אריה דבי עילאי אבן העזר· רבי ארי' ליבוש ליפשיץ
סימן יז
מה שנשאלתי בענין קידושין שנתהווה בקהלה גדולה שסידר הרב אב"ד דשם קידושין בטבעת הממושכן ושידעה הכלה ועידי הקידושין שהוא טבעת ממושכן ורק שהוא מקדשה בהלואה שעל המשכון ובהקנאת גוף המשכון דהיינו שתקנה החוב והמשכון והי' דר שם בקהלה זו רב אחד שהי' אב"ד בקהלה אחרת ונחלק על הרב אב"ד הנ"ל והצריך קדושין שניי' וכתבו שני הצדדים אלי והנה הגם שהתשובות שהשבתי לכל אחד מהם שניהם בדיבור א' כאמרו ושפה אחת ודברים אחדים לשניהם עכ"ז מחמת שבאיזה מקומות מועטים יש שינוי דברים ביניהם בתוספת ומגרעת וגם שבלשון השאלה הנאמרה מן הרב הנ"ל שהצריך קדושין שניים הי' גם כן קצת שינוי מלשון השאלה שנאמרה בדברי הרב אב"ד לזאת צריך להעתיק שני התשובות שהשבתי להצדדים הנ"ל הגם שעולין בקנה אחת:
וזה אשר השבתי להרב אב"ד הנ"ל. הנה הגם שכפי המבואר בש"ע אה"ע סימן ך"ח סעיף י"ב שבמשכון שנתמשכן בשעת הלואה הוא מחלוקת שבין הרמב"ם להרא"ש מ"מ המה לא איירי כשמקדשה בשניהם היינו בהלואה שעל המשכון ובהקנאת גוף החוב אבל כשמקדשה בהלואה וגם בקניית המשכון י"ל דאף הרא"ש מודה דמקודשת אפילו במשכון שבשעת הלואה ובדבר זה נחלקו גדולי דורינו שבס' עצי ארזים פסק כן שבמקדש בהמלוה ובהמשכון דלא מצי למחול החוב וכמבואר בח"מ סימן ס"ו סעיף ח' וסעיף ל' הר"ז מקודשת אף אם בע"ח לא קני משכון בשעת הלואתו ומייתי סייעתא מדברי הריטב"א ס"פ האומנין דכ' דכיון דניתן לו למיגבי חובו וקא יהיב לה ההוא משכון כיון דיכלה למיגבי בי' חובו חשבינן למלוה כאילו איתי' בעין ודבר זה אינו תלוי בקניות המשכון תדע דהא אפילו בשטר מלוה וכתב ומסר מיקדשה אע"ג דלא ש"פ כיון דיכלה למיגבי חובו כ"ש תנא דמשכון שוה שיעור זוזי ואע"ג דבשטר מלוה פליגי כו' התם משום דלא סמכה דעתה כו'. אמנם בס' המקנה בק"א להל' קדושין סימן ך"ח בסעיף י"א שם כ' דבמשכון דאחרים אם קידשה במלוה שביד אחרים אע"פ שנתן בידה המשכון לאו מידי עביד ומה גם כיון דעיקר דברי הריטב"א שעליו סמך בעל עצי ארזים הוא כמבואר בש"ע ח"מ סימן ס"ו סעיף ח' וסעיף ל' הנ"ל דלא מצי למחול החוב ושם כ' בתומים ס"ק י"ד ובאורים ס"ק ך"ז דלדעת הרא"ש דבמשכון דוקא שלא בשעת הלואה מקודשת גם לענין מכירת החוב צריך כומ"ס וגם יכול למחול וכ"כ שם הכנה"ג בטור ס"ק ך"ב בשם בני שמואל ובס' שער המלך פ"ה מהל' אישות הל' ך"ג בשם מהר"ש חיון דלדעת הרא"ש איירי הך דינא במשכון שלא בשעת הלואה יעו"ש. אך לפענ"ד נראה כסברת הריטב"א הנ"ל וכדברי עצי ארזים דבמקדש בהמלוה ובהקנאת המשכון מקודשת דהנה דברי רש"י בקידושין דף ח' ע"ב שכ' בד"ה במשכון דאחרים שהי' בידו וקידשה בחוב שיש לו עליו הוא תמוה וכאשר תמה בשער המלך שם בשם מהר"ש יונה כיון דבגמרא יהיב טעמא משום דקני משכון מדר"י דאמר בע"ח קונה משכון ש"מ שבגוף המשכון הוא מקדשה יע"ש ובס' ישועות יעקב מפרש דברי רש"י משום דכשמקדשה בהחוב מהני אף במשכנו בשעת הלואה משום דלא מצי מחיל וכדברי הש"ע בח"מ סימן ס"ו הנ"ל ודבריו רחוקים מפשוטו הפשט דהרי מוכח ההיפוך מדברי הגמרא שבמקומו דנקיט הטעם משום דר"י דבע"ח קונה משכון ואי מטעם דמקודשת בגוף החוב מחמת דלא מצי מחיל מה צריך לדר"י דקונה משכון ומה גם דדברי הר"ן שהם כדברי רש"י ממש דקידשה בחוב שיש לו עליו ומסיים הר"ן שם באותו דיבור עצמו והא דר"י בכל ענין הוא אפילו במשכנו בשעת הלואה ומה צריך לומר זה כיון דמקודשת אפילו בלא דברי ר' יצחק ורק מחמת דלא מצי מחיל החוב לכן כנלפע"ד בכונת דברי רש"י והר"ן עפ"י דכ' העצי ארזים בשיטתו דכשמקדש' בהמלוה אז גם הרא"ש מודה דאפי' במשכון שבשעת הלוא מקודשת דצ"ל דהרא"ש והטור וש"ע איירי כשמקדשה בגוף המשכון והשאיר החוב לעצמו ורק דמקדשה בזכות שיש לו עם המשכון לעשות בו חליפין ולקנות בו קרקעות ועפ"י פי' זה משיג העצי ארזים על הלבוש דכ' היה לו משכון מאחרים שהלוה להם עליו וקידש בהחוב שיש לו עליו אשה כו' וכ' שני הדיעות המבוארים בש"ע והוא משיג דדוקא כשהשאיר החוב לעצמו דמקדשה בזכות שיש לו עם המשכון בזה דוקא פליגי שם הדיעות משא"כ כשמקדשה בהחוב יעו"ש. ודבריו תמוהים דהלא שלשה דינים הללו תלוים זה בזה היינו קידושי אשה וקנין עבדים וקרקעות וקנין חליפין דלשיטה זו דבמשכון שבשעת הלואתו אינו יכול לקדש בו כמו כן אינו יכול לקנות במשכון שבשעת הלואתו עבדים וקרקעות וכמו כן אינו יכול לעשות בו קנין חליפין דהלא אפילו קנין חליפין מוכח מדברי הרא"ש דאינו יכול לעשות במשכון שבשעת הלואה דאל"כ הדרה קו' הרא"ש לדוכתי' דלמה לא יהיה דינו כש"ש וכמו שהוכיח הרא"ש הוכחה זו על מה שאינו יכול לקדש אשה ולקנות עבדים וקרקעות. והנה אח"כ מצאתי שכונתי בזה לדברי ס' קרבן נתנאל על דברי הרא"ש שם שכ' שם הם הם הדברים א"כ לפי מה שפסק הרא"ש דאינו יכול לקדש אשה במשכון דבשעת הלואה ג"כ אינו יכול לקנות במשכון כזה עבדים וקרקעות וג"כ אינו יכול לעשות בו קנין חליפין א"כ ליכא כאן מעות קדושין כלל ובמה מקדש אותה כיון דהשאיר החוב לעצמו והגם דבלשון הש"ע יש לדחוק קצת ולומר דלכך דקדק בלשונו וכ' וי"א דוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו ולא כ' במפורש דבמשכון שלא בשעת הלואתו אינה מקודשת וכן מבואר במפורש בעצי ארזים בעצמו דכ' לדרכו שמפרש דאיירי שהשאיר החוב לעצמו דניחא דברי הרא"ש דדוקא במשכנו שלא בש"ה דאז יש לו זכות במשכון לעשות חליפין כו' משא"כ במשכנו בש"ה שגם לדידי' אין לו זכות במשכון אמנם איך נפרש דברי הטור דכ' להדיא אבל אם משכנו בש"ה אינה מקודשת דלא א"ש הלשון דאינה מקודשת כיון דאין כלל שום נתינת מעות קידושין כיון דהשאיר החוב לעצמו ובמשכון אין לו שום זכות לקנות עבדי' וקרקעות או לעשות בו חליפין אטו צריך הטור לאשמועינן דאם אינו נותן כלל שום מעות קידושין דאין כאן דין קידושין כלל. וא"ל כיון דיש זכות לבעל המשכון לקנות עבדים וקרקעות במשכון הזה ובהלואת החוב דבהלואת החוב בלבד לא יכול לקנות עבדים וקרקעות כדין המקדש במלוה וכמבואר בש"ך סימן ק"ץ ס"ק א' משא"כ כשקונה בהמשכון ובהחוב דלא שייך מחילה בהחוב מחמת מסירת המשכון דאז באשה מקודשת וכמו דאנו מחזיקין בסברא זו בשיטה הזאת לענין קידושין כן הדין ג"כ לענין קניות קרקעות ועבדים וכדמבואר בהש"ך שם לענין הקונה שדה בממר"ם של אחרים יעו"ש א"כ כשנותן לה המשכון אף דהשאיר החוב לעצמו מ"מ הוא שוה פרוטה מה שהמקדש והמתקדשת בצירוף שניהם היינו עם המשכון וגם החוב יוכלו לקנות עבדים וקרקעות אמנם אין זה דבר המתקבל בשום אופן כיון דעכ"פ המשכון לבד אינו נתינה כלל כיון דלא נתן לה גוף החוב הוא דבר הבדוי מן הלב לומר בשביל שיש יכולת להמתקדשת להשתתף יחד עם המקדש לקנות עבדים וקרקעות בשותפות יהי' נקרא בשם שוה פרוטה סוף כל סוף בנתינת המשכון בלבד שהוא מקדש אותה אין בה שום נתינה ולזאת אין מקום כלל לקיים דברי העצי ארזים הנ"ל וע"כ גם הרא"ש והטור והש"ע איירי שלא השאיר לעצמו גוף החוב אך אעפ"כ הגם שפירושו של עצי ארזים א"א להתקיים בכונת הרא"ש וטור וש"ע מ"מ הנה גוף הסברא דהיכי דמקדש במשכון ובהחוב דאז לא יכול למחול את החוב מחמת מסירת המשכון היא מקודשת אף במשכון בשעת הלואתו הוא הנכון מאד מסברא וכאשר מבואר זה בהריטב"א דס"פ האומנין ובשאר לשונות הפוסקים. ורק דיש סתירה לסברא זאת מדברי הרא"ש והטור והש"ע הנ"ל וכדי לקיים סברא הנ"ל ולתרץ דלא יהי' סתירה לסברא זו מדברי הרא"ש והטור וש"ע נאמר כך דיש לחלק מסברא בין כשמקדש במשכון סתם ולא פירש בשעת הקידושין במפורש שהוא מקדשה בההלואה ובהקנאת המשכון ובין כשפירש במפורש בשעת הקידושין שהוא מקדשה בשניהם והיינו בגוף החוב ובהקנאת המשכון משום דכשקידשה בסתם עם המשכון ולא פירש במפורש דהקידושין המה הקנאת החוב והמשכון אף דנודע שלא השאיר החוב לעצמו ורק בהקנאת המשכון תקנה גם החוב מ"מ יש לומר שמא אין רצונה להתקדש בדבר שאינו בעין ואיננו רק זכות בעלמא אף שכתבו התוס' בדף מ"ז ע"ב ד"ה לעולם שט"ח דאחרים דמלוה דאחרים נותן לה זכות חדש ודנהי דאין המלוה בעין מ"מ זכות הוא לה כאילו הי' בעין יעו"ש היינו כשנודע שרצונה להתקדש בזה משא"כ כשלא נודע במפורש שרצונה להתקדש בהמלוה יש לומר דדעתה להתקדש רק בהקנאת גוף המשכון כיון שאינו מזכיר בהקידושין רק בסתם דמקדשה בהמשכון אף דלא השאיר החוב לעצמו ושממילא נקנה לה גם החוב מ"מ י"ל דעכ"פ אין רצונה להתקדש בדבר שאינו בעין וגם דעת המקדש י"ל דמחמת החשש דאולי אין רצונה להתקדש במלוה שאינה בעין גם דעת המקדש רק לקדשה בגוף הקנאת המשכון ולא בהמלוה שיהי' שייך לה ודבר הדומה לזה מצינו בסימן ך"ח הנ"ל סעיף ז' דס"ל דיעה ראשונה כיון דלא אדכרי' לנייר בשעת הקדושין לקידושי' בי' אלא קדשה סתם כמקדש במלוה לחודי' דמי' וכמבואר בח"מ שם ס"ק י"ז ודעת החולקים שם משום דמסתמא דעתם הי' על הנייר. אבל בנ"ד י"ל דכ"ע מודו דהי' דעתם רק על המשכון ולא על החוב וכ"ז שלא הזכיר בשעת הקידושין דמפורש דמקדשה בהמשכון גם בהחוב דאז דעתייהו רק על המשכון ובזה דוקא מיירי הרא"ש והטור וש"ע דקדשה בהמשכון בסתמא ממילא בזה דוקא ס"ל לחלק בין משכון שבשעת הלואה דכיון דמקדשה בסתם מסתמא דעתייהו הי' רק על הקנאת המשכון בדוקא ואף שקנתה גם החוב כמו שנכתוב לקמן אי"ה שע"י מסירת המשכון קנתה גם החוב וממילא יש בידה להחזיק במשכון עד שישלם לה הלוה את חובו מ"מ כיון דלע"ע הוי החוב דבר שאינו בעין אין רצונם לקדש בזה לא מבעי' כשאמרה האש' כך במפורש שאין רצונה להתקדש בהמלוה שאינה בעין אלא אפילו כשמקדשה בסתם בהמשכון לא הוי עיקר מעות הקידושין רק הקנאת גוף המשכון ובזה דוקא כתבו הרא"ש והטור וש"ע דבמשכון שבשעת הלואתו אינה מקודשת משא"כ כשמקדשה במפורש בגוף החוב ומקנה לה המשכון כדי שיהי' לה קנין בגוף המשכון לגבות חובה כשלא יסלק בזוזי וכאשר הוא הדין לענין שמטה דמיקרי של אחיך בידך וגם המתקדשת רצונה להתקדש בהחוב של המלוה י"ל דגם הרא"ש וטור וש"ע מודו דאפילו במשכון שבשעת הלואה מקודשת כיון דע"י הקנאת המשכון שקנתה שוב לא יוכל המלוה למחול את החוב ממילא נתקדשה בגוף המלוה ועפ"ז מתורץ כונת רש"י והר"ן הנ"ל דגם המה מיירי במקדשה בסתם דהוא בגוף המשכון דהיינו הקנין שיש להבע"ח בהמשכון ומש"ה קאמר וכדר' יצחק דבע"ח קונה משכון והא דכתבו רש"י והר"ן שקידשה בחוב שיש לו עליו כוונתם לשלול דלא נטעה לפרש דקידשה רק בהמשכון והשאיר החוב לעצמו לכך כתבו במפורש שאין הכונה בלשון הבריי' דקדשה במשכון דמפרש לה במשכון דאחרים דרק במשכון לבד קידשה והחוב השאיר לעצמו ואף שכתבתי לסתור דברי עצי ארזים שרוצה לפרש כן מכל וכל היינו דאליבא דאמת א"א לפרש כן בשום אופן אבל להעמיס בלשון רש"י והר"ן על דרך ה"א וס"ד בעלמא בודאי נוכל לומר בטוב דבאו לשלול טעות זה ושלא נטעה לפרש כן ורק דע"י הקידושין שמקדשה בהמשכון זכתה ממילא גם בהחוב שיש לו על המשכון ודקנתה את החוב בהקנאת המשכון ואף דמיירי שמקדשה רק בגוף המשכון וכדכתבתי דמיירי שמקדשה בסתם במשכון מ"מ זכתה גם החוב והוי כאילו הי' מקדשה בחוב שיש לו עליו כיון דע"י הקידושין שקנתה המשכון קנתה גם החוב ורק שעיקרי הקידושין הוא הקנאה שבגוף המשכון משום שאין רצונם לקדש במלוה שאינה בעין אבל בודאי כשקנתה המשכון והוא לא השאיר החוב לעצמו קנתה גם החוב וכדמוכח מדברי הרשב"א והריטב"א שבחידושי מס' קידושין דמפורש בדבריהם דמיירי במקדש בגוף המשכון שהרי פלפלו שם לענין אי אקדיש או זבין מלוה כו' ואעפ"כ מבואר בדבריהם ובלשונם דלא גרע מהמקדש במלוה ושאינו יכול למחול כו' יעו"ש הרי מוכח מדבריהם דבהקנאת המשכון קנתה גם החוב עכ"פ הנלפע"ד דכונת רש"י והר"ן אינו רק על שלא השאיר החוב לעצמו ושבהקנאת המשכון קנתה גם החוב אבל מ"מ מיירי במקדשה בסתם דהוא הקנאת גוף המשכון ומש"ה צריך לדר' יצחק דבע"ח קונה משכון. והנה אין מקום לפקפק על מה שאני מחלק בלשון הקידושין בין כשמקדשה במפורש בהחוב ובהמשכון ובין כשמקדשה בסתם דהיינו שמקדשה בהמשכון אף ששניהם היו מעות הקדושין החוב והמשכון דהלא מצינו במקומות רבים חילוקים כאלו דאף דמעות הקידושין הם בענין אחד ממש מ"מ יש חילוק דין בין הלשונות אי מקודשת או אינה מקודשת ואנקוט רק חד מלתא לדוגמא דהיינו דעת כל הפוסקים המחלקים בסימן ך"ח סעיף ז' וסעיף י' בין המקדש במלוה דידה לבין המקדש אותה בהנאת מחילת מלוה ואף דבשניהם מעות הקידושין הוא החוב שנותן לה מ"מ יש חילוק בלשון אם מקדשה במלוה דידה או מקדשה בהנאת מחילת מלוה דמקודשת לדעת כל הפוסקים יעו"ש בב"ש ס"ק ך"ח. לכן נלפענ"ד דלדינא יש להסכים כדברי ס' עצי ארזים דבמקדשה בהחוב ובהמשכון דמקודשת אפילו במשכון שבשעת הלואה דבזה אף הרא"ש והטור מודו ואין לסתור כל היסוד הנ"ל שתמכתי יתדותיו של בעל ס' עצי ארזים דבמקדשה במשכון וגם בהחוב אז מודה הרא"ש דאפי' במשכון שבשעת הלואה מקודשת והלא כל הוכחת הרא"ש שהוכיח חילוק זה דבמשכון שבשעת הלואתו א"מ הוא רק ממה שהמלוה על המשכון אינו ש"ש אפילו במשכנו בשעת הלואתו ולדברי הדרה הוכחה זו לדוכתי' דיהי' ש"ש משום האי הנאה דיכול לקדש בהמשכון עם החוב די"ל דאין זו סתירה כלל וכמבואר בהרא"ש בעצמו דבזה לא נהנה כלל דכך יוכל לקדש במעותיו דדוקא במשכון שלא בשעת הלואה כ' הרא"ש דעתה שאין מעותיו בידו כו' משא"כ במשכון שבשעת הלואה דמעותיו בידו ויכול לקדש בהם ואעפ"כ ע"י חילוק זה דבשעת הלואה מעותיו בידו ליכא לסתור בזה גם הוכחת הרא"ש דדילמא יכול לקדש אף במשכון שבשעת הלואה ואעפ"כ אינו ש"ש מטעם זה המלוה על המשכון שבשעת הלואה משום דיכול לקדש במעותיו דמ"מ תיקשי דאם יכול לקדש במשכנו שבשעת הלואה כמו כן יכול לעשות בהמשכון ההוא חליפין וכמ"ש לעיל דשניהם שוים בזה וא"כ יהי' נחשב לש"ש בהאי הנאה דיכול לעשו' בו חליפין דאינו יכול לעשות במעותיו שום חליפין. אלא ע"כ מוכח דאין לו כח במשכון שבשעת הלואה לא לקדש ולא לקנין חליפין ודברים ההם מצאתי אח"כ מפורשים בדברי קרבן נתנאל על הרא"ש ואעפ"כ נסתר ההוכחה שכתבתי לסתור דברים הנ"ל דחליפין לא שייך רק עם הכלי דהוא המשכון בלבד אבל בהחוב לא שייך חליפין דלא עדיף ממעות עצמו דאין מטבע נקנה בחליפין ודוקא בקידושין ובקניות עבדים וקרקעות שייך דיקנה ויקדש בהמשכון עם החוב משא"כ חליפין דלא שייך רק בהכלי לבד אך אעפ"כ כן עלה בדעתי בתחלה בכונת הרא"ש ומצאתי כן בס' קרבן נתנאל אך אמנם אח"כ חזרתי בי ולא נראה לפענ"ד לפרש כונת הרא"ש כדברי הקרבן נתנאל בפרט שהוא לסתור דברי המהרש"א שבתוס' ב"מ והקרבן נתנאל באמת משיג בזה על המהרש"א לכן נלפענ"ד דדברי המהרש"א עולין כהוגן ואכתוב זה אי"ה כשאכתוב אח"כ שמה שכתבתי מסברא דנפשאי לסתור דברי מצאתי אח"כ הדברים מפורשים בס' המקנה שכ"כ להוכיח גוף הדין דאינה מקודשת אף במקדש במשכון עם החוב ועפ"י דברים הללו ממילא נסתלק מה שהקשה באו"ת סימן ס"ו בתומים ס"ק י"ד דכיון דאינו יכול למחול למה פסק הטור באה"ע דאינה מקודשת דלפי מה שכתבתי אין קו' כלל כיון דהטור והש"ע איירי שם במקדשה בגוף המשכון שפיר מחלק בין שעת הלואה למשכנו שלא בשעת הלואה דלא שייך שם לומר דתהי' מקודשת מחמת דאינו יכול למחול את החוב דהא לא קידשה רק בהקנאת גוף המשכון. וכמ"ש דאין רצונה או גם רצונו לקדש במלוה שאינה בעין רק להתקדש בכלי שהוא בעין א"כ מה ענין לזה שאינו יכול למחול את החוב כיון שלא קידשה כלל בהמלוה ושפיר הא דלא הגיה הרמ"א בח"מ סי' ס"ו לחלק בין משכנו בשעת הלואתו למשכנו שלא בשעת הלואתו משום דבאמת אין חילוק בזה לענין קניית החוב והחילוק שבין משכנו בשעת הלואתו לשלא בשעת הלואה הוא רק לענין קידושין דהתם שייך לומר דאין רצונם לקדש במלוה שאינה בעין רק בהמשכון שהוא כלי שהוא בעין ובזה יש חילוק בין שעת הלואה לשלא בשעת הלואה משא"כ לענין קניית החוב לא שייך חילוקים הללו כלל ובודאי כשמקנה החוב ומוסר המשכון הוא מקנה החוב עם המשכון. והנה בס' המקנה בקונטרס אחרון הנ"ל כ' לחלק בזה בין מלוה ע"פ שאינו יכול להקנותו אף אם יתן בידו המשכון ובין מכר לו גוף המשכון ואמר לו זכה בגוף המשכון כשיעור החוב שיש לו עליו ואין הבנה לדברים הללו כלל כיון דמטלטלין דהוא המשכון ניקנים במשיכה. א"כ כשמקנה לו החוב ומוסר לו המשכון הרי מקנה ומוכר לו החוב מהמשכון דדוקא בקידושין יש מקום לחילוק זה די"ל דאין רצונה להתקדש בהמלוה רק בהמשכון דהוא כלי שהיא בעין. אבל לענין הקנאת החוב אין מקום לחלק כלל בין משכנו בשעת הלואה לשלא בשעת הלואה ובין כך ובין כך נקנה החוב ע"י מסירת המשכון וגם אינו יכול למחול ובהכי ניחא גם מה שהקשה או"ת שם הא דלא הגיה הרמ"א בסעיף ח' דבמשכון שיש לישראל מגוי לא מצי להקנות וכמו שכ' הרמ"א באה"ע דלפי הנ"ל ניחא דלא מבעיא לפי מה שעלה על דעת הב"ש באה"ע סי' ך"ח ס"ק ל"ג לומר דהא דכ' הרמ"א הך דינא דבמשכון מגוי אינה מקודשת איירי להך דיעה דדוקא במשכנו שלא בשעת הלוא' מקודשת יעו"ש. א"כ ודאי דלק"מ דדוקא התם דמקדשה בגוף המשכון שייך הך דינא דבמשכון מגוי אינה מקודשת אלא אפילו לפי מה דכ' הב"ש דזה דוחק. ורוצה לפרש עפ"י דברי תוס' בפסחים דמשכון גוי גרע טפי ממשכון שבשעת הלואה מ"מ י"ל דלענין זה דקני לי' לגוביינא שייך אף במשכון של גוי א"כ שפיר נקנה החוב במסירת המשכון וכמבואר בח"מ סימן רע"ח בש"ך שם ס"ק ח' לענין בכור יעו"ש. והגם דיש לפקפק בזה ולומר כיון דאף לזה שיקנה החוב במסירת המשכון צריך עכ"פ קנין קצת ועכ"פ כמו בשמיטה דיהי' כקרא של אחיך בידך ומחמת זה נקנה החוב במסירת המשכון א"כ משכון של גוי דגרע עוד ממשכון שבשעת הלואה אפשר לומר דלא נקנה ג"כ החוב במסירת המשכון וכמבואר בהגהות אשר"י שהביא הש"ך שם ס"ק ח' לענין בכור מ"מ כיון דזה אינו מוכח כלל מדברי המרדכי במה דכתב דבמשכון מגוי אינה מקודשת דהא המרדכי מיירי במקדשה בגוף המשכון ולענין זה אי יכול להקנות החוב במסירת המשכון של גוי עכ"פ יש לצדד קצת לדברי המרדכי ואין מבואר להדיא במרדכי איך הדין בזה לכך לא הגיה רמ"א כלל:
ובזה מתורץ מה שהקשה באו"ת סי' ס"ו ס"ק ל"ט על הטור דפסק בשט"ח דאחרים דשמין את הנייר כו' ותיפוק לי' דהו"ל כמלוה על המשכון בשעת הלואתו יעו"ש. ולפי הנ"ל ניחא דבזה מודה הטור דכשמקדש במלוה אזי אפילו במשכון שבשעת הלואתו מקודשת וכמו שכתבתי והתם הא מקדשה במלוה של אחרים ונהי דדעת הטור דדעתה גם על הנייר מ"מ הא הוא מקדשה בהמלוה א"כ נגד הנייר דיש לנייר דין משכון הוי כמקדש במלוה שיש עלי' משכון דכתבנו דמקודשת והעולה מזה כיון דהאו"ת בעצמו מביא ראי' דאף לדעת הטור קונה החוב שיש עליו משכון במסירת המשכון ורק דמקשה לענין דאינו יכול למחול דלמה כ' הטור באה"ע דאין מקודשת במשכון בשעת הלואה. א"כ לפי מ"ש דלק"מ קושי' זו י"ל דחזר הדין דלענין הקנאת החוב ולענין המחילה דגבי מכירת החוב שיש עליו משכון אין חילוק בין שעת הלואה לשלא בשעת הלואה ולכך כשמקדש בגוף המלוה שיש עליו משכון מקודשת אף במשכון בשעת הלואה גם לדעת הרא"ש והטור.
ועוד נלפענ"ד לתרץ עפ"י דברים הנ"ל גם קו' הראשונה של האו"ת בס"ק י"ד הנ"ל שכ' ותמהני על הטור דהא כ"ז למדו הבעה"ת מן הא דאמרינן קידשה במשכון כו'. דהלא כבר הבאתי דבס' עצי ארזים מביא ראי' לדין הנ"ל דכשמקדשה בהמלוה מקודשת אף במשכנו בשעת הלואה מן הריטב"א דמס' ב"מ בסוף פרק האומנין וז"ל ע"כ כ"ל דגבי קידושין כיון דניתנה לה למיגבי חובו וקיהיב לה האי משכון כיון דיכלה למיגבי' חובו חשבינין למלוה כאילו אית' בעיני' ודבר זה אינו תלוי בקניי' המשכון תדע דהא בשטר מלוה דכ' ומסר מיקדשה כו' יעו"ש והגם דבהרשב"א וריטב"א דמס' קידושין דכתבו ג"כ הך סברא כיון דאפילו בשטר מלוה אי כומ"ס מיקדשה כו'. ומ"מ מיירי במקדשה בגוף המשכון וכמבואר בדבריהם להדיא וכמו שכתבתי לעיל. וגם בלשון רש"י ור"ן כתבתי לפרש דכונתם ג"כ במקדש בגוף המשכון מ"מ המעיין בלשון הריטב"א עצמו בב"מ פ' האומנין הנ"ל יראה דכ' מפורש באותו הדיבור שם בזה"ל ולדברי שניהם אתה צריך לפרש האי דאמרינן במס' קידושין קדשה במשכון ואוקמינין במשכון דאחרים פי' שקדשה באותו מלוה שיש לו על המשכון ונתן לה את המשכון כו' יעו"ש וצ"ל לפירושו דלא תיקשי כמו שהקשיתי דא"כ ל"ל לדר' יצחק וצ"ל דאף כשמקדש בהמלוה ג"כ צריך לדר' יצחק דדוקא משום דקני לי' שלא בשעת הלואה מדר' יצחק לכך בשעת הלואתו קני לי' לגוביינא וכדאמרינין כן לענין שביעית דלהכי מיקרי של אחיך בידך. ובזה ג"כ מתורץ מה שהקשה בשער המלך שהבאתי לעיל בתחילת הדברים שהשער המלך מפרש בדברי רש"י דכתב וקידשה בחוב שיש לו עליו דר"ל דאינה מקדשה בגוף המשכון אלא אומר לה הרי את מקודשת בחוב שחייב לי פלוני על המשכון וכ' ע"ז דהיא תמי' דבגמ' יהיב טעמא משום דקני לי' משכון מדר"י דאמר בע"ח קונה משכון ש"מ שבגוף המשכון מקדשה כו' יעו"ש ול"ק מידי דאף אם מקדשה בהחוב מ"מ צריך לדר' יצחק כמו דצרכינין לדרי"צ לענין שמיטה דאינו משמט כן כאן דמדר' יצחק שקונה שלא בשעת הלואתו לכך אף בשעת הלואה קני לי' לגוביינא עכ"פ ומקרי של אחיך בידך ולכך קני לי' להחוב במסירת המשכון עכ"פ מבואר להדיא בהריטב"א דמפרש קידשה במשכון היינו במקדש בהמלוה שיש עליו משכון ומסר לה את המשכון. והנה נראה לפענ"ד דגם הרמב"ן הי' מפרש כך והיינו מדברי הרמב"ן המובא בש"ך סי' ס"ו ס"ק צ"ז דכתב שם והרמב"ן בחידושיו פרק מי שמת חולק על דברי תוס' וס"ל דבמעמד ג' ג"כ יכול למחול כו'. וכתב שם והביא ראי' מדתני' בפ"ק דקידושין קידשה במשכון מקודשת ואוקימנא ליה התם במשכון דאחרים דאלמא במלוה דאחרים אינה מקודשת אלא במשכון דמלוה שיש עלי' משכון אם הקנה אותה ומסר המשכון ללוקח וחזר ומחלו אינו מחול כו' יעו"ש א"כ נהי דהש"ך השיב על ראי' זו וכן מבואר בתשובת הר"ן סי' ס"ד דהתם קמ"ל אפי שלא במעמד שלשתן כו' עכ"פ הרמב"ן דמביא ראי' זו וס"ל להקשות דל"ל לקדש בהמשכון ותיפוק ליה דיכול לקדשה במעמד ג' ע"כ ס"ל לפרש ג"כ כהריטב"א דקידשה במשכון היינו שקידשה בהחוב ולא בהגוף המשכון דאל"כ מה הקשה הרמב"ן אימא דאין רצונם לקדש במלוה שאינו בעין א"כ י"ל דבעה"ת בשער נ"א חלק ד' ג"כ נמשך לשיטת הרמב"ן רבו ולכך מביא שפיר ראי' לדין הנ"ל מן הא דקאמרינין קידשה במשכון כו' והיינו לפי שמפרש דפירושו דקידשה בחוב א"כ ממש דברי הבעה"ת הם דברי רבו הרמב"ן דכ' ג"כ מראי' זו דאם הקנה אותה ומסר המשכון ללוקח כו'. מוכח דאף מלוה ע"פ יכול להקנות ע"י מסירת המשכון והן הן דברי הבעה"ת. וא"כ עפ"י מה שכתבתי דבמקדש בהחוב גם הרא"ש והטור מודו דאפילו במשכון שבשעת הלואה מקודשת א"כ נהי דלפי מה שפי' הרא"ש והטור הברייתא דקידשה במשכון היינו דקידשה בגוף המשכון א"כ אין ראיה מלשון הברייתא הנ"ל מ"מ כיון דהדין דין אמת אף לפירושם שפיר פסק הטור וש"ע דינו של בעה"ת הנ"ל ולא עוד אלא דיש להוסיף ולומר עוד דאף להרא"ש והטור דס"ל לפרש קידשה במשכון היינו בגוף המשכון ומש"ה פלפל הרא"ש אי דוקא שלא בשעת הלואה או אפי' בשעת הלואה מ"מ כיון דקתני סתמא קידשה במשכון משמע גם כשקידשה בהמלוה שיש עליה המשכון ובזה באמת אין חילוק בין משכון שבשעת הלואה ובין שלא בשעת הלואה א"כ אף להרא"ש והטור שייך ראי' שהביא בעה"ת לפסק דין שלו ומתורץ קו' האו"ת הנ"ל:
והנה גוף הדבר שכ' האו"ת מתחילה בתומים סימן ס"ו ס"ק י"ד להביא ראי' דנקנה החוב במסירת המשכון ואפילו במשכנו בשעת הלואה ומ"מ לענין מחילה ס"ל להוכיח דיכול למחול במשכנו בשעת הלואה הוא דבר שא"א להולמו דהא כיון דנקנה החוב במסירתו המשכון ע"כ דיש קנין לענין גוביינא אפי' במשכנו בשעת הלואה א"כ כיון דהא דאינו יכול למחול הוי הטעם דכמו דכ' הרי"ף במתנת ש"מ דאינו יכול למחול משום דכמאן דמטי לידי' דמי כו'. א"כ ה"ה כשיש משכון ביד המלוה דהוי כמאן דמטי לידי' וכמבואר זה בבעה"ת ובטור א"כ מאיזה סברא וטעם נוכל לומר דבמסירת המשכון יוקנה החוב ואעפ"כ לא הוי כמטא לידי' ויכול למחול דהוא דבר שאין לו שחר כלל ורק דאפשר דהאו"ת לא כ"כ רק מתחילה אבל אחר שחזר וסתר ורוצה להוכיח דיכול למחול ממילא גם חוזר בו מהראי' שהביא לזה שיקנה החוב ומטעם זה חזר בו באורים ס"ק ך"ז ואינו מחלק כלל בין הקנאת החוב ובין לענין מחילה. אמנם כיון דבעצמו כ' בתומים ס"ק י"ד הנ"ל דדוחק הוא לומר דהטור שאינו מחלק בכאן בין משכון שבשעת הלואה הוא מחמת דסמך עצמו על מה שכ' באה"ע ואני מוסיף עוד כיון דמלשון הבעה"ת משמע דמיירי במשכנו בשעת הלואה דכ' וז"ל ומסתברא דחוב על משכון מטלטלי כו' ואע"ג דלא מסר לי' שטרא כו' א"נ אם הלוה עליהם בלא שטר כו' יעו"ש דלשון שהלוה עליהם בלא שטר אינו סובל כלל רק על משכנו בשעת הלואה א"כ קשה טובא על הטור דמעתיק האי דינא דבעה"ת עצמו איך נימא דלהטור באמת יש חילוק והך דינא דילי' איירי דוקא במשכנו שלא בשעת הלואה וישמיט כל עיקר האי חילוק ויסמוך עצמו על מ"ש בטור אה"ע ועוד דגם מלשון הטור והש"ע עצמם יש לדייק קצת כן דכתבו אבל שט"ח על משכון של מטלטלין כו' ולשון זה מורה על משכנו בשעת הלואה וכדפריך בגמרא ב"מ דף פ"א ע"ב והא אידי ואידי הלוהו על המשכון קתני ומכ"ש לשון זה דכ' שט"ח על המשכון דנכלל השטר והמשכון שעל החוב כאחד א"כ כמו שהשטר הוא נעשה רק בשעת הלואה כן המשכון היה בשעת הלואה ואף שכתבו התו' בב"מ דף הנ"ל בד"ה דברי הכל אבד המשכון כו' דשטר ומשכון מסתמא המשכון שלא בשעת הלואה היינו משום דקתני אבל הלווהו אלף זוז בשטר והניח לו משכון עלי' דיש לפרש לשון זה בשלא בשעת הלואה א"כ שפיר י"ל דמסתמא דמילתא דאינשי דעושין שטר ולוקחין משכון הוא לאחר הלואה אבל היכי דמשמע מהלשון דמיירי בשעת הלואה ע"כ דלא עשה כסתמא דאינשי. והנה מ"ש בס' המקנה בק"א הנ"ל דטור וש"ע איירי דוקא במלוה בשטר ולא במלוה ע"פ ובמלו' בשטר עם משכון מודו הרא"ש וטור דקתני אף בשעת הלואה וכדס"ל לרש"י המבואר בתו' ב"מ דף פ"א ע"ב דיבור המתחיל דברי תכל אבד המשכון יעו"ש הנה כבר כ' באו"ת סימן ע"ב ס"ק ה' דכל הפוסקים דלא חילקו בין מלוה בשטר למלוה ע"פ לא ס"ל כסברת רש"י הנ"ל ועוד דסברת רש"י הנ"ל אינו רק לענין חוב אי אבד המשכון כו' משא"כ לענין קידושי אשה דס"ל להרא"ש והטור דאינה מקודשת במשכון שבשעת הלואה משום דלא קני להמשכון מדאורייתא מה מועיל בזה סברת רש"י דכשאיכא גם שטר בודאי לקחו לגוביינא דסוף כל סוף אף שהוא לקחו לגוביינא מ"ע כיון דאינו קונה המשכון מדאורייתא אינה מקודשת א"כ אם נימא דהקנאת החוב וקידושי אשה שוין מה מועיל השטר שעם המשכון גבי הקנאת החוב עכ"פ הנלפענ"ד דמשמע ומוכח מדברי הטור וש"ע דהך דינא דהקנאת החוב ע"י מסירת המשכון הוא בכל גונא בין במשכון שלא בשעת הלואה ובין בשעת הלואה והנה הא דכתב האו"ת בסי' ס"ו דלכך לא הגי' הרמ"א משום דלא ס"ל לפסוק כדעת הרא"ש רק משום חומרא דא"א כו' יעו"ש הנה אמת שגם הב"י באה"ע סימן ך"ח כתב דאפשר שלפי שראה רבינו שאין דברי הרא"ש מוכרחים נקיט לי' סתמא דהרמב"ם כאילו מפרש דלא שאני לי'. אמנם כ"ז רק לתרץ קושיתו על הטור במה דמקשה דאין הכרח מדברי הרמב"ם דאפשר דהרמב"ם נקיט לשון הגמרא כמנהגו וכל מה שאפשר לפ' בל' הברייתא כו'. אבל מ"מ אין זה תירוץ על הרמ"א בח"מ סי' ס"ו דלא הגי' לענין דינא הך חילוקא דמ"מ היא גופא ק' למה לא חש הרמ"א באמת אף לענין דיני ממונות לדעת הרא"ש והטור דהם מגדולי המורים ולמה השמיט דעתם כל עיקר ובפרט דגם דעת המרדכי כהרא"ש והטור ובשו"ת מהר"מ מינץ סימן מ"ח שרמז על תשובה זו הב"ש באה"ע סימן ך"ח ס"ק ל"ג מביא עוד דעת הראב"ן והאגודה גם כן כדעת הרא"ש הנ"ל ופסק שם בשו"ת מהר"מ מינץ הנ"ל במעשה שהי' שקידש אחד בטבעת של משכון שהי' טעות שסבר שכבר נחלט לו והי' בחזקת שלו ואחר כך בא הלוה לפדותו ופסק שם מטעם זה להצריך קידושין אחרים. א"כ קשי' היא גופא דלמה לא חש הרמ"א לדעתייהו לענין הקנאת החוב אלא ע"כ משמע ומוכח כמ"ש דבאמת לענין הקנאת החוב ולענין מחילה אין חילוק כלל בין משכנו בשעת הלואה ללא בשעת הלואתו ובכל גונא יכול להקנות החוב על ידי מסירת המשכון ואינו יכול למחול:
והנה אין להקשות על יסוד הנ"ל שכתבנו דכשמקדש במלוה שיש עלי' משכון והיא מתרצית להתקדש במלוה דשפיר מקודשת דא"כ תיקשי ממה שהביא הרא"ש ראי' להך חילוק שחילק בקידשה במשכון בין שעת הלואה לשלא בשעת הלואה מעשה לי שיריים ונזמים כו' דמ"ש ממשכון דאחרים בשעת הלואה כו'. ומוכיח מזה דבמשכון דאחרים בשעת הלואה אינה מקודשת א"כ מוכח אף במקדש בגוף המלוה שיש עליה משכון ג"כ אינה מקודשת דהא בעשה לי שיריים ונזמים דמדמה לה הרא"ש למשכון דאחרי' בשעת הלוא' הוי כמקדש במלו' שיש עלי' משכון י"ל דז"א דהא לפ"ז בלא"ה תיקשי על הרא"ש דהוא סותר א"ע מיני' ובי' דהא כ' אח"כ תוך כ"ד דאם הי' לו משכון ממנה אפי' משכנה לו בשעת הלואה והחזיר לה המשכון וקידשה בו מקודשת דחזרת הך משכון הוי כמחילת מלוה כו' יעו"ש א"כ תיקשי כיון דבאמת בעס' לי שיריים ונזמים דמדמה לה הרא"ש למשכנו בשעת הלואה הוי משכון דידה דמודה הרא"ש דמקודשת וכבר עמד בזה בס' קרבן נתנאל על הרא"ש ותירץ דדוקא חזרת המשכון הוי כמחילת מלו' מדהחזיר לה המשכון ממנה אבל גבי שיריים ונזמים אין ראי' דמוחל לה השכר פעולה דכן אורחא להחזיר הכלי ליד בעלים ואח"כ לכמה ימים תובע השכירות יעו"ש. א"כ הרי דלא איירי הרא"ש בהראי' זו רק כשמקדש במשכון ולא במחילת החוב שלה. אח"כ מצאתי שהריטב"א בב"מ סוף פ' האומנין אחר שכ' סברא הנ"ל דכיון דמלוה נתן לה למיגבי חובו וקא יהיב לה האי משכון כיון דיכלה למיגבי חובו חשבינין למלו' כאילו איתא בעין כו' כ' אח"כ להקשות מעשה לי שירים ונזמים ומתרץ בתירוץ ראשון שלו דכיון דלא נתנה לו בתורת למיגבי' בי' אגרא הוי כמשכון שלא ברשות ותירוץ שני כ' כדברי קרבן נתנאל הנ"ל דלא גבי' מידי דהאי משכון כו' משום דאפשר למיהדר לה ניהלי' ובתר הכי תבע לי' אגרא דאורחא דאינשי הכי יעו"ש בדברי הריטב"א שבסוף פ' האומנין:
והנה אחר שכתבתי כנ"ל נזכרתי שנעלם ממני דברי ס' המקנה שהדבר שכתבתי לסתירה על גוף חילוק שחלקתי שבמקדש בהמשכון וגם בהלוא' דהיינו שפירש כן בשעת הקידושין מודו הרא"ש והטור דמקודשת דא"כ תקשה שיהי' ס"ס משום דיכול לקדש אשה ולפרש מפורש שמקדש' עם המשכון וגם בהלוא' המה דברי המקנ' שהוכיח הוכח' זו דאף במקדש במלו' שיש עלי' משכון אינ' מקודשת ומה שכתבתי לתרץ על זה דלכך לא הוי ש"ש משום כיון דאיירי במשכון שבשעת הלוא' א"כ הרי יכול לקדש במעותיו ואין זו הנא' דלהוי ש"ש והוכח' שהוכיח הרא"ש דבמשכון שבש"ה אינ' מקודשת הוא רק משום דאל"כ יהי' ש"ש במה שיכול לעשות עם הכלי קנין חליפין דהא בחליפין לא מהני כלי שאול וכמבואר בח"מ סי' קצ"ה אבל מהא דיהי' ש"ש מחמת דיכול לקדש אשה גרידא אינה הוכח' כלל מהאי טעמא דגם במעותיו יכול לקדש אשה כיון דאיירי במשכון שבש"ה והא דמסיים הרא"ש א"כ בשעת הלוא' אין לו כח זה היינו דאין לו כח לא לקדש אשה ולא לקנין חליפין אך אמנם אחר ישוב הדעת חוזרני בי ואף דגם בקרבן נתנאל פירש כן כונת הרא"ש מ"ע הנה פשיטות לשון הרא"ש אינו סובל כונ' זו. וגם דהא עשה הרא"ש זה לתירוץ בפני עצמו שכ' ועוד דיכול לעשות בו חליפין כו' ולפי הנ"ל נצטרך לומר דלפמ"ש הרא"ש מקודם נסתר גוף ההוכח' דבמשכון שבש"ה אינ' מקודשת והוא סעו' להעמיס כן בכוונת הרא"ש. וגם דהרי המהרש"א כ' במפורש בתוס' ד"ה אימר דאמר ר"י בב"מ דף פ"ב דהראי' הוא מהא דלא הוי ש"ש על המשכון שבשעת הלוא' משום דיכול לקדש בו אשה ושארי לי' מארי' לבעל קרבן נתנאל דכתב על רבינו המהרש"א ששגה ברוא' והנלפענ"ד דדברי המהרש"א נכונים ומ"ש הרא"ש שכיון שנטלו לא היו מעותיו בידו נהנה הוא ממשכון שנטל במקומו כו' אין הכונ' דוקא על משכנו שלא בשעת הלוא' אך ורק דאפילו במשכון שבש"ה גם כן שייך סברא זו כיון דעתה שאין מעותיו בידו נהנה הוא מן המשכון שנטל במקומו כיון שיוכל לעשות ממנו קדושין או קנין דדוקא במאי דאמרינין שיהי' ש"ש בהאי הנא' דתפיס לי' אחובי' בזה שייך לומר דבמשכון שבשעת הלוא' לא שייך תפיס לי' אחובי' דאם לא הי' מלו' לא הי' מצטרך למשכון משא"כ בהנאת הקידושין דעכ"פ עתה שאין מעותיו בידו נהנה מה שנטל המשכון הוי בהאי הנא' ש"ש וכן מבואר עוד במפורש בדברי המהרש"א שבא"ד התו' הנ"ל שכ' לחלק בין הנאת הקידושין ובין הנאת תפיסת חובו דכתבו התוס' לעיל ומה צריך המהרש"א לחילוק זה תיפק לי' דהנאת תפיסת חובו שכ' התוס' לעיל איירי בשעת הלוא' והנה הגם דעפ"י דברים ההם חזרה ראיית המקנ' הנ"ל להוכיח דאפי' במקדש במשכון וגם בההלוא' פליג הרא"ש והטור דאינה מקודשת ושלא כדברי הנ"ל אך נוכל לומר כעת בדרך אחר לסתור ראיית המקנ' די"ל דראיית הרא"ש הוא בדוקא דאינו יכול לקדש אשה במשכון היינו רק במשכון לבד משום דא"כ יהי' נעש' ש"ש גם במשכנו בשעת הלוא' משום דמשתכר פרוט' שהי' צריך ליתן להאש' שתתקדש בו וזה שייך רק בדוקא במקדש במשכון לבד דיהי' נעש' ש"ש על המשכון במה שע"י המשכון משתכר פרוט' משא"כ במקדש במשכון ובההלוא' דהטעם דאמרינין דמוד' בזה הרא"ש והטור דמקודשת אפי' במשכון שבש"ה הוא מטעם משום דאף דלא קני משכון מדר' יצחק מ"מ כיון דע"י מסירת המשכון אינו יכול למחול החוב שוב נתקדשה בההלוא' לבד א"כ י"ל דבזה לא הוי ש"ש כיון דעיקר הקידושין הוא רק ההלוא' ורק בההלוא' לא הית' סומכת דעתה שמא מחיל וע"י מסירת המשכון היא בטוחה שאינו יכול למחול עכ"פ בגוף המשכון לא משתכר שום ש"פ וי"ל דעי"ז לא נעש' ש"ש דיש לדחות ולומר דאין לו מן המשכון רק כטובת הנא' דע"י המשכון סמכ' האש' דעת' שלא יוכל למחול החוב אבל מגוף העצמיות של המשכון אין לו שום שכר וגם אינו דומ' לטובת הנא' ממש המבואר בדברי חז"ל אי טובת הנא' ממון לקדש בו אשה דהתם היינו שיהי' נחשב טובת הנא' כממון משא"כ כאן דהוא רק שנצמח לו טוב' ע"י המשכון מחמת דזולת המשכון לא הית' אשה סומכת דעת' להתקדש בההלוא' ועכ"פ כיון דאין לו שכר ש"פ מגוף המשכון לא נעש' עי"ז ש"ש וגם עוד בדרך אחר יש לדחות ראיית המקנ' הנ"ל ולומר דהרא"ש לשיטתי' אזיל דס"ל דבמעמד שלש' אינו יכול למחול וכמבואר בש"ך באריכות סימן ס"ו ס"ק צ"ג וס"ל דהמקדש בחוב שיש לו במעמד שלש' מקודשת וכמו שפסק הטור בא"ע וגם הא ס"ל להרא"ש דמעמד ג' איתי' בע"כ דלו' או הנפקד וכמבואר בסימן קכ"ו ובהש"ך שם ס"ק ך"ח ולהכי לא נעש' ש"ש ע"י הנא' זו שיכול לקדש האש' במשכון ובהלוא' דהרי אף בלא המשכון הי' יכול לקדש' אפילו עתה שאין מעותיו בידו הי' יכול לקדש' בההלוא' לבד ע"י מעמד ג' וכדהקש' באמת הרמב"ן שהובא בש"ך סימן ס"ו ס"ק צ"ו על קדשה במשכון דל"ל המשכון דלקדשה במעמד ג' ועכ"פ כשמקדשה במשכון אין זה הנא' של כלום כיון דיכול לקדשה במעמד ג' והראי' והוכח' של הרא"ש הוא רק באופן שכתבתי דאין רצונה ורצונו לקדש בההלוא' שאינה בעין ורק מקדש' בגוף המשכון בזה ניחא הוכחת הרא"ש דאם גם בשעת הלואתו הית' מקודשת הי' נעש' ש"ש גם בשעת הלואתו והעול' מכל זה כיון דנסתר ראיית המקנ' הנ"ל שע"ז בנה יסודו להוכיח דאף במשכון ועם הלוא' פליג הרא"ש א"כ הנרא' משיקול הדעת דמוד' הרא"ש והטור דבמקדש בהמשכון עם ההלוא' מקודשת מטעם דלא מצי למחול אעפ"כ אע"פ שאנו מדמין לא נעש' מעש' ואם הי' בא מעש' לידי בודאי לא הייתי סומך על שיקול דעתי לסדר קידושין ההם לכתחיל' ומאד הדבר לתימה על מעכ"ת שתקע עצמו לדבר הלכ' זו ולעמוד על דעתו נגד ס' המקנ' ובפרט שעומדים בשיטתו האו"ת בחו"מ סי' ס"ו הנ"ל והכנה"ג שם וגם השער המלך בשם מהר"ש חיון ועכ"פ אני מיראי הורא' לסמוך על דעתי נגד המחברים ההם ומתיירא אני להכניס ראשי ופן ירוצו כו' אך ורק לאחר שכבר נעש' מעש' וסמך רו"מ על דעתו לסדר קידושין ההם כ"ל דבדיעבד לא מהדרינין עובדא כיון שיש לנו סמך גדול לסמוך על דעת בעהמ"ח ס' עצי ארזים וגם שיקול הדעת בדרך מו"מ של הלכ' נרא' דהיא דרך סלול' עפ"י הפשוט לולי שהמקנ' לא כתב כן ובפרט דעל' קצת על דעת שו"ת מהר"מ מינץ סימן מ"ט ונ' אפילו בעובדא דידי' שהיו הקידושין רק עם המשכון לבדו שבשעת הלואתו דהא סבר המקדש שכבר נחלט לו הטבעת ושהטבעת הוא של עצמו ואעפ"כ עלה קצת בדעתו שלא להצריך קידושין אחרים מחמת שרוב הפוסקים חולקים על הרא"ש והטור במשכון שבש"ה ורק דבזה סיים כיון דאפשר לתקן הדבר לכתחיל' ומביא ראי' מגירושין דכל דאפשר לתקן הדבר הוי כלכתחיל' ובנ"ד דודאי הוי כדיעבד כיון דאיכא זילותא דהרב אב"ד ה"ה רו"מ ושפסק עוד במפורש אחר סידור הקידושין דא"צ להצריך קידושין שניים ותרב החולק עליו שהצריך קידושין שניים עבר על חכם שאסר כו'. ואף דהש"ך סימן רמ"ב חולק על הט"ז וס"ל דחכם שהתיר רשאי לחכם לאסור מ"מ י"ל שאני בקידושין דיש פקפוק לעשות קידושין שניים וכמבואר בסימן ל"ו סעיף ו' כשמקדש ע"י שליח יעו"ש מ"ש הב"ש בסימן ל"ד ס"ק ה' ובפרט לענין דיעבד כזה דאיכא זילותא גדול' לחכם שבעיר דהוא מרא דאתרי' ויש לחוש לכמה חורבות וקילקולים ח"ו והוא לחילול תשם בפני רבים מההמון שזה אוסר וזה מתיר והתור' נעשית כשני אגודות ח"ו לזאת הנלפענ"ד דשלא כהוגן עשה הרב החולק עליו שהצריך קדושין שניים ושבנידון דידי' שהיו הקידושין מפורש במסכן עם ההלוא' יש מקום גדול לומר דאם חכם אחד עשה מעש' וסמך על הורא' זו לא מהדרינין עובדא ולומר דלאפושי פלוגתא בין דעת הפוסקים לבין הרא"ש והטור לא מפשינין ורק דמוד' גם הרא"ש והטור במקדש במפורש עם המשכון ועם גוף והנה הרב השני שהצריך קידושין שניים כשנתודע לו מתשוב' הנ"ל שהשבתי להרב אב"ד ערך מכתבו אלי וכתב ששמע איך שהתרתי בזה ושלא הצרכתי לקידושין שניים ושאינו יודע מאיז' טעם ושלח אלי השאל' בנוסחא אחרת מכפי שהזכר לשון השאל' בעת ששלח אלי הרב אב"ד דשם ובזה"ל כתב הרב השני השאלה מורה אחד סדר קידושין בטבעת ששאלו מאיש א' ואותו האיש ששאלו ממנו לא הי' הטבעת שלו שהי' ממושכן בידו והורה המורה המסדר שיקנה זה שממושכן בידו הטבעת להחתן את הזכות שיש לו בטבעת זה וקידש החתן בטבעת זה וגם שלח הרב השני הנ"ל אה תשובתו שהשיב בזה להצריך קידושין שניים ותשובתו מונח ת"י וא"צ להעתיקו כי מהדברים שאשיב לנגדו יובן מתוך תשובתי אליו ועכ"פ לפי המכתב שערך אלי הרב הנ"ל הי' מבואר מפורש על שמי שהתרתי אף במקדש רק בגוף המשכון לבדו וכדברי שאלתו הנ"ל שקדש החתן בטבעת זה שהקנה לו האחר את הזכות שיש לו בטבעת זה וזה אסר השבתי לו מתחל' אגיד לו שדבר שקר שמע על שמי ושמעולם לא כתבתי להקל במקדש בגוף המשכון ובהשאלה הבאה אלי הי' מפורש בלשון שהיו הדברים מפורשים שקידש החתן בגוף המשכון וגם עם ההלוא' שעל המשכון ובזה דוקא כתבתי לצדד להקל ולא במקדש בגוף המשכון וחליל' לי לצדד כלל שום דבר קטן וגדול נגד דעת הי"א שבש"ע ובמקדשה בגוף המשכון וגם בהלואה שעל המשכון הי' טעמי ונימוקי כפי המבואר בתשובתי ששלחתי להרב אב"ד אך ורק לפי המבואר באגרתו שהרב אב"ד לא ירצה למסור לו גוף תשובתי וממילא צריך אני להעתיק מה שהי' מבואר בתשובת' וגם זה הוא טירחא גדולה אלי להעתיק אות באות מגוף התשובה שנשארה ת"י שהיא מליאה מחקים ותלויות לכן יותר ניחא לי לשנות קצת הל' שהי' מבואר בתשובתי הראשונה כדי להשיב לרו"מ דבר דבור על אופניו כפי סדר המבואר בקונטריסו ואף שיש במכתב של עתה איזה תוספת ומגרעת נגד תשובתי הראשונה ששלחתי להרב אב"ד מ"מ הוא רק בדברים שאין השינויים מעלים ומורידים בגוף הענין ורק ליופי וצחות הלשון וגם לקצר באיזה פלפולים שאינו הכרחי לי להזכיר עוד הפעם גוף הפלפולים ההם אבל לענין הכונ' שניהם הולכים אל מקום אחד והנה הא דמבואר באו"ת סימן ס"ו סעיף ח' וגם בכנה"ג שם בשם בני שמואל וגם בשער המלך בשם מהר"ש חיון דלדעת הרא"ש וטור הוא במשכנו שלא בשעת הלואה לפע"ד לא מסתברא כן ולהראי' שכתב רו"מ פ"מ משמי' דנפשי' הכתובה באו"ת דהלא הבעה"ת הוציא דין זה מקידשה במשכון לזה נבוא אח"כ ומתחילה אקדים דמ"ש בס' המקנה בקונטרס אחרון על אה"ע דהטור סמך עצמו בח"מ על מ"ש באה"ע החילוק בין שעת הלואה לשלא בשעת הלואה הוא דוחק עצים וכמ"ש האו"ת בעצמו ואני מוסיף דאיך יכתוב תטור דין היוצא מבעה"ת ובעה"ת בעצמו מיירי מפורש בשעת הלואה וכדכ' הבעה"ת א"נ הלוה עליהם בלא שטר כו' יעו"ש א"כ כמו דשטר נכתב בשעת הלואה כך הא דכתב א"נ תלוה עליהם בלא שטר היינו בשעת הלואה ואיך נסבול דוחק עצום כזה דהטור יביא דינו דבעה"ת דמיירי מפורש בשעת הלואה ולהטור יהי' דין זה רק שלא בשעת הלואה וישמיטנו כל עיקר ויסמוך עצמו על מ"ש באה"ע חילוק זה. ועוד דגם מלשון הטור וש"ע יש לדייק קצת דאיירי בשעת הלואה דכתבו בלשונם אבל שט"ח על משכון של מטלטלין. א"כ כמו דמדייק הש"ס בב"מ דף פ"א והא אידי ואידי הלותו על המשכון קתני מכ"ש דיש לדייק כן מלשון זה דכלל בלשון אחד ובדיבור אחד שט"ח עם משכון וכמו דהשט"ח נעש' בשעת הלואה כמו כן לקיחת המשכון והא דכ' התו' בב"מ שם דף פ"א דשטר ומשכון מסתמא המשכון שלא בשעת הלואה היינו היכי דליתא למידוק להיפוך מהלשון דהא קתני התם אבל הלוהו אלף זוז בשטר והניח לו משכון עליהם וי"ל דהתנא דבריי' דתני סתם ולא מפרש משום דסומך עצמו על סתם בני אדם שעושין כך אבל היכי דאיכא למידוק מלשון דאמר בשעת הלוא' בודאי איירי דלא עשה כסתם בני אדם ומ"ש בס' המקנה בק"א הנ"ל עוד כיון דהטור וש"ע איירי במלוה בשטר והשמיטו מלוה ע"פ המבואר בבעה"ת י"ל דס"ל כסברת רש"י המבואר בתוס' ב"מ הנ"ל וי"ל דבשטר עם משכון מודה הרא"ש והטור דקני אף בשעת הלואה הנה מלבד דא"א להעמיס בדעת הרא"ש וטור סברת רש"י הנדחה מכל הפוסקים וכמבואר באו"ת סימן ע"ב ס"ק ה' אף גם זאת דזולת זה ג"כ דברי המקנה תמוהים דסברת רש"י היא רק לענין שמירה בזה שייך לומר כיון דבשטר ומשכון בודאי לא לקחו לזכרון דברים רק לגוביינא לכך נעשה שומר עליהם משא"כ לענין הקנאת תחוב אם נימא דהקנאת תחוב וקידושי אשה שוין דאינה מתקדשת ולא קני להחוב רק במשכון שיש בו קנין מדר' יצחק מה מהני דהמלוה לקחו לגוביינא סוף כל סוף אין לו קנין בו מררי"צ ומה מהני השטר שעם המשכון שמוכח דהמלוה לקחו לגוביינא סוף כל סוף לא קני ליה. והנה חוץ שקשה על דברי הטור כן קשה על הרמ"א שלא הגי' שתמה בס' או"ת. ומ"ש האו"ת דלא ס"ל לפסוק כדעת הרא"ש רק משום חומרא דא"א אמת שגם הב"י באה"ע סימן ך"ח כ' דאפשר לפי שראה רבינו שאין דברי הרא"ש מוכרחים נקיט לי' סתמא דהרמב"ם כאילו מפרש דלא שני לי'. אך אמנם כ"ז שייך לתרץ דברי הטור מקו' הב"י במה דמקשה דאין מפורש בדברי הרמב"ם כו' יעו"ש. אבל על הרמ"א אין תירוץ זה מספיק כיון דסוף כל סוף כן הוא דעת הרא"ש והטור לחלק בין שלא בשעת הלואה א"כ למה לא יחוש הרמ"א לדעתם אף לדיני ממונות כיון שהם מגדולי המורים ולמה לא יחוש הרע"א לדעתם לענין הקנאת החוב. והנה מה שמשמע קצת מדברי האו"ת בתומי' דכ' דהטור יש נו ראי' אחרת דנקנה אף במשכנו שלא בשעת הלואתו ואח"כ התחיל לפלפל בנידון מחילת החוב המבואר בסעיף ל' ומדייק ממה דס"ל להטור באה"ע דאינה מקודשת מוכח דהא דסעי' ל' מיירי רק במשכון שלא בשעת הלואה הוא דבר שאין לו שחר כיון דהטעם דאינו יכול למחול הוא דמחמת דמטי לידי'. א"כ כיון דנימא דהחוב נקנה אף במשכנו בשעת הלואה מאין הרגלים לומר דיכול למחול ובאמת נראה דהאו"ת לא כ"כ רק מתחילה עלה בדעתו לומר שיש להטור ראי' אחרת אבל אח"כ כשמקשה מענין מחילה חוזר בו כל עיקר ומה"ט כ' באורים כן ס"ק ך"ז הן לענין הקנאה והן לענין מחילה לחלק בין שלא בשעת הלואה לשעת הלואה. אמנם לאחר שנברר שיש לתרץ קו' האו"ת מה שמקשה מקידושין בדרך פשוט שפיר נוכל לקיים דבריו מה שכ' מתחילה דיש להטור ראי' אחרת על גוף הדין דיש לנו לתרץ קו' האו"ת מן קידושין דלמה אינה מקודשת לדעת הרא"ש והטור כיון דאינו יכול למחול דהנה סברא זאת לחלק בקידושין בין מקדשה בהמשכון דוקא בזה להרא"ש והטור דאינה מקודשת במשכון בשעת הלואה ובין מקדשה בגוף החוב. די"ל דמודו הרא"ש והטור הנה סברת חילוק זה נובע מן הריטב"א בב"מ סוף פ' האומנין וכן בס' עצי ארזים פסק ג"כ כסברא זו ומייתי לה מן הריטב"א דב"מ הנ"ל. אמנם לא מסתברא לי מ"ש בס' עצי ארזים בענין גוף חילוק זה לומר דהטור והרא"ש איירי במקדשה בגוף המשכון והשאיר החוב לנפשו ורק שקידשה בזכות שיש לו על, המשכון לעשות בו חליפין לקנות בו קרקעות ובזכות הזה הוא מקדשה אבל גוף החוב השאיר לעצמו דהם דברים שא"א להולמן בכונת הרא"ש דהאיך אפשר לומר שהוא מקדשה בזכות שיכול לקנות בהמשכון קרקעות ולעשות עם המשכון קנין חליפין והרי ערבך ערבא צריך קנין קרקעות וקידושי אשה וקנין חליפין דא ודא אחת היא וע"ז אנו דנין אם יוכל לקדש אשה או לקנות קרקעות ולעשות חליפין במשכון שבשעת הלואה. לכן הנלע"ד דאף כשמקדש בגוף המשכון מ"מ בודאי לא השאיר גוף החוב ל רק מקנה לה גוף החוב ורק החילוק הוא בין כשאין רצונה להתקדש בגוף המלוה לבד שהיא אינה בעין דאע"פ שכתבו התו' בקידושין דף ע"ז ע"ב ד"ה לעולם שט"ח דאחרים לחלק מחמת דמ"מ היא זכות חדש אמנם אעפ"כ אנו חוששין דשמא היא אין רצונה להתקדש בזה או דהבעל חושש שאפשר שלא תתרצה להתקדש בהחוב שאינו בעין לכן אין רצונם נקדש רק בגוף הכלי שהיא בעין. ובזה פליגי הדיעות דדעת הרמב"ם דמקודשת אף במשכנו בשעת הלואה ודעת הרא"ש דוקא במשכנו שלא בשעת הלואה. אבל כשרצונה להתקדש בגוף החוב והוא מקדשה רק בהחוב ורק צריך להקנות לה המשכון כדי שתקנה גוף החוב ע"י מסירת המשכון בזה מודו אף הרא"ש והטור דמקודשת דלענין הקנאת החוב מהני אף משכנו בשעת הלואה כמו דמהני לענין שמיטה דמיקרי של אחיך בידך ולכן במסירת המשכון קונים החוב כמו דקונים החוב בכתיבה ומסירה של השטר כיון דעכ"פ מיקרי של אחיך בידך:
והנה במה שתמה בס' שער המלך למאי שעלתה בדעתו לפרש דהגמרא איירי שמקדשה בהחוב ומקשה א"כ ל"ל דרי"צ וכ' שכן ראה למהר"ש יונה שתמה בזה יש לתרץ קושיתו ולומר דלדעת הרא"ש והנלוים עמו דמחלקו בקידושין בין שלא בשעת הלואה לשעת הלוא' ומ"מ מודו דלענין שמיטה ולענין חמץ דאין חילוק כלל. וא"כ כמו דלא תיקשי להו בפסחים הא דאמר בגיטין דף ל"ד שאני משכון דקני לי' מדרי"ל כו'. והיינו ע"כ כיון דקני לי' שלא בשעת הלואה קנין גמור לכל הפחות בשעת הלואה קני דלא ישמט דקרינין של אחיך בידך כו'. וכמבואר להדי' בהרא"ש קידושין. א"כ הן הן הדברים גם לענין הקנאת החוב. דעכ"פ כיון דקני לי' בשעת הלואה למהוי של אחיך בידך. לכך נקנה החוב במסירת המשכון ולכך כיון דנקנה החוב על מסירת המשכון שוב גבי קידושין באשה כשמקדשה בהמלוה דהיינו כשרצונה להתקדש בהמלוה שפיר מקודשת כיון דקנתה החוב. וממילא כשקנתה החוב שוב לא יכול למחול כיון דמטא לידה. והנה דברי הרשב"א בקידושין שכ' ואע"ג דגופו איכו קנוי לו ממש ואי אקדיש מלוה כו' ולא גרע מהמקדש במלוה כו' אין לפרש דס"ל לפרש דברי הברייתא דקידשה בהחוב דהא ז"א דהרי מבואר להדיא ברשב"א עצמו דף י"ט בגמרא ואמר רבא אמר ר"נ המקדש במלו' שיש עלי' משכון כתב שם באמצע הדיבור בזה"ל ועוד דהמקדש במלוה אמרו דמשמע דבגופו של המלוה מקדש ולא במשכון דאם איתא הול"ל המקדש במשכון שלה מקודשת וכלישנא דברייתא דקתני קדשה במשכון מקודשת כו' הרי מבואר בדבריו להדיא דקידשה במשכון היינו בגופו של משכון ולא בהמלוה וגם גוף לשונו של הרשב"א דבדף ח' לא מסתבר כלל דיפרש הברייתא בקידשה בהחוב ושעיקר פלפולו לענין הקנאת הגוף אי קנתה להחוב במסירת המשכון דא"כ אין ענינו כלל לפלפל לענין אי גופו קנוי לו ממש וכ' דאע"ג דגופו אינו קנוי לו ממש ואי אקדיש מלוה כו' ולשון זה אינו סובל כלל רק לפרש במקדש בגוף המשכון וגם מדסיים ולא גרע מהמקדש במלוה כו' ואי איתא דהרשב"א מפרש כשקידשה במלוה א"כ מאי לשון דנא גרע מהמקדש במלו' הלא היא היא. אלא ע"כ דהרשב"א מפרשה במקדש בגוף המשכון דלא נימא כיון דאין גופו קנוי לו ואי אקדיש או זבין כו' על זה כ' דסוף כל סוף כיון דבקידושין שמקדשה בגוף המשכון מקנה לה גם גוף החוב דבודאי לא השאיר החוב לעצמו. א"כ נהי דאין רצונ' להתקדש בהמלו' לבדה אף אי הי' משכחת לה שתקנה המלו' בלא מסירת המשכון כגון ע"י מעמד שלשתן או ע"י כתיבה ומסיר' מ"מ אין רצונה להתקדש במלו' שאין בעין סוף כל סוף כיון דעת' שמקדש' בגוף המשכון שוב ג"כ קנת' גוף החוב. שוב מהני קנין קצת שיש נו בגוף המשכון להתקדש בו כיון דע"י הקנין שיש לה בגוף המשכון עי"ז קנתה החוב שעל המשכון א"כ לח גרע המקדש בהקנאת המשכון ושע"י הקנאת המשכון תקנה גם החוב לא גרע מהמקדש בהמלו' כיון דרצונ' להתקדש בגוף המשכון שהוא בעין ושעי"ז קנתה גם גוף החוב. וכן יש לפרש דברי הריטב"א בקידושין על דרך זה במ"ש דיש כאן הנאת שוה פרוטה ואף דיש מקום לבע"ד לחלוק ולומר מדמסיים הריטב"א והא דנקיט במלו' על המשכון דאחרים אע"ג דה"ה דמתקדשת במלו' דאחרים בלא משכון דצריך לדחוק לפירושי שפרשתי בכונת הריטב"א דכונת קושיתו היא לומר כיון דעיקר הקידושין הוא מעות החוב רק מחמת דאין רצונ' להתקדש בדבר שאינו בעין היא מתקדשת בהמשכון שהוא בעין ושעי"ז קנתה עכ"פ גוף החוב אם כן הו"ל להברייתא למינקט כפשוטו במלו' דאחרים וכשרוצ' להתקדש בגוף המלו'. ויש מקום לבע"ד לחלוק ולומר דהוא דוחק לפרש כך בכונת הריטב"א ויותר ניחא לפרש בהריטב"א דאיירי במקדשה בגוף החוב והפלפול שנו אי קני ני' להגוף המשכון. היינו כדי שיקנה החוב ע"י מסירת המשכון מ"מ חין מזה סתיר' על דין הנ"ל דהא כבר כתבתי דבאמת חף לענין הקנאת החוב ע"י מסירת המשכון מ"מ בעי קנין דקני מדרי"צ רק דבזה מוד' אף הרא"ש דמהני אף בשעת הלוא' כמו דמוד' הרא"ש לענין שמיטה וחמץ דמהני אף בשעת הלוא' משום דהוי של אחיך בידך כן מהני לענין זה דיקנה החוב ע"י מסירת המשכון אפילו במשכנו בשעת הלוא' כיון דעכ"פ אף בשעת הלוא' קני לי' להיות נקרא של אחיך בידך והרי קני לה לגוביינא ולכך נקנה החוב במסירת המשכון עכ"פ כיון דאף לענין הקנאת החוב שע"י מסירת המשכון בעינין לדרי"צ אם כן שפיר שייך פלפולו של הרשב"א והריטב"א אי קני לגוף המשכון ויהי' איך שיהי' הפירוש ברשב"א ובריטב"א יש מקום וסברא נכונה לומר דלענין הקנאת החוב ע"י מסירת המשכון מוד' אף הרא"ש והטור דנקנ' החוב ע"י מסירת המשכון אפילו במשכנו בשעת הלוא' וכמו שכתבתי וממילא נמשך מזה אף דס"ל להרא"ש והטור דכשמקדש בגוף המשכון חינה מקודשת במשכנו בשעת הלוא' ולא ס"ל להרא"ש והטור סברא זו שכתבתי בהרשב"א דכיון דמקדשה בהמשכון ממילא זכתה בגוף המלו' לכך מהני קנין קצת שבהמשכון דהרא"ש והטור לא ס"ל סברא זו רק כיון דסוף כל סוף הוא מקדש רק בגוף המשכון לכך בעינין דיהי' לו קנין גמור כגון משכנו שנח בשעת הלוא' דוקא וכ"ז במקדשה בגוף המשכון אבל במקדשה במלוה כיון דע"י מסירת המשכון קנתה לגוף החוב אפילו במשכנו בשעת הלוא' וגם אינו יכול למחול שפיר מור' הרא"ש והטור דמקודשת אף במשכנו בשעת הלוא' ואו דנימא כמו שכתבתי דבמקדשה בגוף החוב דאיירי בי' הרא"ש היינו משום דאין רצונה להתקדש במלו' שאינה בעין רק בהכלי שהיא בעין או דנימא כפשוטו דאיירי דלא קידשה בהלוא' רק בגוף המשכון וכמו דיש חילוק במלוה דידה. בין כשמקדשה במלוה ובין כשמקדשה בהנאת מחילת מלו'. כן בזה יש חילוק בין מקדשה בגוף המשכון דבזה ס"ל להרא"ש והטור דאינה מקודשת ובין כשמקדש' בהמלו' דמקודשת אף במשכנו בשעת הלוא' כיון דקנתה להחוב ע"י מסירת המשכון ואינו יכול למחול והיא סברת הריטב"א בב"מ סוף פ' האומנין הנ"ל עכ"פ לפ"ז מתורץ קו' האו"ת על הטור כיון דהאו"ת רוצ' לומר דיש להטור ראי' אחרת דיכול לקנות החוב ע"י מסירת המשכון א"כ לק"מ ממה דאינה מקודשת לדעת הטור במשכנו בשעת הלואה דהלא הטור מיירי במקדש בגוף המשכון ולא קידשה בהמלו' או דלא הי' רצונ' להתקדש במלו' או כפשוטו דלא קידשה בהמלו' רק בגוף המשכון. א"כ מה מהני שאינו יכול למחול החוב כיון דלא קידשה בהחוב ונהי דכתבנו דהרשב"א ס"ל כיון דבהקנאת המשכון קנתה גם החוב להכי מהני קנין קצת שבהמשכון דלא גרע מהמקדש במלוה מ"מ להרא"ש והטור לא ס"ל סברא זו רק כיון דסוף כל סוף מקדשה בגוף המשכון בעינין קנין גמור בהמשכון ודוקא במשכנו שלא בשעת הלוא' א"כ מה מהני דאינו יכול למחול החוב כיון דלא קידשה בהחוב א"כ מתורץ דברי הטור וגם הרמ"א שלא חילק בח"מ בין משכנו שלא בשעת הלוא' לשעת הלוא' משום דבאמת אין חילוק כלל בזה וכמ"ש דלענין הקנאת החוב שפיר קונים אף במשכון בשעת הלוא'. וגם מתורץ מה שמדקדק האו"ת דלא הגי' הרמ"א לחלק לענין הקנאת החוב בין משכנו של גוי דלא מבעי' לפי מה שצידד הב"ש סימן ך"ח ס"ק ל"ג דהא דמשכנו של גוי איירי להך דיעה דדוקא במשכנו שנא בשעת הלוא'. א"כ כיון דלענין הקנאת החוב מהני להך דיעות אף במשכנו בשעת הלוא' כמו כן מהני משכנו של גוי אלא אפילו לפי מה שמסיק הב"ש עפ"י דברי התוס' דפסחים דמשכנו סל גוי גרע ממשכנו בשעת הלואתו מ"מ יש לצדד קצת ולומר הא דקאמר ישראל מנכרי לא קני וגרע ממשכנו בשעת הלוא' היינו לענין שלא לחשבו כאילו הוא שלו ממש ולעבור בבל ימצא כמ"ש התו' שם וממילא לענין קידושין במקדש בגוף המשכון אף לדיעה ראשונ' לא מהני משכנו בשעת הלוא' אבל לענין הקנאת החוב ע"י מסירת המשכון דכתבנו לעיל דאף הרא"ש והטור דס"ל דלא מהני משכנו בשעת הלוא' מ"מ מוד' דקונה החוב ע"י מסירת המשכון משום דהוי כשל אחיך בידך ואפשר לענין זה גם משכנו של גוי חשיב כשלו בידך לענין דיקנה החוב במסירת המשכון וכן מבואר בש"ך ח"מ סימן רע"ח ס"ק ח' ונהי די"ל דכיון דאף לענין הקנאת החוב בעינין הא דקונין מדרי"צ שלא בשעת הלוא' כדי דיהי' מהני אף לבשעת הלוא' א"כ משכנו של גוי דגרע ממשכונו בשעת הלוא' כיון דלא קני לי' שלא בשעת הלוא'. א"כ י"ל דאף לענין הקנאת החוב לא מהני וכדעת הגה"ת אשרי שבש"ך שם מ"מ כיון דזה אינו מפורש בדברי המרדכי וקצת יש לצדד דלענין הקנאת החוב מהני אף משכונו של גוי. א"כ שפיר עביד הרמ"א דלא הגי' כן בח"מ לענין הקנאת החוב ואחר הדברים האלו יש לתרץ גם קו' הראשונ' של האו"ת דהא הבעה"ת למדה מהא דקידשה במשכון כו'. דהנה אף דכתבתי לצדד בדברי הרשב"א והריטב"א דמס' קידושין איך שמפרשו להברייתא דקידשה במשכון אם במקדש בגוף המשכון או בהחוב הכה בהריטב"א בסוף פרק האומנין מבואר להדיא דמפרש להברייתא דקידשה במשכון היינו שקידש' בהמלו' וכן נרא' לי לדייק מדברי הרמב"ן המובא בש"ך סימן ס"ו ס"ק ד"ז וכ' שם והרמב"ן בחידושיו פ' מי שמת חולק על דברי התו' כו' והביא ראי' מדתניא פ"ק דקידושין קידשה במשכון והש"ך משיג עליו דאימא דקמ"ל אפילו שלא במעמד שלשתן כו' וכ"כ הר"ן בתשוב' סימן ס"ד וע"כ צ"ל דהראי' של הרמב"ן היא משום דס"ל דהברייתא איירי בקידשה בהחוב רק מוסר המשכון ליד' משום כדי שתקנ' החוב וגם כדי שלא יוכל למחול אם כן שפיר קשי' לי' כיון דקמ"ל הברייתא דכשמקדש' בחוב שנקנ' לה ואינו יכול למחול מקודשת וס"ל להרמב"ן דיש רבותא יותר לאשמועינין במקדש בחוב ע"י מעמד שלשתן דג"כ נקנ' ואינו יכול למחול. וגם דקשיא לי' על המציאות דל"ל לקדש בחוב שיקנ' לה ע"י מסירת המשכון ולמה אינו מקדש' בהחוב ע"י מעמד שלשתן. וכן משמע קצת בתשובת הר"ן דתירץ עוד על ראיית הרמב"ן וכתב דמעמד שלשתן ליתא בע"כ של לוה. ובזה י"ל דהר"ן אזיל לשיטתי' בזה דמעמד ג' ליתא בע"כ של לוה וכמ"ש הש"ך סימן קכ"ו ס"ק כ"ח והרמב"ן אפשר ס"ל דאיתי' אפילו בע"כ של לוה א"כ שפיר קשיא לי' למה לי' להקנות החוב ע"י מסירת המשכון ולא ע"י מעמד ג' עכ"פ נרא' דהרמב"ן ס"ל לפרש הבריי' דקידשה במשכון דאיירי במקדש במלו' ולא במשכון וכן מבואר מלשונו דכ' אלמא במלו' דאחרים אינ' מקודשת אלא במשכון דמלו' שיש עלי' משכון אם הקנה אותה ומסר המשכון ללוקח וחזר ומחלו אינו מחול. א"כ מבואר מזה דס"ל לפרש הברייתא במקדש במלו' רק דהקנה אותה במסירת המשכון א"כ שפיר י"ל דבעה"ת אזיל בשיטת רבו הרמב"ן דבריי' דקידשה במשכון איירי במקדש במלו' ושפיר מייתי ראי' לדין זה מקידשה במשכון דקתני בבריי' ונהי דהרא"ש והטור דאזיל בשיטת אביו משמע דס"ל לפרש הברייתא דקידשה במשכון היינו במקדש בגוף המשכון (מ"מ כיון דהדין דין אמת אף לפירושם שפיר פסק הטור להך דינא דבעה"ת, וגם י"ל דאף דהטור אזיל בשיטת אביו הרא"ש היינו לענין דינא דכשמקדשה במשכון לא מהני בשעת הלוא'. אבל לענין פי' הברייתא אפשר ס"ל לפרש כמו הבעה"ת ושפיר נ"ל הראי' של הבעה"ת אף לשיטתו) א"כ עכ"פ נסתר ראיית הבעה"ת מ"מ י"ל כך דהכה הש"ך בסימן ע"ב ס"ק ט' הביא בשם הרשב"א דקידשה במשכון משמע בשעת הלוא' והש"ך השיג עליו. ועכ"פ י"ל דקש' כיון דתני סתמא קידשה במשכון משמע בין שלא בשעת הלוא' ובין שעת הלוא' ולכך י"ל לשיטת הרא"ש לתרץ קו' זו דקתני סתם בהברייתא די"ל דלכך תני סתמא קידשה במשכון משום דאיירי בין במקדש בגוף המשכון ובין במקדש בהחוב א"כ לכך לא מצי הברייתא לפרושי החילוק שבין שעת הלוא' כיון דאיירי בכל גונא ובמקדשה בהמלוה רק מוסר המשכון כדי שתקנ' החוב אין חילוק כלל בין שעת הלוא' כו'. א"כ שפיר איכא ראי' זו דבעה"ת אף לשיטת הרא"ש והטור ומתורץ קושי' האו"ת הנ"ל:
ועתה אבוא על סדר קונטרסו הנה מ"ש רו"מ דלשון בזכות שיש לו על המשכון לא משתמע דכונתו על המלו'. כבר כתבתי דבענין המושאל מפורש היו הדברים דמקדשים במלו' ומ"ש עוד רו"מ דאמר אח"כ הרי את מקודשת לי בטבעת זה כו' א"כ קידשה בטבעת עצמ'. א"כ אף שידעה שמקדשה בהמלו' שיש לו על הטבעת לא הוי רק ספק קידושין כהאי דתשובת הרשב"א שמביא בב"י אה"ע סי' ל"ח ובח"מ שם ס"ק ל"ד אם קידש בכוס או בבגד ואמר לה בטבעת כו' או בקידש' במנה ונמצא דינר של נחשת כו'. הנה נ"ד אינו דומ' כלל להא דהרשב"א דהתם אי אפשר להתפרש כלל בלשון טבעת כוס או בגד. א"כ הדיבור סותר המעש' דאומר בטבעת והוא הי' כוס או בגד או דאמר מנה כו' ונמצא דינר של נחשת (ואף דאפשר לצדד במנה ונמצא חסר דינר ולומר דאפשר להתפרש אף בחסר דינר וכמ"ש הרא"ש בסוף פסחים דדרך המקרא לדבר המנין בשלימות אף שחסר אחד יעו"ש. ע"מ הא בזה לא מהני אם אפשר להתפרש באיז' כונה דהא ס"ל להגמ' דקפידא הוי ודרך האשה להקפיד על הדינר החסר ועכ"פ לא מתפרש דינר של כסף כשהי' באמת נחשת) משא"כ בנ"ד כמו דמקדש בגוף המשכון דודאי פשוט דאף דאמר בטבעת דמשמע בגוף הטבעת מ"מ ליכא חשש כלל במקדש בגוף המשכון שלא בשעת הלוא' לדעת הרא"ש ואף בשעת הלוא' לדעת הרמב"ם. ודומ' ממש למקדש בטבעת שאולה דכ' בב"ש סכ"ח סקמ"ח דהרא"ש מיירי באומר סתם תתקדש ונהי דלא אמר בגוף הכלי מ"מ הא לא אמר בהנאת קישוט והיינו משום דשפיר יש לפרש בטבעת בהכאת הקישוט שבה ומכ"ש במקדש במשכון משום דשפיר יש לפ' לשון בטבעת בקנין המשכון שהוא הטבעת דהא במקדש במשכון עדיף עוד מטבעת שאולה דהא בזה דעת המגי' בט"ז לחלוק על הב"ש וס"ל דאין צריך להודיע לה מקודם שהוא משכון ועכ"פ אף לדעת הב"ש דצריך להודיע לה מ"מ עכ"פ מהני באומר סתם דתתקדש בטבעת כיון דהודיע לה מקודם שהוא משכון ואין דומ' כלל להא דהרשב"א דבכאן אין הדיבור סותר המעשה דהא שפיר יש להתפרש לשון בטבעת בקנין המשכון שבו. אם כן כמו כן במקדש בהמלו' שיש עליו משכון כיון דג"כ צריך להקנות לה הטבעת למשכון דאל"כ לא קנתה המלו' שעליה רק דאנו מחלקין בין אין רצונ' להתקדש במלו' ורק בקנין גוף המשכון דלזה בעי קנין גמור לדעת הרא"ש והטור ודוקא במשכנו שלא בשעת הלוא' ובין כשרצונ' להתקדש במלו' דלזה א"צ קנין חזק ואפי' בהמשכון שבשעת הלוא' מהני כיון דעכ"פ קני לה לגוביינא. אך בין כך ובין כך עכ"פ צריך לקדשה בקנין המשכון כדי שע"י קנין המשכון יקנה לה המלו'. א"כ שפיר מתפרש בטבעת בקנין המשכון וכי מפני שלשון זה יש ג"כ לפרשה דרק בקנין המשכון לבד הוא מקדשה. ובזה לא מהני לדעת הרא"ש במשכון בשעת הלוא' יהי' מקום לומר בזה דהדיבור סותר המעש' דהלא הי' מפורש באותו המעש' דבהמלו' שעלי' הוא מקדשה ושהיא ג"כ רצונ' לזה אם כן שפיר מתפרש בטבעת בקנין המשכון כדי שעי"ז תקנה המלו'. ואדרבא מתשובת הרשב"א הנ"ל יש ראי' להיפך דהלא בהאי דהרשב"א דא"א להתפרש כלל בלשון טבעת כוס או בגד ואעפ"כ פוסק הרשב"א מעיקר הדין כיון דידעה וסברה וקיבלה מעיקר הדין היא מקודשת רק דמצריך קידושין אחרים מחשש שמא יבא ב"ד אחר ויקלקלוה כיון דאין לזה ראי' מפורשת א"כ כ"ש בנידון דידן דאין כאן חשש כלל וכמו דמקדש בהנאת הקישוט בטבעת שאולה דמהני אף באומר תתקדש סתם כמו כן בנידון זה:
והנה מה שמחדש רו"מ דבר חדש לומר דבמקדש במשכון צריך לזה דעת בעל המשכון דאל"כ אין זה שהמשכון בידו רשאי למוסרו לאחר ולקדש בו וכמו דס"ל לתה"ד גבי טבעת שאולה המבואר בב"ש סימן ך"ח ס"ק מ"ח בשם התה"ד והתה"ד עצמו כ' בשם מהרי"ח להסתפק אפילו בדיעבד ונכנס בזה לפלפולים רחוקים לחלק בזה בין המשכון הוא נגד הלוא' או יותר מכדי הלוא' ואח"כ כ' הא דלא כתבו הפוסקים כן גבי משכון משום דהוא נלמוד במכ"ש מטבעת שאולה דכל הנא' שלו במכ"ש במשכון דאסור להשתמש ונכנס מזה לפלפולים זרים לתלות זה בדין משיכה בשומרים. אמנם עיקר היסוד הוא יסוד נופל ודבר שאין בו ממש דלא מיבעי' שאין כאן קל וחומר משכון משאל' אלא אפילו הדמיון אינו עול' יפה דבשלמא בשואל טבעת דהדמים של הקידושין הוא הנאת הקישוט והיינו להשתמש ולהתקשט בהטבעת שפיר לפי דעת מהרי"ח דהא שאין השואל רשאי להשאיל יש בו חשש גזל אפילו בדיעבד א"כ הפרוט' ששוה להתקשט גזל היא. משא"כ בקידושי המשכון דמעות הקידושין הם קנין שקנתה את המשכון ואת ההלוא' ואפילו לדעת העצי ארזים דאיירי בהשאיר החוב לעצמו עכ"פ הוא מקדשה במה שקנת' את המשכון לבדו לעשות בו קנין חליפין במשכנו שלא בשעת הלוא' לדעת הרא"ש דקנין חליפין ליתא רק במשכנו שלא בשעת הלוא' ולדעת הרמב"ם אפי' בשעת הלוא' עכ"פ מעות הקידושין הוא הקנאת המשכון. ומה שייך בזה לומר כיון דאין השומר רשאי למוסרו לאחר הו"ל קידש' בגזל ולא זו די"ל דאפילו בחזרה והפקידה אצלו מ"מ מקודשת בקניית המשכון וכמבואר בח"מ סי' ע"ב סעיף ג' אלא אפי' אם נימא דלא מהני חזרה והפקידה אצלו מ"מ כיון דרק המסיר' ליד' היא עביר' בידו משום דאין השואל כו' שפיר מקודשת כיון דהא לא הי' זה מעות הקידושין וכי בשביל שמסר תחת ידה שלא כדין עי"ז יהי' דררא דגזל על מעות הקידושין שנתקדש' בהקנאת המשכון והקל וחומר שלמד רו"מ וכ' דמה התם דשאל לו הטבעת להשתמש בו ושואל כל הנא' שלו ואפ"ה אינו יכול לקדש בו בלתי ידיעת המשאיל ק"ו במשכון דעלו' אסור להשתמש בו ואיך יעל' על הדעת שיהי' שימוש זה של לקדש בו אשה מותר יותר מכל השימושין עכ"ל הוא דבר תמוה. דמה שימוש הוא זה שמקדש האש' במה שמקנ' לה את המשכון וכי אסור להניח לאחרים להגביה משכנות שת"י במקום שהגבהתם יקנה להם איז' קנין כדי שיקנ' להם. ויש להביא ראי' לדברי מדברי תשו' מהר"מ מינץ סימן מ"ח ומ"ט שפלפל שם במעש' שקידש א' בטבעת שסבר שכבר נחלט לו ואח"כ נתודע שביקש הלו' לפדותו ומפלפל שם בין דעת הרמב"ם לדעת רא"ש וטור במשכון שבשעת הלוא' ומבואר מדבריו דלדעת הרמב"ם א"צ קידושין אחרים והני התם דסבר המקדש שכבר נחלט לו המשכון אם כן עכ"פ לא הי' דעת בעל המשכון על הקידושין ומוכח דא"צ כלל לזה דעת בעל המשכון ושלא כדברי רו"מ:
והנה מה שהקש' רו"מ על פסקי מהרי"ח הנ"ל בטבעת שאולה מהא דהמפקי' ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד. א"כ פשוט דכמו שמפקיד ע"ד אשתו ובניו שיש לו בשעת הפקדון כמו כן ע"ד אשתו שנושא אותה אחר הפקדון א"כ כיון שנעשית אשתו מותר למסור לידה ומפלפל בזה לענין מיעוט בשמירתם. ולפענ"ד אם נאמר דאף לפמ"ש הש"ך בסימן ע"ב ס"ק קל"ו בשם הב"ח דאין חילוק בין נפקד לשואל מ"מ י"ל דהיינו דאף השואל רשאי להפקיד ביד אשתו ובניו. אבל לא דיהי' רשאי השואל להשאיל אפילו לאשתו ושפיר דינו של מהרי"ח דהוי כקידשה בגזל אלא אפילו אם נאמר דלסברא זו כמו דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו כו' כמו כן המשאיל ושיהי' אשתו ובניו של השואל מותרים להשתמש בדבר הנשאל כמו השואל עצמו (אח"כ בא לידי ספר נדפס מחדש שו"ת טורי האבן מביא בסימן מ"ה מדברי מהר"מ במרדכי פרק המקבל פלוגתא בין הר"מ מנירונבורג ובין רבינו יעבץ דהר"מ סובר בעיסקא כשמת המתעסק דאינו בטל העיסקא שע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד וכההוא דכתובות דף ל"ד הניח להם אביהם פרה שאולה יעו"ש) ועפ"ז הי' מקום לקו' זו כיון דמצד המשאיל אין קפידא בין שהשואל ישתמש בהשאלה ובין שאשתו תשתמש בהשאל' וכיון שנעשית אשתו יש לו כח לקדשה במה שקנה הוא להשאל' להשתמש בה ומקדשה במה שמקנה לה תכח הזה כיון שמצד המשאיל אין קפידא מ"מ י"ל דאפשר דפסקי מהרי"ח ס"ל כדעת הריטב"א והחולקין על שיטת רש"י המבואר במשנ' למלך פרק ה' מהל' אישות הל' א' דס"ל דגם בתר הנותן אזלינין ואם לגבי הנותן לא שוה פ' אף דלגבי דידה שו"פ כגון שהית' היא חולה שיש בו סכנ' דמותר לו לאכול איסורי דאוריי' מ"מ אינ' מקודשת כיון דלגבי דידי' לא שו"פ יעו"ש. א"כ ה"כ כיון דעכ"פ אסור לו להשאיל לאחרים ואפילו אם השאיל הוי גזל א"כ אינו שוה פרוט' אצל הנותן כלל ורק לגבי דידה שו"פ. ובזה אינה מקודשת לדעת הריטב"א ואף דנרא' מהמ"ל דמדחה לדיעה זו מ"מ אין קו' אם יסבור מוהרי"ח כהריטב"א וכמו שכ' המ"ל בעצמו בפ"ה מהל' נדרים הלכ' י"ו דהראב"ד ס"ל כשיטת הריטב"א הנ"ל.
והריב"ש סימן קע"ו שהביא רו"מ אינו ענינו כלל לדין זה דהא הריב"ש מיירי שם כשלא הודיע לה כלל שהוא טבעת שאולה א"כ הא דכ' הריב"ש שהרי אין השואל רשאי להשאיל אינו צריך לומר שאינו יכול לתת ע"כ דכונת הריב"ש על הא דסיים אצ"ל שאיננו יכול לתת ועי"ל דע"כ לא אמרו אלא ע"ד אשתו הנשואה הוא מפקיד ואם אמרו בנשואה יאמרו בארוסה א"כ גם דהאידנא מקדשין בשעת החופ' ונעשית תיכף נשואה מ"מ הגם דנימא דשייך בזה לומר כיון דאחר שתהי' אשתו מותרת להשתמש ולהתקשט בזה. א"כ זכייתה וקידושיה באין כ"א וכמו דקיי"ל גיטה וחצירה וגיטה וידה באין כאחד וחצירו ומתנתו דמפקפק הש"ך בסי' קצ"ח ס"ק ז' ובסי' ר"ב ס"ק ג' כבר השיגו עליו הקצות החשן וס' נתיבות המשפט בשם מחכה אפרים עכ"פ י"ל דזכייתה וקידושיה באים כאחד בענין זה מ"מ כיון שכתבנו דכנראה דדוקא ע"ד אשתו הנשואה הוא מפקיד ולא ע"ד ארוסתו א"כ שוב לא שייך זכייתה וקידושי' באים כא' כיון דבשעת הקידושין עדיין לא בא לה זכות השימוש והקישוט רק בגזל אם כן לק"מ קושייתו על פסקי מהרי"ח הנ"ל:
ומה שמתרץ דברי הטור ע"י סברא בדוי' לומר דכשהקנה בכתיבה ומסירה וא"צ שוב למסירת המשכון אז מהני מסירת המשכון שלא יוכל למחול וכשלא הקנה בכתיבה ומסירה דצריך מסירת המשכון כדי שיקנה החוב אז לא מהני מסירת המשכון רק לענין הקניי' ועדיין יכול למחול וכתב' לסברא זו בשם קצות החשן סימן ס"ו ס"ק ך"ו וס"ק ל"ז. הנה אף אם הית' כתובה בס' הנ"ל ג"כ לא הייתי מקבלה דמה טעם יש בה וכי אין מסירת המשכון יכול לעשות שני הפעולות דיקנ' החוב וגם שלא יוכל למחול אתמהה. אך אמנם כמדומ' שלא עמד על כונת קצות החושן דהקצות החושן אינו מחדש רק דאף היכי דלא קני מדין משכון כדרי"צ מ"מ אינו יכול למחול כיון דהוי מטי לידי' וכ"ז לענין מחיל'. אבל לענין קנין החוב לא מהני מטי לידי' בלתי קניית המשכון מדרי"צ דוקא או בכתיבה ומסירה ולכך בקרקע ובנייר אף דלא בעי קנין המשכון לענין מחיל' מ"מ בעי דין קנין המשכון או כתיבה ומסירה לענין הקנין א"כ בזה לא מתורץ דברי הטור אדרבא דקס' עוד יותר אם נצרף דבריו עם דברי האו"ת כיון דעפ"י סברא זו אף לדעת הטור מהני משכנו בשעת הלוא' לענין דאינו יכול למחול א"כ כיון דכ' האו"ת דלהטור יש לו ראי' אחרת דאף במשכון בשעת הלוא' קונ' החוב במסירת המשכון א"כ הו"ל להיות שפיר מקודשת אף במשכנו בשעת הלוא' ולמה פסק הטור דבשעת הלוא' אינה מקודשת:
סוף דבר הכל נשמע להודיע זאת גם לרו"מ התורף מתשובת שהגם שכתבתי להרב אב"ד בתשוב' הנ"ל לצדד להקל במקדש במשכון ועם גוף ההלוא' אעפ"כ סיימתי דלהורות הלכ' למעש' כן לכתחיל' לא תצא מפי ורק שכל השיקול הדעת הוא מחמת שכבר הורה גבר ועשה הרב אב"ד מעש' לסדר קידושין כאלו ולא הוטב בעיני למאד את אשר ציוה רו"מ להצריך קידושין שניים כי זה נחשב כדיעבד מה שיש זילותא להרב אב"ד ובדיעבד נרא' לפענ"ד דלא מהדרינין עובדא ואם רו"מ לא הי' מכוין לקנטר את הרב אב"ד הי' לו עכ"פ להיות מתון עוד ולהתישב עם שאר הרבנים אם מהראוי שהרב אב"ד בעצמו יצא לכל הדיעות ולצוות על קידושין שניים וכמ"ש בתשובת מהר"מ מינץ סימן מ"ט ונ' דלעשות קידושין שניים הוי כמתקן הדבר לכתחילה ואפשר שהי' הרב אב"ד מנענע ראשו לעשות בעצמו קדושין שניים ועכ"פ הי' מצוה על קידושין בלא ברכות אבל מה שעש' רו"מ בפרסום והצריך קידושין שניים עם ברכות זה לא ישר כלל ושלא כהוגן עשה בזה להחזיק במחלוקת וה' יברך את עמו בשלום אמן כי"ר:
והנה הרב אב"ד שסידר קידושין הנ"ל השיב לי על תשובתי ששלחתי אליו ושעכ"פ לא הסכמתי מה שסידר מתחיל' קידושין ההם בא אלי במכתבו בדרך התנצלות והי' מראה במכתב ידו מורה באצבע כאילו גם הוא עמד על כל הדברים שכתבתי ועוד הוסיף עלי דאפי' במקדש במשכון סתם מודה הרא"ש והטור דמקודשת אפילו במשכון שבשעת הלואה וכמו שכתבתי אני שמודים באם מקדש בהמשכון ובהחוב כ' הוא להוסיף ולהתחכם על דברי שאף במשכון סתם הוי כאילו מפרש שמקדש במשכון ובהחוב והרא"ש והטור מיירי רק במקדש שאמר במפורש הרי את מקודשת בגוף המשכון אבל אם מקדשה סתם הוי כאילו מקדש במשכון ובחוב והאריך בזה בסברות וראיות כאשר תשובתו היא תחת ידי אמנם לא אעתיק רק ראשית הדברים שכתב על מה שכתבתי לחלק בין מקדש במשכון סתם ובין מקדש במשכון ובחוב כתב בזה"ל והחילוק אין מובן לי דממ"נ אם מיירי הרמ"א דאמר המקדש בזה הלשון שמקדש אותה בגוף המשכון בזה לא הי' צריך מעכ"ת לומר דהוא זכות חדש ושאין רצונה ורצונו בזה דהא מבואר בתשו' הרא"ש הביאו הב"ש ס"ק ע"ח במקדש בחפץ שאול והודיע שהוא שאול ויש שוה פרוטה בהנאת קישוט דאם קידש אותה סתם בחפץ זה אף שלא אמר בהנאת קישוט היא מקודשת בוודאי לדעת הרא"ש ואם אמר לה בגוף החפץ לא הוי קידושין דהלא מוכח מלשונו דמקדש אותה בדבר שאינו שלו אף שיש בהנאת קישוט שוה פרוטה לשונו סותר זה א"כ פשיטא לשיטת הרא"ש אם אמר בגוף המשכון מקדש שאינ' מקודשת כיון דלשיטה זו אין לו זכות במשכון בשעת הלוא'. ואם מיירי הרמ"א שמקדש אותה בחפץ זה ומקנ' לה ההלוא' בחפץ זה אף שלא קידש בהלוא' כיון דלשונו אינו סותר דבר זה ממילא דינו כמו בחפץ שאול דאם מקדש אותה בחפץ סתם אף שלא זכתה בגוף החפץ כיון שיש לו זכות בהנאת קישוט אף שלא אמר מפורש שמקדש' בזה היא מקודשת וכמו כן בהלווא' זו כיון שהלווא' ניקנית לה במשיכת חפץ זה ולשונו אינו סותר דבר ויותר מזה מבואר בר"ן פ' האיש מקדש במקדש במלו' דידה והחזיר לה השטר אם יש בהנייר ש"פ מקודשת וכן דעת הה"מ הביאם הרמ"א בהג"ה סעיף ז' ומבואר בב"ש דלדעתם אף שלא הזכיר השטר כלל רק קידשה במלוה עצמה מקודשת מכ"ש בכה"ג שהקנ' לה המלו' ע"י משיכת המשכון ודאי דכ"ע מודים דהיא מקודשת מחמת חוב המלוה וגדול' מזו ראיתי בתוס' בקידושין נ"ו ובפסחים דף כ"ו הביאם אחרונים ח"מ וב"ש סי' כ"ח במקדש באיסורי הנא' והודיע לה או שהיא יודעת מזה ואם יש בעפר ש"פ הרי היא מקודשת אף שקידש באותו חפץ מ"מ אמרינין כיון דהיא מאיסורי הנאה מן הסתם היא סומכת שיהי' רק בנתינ' זו ש"פ ולא אמרינין דזה הוא כזכות חדש א"כ ה"ה במשכון כיון דאין לו זכות בגוף המשכון היא סומכת על הלוא' שמקנה לה ע"י משיכת המשכון. וגם בב"ש ס"ק ג' כתב דקידש' בגזל מקודשת אם יש בהנאת השימוש ש"פ אם לא דנשי לאו דינא גמירי יעו"ש. ובאמת לא כתבו התוס' רק לחלק בין מלוה דידה ודאחרים דיש לה זכות בקידושין כמבואר שם אבל לא שייך לומר דאין רצונו ורצונה להתקדש במלוה כיון דנקנה לה המלו' ע"י קידושין אלו יצא לנו מזה דלדעת הרא"ש ושאר פוסקים דס"ל דבמשכון דבשעת הלוא' אין לו זכות דינו ממש ככלי וחפץ שאול באם יש בו ש"פ בהנאת קישוט דאם קידשה תתם בחפץ זה או במשכון זה והקנ' לה גוף הלוא' היא מקודשת. ואם קידש' בגוף החפץ בלשון זה ממש לדעת המחבר מקודשת כיון דיש לו זכות במשכון וכן מבואר בב"ש ס"ק מ"ט. ולדעת הרא"ש אינה מקודשת כיון דקידש' בגוף החפץ ואין לו זכות בגוף החפץ. ואח"כ כתב לפרש בכוונת רש"י והר"ן ממש ככל הדברים המבוארים בתשובתי ורק הוסיף מעט מדילי' איזה השג' על דברי עצי ארזים ומאריך באריכות הרבה. והנה זה אשר השבתי לו:
הנה אה שכ' כת"ר דאף במקדש סתם בהמשכון ג"כ מודה הרא"ש והטור דמקודשת אף במשכנו בשעת הלואתו משום דהוי כמקדש בהחוב וכמו בחפץ שאול באומר תתקדש סתם דכ' הב"ש בס"ק מ"ח דמקודשת במשכנו בהנאת הקישוט והרא"ש והטור דס"ל דאינה מקודשת במשכנו בשעת הלואה איירי באומר מפורש הרי את מקודשת לי בגוף החפץ. הנה כל דבריו אין בהם ממש דלדבריו תיקשי דל"ל להעמיד להרא"ש הברייתא והגמ' במשכנו שלא בשעת הלואתו דהוא דוחק וכמ"ש הש"ך סי' ע"ב ס"ק ט' דהרמב"ן והרשב"א כתבו דלא משמע לפרש הברייתא במשכנו שלא בשעת הלוואה ואף להש"ך דהשיג עליהם מ"מ ודאי דוחק הוא לפרש כך בסתימת לשון הברייתא ויותר הו"ל להרא"ש לפרש דאיירי בקידשה במשכון סתם ולא אמר להדיא בגוף החפץ דס"ל לכ"ת דמודה בי' הרא"ש. דבשלמא לדברי דכשמקדש במשכון סתם רק דלא פירש דמקדשה בהלוואה בזה ס"ל להרא"ש דלא מהני משכנו בשעת הלוואה רק במקדש במשכון ובגוף החוב דוקא מודה הרא"ש שפיר לא ניחא לי' לאוקמא הברייתא במקדש בגוף החוב כיון דקתני קידשה במשכון ומלשון זה מוכח דבהמשכון הוא מקדש ולא בהחוב אבל לדבריו איך מוכח מלשון קידשה במשכון דדוקא בגוף החפץ הוא מקדשה ולא דאמר לה התקדשי לי במשכון זה. והנה לפרש בפי' רחוק מהפשיטו לומר דס"ל להרא"ש לדייק דלשון קידשה במשכון משמע דהקידושין הם דוקא בגוף החפץ ולא דמקדש במשכון סתם דאז הקידושין הם החוב זה לא מיסתברא לי כלל. והנה גם גוף הדמיון לדמות לחפץ שאול אין הדמיון עולה יפה דבשלמא בחפץ שאול כשהודיע לה שהוא שאול ע"כ דמה דאומר דתתקד' לו בזה כוונתו להנאת הקישוט שיש לו בזה ושתתקדש לו בהנאה זו של קישוט משא"כ באומר התקדשי לי במשכון זה איך מוכח דכוונתו שתתקדש לו בהחוב אימא דכוונתו שתתקדש לו בקנין שיש לו בגוף המשכון דהא להרמב"ם ורוב הפוסקים באמת מקודשת בקנין הגוף של המשכון ואף לדעת הרא"ש דאין לו קנין היינו שאין לו דין קידושין אבל מ"מ אינו מוכח מזה דכוונת המקדש לא היתה בקנין שיש לו בגופו של משכון לדעתו וכי מפני שהרא"ש ס"ל דבאמת אינה מתקדשת נוכח מזה דע"כ כוונת המקדש הי' לקדש' רק בהחוב זה דבר שאין הדעת סובל לכל מי שיש לו מוח בקדקדו ושמא סבר שיש לו קנין בגוף המשכון ובגופו של משכון קידשה ובאמת נימא דהדין הוא דאינה מקודשת. והא דהביא ראי' מדברי הר"ן שהובא בב"ש ס"ק ך"ח דאף בלא הזכיר השטר אין ראי' כלל לא מיבעי' לדעת הרמב"ם והש"ע דאף בזה לא אמרי' דעתו אנייר אפי' בהזכיר השט"ח כמו שמבואר בב"ש ס"ק ד' א"כ אדרבא יש ראי' להיפוך דאפילו התם דהחזיר לה את השט"ח לא אמרינן דעתו אנייר מכ"ש כאן אפילו לדעת הר"ן שם היינו טעמא דהרי החזיר לה את השטר א"כ הוא דומה למלוה ופרוטה דאמרי' דעתו אפרוטה שהוא בעין ולכך מהני אף דלא הזכיר בלשון הקידושין את השטר כיון דעכ"פ החזיר לה את השטר וקידשה במלוה ובשטר אבל כאן מה הוכחה יש דדעתי' לקדש בחוב שאינו בעין ולא בקנין הגוף שבמשכון שהוא בעין:
ומה שהביא מקדשה באיסורי הנאה בב"ש ס"ק נ"ד דמקודשת באפר דהתם הרי קדשה בגוף דבר זה רק דאינו שוה פרוטה וכיון דהאפר שוה פרוטה בודאי א"צ להזכיר את האפר מפורש וקידשה בגזל המבואר בב"ש ס"ק ג' אם הנשים דיני גמירי דצריכים להחזיר הדמים הי' ממש דומה למקדשה בחפץ שאול דמקודשת בהנאת הקישוט והרי הוא באמת קידשה בחפץ והחפץ ניקנה לו ביאוש רק דצריך להחזיר הדמים ולמה לא תהי' מקודשת בהנאת הקישוט שבו אף שלא הזכיר להדיא משא"כ כאן דמנ"ל כלל דדעתי' לקדש בהחוב ובוודאי אם לא הזכיר במפורש דמקדשה בהחוב הסברא נותנת דיש לחוש דקידשה רק בגוף הקנין שיש לו בהמשכון ולכן לא תהי' מקודשת לדעת הרא"ש:
ועוד נראה לחלק בין הך דקידשה במלוה דידה דמקודשת לדעת הר"ן בהנייר אף שלא הזכירו בלשון הקידושין ובין הך דהכא וחוץ לחילוק הנ"ל שכתבתי יש לומר עוד חילוק אחר דבשלמא התם כשמקדשה במלוה דזכתה בהמלוה ממילא תלוי בזכי' זו גם זכי' זו דצריך להחזיר לה את הנייר וכמו כן בקידשה בכלי שאול או גזל לאחר יאוש דתלוי בהקידושין שלה זכות זה דזכתה תיכף להתקשט ומכ"ש בהאפר דאיסורי הנאה שפיר הסברא אף דלא הזכיר בלשונו מפורש דהוא מקדשה בזה ורק הזכיר שמקדשה במלוה דידה או באיסורי הנאה או בכלי השאול והגזול דבזה אינה מקודשת מ"מ כיון דבזכות הקידושין שקידשה בהם תלוי גם זכות שאר הדברים שפיר מקודשת בשארי הדברים דהא עכ"פ בהקידושין שהזכיר תולה זה דבזה זכתה שאר הדברים ההם משא"כ במקדש במשכון דזה פשוט אם לא הי' מזכיר מפורש דמקנה לה גם גוף החוב רק הי' אומר דמקדשה בהמשכון ומן הקנאת החוב לא הזכיר כלל דבוודאי לא קנתה כלל את החוב די"ל דקידשה בקנין גוף המשכון ואת החוב השאיר לעצמו ונהי דכתבתי דלא משמע לי לפרש בזה כפי' עצי ארזים היינו בפירושא דלישנא דברייתא והגמרא כמו כן בלשון הרא"ש אבל בענין כוונת דברי המקדש באם אמר סתם שמקדשה בהמשכון ואת הקנאת החוב לא שכיר כלל ודאי פשוט דלא קנתה את החוב רק י"ל דהחוב השאיר לעצמו א"כ י"ל אף שהזכיר מפורש שמקנה לה גם את גוף החוב ושלא השאיר את החוב לעצמו כלל מ"מ כיון דהקנאת החוב אינה נמשך מן לשון הקידושין שקידשה בהמשכון ושאם לא הזכיר מפורש הקנאת החוב לא היתה קונה כלל את החוב לכך אף במפורש שמקנה לה גם את החוב עכ"פ צריך להזכיר מפורש שמקדשה בהקנאת החוב ואינו דומה לנייר לדעת הר"ן וכן הנאת האמר והנאה הקישוט דזכות זה קנתה עם לשון הקידושין שהזכיר שפיר אף דהזכיר את הקידושין בלשון גרוע שאינה מתקדשת מ"מ מתקדשת בזכות שזכתה שיש שייכות לזכות. הזה בלשון הקידושין שהזכיר אבל באם לא נמשך זכות זה מלשון הקידושין שהזכיר רק שהוא זכות אחר שהי' צריך להזכיר במפורש אזי צריך לפרש שמקדשה בזה:
ומה שהסיב רו"מ כוונת דברי שהבאתי דברי התוס' דף מ"ז ע"ב דמלוה דאחרים הוי זכות חדש דהי' כוונתי להביא ראי' דאינה מקודשת כשלא הזכיר את החוב במפורש משום דאין רצונה להתקדש בזכות חדש ומש"ה כ' כת"ר ראי' ממקדש באיסורי הנאה דלא אמרינן דזה הוי כזכות חדש וגם אח"כ כ' רו"מ ובאמת לא כתבו התוס' רק לחלק בין מלוה דידה ודאחרים דיש לה זכות בקידושין כמבואר שם אבל לא שייך לומר דאין רצונו ורצונה להתקדש במלוה כיון דנקנה לה המלוה ע"י קידושין אלו עכ"ל רו"מ. הנה בחנם יצא מדרך הפשוטו לדרך עקלתון ולתלות בכוונתי דברים שלא נתכוונתי להם ואדרבא היתה כוונתי דלחילוק זה שגם הראש וטור מודו במקדש במשכון ובחוב הר"ז מקודשת ע"כ צ"ל דהא דס"ל להרא"ש והטור שאינה מקודשת במשכון בשעת הלואה אף דג"כ קנתה החוב וכדכתבתי דאיירי שמקנה לה גם החוב ושלא השאיר החוב לעצמו ודלא כס' עצי ארזים מ"מ אינה מקודשת לדעת הרא"ש והטור דאולי אין רצונם להתקדש במלוה שאינה בעין וכדי שלא יהי' סתירה על דברי מדברי התוס' דכתבו דזכות חדש הוי כאילו היתה בעין ואדרבא הבאתי דברי תוס' הללו כדי שלא יהי' סתירה מדבריהם על דברי וע"ז כתבתי דדוקא כשנודע שרצונם להתקדש בזכות הזה שהוא זכות חדש הוא דמקודשת משא"כ כשלא נודע שרצונם בזה ולכך במקדש במשכון בעצמו ולא הזכיר שהקידושין יהיו בהקנאת החוב שמקנה לה ס"ל לרהא"ש והטור דאינא מקודשת וגוף הראי' של כ"ת מן מקדש באיסורי הנאה שמביא נגד דברי כבר השבתי עליו בתוך שאר ראיות ודמיונות שלו ואינו מהצורך לכפול הדברים: