אריה דבי עילאי אבן העזר· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ
סימן כב
שאלה ששלח אלי רב א' המכו' המפורסים ז"ל בא"א שהרת' לזנונים והיא היתה משרתת בעיר אחרת שלא הי' דר בה בעלה ונבדקה בב"ד ואמרה מתחילה שמבעלה היא מעוברת ואיך שהי' דרכו לבוא לעיר ההיא שהיתה משרתת שם ואח"כ כשהתחילו הב"ד לשאלה בחקירות ודרישות איך הי' להם חדר מיוחד ואיך הלכה לבית הטבילה הוכרחה להודות איך שמאיש אחר היא מעוברת ואח"כ נתגלגל הדבר שבא בעלה לשם ושלחו הב"ד אחריו ואמר שהוא בא עלי'. והזונה הנ"ל הכחישה אותו בפני הב"ד איך שלא בא עלי' כלל וכלל ורק שמאיש אחר היא מעוברת ואח"כ כשבא לב"ד האיש ההוא שאמרה הזונה שממנו היא מעוברת חזרה מדברי' בלי שום אמתלא ואמרה שוב שמבעל' היא מעוברת ואח"כ עוד הפעם שוב חזרה הזונ' מדברי' ואמר' שמאיש אחר היא מעוברת ופלפל הרב המכו' הנ"ל מדין המבואר באה"ע סימן קט"ו סעיף ו' וגם בסוגית הגמ' דנדרים באשה האומרת טמאה אני לך ובדין אם אשה אומרת שאין לבעלה ג"א והוא מכחישה שהדבר במחלוקת בין התו' והר"ן למה שהביא מן הירושלמי דשם וכן מטין דברי הרמב"ם פי"ד מהל' אישות הלכ' ט"ז וגם פלפל בדברי הרא"ש שבסוף נדרים המפורסמים מה שתמה עליו בעל הש"ך בקונטרס ג"א ושלח הרב המו' הנ"ל השאל' עם תשובתו בארוכה הכל אלי:
זאת אשר השבתי אל הרב המנו' הנ"ל הנה מה שרוצ' מעכ"ת לאוסרה על בעלה מחמת שאינו דומ' להא דסימן קט"ו סעיף ו' דאין חוששין בדבר זה לאוסרה משום דכאן מכחיש' לבעל בברי ודומ' לטוענת אלג"א המבואר בש"ע סי' קנ"ד סעיף ד' שהיא נאמנת והנה אם לדין יש תשוב' דהלא מבואר בש"ע סי' קנ"ד הנ"ל רק בלשון ויש אומרים שהיא נאמנת וכ' הש"ך בספרו ג"א שהוא משום דדעת הרמב"ן והרשב"א ודעת הרמב"ם. וכן הוא דעת הר"ן ועוד צבא מפוסקים הרב' דמפרשים המשנ' דסוף נדרים עפ"י הירושלמי דשמים ביני לבינך היינו דאין לו ג"א:
א"כ נשאר הלכ' דאינ' נאמנת אף בברי וכבר מבואר בב"ש סימן י"א ס"ק י"ד דלא שייך בזה לילך אחר המחמיר כדי להוציא אשה מבעל'. והגם דהי' ראוי לפסוק בנ"ד כהכרעת הש"ך בספרו ג"א דמכריע דנאמנת וגם מפרש דברי הירושלמי ודברי הרמב"ם עפ"י שיט' זו מ"מ כיון דהש"ך הקש' על דבריו מסי' ע"ז סעיף ד'. בטענה שהוא מורד מתשמיש וצריך לחלק בתירוצו דבטוענת מורד מתשמיש אינה העזה כיון דאינה מפקעת עצמה בטענה זו רק מבקשת מב"ד שיבקשו לבעל' שישוב מעלי' אפו ולא ימרוד בה יעו"ש בסימן נ"ד בס' ג"א הנ"ל וכ"כ בלח"מ פרק ולדבריו נשאר בקושיא דברי הרמ"א סימן קנ"ד סעיף ד' הנ"ל דבטענת שאין בעל' שוכב עמה דינה כדין טוענת שאין לו ג"א וכמו שהקש' הש"ך א"כ אף דכ' הש"ך בסי' נ"ה שם. דיהי' כוונת רמ"א איך שיהי' העיקר כמו שאמרנו דכשטוענת שמורד מתשמיש אינה נאמנת ובטוענת אינו יכול נאמנת. וגם סיים הש"ך שם סימן נ"ו דהכי נקטינין וחשב שם דרי דגברא הרב' פוסקים דס"ל כן מ"מ צ"ע לדינא כיון דדברי הרמ"א עומד לנגדו וגם דיש קושיא וסתירה על הכרעת הש"ך הנ"ל דכאן בהכרע' הנ"ל כתב הש"ך דנקטינין דבטוענת מורד דלא שייך כלל חזק' דאין אשה מעיזה פני' והש"ך בעצמו בח"מ סי' פ"ב בכללי מגו אות יוד כ' דלכך נאמנת היבמ' תוך למ"ד לומר לא נבעלתי משום חזק' דאין אשה מעיז' פני' בפני בעל' יעו"ש. לכן יש להסתפק קצת ולומר כיון דהש"ך סותר דברי עצמו אין לעשות מעש' כהכרעתו בס' ג"א ובפרט דדברי הרמ"א בטוענה שאין בעל' שוכב עמה הם כנגדו וכמבואר בדברי הש"ך בעצמו. וגם דהנה בקושיא שעל דברי הרא"ש סוף נדרים דהוסיף טעם בדברי ר' המנונא דלכך נאמנת באומרת גרשתני משום חזק' שלא תפקיע עצמה בטענת שקר להיות באיסור א"א כל ימי' דקש' עליו כמו שהקש' בס' ג"א הנ"ל סימן נ"ה דסותר דברי הגמרא דפריך השמים ביני לבינך דמשנה אחרונ' תהוי תיובתא דרב המנונא כו' דלא שייך שתשב באיסור כל ימי' הנאמר במכתבו ובשו"ת בית אפרים סימן קמ"ו תירץ בדרך פלפול. וגם תלי"ת ממני לא יפלא לתרץ בפלפלת כל שהוא דברי הרא"ש הנ"ל כמו שיתבאר. אך אמנם לאחר כל הפלפולים הנה האמת יור' דרכו כמ"ש הש"ך בספרו ג"א הנ"ל סימן נ"ה דהרא"ש לא בא רק להוסיף טעם לענין הלכ'. אבל ר"ה בעצמו בודאי אף זולת הטעם דאינה מקלקלת א"ע ס"ל דנאמנת מטעם דאינה מעיז' כו' עכ"פ כיון דכל חילי' דהרא"ש ושאר פוסקים דהילכתא כרה"מ. הוא משום דסוגיא דעלמא בכמה מקומות בהש"ס אזלא כוותי'. א"כ י"ל אימא דבאמת הילכתא כותי' בגרשתני משום דאיכא עוד חזק' דאינ' מקלקלת עצמ' נוסף על חזקה דאינ' מעיז' משא"כ בטוענת אין לו ג"א אף דבאמת מוכח מסוגיין דרה"מ בעצמו ס"ל דאף באין לו ג"א דנאמנת משום דאינ' מעיז' מ"מ דילמא בזה לית הילכתא כרה"מ רק כרבא דזימנין דתקיף לה מן גברא מעת' ומעז'. וזה נרא' כונת מהר"מ אלשקר שהביא בג"א סימן כ"ה הנ"ל ומתורץ השגת הש"ך עליו אמת דהש"ך תיכף בהתחלת דבריו בפסק זה בסימן נ"ו הניח דאפילו רבא מודה בזה דנאמנת בטוענת אין לו ג"א דמבזי נפשה וכ' שכן הוא בתשובת מהר"מ דאף רבא מודה בזה. אמנם דבריו תמוהים דהא אינו מבואר בגמ' רק דלמשנ' ראשונ' מחלק רבא בין היכא דמבזית נפשה דנאמנת לבין אומרת גרשתני דאינה נאמנת משא"כ למשנה אחרונה דאף היכא דמבזית נפשה אינה נאמנת א"כ מאין הרגלים לומר דבטוענת אין לו ג"א דנאמנת כיון דרבא לא ס"ל חזקה דאינה מעיזה וכדאמר להדיא בגמ' דזימנין דתקיף לה מן גברא מעיזה ומעיזה וצריך לדחוק לדבריו ולומר דהנה באמת גם זה חזקה טובה דלא הוה קא מבזית נפשה וכמ"ש הר"ן בחד תירוצא דלמשנה ראשונה רק מצד סברא זו תיקנו דתהיה נאמנת. א"כ ניהו דלמשנה אחרונה לא אמרינין סברא זו. עכ"פ בהצטרף לחזקה דאינה מעיזה פני' שוב מהני אף למשנ' אחרונ' ודוקא בגרשתני דאינה מבזית נפשה ס"ל לרבא דזימנין דתקיף לה מן גברא מעיזה. אך מ"מ יש להקשות דעכ"פ מנ"ל לומר כן דלפ"ז ע"כ נצטרך לומר דהא דפריך דהשמים ביני לבינך דמשנה אחרונה תהוי תיובתא דרה"מ דה"ה דה"מ למיפרך לרבא ומי דחקו לזה כיון דפשיטו' לשון הגמרא כיון דתקיף לה מן גברא מעיזה משמע דל"ל לרבא כלל הך חזקה דאינה מעיזה רק כיון דתקיף לה מן גברא מעיזה וכו' ועיקר כונת הגמ' דרה"מ מדייק ממשנה אחרונה דאשמועינן דוקא בטמאה משמע הא בגרשתני נאמנת ע"ז מתרץ רבא דלכך קתני טמא' אי משום משנ' ראשונ' דדוקא טמא' דמבזית נפש' נאמנת. אבל בגרשתני אינ' נאמנת עכ"פ צ"ע דאם נימא דלא כדברי הש"ך. דאף רבא מוד'. אם כן י"ל דאף דסוגיא דעלמא אזלא כרה"ע:
היינו בגרשתני דוקא אבל באין לו גבורת אנשים אפשר דהילכתא כרבא:
והנה בישוב לשון הרא"ש הנ"ל שחידש כת"ר פירוש חדש. דלא ככל דברי הפוסקים ראשונים ואחרונים ורק דטעם משנ' ראשונ' דנאמנת משום דיראה לשקר מחשש שמא יתן לה גט על תנאי באם אמת שנטמאה או אמרה האמת שאינו יורה כחץ כיון דלמשנ' ראשונ' הי' ס"ל דנאמנת בגרשתני מטעם חזקה שאינ' מקלקלת א"ע תוכל להנשא כשתאמר דהאמת אתה משא"כ למשנ' אחרונ' דאינ' נאמנת בגרשתני רק מטעם חזק' שאינ' מעיז' א"כ לא תהי' נאמנת שנתקיים התנאי כיון דלא ידע בה בעל'. הנה מלבד דדבריו מפורכים מדברי התוס' בגיטין דף כ"ו ד"ה אין הבעל מוד' דהיכא דאיכא גט דמסייע לה מעת' א"כ אף לדעת הפוסקים בסימן קמ"ז דיוכל לכתוב תנאי בגט מ"מ אינ' נאמנת לומר דנתקיים התנאי מחמת דנאמנת לומר גרשתני כמו דאינ' נאמנת לומר ממני נפל מחמת דנאמנת לומר גרשתני. א"כ אף בלא הטעם דהיכא דלא ידע בעל' מעיז' ג"כ אינ' נאמנת למשנ' אחרונ' דהטעם משום חזק' דאינ' מעיז' אלא מלבד זו אף גם זאת גוף הדברים אין הדעת סובלן דא"כ תלוי תניא בדלא תניא ואין עיקר הטעם שלא תהי' נאמנת למשנ' אחרונ' משום דענ"ב רק מטעם דלמשנ' אחרונ' אינ' נאמנת בגרשתני מטעם שאינ' מקלקלת לבד ורק מטעם חזק' שאינה מעיזה. וזה לא שייך כשהבעל אינו יודע א"כ איך יפרש פשיטות המשנ' דקתני חזרו לומר שלא תהי' אשה נותנת ענ"ב כו' ול"ל הך טעמא תיפוק לי' דכיון דאינ' נאמנת בגרשתני בגונא דהכא דהבעל אינו יודע שוב אינה נאמנת אף טמא' אני כיון דלא שייך שיתן לה גט ע"ת. והנה התירוץ השני המבואר במכתבו כבר אמור על הס' שו"ת בית אפרים הנ"ל לומר דהרא"ש הוכרח לחדש סברא זו שאינה מקלקלת משום דעל חזקה שאינה מעיזה לבד תיקשי דאיכא נגדה חזקת א"א כו' וגם בזה אין בו כדי שביעה דעדיין תיקשי. מאי פריך על רב המנונא דנאמנת בגרשתני דאיכא תמיד שני חזקות חזקת אינ' מעיז' וחזק' דאינ' מקלקלת א"ע דפריך מן השמים ביני לבינך. דאין בו חזק' שאינ' מקלקלת ואי משום דנשמע מדרה"מ דמדמי גרשתני לטמאה ע"כ היכא דלא שייך חזקת א"א מהני חזקת אינ' מעיז' לבד היא גופא קשה על רה"מ דמה דמות יערוך לטמאה ולגרשתני ולחלק ביניהם דלא ידע בעל' כיון דבגרשתני איכא תמיד עוד חזק' שאינ' מקלקלת א"ע ובודאי לא נתנה ענ"ב מה שאינו שייך בטמאה שמבקשת גט ומה שמוסיף עוד בשו"ת בית אפרים הנ"ל כדי לתרץ את זה דהאיבעיא דגרשתני איירי באין רוצה להנשא כלל ורק החשש אולי שונאת את בעלה ורצונה להפקיע עצמה ממנו הוא דבר שאין לו טעם דודאי האבעיא דגרשתני איירי דומיא דהמשנה דהחשש הוא שעיני' נתנה באחר ועל כרחך דעתה להנשא ואיך נפרש האבעיא דגרשתני בחששא שלא הוזכר כלל מזה במשנ' וגמרא ולבדות חששא אחרת דאולי רוצה להפקיע עצמ' בעל' והלא הפוסקים גבי תביעת כתובתה בגרשתני מכריעים דגרשתני הוא דומיא דמשנה ובמשנה ראשונה יוצאת ונוטלת כתובתה א"כ מוכח דגרשתני דומיא דהמשנה א"כ גם בחששא דענ"ב ג"כ צריך להיות דומיא דהמשנה. וגם הא דאמר אבל הכא דתקיף לה מן גברא מעיזה דלפירוש שני שברש"י הכונה. שענ"ב סותר לפירושו א"כ כמו בהמשנה לא איירי באין דעתה להנשא בדוקא כמו כן איירי רה"מ ומכ"ש אם נפרש לשון הגמ' דאמר רה"מ. ת"ש האומרת טמאה אני לך דאפילו למשנ' אחרונה דלא מהימנא התם הוא דמשני כו' דזה ל"ה באמת ראי' מדקתני טמאה דלא ידע בעלה מוכח דגרשתני דידע בה בעלה מהימנא ומאי ראיה אימא דבגרשתני משום דאיכא חזקה דאינה מקלקלת כו' ולא שייך ענ"ב:
והנה אשר אחזה אני בישוב לשון הרא"ש נלפענ"ד כך דהנה מה שהקשה כת"ר על הפוסקים דאף באשת ישראל שזינתה ברצון שייך תקנת משנה אחרונה דאינה נאמנת. וכן מבואר בלשון הגמ' אי באשת ישראל מי אית לה כתובה כו'. דקשה עפ"י מ"ש התוס' בזבחים דף ב' ע"ב דאף מי שזנתה אשתו אם אינו רוצה לגרש אין צריך לגרש א"כ מאי ענ"ב שייך כאן כיון דאין כופין לגרש ומנין תהי' יודעת שיגרשנה א"כ דלמא דוקא בא"כ באונס דאיירי המשנה דלא פשעה כלל דמודי התוס' בזבחים דצריך לגרשה משא"כ באשת ישראל ברצון ומנ"ל להגמ' ופוסקים דאף באשת ישראל ברצון שייך ג"כ ענ"ב. והנה גם קו' זו כבר מבוארת על הספר ספרו של האדם הגדול בענקים בעל נ"ב במהדורא בתרא שלו סימן י"ב וכ' עוד להקשות אף על אשת כהן באונס לענין מה עקרו דבר מן התורה או אפקעינהו לקידושין ביותר הו"ל לתקן דאף דנאנסה ולא פשעה מ"מ יתקנו חכמים שלא יכופו על הגירושין דאז ממילא לא נחוש שתתן עיני' באחר ותירץ דמ"מ סומכת שיגרשנה כדי שיפטור מתנאי הכתובה שחייב בהם מחמת שנאנסה יעו"ש. והנה יש לדחות דלתירוצו תיקשי היא גופא למה לא תיקנו גם זה דלא יהי' לה תנאי כתוב' ויותר הי' בנקל להפקיע ממון דהפקר ב"ד הפקר משיעקרו דבר מן התורה או שיפקיעו הקידושין וכמו כן יש להקשות לדעת התו' בכתובות דף ס"ג ע"ב ד"ה אבל אומרת מאיס עלי כו'. דכתבו דכשמפסידות הכתובה לא יתנו עיניהם באחר דתיקשי ג"כ כנ"ל למה הפקיעו הקידושין למשנה אחרונה או עקרו דבר מן התורה באשת כהן שנאנסה יותר הו"ל לתקן להפסידה כתובה ויעוין במהר"ם שי"ף שם בתוס' ובמ"ש שם עליו הביאור ס"ק ב'. אך לישנא דתביא ראי' לדברי' אינו סובל כלל פירושו של מהר"מ שי"ף דתביא ראיה לדברי' יהיה הפירוש לענין הכתובה שלא תפסיד דאדרבא אם אינה מביאה ראיה ואין אנחנו מאמינים לה שנאנסה כ"ש דאית לה כתובה א"כ לא שייך הלשון דתביא ראיה לדברי' רק הול"ל דחזרו לומר דתפסיד הכתובה. ואמנם היא גופא קשיא למה לא תיקנו חכמים כך כדי שלא יצטרכו לעקור דבר מן התור' או להפקיע הקידושין ויותר ניחא להפקיר הכתובה. אך י"ל דלא שייך להפקיע ממון של הכשירות שנאנסו באמת משום תקנתן של הפרוצות שלא יתנו עיני' באחר דוגמא לדבר מ"ש התו' בכתובות דף ג' ע"ב וכי משום פרוצות יניחו כו' ה"ה הכא אין סברא להפסיד ממונם של הכשרות שנאנסו ומגיע להם כתובה להפסיד כתובתן בשביל תקנתן של הנותנות עיניהם באחר. א"כ גם מה שהקשיתי על הנב"י דיפסידו התנאי כתובה מתורץ בזה דאין סברא להפסיד התנאי כתובה של הכשרות בשביל הנשים הנותנות עיניהם באחר. אך לפי"ז א"כ בלא"ה לק"מ קו' הנב"י דיתקנו שלא לכוף על הגירושין די"ל ג"כ כנ"ל כיון דהכשרות שנאנסו באמת שלא פשעו כלל יש לכוף לבעליהם הכהנים לגרש אותן למה יפקיעו תקנתן בשביל תקנת הנותנות עיניהם באחר עכ"פ או קו' הנב"י לק"מ בלא"ה או דתירוצו אינו מיושב וכפי שהקשיתי גם יש לתרץ קו' הנב"י הנ"ל דאף שלא יכופו על הגירושין מ"מ תסמוך עצמה שיגרשנה כדי שיתנו לו אחרת וכמבואר בכתובות דף ס"ד ובתוס' הנ"ל דכ"ז דאגידא ביה לא יהבא ליה אחריתא. אך אמנם נ"ל טעמים אלו אינם מספיקין כיון דכתבו התו' והרא"ש ביבמות דף כ"ה דראו חכמים דרוב נשים האומרות כך נותנים עיניהם באחר והנה זה שייך רק כשכופין על הגירושין משא"כ כשאין כופין מאין הרגלים לחשוש שתתן עיניה באחר ולהכניס עצמה בספק אם יגרשנה אם לאו ולבזות א"ע משום ספק זה ואולי לא יגרשנה. וגם מה שכתבתי דלא רצו לקלקל הכשירות שנאנסו באמת שלא לכוף על הגירושין ג"כ יש לפקפק דבשביל זה מ"מ לא הי' לעקור מן התורה או להפקיע הקידושין לכן הנלפע"ד לתרץ כך דהנה מ"ש הנוב"י הנ"ל דהחידוש גופא שחידשו התוס' בריש זבחים שאש' שזינתה ברצון לא יהי' הבעל מחויב לגרשה חידוש הוא ולא מצאתי להם חבר בהפוסקים הראשונים עכ"ל הנב"י תמהני למאוד מ"ש שלא מצא חבר בהפוסקים הרי כן מבואר מפורש בהגהת רמ"א. באה"ע סימן קי"ז סעיף א'. י"א דאם אינו רוצה לישא כו' וכ"ש אם זינתה תחתיו כו' והוא מתשובת הרשב"א סימן תת"מ והביאו הב"י והוא מתוס' זבחים הנ"ל והנה הב"ש ס"ק ח' מחלק בזה בין ודאי זנות לספק זכות דאינה מאוסה בעיניו וההכרח בזה הוא משום דלשון תשובות הרשב"א בשם תוס' זבחים הנ"ל דאפי' זינתה יכולה להיות תחתיו ותשמשנו כשפחה מוכח דמותר היחוד בודאי זנות וכבר עמד בזה בשו"ת שבות יעקב סי' קי"ט דלפנינו הגירסא בתוס' זבחים דאם לא ירצה הבעל לא יגרשנה אלא שלא תשמשנו כו'. וכתב דע"כ הרשב"א מצא נוסחא זו של ותשמשנו כשפחה בשם ר"י בתוס' עכ"פ הנה חילוק תב"ש בין ודאי זנות לספק זנות הנאמר לענין יחוד הוא משום דקיימינין בדעת י"א אלו דאם אינו רוצה לישא אחרת כו' ולא ילך אצלה אלא בעדים א"צ לגרשה משא"כ אם לא נימא כדעת י"א אלו רק כדמשמע מהר"ן שהביא בח"מ ס"ק ג' דמחויב לגרשה דוקא א"כ החילוק דזנות דמאוסה לשאר ענינים אינו לענין היחוד רק לענין חיוב הגירושין וכן מבואר בלשון הרשב"א בעצמו בסימן תת"מ דקודם שכ' הך ומיהו י"ל דעד כ"ז שאינו חפץ לישא אחרת כו'. כתב מקודם דאין תקנה לישאר עם בעלה אלא תתגרש לאלתר ואסור להשהותה כו' דחיישינין שמא יבוא עליה וע"ז כתב ואע"ג דבריש זבחים כתב ר"י דאפילו זינתה ומחלק בזה בין זכות דמאוסה א"כ לפמ"ש הב"ש דבספק זנות לא מאוסה א"כ ספק זנות צריך לגרש בדוקא וע"כ לא כתב התוס' בזבחים דא"צ לגרש אלא בודאי זכות ולא בספק זנות דאינה מאוסה בעיניו. ובזה מתורץ דבתשובת מהר"ם פדוואה סימן י' מביא ראיה דאין צריך לגרש בדוקא. ממעשה דר' זכריה בן הקצב בכתובות דף כ"ז ע"ב תנא ואעפ"כ ייחד לה בית בחצרה כו' ולמה לא גרשה ובסוף תשובות מהר"ם פדוואה הנ"ל מסיים דתשובת הרשב"א הנ"ל מסכמת לדבריו. א"כ תיקשי לדברי תשובת הרשב"א הנ"ל מאי ראיה משבוי' דר' זכרי' בן הקצב דאיירי בשבויה ובזכות מאוסה ליה. ולפי הנ"ל שפיר דבספק זנות אינה מאוסה כנ"ל. אך די"ל דבלא"ה כ' הב"ש בסי' ו' ת"ק ט"ז דבשבויה דמסתמא באונס לא מאוסה עליו עכ"פ הנה הך מילתא לא מכרע אי צריך לגרש דוקא או מצי להשהותה ושלא ליחד רק בעדים. והנה אף דבתשובת מהר"מ פדוואה מכריע דא"צ לגרש. הנה מלשון הגהות רמ"א דכתב בסימן קי"ז רק בל' י"א מוכח דאיכא פוסקים החולקים בזה. וגם דכן מוכח מהר"ן שהביא בח"מ ס"ק ג' דצריך לגרש וגם הא דמחלק מהר"מ פדוואה הנ"ל בין הא דקיי"ל מעשין לפסולות היינו משום דהנשואין היה בעבירה משא"כ ברואה דם מחמת תשמיש דהנשואין לא היה בעבירה יש קושיא על דבריו מדברי תשובות הרשב"א סימן תתל"ט דמדמה רואה דם מחמת תשמיש לנושא מעוברת חבירו ולדברי מהר"מ פדוואה אין להם דמיון אם כן לא מבעיא אי נימא כדעת הנך פוסקים דצריך לגרש בדוקא בודאי לא קשה קושית הנב"י הנ"ל דשפיר כופין לגרש למשנה ראשונה בין אשת כהן שנאסרה עליו ובין אשת ישראל שלא נאסרה עליו ואין קו' מתוס' זבחים הנ"ל דתוס' איירי רק בדוקא זנות דמאוסה עליו כמ"ש הרשב"א אלא אפילו אם נימא כדעת הי"א שבהגהת רמ"א הנ"ל דאף בענין שאינה מאוסה עליו א"צ לגרש רק שלא יתייחד אלא בעדים מ"מ י"ל כאן במשנתינו דסוף נדרים דשלש נשים כו' כ"ע מודו דצריך לגרש בדוקא ואין תקנה להשהותה כלל בלא גירושין די"ל דדוקא כשהאיסור ברור או מודאי או מספק שפיר סגי כשרק אסרינן ליה היחוד ויותר מזה לא חיישינין דיעברו בשאט נפש דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינין משא"כ אם אומרת טמאה אני לך דרק על פי דיבורה מיתסרא למשנה ראשונה שפיר כייפינין לגרש ולא מניחין שתשאר אצלו מחשש שמא אח"כ תחזור מדברי' בינה לבינו בלא אמתלא או אמתלא שאינה טובה או לדעת הסוברים דלא מהני אמתלא למשנה ראשונה. א"כ חיישינין שפיר שיבואו לדבר עבירה לכך צריך לגרש בדוקא למשנה ראשונה. והנה יש להביא ראיה לדברינו דהטעם דכופין על הגירושין במשנה ראשונה הוא מטעם הנ"ל כיון דאין האיסור מתברר אלא על פי' חיישינין שמא יבואו לדבר עבירה דאל"כ תיקשי דניהו דנימא דלא כמ"ש התו' בזבחים רק דזינתה חייב לגרשה בדוקא או דנימא כמ"ש הנב"י דדוקא באשת כהן שנאנסה דלא פשעה צריך לגרשה מ"מ תיקשי על דין המשנה ראשונה של נטולה אני מן היהודים דלמה כופין לגרשה דבשלמא בטמאה אני לך נימא כנ"ל ובהשמים ביני לבינך משום דבאה מחמת טענה מ"מ מאי טעם בנטולה אני מן היהודים דלמה כופין לגרשה למשנה ראשונה כיון דבלא"ה אסורה להנשא דהא אפילו למשנה אחרונה דיפר חלקו מ"מ תהיה נטולה מן היהודים אלא ע"כ כנ"ל כיון דאין האיסור ברור כ"כ אצלו אלא מפי' אנו חיין לסמוך על דיבורה דידה ואיסור שבדה הוא חיישינין למישבק לה גבי' ולסמוך שלא יתייחדו אלא בעדים ודוקא באיסור הברור לכל העולם או בודאי או מחמת ספק סמכינין ע"ז שלא יתייחדו אלא בעדים אבל באיסור זה שנאסר רק עפ"י דיבורה דידה חיישינן שמא יבואו לדבר עבירה:
והנה גבי נטולה אני מן היהודים צריך להבין דברי התוס' והרא"ש שכתבו דמשנה ראשונה סברה דלא הוי דברים שבינו לבינה כיון דאפשר בגירושין והוא תמו' לכאורה דא"כ איך מצינו כלל דברים שבינו לבינה הלא אפשר בגירושין וכמו כן אינו מובן מ"ש דמשנה אחרונה ס"ל דהוי דברים שבינו לבינה אם כן לפ"ז קשה הא מבואר במשנה דהטעם דמשנה אחרונה משום דחיישינן שמא ענ"ב וכמ"ש רש"י ביבמות דף קי"ב והר"ן בנדרים דתלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה והנ"ל בכונתם דלמשנה ראשונה דעיקר נדרה משום דהתשמיש קשה לה א"כ עיקר נדרה רק להתגרש ממנו שפיר לא הוי דברים שבינו לבינה כיון דאפשר בגירושין ואינו דומה לשאר דברים שבינו לבינה דאינו נוגע לדררא דגירושין כלל בודאי לא שייך לומר דאפשר בגירושין משא"כ בזה דעיקר נדרה להפקיע שיעבודה ממנו ולהתגרש ממנו שפיר כיון דאפשר בגירושין לא הוי כלל דברים שבינו לבינה. ולפ"ז שפיר למשנה אחרונה דאמרינן ענ"ב לא מהמנינן לה כלל דהתשמיש קשה לה רק דאמרינן דענ"ב. אם כן מה שנדחה התשמיש ממנו הוי שפיר דברים שבינו לבינה או נדרי עינוי נפש. כמ"ש התויו"ט במשנה זו בנדרים עכ"פ תיקשי למשנה ראשונה למה כופין על הגירושין בנטולה אני מן היהודי' כיון דלא שייך באה מחמת טענה כיון דאסורה להנשא וא"ל דמשנה דנטולה אני מן היהודים איירי באין לו בנים דכופין מדין הש"ס לישא אשה וכשנושא אשה אחרת ע"כ צריך לגרש את זו וכמבואר בב"ש סימן קי"ז ס"ק ד' שלא יאמרו זו אשתו וזו זונתו דהא סתמא קתני דנטולה אני מן היהודים כופין לגרש ואפילו במי שיש לו בנים אלא ע"כ מוכח הטעם כמ"ש דהיכא דהאיסור רק על פי דיבורה דידה גם הנך פוסקים דס"ל דאין צריך לגרש בדוקא וסגי במה שלא יתייחדו אלא בעדים מ"מ מודו הפוסקים בזה דצריך לגרש בדוקא. והנה עפ"ז יש לתרץ השגת שער המלך בפ' מה"א על שו"ת מהרי"ט דהקשה על משנ' אחרונה דנאמינה במיגו דגרשתיך דמה מיגו הוא זה שהרי הוא רוצה שיגרשנה בעלה ותנשא בהיתר משא"כ בגרשתני דתהיה באיסור כל ימי' ולפי הנ"ל שפיר דהנה אף דהשער המלך מעתיק לשון קו' מהרי"ט על הא דחזרו לומר טמאה אני לך כו'. הנה בשו"ת מהרי"ט סימן צ"ח אין הלשון כן רק דזה לשונו ומה שהקשה לרב הנ"ל ונסתפק שתהא נאמנת במיגו דאי בעי אמרה גרשתני הו"ל להקשות ממתניתין דחזרו לומר והרי היא יכולה לקלקלו שתאמר גרשתני אלא דאין אשה מעיזה פניה כו' יעו"ש. א"כ י"ל דקו' מהרי"ט מנטולה אני מן היהודים דנאמינה דהאמת אתה דתשמיש קשה לה דאי היתה רוצה לקלקל על בעלה ותלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה יותר הול"ל גרשתני ובזה אין שייך דבגרשתני תשב באיסור הלא גם בנטולה אני מן היהודים תשב באיסור דהא באמת צריכה להיות נטולה מן היהודים ואף דלא חמור איסור נדר כמו איסור א"א מ"מ שייך מיגו וכמו דאמרינן ביבמות דף פ"ב ודף קי"ט כל בדאורייתא ל"ש איסור לאו ול"ש איסור כרת והגם שבס' גבורת אנשים סי' נ"ה שהביא תשובות מהר"מ אלשקר כ' שלא תשב באיסור כל ימי' ותעשי בני' ממזרים מ"מ שוב אין זה השגה על מהרי"ט דנקיט לישנא דהרא"ש שלא תשב באיסור כל ימי' לחוד ושפיר מקשה לפ"ז על המשנה דחזרו לומר והנה נ"ל לפענ"ד שהם דברים שהם מוכרחים לפשוטו ועכ"פ היוצא לנו דטעם משנה ראשונה דכופין להוציא הוא מחמת דכשנאסרה עליו עפ"י דין דמשנה ראשונה או מצד התקנה כמ"ש הר"ן בתירוץ אחד או מדינא כשאר תירוצים של הר"ן. שוב צריך לגרש בדוקא ולא מהימנינן לי' עלה ויצא לנו דבאומרת גרשתני כשהיא אשת כהן דגרושה אסורה לו לדרה"מ דנאמנת שוב כופין אותו לגרש כמו למשנה ראשונה באומרת טמאה או נטולה כיון דהבעל מכחיש ואומר שלא גירשה ועפ"י הדין היא נאמנת ונאסרה עליו הוי דינה כשאר נשים שנאסרו על בעליהן או מחמת דאורייתא או דרבנן דאסורים להתייחד וצריכים לגרש בדוקא וכופין על הגירושין כמו בשלשה נשים ולא שייך לומר בכאן אין גירושין אחר גירושין וכמבואר ברמב"ם בפרק י"ב מהל' גירושין הל' ה' גבי בעל שאמר גרשתי את אשתי כו' לפיכך אומרים לו אם אמת הדבר הרי אתם קיימים גרש אותה עתה בפנינו כו' יעו"ש א"כ לפי"ז שפיר מתורץ קו' ס' גבורות אנשים על דברי הרא"ש הנ"ל דרה"מ דמיירי באשת כהן כדפירש"י לא שייך כלל דתשב באיסור כל ימי' כיון דכופין אותו לגרשה א"כ לא תשב באיסור כלל משא"כ באשת ישראל לענין שתנשא לאחרים שפיר הוסיף הרא"ש הטעם משום שלא תשב באיסור והא דמדמי רה"מ גרשתני לטמאה היינו משום דמיירי באשת כהן כפרש"י וזה נראה בכוונת רש"י דמוקי הא דגרשתני באשת כהן דאז כופין אותו לגרש א"כ שפיר לענין שתהי' נאסרת על בעלה הכהן דומה ממש לטמאה אני לך דמשנה אחרונה ורק דכאן נאמנת מחמת שבזה חזקה דאינה מעיזה ודומה לדמשנה ראשונה דממילא כופין לגרש ולא שייך שלא תשב באיסור כל ימי' כיון דכופין לגרשה ולא נאמרה חזקה דאינ' מעיז' רק לענין שנאסרה על בעל' הכהן דבטענת ברי מודה משנה אחרונה למשנה ראשונה ולכך פריך שפיר משמים ביני לבינך ועפ"י הדברים האלה נתחזק ביותר מה שכתבנו לעיל די"ל דהא דקיי"ל כרה"מ דאזלא סוגית הש"ס כוותי' היינו כדי שתנשא לאחר דשייך שלא תשב באיסור כל ימי' ולא עוד אלא די"ל דאפילו רבא מודה דלהנשא לאחר אמרינן חזקה דאין אשה מעיזה פני' דלא שייך דתקיף לה מן בעלה דבוודאי לא תשב באיסור כל ימי' א"כ שוב שייך חזקה דאינה מעיזה בפני בעלה ג"כ:
ויש להעמיד זה בכוונת הרא"ש דכ' ועוד נ"ל טעם דהלכתא כרה"מ דקאי על מ"ש בתחילה והלכה כרה"מ מדפריך סתמא דהש"ס כו' ואע"ג דרבא דחי למילתא אפשר דלא פליג אלא דחויי בעלמא היא ואפילו הוא פליג כו' וע"ז קאמר ועוד נ"ל טוב טעם כו'. י"ל כנ"ל דרבא אף דפליג אדרה"מ כאן דלא שייך חזקה זו דלא תשב באיסור כל ימי' וכדכתבנו כיון דאיירו באשת כהן וכשתהא נאמנת במשנה ראשונה יכופו לגרש אבל בעלמא מודה לדרה"מ דלא שייך דתקיף לה מן בעלה כיון דחזקה דלא תשב באיסור א"כ ממילא כיון דלא שייך דתקיף לה מבעלה מעיזה שוב הוי חזקה דאינה מעיזה כו'. והנה יהי' איך שיהי' הפירוש בדברי הרא"ש או דנימא כפי מ"ש הש"ך בספרו ג"א דהרא"ש לא בא רק להוסיף טעם עכ"פ אינו מוכח דהלכתא כרה"מ רק דהא דקיי"ל כרה"מ היינו משום שלא תשב באיסור כל ימי' אבל היכי דלא תשב כו' אימא דהלכה כרבא וגם הא קיי"ל דמאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי כמ"ש התוס' בקידושין דף מ"ה ע"ב ד"ה הוי עובדא. ורבא הוי בתרא מדרה"מ ואף דכ' התוס' ביבמות דף פ"ג ע"ב דהי' תרי רה"מ א' בימי רב וא' בימי רב חסדא א"כ הי' בדורו של רבא ולא הוי רבא בתרא כלפי דידי' מ"מ קיי"ל דהלכה כרבא לגבי שאר אמוראים וכמ"ש הר"ן בחולין פ' גיד הנשה בשמעתתא דריחא מילתא דמימרא דרבא סתם דהוא מרא דתלמודא עדיף אפילו מהא דקיי"ל מעשה רב יעו"ש. אך בתוס' יבמות דף קי"ו ד"ה ולהימנ' מדרה"מ העתיקו הסוגיא דנדרים דרבה פליג אדרה"א וכן בגיטין ד' פ"ט ע"ב ד"ה הלכתא העתיקו ג"כ רבה וכן בס' ג"א הנ"ל העתיק רבה ובש"ס חדש עם הגהו' הגאון מו' ישעי' פיק ביבמות דף קי"ו ד"ה ולהימנ' הנ"ל. נכתב בצידו הג"ה שלו על העתק רבה נ"ב לפנינו שם איתא רבא וקצת יש להוכיח דמהראוי להיות הגירסא רבה דע"כ זה רה"מ דנדרים היינו רה"מ הקדום שהי' בימי רב מדקאמר בגיטין דף פ"ט הנ"ל דאמר ר' הונא אשת איש שפשטה ידה כו' כדרה"מ כו'. וכבר כתבו התוס' ביבמות דף פ"ג ע"ב הנ"ל דלא יתכן שיאמר ר"ה משמי' דרה"מ שהי' תלמידו אלא ע"כ שהי' רה"מ הקדום שהי' תלמידו דרב. וזה לא הי' כלל בדורו של רבא ואיך קאמר בנדרים א"ל רבא כו'. ועוד יש לצדד ולומר להמציא קולא דהא מבואר בש"ע סי' י"ז וסי' קנ"ד די"א דבזמה"ז דיש נשים חצופות לא שייך חזק' דאינה מעיזה ובח"מ בסי' י"ז ס"ק ז' כ' דלדיעה זו אפילו בדיעבד תצא וחולק בזה על הב"ח יעו"ש א"כ לדיעה זו בוודאי לא הי' להוציאה מבעלה בנ"ד ולא שייך כאן מה דמבואר בהגהות רמ"א סי' קצ"ד דבמקום שיש אמתלאות ואומדנות נאמנות יעו"ש דהתם הכוונה כשיש אומדנא על אמיתת דברים כגון ששהתה עמו זמן רב ולא ילדה כמבואר שם בד"מ בשם תשובות מהרי"ק יעו"ש. והנה הש"ך בס' ג"א סי' ס"ז מדחה דיעה זו דבזהא"ז שיש נשים חצופות כו' ומייתי לה בשם כמה תשובות אעפ"כ מביא הש"ך בשמם דהיכי דהאשה ניכרת לחצופה ופרוצה בוודאי לא שייך חזקה דאינה מעיזה ובנשים כאלו כ"ע מודו כפסק מהר"ם דהא איתרע בה חזקה דאין האשה מעיזה פניה יעו"ש. א"כ בנ"ד דע"כ האשה פרוצה וחצופה ביותר א"כ קלקלתה תקנתה דאין להוציאה מבעלה עפ"י חזקה דאין האשה מעיזה פניה. וגם י"ל דדוקא בטוענת גרשתני או אין לו ג"א שייך שפיר לחלק בין חצופות לכשירות משא"כ בטוענת שזנתה ברצון א"כ אין לך חצופה גדולה מזו דמצח אשה זונה הי' לה א"כ איך נתפוס החבל בתרין ראשון להאמינה בזנות של רצון משום דאין מעיזה פניה. והרי כשזינתה אין לך חצופה גדולה ממנה:
והנה מ"ש כת"ר לצדד ולהקל בנ"ד עפ"י דעת הריב"ש שבד"מ ריש סי' י"ז דכשאמרה שלא בפניו שוב עבידא לאחזוקי דיבורה ואח"כ סותר בעצמו קולא זו משום דאין טוב לה יותר להיות זונה בפי כל הבריות משאם תהי' שקרנית בפי הבריות וממתיק סברתו עפ"י דברי בעה"ת שמביא הש"ך בח"מ סימן ל"ז דחשדינין לעדות שקר בשביל שלא יהי' מוחזק ללוה רשע כו' איני מסכים עמו בנ"ד כי על סתירתו יש להשיב ולומר כיון דעכ"פ הוכרחה להודות שלא הלכה לבית הטבילה וכמבואר בלשון השאלה וגם הוא דבר מפורסם בוודאי בק' אוליינאב בעיר שהיתה שם א"כ בין כך ובין כך נעשית רשעה בעיני הבריות או ששימשה עם בעלה בנידתה או שזנתה תחת בעלה א"כ י"ל דשוב טוב לה שלא תעשה שקרנית כיון דכבר בין כך ובין כך הוחזקה לרשעה שוב אין רצונה לשתתחזק גם לשקרנית וחוץ לזה איני מסכים בלא"ה ג"כ לצדד בקולא זו חדא דדעת הריב"ש הנ"ל נדחת מכל הפוסקים דהרי מוכח מלשון הש"ע שבסי' י"ז. דלא הביא דעת הפוסקים של דעבידי לאחזוקי שקרה רק כשעשתה מעשה על שקרותה ואף בזה הביא דיעות אם נימא דוקא כשנשאת כדי שלא תעשה זונה או נימא עכ"פ בעשתה מעשה רב שנתקדשה מוכח מזה דאבל בדיבור בעלמא בודאי לית דחש להך סברא. ועוד דבנ"ד י"ל דלא שייך כלל סברת הריב"ש דעבידא לאחזוקי דיבורה דהרי עינינו הרואות שאינה חוששת להיות נתפסת בשקרנית הרבה פעמים וכמבואר בלשון השאלה שנמצאת כזבה לכל דברי' תחילה אמרה מבעלה ואח"כ מהמשרת ושוב בפני המשרת אמרה שמבעלה ואח"כ חזרה ואמרה מהמשרת וכעת שוב חוזרת ואומרת מבעלה הרי ראינו בבירור דאינה חוששת להחזיק דיבורה רק אמנם לפענ"ד נראה עפי"ז לצדד בקולא אחרת בנ"ד ולומר דלא שייך בנ"ד כלל חזקה דאין האשה מעיזה פניה. דהנה מבואר בש"ע סי' י"ז די"א דהיכי דאיכא קטטה בינו לבינ' אינ' נאמנת והנה פירוש הדברים של כוונת הקטטה אינו מבואר להדיא אי בעינן דוקא הקטטה המפורשת בגמרא דאמר' גרשתני בפני פו"פ ואשתכח שיקרא או אפילו קטטה בעלמא מהני. דגם זה נזכר בלשון הש"ע בשם קטטה וכמבואר בסי' ק"מ סעיף ה'. והנה הש"ך בספרו ג"א סי' ס"ה הכריע דדוקא בגרשתני בפני פו"פ אינה נאמנת ומ"מ כ' בעצמו דסתימות דברי הטור וש"ע לא מתפרש כך אלא בדוחק יעו"ש ומן הט"ז סי' קנ"ב ס"ק ב' מוכח דאף קטטה דעלמא מהני דכ' על גט פסול דלא גרע מקטטה. והנה בגמ' ובתוס' דף קי"ו פליגי בטעמא דקטטה. ואנן קיי"ל כטעמא דמשקרת וכמבואר בב"ש סי' י"ז ס"ק קמ"ב. והנה בנידון דהאש' שאומרת גרשתני לא שייך כלל הטעם של בדדמי ורק הטעם כיון דמשקרת איתרע החזק' דאין אשה מעיזה אם כן אם נימא דאף שלא בקטטה של גרשתני בפני פו"פ דנתפסת בשקר גדול רק אפילו בקטטה בעלמא ג"כ אינ' נאמנת גרשתני או אין לו ג"א. א"כ ע"כ דאף בקטטה בעלמא חשדינין במשקרת וכמעיז' פניה ועאכ"ו בנ"ד שנתפסת בשקרנית שאמרה מקודם שמבעלה ואח"כ אומדת שזינת' וי"ל דלא שייך חזק' דאין מעיז' והלא אפי' במכחשת תחילה ואח"כ מודית בזנות מבואר להדיא בפסקי מוהרא"י סי' רכ"ב דשייך ג"כ עיני' נתנה באחר יעו"ש ורק לומר משום חזקה דאינה מעיזה ובפרט שלע"ע חוזרת ואומרת שמבעל' נתעבר' ע"ז יש להשיב דהוכיח סופה על תחילת' דבאשה כזאת לא שייך כלל חזק' דאינ' מעיז' כיון דהרי עינינו הרואות דהוחזק' כ"כ בסקרנית לפני הב"ד שהחליפ' דברי' כמה וכמה פעמים לפני הב"ד ונשקרנית כזו ברא' י"ל דלא גרע מדין קטטה דעלמא דאינה נאמנת ובפרט שלע"ע מחזקת בדיבורה שחוזרת ואומרת שמבעלה ולא עוד אלא שאפילו באש' דעלמא באומרת גרשתני ואח"כ הודית שלא גירשה בעלה ג"כ אני מסופק לדינא דנהי דבוודאי אינה יכולה לחזור בה וכגון באשת כהן דנאסרה על בעלה לפי דברי' דאינה יכול' לחזור בלא אמתלא ואפ' באמתלא אינה נאמנת לחזור כיון שהית' נאמנת מטעם חזקה שאינ' מעיזה וכמבואר בס' בית מאיר סי' ו' סעיף י"ג באריכות דהיכא דנאמנת מדינא הוי כמו עדות שאינו חוזר ומגיד אפילו ע"י אמתלא מ"מ י"ל דגרשתני כשחוזרת בה ומודית לבעל' שלא גירש' הוכיח סופו על תחילתו שלא הי' מקום להאמינ' כלל אף בתחילה דלא שייך חזק' שאינ' מעיזה רק כשעומדת בדברי' מתחילה ועד סוף עד שנעש' איזה מעשה עפ"י דיבורה אבל בשחוזרת בה ולא עומדת בדברי' ודם שנעש' איזה מעש' בדברי' א"כ אדרבא לפי שאינה יכולה העיז הוכרח' להודות על האמת וגם י"ל דאין זה העז' גדולה כשמכחשת בתחיל' ומודית לבסוף ולא שייך בזה חזקה שאינ' מעיז' והגם שאיני מחליט זה. מ"מ עכ"פ בנ"ד שהחליפה דברי' כמה וכמה פעמים בוודאי י"ל דלא שייך אבלה הך חזקה דאינה מעיז' ובפרט שבעת מחזקת הדברים שלא זינתה ורק מבעלה נתעברה:
ועוד יש לצדד ולהקל בנ"ד שמבואר בהשאל' שהוכרח' לומר שזינתה ושלא מבעלה היא מעוברת מחמת שנשאלה אם הלכה לב"ת הטביל' א"כ י"ל דנהי דאין מקום לומר שמאחר שבוודאי לא הלכה לבית הטביל' דהוי מילתא דעבידא לגלויי דלא משקרה. אין מקום כלל להאמין לבעל' שממנו היא מעוברת דאין אדם משים עצמו רשע. א"כ איך נאמין לבעל לעשותו רשע דזה בוודאי אינו כיון דהבעל הי' יכול להתנצל שאמרה לו איך שכבר טבלה ואף אם אין הבעל אומר כן עכ"פ לא גרע מהא דקיי"ל פלגינן דיבורא ובפרט דיש לומר להיפך אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקי' ולמה נחזיקנו לרשע גמור שיודע שלא בא אלי' כלל א"כ יודע בוודאי שזנתה ואעפ"כ רוצה לקיימה ולהיות עליו באיסור סוטה כל ימיו וזה רשעות עוד גרע מהא דעובר על איסור נדה פעם אחת וכעין מה שכתבו התוס' והפוסקים דבפעם אחד לא נעש' מומר משא"כ להיפך שיעבור כל ימיו על איסור סוטה עכ"פ כ"ז לענין דינא אבל באמת הדברים מובנים בעיני כל הבריות. שבאם שהאמת שבא עלי' בוודאי עבר על איסור נדה א"כ י"ל דלא שייך בזה כלל חזקה דאינה מעיזה פניה בפני בעלה די"ל דלטובת בעל' היא מכוונת כיון דהיא בין כך ובין כך הוחזק' לרשע' בעיני כל הבריות לכן רצונה שעכ"פ הבעל לא יהי' נעשה רשע בעיני כל הבריות שבא אלי' בנדתה ועבר על איסור כדה כיון דלע' דעתה תכאש' זאת טובת הבעל היא. וי"ל דמעיזה ומעיז' וכמו שתירץ בס' ג"א סי' נ"ד ובלח"מ פרק י"ד מהל' אישות הל' ט"ז גם כוונת תשובות מהרש"ך שהביא הב"ש סי' ע"ז ס"ק ל"ב ג"כ נראה דכוונתו כך לחלק בין שאומרת אין לו ג"א ובין שאומרת שהוא מורד ממנה מתשמיש משום שהתם אינ' מפקעת עצמה ממנו רק מבקשת שישיב מעלי' אפו כו' יעו"ש בדבריהם. והנה ע"כ אין כוונת דבריהם משום דמדמית בדמיונה שכשילכו מב"ד אפשר דבאמת ישיב מעלי' אפו דז"א דהא אפילו לאחר שמחרימין עליהם ואומרים להם שיתיחדו בעדים ונתייחדו, ואעפ"כ טוענת כך ומ"מ אין פוסקים להם הב"ד שהיא נאמנת רק מבקשין מן הנטען ועושין פשרה. א"כ הרי אף דעינינו הרואות שאין לה עוד שום תקנה בבית בעלה ושלא ישוב מעלי' אפו א"כ לא הי' להעיז בפניו ודוחק לומר כיון דכשהתחילה לטעון לא הי' העזה משום שסברה שישוב מעלי' אפו א"כ שוב נסתרה החזק' משום דעבידא לאחזוקי דיבור' דז"א דהא זה רק דעת הריב"ש אבל שאר כל הפוסקים חולקים עליו בזה רק דעת הרא"ש והטור היכי שעבדה מעשה או נשואין או קדושין עכ"פ אלא ע"כ צ"ל בכוונתם דכיון שהיא חושבת כן בדעתה שאין זה העזה במה שמבקשת שישיב מעלי' אפו אף שבאמת יודעת שלאחר כל הטצדקאות שעשו בוודאי לא ישוב מעלי' אפו אעפ"כ כיון דלדעתה עכ"פ אין זו העזה במה שמבקשת פעם אחר פעם שישוב מעלי' אפו שוב לא שייך בזה דאינה מעיזה. ולכך אינה נאמנת כלל א"כ ה"ה בנ"ד שי"ל שחושבת זו טובת בעלה שאינה משימה אותו לרשע שבא עלי' בנדתה ולכך חושבת שאין זה העזה א"כ כשאין זה העזה לדעתה שוב אינה נאמנת עפ"י חזקה דאין מעיזה כו' וגם אם נפרש כוונת חילוק של הפוסקים הנ"ל בין טענת אין לו ג"א לטענת מורד מתשמיש משום דבטענת מורד מתשמיש דעכ"פ בטענת המורד אין בו הפקעה מבעלה כיון דבידו להשיב אפו ממנה א"כ יש לו תקנה לכן אף שכשהוא עומד במרדו וצריכה היא לבקש גט ממנו מ"מ כיון דסוף כל סוף. דבטענת המרד אין בו ענין הפקעה אף דע"י גלגולי הדברים שעומד במרדו צריכה היא להפקיע עצמה ולבקש ממנו גט מ"מ כיון שגוף הענין הכחשה שביניהם שהיא טענת המרד בגוף ענין טענה זו אין בו הפקעה שוב לא הוי העזה ולכך אינה נאמנת אף לפי פירוש זה ג"כ י"ל דבנ"ד כיוצא בזה כיון דבגוף הטענה של הכחש' שביניהם אם בא עלי' אם לאו אין בו ענין הפקעה רק שמתגלגל מזה שלולי הכחשתם לא היתה נאמנת בזנות מדין משנה אחרונה ורק ע"י שמעוברת וכריסה בין שני' הן הן הבאת ראי' לדברי' שזינתה. ובזה יש הכחש' ביניהם אם בא עלי' א"כ רק על ידי גלגולי הדברים נעשית ההפקעה אבל בגוף הכחש' שביניהם אין בו ההפקעה כלל ולא עוד אלא די"ל דנ"ד עדיף עוד מטענת מורד דבטענת מורד עכ"פ בגוף הטענ' שגורם ההפקעה דהיא טענת מורד בזה מכחיש בברי משא"כ כאן דעיקר גרם ההפקעה שהוא הזנות בזה אינו יכול להכחיש בברי דאטו יודע שמחמת שהוא בא עלי' ששוב לא זנתה א"כ בעיקר ההפקעה שהוא הזנות לא ידע בה בעלה ושפיר מעיזה בענין הזנות שהיא רוצית להפקיע' עצמה מבעלה סוף דבר שמאחר שבל"ה יש הרבה דיעות שפוסקים אף בטענת אין לו ג"א שאינה נאמנת ולולי הכרעת הש"ך לא הי' לנו להוציא אשה מבעלה בפלוגתת הפוסקים ובפרט שכמה דיעות מהפוסקים בסי' י"ז שס"ל דהא דר' המנונא לא חיישינין לה רק לחומרא כשפשטה ידה וקיבלה קידושין אבל לא להנשא לכתחילה עפ"י סברת ר' המנונא דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ונהי דדעתם כן הוא משום חומרא דא"א דאיכא חזקת א"א נגד חזקה דאינה מעיזה עכ"פ סוף כל סוף לדעת הנך פוסקים לית הילכתא כר' המנונא א"כ שוב ליכא הוכחה אי ס"ל דבהך חזקה דאין מעת' מוציאין אשה מבעלה א"כ לאשר יש לכו עוד כמה סברות וחילוקים לחלק בין הא דטוענת אין לו ג"א לנ"ד לזאת איני נ"ל להחמיר כפי מה שהחמיר מעכ"ת והנה בנידון רגלים לדבר שכ' כת"ר שחזקה דאין האשה מעיזה פניה לא גרע מרגלים לדבר הם דברים שאין בהם ממש דמה ענין חזקת אין האשה מעיזה פניה לרגלים לדבר רגלים לדבר הוא ענין איזה מציאות שיש מהם רגלים לדבר איך שזנתה ומה דמות לחזקה שאין מעיזה פניה שהיא סברת ואומדן דעת חז"ל שעמדו על דעתן של בריות שאין אדם יכול להעיז ואין מזה סברא לכשנימא דאשה זו מעיזה שום הוכחה ורגלים לדבר על הזנות והנה אם הי' רוצה לצדד בצדדא דאיסורא הי' לו לומר כך דמאחר בעת שהודית האשת בזנות קודם שבא בעלה לב"ד הי' הודאה בזנות עם רגלים לדבר על הזנות מחמת שהי' כריסה בין שני' והוי רגלים לדבר מחמת דניכרים הדברים שלא הלכה לבית הטביל' ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינין להחזיק לבעל ששימש עמה בנידותה וסוגה בשושנים כתי' א"כ שפיר הי' הודאתה בזנות עם רגלים לדבר על הזנות ועוד דהנה מבואר בשו"ת נב"י בשו"ת מהדורא בתרא סי' י"ב דרגלים לדבר לא מיקרי אלא כשיש רגלים לדבר בלא אמירה דידה דהיינו אף אם לא היתה אומרת כלל שזינתה יש רגלים לדבר ממקום אחר שזינתה ולכך מצטרף בהדי אמירה דידה ומדייק כן מלשון פסקי מהר"ם סי' רכ"ב דכ' דאיכא נמי רגלים לדבר בל"ה וחולק שם הנב"י על שו"ת חוות יאיר דרוצה להחמיר כשאמרה האשה בדרך ווידוי על הזנות משום דחזינן דלא מערמא יעו"ש בדברי הנב"י ולפי ענ"ד כראה להביא עוד ראי' לסתור דברי שו"ת חוות יאיר מהנך עובדא דסוף נדרים דאתיא לי' מ"א למימשא או דלא הוי בדיחא דעתה משום דמעולם לא צערתן כו' דג"כ הא חזינא דלא מערמא אלא ע"כ צ"ל דכ"ז הוא דרך ערמה וכדברי הנב"י דדוקא כשאיכא רגלים לדבר בלא דיבורה כלל א"כ בנ"ד דאין שום רגלים לדבר דמחמת דמעוברת הנה הבעל אומר שבא אלי' א"כ בלא אמירה דידה ליכא שום רגלים לדבר ולא שייך דלצטרף הרגלים לדבר לאמירה דידה כיון דבלא דיבורה אין כאן רגלים לדבר ובאמירה דידה מידי מששא אית בי' למשנה אחרונה דאמרינן דעיני' נתנה באחר. ועוד דהנה כ' הח"מ סי' קט"ו ס"ק כ"א דאף דאיכא רגלים לדבר מ"מ היכי דאיכא סברא להיתרא אין אוסרין אותה והכא הא איכא טעמא להיתרא דאי לאו דהאמת כדברי הבעל שבא אלי' לא הי' רשע גמור להחזיק אצלו סוטה דאורייתא וכבר כתבתי לעיל דמהא שבא עלי' בנידותה י"ל דאמר' לו שטבלה ובפרט דעל איסור נדה לא עבר רק פעם אחת משא"כ לקיים אצלו סוטה ולעבור בכל ימיו על איסור סוטה והגם דהב"ש בס"ק כ"ג חולק על הח"מ וס"ל דלא מהני צדדים להתירא מ"מ בס' שו"ת נ"ב מהדורא קמא סי' ע' פוסק כח"מ בזה וגם אינם מובנים לי כלל דברי הב"ש מ"ש דנראה מדברי הג"ה זו דהיכי דאיכא רגלים לדבר אסורה ואין חולק בדבר יעו"ש דהא סברת הח"מ דכיון דאיכא צדדים להתירא שוב לא הוי רגלים לדבר לאיסור דאין כאן רגלים מוכיחות לאיסור כיון דנגד זה איכא רגלים מוכיחות להיתר ממילא הוי כאן כמו שאין רגלים לדבר כלל א"כ אין כאן שום דחק מסתימות לשון הג"ה דבודאי כשיש רגלים לדבר נאמנת משא"כ כשאיכא צדדים להיתרא אין כאן רגלים לאיסור יותר מלהיתר ולא מקרי כלל בשם רגלים לדבר.
והנה מידי עסקי בענינים האלו ראיתי ונתון על לבי כי אינו מובן לי דברי פסקי מהרא"י הנ"ל סי' רכ"ב דפירושו בתוס' כתובות דף ס"ג ע"ב ד"ה אמרה מאוס עלי וגם דברי בעל נב"י במהדורא קמא סי' ע' אשר כ' לשדות נרגא בדברי מהרא"י הנ"ל אשר המציא דין דרגלים לדבר מדברי התוס' הנ"ל ג"כ לא הבנתי כלל כי אף לו אם יונח פירושו בדברי תוס' כתובות דף ס"ג ע"ב הנ"ל דמה דהקשו מן שוי' נפשה חד"א הוא דוקא על אשה ישראל דהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים והיא מוזהרת כמו הוא משא"כ במשנה דנדרים דאיירי באשת כהן י"ל דהיא אינה מוזהרת על פסולי כהונה וכדכתבו התוס' בעצמם בנדרים יעו"ש דבריו באריכות במהדורא קמא סי' ע' ובמ"ב שלו סי' י"ב. הנה אף אם כדבריו כן הוא מ"מ עכ"פ מקושית התוס' עצמו דניחא להו לאוקמא האי עובדא דאומרת טמאה אני לך כדי דלא תקשי לי' לומר אם איתא דעבדא איסורא ארכוסי כו' או ניחא לי' דלימות כו' ת"ל דאין אוסרין על היחוד. ולכך מפרשי באומרת טמאה אני לך ונאסרת אף למשנה אחרונה משום דאיכא רגלים לדבר הא דנתייחדה. ולכך צ"ל אם איתא ארכוסי כו'. מזה עצמו מוכח דס"ל דברגלים לדבר אסרינן אף למשנה אחרונה א"כ נהי דסתרי פי' זה מקושייתם דתהי' נאמנת במיגו דמאוס עלי או מחמת קו' שוי' אנפשה חד"א יהי' מאיזה פירוש שיהי'. ולכך מוקי הך עובדא לבועל מ"מ סברא זו כשאר קיים דכשרגלים לדבר שפיר אסרינן לה ומכ"ש דמתוס' יבמות דף כ"ה דנשארו במסקנתם דהך עובדא מיירי באומרת טמאה אני לך דמוכח דס"ל דברגלים לדבר אסרינן עכ"פ בגוף הדין דהמציא מהרא"י דברגלים לדבר אסרינן אף למשנ' אחרונה זהו יתד שלא תמוט. אמנם פירושו של מהרא"י בכוונת סתירת התוס' בכתובות מהא דאוקמי הך עובדא לבעל ובאומרת טמאה אני לך מחמת דשוי' אנפשה חד"א אינו מובן לי מה דמפרש דבזה פליגו תוס' יבמות ותוס' כתובות התוס' יבמות ס"ל דסברת אם איתא מבטל רגלים לדבר וכדס"ל להח"מ סי' קט"ו ס"ק כ"א ותוס' כתובות ס"ל דסברת אם איתא אינה מבטל רגלים לדבר וכדס"ל להב"ש ס"ק כ"ג זה אינו מעומס כלל במה שכתבו בכתובות וכן נראה דבאומרת טמאה אני לך אין נראה כלל להתיר' מטעם דארכוסי הוי מרכס כיון דשוי' אנפשה חד"א כו' מה ענין שוי' נפשה חד"א שהזכירו בדבריהם דכדברי פסקי מהרא"י לא הי' להו לומר רק לסתור פירושם שהי' ס"ל בקושייתם ולומר דז"א משום דסברת אם איתא אינה מבטל הרגלים לדבר ולכך שפיר נאסרת מחמ' הרגלים לדבר דאסורה אף למשנה אחרונה ומה ענין שוי' נפשה חד"א שהזכירו בדבריהם ובאמת נראה שמהרא"י בעצמו הרגיש בזה. ולכך כ' וז"ל דהא כתבו התוס' פרק אע"פ בהדיא דאין להתיר באומר' טמאה אני לך דוקא משום דשוי' נפשה חד"א אבל משום דנראין הדברים אמת לא הוי אסרינן אלא הואיל ויש רגלים לדבר ואיהי נמי מודה לא אמר כה"ג שהנשים משקרות להאכילה דבר האסור לה כו' עכ"ל נראה דס"ל דסברתם דהאי איתא ארכוסי כו' אינ' מבטל הרגלים לדבר הוא משום דלא שייך בזה עכ"פ דרוב נשים משקרות וכיון דלא שייך דרוב נשים משקרות ממילא שוי' נפשה חד"א ולכך דקדקו בקושייתם להקשות רק דשוי' נפשה חד"א. אך אמנם גם פירוש זה אינו מיושב היטיב דסוף כל סוף הלא סברת רוב נשים משקרות לא נצטרך רק כדי דלא תיקשי על משנה אחרונ' איסור שבה להיכן הלך ולזה הוצרכו לומר כיון דרוב נשים משקרות כו' ורצונם לומר דלכך עקרו חכמים האיסור שבה דהוי כמו מגדר מילתא ועדיף מיני' דאפילו לדורו' נראה להו להתירן א"כ מה ענין זה להאשה פרטית הלז דלא שייך לגבה רוב נשים משקרות בכגון זה יהי' איך שיהי' מ"מ כיון דעקרו במשנה אחרונה ואמרו דאינה נאמנת רק דברגלים לדבר אף למשנ' אחרונ' נאמנת וסברת אם איתא מבטל הרגלים לדבר א"כ אם כוונתם רק להקשות דס"ל דאם ארכוסי אינו מבטל הרגלים לדבר הדרא קו' לדוכתי' דלא הו"ל למנקט כלל שוי' נפשה חד"א בדבריהם ואמת נראה בכוונת דברי מהרא"י דלא ס"ל כמ"ש דתירוץ של רוב נשים משקרות הוא דלכך עקרו חכמים האיסור שבה. רק דס"ל דלפי שרוב נשים משקרות ממילא לא שוי' נפשה חד"א כלל. כיון דרוב נשים משקרות ועפ"ז שפיר מיושב מה שדקדקו בדבריהם דסברת אם איתא ארכוסי אינו מבטל הרגלים לדבר לפי שעכ"פ לא שייך לגבה רוב נשים משקרות א"כ ממילא בהך אשה שפיר שוי' נפשה חד"א כיון דלא שייך לגבה רוב נשים משקרות אמנם גם זה הוא מילתא דתימא לפרש כך בכוונ' התוס' והרא"ש ביבמות במה דתירצו על קו' שוי' נפשה חד"א משום דרוב נשים משקרות הלא אפילו אם עדים מכחישים קיי"ל דמ"מ אמרינן שוי' נפשה חד"א וכדכ' המשנה למלך בפ' ט' מהל' אישות הל' ט"ו ובפ"ג מהל' יבום וחליצה א"כ מכ"ש כשרק הרוב מכחיש' דרוב נשים משקרות ואיהו צווחת ככרוכיא דלא משקרה ולא נתנה עיני' באחר כלל למה לא יהי' נימא דשוי' נפשה חד"א ואפילו למה דמפקפק המשנה למלך הנ"ל בדעת מהרא"י כשעדים מכחישים עכ"פ כשהרוב מכחישה בוודאי אין סברא כלל לומר דלא יהי' שייך נפשה חד"א. והנה הגם דבתשובות מהרי"ט חלק א' סי' צ"ב כ' ג"כ דלפי שרוב נשים משקרות שוב לא שייך שוי' נפשה חד"א משום דכל דאין האיסור רק מחמת הודאת' במילתא כל דהו שרינין להו כו' וכיון דאי נתנה אמתלא נאמנת א"כ כיון דראו בדעתן של נשים שאומרת כן כדי לקלקל עצמן על בעליהן היינו אמתלאה דאנן סהדי שלא אמרה כן אלא לאסור עצמה על בעל':
הלכך אין הוכח' מדברי' וכמאן דליתניהו דמי עכ"ל מהרי"ט גם המה דברים בלתי מובנים דאנה מצינו זה דיהי' מהני אמתלא בלתי שום חזרת דברים וגם דלשון התוס' והרא"ש ביבמות דרוב נשים משקרות לכך נראה להם להתירן אינו סובל כלל פירושם דמחמת דרוב נשים משקרות לא שייך כלל שוי' נפשה חד"א רק משמע דכוונתם דלכך עקרו האיסור של שוי' נפשה חד"א וכן מבואר להדיא בפני יושיע בכתובות דף ס"ג ע"ב בשם הרשב"א וגדולי מפורשים וגם אף אם נניח כדברי מהרא"י הנ"ל דכוונת התוספות בכתובו' מחמת דלא שייך רוב נשים משקרו' בכה"ג ג"כ קשה על סברתם זאת דנראה הסברא פשוטה להיפוך כיון דיש צדדים להיתרא הרי ליכא למשמע כלל מן רגלים לדבר לאיסורא א"כ הרי אשה זאת היא כשאר נשים דאמרינן גבייהו רוב נשים משקרות. ולפי דברי מהרא"י הנ"ל כן היא באמת סברת התוס' ביבמות. רק דהתוס' בכתובות לא ס"ל כן אמנם אין טעם לדבריהם כלל ומה גם דלא מצינו כיוצא בזה כלל דיחלוקו דברי התוס' במקום אחד עם דברי התוס' במקום אחר בסברא כזאת דתלוי רק בשיקול הדעת לברר כן או לומר איזה סברא להיפוך וגם קשה על דברי מהרא"י על דברי התוס' דיבמות דלמה הקשו קושייתם ואין לתמו' כו' הא שוי' נפשה חד"א דוקא על היכי דאיכא רגלים לדבר דהתינח לדברי התוס' דכתובות דהקשו עפ"י תירוצם דיבמות דרוב נשים משקרות כו' וכדברי מהרא"י הנ"ל משא"כ התוס' דיבמות דלא ידעו בקושייתם מרוב נשים משקרות א"כ מה חילוק יש בענין שוי' נפשה חד"א. בין כשאיכא רגלים לדבר ובין כשליכא רגלים לדבר.
והנה בס' הפלאה רוצה לפרש דברי התוס' דכתובות ע"ד הפשוט עפ"י מה דקשיא על מה דהקשו התוס' דליהמנ' במיגו דמאוס עלי ולא הקשו כפשוטו דזנתה ברצון דהפסידה הכתובה לא שייך כלל ענ"ב לשיטתם וכן הקשה בשער המלך פ"ט מהל' אישות לכך כ' בס' הפלאה לתרץ כל זה דהתוס' בקושייתם ס"ל אף דלא שייך ענ"ב בזינתה ברצון כיון דמפסידה הכתובה. מ"מ הי' ס"ל לתוס' דבלא"ה אינה נאמנת כיון דאיכא סברת אם איתא ארכוסי כו'. ולכך אינה נאמנת כע"א דלא מהימן לי'. ולזאת לא הקשו תוס' רק דתהי' נאמנת במיגו דע"ע ואח"כ סתרו זה בתירוצם דאין נראה להתירה מטעם דארכוסי כיון דשוי' נפשא חד"א ור"ל דא"ל כלל דמחמת סברת ארכוסי משקרת דהא סוף כל סוף שוי' נפשה חד"א וכאן לא שייך תירוצם ביבמות דרוב נשים משקרות כיון דלא איירינין כלל מחמת ענ"ב רק מחמת סברת ארכוסי שפיר א"א לומר דמחמת סברת ארכוסי משקרת כיון דשוי' נפשה חד"א ואי משום ענ"ב לא שייך בזכתה ברצון דמפסידה הכתובה זה תורף דברי ס' הפלאה אמנם גם על פירושו קשה טובא דעדיין אינו מתורץ למה הקשו בקושייתם מטעם מיגו דמ"ע דאינו קו' כ"כ וכדכ' המתרש"א לפי סברתם דבמ"ע בעינן רגלים לדבר ולמה לא הקשו דיש לה מיגו דאמרה נטמאתי ברצון בפעם אחר דלא הי' סברת אם איתא ארכוסי מכחישה וכן הקשה בס' בית מאיר סי' קט"ו וגם דהנה לדברי ס' הפלאה נצטרך לומר דלמשנה ראשונה היתה נאמנת מטעם ע"א נאמן באיסורין כו' וזה הוא דבר הקשה דזה פשוט אליבא דכל הפוסקים דאף למשנה ראשונה לא היתה האשה נאמנת כלל דהוי דבר שבערוה וכדאמרינן בקידושין דף ס"ו ולא היתה נאסרת למשנה ראשונה רק משום שוי' נפשה חד"א או מצד התקנה לתירוץ א' שבר"ן נדרים והא ראי' דאל"כ תיקשי למה לי' לתר"ן. לחדש בתירוצו דתירץ על הקו' דהאיסור שבה להיכן הלך דלא שייך שוי' נפשה חד"א משום דמשעבדא לי' והוצרך לחדש דלמשנה ראשונה הי' התקנה שתהי' נאמנת ולמה לא ניחא לי' כפשוטו דלמשנה ראשונה היתה נאמנת כע"א ולמשנה אחרונה דאיכא חששא דענ"ב שוב אין לה נאמנת כלל והקו' על משנה אחרונה מן שוי' נפשה חד"א לא קשה משום דמשעבדא לי' אלא ע"כ צ"ל דבהסתלק הטעם דשוי' נפשה חד"א ממילא אין טעם למשנה ראשונה שהאמינוה וצריך לחדש מחמת התקנה לכן הנלפענ"ד ליישב דברי התוס' דכתובות כעין דברי ס' הפלאה רק באופן אחר ולתרץ גם דברי התוס' דיבמות ושיהי' הסתירה של תוס' יבמות לכתובות תלוי במילתא בשני תירוצים שבתוס' וגם לתרץ דברי הרא"ש ביבמות דמביא ראי' לתירוץ של רוב נשים משקרות מהא דר' ששת דאוכלת בתרומה ולא מגוף משנה אחרונה וכבר עמדו ע"ז בס' שו"ת פני יהושיע סימן א' בחלק אה"ע ובס' שו"ת נב"י מהדורא בתרא סימן י"ב מביא דבריו וזה בונה וזה סותר בדברי הרא"ש הנ"ל ולענ"ד לא מתיישב לי דברי שו"ת פ"י הנ"ל וכאשר כתבתי על דברי מהרא"י שהביא המ"ל פ"ט מהל' אישות דלא ידעתי כלל מקום החילוק לענין שוי' נפשה חד"א בין איכא רגלים לדבר לליכא רגלים לדבר וגם לתרץ קו' שער המלך פרק ט' על הרמב"ם דפוסק דכופין להוציא במחוס עלי א"כ ע"כ ס"ל הך סברא דהיכי דמפסידה הכתובה לא שייך ענ"ב והיכי פסיק בזינתה ברצון אינה נאמנת יעו"ש ונהי דליכא להקשות על הרמב"ם דלהימנא בזינתה ברצון במיגו דמ"ע כקו' התוס' די"ל דהרמב"ם לא ס"ל האי מיגו. ואפשר דהוי מיגו דהעזה דיודעת בעצמה שהבעל יודע שאינה נמאס אצלה כלל וכדנימא לדעת הרמב"ם במאוס עלי אפילו כי ליכא רגלים לדבר דבאם נימא לדעת הרמב"ם דוקא במקום דאיכא רגלים לדבר דמ"ע בלא"ה לק"מ מכח מיגו א"כ כשליכא רגלים לדבר דמאוס עלה י"ל דאינה יכולה להעיז בבעלה לומר לו דבר שהוא יודע שהוא שקר משא"כ נטמאה ברצון דלא ידע בה בעלה עכ"פ הא גופא קשיא על הרמב"ם למה במ"ע לא חיישינין לענ"ב ובזכתה ברצון חיישינין לענ"ב ונ"ל ליישב כ"ז בהקדמה אחת המבואר בס' שער המלך בפ"ט מהלכות אישות הנ"ל וכן בשו"ת נב"י מהדורא קמא סי' ע' דאף היכי דלא שייך ענ"ב כגון שאינה רוצה להתגרש ממנו בשום אופן מ"מ כיון דלדעת הר"ן בלא"ה אינה נאמנת למשנה ראשונה רק מצד התקנ' כיון דלמשנה אחרונה בטלו לתקנ' זו שוב אינה נאמנת בשום אופן יעו"ש וכן כ' בשער המלך סברא זו בדעת תוס' רי"ד יעו"ש א"כ עפי"ז מיושב הכל די"ל דהתוס' בקושייתם דלהימנה במיגו הי' ס"ל כדעת הר"ן הנ"ל דלא שייך כלל שוי' נפשה חד"א כיון דמשועבדת לי' ומ"ש בס' בית מאיר בסי' קט"ו דלתירוץ הר"ן צריך עוד לתרץ דרוב נשים משקרות דאל"כ תיקשי דתירוץ הר"ן שייך רק לגבי לתא דידי' אבל גבי לתא דידה קשה מ"ע אין מאכילין לאדם דבר האסור כו' הם דברים שאין להם שחר וכמבואר בשו"ת מהרי"ט סי' צ"ב דלא נהירא לומר כן שהא שאינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה היינו שאם יבא עלי' לא יש לו איסור בדבר והאיסור לעצמה כו' יעו"ש. וכן כ' בס' פרי מגדים יו"ד סי' א' ס"ק ל"ט דהיכי דיש חוב לבעלה אף לגבי עצמה לא שייך שוי' נפשי' חד"א יעו"ש א"כ שפיר יש לומר דהתוס' בקושייתם ס"ל כדעת הר"ן דלא שייך כלל שוי' נפשה חד"א כיון דמשועבדת לי' ורק מצד התקנה נאמנת למשנה ראשונה. ולכך לא קשיא להו למה בזינתה ברצון אינה נאמנת כיון דלא שייך ענ"ב דמפסיד' הכתובה די"ל דז"א כיון דהוצרכו לבטל התקנה משום אשת כהן דשייך גבה ענ"ב א"כ בהבטל התקנה שוב אפילו באשת ישראל אירה נאמנת. ולכך קשיא להו רק דעכ"פ תהי' נאמנת במיגו דמ"ע וכשיש לה מיגו שפיר נאמנת משום מיגו אף דכבר בטלו להתקנה. ובזה מתורץ גם דעת הרמב"ם הנ"ל דאף דס"ל דכשמפסיד' הכתובה לא שייך ענ"ב ולכך כופין אותו לגרש במ"ע מ"מ זה שייך דוקא בטוענת מ"ע דיש לה נאמנת ע"ז וכדכ' הרמב"ם שאינה כשבוי' שתבעל לשנוי לה שפיר לא חיישי' לענ"ב משום שמפסידות הכתובה משא"כ בזנות דמצד הדין לא הית' כלל נאמנת כלל. וגם לא שייך שוי' נפשה חד"א. כיון דמשועבדת לי' ורק מצד התקנה הית' נאמנת למשנה ראשונה א"כ כשנתבטל התקנה משום אשת כהן שוב אף באשת ישראל ברצון אינה נאמנת ואח"כ בתירוצם סתרו זה. וכתבו דאין נראה כלל להתירה מטעם ארכוסי כיון דשוי' נפשה חד"א ורצונם לומר דאין נראה להתיר מטעם ארכוסי דייקא דר"ל ממ"נ או דלא צריך לטעמא דארכוסי או דלא מהני כלל להתיר' דממ"נ אם כנ"ל דלא שוי' נפשה חד"א משום דמשועבדת ורק מצד התקנה הית' נאמנת למשנה ראשונ' ובשנתבטל התקנה שוב מתבטל כל הנאמנות שלה א"כ תיקשי מה הועילו בתירוצם. דלכך צריך לומר סברת ארכוסי משום דאמרה טמאה אני לך ובהצטרף היחוד שנתיחדה דיש רגלים לדבר נאמנת קשה הלא הטעם דמהני רגלים לדבר משום דמן הרגלים לדבר חזינין דלא נתנה ענ"ב תיפוק לי' דאפילו ידעינן דלא נתנה ענ"ב מ"מ כיון דנתבטל התקנה שוב אין לה נאמנת כלל א"כ ל"ל סברת אם איתא ארכוסי דיהי' צדדים להיתר ולבטל הרגלים לדבר והצדדים לאיסורא תיפוק לי' דאף כשאיכא רק רגלים לדבר וצדדי' לאיסור לבד ג"כ אינה נאמנת מחמת דנתבטל התקנה וע"כ דנצטרך לומר לפי שיטה זו דנוקמא הך עובדא באומרת טמאה אני לך דבאמת שייך לגבה שוי' אנפשה חד"א ולא אמרינן הך סברא דמשועבדת כי' רק כשאר הטעמים או דאפקעינהו לקידושין או דעקרוהו חכמים משום דרוב נשים משקרות א"כ שפיר ברגלים לדבר דלא שייך עיני' נתנה באחר היתה נאמנת משום שוי' נפשה חד"א. ולכך צ"ל אם איתא ארכוסי כו' כי היכי דיהי' צדדים גם להתיר ונא יהי' שיב רגלים טפי לאיסור מלהיתר אך לפי"ז קשיא להו שפיר דאין נראה כלל להתירה מטעם ארכוסי כיון דסוף כל סוף שוי' נפשה חד"א כיון דלא שייך תקנת משנה אחרונה דענ"ב ורוב נשים משקרות כיון דמפסידה הכתובה לא שייך ענ"ב ובזה מתורץ גם התוס' והרא"ש ביבמות דבל"ז לא תיקשי להו על משנה אחרונ' דשוי' נפשה חד"א די"ל כטעם הר"ן הנ"ל דמשועבדת לי'. ורק משום התקנה נאמנת למשנה ראשונה משא"כ עתה דהמציאו דהאי עובדא מיירי ברגלים לדבר והיינו ברגלים. לדבר לא שייך ענ"ב א"כ ליכא למימר כטעם הר"ן הנ"ל דא"כ למה נאסרת ברגלים לדבר דהא אף דלא שייך ענ"ב משום רגלים לדבר מ"מ כיון דנתבטלה התקנה שוב אין לה נאמנת כלל אלא ע"כ צ"ל דלא כטעם הר"ן הנ"ל. ושפיר קשיא להו משוי' נפשה חד"א והוצרכו לתרץ דרוב נשים משקרות כו' ולפי"ז שפיר מתורץ דברי הרא"ש הנ"ל דהמשך לשונו ג"כ כהמשך לשון התוס' דאחר דמוקי ברגלים לדבר כ' ואל תתמה כו' וכדפרשנו בלשון התוס' אח"כ מביא עוד לרא' לתירוצו זה דרוב נשים משקרות דא"ל כטעם הר"ן הנ"ל דהא משעבדא לי' דתינח במשנה אחרונה משא"כ בהא דר' ששת דתרומה לא מתורץ בטעם הר"ן דהא משעבדא לי' דלא שייך לענין אכילת תרומה דשוי' נפשה חד"א א"כ מיושב דברי הרא"ש וגם דברי התוס' יבמות וכתובות הנ"ל ורק דמחולקין דהתוס' בכתובות אזלי בשיטה זו דהיכי דמפסידה הכתובה לא שייך ענ"ב ותוס' ביבמות לא אזלי לשיטה זו. רק לשיטת מסקנת התוס' כדעת ר"ת דלא כפינין במ"ע א"כ לא אמרי' כלל הך סברא זאת דכשמפסידה הכתובה לא שייך ענ"ב א"כ סתירת תוס' יבמות לסתירת תוס' בכתובות תלוי רק בשני סברות שבתוס' אי כפינין במ"ע אבל זולת זה דברי התוס' ביבמות ובכתובות עולין בקנה אחת ועפ"ז יש לתרץ עוד מה שהקשה בשו"ת נב"י מהדורא בתרא סי' י"ב עמ"ש הרא"ש ביבמות הנ"ל מיהו אפשר דהתם איירי בחוזרת בה ונתנה אמתלא לדברי' כו' והכריחו בשו"ת פ"י ובנב"י הנ"ל דכוונתו דהך דר"ש דאוכלת בתרומה מיירי בחוזרת דאין לפרש כוונת הרא"ש דקאי על הך עובדא דסוף נדרים משום דאין לשון הרא"ש סובל כן דמשמעות לשון הרא"ש דייקי דקאי על הא דתרומה שמביא עתה וע"ז כ' מיהו אפשר דהתם איירי כו' אבל אי קאי על מ"ש כל הפלפול בהך עובדא דנדרים אין לשון מיהו אפשר דהתם איירי כו' מתיישב רק הו"ל לומר בלשון תירוץ אחר כיון שיהי בזה התירוץ סתירה על כל הפלפול מתחילה. והנה עפ"ז מקשה הנב"י הנ"ל תמי' גדולה דאיך יתיישב הך דתרומה בחזרה ונתנה אמתלא א"כ ל"ל לר"ש הטעם שלא להוציא לעז על בני' תיפוק לי' דבלא"ה למה לא יהי' מהני אמתלא וגם קשה על רבא למה אינה אוכלת בתרומה כיון דחוזרת ונתנה אמתלא יעו"ש בנב"י באריכות בקו' זאת ועפ"י מ"ש בתחילה נתיישב עפ"י הפלוגתא שבין הראב"ד להרמב"ם המבואר באה"ע סי' ו' סעיף י"ג באמרה טמאה אני לך אי מהני אמתלא לאחר מיתת בעלה כדי שתנשא לכהן. והנה בלשון השגת הראב"ד דס"ל דמהני אמתלא דמדייק בלשונו משום שלא נתקבלו דברי' יעו"ש אין שום הבנה לדבר מה ענין דיוק זה שלא נתקבלו דברי' למה דפוסק דמהני אמתלא וכבר נתקשה בזה בשו"ת נב"י מ"ק סי' י' והמציא בזה בס' בית מאיר בסי' ו' הנ"ל דרך נפלא בכוונת הראב"ד הנ"ל. דהנה כל מי שיש לו נאמנות אף לגבי אחרינא הוי ממש כמו עדות דאינם יכולים לחזור אפילו ע"י כל האמתלאות שבעולם ודוקא כשאין אנחנו מאמינים כלל רק דאמרי' דעל נפשה שוי' לחד"א בזה שייך חזרה ואמתלא ואף דבשו"ת פ"י באה"ע סי' א' הנ"ל דג"כ התחיל בזה הדרך. הנה אח"כ סותרו מנדה דנאמנת על בעלה ואעפ"כ מהני אמתלא כבר מבואר בס' בית מאיר הנ"ל ליישב זה יעו"ש ויותר מזה מבואר בס' חוות דעת ביו"ד סי' קפ"ה בחילוק יותר נכון מהא דנדה ועפ"ז מיישב בס' בית מאיר הנ"ל לשון הראב"ד בדרך נכון עפ"י דלטעם הר"ן במשנה ראשונה משום התקנה א"כ הי' לה נאמנות אף לגבי דהבעל א"כ כיון דיש לה נאמנות ממש שוב לא מהני חזרה ע"י אמתלא ולכך מדייק הראב"ד בקושייתו. דבאמת במשנה אחרונה בטלו לתקנת משנה ראשונה א"כ הרי לא נתקבלו דברי' לתורת נאמנות א"כ מהני אמתלא דידה זה תורף דברי בית מאיר הנ"ל והם דברים נכונים למאוד אך אמנם זה ניחא למאוד רק בכוונת הראב"ד בלבד אבל מה דקשה עפ"ז מאיזה טעם פליג הרמב"ם וס"ל דלא מהני אמתלא אינו מיושב עפי"ז דמ"ש הה"מ דכמו דאינה אוכלת לאחר מיתת בעלה אליבא דכ"ע וכדאמר בגמ' ומודה ר' ששת בנתארמלה כו' והטעם דאפשר של"ת בתרומה ג"כ שייך כאן בנ"ד דאפשר לה להנשא לישראל מ"מ היא גופא קשיא מדוע לא תאכל בתרומה ג"כ כסחוזרת ונותנות אמתלא. והנה מ"ש בס' בית מאיר הנ"ל בטעם הרמב"ם דס"ל כיון דלמשנה ראשונה לא הי' מהני חזרה ואמתלא משום דהי' נאמנותה כמו עדות א"כ אף למשנה אחרונה דבטלו לתקנה ראשונה ס"ל להרמב"ם דלא ביטלו רק לגבי דבעלה אבל לגבי עצמה נשאר תקנת משנה ראשונה יעו"ש בדבריו הוא דבר שאין לו שחר כיון דלמשנה אחרונה אין לה נאמנות לגבי דבעל א"כ שוב לא יהי' מהני חזרה ואמתלא ונ"ל להוסיף בביאור דבריו דהנה יסוד שהנחנו לעיל עפ"י דברי שער המלך ושו"ת נוב"י במהדורא קמא סימן ע' דאף דהיכי דלא שייך ענ"ב. מ"מ כיון דלמ"א ביטלו לתקנה דמ"ר שוב אין נאמנת בכל דוכתי' וישבנו בזה דעת הרמב"ם דלכך אף דס"ל דבמאוס עלי לא חיישינין לענ"ב משום דמפסדת הכתובה מ"מ באומרת טמאה אני לך אינה נאמנת אף באשת ישראל דמפסידה הכתובה. וגם העמסנו סברא זו בכונת דברי התוס' דכתובות. הנה לא לחלוטין החלטנו יסוד הקדמה זאת דודאי יש מקום לומר כיון דתקנת משנה ראשונה היה מחמת הטעם שכ' הר"ן דמשום דלא עבידא לבזוי נפשה לכך חזקה דאמת אתה א"כ י"ל למשנה אחרונה דחששו לענ"ב. ממילא נסתר סברא זו וכדאמרו בגמ' דזימנין דתקיף לה מן בעלה עבדא לבזוי נפשה. א"כ שוב אין לה חזקה זו דלא עבדא לבזוי נפשה משא"כ במקום דלא שייך ענ"ב שפיר אית לה חזקה זו ונאמנת אף למשנה אחרונה. אך אמנם בקיום סברא זו שכתבנו כן בדעת הרמב"ם ותוס' י"ל דטעמייהו דמפרשים דהא דקתני במשנה אחרונה חזרו לומר שלא תהי' אשה נותנת עיני' באחר ומקלקלת על בעלה כו' דאין הכונה דאמרינן באשה זו הפרטית שבאה לפנינו ואומרת טמאה אני לך שעיני' נתנה באחר. ולכך הותרה מן חשש האיסור שהי' לפי משנה ראשונה דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינין ולמה נחזיק אותה כרשעה דרוצית להפקיע עצמה מבעלה רק דכוונת משנה אחרונה וכפי משמעות הלשון שבמשנה אחרונה הנ"ל דחששו חכמים אם נאמינה מחמת דלא עבידא לבזוי נפשה יש תקלה בדרך כללית דהרבה והרבה נשים יבזו את עצמם כדי להפקיע עצמם מבעלים וכעין סברא זו יש להמציא מתוך דברי התוס' בגיטין דף י"ז ע"ב ד"ה זכות לא שכיחא דכ' ומסתברא דטפי איכא למיחוש לשמא תזכה מלשמא זינתה כו'. ודברים הללו משולל הבנה דמאי רצו בזה אם לתרץ קושייתם או לבאר בביאור יותר את קושיתם. וגם כונתם ההבדל שבין זנות המבואר בגיטין לבין זנות המבואר בכתובות דלפי הנר' או שניהם הוי שמא זינתה או שניהם תזכה וכבר עמד ע"ז במהר"י ב"ל ורש"ל כ' על דבריהם שדומה לשמא מת חיישינין כו':
וגם זה אינו מובן ובהגהת הש"ס החדשים כ"ב ע"ז ז"א מדברי התו' ואינו מובן דהלא המהריב"ל וגם הרש"ל עמדו על דברי התוס' הללו ולכך נראה דכונת דבריהם לבאר קושיתם כי היכי דלא נימא סברא להיפוך דעל זנות להבא לא חיישינן שנצטרך לתקן זמן כדי שלא יחפה דהיינו דבודאי אין כונת חשש החיפוי הוי עיקר החשש במה שלא תהא נהרגת אשה המחויבת הריגה דבזה אין התקנה גדולה כ"כ ורק עיקר חששת שמא יחפה היינו דחיישי' לזנות שתזנה האשה ותבטח שבעלה יחוס עלי' ויתן לה גט בלא זמן כדי לחפות עלי'. ובזה ס"ל לר"ל דלא חיישינין לתקן זנות דלא שכיח משא"כ בכתובות דחיישינין שמא כבר זינתה. בזה שפיר חיישינין לזנות דלעבר ולכך חיישינין לאקרורי דעתא וע"ז כתבו התוס' דז"א רק דאדרבא הסברא להיפוך דלעשות תקנה לדורות שלא תזנה אשה תחת בעלה מהראוי לחוש לזנות משא"כ על האשה הבאה לפנינו למה נחוש שמא זינתה אדרבא כל ישראל בחזקת כשרות וכעין זה סברת התוס' הנ"ל י"ל ג"כ בנ"ד דאין הפי' הכונה של נותנת עיני' באחר היינו להתיר עפ"י חששא הזאת זאת האשה ולומר דבשביל שנתנה עיני' באחר מבזית נפשה דלמה נחזיקנה ברשעה רק דהכונה דכדי לתקן שלא יהיו הנשים נותנים עיניהם באחר ומקלקלת על בעלה. וכן מדויק לשון המשנה דחזרו לומר שלא תהי' נותנת כו'. ולכך ביטלו לתקנת זו כל עיקר ואף במקום דידעינין דלא נתנה עיני' באחר גם כן שוב אינה נאמנת כיון דנתבטלה תקנה זו שתהיה נאמנת מחמת חזקה זו דלא עבדא לבזוי' נפשה. והנה עפ"י פי' זה שפיר נתישב דברי בית מאיר הנ"ל בטעמו של הרמב"ם דכיון דבאמת לפי סברת ותקנת משנה ראשונה היתה נאמנת בנאמנו' גדולה כל כך שהי' דינה כדין עדות ושלא מהני שוב חזרתה אף ע"י אמתלא. רק דבמשנה אחרונה ביטלו התקנה כדי לתקן שלא תהא נותנת עיני' באחר ולאחר שתקנו תקנה זו דהביא ראי' לדברי' ובלא הבאת ראי' אינה נאמנת אם כן שוב לא תוכל לקלקל עצמה על בעלה ממילא נשאר תקנת משנה ראשונה בשלימות לגבי דידה דכיון דיש לה נאמנת גמורה מחמת דלא עבידא לבזוי' נפשה וע"י נאמנות זה הי' דינה כדין עדות דלא מהני אמתלא ונהי דביטלו במשנה אחרונה כדי לתקן שלא תהי' נותנת עיני' מ"מ לגבי דידה נשאר תקנת משנה ראשונה. והנה הראב"ד דפליג עליו י"ל דס"ל כסברא שנית דטעם משנה אחרונה הוא משום דאמרינין אשה זו נתנה עיני' באחר ותקיף לה מן בעלה ועבדא לבזוי' נפשה ובאמת נימא לשיטת הראב"ד היכי דלא שייך נתנה מיני' באחר נאמנת אף למשנה אחרונה עכ"פ ניחא לשיטת הראב"ד דלכך מהני שפיר אמתלא כיון דאמרינין דאשה זו נתנה עיני' באחר ולכך עבדא לבזוי' נפשה א"כ ממילא אין לה נאמנו' כלל רק דלענין תרומה או להנשא לכהן עכ"פ שוי' נפשה חד"א עכ"פ אין דינה כדין עדות כלל רק כדין האוסר על עצמו דמהני אמתלא עכ"פ היוצא מזה דהא בתא תליא אם נימא דלטעם הר"ן הנ"ל ממילא כשביטלו להתקנה במ"א אף תיכי דלא שייך ענ"ב ג"כ אינה נאמנת ממילא ע"י קולא זו נמשך חומרא דלגבה דידה לא מהני שום חזרה אפילו על ידי אמתלא וזהו שיטת הרמב"ם ולשיטת הראב"ד דמהני אמתלא ממילא במקום דלא שייך ענ"ב נאמנת אף למשנה אחרונה:
(והנה ראיתי בס' שחיבר הגאון התניא על הש"ע בחלק יו"ד שכ' בשו"ת שבסוף הספר להוכיח דטעם נותנת עיני' באתר אינו נתינת טעם להתיר דא"כ איך כולל המשנה בטעם זה כל הג' נשים יעו"ש בדבריו ואינו מוכרח די"ל דאף בנטולה אני מן היהודים שייך שפיר נתינת טעם דנתנה עיני' באחר. לכך הוי נדר עינוי נפש וכמ"ש התויו"ט וכמ"ש לעיל באריכות. וגם בשמים ביני לבינך משום דמיני' נתנה באחר עבדה לבזוי נפשה במאי דלא ידע בעלה) ועפ"ז מתורץ דברי הרא"ש הנ"ל עפ"י הקישור בדבריו שכתבנו דאחר שכ' דהך עובדא דנדרים איירי באומרת טמאה אני לך וברגלים לדבר מהימנא אף למשנה אחרונ' אם כן ליכא למימר כטעם הר"ן דמשנה ראשונה תי' רק מצד התקנה דא"כ למשנה אחרונה דנתבטלה התקנה אף היכי דלא שייך ענ"ב כמו ברגלים לדבר מ"ט לא תהא נאמנת משום דנתבטל' התקנה אלא ע"כ דלא כטעם הר"ן הנ"ל לכך מקשה שפיר ואל תתמה כו' כיון דשוי' נפשה חד"א כו' דבל"ז המ"ל כטעם הר"ן דמשעבדא לי' ול"ש חד"א כו'. ומתרץ רוב נשי' כו' ומביא ע"ז ראי' מד' ששת דאכילת תרומה דאינו מתורץ אף לטעם הר"ן דעכ"פ בתרומה שוי' אנפשה חד"א. א"כ ע"ז כ' הרא"ש שפיר דיש לסתור ראי' זו מתרומה ור"ל די"ל לעולם כטעם הר"ן הנ"ל ומש"ה לא קשה על משנה אחרונה דשוי' נפשה חד"א כיון דאמרינן כטעם הר"ן הנ"ל. ומן תרומה ג"כ אין ראי' דבתרומה י"ל דאיירי בחוזרת ונותנת אמתלא א"כ נהי דמטעם דשוי' לנפשה חד"א מהני חזרתה שע"י אמתלא מ"מ לא מהני אמתלא דידה משום דלמשנה ראשונה הי' לה נאמנו' אף לגבי דאחרינא משום דלא עבדה לבזוי' נפש' וא"כ לא הי' אמתלא כלל ואף דבמשנה אחרונה בטלו לתקנה זו מ"מ לגבי דידה נשאר תקנת משנה ראשונה וכדכתבנו בשיטת הרמב"ם והיא שיטת הרא"ש לפי סברא זו דנימא טעם הר"ן וגם דס"ל להרא"ש דלטעם הר"ן הוי' ביטול התקנה במ"א רק כדי לתקן שלא תתן עיני' באחר. ולכך אף במקום דלא שייך חשש של ענ"ב מ"מ כיון דנתבטל התקנה כו'. ומש"ה קשיא לי' להרא"ש על תירוצו של רגלים לדבר כמו שכתבנו. א"כ עפ"י סברא זו שוב לא מהני אמתלא דידה אף למשנה אחרונה א"כ שפיר בזה פליגי ר' ששת ורבא דר"ש ס"ל דמ"מ אוכלת בתרומה משום דהוא בכלל ביטול התקנה דלא תהא נאמנת לגבי בעלה כמו כן אוכלת בתרומה דאל"כ אתה מוציא לעז על בני' ורבא פליג משום דאפשר בחולין ומתורץ בטוב לשון הרא"ש הנ"ל. והנה עפ"י פירושי הנ"ל בתוס' כתובות דף ס"ג ע"ב יש לפרש ג"כ כונת התוס' בתירוצם השני דכ' ועוי"ל דהתם מיירי בשותקת ולאחר שעה חוזרת ונותנת טעם על שתיקתה כו'. דקשה דלמה לא יהי' מהני חזרתה ע"י אמתלא ובס' הפלאה מפרש משום דבעי אמתלא הניכרת לב"ד וברגלים לדבר שזינתה א"א להיות אמתלא ניכרת ולכך צ"ל אם איתא ארכוסי דאז ליכא רגלים לדבר מן היחוד ושפיר נאמנת ליתן טעם על השתיקה יעו"ש בדבריו. אך אמנם אין דבריו מוכרחים דבודאי כשנותנת אמתלא על אמירתה טמאה ע"כ היינו דאמרה כך כדי שיגרשנה בעלה או כדומה א"כ שוב אין ראי' מן היחוד להיפך כיון דאין אוסרין על היחוד ואומרים דלא נתיחדו כלל לשם זנות א"כ במה יש הכרה לב"ד דאין אמתלא דידה אמת ועוד קשה על התוס' דלדבריהם למה דייקו דלא אמרה טמאה אני לך רק שתקה הלא גם באמרה טמאה אני לך ואח"כ חזרה בה הדין כן לדבריהם. ועוד קשה כיון דלדבריהם אמרינן שתיקה כהודאה א"כ איך מתורץ קושייתם דנאמינה במיגו דאי בעי אמרה מאוס עלי דהא אף בהודאה ע"י השתיקה יש להאמין הודאה זו במיגו דאמרה מאוס עלי:
א"כ שוב אף חזרתה לא מהני דאף דסברת אם איתא ארכוסי מבטל הרגלים לדבר מ"מ כיון דהיתה נאמנת בהודאה שע"י השתיקה במיגו דמאוס עלי דדוחק דבשתיקה אף שהיא כהודאה מ"מ לא שייך מיגו. והנה כבר עמד על דברי תוס' הנ"ל בשו"ת פ"י באה"ע סימן א'. אך אמנם אין להעלות איזה דבר ברור מדבריו שם ולפי מש"ל ניחא הכל דהנה בס' בית מאיר בסימן קט"ו מדייק מדברי הירושלמי דברגלים לדבר לא מהני חזרה שע"י אמתלא ועפ"י המבואר מדבריו לעיל בפלוגתת הראב"ד שעל הרמב"ם הנ"ל וכפי שבארתי הדברים ניחא בטעם הדבר דלא מהני חזרה ברגלים לדבר דברגלים לדבר לא שייך ענ"ב ולכך נאמנת מדינא אף לגבי הבעל מטעם חזקה דלא עבדה לבזוי נפשה ונשאר ברגלים לדבר תקנת משנה ראשונה דנאמנת ממש כדין עדות. ולכך לא מהני חזרה ואמתלא. והנה יש להביא ראי' לזה ממ"ש הב"ש בסימן ז' ס"ק י' דאם נותנת אמתלא נאמנת אף במקום רגלים לדבר דהוא סותר דברי תוס' דכתובו' הנ"ל דלא מהני חזרה ואמתלא וכבר הקשה כן בס' הפלאה בקונ' אחרון בסימן קט"ו וכתב לחלק דהתם שאני לפי שאיכא ע"א שאומר שלא נטמאת והוא כשנים יש לנו לומר שהאמתלא אמת ואין תבנה לדבריו כיון דמחליט לפי דרכו דטעמייהו דתו' דכתובות דהיכי דאיכא רגלים לדבר אין כאן אמתלא הניכרת לב"ד. א"כ ה"נ דאמרינן דנאמנת לאסור עצמה על בעלה אף דאיכא ע"א שאומר טהורה אני וכטעם הב"ש משום דאיכא רגלים לדבר. א"כ הרי דאמרינן דהרגלים לדבר מועיל יותר להאמין להודאתה מן העד א"כ למה תהני אמתלא כיון דאמרינן דברגלים לדבר לא הוי אמתלא הניכרת לב"ד. אך אמנם לפי דרכינו הנ"ל שפיר דלכך לא מהני חזרה דאמתלא ברגלים לדבר משום דברגלים לדבר נאמנת למשנה ראשונה כדין עדות ולכך לא מהני חזרה ואמתלא והנה זה לא שייך כשאיכא ע"א שאומר טהורה היא ועכצ"ל דטעם הב"ש דלא גרע רוב נכרים פרוצים בעריות מן רגלים לדבר דמ"מ סוף כל סוף שויתה לנפשה חד"א דאף די"ל דטעם הר"ן נכון מסברא דבמשנה ראשונה נאמנת משום חזקה דלא עבידא לבזוי נפשה מ"מ שייך גבה ג"כ שוי' נפשה חד"א. ובזה לא קיי"ל כהר"ן דס"ל דמשועבדת לבעל כו' א"כ כיון דהתם הטעם משום דשויתה לנפשה חד"א ממילא שוב מהני חזרה ואמתלא ונכונים דברי הב"ש הנ"ל.
עכ"פ עפ"י ביאור הדברים דלכך ס"ל להתו' דלא מהני חזרה ואמתלא משום דברגלים לדבר נאמנת כדין עדות כמו למשנה ראשונה. ולכך לא מהני חזרה דאמתלא עפ"ז ניחא דברי התוס' דבר דבור על אופניו דהנה כבר כתבנו דעפ"י שיטה זו אמרינן דכשביטלו לתקנה זו במשנה אחרונה הוי הטעם משום דלמא נתנה עיני' באחר ועבדה לבזוי נפשה. ולכך ברגלים לדבר דבודאי לא נתנה עיני' באחר נשאר תקנת משנה ראשונה דיש לה תורת נאמנות אף לגבי' הבעל משום חזקה דלא עבדה לבזוי' נפשה. ולכך לא מהני חזרה ואמתלא וממילא מסולק מה שסתרו תירוצם דאיירי התם ברגלים לדבר כמו שכתבו מקודם דאין נרא' כלל להתירה מטעם אירכוסי כיון דשוי' נפשה חד"א כו'. כמו שפירשנו לעיל כונתם דעכשיו בתירוצם של ועוי"ל הנ"ל לא סברו סברא הנ"ל דביטלו לתקנה של משנה ראשונה כל עיקר. אף במקום דלא שייך ענ"ב וכמש"ל ועכשיו לא ס"ל סברא זו רק כמ"ש בסברת הראב"ד הנ"ל דמחמת ענ"ב נסתר חזקה דלא עבדה לבזוי' נפשה וממילא במקום דלא שייך ענ"ב נשאר בתוקפו סברת משנה ראשונה. אך אמנם עפי"ז תיקשי בלא"ה לסברת התו' דס"ל דהיכי דמפסדת הכתובה לא שייך ענ"ב א"כ הדרה קו' לדוכתי' נהי דסברת אי איתא ארכוסי מבטל הרגלים לדבר מ"מ לו יהי' בלא רגלים לדבר כלל תתסר באשת ישראל משום דמפסדת הכתובה לא שייך ענ"ב ועכשיו הא אמרינן דהיכי דלא שייך ענ"ב שפיר נאסרת אף למשנה אחרונה י"ל דז"א קו' כלל עפ"י המבואר בש"ע חו"מ סי' פ' סעיף א' בהג"ה דיש חולקין דאם שתק יכול לחזור ולטעון. וכן החליט הש"ך ס"ק ח' שם יעו"ש. א"כ לפי"ז י"ל דאף לענין האיסור לא מהני חזרה ואמתלא אי לא הוי אמרינן אי איתא ארכוסי כו'. משום דאיכא רגלים לדבר ולא שייך נתנה עיני' באחר. ולכך מהני כדין עדות כמו למשנה ראשונה מ"מ עכ"פ הכתובה אינה מפסדת אף בלא אמתלא כיון דיכולה לחזור ולטעון היכי דשתקה מתחילה א"כ שפיר כיון דאמרינן אם איתא ארכוסי א"כ בטל הרגלים לדבר ממילא שייך שפיר עיני' נתנה באחר כיון דאינה מפסדת הכתובה כיון דחוזרת בשתיקתה ולזה מדייקו התוס' דוקא בשתקה מתחילה משא"כ אם אמרה טמאה לא היתה יכולה לחזור ולטעון לענין הכתובה. ושפיר הפסידה הכתובה. ובזה מתורץ קו' התוס' דתהי' נאמנת במיגו דאמרה מאוס עלי י"ל דז"א דרצונה להפקיע עצמה מבעלה ונותנת עיני' באחר ואעפ"כ לא תפסיד הכתובה ולכך שתקה מתחילה ואח"כ חזרה בו כדי שלא תפסיד הכתובה משא"כ לענין לאסור לבעלה סברה דמ"מ נאסרת על בעלה ולא מהני חזרה ואמתלא וכאשר כן הוא אמת לולי טעמא דאם איתא ארכוסי כו' משא"כ אילו טענה מאוס עלי או דהיתה נשארת בטענתה והיתה מפסדת הכתובה או דלא היתה מפקעת עצמה מבעלה וא"כ שפיר לא הוי מיגו ועולין כהוגן דברי התו' לתרץ כל הקושית הנ"ל ואפשר להעמיס זה גם בכונת פסקי מהרא"י הנ"ל. אך לומר עוד דס"ל למהרא"י דביש רגלים לדבר י"ל דמדינא נאסרת מחמת שוי' נפשה חד"א דאף דבלא רגלים לדבר י"ל כמ"ש הר"ן דלא שייך חד"א כיון דמשעבדא לי' וכמו שכתבנו לעיל בשם הפרי מגדים ביו"ד סימן א' דהיכי דאיכא חוב לאחרים לא שייך כלל שוי' נפשה חד"א היינו בדוקא כשנאסרת רק על פומא דידה לבד משא"כ בצירוף רגלים לדבר לא שייך כלל לומר דלא יכולה לאסור עצמה על בעלה משום דמשועבדת לי' לבעלה כיון דלא על פי' לבד נאסרת רק בצירוף רגלים לדבר. וכן מבואר סברא זו בדברי ח"מ סימן מ"ו ס"ק י"ז בשם הב"ח דבצירוף הקול שייך שפיר שוי' נפשה חד"א ולא עוד אלא דבנ"ד יש עוד סברא לזו כיון דע"י הרגלים לדבר דהוי כעידי כיעור כבר אבדה חזקת כשרות שלה וכמבואר בב"ש סי' ד' ס"ק י"ח. א"כ שפיר ע"י דבר כיעור של הרגלים לדבר כבר אבדה חזקת כשרות שלה. ואף דבעידי יחוד לבד לא הוי כקול עם עידי כיעור וכמבואר בב"ש בסי' י"א ס"ק י"א היינו דאין מוציאין אותה מבעלה לדעת השאלתות בעידי יחוד לבד. אבל לענין חזקת כשרות אף בעידי יחוד לבד אבדה חזקת כשרות וכדמוכח בש"ע סי' קע"ח דביחוד לבד אבדה חזקת כשרות שלה יעו"ש. א"כ י"ל דלא שייך בזה דמשעבדא לי' כיון דאסרינן לה מחמת צירוף דאבדה חזקת כשרות שלה. ובזה ניחא כונת מהרא"י דכ' דלא הקשו תו' והרא"ש ביבמות דף כ"ה מהא דשוי' נפשה חד"א רק היכי דיש רגלים לדבר והיינו מטעם הנ"ל דכשיש רגלים לדבר שפיר קשה דשוי' נפשה חד"א כיון דלא שייך משעבדא לי' משא"כ כשאין רגלים לדבר שפיר י"ל כמ"ש הר"ן דלא שייך שוי' נפשה חד"א כיון דמשעבדא לי' ואדרבא במשנה ראשונה רק מצד התקנה אסרינן. ולכך הקשו התוס' והרא"ש קושייתם דשוי' נפשה חד"א רק על רגלים לדבר דוקא. וגם לפי"ז מתורץ מה שהקשיתי על מהרא"י הנ"ל דלדעתו דס"ל דהתוס' בכתובות סתרו תירוץ זה דהאי עובדא דסוף נדרים מיירי באומרת טמאה אני לך משום דא"כ לא הי' מתירין אותה מחמת אי איתא ארכוסי כו'. כיון דשוי' נפשה חד"א ולמה דייקו לסתור דוקא מחמת שוי' נפשה חד"א והו"ל לומר כפשוטו דסברת אם איתא אינו מבטל הרגלים לדבר ולמה דקדקו מחמת חד"א דוקא ולפי הנ"ל שפיר דבאמת אם הוי אמרינן דבמשנה ראשונה רק מצד התקנה אסרינן לה אף אם כאמר דבמשנה אחרונה לא ביטלו התקנה רק במקום דשייך ענ"ב מ"מ אפשר לומר דע"י סברת אם איתא שפיר מתירין אותה דאין לומר כיון דאיכא רגלים לדבר ע"כ דלא נתנה עיני' באחר מ"מ כיון דאיכא צדדים להיתרא ג"כ י"ל דהוי כאילו לא הי' רגלים לדבר כלל ושייך עיני' נתנה באחר משא"כ עתה לפי מה שכתבנו דברגלים לדבר נאסרת מדינא מחמת שוי' נפשה חד"א דלא שייך בזה דמשעבדא לי' כיון דאסרינן אותה בצירוף רגלים לדבר דהיינו דאבדה חזקת כשרות שלה ע"י רגלים לדבר. א"כ אף דאיכא צדדים להיתרא מ"מ לא מועילין בזה כיון דע"י היחוד אבדה חזקת כשרות שלה ושוב נאסרת מדינא מחמת צירוף שאבדה חזקת כשרות שלה והוי חד"א גמור א"כ שוב לא מהני סברת אם איתא להתירה. ועפ"ז פי' זה יש להסתפק אם לפסוק הלכה למעשה כדברי הב"ש בס"ק כ"ג דאף דאיכא צדדים להיתרא ג"כ נאסרת עפ"י רגלים לדבר והוכחתו מן דברי תוס' הנ"ל. ולפי הנ"ל לא מוכח מידי מדברי התוס' כלל ומדברי תוס' והרא"ש ביבמות מוכח להיפך דצדדים להתירא של אם איתא דעבדה איסורא מבטל רגלים לדבר. ושוב אינה נאמנת עפ"י הרגלים לדבר כיון דאיכא צדדים להיתר א"כ הדרינן לדקמייתא דבנ"ד דאיכא צדדים להתירא ליכא לאוסרה עפ"י רגלים לדבר. אך אמנם כ"ז היא רק לענין רגלים לדבר שדברנו לעיל. אבל לענין הרגלים לדבר שכותב שכ' איש למרן אחד שהיתה האשה הנ"ל בביתו ויודע מרגלים לדבר שזינתה רק שאין רגלים לדבר שזינתה דוקא עם המשרת הנ"ל שהודית עליו בב"ד. הנה על הרגלים לדבר מחמת איזה ענינים אחרים ע"ז לא קאמינא שיש צדדים להיתרא ומאחר דאינו מפורש הרגלים לדבר ההם מה מהותם. לכן צריך לשאול ולחקור מהות רגלים לדבר התם:
רק עוד צריך עיונא לו יהא דרגלים לדבר ההם שכ' הם טובים מצד עצמם לאסור על ידיהם אשה שהודית בזנות וגם אין לצדד כלל לצדדים דהתירא מ"מ מאחר שכתב שאין לו רגלים לדבר שזינתה דוקא עם זה שהודית עליו בב"ד. א"כ י"ל דאינה נאסרת וכמ"ש בס' הפלאה בקונטרס אחרון שלו באה"ע סי' קט"ו הנ"ל ס"ק י"ז דנראה פשוט דדוקא אם אומרת שזינתה עם אותו שנתייחדה. אבל אם אומרת שזינתה עם אחר אינה נאמנת אף שיש לה מיגו דהיתה אומרת שזינתה עם זה שנתיחדה י"ל שעיני' נתנה בזה שנתיחדה עמו ואינו רוצה שתאסר עליו יעו"ש. הן אמת שלדינא יש להתישב הרבה דמאחר דדעת חוות יאיר שהביא בנב"י במהדורא בתרא סימן י"ב דאפילו כשאמרה רק בדרך וידוי ג"כ הוי רגלים לדבר ואף דהנב"י חולק עליו וכמו שכתבנו לעיל מ"מ עכ"פ איזה הוכחה יש לו לבעל ס' הפלאה להצטרך בזה מיגו כלל ולא נאמר כיון דעכ"פ איכא רגלים לדברי זנות חוץ דברי הודאתה ממילא מצטרף בהדי הודאתה שאומרת שזינתה ושוב אסרינין אותה אף דהרגלים לדבר אינם בדוקא עם זה שהודית עליו כיון דעכ"פ יש רגלים לדברי זנות יהי' עם מי שיהי' שפיר מצטרפים בהדי הודאתה דידה שזינתה וכל כזה הי' לו לבעל ס' הפלאה להביא ראי' ע"ז וכדמות ראי' קצת יש לי להביא להיפך דהנה עפ"י פסקי מהרא"י שבסי' קט"ו הנ"ל דברגלים לדבר נאסרת יש לי לתרץ קו' התוס' על רש"י בכתובות ד' ט' ד"ה מפני מה לא אסרוהו פי' הקונטרס שהרי הרבה עדים ידעו כו' והקשו דהא לא ראו כמכחול בשפופרת יעו"ש. ולפי הנ"ל יש לתרץ דברי רש"י דהנה ע"כ הא דלא ס"ל לרש"י כפי' התוס' שהרי דוד עצמו הי' יודע שנבעלה משום דעכ"פ כיון שלא היתה נאסרת להבעל שוב אינה נאסרת ג"כ להבועל ודוקא כשם שאסורה להבעל כו'. ולפי הנ"ל י"ל דהיתה נאסרת גם להבעל כדין האומרת טמאה אני לך עם רגלים לדבר דודאי היתה בת שבע אומרת לבעלה טמאה אני לך ואף דבודאי היו יודעין ממשנה אחרונה דאינה נאסרת בטמאה אני לך לבד מ"מ עם רגלים לדבר היה נאסרת כפסקי מהרא"י הנ"ל וכאן היה עידי יחוד. א"כ ממילא היתה נאסרת אף להבועל בעצמו דידע שנבעלה אם כן י"ל דזה כונת רש"י שהרי עדים הרבה ידעו ר"ל עידי יחוד דהוי רגלים לדבר ומתורץ דברי רש"י ועפ"ז מוכח דלא כבעל ס' הפלאה דבודאי לא היתה בת שבע מזלזלת בכבודו של מלך דוד לומר לבעלה שזינתה עם דוד המלך ובודאי היתה אומרת סתמא שזינתה ואעפ"כ היתה נאסרת כיון דהי' עידי יחוד עם דוד המלך ושלא כדברי ס' הפלאה הנ"ל. והנה הגם דדברים הללו לא ניתנו לכתוב רק דרך פלפלת כל שהוא מ"מ גוף הדברים נכונים דבעל ס' הפלאה צריך להביא ראי' ובלא ראי' הסברא נכונה כיון דאיכא רגלים לדבר על הזנות יהיה עם מי שיהיה מצטרף בהדי הודאתה על הזנות ובפרט שבשו"ת חוות יאיר מחמיר עוד יותר מזה דאפילו כשניכרים הדברים דלא מערמא נקרא רגלים לדבר. ועוד דגם על סתירת המיגו שסותר בספר הפלאה ג"כ יש לעיין דלדעת הנך פוסקים שמביא בס' אורים ותומים בכללי המיגו ס"ק ל"א ול"ב דאמרינן מיגו לחצי טענה א"כ אין כאן סתירה דאין רצונ' לאסור עצמה על מי שנסתרה עמה דשפיר יש לומר דמ"מ עכ"פ נאסרה לבעלה כיון דאמרינן מיגו לחצי טענה ואף להפוסקים החולקים במיגו לחצי טענה. ג"כ יש לעיין עפמ"ש בס' נתיבות המשפט שם סברא ישרה מוצאת מהרא"ש גיטין דהא דנאמן לומר נטמאו טהרותיך משום דבידו לטמאותן דזה לאו מטעם מיגו רק כיון דבידו הוי כבעליו יעו"ש. בס' נתיבות המשפט הנ"ל בכללי מיגו. א"כ י"ל דבדבר איסור בודאי אמרינן מיגו לחצי טענה משום דהוי בידו. ועוד בלא"ה יש לסתור מ"ש ההפלאה לסתור המיגו משום דאינה רוצה לאסור עצמה על הבועל דז"א לפי דעת הראב"ד שבסי' ו' סעיף י"ג דמהני חזרתה ואמתלא להנשא לכהן ה"ה להנשא להבועל ועאכ"ו שאם יש לזה שיש רגלים לדבר עליו שהוא נשוי אשה דבודאי לא שייך דברי ס' הפלאה וכדקיי"ל סי' י"ב וכולן שהי' להן נשים כו'. ובפרט בזה"ז דאיכא חרם רגמ"ה סוף דבר שהגם שבנידון רגלים לדבר שכותב איני תוקע עצמי להלכה זו מ"מ חוץ להרגלים לדבר שכ' לא נלענ"ד לאסור האשה הזאת על בעלה. אמנם לאשר מיראי הוראה אני ובפרט שכל הפלפול הנ"ל הוא הכל איך לפסוק הלכה למעשה לפי דעת תורתינו הקדושה. אמנם בדעת נוטה נראה באומדן הדעת בסיפור המעשה שבא בהשאלה שזינתה לכן איני רוצה שיסמוך עצמו עלי כלל רק באופן אם יהי' דברי מקובלים בעיני כת"ר. וגם יצרף עמנו עכ"פ עוד אחד מובהק בהוראה אז דרינא בהדייכו ולענין הולד כל הפלפול של כת"ר הוא למותר דבודאי אפילו כשתאסר האשה עפ"י רגלים לדבר מ"מ אין להאם נאמנת לפסול הולד וכמבואר בב"ש סי' ו' ס"ק כ"ז דאף לדעת הרמב"ם דלא מהני אמתלא מ"מ בני' כשרים ואף דבס' בית מאיר מפקפק שם בזה מ"מ בנ"ד בודאי הילד כשר וכמבואר בחלקת מחוקק סימן ד' ס"ק ט' דכשהוא טוען שבא עלי' והיא אינה מודה הוא נאמן להכשיר ואף דהב"ש בס"ק ט"ז שם כתב דלמעשה צ"ע. היינו כשאומר שבא אלי' ע"י מציאות רחוק או ע"י שם. אבל בנ"ד בודאי הולד כשר:
והנה מה שמפלפל בשער המלך פ"ט מהל' אישות בדין זה לומר דאין אדם משים עצמו רשע. ולכך אינה נאמנת לומר זינתה ברצון הנה בשו"ת ח"ץ סימן ק"ן כ' דדברים הללו טעות הם דדוקא לענין עדות שייך אין משים עצמו רשע. אבל לענין למשוי' נפשי' חד"א בודאי יכול למשוי' נפשה חד"א וע"כ צ"ל דלא תיקשי מהא דכ' הראב"ד גבי מאכילתו שאינו מעושר דהתם לענין ממון דאינו יכול להפסיד כתובתה. ואף בזה יש חולקין כמבואר בהר"ן בכתובות דף הנ"ל אח"כ מצאתי פלפול ארוך בזה בספר שערי בינה בשער כ' דין ד' סעיף קטן ב' יעו"ש. שמביא גם כן שו"ת ח"ץ הנ"ל סימן ק"ן ומפקפק עליו באריכות.