אור ברסלב

אריה דבי עילאי אבן העזר· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ

סימן כ

סימן יט

בדבר השאלה שכ' אלי הרב מגריבוב בזה"ל על האשה מ' שרה אלמנת המנוח מוה' שלמה נירן בערגער ז"ל הגישה משפט' לפנינו וטענה שבאם יתנו לה מזונות עדיין אינה תובעת כתובת' אך מאחר שאין נותנין לה מזונות היא רוצה שיתנו לה כתובת'. והנה לפע"ד זה פשוט דמיקרי תובעת כתובת' מדוחק מזונות אך נסתפקנו מאחר דפלוגתא דרבותא הוא מי מיקרי מוחזק לענין קים לי כי ראיתי שכ' הב"ש דמאחר דקיי"ל ביתומים אומרים נתנו מזונות והיא אומרת לא נטלתי דנכסי בחז' אלמנה קיימא גם לענין קים לי קיימי נכסי בחז' אלמנה עיי"ש בסי' צ"ג. אך לפענ"ד הגם שאיני כדאי להכריע על דבריו מ"מ נראה לי דלא דמ' דהתם הרי בודאי הי' מגיע לה מזונות והנכסים הי' ממושכנים בידה על המזונות רק שיש ספק אם פדאו היתומים המשכון עליהם להביא ראי' שכבר נתנו לה משא"כ באם הספק הוא בעיקר הענין אם מגיע לה מזונות או לא הרי ע"ז אנו דנין אם הם ממושכנין בידה או לא דהא פשיטא שאין הנכסים בחז' על יותר מהמגיע לה בוודאי ויען כי כבר נדברתי מזה עם כמה לומדים וכולם הסכימו לדברי ע"כ מלאני לבי לספק בזה נגד דעת הב"ש ע"כ נא להורות לי דעתו הרמתה איך לפסוק הדין בזה:

וזה אשר השבתי לו לענין אלמנת המנוח מוה' שלמה נירען בערגיר שכ' דסברא פשוטה דמקרי תובעת כתובתה מדוחק מזונות אני הנני מסספק הרבה בזה דאפשר שלא נקראת כלל תובעת כתובתה ורק תובעת מזונות ותובעת כתובתה היינו כשאינ' תובעת רק הכתובה בלבד משא"כ בתובעת ליתן לה מזונות ומפרשת את דבריו שאז לא תתבע הכתובה כלל וכמו דאמרינין בנשבעת על הכתובה דהי' ה"א לומר דהוי כתובעת כתובת' ורק מחמת דלא תבעה הכתוב' במפורש ורק נשבעת סתם אז תולין שלא הי' דעתה לתבוע את הכתובה ורק נשבעת כדי שלא יהי' שייך לגבי יורשים אין אדם מוריש כו'. גם כאן יש לומר כיון דקיי"ל כאנשי גליל שהברירה בידה ולא ביד היורשים לסלק כתובתה ורק זה בדוקא היא מוחלת להם היינו תקנת טובתה זאת ושיהי' הברירה ביד היורשים ולהתנהג עמה כאנשי יהודה ולסלק לה הכתובה אבל מ"מ עיקר תביעתה רק את המזונות היא תובעת ולא את הכתובה כלל והנה הי' מקום לצדד ממש להיפוך ולומר קצת דתובעת כתובתה מדוחק מזונות הוי רק כשמפרשת כך בדברי' וכנ"ד דאומרת במפורש דלפי שאין נותנין לה מזונות לכך היא תובעת כתובתה משא"כ אם תובעת כתובת' בסתם אף דנתוודע אח"כ שמחמת דוחק המזונות הית' תובעת הכתוב' מ"מ אפשר לא הוי כתובעת כתובת' מדוחק המזונות כיון דבדברי תביעתה לא נזכר רק תביע' הכתוב' לחוד. ואם הי' מקום לומר כך אז הי' מתורץ קו' הבית מאיר מה שמדייק מהא דגיטין דף ל"ה דאמרה אח"כ הב לי מזונות דמשמע דלא הי' נותנין לה מזונות ואעפ"כ הפסידה כתוב' מוכח דאף תובעת כתובת' מדוחק המזונות הפסיד' כתובת' יעו"ש בס' בית מאיר הנ"ל ולפי הנ"ל הי' מתורץ דזה לא נקרא כלל תובעת כתוב' מדוחק המזונות כיון דמתחיל' סתם כתובתה הית' תובעות אולם באמת מלשונות הפוסקים לא משמע כך מדכללו תביעת הכתוב' מדוחק המזונות בהדי הא דרמוה ואמרו פלוני חפץ לישא אותך דזה מיירי שלא נזכר זה כלל בתביעתה. ורק דאח"כ נתוודע שכן הי' המעש' וכמבואר בירושלמי. ובאמת קו' הבית מאיר בלא"ה לק"מ דאף שהי' נותנים לה מזונות מ"מ הית' תובעת הכתוב' ורק לפי שלא הגבה לה הכתוב' אמרה א"כ לא אפסיד המזונות משום תביעת הכתוב' וכדאמר' אח"כ כבי תרי עבדית לי כו' אך עכ"פ כיון דאין סתירה לדברי שמתחיל' ואין ראי' להיפוך מדברי הי' נראה מצד הסברא נוכל לומר כמ"ש מתחיל' דכשאומרת תנו לי מזונות ואז לא אתבע הכתוב' רק מאחר שאין אתם נותנין לי מזונות תנו לי הכתוב' דעיקר תביעת' הוא המזונות ורק דנותנת להם הבריר' להתנהג עמה כאנשי יהודה. והנה כל הטעמים המבוארים בראשונים על הא דתובעת כתובת' אין לה מזונות המבוארים בחבורי זמנינו המה ס' הפלאה בקונטרס אחרון וס' בית מאיר וס' בית יעקב על אה"ע הנה טעם רש"י משום שגילת' דעתה שרוצית להנשא ואין זה מיגר אלמנותך והר"ן הוסיף מלשון מיגר אלמנותך בביתי ובס' הפלאה דייק מלשון רש"י דסיים ואיהו אתני כו' שהיא אלמנה בשביל כבודו דעיקר הטעם משום דהוי כביזיון לבעל יעו"ש. והנה מה שסתר בס' הפלאה הטעם משום דהוי כגבוי בידה משעת תביעה לא עיין בהרב המגיד סוף פרק י"ח מהל' אישות הל' כ"ח דכ' מפורש זה הטעם דהוי תביע' כגבי' יעו"ש וגם מבואר הטעם משום דהוי כמחילה וזה נרא' עיקר להסוברים דמדוחק המזונות לא נקראת תובעת כתובתה משום דהוי מחילה בטעות והנה מה שמבואר בס' בית יעקב דטעמו של רש"י משום גילוי דעת שרוצית להנשא אינו אליבא דהילכתא דקיי"ל דתבע' לינשא לא אבדה כתובתה יעו"ש הוא דבר שאין בו ממש דתבעה לינשא היינו שלא בב"ד ותביעת כתובתה צריך להיות דוקא בב"ד אח"כ מצאתי שמרומז דבר זה בהבית יעקב בעצמו שכ' אחר שהעתיק טעם של רש"י גבי תבעה כתובת' כ' אח"כ גבי תבעה לינשא וטעמא כיון שלא תבעה עדיין כתובת' בב"ד עדיין אלמנה היא בשביל כבודו ותחזור מפיוסה ולא תנשאי עכ"פ אם אומרת תנו לי מזונות ואם לאו תנו לי כתובתי לא שייכים כל הטעמים כיון דרצונה לשבת במיגר אלמנותה בביתו משום כבודו וגם דאין לומר דע"י תביעה זו נחשבת הכתובה כגבוי כיון דאם יתנו לה המזונות אינה מבקשת את הכתובה ובפרט לטעמא דמחילה די"ל דרק בסתם תובעת כתובתה אנו מוכיחין דמחלה את המזונות משא"כ כשאומרת במפורש ההיפוך והוי כטענו חיטים או שעורים במפורש דבודאי לא הוי מחילה כלל עכ"פ הגם שאין דרכי לעמוד על דברי בדברים שאין לי שום ראי' מ"מ מאחר שלא נמצא שום ראי' להיפוך ואפי' שום איזה נידנוד משמעות הפוסקים לא נמצא להיפוך מהראוי לפסוק כן מסברא:

והנה הגם שלא הוזכר במכתבו מענין דברי הב"ש ס"ק י"ג דאם אין להם לשלם או שאין רוצים לשלם הכתובה דדעת הב"ש דלא איבדה מזונות מחמת שלפי דעתי שייך מענין הזה לעובדא דידן צריך אני לכתוב שבס' הפלא' הנ"ל ובס' בית מאיר חולקים על הב"ש והנה מה שהביאו ראי' מהא דגיטין דאף דלא אגבה רבה בר' הונא את הכתובה מ"מ אפסדי' למזונותי'. ובס' בית יעקב חתר לתרץ ראי' זו באופן רחוק מפשוטו וגם על יסוד דבריו דלפי מאי דקיי"ל דלא כשמואל בתבעה לינשא לא קיי"ל כטעמא דרש"י והוא יסוד נופל כמ"ש בשם הב"ח אך לפענ"ד דראי' זו יש לדחות בפשיטות דהגם דנאמר כדברי הב"ש בס' כ"ט דא"צ שבועה על המזונות אף אם לא תשבע בסוף ע כתובת' משום דדוקא משום אגב נשבעת על המזונות יעו"ש מ"מ כיון דלרב דלא מגבי כתובה לארמלתא היינו משום דהיא כחשוד' בעיניו וכמ"ש הרא"ש ס"פ כל הנשבעים ס"ס ט"ו יעו"ש א"כ כיון דחשודה אף לישבע בשקר מכ"ש דחשודה על הממון ושכבר קיבל' כתובת' בצררי דאתפסה א"כ נהי דכ"ז שלא היתה תובעת כתובתה לא הי' מפסדינין למזונות משום דילמא כבר גבתה הכתובה דכיון דאין מחייבין אותה לישבע על המזונות בעצמם שמא תפסה צררי כמו כן א"א להפסיד' מזונות מחשש התפסת צררי נגד הכתובה אך אולם עכ"פ עתה דתבעה כתובת' ואילו תי' נותנין לה הכתוב' הית' מפסדת המזונות אף עתה דאין נותנין לה הכתוב' מטעם דחשוד' בעינינו איך אפשר ליתן לה מזונות כיון דחשודה בעינינו שכבר גבתה הכתובה ע"י צררי. והנה מסברא נראה כדברי הב"ש וכמ"ש הבית יעקב דלטעמא דמחילה הוי מחיל' בטעות שסבר' שיסלק לה כתובת' וכמו תובעת כתובת' מדוחק המזונות דהוי מחיל' בטעות ואין לסתור דברי הבית יעקב מטענו חיטים והודה לו בשעורים דלדעת כמה פוסקים הו"ל מחיל' ולא אמרינין דהוי מחילה בטעות דסבר שישלם לו אה החיטים י"ל דשאני התם דהטעם כמ"ש הסמ"ע בסי' ע"ה ס"ק כ"ח מדהי' בלבו לדקדק ולא דקדק מחל לו בלב שלם ונהי דהחולקים על טעמא דמחילה גבי טענו חיטים והודה לו בשעורים הוא משום די"ל דגבי טענו חיטים והודה לו בשעורים לא שייך האי סברא דהו"ל לדקדק וכמ"ש הש"ך סי' פ"ח ס"ק י"ז מ"מ שיטת הסוברים דגם גבי טענו חטים והודה לו בשעורים הוי הטעם משום מחיל' ס"ל דשייך גם הך סברא דהו"ל לדקדק כמו באומר ודאי לי שאינך חייב כלום בסי' ע"ה א"כ שוב לא הו"ל מחילה בטעות משא"כ גבי כתוב' דודאי לא שייך דהו"ל לדקדק כיון דמוכח מדברי' דסברה שישלם לה הכתוב'. וא"ל דעפ"י סברא זו ממילא נדחה מה שדחיתי ראיות אחרונים נגד הב"ש מגיטין דף ל"ה משום דנחשדה דכבר גבתה הכתובה ועפ"י סברת מחילה בטעות נסתר זה דיהי' איך שיהי' סוף כל סוף הוי מחילה בטעות כיון דסברה דיתנו לה הכתובה י"ל קצת דהתם שאני כיון דאם הי' קופצת ונשבעת כעובדא דאיתתא אחרינא בימי ר' הונא הית' גובה כתובתה א"כ י"ל דלא הוי מחילה בטעות כלל ורק דאפשר שידע' מזה דרב לא מגבי כתובה לארמלתא ורק דביקשה להיות קופצת ונשבעת ואח"כ מחמת איום השבועה חזרה בה מלהיות קופצת ונשבעת ולכך לא הוי מחילה בטעות כלל עכ"פ נרא' דלפי סברת טעמא דמחילה עולה יפה דעת הב"ש דכשלא סילקוה הוי מחיל' בטעות ומכ"ש לטעמי' דתביעה הוי כגבי' וכבר כתבתי דהגם דבס' הפלאה דחה לסברא זו מ"מ א"א לדחותה מחמת דכן הוא דעת הה"מ סוף פרק ח"י מאישות יעו"ש. אולם יש לי להקשות קו' אחרת על דעת הב"ש מהא דפרכינין בערכין דף ך"ב א"ה איזדקוקי לא מזדקקינין לה ומה פריך וגם למה צריך לשנוי בדוחק כיון דאזדקקי לה מעיקרא כו'. ואף לפי' הר"ן שפירש בכתובות בפ' אלמנה ניזונית משום דשמא תמנע מלבוא כו' מ"מ אינו בריוח גדול התירוץ ההוא ותיפוק לי' דקו' הגמרא מעיקרא לק"מ כיון דאם לא נזדקק לה שוב תגבה מזונות ואפשר לתרץ קצת דהתם לא שייך מחיל' בטעות דהכל יודעים דאין נזקקים ליתומים קטנים:

אך אמנם נהי דלא יהי' שום סתיר' וראי' נגד דעת הב"ש מ"מ כיון דהב"ש בעצמו כתב וצ"ע בתשובת רש"ך ובס' הפלאה כ' דרש"ך בעצמו אינו סובר כן נרא' דאין לפסוק בזה כדעת הב"ש ורק דנוכל לעשות דעתו לצירוף וסניף לדעת אחרים ורק מה שסיים בס' הפלא' דאם אין היורשים רוצים לשלם וצריך לכפות אותם דבתוך זמן הכפי' לא איבדה מזונותי' בזה יש לפסוק כדבריו והנה לאשר אני סובר דדברים הללו נצרכים בעובדא דידן ראיתי לעיין בהם ולהעלותן על הכתב אף שאין זכר למו כלל בגוף מכתבו מ"ש מסברא דנפשי' בענין אם יכולה אלמנה לומר קי"ל משום דלדברי הב"ש גם בזה נכסי בחזקת האלמנה קיימא ומע"ל כתב לסתור דברי הב"ש לאו מילתא חדתא הוא אלא כבר אמור עם הספר במשנה למלך פרק י"ח מהלכות אישות הל' א' דמביא בשם הרש"ך כדעת הב"ש והוא תמה על דבריו והניח בצ"ע מטעם זה משום דהוי ספק דמעיקרא יעו"ש ודמות משכון המבואר שם במכתבו הוא דבר שאינו וכמבואר בב"ש ס"ק ך"ה בשם הפריש' דהנכסים בחזקתה יותר ממשכון והט"ז בס"ק ך' הוסיף עוד דלא שייך לגבה אין נפרעין מנכסי יתומים כיון דהנכסים בחזקתה הוי כאלו כבר נפרעת והיתומים באים להוציא ממנה יעו"ש אך עכ"ז לא נסתר דברי המ"ל הנ"ל דאימא דבספק מעיקרא אין הנכסים בחזקתה כלל. והנה בס' בית מאיר הביא דברי המ"ל וסתר את דבריו מתחילה ואח"כ לבסוף קיים את דבריו יעו"ש ולפענ"ד לא נראה כהכרעת הבית מאיר ושהכריע כתירוץ השני שבתוס' משום דכתובה מיד שנפרעת נסתלקה אבל מזונות יש לה לעולם דלטעם הראשון משום דמוכרת שלא בב"ד תיקשי מסימן ע' דבחיי בעל ג"כ מוכרת שלא בב"ד ואעפ"כ כשבא הבעל ואמר פסקתי לה מזונות נאמן וממילא לפי הוכחה זו דעיקר כתירוץ השני של התו' א"כ בודאי אין לנטות מדברי המשנה למלך דלאחר דאנו מסופקים אם הוי כתובעת כתובתה דאיבדה מזונות דלהבא שוב אין הנכסי' בחזקתה עכ"ל דברי הבית מאיר יעו"ש באריכות והנה הוכחתו כתירוץ שני של התוס' יש לסתור דאף לתי' ראשון של תו' משום דמוכרת שלא בב"ד מ"מ יש חילוק בין אלמנה לבין אשה בחיי בעלה דבשלמא גבי אלמנה הוי חזקת הנכסים אצלה בחזקת מרא קמא כיון דתיכף בשעת מיתת בעלה לא נפלו הנכסים קמייהו דיתמי ורק נשארים בחזקת אלמנ' מה"ט דהרי יכולה למכור שלא בב"ד א"כ הרי הנכסים כגבויים אצלה משא"כ בחיי בעלה אף דיכולה למכור שלא בב"ד מ"מ לא יצאו בזה מחזקת מרא קמא דהוא הבעל ולאחר שקיימתי הדבר מסברא דנפשאי מצאתי שגם בס' הפלאה כ"כ בסי' ע' ובחדושים במס' כתובות שלי חדשתי סברא זאת מדעתי דנפשאי גם לענין פלפולים אחרים וכתבתי לחלק בין כתובה למזונות לענין הנכסים אף בלא טעמים של התוס' רק עפ"י שכולם צריכין שבוע' כו'. המבואר בדף פ"ד א"כ ממילא למזונות דא"צ שבועה כדעת רוב הפוסקים לא נפלו נכסי קמייהו דיתמי כלל משא"כ לכתובה דצריכה שבועה אם כן נפלו הנכסים קמייהו דיתמי קודם שבועתה גם הפ"י מחדש טעם נוסף לחלק בנכסי בחזקת אלמנה בין כתובה למזונות נוסף עפ"י דברי התו' וג"כ עפ"י החילוק שבין כתובה למזונות בענין שבועה אך אמכם דברי הפ"י הם בסיגנון אחר ורחוקים מדברי כל עיקר אך אין כאן מקום פלפולים אלו שאין נוגעים לדינא עכ"פ לא זו שאין הכרעת הבית מאיר כתירוץ השני של התוס' הכרעה כלל משום דקושייתו מסימן ע' לק"מ אלא אף גם זו שע"פ הסברא הנ"ל אומר אני אף לתירוץ השני של התוס' ג"כ יש לקיים דברי הב"ש ותשובת רש"ך דיכולה האשה לומר קים לי ולסתור דברי המשנה למלך ומקודם נתרץ מה שהקשה בס' הפלאה בחידושי כתובות על תירוץ התוס' השני הנ"ל שסתרו עצמם בכדי דיבור אחר ד"ה ניסת אע"ג דתובעת כתובתה בב"ד אפ"ה על היתומים להביא ראי' ודחק עצמו למאוד דבאמת תירוץ השני שבתוס' אינו מספיק רק לפי האבעי' ולא לפי האמת ולפענ"ד אין שום סתיר' כלל בתוס' די"ל דכונת התו' במה שכתבו דלעולם יש לה מזונות עד שתתבע כתובתה כונת דבריהם דאף דהשתא תובעת כתובה ואיבדה מזונות מדהשתא והלאה מ"מ כיון דבשעת מיתת הבעל לא נודע מתי תתבע הכתובה לא נפלו הנכסים קמי יתמי כלל ורק המה בחזקתה ואינו דומה לכתובה דבשעת מיתת הבעל יכולים היתומים לסלק את כתובתה ממילא כפלו הנכסים קמי יתמי ולכך לא הוי בחזקת אלמנה משא"כ במזונות דאין מועיל סילוק היתומי' אף במזונות דלעבר דמ"מ משועבדים הנכסים במזונות דלהבא ומאחר דלא נודע בשעת מיתה מתי תתבע הכתובה ולכך נשארו הנכסים בחזקתה עד שעת התביעה ולכך אינם נאמנים היתומים על מזונות דשלעבר ומתורץ קו' ס' הפלאה הנ"ל ואין סתירה כלל בדברי התוס'. ולפ"ז נסתר דברי הבית מאיר דאף לתירוץ השני הזה של התוס' ג"כ יש לסתור דברי המשנה למלך כיון דעד שעה זו של שעת תביעה הי' נכסים בחזקתה אף דמשעת תביעה אין לה מזונות דלהבא מ"מ הנכסים בחזקה עד שעה זו של שעת התביעה מחמת דבשעת מיתת הבעל הי' לה מזונות דלהבא וכנ"ל שפיר תוכל לומר קים לי דלא הוי כתביעה לכן נלפענ"ד אין לזוז מפסק שו"ת רש"ך שהביא המשנה למלך דאף דהמ"ל תמה עליו והניח בצ"ע מ"מ אין חולק עליו לסתור דבריו ובפרט דהב"ש והט"ז דהם הפוסקים האחרונים המפורסמים ושעליהם אנו סומכין והם הם שתפסו בכמה מקומות היפוך דברי הצ"ע של המ"ל יש לפסוק כותייהו לדינא ובפרט בנ"ד דאף זולת פלוגתת הפוסקים בתובעת כתובתה מדוחק מזונות אי הוי כתובעת כתובתה ג"כ אין הדבר ברור דהוי נ"ד כתובעת כתובתה כמ"ש לעיל כיון שרק מזונות קא תובעת ואומרת מפורש כשתתנו לי מזונות אז איני תובעת הכתובה א"כ י"ל דרק מזונות קא תבעה בודאי יש לפסוק בנ"ד דתוכל האלמנה לומר קים לי כהפוסקים דמדוחק מזונות לא הוי כתובעת כתובתה ולא הפסידה מזונותי' והנלפענ"ד כתבתי. ועוד כ' הרב הנ"ל להתנצל על מה שכ' כבר וכ' במכתבו הנ"ל בזה הלשון. בענין האלמנה שתבעה הכתובה ופירשה שאם יתנו לה לא תתבע אותם במזונות והי' נראה בעיני דהוי דינה כתובעת כתובתה מדוחק מזונות טעמי בזה הי' מפני שכ' הב"י דהרי"ף והרמב"ם דחו דינו של הירושלמי מהלכה מאחר דבש"ס דילן לא לא חילקו בין תובעת מדוחק או לא ש"מ דלא סבירא לן דינא דהירושלמי וכיון שכן שוב אין לנו לחלק כלל לפי שיטתם דנימא דתובעת כנ"ד לא הפסידה וכיון שלא הוזכר שום חילוק בדבר ה' מוכח דאין לחלק ומ"מ הדעת מכרעת כדברי רבינו וראייתי יש לדחותה דזו לא מיקרית תובעת כלל וכל יתר דברי רבינו בענין זה הם קילורין לענים ואין לנטות מהם ימין ושמאל. וכתבתי אליו בזה"ל מאחר שמודה בעצמו לדברי איני מופנה להטריד עצמי בדברים שאינם נצרכים כלל:

תוכן העניינים

אריה דבי עילאי אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה