל ולהקשות על הסוברים בסי' קע"ח דאינו יכול לומר שמאמין כו'. מסוגיא דפ"פ מצאתי עתה ראיתי דאין כאן התחלת קו' דע"כ לא אמרי' כך אלא היכי דמצינין למימר דאפקעינהו לקידושין או דעקרו חכמים כו' והוא רק בדבר דשייך עקירה או הפקעה דהיינו כמו למשנה אחרונה שלא יהי' בנות ישראל תולות עיניהם באחרים או במדידי' לדידה שנא תתעקר תקנות רגמ"ה א"כ שייך לומר דזה בכלל תקנות משנה אחרונה. ואו דנימא דב"ד של רגמ"ה עקרוהו או דאפקעינהו לקידושין יעויין תשובת ח"ץ סימן קכ"ד בשם הריב"ש דיש כח אף בזמה"ז לחכמים שבזמנינו להפקיע קידושין ודלא כמ"ש צ"ץ בתשובותיו סי' פ"ח בהתווכחו עם דברי מהר"י מינץ לענין ע"א ביבמה או דנימא דהיא בכלל תקנת חכמי המשנה דשל מקום חששא דעיניו נתן באחרת עקרוהו לד"ת או דאפקעינהו לקידושין אבל לענין זה דבזיווג ראשון אף אם נימא כדעת הסוברין דאסור מן התורה מ"מ אין בזה שום תקנה כלל לעקור לד"ת אוו להפקיע לקידושין באומר שמגרשה משום ערוה שמצא בה. ואף אינו בכלל תקנת משנה אחרונה כיון דלא שייך עיניו נתן באחרת דרשאי לישא כמה נשים ואם לבדות חששות רחוקות מלבו ולומר דאימא אין רוצה ליתן לה שאר כסות או לומר דשמא מתבייש באם יגרשנה לו יניח דיכולין לחשוש חששות רחוקות כאלו מ"מ אינו בכלל תקנת המשנה אחרונה דעיני' נתנ' באחר ולא מסתעף כלל חששות כאלו מן תקנת משנה אחרונה (וגם לטעם שכתבו הפוסקים משום דהיא משעבדא לי' וממילא דהיא אינה יכולה לאסור עצמה עליו ולכך אפי' לגבי דנפשה לא שייך שוי' אנפשי' חד"א. ועיין מזה בפרי מגדים יו"ד סימן א' בשפתי דעת ס"ק ל"ט וכמו כן להיפוך לגבי דידי' כיון דהוא משועבד לה ממילא אינו יכול לשוי' אנפשי' חד"א א"כ לפ"ז לא קשה מפ"פ די"ל כיון דהתם איירי בביאה ראשונה וקודם ביאתו היתה רק ארוסה י"ל דבארוסה בודאי לא שייך משועבד לה):

תוכן העניינים

אריה דבי עילאי אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה