אריה דבי עילאי אבן העזר· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ
סימן כא
שאלה איך לנהוג בנושא אשה אלמנה או גרוש' והיא בעצמ' הכניסה הנדן שלה ומתה בתוך שנה הראשונ' בענין המבואר בש"ע אה"ע בסי' קי"ח סעיף י"ט ובח"מ ס"ק כ"ה ובב"ש ס"ק כ"ה מחלוקת הפוסקים שבזה אם שייך תקנת שו"ם. הנה מעש' כזאת נתהווה פ"ק ונסע אבי האשה דרך ק' לבוב והביא איגרת אלי מן כבוד הרב הגאון המפורסם אב"ד דק' לבוב שכותב שמהראוי לבצוע וז"ל הרב הגאון הנ"ל. והנה הגם כי יש לדון בזה מפאת מחלוקת הפוסקים בהכניסה מעצמה נדוניא ובענין ספק בתקנה שדעת הרבה לאשר התקנות חזרת שו"ם נעש' בחרם וספק חרם להחמיר כמבואר כ"ז באריכות בס' עבודת הגרשוני ובס' כ"י וגם דרכי בתי דינים בישראל בענין כזה לבצוע. ואח"כ בשולי האגרת הנ"ל כתב עוד הרב הגאון הנ"ל וז"ל בשנה ראשונ' נרא' דכ"ע מודים שבכל ספק אזלינין לחומרא כן מבואר בס' כנה"ג סימן נ"ד והי' מהראוי לזכות אבי האש' העומד מצד בני' הקודמים. אך עכ"ז כאשר יראה מעכ"ת כן יקום לדין או לבצוע עכ"ל.
וזה אשר כתבתי להשיב להרב הגאון הנ"ל מה שנלפענ"ד לענין דינא:
הנה בב"ש ס"ק ך"ה דכ' שם לעיין בשו"ת שארית יוסף ומבואר שם בסימן כ"ד שכתב מפורש דהגם שהר"י סג"ל פסק בנ"מ שחוזר מ"מ באלמן ואלמנ' המכניסים בעצמם לא שייך תקנ' יעו"ש. גם בתשו' מ"ב שמביא הב"ש לעיין שם. הנה כ' בשו"ת סימן מ"ו טעמים שאין התקנ' שייך במכניסים בעצמם מה שאין שייך כלל בנ"מ והיינו משום דלא שייך עגמת נפש היכי שהמת עצמו הוא הנותן דלא שייך עגמת נפש לאחר מיתה. וגם שאולי דעת האשה קרובה אצל בעלה יותר מיורשים יעו"ש וטעמים הללו לא שייכים כלל בנ"מ. וכן משמע על' הרמ"א דמקודם כ' רק י"א שהתקנה לא נתקנה רק בנדוניא אבל לא בירושה כו'. כ"כ בלשון פלוגתא ואח"כ גבי כשהן מכניסים הנדוניא כ' בסתם אבל כשהן עצמן מכניסין הנדוניא לא תקנו כו' הרי שלא כתב כאן בלשון פלוגתא רק בסתם שאין בו מחלוקת והנה באמת מלשון מהרי"ו אין כ"כ הכרע אם לתלות זה הדין של מכניסי הנדוניא בעצמם בדין נ"מ. ואף דמתחילה בסימן ס"ד כתב דהיכי דהם עצמם נתנו הנדוניא לא שייך האי טעמא ותם לריק כי היכי דלא תיקנו אנכסי מלוג כו' מ"מ אח"כ בסימן ס"ה כתב ואיכא ק"ו דהא אפילו לגבי נכסי מלוג כו'. וכ"ש נדוניא עצמה כו' והנרא' מלשונו דגם בסי' ס"ד לא היה כונתו דתלוי דין מכניסי הנדוניא בעצמם בדין נ"מ ורק דמביא לראי' דהיכי דלא שייך ותם לריק לא תיקנו וכן הוא לשון הח"מ ס"ק ך"ה שכ' ראייה לזה מנ"מ. אבל לא דנאמר דמאן דחולק על נכסי מלוג חולק נמי על מכניסי הנדוניא בעצמם זה לא נשמע כלל מלשון הח"מ. וכן מלשון שו"ת ב"ח סי' ב' יש לדייק קצת בתשובה שם דברירא לי' דנ"מ אינו חוזר מדכתב שם לענין מתנות הניתנים בשעת החתונה דאינו חוזר והרי מבואר בח"מ ובב"ש דהם כנ"מ אעפ"כ מבואר שם בשו"ת הב"ח הלז לפסק הלכה דבמכניסים בעצמם אף כשיש לה עישור נכסי אינו חוזר יעו"ש. גם מה שכ' כתר"ה בשם הכנה"ג סימן נ"ד לחלק בין שנה ראשונה דכ"ע מודים שבכל ספק אזלינין לחומרא הנה ס' כנה"ג אינו תחת ידי וטעמו של דבר לא נודע לי דאם נפסוק כמו שכ' בשו"ת עבודת הגרשוני סימן ס"ח ובכנסת יחזקאל סימן ע"ט דבספק תקנה וחרם צריך להחזיר ודלא כשו"ת יד אליהו שחולק על כל דברי תשו' עה"ג הנ"ל א"כ אין חילוק בין שנה ראשונה לשני' דבשניהם הוי ספק תקנה וחרם וכמבואר בשו"ת כ"י הנ"ל דתקנת שו"ם הוי כנשבע לפרוע משום דיש חרם הקהלות ע"ז ואם לא נימא כשו"ת עה"ג וכ"י הנ"ל מה טעם להחזיר בשנה ראשונה דדוחק לחלק מחמת ששנה ראשונה הוא תקנת ר"ת היא אלים טפי ואם הכונה משום דהוי ספק ושייך לומר דיוכל המוחזק לומר קים לי ונימא דגם לגבי שבועה וחרם יוכל לומר קים לי והכנה"ג בח"מ סי' ק"ה מאריך בזה אי גבי שבועה או חרם שייך לומר קים לי ולא העלה דבר ברור. א"כ גם בשנה ראשונ' ג"כ יוכל המוחזק לומר קים לי דבודאי לא שייך לומר דבשנה ראשונה דהספק היא על עיקר הזכות אם זכה הבעל אם לאו והוי כחזקת מרא קמא דכיון שכבר בא ליד הבעל והבעל מוחזק בהן הרי כבר זכה בנכסים והספק אינו אלא אם יחזיר או לא יחזיר ולא שייך בזה חזקת מרא קמא. וגם מה שהביא כתר"ה מן שו"ת עה"ג הנ"ל הנה בעה"ג בעצמו מבואר דדוקא בנידון דידי' בספק זש"ק הוא דכ' כן אבל היכי דלא שייך ע"נ לא שייך להחמיר ואדרבא יש לומר הבו דלא לוסיף עלה וכדמביא שם מלשון מהרמ"א הנ"ל ובחילוק כל דהוא אמרינין הבו דלא להוסיף יעו"ש. והנה באמת כבר נתפשרו הצדדי' אך ורק לא באתי רק לחקור לנידון דבר הל' שכ' כתר"ה ובהיות שכפי הנשמע מאחורי הפרגוד שמחמת שהי' אלמן ואלמנה לא נכתב בתנאים שלהם כפי הנהוג שכותבים מחמת עידור וקטט יתנהגו כתקנת שו"ם ובזה מבואר בב"ש ס"ק ך"ה הנ"ל וסימן נ"ב ס"ק ך' דאף דלא נכתב כנכתב דמי. אמנם יש לדון בזה ולומר עפ"י מ"ש באו"ת בח"מ סימן ס"א ס"ק ג' דבמקום שיש מנהג לכתוב כמנהג ובא לפנינו שטר אחד שלא נכתב בו אמרינין מדנשתנ' ממנהגא ע"כ דהי' תנאי מפורש שלא יתנהגו כמנהג המקום ושלא אמרינן בי כל הנושא ע"ד המנהג הוא נושא ורק אמנם לדעת הש"ך בח"מ סימן מ"ב ס"ק ל"ו דאינו מחלק רק בין כשידע ממנהגא ובין כשלא ידע ממנהגא וכשידע ממנהגא אמרינין בי' אפילו לא נכתב דנין אותו כאילו נכתב ממילא דהבעל יוכל לומר שלא ידע מן המנהג אולם דאפשר לזכות את יורשי' ולחייב את הבעל אף לדעת הש"ך די"ל דדוקא לענין מטלטלי אג"ק לגבותם מחמת המנהג שכבר נהגו בכל המקומות שיכתבו בכתובה בין מקרקע ובין מטלטלי בזה י"ל כמו שכ' הש"ך דנאמן לומר שלא ידע ממנהגא ואף דמסתמא ראה או ידע איז' פעם שגבו מהמטלטלין יוכל לומר הייתי סבור שהוא מפני שכתבו כן בשטרות ואני לכך לא כתבתי כן כדי שלא לגבות מן המטלטלין וכ"ז שייך רק לענין גביית מטלטלין שאין מזכירין בהשטר כלל מענין המנהג שיש בזה ורק מבואר בהשטר לגבות גם מהמטלטלין דבזה יוכל לומר שאני יודע מן עניני כתובות כאלו ובעת שראיתי שגובים מהמטלטלין סברתי שהוא מחמת שהי' כתוב וכן בשטר הכתובה אבל בנידון דידן לענין תקנת שו"ם ממ"נ אם לא ראה שום שטר כתיבות התנאים הרי ראה וידע דמחזירין בשנה הראשונ' ושני' את הנדוניא והרי כ' הש"ך דמסתמא ראה או ידע כו' וע"כ יצטרך לומר דסבר שהי' כן מחמת הכתיבה א"כ הי' בקי עכ"פ בענין הכתיבה והרי בהכתיבה מפורשת שהמנהג כן וכלשון שטר התנאים דמחמת עידור וקטט יתנהגו כתקנת שו"ם והרי ידע והכיר המנהג והתקנה ויש לומר דבכה"ג לא יוכל לומר שלא ידע מהתקנה ומאחר שכתבו הח"מ והב"ש הנ"ל שהמנהג פשוט אפילו בבת יורשת הוי כאילו השיאה אבי' בחייו א"כ בזה י"ל דאף דלא נכתב כנכתב דמי כיון דע"כ ידע ממנהגא. אך אפשר דאעפ"כ א"א לחייב את הבעל עי"ז דיש מקום לומר דא"א להוציא מיד המוחזק ע"י סברא זו ודיוכל המוחזק לומר שהי' סבור שאין מנהג זה חיוב על כל האנשים הנושאים נשים שיתנהגו כולם כתקנות שו"ם רק דלמי שנכתב כן בתנאים היו נוהגין כך משום שקיבל על עצמו להתנהג כתקנת שו"ם וממילא דיוכל המוחזק לומר דלא ידע שהוא מנהג קבוע שיצטרכו כולם להתנהג במנהג זה. והנה באמת לולא דברי הש"ך והב"ש הי' מקום לחלק בין נידון מטלטלי אגב קרקע או בשטר מברחת שכ' הרשב"א דבזה דוקא יוכל לומר שלא ידע מהמנהג דאם הי' יודע שהמנהג כך הי' מתנ' מפורש להיפך וזה שייך דוקא לומר רק במטלטלי אגב קרקע דהתם בלי דעת הלו' בודאי לא נשתעבדו המטלטלין דדעת המתחייב בעינין ובלי דעת לא מהני ולכן בעינין שידע מהמנהג דאין לומר דעכ"פ דעת המלו' הי' שמלו' לו רק באופן זה אדעתא שישתעבדו לו גם המטלטלין ושאם לא ישתעבדו לו המטלטלין יהי' בטל ההלואה מעיקרא מ"מ אף שנתבטל ההלוא' לא עדיפי משאר איז' חוב שא"א לגבות מהמטלטלין וכמו כן בנידון של הרשב"א בשטר מברחת דבעינין דעת מקנ' ומה בכך שהלוקח נתכוין שיכתוב כתבוהו בשוקא אם המוכר לכך לא נתכוין וסוף כל סוף הוי מילתא דטמירתא עכ"פ כיון שהמנהג לחובתו בעינין בזה שידע מהמנהג ואם לא ידע מהמנהג יוכל לומר לא ידעתי מהמנהג הזה משא"כ בנידון ירוש' החוזרת עפ"י תקנת שו"ם אפשר דלא בעינין לזה כלל דעת הבעל כיון דאין הבעל זוכ' בירוש' רק מחמת שאשתו הקנית לו הנכסים בשעת הנשואין א"כ מה בכך שהבעל לא ידע מהמנהג מ"מ דעת האש' או דעת נותני הנדוניא על אופן זה שמחמת עדור וקטט יחזיר כתקנת שו"ם ממילא דלא הוקנו לי' הנכסים רק על תנאי הלזה א"כ אף אם לא נתרצה הבעל בכך הרי הם לא הקנו לו הנכסים רק אדעתא דהכי ומה מועיל מה שהוא אומר שלא הי' מסכים לזה כיון שלא קנה הנכסים באופן אחר ובזה דעת האש' לבד או דעת נותני הנדוניא מהני וממילא דלא יכול לומר דלא ידע ממנהגא כיון שהאש' או נותני הנדוניא ידעו ממנהגא. אך אמנם הנה מדעת הש"ך משמע דאין לחלק בזה: